בית הלוי חלק א· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
סימן יג
יחקור אי מותר לספות לקטן איסורא דרבנן בידים ובדין מלאכה שאינה צריכה לגופה לקטן:
הר"ן כתב בשבת בשם הרשב"א דלפי מה דמסקינן דקטן אוכל נבילות אין בית דין מצוין להפרישו א"כ באיסורא דרבנן מותר לספות לי' בידים ג"כ וכן כתב הנמוקי יוסף ביבמות פרק חרש וטעמו כמו דחזינן ביבמות דף קי"ד דלמ"ד דב"ד מצוין להפרישו מ"מ איסור דרבנן אין מצוין להפרישו כמו כן להמסקנא דקיי"ל דאין מצוין להפרישו רק דלא ספינן לי' בידים בדרבנן נחתינן חד דרגא דמותר גם לספות לו בידים אבל הרמב"ם בסוף ה' מאכלות אסורות כתב להדיא דגם איסורא דרבנן אסור לספות לי' בידים הביאו הנמוקי שם והנה יש לעיין במלאכה שאינה צריכה לגופה ואליבא דהפוסקים שפסקו כר' שמעון דפטור עליו והוי רק איסורא דרבנן היאך דינו להרשב"א אי ספינן לי' בידים ככל איסור דרבנן או לא ומקום הספק שיש לי בזה הוא מהא דכתב הר"ן בפרק המצניע דאע"ג דקאמר רבא על הא דלא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה דבכרמלית מותר דהיא גופה גזירה ואין גוזרין גזירה לגזירה מ"מ זהו רק במידי דליכא בו חששה דמלאכה דאורייתא הוא דלא גזרינן בכרמלית אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה דהוי מלאכה דאורייתא ורק מטעם אחר הוא דפטור גזרו בו גם בכרמלית וכן משמע לי בשבת דף כ"ט דתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה ע"פ הנר ור' יהודה מתיר וטעמא דת"ק הוא משום דגזרינן שמא יסתפק ממנו והוי מכבה והרי סתם ת"ק דר' יהודה הוי ר"ש דפוטר בא"צ לגופה וא"כ גם כשיסתפק לא הוי איסורא דאורייתא ואפ"ה גזר ועיי' שבת דף מ"ז בתוס' ד"ה מפני וכיון דיש לו דין מלאכה דאורייתא יש להסתפק בהא אי מותר לספות לו בידים או לא והנה מצינו הדברים מבוארים בשבת דף קכ"א דתנן קטן שבא לכבות אומרים לו אל תכבה ופריך ש"מ ב"ד מצוין להפרישו אמר רבי יוחנן בעושה על דעת אביו וכתב הר"ן דלהרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן ספינן לי' בידים מאי משני בעושה על דעת אביו והא הוי מלאכה שא"צ לגופה דהוי רק דרבנן לר"ש ותירץ דרק לצורך הקטן מתיר הרשב"א אבל לצורך הגדול לא הרי להדי' דס"ל להר"ן דמשאצל"ג דומה לכל איסורי דרבנן ולצורך הקטן שרי' להרשב"א שוב מצאתי בחידושי רשב"א ביבמות דף קי"ד שכתב ג"כ להדיא כהר"ן דמשאצל"ג הוי דינו ככל דרבנן:
[ב] ולכאורה קשה לי דביבמות דף קי"ד דס"ל לר' פדת דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצוין להפרישו ופריך מהא דתנן קטן הבא לכבות אומרים לו אל תכבה א"ר יוחנן בעושה ע"ד אביו ושוב מביא הגמר' סייעתא לר' פדת מהא דתני' בן חבר שרגיל אצל אבי אמו ע"ה אין חוששין שמא יאכילנו פירות שאינן מתוקנין אמר ר' יוחנן בדמאי הקילו ופריך הא ודאי ס"ל לר' יוחנן דצריך לעשר והא אמר ר"י בעושה על דעת אביו ומשני ר' יוחנן ספוקי מספקא לי' ומאי פריך דלמא ס"ל לר' יוחנן דב"ד מצוין להפרישו ומש"ה קאמר דרק בדמאי הקילו והא דמוקים להמשנה דשבת בעושה על דעת אביו הוא משום דכיבוי הא הוי משאצל"ג ובאיסור דרבנן הא כ"ע מודים דאין מצוין להפרישו וכמבואר שם ביבמות ור' יוחנן ס"ל כר"ש דפוטר במלאכה שאצל"ג ומש"ה מוקים לה דוקא בעושה ע"ד אביו ואין זה דוחק לומר דר' יוחנן ס"ל כר"ש דהרי המלחמות פרק כל כתבי הוכיח דלדידן קיי"ל כר"ש מהא דבשבת דף ל"א מוקים ר' יוחנן לר' יוסי כר"ש ולדידי' הא ודאי מוכח בלא"ה דר' יוחנן ס"ל כר"ש וגם בלא דבריו הא בפשיטות י"ל דר' יוחנן סבר כר"ש ומש"ה מוקים לה בעושה ע"ד אביו כי היכי דלא להוי סתמא כר' יהודה דמחייב במשאצל"ג אבל בדאורייתא סבר דמצוין להפרישו וע"כ צ"ל דס"ל להגמר' דמשאצל"ג יש לו כל דין איסור דאורייתא כיון דמצד עצמה הוי מלאכה דאורייתא ולמ"ד דבדאורייתא מצוין להפרישו גם במשאצל"ג מצוין להפרישו וא"כ הא כמו כן להמסקנא דאין מצוין להפרישו רק דלא ספינן לי' בידים גם במשאצל"ג אסור לספות לו בידים דהא עיקר סברתו של הרשב"א דמתיר בדרבנן הוא משום דחזינן דלמ"ד מצוין להפרישו בדרבנן אין מצוין ומש"ה גם לאידך מ"ד נחתינן חד דרגא בדרבנן ובמשאצל"ג הא ס"ל להגמר' דלהמחמיר מצוין להפרישו ושוב אין לנו להתיר לספותו בידים והניחא לדעת רש"י בשבת דף ק"ו דתני שם ר' אבהו כל המקלקלים פטורים חוץ מחובל ומבעיר וא"ל ר' יוחנן פוק תני לברא חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ופריך שם על ר' אבהו מהא דתנן כל המקלקלים פטורים ומשני הא ר' יהודה הא ר"ש ופרש"י שם דר' יוחנן הוי כר' יהודה דפוטר במקלקל בחובל ומבעיר ור' אבהו כר"ש וגם פרש"י שם דפלוגתא זו של ר"י ור"ש הלוי בפלוגתתם בהך דמלאכה שאינ' צריכה לגופה דלר' יהודה דמחייב באינה צריכה לגופה ס"ל מקלקל בחובל ומבעיר פטור ולר"ש דס"ל משאצל"ג פטור לדידי' לא משכחת לה מבעיר דלא להוי מקלקל דאפילו מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל העצים בע"כ סבר דמקלקל חייב ולדידי' הא מוכרח דר' יוחנן דפוטר במקלקל ס"ל ע"כ דמלאכה שאצל"ג חייב ומש"ה פריך הגמר' שפיר ביבמות דר"י לשיטתו לא הוי צריך לאוקמא בעושה ע"ד אביו אבל התוס' בשבת שם חלקו על פרש"י וכתבו דהך פלוגתא דמקלקל אינו תלוי כלל בהך דא"צ לגופה ולדידהו הא מוכח מקושי' הגמר' כמש"כ דמשאצל"ג הוי כדאורייתא בזה גם נראה דאפי' לשיטת רש"י קשה דהתוס' שם הקשו על רש"י דלפירושו למה אמר ר' יוחנן לר' אבהו פוק תני לברא דאטו משום דס"ל לר"י כר"ש מאן דמתני כר' יהודה משתיק לי' והנראה די"ל דגם רש"י מודה דר' יוחנן ס"ל דגם לר"ש פטור במקלקל גמור בחובל ומבעיר וחולק בזה על ר' אבהו ולא כתב רש"י סברתו דזה תלוי בהך דמשאצל"ג רק לר' אבהו דקאמר דמקלקל בחובל ומבעיר חייב ופריך בגמר' עלי' מהא דתניא כל המקלקלים פטורים ומשני הא ר"י הא ר"ש והוי קשה לי' לרש"י דהא לא מצינו בשום דוכתא דפליגי ר"י ור"ש במקלקל ומאי משני ר"א ומש"ה פרש"י דר' אבהו ס"ל דלר"ש דפוטר באצל"ג בע"כ דמקלקל בחובל ומבעיר חייב ומש"ה משני שפיר דלא קשה לר"א מהברייתא דאתי כר"י ואיהו כר"ש אבל ר' יוחנן ס"ל דאין זה תלוי בזה כלל וגם מאן דפוטר בא"צ לגופה מ"מ מצי סבר דמקלקל פטור ומש"ה א"ל פוק תני לברא:
[ג] וראי' לדברינו אלה דהא בשבת דף ל"א דתנן ר' יוסי פוטר בכולן ומוקים לי' עולא דר' יוסי ס"ל כר"י דמשאצל"ג חייב עליה ור' יוחנן מוקים שם דר' יוסי כר"ש דמשאצל"ג פטור עליו ואם נאמר בדעת רש"י דאליבא דר"ש כ"ע מודים דחייב במקלקל בהבערה ור' יוחנן דפוטר ס"ל רק כר' יהודה א"כ ר' יוסי דס"ל כר"ש סבר ג"כ דמקלקל בהבערה חייב וא"כ קשה דהיאך קאמר ר' יוסי בשבת דף ע' דהבערה ללאו יצאת והרי מוכרח לכתוב הבערה דאי לא הוי כתיב בהדיא היינו פוטרין כל מבעיר משום דהוי מקלקל כיון דלדידי' לא משכחת לה מבעיר דלא להוי מקלקל ומוכרח לכתוב בפירוש לחייבו אע"ג דהוי מקלקל ועיי' בשבת דף ק"ו וביבמות דף ו' שכתבו התוס' כן להדי' דלר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב לא מצי סבר בהבערה לא ללאו ולא לחלק דהא איצטריך לגופי' וא"כ ר' יוסי דס"ל דללאו יצאת ע"כ ס"ל דלא כר"ש וסבר דמקלקל בהבערה פטור ואפ"ה קאמר ר' יוחנן דס"ל כר"ש באצל"ג (שוב מצאתי קושי' זו כתובה על ספר] ומוכרח ע"כ דגם רש"י מודה דר' יוחנן ס"ל דאינו תלוי כלל זה בזה וגם למאן דפוטר באצל"ג מ"מ ס"ל דפטור במקלקל בהבערה ורק ר' אבהו ס"ל דזה תלוי בזה ולדידי' באמת נאמר דר' יוסי ס"ל משאצל"ג חייב עליו וכמו שאמר עולא בדף ל"א ור' יוחנן לשיטתו דס"ל שם דר' יוסי ס"ל כר"ש מוכרח לסבור דגם לר"ש משכחת לה מתקן בהבערה בצריך לאפרה דאין לדחות ראי' זו ולומר דזהו גופה טעמו של ר' יוסי דס"ל משאצל"ג פטור עליו וא"כ לא משכחת לה הבערה רק במקלקל ומש"ה אי לא הוי כתיב לא תבערו לאסור הבערה בהדי' לא היינו אוסרין אותה משום הפסוק דלא תעשה מלאכה דכתיבא בשבת ורק משום דכתיב לא תבערו אסרינן לי' ומש"ה ס"ל דהבערה הוי רק לאו כיון דבהך קרא לא כתיבא רק ל"ת גרידא ולא חיוב מיתה והוי כמו מחמר אחר בהמתו דהוי רק לאו גרידא ואינם בכלל הפסוק כל העושה בו מלאכה יומת וא"כ שפיר י"ל לדעת רש"י דאליבא דכ"ע כתב סברתו דלמאן דפוטר במשאצל"ג בע"כ חייב במקלקל ור' יוחנן הוי רק כר"י ומ"מ ס"ל לר' יוחנן שפיר דר' יוסי ס"ל דאצל"ג פטור ומש"ה קסבר דהוי רק לאו והתוס' שכתבו בכמה דוכתי דר"ש דס"ל מקלקל בהבערה חייב לא מצי ס"ל דהבערה ללאו יצאת אזלי לשיטתם דס"ל דגם לר"ש משכחת לה בהבערה מתקן וא"כ גם בלא פסוק דלא תבערו הוי בכלל מלאכת שבת שחייבה עליהן התורה מיתה וליכא למימר דהוי רק לאו אלא משום דפרטה התורה להבערה להדי' ומש"ה כתבו שפיר דלר"ש דאיצטריך לכתוב לא תבערו לחייבו גם במקלקל א"כ שוב ליכא למדרש מהאי קרא דהוי רק לאו אבל לפרש"י דלר"ש הוי כל הבערה מקלקל ובלא פסוק זה לא היינו מחייבין הבערה בשום אופן ורק מפסוק זה ידעינן איסורו וממילא הוי רק לאו וא"כ ס"ל לר' יוסי דמקלקל חייב והוי רק לאו וקצת ראי' לזה מהא דבפסחים דף ד' קאמר ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וקאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ש"מ הבערה לחלק ופרש"י מדקרי לי' אב מלאכה ולכאורה קשה דנהי דזה מוכרח דלא ס"ל דללאו יצאת דא"כ לא הוי קרי לי' אב מלאכה מ"מ מנ"ל לרבא דס"ל לחלק יצאת דלמא ס"ל לר"ע כר"ש דמקלקל בהבערה חייב ויצאת לחייבו גם במקלקל שוב מצאתי קושי' זו כתובה על ספר [ולפי מה ששמעתי מאחד מן החברים שאמר לי בשם ספר בשמים ראש דר"ע דס"ל קלוטה כמי שהונחה דמי ס"ל ע"כ מלאכה שאינה צריכ' לגופה חייב ואם נאמר כן הא ניחא דע"כ הא מוכרח דס"ל לר"ע מקלקל בהבערה פטור לשיטת רש"י אמנם עיקר הסברא לומר דקלוטה הוי משאצל"ג לא נהירא כלל אבל לדברינו ניחא דאי הוי ס"ל כר"ש דהפסוק בא לחייב מקלקל ממילא הוי רק לאו ואמאי קרי לי' אב מלאכה זה אינו דהרי לישנא דקאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת משמע דמדקדק לה מדיצאת מכלל כל המלאכות ונכתבה בפני עצמ' ומש"ה מדקדק דהוי רק לאו ואי כמש"כ הרי לאיסורו יצא דאי לא הוי כתיבא לא הוי אסורה כלל רק דממילא הוי רק לאו ועוד דא"כ הא תיקשה דבסנהד' דף ס"ב תני ר' זכאי קמי דר' יוחנן זיבח וקיטר וניסך והשתחווה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת א"ל ר"י פוק תני לברא אמר ר' אבא הא דאמר ר' זכאי מחלוקת ר' יוסי ור' נתן דתני' הבערה ללאו יצאת דברי ר' יוסי ר' נתן אומר לחלק למאן דאמר הבערה ללאו יצאת השתחוואה נמי ללאו יצאת למ"ד הבערה לחלק יצאת השתחוואה נמי לחלק מתקיף לה רב יוסף דלמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאת דנפקא לי' חילוק מלאכות מאחת מהנה כו' אבל הכא דלא נפקא לי' חילוק מלאכות מדוכתא אחריתא דכ"ע השתחוואה לחלק יצאת וכ' רש"י דכ"ע לחלק יצאת כו' ומש"ה א"ל פוק תני לברא דאפי' לר' יוסי חייב על כל אחת ואחת ולדברינו מאי מדמה לה ר' אבא ולמה דחק ר' יוסף לדחותו והרי שאני הבערה דכיון דס"ל לר' יוסי דכל הבערה הוי מקלקל וא"כ לא הי' בכלל ל"ת כל מלאכה ומש"ה ממילא הוי רק לאו ומש"ה ג"כ לא מצי אמר דבאה לחילוק מלאכות כיון דלא הוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל דנאמר דבא ללמד על הכלל כולו משא"כ גבי השתחוואה דהוי בכלל לא תעבדם גם הוא מודה דהוי דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא דמחולקין לחטאות ובודאי דוחק גדול דכל הך סוגיא דסנהדרין אזל דלא כר' יוחנן רק כעולא דס"ל דר' יוסי סבר משאצל"ג חייב עלי' ולדידיה משכחת לה מתקן גבי הבערה ואפ"ה לא מוקי ליה לחלק ומש"ה מדמה לה שפיר ועוד דהא רב יוסף בא שם לתרץ דברי ר' יוחנן דשפיר א"ל פוק תני לברא וכמש"כ רש"י שם בד"ה דכ"ע יעו"ש ולר' יוחנן הא הוי מצי לתרץ כמש"כ רק זה יש לדחות די"ל דרב יוסף בא לדחות ראייתו דר' אבא אליבא דכ"ע ואפי' אם נאמר כעולא דס"ל לר' יוסי כר' יהודה ובפרט דלפי הנראה גם רב יוסף בעצמו ס"ל כעולא ודלא כר' יוחנן בהא דהא בשבת דף ל"ח דתנן דאין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ור' יוסי מתיר ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה ופריך בגמרא ולפלוג נמי ר' יוסי בהא ומשני רב יוסף מפני שמזיז עפר ממקומו ופרש"י דשמא לא יהיה לו חול עקור כל הצורך ויבא ליקח מעפר הדבוק והוי חופר גומא והתוס' בד"ה מפני הקשו על זה דהא ליכא איסור דאורייתא בחופר גומא וא"צ אלא לעפרה לר"ש דפוטר באצל"ג ועוד הקשו מהא דפריך בגמרא על רב יוסף מהא דתניא מגלגלין ביצה ע"ג גג רותח ולרב יוסף דקאמר מפני שמזיז עפר לגזור ומשני סתם גג לית בו עפר והרי אדרבה כל גג אית ביה מעזיבה ולכך פירשו שם באופן אחר יעו"ש וראיתי להפני יהושע שם שהקשה למה הקשו התוס' רק לר"ש דפוטר באצל"ג והרי בשבת דף ע"ג קאמר ר' אבא דהחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור אפי' לר' יהודה דמחייב בא"צ לגופה מ"מ פטור משום דהוי מקלקל ובאמת דזה ניחא דהא כתבו התוס' בפסחים דף מ"ז דהא דפטור גם לר"י הוי רק בבית דהוי מקלקל אבל בשדה חייב לר"י דמחייב באצל"ג ומש"ה הכא דאיירי בחול ובאבק דרכים הקשו רק לר"ש דלדידיה בכל גווני פטורין ולפרש"י הא לכאורה ההכרח לומר דרב יוסף ס"ל כעולא דר' יוסי מחייב באצל"ג ומש"ה גזר שפיר ובזה מיושב גם קושיא השני' של התוס' שהקשו על פרש"י דהא אדרבה סתם גג אית ביה מעזיבה דהא מ"מ ניחא דאם יחפור בגג הא הוי מקלקל ופטור גם לר' יהודה ומש"ה לא גזרינן (ובלא"ה לא שייך למגזר שיחפור במעזיבה ויקלקל גגו משום צליית הביצה] ואי דאכתי נגזר משום עפר המונח על הגג ואין בו צורך למעזיבה ואם יחפור בו לא הוי מקלקל ע"ז קאמר סתם גג לית ביה עפר רק המעזיבה ובו לא גזרינן ועכ"פ לשיטת רש"י הא ס"ל לרב יוסף כעולא ומש"ה בסנהדרין דדחי רב יוסף מימרא דר' אבא לא דחי כמש"כ דהא לא הוי א"ש אליבא דידיה בעצמו ומש"ה קאמר דשאני שבת דנפקא ליה חילוק מלאכות מאחת מהנה דדחי' זו הוי גם אליבא דידיה אמנם בלא"ה הא כתבנו דמלשון של ר' יוסי דקאמר ללאו יצאת לא משמע לומר כן:
[ד] ועוד דהרי בכריתות דף כ' איתא החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר"א בר' צדוק אומר חייב ב' מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות ומפרשינן שם דת"ק ס"ל דמקלקל בהבערה פטור ומש"ה אינו מחייב רק משום כיבוי ור"א בר' צדוק ס"ל דמקלקל חייב ואם נאמר דמאן דס"ל מקלקל חייב הוי משום דס"ל דכל מבעיר הוי מקלקל וממילא הוי רק לאו ואמאי ס"ל לר"א בר"צ דחייב חטאת על מקלקל בהבערה אלא ודאי מוכרח לומר דאע"ג דהוי מקלקל מ"מ כיון דמצד עצמה הוי מלאכה גמורה ורק דהיינו פוטרין אותו משום דהוי מקלקל ומש"ה כי גלי לן קרא דבו חייב גם מקלקל שוב הוי מלאכה וחייב עליה חטאת אע"ג דבפסוק זה דמחייב על מקלקל לא כתיבא רק לאו גרידא ולא דמי למחמר אחר בהמתו דמצד עצמה לא הוי מלאכה כלל אי לאו דאסרה התורה במפורש ומש"ה הוי רק לאו וא"כ הא מוכרח דר' יוסי דס"ל הבערה ללאו יצאת ע"כ טעמו משום דהך לא תבערו הוי מיותר דהוי בכלל כל המלאכות ומדיצאת הבערה מן הכלל ונכתב בפני עצמו ע"כ הוי רק לאו ולא כמש"כ משום דהוי מקלקל וא"כ הא מוכרח דס"ל לר' יוסי מקלקל בהבערה פטור ואינו חייב בו רק מתקן ולמתקן לא הוי צריך קרא ומדייק מניה דהוי רק לאו דאי הוי ס"ל מקלקל חייב מנ"ל דבא לאוקמיה אלאו דלמא בא לחייב מקלקל והרי אפ"ה מוקים ליה ר' יוחנן בדף ל"א דס"ל כר"ש דמשאצל"ג פטור ומוכרח ע"כ כמו שכתבנו דגם רש"י מודה דלר' יוחנן אינו תלוי זה בזה כלל וגם מאן דפוטר באצל"ג יכול לפטור במקלקל ורק ר' אבהו הוא דס"ל דזה תלוי בזה:
[ה] גם עוד ראיה לזה דביבמות דף ל"ג דפליגי בזר ששימש בשבת דר' יוסי אמר חייב ב' משום זרות ומשום שבת ורש"א אין כאן אלא משום זרות ופריך זר ששימש בשבת במאי אלימא בהקטרה והא"ר יוסי הבערה ללאו יצאת ומסיק בשחיטת פרו של כה"ג ביוה"כ דפסול בזר ולכאורה קשה טובא לדעת רש"י בשבת דאליבא דר"ש חייב מקלקל בחבורה אע"פ שאין בו שום תיקון א"כ היאך קאמר ר"ש דזר ששימש בשבת אינו חייב אלא משום זרות והרי תיכף מיד שהתחיל לשחוט איכא חיוב שבת ומשום זרות ליכא רק עד גמר שחיטה ועי' בחולין פרק א' בפי' המשנה להרמב"ם על המשנה דהשוחט בשבת שכתב דאפי' שחט במזיד בשבת שחיטתו כשירה ולא הוי מומר לחלל שבתות דבהתחלת השחיטה ליכא חילול שבת דהוי מקלקל עד שיגמור דתיקנה להתירה באכילה אבל לר"ש דמחייב מקלקל הא איכא חילול שבת גם בהתחלה וכמדומה לי שכבר נזכרה קושיא זו באחרונים ואינני זוכר כעת מקומו אבל לדברינו ניחא דעד כאן לא כתב רש"י דלר"ש דפוטר בא"צ לגופה לא משכחת לה חובל ומבעיר דלהוי מתקן ומש"ה גם מקלקל גמור חייב רק לר' אבהו אבל ר' יוחנן לא ס"ל הך סברא כלל וס"ל דגם לר"ש שפוטר בא"צ לגופה מ"מ מקלקל גמור פטור ואתי' הסוגיא דיבמות כר' יוחנן ואין זה דוחק דהרי הא דפריך ששימש במאי אלימא בהקטרה והא"ר יוסי הבערה ללאו יצאת כתבנו בסי' ט"ז באות יו"ד דבאמת דבהקטרה איכא גם כיבוי לשיטת רש"י דבישרא אגומרא הוי תחילתו מכבה וסופו מבעיר רק כל קושית הגמרא הוי רק אליבא דר' יוחנן דס"ל דר' יוסי סבר דא"צ לגופה פטור וא"כ ליכא חיובא במכבה רק בצריך לפחמין ומש"ה ליכא בהקטרה רק הבערה ומש"ה פריך והאר"י הבערה ללאו יצאת ולזה שפיר משני דאיירי בשחיטת פרו של כה"ג דהא להך שיטה דר' יוסי ס"ל כר"ש בא"צ לגופה ע"כ אינו תלוי זה בזה וכמו שהוכחנו למעלה וגם מאן דפוטר באצל"ג מ"מ פוטר במקלקל ושפיר נוכל לאוקמא דאיירי בשחיטה ולר' אבהו דס"ל דלר"ש חייב מקלקל גמור א"כ הא לא מצי איירי בשחיטת פרו מ"מ הא לר"א דס"ל דזה תלוי בזה א"כ ר' יוסי ע"כ ס"ל במשאצל"ג כר"י דלא מצי סבר כר"ש דא"כ הוי מוכרח דמקלקל חייב בהבערה ומנ"ל לומר ללאו יצאת וע"כ ס"ל כר' יהודה וא"כ הא שפיר מצי לאוקמא פלוגתייהו ביבמות בהקטרה וחייב שתים דקאמר ר' יוסי הוי משום כיבוי:
[ו] ולפי זה הא גם לשיטת רש"י אין ראיה מהא דאמר ר' יוחנן דמקלקל בחובל ומבעיר פטור דס"ל כר' יהודה ומצי סבר כר"ש דפוטר באצל"ג ובפרט לשיטת התוס' הא ודאי די"ל כן ומאי פריך הגמרא ביבמות דר"י אדר"י דהא כיון דהוי דרבנן ודאי דא"צ להפרישו ומש"ה מוקים לה בעושה ע"ד אביו ובעל כרחך מוכרח לומר דס"ל להגמרא דגם לר"ש דפוטר באצל"ג מ"מ יש לו כל דין מלאכה דאורייתא [ומיושב לנו בזה קושי' התוס' בשבת דף ל"ח שהבאנו באות ג' דשפיר מצינן לומר דרב יוסף ס"ל כר"י דמוקים לר' יוסי כר"ש ומ"מ גזר שמא יזיז עפר ממקומו דמלאכה שאצל"ג אע"ג דפטור מ"מ יש לו חומר דאורייתא כיון דהוי מלאכה גמורה ורק מצד אחר פטור עליה] ומש"ה שפיר פריך הגמרא דאי ס"ל לר' יוחנן דב"ד מצוין להפרישו באיסורא דאורייתא גם במשאצל"ג צריך להפרישו ולא הוי צריך לאוקמא בעושה ע"ד אביו וא"כ גם להמסקנא דאין מצוין להפרישו אע"ג דס"ל להרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספו' לו בידים מ"מ במשאצ"ג ודאי דאסור וכמו כן קשה לי על דברי התוס' בשבת דף קכ"א בד"ה ש"מ קטן אוכל נבלות ב"ד מצוין להפרישו וז"ל וצ"ל דמוקמינן להמשנה כר' יהודה או כר"ש ובצריך לפחמין דבלא"ה הא באסורא דרבנן ודאי אין מצוין להפרישו הרי דס"ל ג"כ כהר"ן דמשאצל"ג הוי ככל דרבנן וא"כ מאי הקשה שם ביבמות דר' יוחנן אדר"י. וההכרח לומר לדידהו דידעה הגמר' דר' יוחנן דקאמר בעושה ע"ד אביו לא אמר לה לפרש על המשנה רק אמרה לתרץ הקושיא מר' פדת וא"כ משמע דס"ל כר"פ דגם בדאורייתא א"צ להפרישו ומש"ה פריך למה קאמר בדמאי הקילו אמנם הרי בשבת קאמר לה על המשנה והנראה דהתוס' דשבת והרשב"א והר"ן לא היה להם הגירסא ביבמות הך קושיא דר' יוחנן אדר"י ותי' הגמרא דר"י ספוקי מספקא לי' כל זה לא היו גורסין ועי' בב"י או"ח סי' שמ"ג שכתב דלהטור דגורס דר' יוחנן אמר לדבר טליא וטלייתא הרי דס"ל דאין מצוין להפרישו בע"כ לא היה גורס הא דר"י מספקא ליה יעו"ש ואפשר דכן הי' גי' התוס' דשבת [וצ"ע לי דרש"י הא גורס להדי' ביבמות הך דר' יוחנן מספקא ליה וכמבואר שם בפרש"י ובמס' שבת דף קכ"א מבואר בפרש"י דהיה גורס כמו הטור דר"י אמר לדבר טלי וטלי' ואפשר הוי טעות הדפוס בפרש"י דשבת] ושפיר ס"ל דמשאצל"ג הוי ככל דרבנן אבל לפי גירסא דידן מוכח דאסור:
[ז] ולכאורה קשה לי מהא דבביצה דף ל"א תנן בית מלא פירות שנפחת נוטל ממקום הפחת רמ"א אף פוחת לכתחילה ונוטל ופריך בגמרא על ר"מ והא קסתר אהלא ומשני באוירא דליבני וכתב רש"י דלת"ק דאוסר לפוחתו לכתחילה הא דלא הוי גם כשנפחת מוקצה מחמת איסור משום דלא הוי בפחיתתו איסורא דאורייתא לא הוי מוקצה וכדאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת ואם עבר ותיקנו מתוקן והתוס' חלקו על זה וכתבו דאתי' הך משנה כר"ש דלא ס"ל מוקצה גם הרמב"ן במלחמות הביא ראיות דבאיסור דרבנן הוי מוקצה וע"ש מה שכתב לתרץ קושייתו של רש"י וקשה לי דהרי בביצה דף ו' אמרינן דעגל שנולד מן הטרפה מותר הואיל ואתמול הוי מוכן לכלבים וכן בפסחים דף נ"ו אמרינן דפירות הנושרין לא הוי מוקצה הואיל והוי מוכן לעורבים ומוכן לבהמה הוי מוכן לאדם וא"כ הרי ק"ו דמחמת איסור דרבנן צריך להיות אינו מוקצה הואיל ומוכן לקטנים והא ודאי דקטנים לא גריעי מעורבים וא"כ למה דחקו רש"י ותוס' והרמב"ן ובשלמא להחולקים על הרשב"א וס"ל דגם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים וכן גם להרשב"א באיסור דאורייתא אע"ג דמסקינן דאין ב"ד מצוין להפרישו לא קשה לי דא"כ לא להוי מוקצה משום דהוי מוכן לקטנים דזה אינו דהא כיון דלא ספינן ליה בידים א"כ ע"כ איכא שמו של האיסור גם לגבי הקטן ורק דקטן העושה איסור אין ב"ד מצוין להפרישו שלא הוזהרו ב"ד להזהיר את הקטנים אבל שם האיסור איכא עליו א"כ הא לא שייך לומר דהוי מוכן לקטן ולא דמיא כלל לכלב ועורב דלדידהו הוי מוכן גמור אבל באיסורא דרבנן ולהרשב"א דמתיר לספות לו בידים א"כ ע"כ איסור דרבנן הוי היתר גמור לגבי קטן מדנותנין לו בידים וא"כ הא הוי שפיר מוכן לקטן ואח"כ כשנסתלק האיסור צ"ל גם מוכן לגדול וא"כ הא מוכרח מרש"י ותוס' והרמב"ן שדחקו בזה שחולקים על הרשב"א וא"כ הא תיקשה לנו דברי הר"ן אהדדי דהא הוא ס"ל כהרשב"א ובביצה גבי בית מלא פירות הביא כל קושיות של הרמב"ן על פרש"י והסכים עמו וכן קשה לי על הרשב"א בעצמו דהמ"מ כתב בשמו בפ"ב מה' יו"ט דהך דבית מלא פירות איירי ברעועה שדעתו עליו שיפחת ומשמע דס"ל דבלא"ה הוי מוקצה אף לפי מה דמוקמינן ליה באוירא דליבני דהוי רק דרבנן לחודא מ"מ אסור משום מוקצה והרי לדברי עצמו לא צריך להיות מוקצה כלל ויותר קשה דהרי גם בבנין גמור ובריא הא ליכא בסתירתו רק איסור דרבנן דהא הוי מקלקל אם אינו סותר ע"מ לבנות ומותר לקטן וצ"ל מוכן רק זה יש לדחות ונאמר דכיון דמצד עצמיות המלאכה הוי מלאכה גמורה דאורייתא ורק משום דהוי מקלקל פטור עליו יש לומר דהוי כמו מלאכה שא"צ לגופה דהראינו פנים מסבירות דאפי' אם נאמר כרשב"א מ"מ לא ספינן ליה בידים אבל קושיא הראשונה במה דלא סגי ליה להרשב"א במה דהוי באוירא דליבני וכן לדעת הר"ן והרשב"א שהבאנו בראשי' דברינו דאפי' במשאצל"ג שרי להרשב"א קשה ולכאורה נראה מכאן סיוע לדברי הב"י באו"ח סי' שמ"ג שכתב דהא דכתב הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לו בידים גם הוא לא כתבה רק להלכה ולא למעשה אבל עכ"פ על הר"ן קשה והנראה לומר דבפסחים דף נ"ו בתוס' ד"ה הוי כתבו וז"ל ואפי' אי לא שרי הכא אלא למי שיש לו עורבים הרי דנסתפקו התוס' בהא דאמרינן דהוי מוכן לעורבים אי בעינן דוקא שיהיו לו עורבים דוקא או לא בעינן ובעירובין דף מ' בתוס' ד"ה הא ודאי כתבו בפשיטות דהא דפירות הנושרין לא הוי מוקצה היינו ביש לו עורבין דהוי מוכן לעורבים הרי דס"ל דבעינן יש לו דוקא ועי' בר"ן פ' כירה שכתב וז"ל ומהא שמעינן דמוקצה לעשירים מוקצה ואפי' עניים אין מטלטלין אותן שכבר הוקצו מדעתו של בעה"ב העשיר ולא בעינן שיהיה מוקצה לכל והכי נמי משמע בגמרא גבי מפירין נדרים בשבת שהן לצורך השבת דפריך מי יאמר דמזדקק לה בעל [פי' וא"כ גם כשהפר לה אסורה לאוכלן משום מוקצה] אלמא מפני שאסרה הככר על עצמה הוי מוקצה עכ"ד ולדידיה הא ודאי הא דאמרינן דהוי מוכן לעורבים בעינן דוקא שיהיה לו עורבים דבאין לו לא מהני מה דהוי מוכן לגבי אחרינא כיון דלהבעה"ב לא הוי מוכן ומש"ה דחיק בהך דבית מלא פרות דהרי סתמא נקטה המשנה דמותר ומשמע גם באין לו קטנים וכל זה דחוק קצת אבל להרמב"ם דגם דרבנן לא ספינן ניחא:
והנה יעויין במס' נדה דף ל"ב דקאמר רב יוסף מעשה בפומבדיתא והטבילוה קודם לאמה ופריך בגמרא והא תרומת חו"ל אינה אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו והני מילי באכילה אבל בנגיעה לא ומשני לא נצרכה אלא לסוכה שמן של תרומה דסיכה הוי כשתי' והרי תרומת חו"ל הוי דרבנן וגם הא דסך הוי כשותה כתבו שם התוס' בד"ה וכשמן דהוי רק מדרבנן ואפ"ה הוצרכו להטבילה ומוכח דלא ספינן לקטן אפי' איסורא דרבנן ולהרשב"א צ"ל דההיא דפומבדיתא ס"ל דקטן אוכל נבילות ב"ד מצוין להפרישו ולדידיה גם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים שוב מצאתי במל"מ סוף ה' מאכלות אסורות רמז לקושיא זו מהא דנדה על הרשב"א יעו"ש שהקשה עוד מהא דיבמות דף ע"א בעי רמי בר חמא קטן ערל מהו לסוכו שמן של תרומה ערלה שלא בזמנו מעכבא או לא מעכבא והרי סיכה הוי דרבנן ולכאורה היה נראה לומר דעד כאן לא כ' הרשב"א דאיסור דרבנן ספינן לו בידים רק ליתן לו נבילה והקטן יאכל אותה אבל להאכילו ממש כגון לתחוב לו בבית הבליעה גם הוא מודה דאסור והרי זה לשון הרשב"א ביבמות דף קי"ד ומיהו משמע לי דבאיסורין של דבריהם מותר לומר לו לאכול בפירוש דהא למ"ד בשל תורה ב"ד מצוין להפרישו בשל דבריהם אין מצוין כו' וכיון דקיי"ל דבשל תורה אין ב"ד מצוין להפרישו בשל דבריהם נחתינן בו דרגא אחת יותר ומתירין בו אפי' לומר לו לאכול הרי דקדק וכתב דמותר לומר לו דס"ל דבאיסור דרבנן לא תיקנו שיהיה אסור לגדול לומר לו או להושיט לו וכמו דאסור באיסורא דאורייתא אבל לתחוב לו בבית הבליעה או לסוכו בדבר איסור שפיר י"ל דגם הרשב"א מודה דאסור גם בדרבנן והרי חילוק זה מצינו במקום אחר דביו"ד סי' ס"ב כ' הטור דאבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין ולא בטמאין וכ' הש"ך שם בשם הב"ח דנ"מ בזה לענין להושיט לבן נח וע"ש בפמ"ג שהסביר דבריהם בשם שו"ת אמונת שמואל דאע"ג דב"נ ודאי מוזהר על הטמאים כטהורים מ"מ ליכא בו משום לפני עור כיון דבישראל ליכא איסור אמה"ח בטמאין דס"ל דהך דלפני עור לא הוי רק באם שיש האיסור גם על המושיט לו וכבר הקשו עליו מהא דמבואר בב"מ דף יו"ד בתוס' שם דישראל שקידש גרושה לכהן עבר על לפני עיור והרי בישראל ליכא איסור זה והנראה פשוט דהב"ח לא כ' כן רק במושיט לו אבל במאכילו בידים בודאי דבכל גווני אסור דנמצא הוא מכשילו וכן בישראל כשמקדש עבור כהן גרושה הוי כמאכילו איסור בידים וכן נחלק לענין קטן באיסור דרבנן דרק ליתן לו והוא בעצמו יאכל שרי אבל כשסכו שמן של תרומה הא מאכילו ממש אסור גם בדרבנן ולפי זה מיושב לנו גם כן מה דהקשינו בהא דביצה דבאיסור דרבנן אמאי הוי מוקצה נימא דהוי מוכן לקטנים דזה לא נקרא מוכן כלל כיון דשם של האיסור הוי גם לגבי הקטן ורק דלא תיקנו בו שיהיה אסור להושיט לו אבל האיסור עצמו איכא גם לגבי הקטן דהא להאכילו ממש אסור כן היה אפשר לומר לכאורה אמנם בדברי הר"ן מצאתי להדיא להיפוך שכתב בריש פרק יוה"כ דלהרמב"ם דס"ל דאיסור רחיצה וסיכה ביוה"כ הוי דאורייתא קשה הא דתנן התינוקות מותרין בכולן חוץ מנעילת הסנדל ומוכח בגמרא דהיינו דמותר לגדול לרוחצו ולסוכו כו' ואי מדאורייתא היכי שרי והא כתיב לא תאכלום וקרינן ביה לא תאכילום כו' ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר שכל שהוא לצרכו של תינוק אע"פ שהגיע לחינוך מאכילין אותו איסור דרבנן ואפי' בידים כו' הרי דס"ל דכיון דהוי דרבנן מותר לגדול גם להרחיצו ולסוכו בידים ממש ולא ס"ל חילוק הנ"ל ולדידיה הא קשה מהך דמס' נדה ודיבמות הנ"ל ואע"ג דעיקר דקדוקו של הר"ן שכתב דבגמ' מוכח דמותר לגדול לרוחצו היינו מהא דפריך שם דף עח והא מותרין לכתחילה קתני והרי שם בלא"ה אין הפירוש דמותר לגדול לרוחצו בידים וכמו שכתב המג"א בסי' תרי"ו ס"ק א' דא"כ הא גם הגדול נהנה ממילא בעת הרחיצה וא"כ הא שוב י"ל דלא שרי רק שנותן להם לרחוץ ולסוך ומוכיח מזה הר"ן דספינן ליה בידים ומש"ה הקשה על הרמב"ם דבדאורייתא הא לא ספינן גם בכה"ג אבל לסוכו בידים ממש אפשר דגם הר"ן מודה דאפי' לדידיה דהוי דרבנן מ"מ אסור וכמש"כ אמנם לשון הר"ן לא משמע כן ומשמע דגם לסוכו ממש מותר כיון דהוי דרבנן וצ"ע מהא דנדה ודיבמות:
[ח] גם קשה לי טובא על הרשב"א דהא ביבמות דף קי"ד רצה הגמרא להוכיח דאין ב"ד מצוין להפרישו מהא דבן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו ומשני ר"י בדמאי הקילו והרי אכתי תיקשה דהא קתני מצא בידו פירות אין זקוק לו ומוכח להדיא דאסור לחבר להאכיל בנו בידים דמאי וכן מבואר במס' דמאי פ"ב משנה ד' דהחנוונים אינם רשאים למכור דמאי וכ' הרמב"ם והר"ש שם בשם הירושלמי הטעם מפני שלוקחין ממנו תינוקות הרי דאסור לספות להם דמאי אע"ג דהוי רק דרבנן והנראה לומר דס"ל להרשב"א דהרי בתחילה דרצה הגמרא להוכיח דאין ב"ד מצוין להפרישו מהא דמצא בידו פירות אין זקוק לו הקשו התוס' דמאי ס"ד דהא הוי רק דרבנן ותירצו דכיון דהחשש של דמאי הוי שמא הוי טבל דאורייתא צ"ל כדאורייתא ור' יוחנן משני בדמאי הקילו וס"ל להרשב"א דר"י הא לא חידש זה רק כי היכי דלא נדייק מזה דאין מצוין להפרישו אבל להמסקנא דקיי"ל דאין ב"ד מצוין להפרישו שוב לא ס"ל סברא של ר' יוחנן דקאמר בדמאי הקילו וס"ל כדקא ס"ד דדמאי יש לו חומר דאיסור דאורייתא ואין ראי' מהא דאסור להאכילו דמאי לשארי איסורי דרבנן ובודאי הוא דוחק לומר כן דהא בכמה דוכתי אמרי' דבדמאי הקילו וקיל משאר ספק דרבנן משום דרוב ע"ה מעשרין הם וזהו נראה טעמו של הרמב"ם שכתב בסוף ה' מאכלות אסורות דגם איסור דרבנן לא ספינן ליה בידים:
מסקנת הדברים דנסתייע הרבה דעת הרמב"ם המחמיר בזה וגם לדעת הרשב"א מ"מ אינו מתיר רק באיסור שעיקרו מדבריהם אבל מה שאסרו אותו משום ספק שמא הוי איסור דאורייתא אע"ג דמה"ת אין לחוש לזה משום דאזלינן בתר רובא ורק רבנן חששו ליה גם הרשב"א מודה דאסור וכמו דחזינן דאסור בדמאי וכל זה ליתן ולומר לו אכול אבל להאכילו ממש אסור וכמו דחזינן דלכהן טמא אסור לסוכו אפי' בתרומה דרבנן בלא טבילה משום טעם זה ובמלאכה שאצל"ג דעת הרשב"א והר"ן הוא דהוי ככל מילי דרבנן ולפי גירסא דידן ביבמות דפריך דר"י אדר"י מוכח דאסור:
[ט] והנה בנדרים דף ל"ו דתנן דהמודר הנאה מחבירו מלמדו מדרש דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל לא ילמדנו מקרא ופריך מ"ט ומשני במקום שנוטלין שכר על המקרא ושוב אמרינן שם דמש"ה מותר ליטול שכר על לימוד המקרא רב אמר שכר שימור ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים וכתב שם הר"ן דר' יוחנן ס"ל פיסוק טעמים לא הוי דאורייתא ורב ס"ל דהוי דאורייתא ולכאורה היה קשה לי לפי שיטתו של המאור במס' ר"ה ס"פ ראוהו ב"ד שכתב דהא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו הוי רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן לא א"כ הא אפי' במקום שאין נוטלין שכר על המקרא צ"ל אסור לר' יוחנן דכיון דהוי רק מדרבנן לא אמרינן בו דלאו ליהנות ניתנו ובודאי דוחק גדול לומר דכל השקלא וטריא של הגמרא דפריך מקרא מ"ט לא ילמדנו ומשני במקום שנוטלין עלי' שכר הוי רק אליבא דרב ולא אליבא דר' יוחנן וע"כ נראה דהמאור ס"ל כהרשב"א דאיסור דרבנן מותר לספות לו בידים ומש"ה פריך שפיר מ"ט לא ילמדנו דהא המשנה סתמא קתני דלא ילמדנו מקרא ומשמע אפי' לקטן ועוד דהא סתם לומדי מקרא הוי קטנים וכמש"כ הר"ן שם ואם נאמר דהאיסור הוי משום הנאת לימוד פיסוק טעמים דהוי רק מדרבנן א"כ הא לא הוי רק איסורא דרבנן כיון דעיקר הלימוד הוי רק מדרבנן וצ"ל מותר לקטן ומשני במקום שנוטלין שכר על המקרא ונמצא כשמלמדו בחנם מהנהו ריוח ממון והוי איסורא דאורייתא ולא ספינן ליה בידים ובזכרוני שאח"כ מצאתי כתוב זה על ספר ואינני זוכר כעת אמנם אין מזה ראיה דהמאור ס"ל כהרשב"א דלכל השיטות ניחא דהא בלא"ה כתבו התוס' במס' ר"ה דף ל"ג בד"ה תני דבמקום חינוך מצוה ודאי ספינן ליה בידים מדמותר להתעסק עמו בשבת שיתקע יעו"ש וכ"כ המג"א בסי' שמ"ג בשם רי"ו וא"כ לימוד פיסוק טעמים הא לא גריעי משופר דלכ"ע ספינן לו בידים איסורא דרבנן ומש"ה מוקים לה במקום שנוטלין שכר על המקרא: