אור ברסלב

בית הלוי חלק א· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק

סימן א

יבואר מחלקותן של הרמב"ם והראב"ד בהא דהותר איסור כלאים בבגדי כהונה אם הותר לגמרי ואפי' ללובשם שלא לעבודה שרי או לא הותר רק בשעת עבודה וכבר האריך לפלפל בהלכה זו השאגת ארי' בסי' כ"ט והעלה כהראב"ד דמותרים לגמרי וכשעמדתי על דברי הש"א נתחדשו לי בעזר החונן דעת חידושים הרבה בדברים נכונים וכמו שיבואר אי"ה וחלקתי הלכה זו לסימנים להקל על המעיין:

הרמב"ם כתב בסוף הלכות כלאים וז"ל כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין משום האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית והראב"ד שם חלק עליו וס"ל דגם שלא לעבודה שרי וראייתו מהא דתניא ביומא דף ס"ט בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם ועיין בכסף משנה שתי' סוגיא זו גם להרמב"ם וכתב דשם איירי בשארי בגדים חוץ מן האבנט שלא היה בהם כלאים דהך ברייתא הא לא איירי כלל באיסור כלאים רק בדין איסור הנאה מבגדי קודש וקמ"ל דניתנו ליהנות בהם והוא תי' ברור על הרמב"ם ועיין עוד בכסף משנה שהראה מקור לדברי הרמב"ם מהא דאיתא בערכין דף ג' הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ואשתרי כלאים גבייהו לא לחייבו בציצית קמ"ל נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי ונדחק הכ"מ לישב סוגיא זו להראב"ד וכתב דלדידיה נפרש הך עידן עבודה לאו דוקא ופירושו דרק במקדש מותר אבל במדינה אסור וצע"ק על הכ"מ אמאי לא הביא לדברי התוס' דחולין דף ק"י ובמנחות דף מ"א שכתבו שם ג"כ דכלאים דבגדי כהונה אפשר דמותרים אפי' שלא לעבודה והביאו סוגיא זו דערכין וכתבו דעידן עבודה דקאמר בגמ' היינו בגדים הראוין לעבודה והנה בודאי דשני התירוצים הנ"ל של התוס' ושל הכ"מ שניהם דחוקים ובודאי פשטיות הסוגיא דערכין משמע כהרמב"ם והעיקר מה שדחקו להראב"ד לדחוקי בזה ולומר כן הוא משום הך ברייתא דיומא דקתני דבמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת מותר וכיון דזה כבר מתורץ היטב כמש"כ הכ"מ דקאי על שארי בגדים שוב אין לנו לדחוק בסוגיא דערכין וזהו טעמו של הרמב"ם דפוסק כן. כן נראה לכאורה בדעתו ז"ל ואין להקשות על עיקר תירוצו של הכ"מ שכתב דביומא לא קאי על כל הבגדים והרי ביומא שם בהתחלת הסוגיא אבעי' לן אם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם או לא ופשט ליה מהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש שינה הוא דלא הא הליכי מהלכי ודחי בדין הוא דהלוכי נמי לא וסיפא איצטריך ליה אלא פושטן ומקפלן ומניחן תחת ראשיהן ופריך הא ש"מ ניתנו ליהנות בהן ודחי לא תימא תחת ראשיהן אלא נגד ראשיהן והכי נמי מסתברא דאי ס"ד תחת ראשיהן תיפוק לי' משום כלאים ואמאי לא דחי הגמרא הך הכי נמי מסתברא דקאי על שארי בגדים חוץ מן האבנט ומוכרח ע"כ דס"ל להגמרא דמדתני סתמא לא היו ישנים בבגדי קודש אלא פושטן ומניחן תחת ראשיהן קאי על כל הבגדים דכיון דנקט סתמא בגדי קודש הוי גם האבנט בכלל וא"כ היאך נאמר דהך ברייתא דמביא שם בסמוך אח"כ בגדי כהונה כו' ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת מותר דלא קאי על כל הבגדים זה אינו קושיא חדא דהרי במס' תמיד דף כ"ז איתא שם ג"כ הך סוגיא ובאמת דחי הגמרא להך הכי נמי מסתברא דלא קאי רק על אותן בגדים שלא היה בהם כלאים ועוד דגם לפי מה דמשמע מסוגיא דיומא דלא ניחא ליה להגמרא לומר כן מ"מ הא יש לומר דדוקא על ההיא משנה דתני בה לא היו ישנים בבגדי קודש אלא פושטן כו' דהתנא איירי רק בהך מילתא לאשמעינן סידורא דבגדים מה היו עושין עמהם בעת השינה ומש"ה משמע להגמרא דקאי ע"כ על כל הבגדים דאם נאמר דהאבנט לא היו מניחין תחת ראשיהן כמו בכל הבגדים ה"ל להתנא למתני גם סידורא דידי' ולאשמעינן מה היו עושין בהאבנט בעת השינה כיון דזהו העיקר דבא התנא לאשמעינן ומשום הכי מדקדק שפיר דע"כ הוי הפי' נגד ראשיהן דאל"כ תיפוק ליה משום כלאים אבל על הך ברייתא דתני בגדי כהונה כו' ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת מותר מפני שניתנו ליהנות בהן שפיר י"ל דלא איירי רק באיסור הנאה דידהו ולא איירי כלל מאיסור כלאים וחוץ מן האבנט קאמר וזה ברור:

והנראה עוד לומר דמלבד דתירוצו של הכ"מ אין בו שום דוחק עוד הדברים מוכרחים ובע"כ מוכרח בלא"ה לומר כן דהנה בירושלמי דכלאים פרק ט' הלכה א' איתא תני אין עראי לכלאים במקדש פי' דגם לבישת עראי אסור בכלאים של בגדי כהונה ופריך והתני' כהן שיצא לדבר עם חבירו אם הפליג טעון טבילה ואם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים פי' וע"כ איירי שהיה לבוש הבגדים ועי' מש"כ בסי' ה' ביאור לזה ומשני כאן בבגדי זהב כאן בבגדי לבן הרי לכאורה מבוא' בו להדי' כהרמב"ם דבגדי זהב אסורין משום כלאים וראיתי להמפרש בירושלמי שם שכתב וז"ל דלהראב"ד נפרש דהך במקדש דנקט לאו דוקא ופירושו דרך יציאתו לחוץ והנה מלבד דזהו דוחק גדול עוד נראה דע"כ אי אפשר כלל לומר כן דהרי הירושלמי משני כאן בבגדי זהב כאן בבגדי לבן הרי דאוסר בשל זהב ומתיר בשל לבן וא"כ ע"כ הא איירי במקדש ממש דבמדינה הא לא ניתנו ליהנות וכמו דמבואר ביומא דף ס"ט וגם בשל לבן אסור משום נהנה מקודש וע"כ איירי במקדש דניתנו ליהנות בהן ואפ"ה בשל זהב אסור ומוכרח כהרמב"ם אמנם מ"מ אין מזה ראיה גמורה להרמב"ם דהרי יש לומר דעד כאן לא אסר הירושלמי בשל זהב רק בהר הבית דלא הוי מקום הראוי לעבודה כלל ובהה"ב גם הראב"ד מודה דאיכא איסור כלאים ובבגדי לבן מתיר הירושלמי גם בהה"ב דגם שם ניתנו ליהנות בהן והרי דבר זה דגם בהה"ב ניתנו ליהנות בהן מוכרח הוא ע"כ מדברי הירושלמי דמוקי' הא דתנן כהן שיצא לדבר עם חבירו בבגדי לבן והרי להדיא קתני יצא ולכל הפחות איירי ביצא מעזרה להה"ב ומ"מ מותר בבגדי לבן ועי' בזבחים דף כ' דתני' כהן שיצא חוץ לחומת עזרה אם לשהות טעון טבילה אם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים ולהירושלמי הנ"ל הא על כרחך ההיא ברייתא איירי גם כן בהיה לבוש בגדי לבן והרי להדיא תני בה שיצא חוץ לחומת עזרה ומוכרח דגם בהר הבית ניתנו ליהנות בהן וכן מוכח מש"ס דידן ביומא דף ס"ט דהא מכל הראיות שרצה הגמרא להביא דניתנו ליהנות בהן הא איירי גם בהה"ב דמביא שם מהא דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי והרי הם היו ישנים בהה"ב דאילו בעזרה הא אפי' ישיבה אסור ומדקדק מינה דהילוך מותר וכן הוא להדיא בתוס' ישנים ביומא שם דהוכיחו דגם בהה"ר ניתנו ליהנות בהן מראיה זו שכתבנו דהם היו ישנים בהה"ב וכן מביא שם הגמרא ראיה מהא דתנן בא לו כה"ג לקרות בבגדי בוץ קורא והרי היה קורא בע"נ וכדאיתא שם וי"ל דבהא איירי הירושלמי ורק שה אוסר בשל זהב אבל בעזרה הא י"ל דגם בשל זהב מותר וניחא גם להראב"ד אבל מ"מ יצא לנו מהירושלמי סעד לתירוצו של הכ"מ דהרי זה מבואר להדי' דדין הנאה ואיסור כלאים חלוקין הם וגם במקום דמותר בשל לבן מ"מ אסור בשל זהב ולכל הפחות איירי הירושלמי בהה"ב דהא אי אפשר לומר דאיירי גם חוץ להה"ב דשם הא אסור גם בשל לבן וזהו מוכרח ובזה ניחא לנו הא דביומא דף ס"ט תנן בא לו כה"ג לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לאו קורא באיצטלית לבן משלו והקשו שם התוס' ישנים דהרי מיד אחר הקריאה היה לובש בגדי זהב לעשות אילו ואיל העם וא"כ אמאי תני המשנה דיש לו ב' הברירות או בבגדי לבן ואם אינו רוצה לקרות בבגדי לבן קורא באיצטלית והרי אם אינו רוצה בשל לבן יוכל לקרות גם בשל זהב כיון דבלא"ה ילבשם אח"כ ובידו להקדים לבישתן ותירצו התוס' כיון דהמשנה מבגדי לבן לבגדי זהב טעון טבילה בעינן שיהיה סמוך לעבודה ובודאי דאינו מובן הסברא כלל בזה דמאי מעליותא להסמיכה לעבודה ואין לתרץ כיון דקריאתו היה בעזרת נשים א"כ אם היה לובש הבגדי זהב ומקדש ידיו ורגליו אחר הלבישה והרי אח"כ שיוצא לקרות הוי יציאה ונפסל הקידוש וצריך לקדש שנית וכמבואר ברמב"ם בפרק ה' מה' ביאת מקדש ומש"ה הניחו הלבישה אחר הקריאה שלא יצטרך להוסיף עוד קידוש ביוה"כ זה אינו מספיק חדא דהא בידו שלא לקדש עד אחר הקריאה ועוד דהרי זה הוי איבעיא בזבחים דף כ' ביציאה אם פוסל בקידוש ואם נאמר דלא פסלה תקשי המשנה והנראה כוונתם של התוס' ישנים דכיון דמוכרח לטבול קודם לבישת הבגדי זהב ומש"ה לא ילבשם קודם הקריאה דכשיצא לקרות בעזרת נשים אפשר דהוי כיצא והפליג דטעון טבילה שנית כדתני' בזבחים דף כ' כהן שיצא כו' אם הפליג טעון טבילה וגם דשמא יצטרך הכה"ג בנתיים להסך רגליו ויצטרך טבילה שנית כדתנן ביומא דף כ"ח ולמה לנו להרבות בטבילה ביוה"כ שלא לצורך דהא אסור ברחיצה ומש"ה ראוי לקרב הטבילה סמוך לעבודה אכן הרי כל זה אנו צריכין לדחוק רק אם נאמר דגם בהה"ב מותר בשל כלאים להראב"ד אבל לפי מה דמוכרח מהירושלמי דבהה"ב ודאי דאסור בכלאים הא ניחא שפיר [ומדברי התוס' ישנים שהקשו קושיא זו הא מוכח דס"ל דגם בהה"ב מותר גם של כלאים וצ"ע עליהם מהירושלמי הלז וא"כ כיון דמוכרח מירושלמי דבהה"ב ניתנו ליהנות בהן ואסור בשל כלאים א"כ הרי הא דכתב הכסף משנה דהרמב"ם יסבור דהא דתניא בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור ובמקדש בין לשרת ובין שלא לשרת מותר מפני שניתנו ליהנות בהן דקאי על שארי הבגדים חוץ מן האבנט הרי אינו דוחק כלל ואדרבה כמעט מוכרח לומר כן דכיון דניתנו ליהנות בהן גם בהה"ב א"כ הא איירי הברייתא גם בהה"ב ושם הא מוכרח דאסור בשל כלאים א"כ ע"כ הברייתא לא איירי רק באיסור הנאה ולא באיסור כלאים וחוץ מן האבנט קאמר ואם נאמר כהראב"ד דהברייתא קאי על כל הבגדים נצטרך לומר דוחק אחר דאע"ג דגם בהר הבית ניתנו ליהנות מכל מקום הך ברייתא לא איירי רק בעזרה דוקא]. ובדברינו אלה נתבאר לנו דבר אחד דבמס' חולין דף ק"י בתוס' ד"ה טלית כתבו בשם ר"ת דכלאים בבגדי כהונה שרי אפי' שלא בשעת עבודה והביאו ראיה לזה מהא דאמרינן ביומא לא היו ישנים בבגדי קודש שינה הוא דלא הא הלוכי מהלכי וביאור דבריהם דאע"ג דהגמרא דחי שם בדין הוא דהלוכי נמי לא מ"מ מדלא קאמרה הגמר' תיכף כשיאמר הך בדין הוא דהלוכי נמי לא והכי נמי מסתברא דאל"כ תיפוק ליה משום כלאים ונטר עד לבסוף כשמשני לא תימא תחת ראשיהן אלא נגד ראשיהן והכי נמי מסתברא כו' מכלל דעל איסור הילוך לא הוי קשה לי' כלל דתיפוק לי' משום כלאים דבאמת מותר ורק בהנחה תחת ראשיהן שלא בדרך מלבוש הוא דאיכא איסור כלאים וכן מבואר ראיה זו להדיא בתוס' ישנים ביומא שם וגם השאגת ארי' בסי' כ"ט הביא ראיה זו ולפלא שלא הזכיר שכן מבואר בתוס' ולפי מה שהוכחנו דבהה"ב ודאי דאיכא איסור כלאים א"כ לא על הרמב"ם הוא דתיסוב הקושיא רק על הגמרא דהרי מיד כשאמר בדין הוא דהלוכי נמי לא הוי מצי לומר הך הכי נמי מסתברא דהרי היו ישנים בהה"ב וא"כ הא דתנן לא היו ישנים בבגדי קודש קאי על הה"ב ובאותו מקום הא ודאי גם הילוך אסור בכלאים ואשר נראה לישב עיקר קושייתם דבתחילה דתני לא היו ישנים בבגדי קודש הרי לא תני במשנה כלל בהילוך דמותר רק אנן הוא דדייקינן מדנקטה המשנה איסורא בשינה ולא נקטה רבותא יותר דגם הילוך אסור מכלל דהילוך שריא ומש"ה לא הוי מצי לומר דתיפוק ליה משום כלאים דהרי מצינן לומר דהך דיוקא דהילוך שרי הוי על שארי הבגדים חוץ מן האבנט ובאבנט באמת גם הילוך אסור ומש"ה נקט התנא האיסור דשינה משום דשינה אסור בכל הבגדים לאפוקי הילוך אינו כן דיש מהן מותרים ויש מהן אסורים וכיון דנאמר דבהילוך יש בגדים דשרי ויש בגדים האסורים הא ג"כ ניחא הא דנקט התנא האיסור בשינה משום דהוי בכל הבגדים אבל הסיפא דנקטה המשנה היתרא אלא פושטן ומקפלן ומניחן תחת ראשיהן משמע ליה להגמרא דמדנקטה המשנה סתמא מכלל דאיירי בכל הבגדים וגם האבנט בכלל וכמו שהסברנו לעיל באות א' דכיון דנקט התנא סידורא דבגדים מה היו עושין בעת השינה ולא נקט סידורא של האבנט מכלל דקאי גם על האבנט ושפיר קאמר דתיפוק ליה משום כלאים וע"כ הוי הפי' נגד ראשיהן [ [ומהתוס' דחולין הנ"ל הא מוכח דס"ל ג"כ דגם בהר הבית מותר בשל כלאים וצ"ע מה יאמרו על דברי הירושלמי הנ"ל וצ"ל דס"ל דש"ס דידן חולק על הירושלמי וצ"ע] ונהדר לדידן דמברייתא דיומא לא קשה כלל להרמב"ם ומוכרח כהכ"מ וא"כ שוב אין לנו להוציא סוגיא דערכין מפשטא ולומר דעידן עבודה דקאמרינן הוי לאו דוקא ומש"ה פוסק הרמב"ם כסוגיא דערכין כן היה נראה לכאורה בדעתו של הרמב"ם:

[ג] אמנם כמו שכתבנו דסוגיא דיומא ניחא גם להרמב"ם כמו כן נראה דסוגיא דערכין ניחא גם להראב"ד בלי שום דוחק כלל ואין אנו צריכין לתירוצו של הכ"מ בזה ומקודם נבאר דעתו של הראב"ד ז"ל דהנה התוס' בחולין דף ק"י כתבו בשם ר"ת דכלאים בציצית הותר גם שלא במקום מצוה ואפי' בלילה אשתו מותרת ללובשם והקשה לו הר"א ממיץ מהא דחזינן כה"ג דהותרו כלאים בבגדי כהונה ואסירי שלא במקום מצוה כדאיתא בערכין נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי והשיב לו ר"ת דגם שם מותרים לגמרי ועידן עבודה דקאמר היינו בגדים הראוין לעבודה וע"ש דמסקי התוס' בסוף דבריהם לענין הצעה תחתיו בטלית שאולה שיש בו ציצית מכלאים דאע"ג דבגדי כהונה הא ודאי דאסורין בהצעה כדפריך ביומא על הא דמניחן תחת ראשיהן תיפוק ליה משום כלאים מ"מ בציצית יש לומר דגם בכהאי גוונא מותרין דיש לחלק בין טלית שכל עיקר לבישתו הוי לצורך הנאתו ובין בגדי כהונה דעיקר לבישתן הוי לצורך עבודה וכן כתבו סברא זו התוס' במנחות דף מ' דיש סברא להתיר בציצית יותר מבגדי כהונה והנה השאגת ארי' בסי' למ"ד הביא דהראב"ד חולק על ר"ת בציצית דבפרק ג' מה' ציצית כתב הרמב"ם דנשים ועבדים פטורים מן הציצית ואם רצו מתעטפין בלא ברכה טומטום חייב מספק וכתב ע"ז הראב"ד בהשגות דדוקא בציצית שאין בה כלאים הרי דהראב"ד חולק על ר"ת דמתיר בציצית גם לנשים ובבגדי כהונה הא ס"ל להראב"ד דמותר אפי' שלא לעבודה וא"כ הוי דעת הראב"ד ההיפוך לגמרי מסברת התוס' שכתבו דיש סברא להתיר בציצית יותר מבגדי כהונה. והנה בפשיטות נראה דמדברי הראב"ד הללו אין שום ראיה כלל דחולק על ר"ת בציצית דגם ר"ת הא ודאי דאינו מתיר רק בטלית של איש דחייב בציצית וס"ל לר"ת דלגמרי הותר כלאים בבגד זה ואפילו לובשו בלילה או דאשתו תתכסה בה ג"כ מותר אבל בטלית של אשה כיון דבגד זה אין בו חיוב ציצית כלל ודאי דגם ר"ת מודה דהאשה אסורה להטיל בו ציצית של כלאים ולהתכסות בו ותדע דהרי בדברי התוס' שם מבואר ג"כ דגם בלילה מותר והרי זה ודאי אין כוונתם רק דבגד של יום מותר ללובשו גם בלילה אבל בגד המיוחד ללילה הא ודאי דאסור וכדאיתא במנחות דף מ' גבי סדין בציצית דבטלוהו גזירה משום כסות לילה וכתבו התוס' בחולין שם דלדעת ר"ת הוי הפי' בגד המיוחד ללילה וכמו כן בגד של נשים הא לא עדיף מכסות לילה והא דכתבו התוס' דמותר לאשתו הוי ג"כ הפי' בטלית של האיש וז"ל הרא"ש בה' ציצית שכתב כר"ת הלכך נראה דכלאים בציצית שרי בטלית של איש בין לאיש בין לאשה בין ביום בין בלילה הרי להדי' שדקדק וכתב דוקא בטלית של איש וא"כ בכסות טומטום שפיר הגיה הראב"ד דדווקא בציצית שאין בו כלאים וכ"ע מודים לו בזה וזה פשוט אמנם השאגת ארי' הביא שם עוד דברי הראב"ד בפירושו למס' תמיד דף כ"ז שהביא שם דברי ר"ת דמתיר בציצית אפי' בלילה והראב"ד חלק עליו להדיא יעו"ש באריכות וכן מצאתי להראב"ד במס' עדיות פ"ב דתנן שם סדין בציצית ב"ש פוטרין ובמנחות דף מ' מפרשינן הטעם גזירה משום כסות לילה וכתב הראב"ד בפירושו גזירה שמא יתכסה בו בלילה וזהו להדיא שלא כר"ת דלר"ת הוי הפי' גזרה משום כסות המיוחד ללילה וכבר הקשה עליו השאגת ארי' אמאי מתיר בבגדי כהונה ואוסר בציצית דלפי הסברא הא יש להקל בציצית יותר מבבגדי כהונה וכמו שכתבו התוס'. והסביר הש"א סברתו דס"ל להראב"ד דבציצית הא דשרי כלאים הוי משום עשה דוחה ל"ת ומשום הכי סבירא לי' דאינו מותר רק בעת שמקיים המצוה וכמש"כ הראב"ד במס' תמיד וז"ל וכן מצינו בחייבי לאוין דמדאורייתא רמי' ליבום משום דאתי עשה ודחי ל"ת אלא משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולא אמרינן כיון דאשתרי ביאה ראשונה אשתרי ביאה שניה כו' שהוא מחמת דחיית עשה את ל"ת אינו מותר כי אם במקום קיום העשה והכי נמי בכלאים בציצית אינו מותר אלא בעידנא דמקיים העשה כגון ביום ולא בלילה עכ"ד הראב"ד אבל בבגדי כהונה ס"ל להראב"ד דהא דשרי בשעת עבודה לא הוי משום עשה דוחה ל"ת רק הוי בגדר היתר דהתורה התירה איסור כלאים בבגדים אלו ומש"ה ס"ל להראב"ד דמותרין גם שלא לעבודה והרמב"ם ס"ל דגם בבגדי כהונה הוי בגדר עשה דוחה ל"ת וכמו שכתב להדיא שלא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מ"ע כציצית זהו תורף דברי הש"א והנה אם נאמר כן בודאי קשה לי טובא דהשאגת אריה הקשה להרמב"ם דס"ל דהוי בגדר דיחוי הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים לעשה דהלאו עובר תיכף כשלובש והעשה אינו מקיים עד שעה שיעבוד וא"כ נילף מכאן דבכל דוכתא עשה דוחה ל"ת גם אי לא הוי בעידנא ובאמת עדיפא ה"ל להש"א להקשות בפשיטות דאי הוי בגדר דיחוי א"כ בריש מס' יבמות דשקיל וטרי הגמרא טובא מנ"ל דעשה דוחה ל"ת בעלמא ואמאי לא יליף לה מבגדי כהונה אמנם באמת דאדרבה מהך סוגיא מוכרח ע"כ כהרמב"ם דהך דבגדי כהונה הוי בגדר דיחוי דהרי בדף ה' שם מסקינן דהא דעשה דוחה ל"ת ילפינן לה מהא דמותר כלאים בציצית והקשו התוס' בד"ה כולהו דנימא מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל בגדי כהונה ותירצו דגם בבגדי כהונה הוי הטעם משום עשה דוחה ל"ת ומבגדי כהונה לא מצי למילף בעלמא משום דמצותו בכך דבענין אחר אי אפשר לקיים המצוה אי נמי צורך עבודה שאני וראייתם של התוס' הוי ראיה שאין עליה תשובה דאי נימא דהוי בגדר היתר א"כ גם מכלאים בציצית אי אפשר ללמוד ומה שהקשה הש"א דנילף מכאן דבכל דוכתא לא בעינן בעידנא הא תירצו התוס' שפיר דמכאן אי אפשר ללמוד או משום דמצותו בכך או דצורך עבודה שאני ומהתימא על הש"א דבכל פלפולו לא הביא דברי התוס' הללו המנגדים לכל דבריו שבאותו סימן וא"כ להראב"ד דס"ל דבגדי כהונה הוי בגדר היתר הא תשאר קושי' התוס' דהיאך ילפינן מציצית נימא מה לכלאים שכן הותרו מכללו אצל ב"כ:

ובדברי התוס' דיבמות הללו שכתבו בתי' השני אי נמי צורך עבודה שאני נוכל לתרץ קושית התוס' בפסחים דף נ"ט דאמרינן שם גבי מחוסר כפורים בערב הפסח דעשה דפסח דוחה לעשה דהשלמה ומקריב הכהן קרבנותיו גם אחר תמיד של בין הערביים והקשו שם התוספות בד"ה אתי הא לא הוי בעידנא אבל לפי מה שכתבו התוס' ביבמות דמשום הכי לא ילפינן מבגדי כהונה משום דהוי צורך עבודה א"כ בענין עבודה הא שפיר נוכל ללמוד דדחי מבגדי כהונה והדר י"ל כקושית הש"א דנילף מניה דעשה דוחה ל"ת גם היכא דלא הוי בעידנא וא"כ באמת היכא דהוי צורך עבודה עשה דוחה ל"ת גם אי לא הוי בעידנא ומש"ה ג"כ בפסחים דעשה החמורה דוחה לעשה הקלה מהני אף על גב דלא הוי בעידנא והתוס' דפסחים שהקשו דלא הוי בעידנא ומוכח דס"ל דגם בצורך עבודה אין עשה דוחה לא תעשה אם לא בעידנא ס"ל כתי' הראשון של התוס' דיבמות שכתבו דמבגדי כהונה אי אפשר ללמוד כלל דהוי מצותו בכך או דס"ל דבגדי כהונה מקרי בעידנא כיון דאי אפשר בענין אחר וכמו שכתב סברא זו הטורי אבן בריש חגיגה גבי חצי עבד וחצי ב"ח יעו"ש ועכ"פ להראב"ד דס"ל דהוי בגדר היתר קשה קושית התוס' דהיאך ילפינן מציצית נימא מה לכלאים שכן הותרו מכללו אצל בגדי כהונה גם עוד ראיה ברורה דלא כהשאגת ארי' דהרי בחידושי הראב"ד על מס' תמיד אחר שחלק על ר"ת וכתב סברתו דהיכא דהוי בגדר היתר מותר לגמרי והיכא דהוי בגדר דיחוי אינו מותר אלא בעת המצו' הביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בערכין גבי בגדי כהונה נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי הרי להדיא דס"ל דגם בב"כ הוי רק דיחוי ולא היתר והיותר קשה דמה הקשה הראב"ד על ר"ת מהך דערכין והרי לדידיה מי ניחא כיון דבב"כ גם הוא ס"ל כר"ת דשרי לגמרי וגם לדידיה צ"ל כמו לר"ת וקושיא זו הקשה גם הש"א ונשאר בצ"ע וע"כ הנראה לי ברור דודאי גם הראב"ד מודה דהוי בגדר דיחוי והא דמתיר בבגדי כהונה אפי' שלא לעבודה הוא מטעם אחר דכיון דבשעת עבודה מוכרח ללובשן והא לא ניתנה תורה למלאכי השרת לפשוט וללבוש תדיר רק בזמן עבודה דהא מוכרח לשהות זמן מה קודם לכן ולאחר העבודה וידעינן מזה דע"כ התורה התירה לו ללבוש הבגדים כל היום ביום עבודתו רק זהו דוקא בזמן הראוי לעבודה אבל בזמן שאינו ראוי לעבודה כלל וכגון בלילה גם הוא מודה דאסור דהוי כמו בחוץ לעזרה דכ"ע מודה דאיכא איסור כלאים ואיהו מפרש הא דאמרינן בערכין נהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי היינו בזמן שאינו זמן של עבודה כלל וחולק בזה על הרמב"ם דהרמב"ם מפרש שלא בעידן עבודה היינו בשעה שאינו עובד ממש ואיהו מפרש זמן שאינו ראוי לעבודה דאז לא אשתרי ומש"ה ניחא הא דהקשה על ר"ת דמתיר כלאים של ציצית אפי' בלילה דאז ליכא חיוב ציצית כלל והקשה עליו דהא חזינן גבי בגדי כהונה דבזמן שאינו ראוי לעבודה אסור הרי דכל היכא דהוי בגדר דיחוי אינו מותר לגמרי ונהי דביום מותר דלמא יתרמי לו עבודה ושרי משום דלא ניתנה תורה למאה"ש מ"מ בשעה שאינו ראוי כלל לעבודה אסור וה"ה דציצית בלילה אסור וזה ברור בכוונתו וא"כ להראב"ד ציצית ובגדי כהונה שוים הם לגמרי דבזמן מצותן מותרים ושלא בזמן מצותן אסורים וניחא הכל בפשיטות בלי שום דוחק ואע"ג דקשה להמציא זמן שאינו ראוי לעבודה דהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה וגם אחר שכבר הקטיר כל האימורין הא יכול ללבוש הבגדים להפוך בצינורא וכמבואר במס' יומא דף י"ב וגם הרמת והוצאת הדשן כשר כל הלילה ובעי אליבא דר' יוחנן כל הבגדים במס' יומא דף כ"ב מ"מ ניחא דשפיר אמרה הגמ' בערכין דכהנים חייבים בציצית כיון דגם לדידהו יש מקום לאיסור כלאים וכגון בזמן שאינו ראוי לעבודה דהא אם יתרחש שכבר הקטיר כל האימורין ונשרפו וגם הוציא הדשן דאז אי אפשר לעשות שום עבודה עד הבוקר ואז הא איכא איסור כלאים וניחא גם להראב"ד הסוגיא דערכין כפשטיה ורק התוס' אליבא דר"ת בחולין דף ק"י דס"ל דציצית מותרין גם בלילה ולדידיה גם ב"כ מותרים אפי' בזמן שאינו ראוי לעבודה הוכרחו לדחוק דהך עידן עבודה הוי לאו דוקא ופירושו הוי בגדים הראוין לעבודה אבל להראב"ד ניחא בלי שום דוחק:

[ד] והנראה עוד להוכיח דהך עידן עבודה אינו בשעה שעובד ממש רק זמן עבודה קאמר דבמס' יבמות ד' ג' איתא דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסרה רחמנא ואפי' של מוכרי כסות כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בו הנאה הרי דבלא הנאה ליכא איסור דכלאים בלבישה גרידא וע' בר"ש פ"ט דכלאים משנה ד' שכתב דמש"ה ליכא בתכריכין משום כלאים ולא אסור משום לועג לרש כיון דגם בחי בכה"ג דאינו נהנה ליכא איסור כלאים וכן כתבו התוס' בנדה דף ס"א בד"ה אבל עושה בשם הרשב"ם וא"כ הא אמרינן במס' נדרים דף ט"ז דהמדיר על עצמו הנאת סוכה יושב בה ישיבה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו ולפי זה נראה דבעת העבודה ליכא לאיסור כלאים כלל כיון דבכלאים ליכא איסורא רק בצירוף הנאה ומצות לאו ליהנות ניתנו שוב מצאתי שהעיר בסברא זו בספר ברית אברהם וא"כ הא קשה הא דאמר בערכין נהי דאשתרי בעידן עבודה והרי גם בעידן עבודה לא אשתרי איסור כלאים כלל דבכה"ג הא ליכא איסורא והא דלא קשה לי בפשיטות כיון דקיי"ל דבמוכרי כסות ליכא איסור כלאים ומוכרין כדרכן דהוי דבר שאינו מכוין א"כ בעת העבודה הא אינו מכוין משום לבישה רק משום מצות עבודה וא"כ הא הוי דבר שאינו מכוין והיאך קאמר דבעידן עבודה אשתרי זה לא קשה כלל חדא דהא י"ל דההיא סוגי' דערכין אתי' כר' יהודה דס"ל בכל האיסורין דחייב גם בדבר שאינו מכוין ועוד דהא כתבו התוס' במס' שבת דף כ"ט דהא דמוכרי כסות איירי רק באופן דלא הוי פסיק רישי' וכגון דהי' לבוש בגדים אחרים והרי בעת עבודה לא הי' לובש רק בגדי כהונה והרי גם אם הי' זמן צינה וקור דאיכא פס"ר דנהנה מן האבנט ואפ"ה מותר לו ללובשו אבל מהך סברא דמצות לאו ליהנות ניתנו קשה דהא בשעה שעובד לא אשתרי כלאים כלל ובע"כ מוכרח לומר דהא דאמר דאשתרי בעידן עבודה אין הפירוש שעה שעובד ממש רק הכוונה דהא לא ניתנה תורה למאה"ש ומוכרח לשהות מעט קודם עבודה ואחר העבודה הולך מעזרה להר הבית לפושטן ועל אותה השהי' הא לא שייך סברא זו דמצות לאו ליהנות ניתנו כיון דלא הוי מצוה וא"כ הא בע"כ גם להרמב"ם אין הפי' שעה שעובד ממש וא"כ הא בפשיטות י"ל כהראב"ד דהכונה של עידן עבודה היינו זמן של עבודה ואפי' לובשם שלא לעבודה כלל מותר:

[ה] ולכאורה הי' אפשר לומר דעיקר הקושי' לא קשה כלל ונאמר דאע"ג דאמר ביבמות דומי' דלבישה דאית ביה הנאה מ"מ אין הכוונה דההנאה מלבישת הכלאים הוי האיסור רק הלבישה בעצמה הוי האיסור גם בלא ההנאה והנאה לא הוי רק תנאי באיזו לבישה הוי האיסור דלא נאסרה לבישה רק אותה שיש בו הנאה וכמו דליכא איסור כלאים רק בשוע טווי ונוז כמו כן ליכא איסורא רק בלבישה שיש בו הנאה אבל האיסור הוי הלבישה בעצמה ומש"ה לא שייך כלל הך סברא דלאו ליהנות ניתנו דהא אע"ג דמשום ההנאה לא אסירא כיון דהוי מצוה מ"מ הא הוי לבישה שיש בו הנאה ומש"ה אסור ולא דמי כלל למודר הנאה מסוכה דשם הוי ההנאה האיסור ומש"ה אמרינן בו לאו ליהנות ניתנו כן היה נראה לומר לכאורה אמנם זה אינו ואי אפשר לאומרו כלל דהנה בהא דאמרינן ביבמות דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסור ואפי' מוכרי כסות כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בי' הנאה והקשה על זה בחידושי הרמב"ן דהרי במס' שבת דף כ"ט מבואר דמש"ה מוכרין כדרכן משום דהוי דבר שאינו מכוין ואתי' כר"ש דס"ל דבר שאינו מכוין מותר וא"כ היאך קאמר דהוי ס"ד דאסור והרי בכל האיסורין ס"ל לר"ש דאינו מכוין מותר אע"ג דליכא בהא קרא להתיר דלמה צריך קרא להתיר בכלאים יותר מבכל האיסורין והנראה לישב זה דבביצה דף ל"ג איתא מדורא וביעי ופורי' ממטה למעלה אסור דקעביד אוהל מלמעלה למטה שרי' וכתב שם רש"י דזה לא הוי רק כר' יהודה דאוסר דבר שאינו מכוין אבל לר' שמעון מותר גם מלמטה למעלה והתוס' כתבו דהוי גם כר"ש דר"ש אינו מתיר רק אם נעשה דבר שאינו מכוין לעשות אבל גבי מדורה הא עושה מה שמכוין לעשות ועיין בבכורות דף כ"ה דמדייק בגמר' דר' יוסי בן המשולם סובר דדבר שאינו מכוין מותר מהא דתני' ב' שערות ראשן משחיר ועיקרן מאדים ר' יוסי בן המשולם אומר גוזז במספריים ואינו חושש וכתב שם רש"י דמש"ה קרי לי' דבר שאינו מכוין דאינו מכוין לשם גיזה אלא לתקנה והתוס' כתבו שם דאין זה כשאר לשון אינו מכוין דאמרינן בעלמא כיון דבכוונה גוזז יעו"ש ואזלי לשיטתם בסוגי' דביצה הנ"ל ולדעת התוס' הא קשה לכאורה בהא דמוכרי כסות דחשיב לה במס' שבת דבר שאינו מכוין והרי הוא לובש הבגד בכוונה דאע"ג דאין כוונתו משום לבישת הבגד רק להראות להקונים מ"מ הרי זה דומה ממש להא דמדורתא דס"ל להתוס' דלא הוי אינו מכוין רק מקרי מכוין ואסור גם לר"ש ואם נדמה הך דמוכרי כסות למלאכת שבת יש לנו לדמותה למלאכה שאינה צריכה לגופה והרי הך פטורה דמלאכה שאינה צריכה לגופה לא שייך רק באיסור שבת ולא בכל האיסורין וכמש"כ התוס' בשבת דף מ"א אמנם מ"מ ניחא שפיר דאע"ג דהוא לובש ממש מ"מ מקרי שפיר דבר שאינו מכוין כיון דאמרינן ביבמות דלא אסור אלא דומי' דלבישה דאית בו הנאה וא"כ לא הוי הלבישה האיסור רק כשנצטרף עמו הנאה דהנאה ע"י לבישה הוא דאסור והנאה הא אינו עושה בידים ומש"ה אע"ג דהלבישה הוי בידים מ"מ לגבי ההנאה הוי שפיר דבר שאינו מכוין והרי זה דומה להא דאיתא במס' שבת דף קל"ד בשר ואע"פ שיש שם בהרת יקוץ ופריך והא ל"ל קרא דבר שאינו מכוין הוא אמר אביי לא נצרכה אלא לר' יהודה והרי שם קוצץ הבהרת בכוונה רק אין כוונתו משום קציצת בהרת רק כוונתו משום המילה ודומה ממש להא דמדורתא ועיין בחידושי הרשב"א שהקשה דהיאך קרי לי' דבר שאינו מכוין ותירץ דהתורה אמרה השמר בנגע הצרעת שלא יטהרה בלא כהן ואסרינן לו שלא יקצוץ שלא יטהר על ידי קציצתו וא"כ אין הקציצה האיסור רק הטהרה וכיון דכוונתו למול ולא לטהר הוי שפיר דבר שאינו מכוין ודכוותי' גבי כלאים כיון דההנאה הוי האיסור הוי שפיר דבר שאינו מכוון וא"כ הא מיושב לנו בזה שפיר סוגי' דיבמות ומתורץ קושי' הרמב"ן דה"ק דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסור ואפי' של מוכרי כסות דכיון דלא הוי כתיב לא ילבש ולא היינו יודעין דבעינן בכלאים דוקא הנאה וא"כ בודאי הינו אוסרין גם מוכרי כסות אע"ג דבכל האסורין מותר דבר שאינו מכוין מ"מ זה הי' אסור דהא הוי מכוין שפיר כיון דהלבישה בעצמה הוי האיסור כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בי' הנאה וכיון דבעינן הנאה להאיסור שפיר הוי מוכרי כסות דבר שאינו מכוין ומותר לר"ש ממילא כמו בכל האיסורין וא"כ הרי נתבאר לנו דלשיטת התוס' בביצה דהא דאוסר מדורתא מלמטה למעלה הוי גם כר"ש דבכה"ג דעושה בידים האיסור לא מקרי דבר שאינו מכוין ואפ"ה הא חזינן גבי מוכרי כסות דמקרי שפיר אינו מכוין ומותר לר"ש אע"ג דלובשו בכונה וע"כ דההנאה הוי האיסור ומש"ה כיון דעל הנאה הוי' אינו מכוין מותר דהוי כלבישה בלא הנאה ואי אפשר לומר כמש"כ דהלבישה בעצמה הוי האיסור והנאה אינו רק תנאי באיזו לבישה הוי איסור באותה שיש בה הנאה וגם אפי' היכא דליכא לאוסרו משום הנאה וכגון במצות דלאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור משום לבישה דא"כ הדר קשה אמאי הוי מוכרי כסות אינו מכוין א"כ הרי הרמב"ם ס"ל כהתוס' דביצה הנ"ל דאיהו הא פוסק בפרק א' מה' שבת כר"ש דדשא"מ מותר ובפרק ב' מה' יו"ט פוסק דמדורתא מלמטה למעלה אסור, וכתב הב"י בסי' תקס"ב דע"כ ס"ל להרמב"ם כדעת התוס' דביצה ולדידיה מוכרח דהנאה הוי האיסור ושפיר הקשינו דהיאך קאמרינן דאשתרי בעידן עבודה הא מצות לאו ליהנות ניתנו ובשלמא על הא דאמרינן בכמה דוכתין דהא דמותר כלאים בציצית הוי משום עשה דוחה ל"ת וכן בריש יבמות ילפינן מני' דגם בכל התורה עשה דוחה ל"ת לא לי דלמה צריך לטעם דיחוי תיפוק לי' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו זה לא קשה כלל דהא גבי ציצית עיקר לבישתו של הבגד הא רק להנאתו דהא אינו מחויב כלל ללבוש בגד בת ד' כנפות רק אם לובש בגד בת ד' כנפות להנאתו מחויב להטיל בו ציצית וכמו שכתבו התוס' בחולין דף ק"י ובמנחות דף מ' שהבאנו לעיל אות ג' ועיי' בתוס' נדה דף סא שכתבו בשם הרשב"ם דמש"ה ליכא איסור כלאים בתכריכי המת משום לועג לרש משום דבחי כה"ג דליכא הנאה ליכא איסור כלאים והקשו עליו התוס' דהרי בציצית ג"כ פטור אם אינו נהנה מן הבגד ומוכרי כסות כמו דפטורין מכלאים פטורין גם מציצית ועיי' עוד בב"י סי' י"ד שכתב דלא מקרי כסות לחייבו בציצית אלא הבא להגן מן החום והקור יעו"ש ובדרכי משה ומש"ה לא שייך גבי ציצית הך סברא דלאו ליהנות ניתנו ולא דמי להא דכתב הרמב"ם בהלכות ציצית פרק א' הלכה י"א דחוטין של עיר הנדחת פסולין וכתב הכ"מ דהטעם הוי משום דכתותי מכתת שיעורא ולא משום איסור הנאה דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי דגם גבי ציצית כתב הכ"מ הך סברא לא דמי כלל להא דכלאים דבחוטין של עיר הנדחת הא לא הוי איסור ההנאה בכל הבגד רק בהחוטין לבדן ומהחוטין הא אינו נהנה כלל ואינו מטיל אותן בבגד רק משום מצוה ומש"ה אמרי' בהו שפיר דלאו ליהנות ניתנו אבל לענין כלאים הא כיון דהטיל בו ציצית של כלאים נעשה כל הבגד כלאים וכמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בה' כלאים והר"ש בפ"ט דכלאים וז"ל לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך ר' נתן בר' בא ר' יונה בשם ר' זירא הי' שם בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו לא יכסה בצד השני דכל הבגד נעשה איסור ולבישת עיקר הבגד הא הוי רק להנאתו ולא למצוה דהא אינו מצווה בלבישתו ומש"ה לא שייך סברא זו כלל ועוד דבלא"ה לא ידעתי אנה מצא הכ"מ דאמרינן סברא זו דמצות לאו ליהנות ניתנו גבי ציצית ואפי' בכה"ג דחוטין של עיר הנדחת דהרי אפשר לומר דלא אמרינן הך סברא רק במצוה שהיא חוב על האדם בעל כרחו ואי אפשר לו להפטר ממנה בלא קיומה וכמו לולב וסוכה ושופר דבהני מצינו בגמר' הך סברא וכמו שהסביר רש"י בר"ה דף כ"ח סברא זו דהמצות לא ניתנו להנאתן רק הם גזרת המלך בעל כרחן של ישראל אבל ציצית דאם לא ירצה לא ילבש כלל בגד בת ד' כנפות ולא יתחייב בציצית א"כ עיקרה תלוי ברצונו של האדם דאם רוצה מקיים המצוה אפשר דקיום של המצוה מקרי הנאה אמנם מהא דאיתא בסוטה דף י"ז בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין ופריך שם ציצית מאי הנאה איכא משמע קצת כהכ"מ אבל בלא"ה הא נתבאר דבכלאים דציצית לא שייך הך סברא אבל בהך דבגדי כהונה הא שפיר שייך לומר דלא ליהנות ניתנו והניחא לשיטת הר"ן בנדרים דף ט"ו שכתב דהא דאמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו היינו דקיום המצוה לא חשיב הנאה אבל היכא דאיכא הנאת הגוף לבד קיום של המצוה לא אמרינן הך סברא א"כ ניחא דבבגדי כהונה לא שייך זה אבל לדעת הרבה פוסקים שחולקין על הר"ן וס"ל דגם בכהאי גוונא אמרינן דלאו ליהנות ניתנו הא קשה ובודאי דוחק גדול לתלות הני ב' פלוגתות אהדדי ולומר דהחולקים על הר"ן ס"ל כפרש"י בביצה שהבאנו בסמוך דס"ל דהא דאסרינן מדורתא מלמטה למעלה הוי רק כר' יהודה ולר"ש שרי דגם בכה"ג מקרי אינו מכוין ושפיר י"ל דבכלאים הוי האיסור הלבישה בעצמה בלא ההנאה ומ"מ גבי מוכרי כסות חשוב אינו מכוין ומש"ה לא שייך לאו ליהנות ניתנו גבי ב"כ ולהתוס' דביצה והעומדים בשיטתם דס"ל דכה"ג לא מקרי אינו מכוין ולדידהו הא מוכח דגבי כלאים הוי ההנאה האיסור המה יסברו כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף לבד המצוה לא אמרינן כלל דלאו ליהנות ניתנו דפשיטא דדוחק לתלות הני ב' פלוגתות אהדדי ועוד דהרי הרשב"א בחידושיו לביצה דף ל"ג כתב כהתוס' דגם לר"ש אסור גבי מדורתא וכן בחידושי הרשב"א לשבת שהבאנו בסמוך ס"ל כהתוספות ובחידושי הרשב"א לנדרים דף ט"ו כתב דבאומר הנאת תשמישך עלי מותר דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי דס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף לבד קיום המצוה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו ועוד דהרי הרמב"ם בעצמו הא ס"ל גבי מדורתא כהתוס' וכמו שהבאנו לעיל והרי כתב הפר"ח באו"ח סי' תקפ"ו ס"ק ה' דהרמב"ם חולק על הר"ן וס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף אמרינן דלאו ליהנות ניתנו וא"כ הא לשיטת הרמב"ם בעצמו הא אי אפשר לומר דהך עידן עבודה דאמרינן בערכין היינו שעה שעובד ממש דאז הא ליכא איסור כלאים כלל וכמו שכתבנו ובע"כ ההכרח לפרש גם להרמב"ם הך עידן עבודה דקאמר לא קאי על שעת עבודה ממש רק קאי על הא דמוכרח בע"כ לשהות זמן מועט קודם התחלת עבודה ואחר שגמרה ואותה שהי' אע"ג דהיא מוכרחת מ"מ היא עצמה לא הוי מצוה והרי זה מוכרח דעל השהיה שמוכרח מקודם לא שייך בו כלל סברא דלאו ליהנות ניתנו דהרי דברינו אלה לשיטת החולקים על הר"ן וס"ל דגם היכא דאיכא הנאת הגוף לבד המצוה אמרינן דלאו ליהנות ניתנו והרי הר"ן בנדרים דף ט"ו הביא ראי' לדבריו מהא דאיתא במס' ר"ה דף כ"ח המודר הנאה ממעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ומוכח דכיון דגופו נהנה מלבד המצוה לא אמרינן הך סברא ועיי' בשער המלך ה' לולב שכתב לתרץ זה בשם המאירי דהסוברים דגם בכה"ג אמרינן הך סברא דלאו ליהנות ניתנו הא דאסור לטבול בימות החמה הוא משום דמיד כשטבל והוציא ראשו מן המים כבר קיים המצוה ועדיין כל גופו במים ונהנה מן המעיין ומש"ה אסור ודכוותי' גבי בגדי כהונה בהשהי' שמוכרח אחר העבודה ליכא הך סברא ואפ"ה מותר ושפיר קאמר דאשתרי כלאים וא"כ כיון דהך עידן עבודה אינו שעה שעובד ממש וא"כ הא בפשיטות י"ל כהראב"ד דעידן עבודה היינו זמן עבודה ואז מותר גם בלבישה שלא לעבודה כלל ולפי זה הא נסתרו דברי הכ"מ במה שכתב דמקור דברי הרמב"ם יצא לי' מהך דערכין דלשיטת הרמב"ם בעצמו אין מכאן ראי' כלל י וע"כ נראה דעיקר יסוד של הרמב"ם יצא לי' מהך ירושלמי דכלאים שהבאנו בראשית דברינו דקאמר סתמא אין עראי לכלאים במקדש ומשמע לי' להרמב"ם דאיירי גם בעזרה ולא ס"ל לחלק בין הר הבית לעזרה כמו שכתבנו אמנם כל זה הוא רק לדעת הפר"ח שכתב דהרמב"ם ס"ל דלא כהר"ן אבל אם נאמר דלא כהפר"ח ונאמר דס"ל להרמב"ם כהר"ן דהיכא דאיכא הנאת הגוף לא אמרינן סברא דלא ליהנות שפיר נוכל לומר דהרמב"ם מפרש דהך עידן עבודה דקאמר כפשטי' דהיינו שעה שעובד ממש:

[ו] אמנם גם אם נאמר כהפר"ח מ"מ נוכל לומר דהרמב"ם מפרש עידן עבודה כפשטי' דהיינו שעה שעובד וגם אז אשתרי איסור כלאים דעיקר מה שהוכחנו דבלבישת כלאים לא הוי האיסור רק ע"י צירוף הנאה מהלבישה מהא דשרינן במוכרי כסות וקרינן לי' אינו מכוין אינו כלל לדעת הרמב"ם דהרי הרמב"ם פסק בפרק יו"ד מה' כלאים דלא ילבש אדם כלאים ואפי' לגנוב בו את המכס והקשו עליו דהא הוי אינו מכוין וצ"ל מותר וכמו שפסק הרמב"ם בעצמו דמוכרי כסות מוכרין כדרכן מהאי טעמא גופה דהוי אינו מכוין וכתב הכסף משנה לתרץ דס"ל להרמב"ם דמוכרי כסות אינו מותר רק בהעלאה אבל לבישה גם במוכרי כסות אסור ולפום רהיטא הא אינו מובן מאי נ"מ איכא בין לבישה להעלאה והרי העלאה הוי ג"כ מדאורייתא כמו לבישה וגם הש"ך ביו"ד סימן ש"א הקשה דהרי הא גופה טעמא בעי דאמאי יהי' אסור בלבישה אפי' לגנוב המכס כיון דהוי דבר שאינו מכוין ובע"כ צריך לומר דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן ביבמות דף ד' דאי כתב רחמנא לא יעלה ה"א כל העלאה אסור ואפילו מוכרי כסות כתב רחמנא לא ילבש דומי' דלבישה דאית בי' הנאה ולשיטתו של הרמב"ם ע"כ צ"ל דס"ל דזה לא קאי רק על העלאה לחודא אבל בלבישה הא ס"ל דגם במוכרי כסות אסור דס"ל דבלבישה הוי עצם הלבישה בעצמו האיסור גם בלא צירוף הנאה דס"ל דרק העלאה הוא דילפינן מדומי' דלבישה דכתיבא בקרא דסתם לבישה הוי באית בי' הנאת חימום והאיסור הוי ע"י צירוף ההנאה ומש"ה הוי גבי מוכרי כסות דבר שאינו מכוין אבל בלבישה עצמה ס"ל דאסור בעצמה בלי ההנאה ומש"ה לא הוי אינו מכוין כלל ואסור גם במוכרי כסות וזהו מוכרח בדעתו והנראה עוד בדעתו דטעם הדברים די"ל דלבישה דכלאים ילפינן מציצית ע"י הסמוכים דכלאים בציצית דלא בעינן בו הנאת חימום וכמו שכתב הבית יוסף באו"ח סי' יו"ד דגם בגד שאינו לובש כלל להנאתו חייב בציצית דגם בכה"ג מקרי כסותך וכן מוכרח ע"כ בדעת הרשב"ם שהביאו התוס' במס' נדה דף ס"א שכתב דמש"ה אין בתכריכי המת משום כלאים וליכא משום לועג לרש משום דבחי כה"ג דלא נהנה ג"כ ליכא איסורא דכלאים וכן כתב הר"ש במס' כלאים פרק יו"ד והקשו עליו התוס' דא"כ בציצית אמאי איכא לועג לרש כו' ומוכרי כסות כמו דפטירי מכלאים פטורין מציצית ובודאי צ"ל דהרשב"א והר"ש ס"ל כהכ"מ דבציצית כל שלובשו חייב בציצית אפי' ליכא הנאה דכסותך משמע כל שהוא מכסה בו ונאמר דכן ס"ל להרמב"ם ויצא לי' כן מהך גופה דאמר דבציצית איכא לועג לרש ואי הוי צריך הנאה דוקא הא אין סברא כלל לומר בו לועג לרש כיון דלא נהנה כלל ובחי פטור כה"ג ומוכח דבציצית לא צריך הנאה וס"ל להרמב"ם דשוב ילפינן גם לבישה דכלאים מציצית דלא צריך הנאה * והא דביבמות אמרינן דצריך הנאה דוקא לא קאי רק על העלאה דהעלאה הא לא איתקש כלל לציצית וכמו שכתב המג"א בסי' י"ח ס"ק ג' בשם המרדכי ומש"ה בהעלאה מקרי מוכרי כסות אינו מכוין ושרי ובלבישה אסור וא"כ בלבישה הא לא שייך כלל הסברא דמצות לאו ליהנות ניתנו ומש"ה גם בשעה שעובד ממש אשתרי כלאים גבי כהנים ואדרבה עיקר חילוק של הרמב"ם דמחלק גבי כלאים בין לבישה להעלאה הא יש לומר דיצא לי' מהך סוגי' דערכין דקאמר דבעידן עבודה אשתרי כלאים גבייהו ואיהו מפרש עידן עבודה כפשוטו שעה שעוסק בעבודה ממש ואי נאמר דגם בלבישה צריך שיהי' הנאה דוקא הא ליכא איסורא דכלאים בשעת עבודה ומוכח כסברתו והא דבתכריכי המת ליכא משום לועג לרש בכלאים יתרץ כמו שכתבו התוס' בנדה שם דרק בציצית חשו לזה משום דשקולה ככל המצות ובזה נוכל ג"כ לישב שיטת רש"י ביומא דף ס"ט דאמרינן האי נמטא גמדא דנרש שרי' וכ' רש"י וז"ל אין בהם משום כלאים דהעלאה דומי' דלבישה דאית בה הנאת חימום הוא דמיתסר והתוס' חלקו עליו וכתבו דרק בהצעה דלא הוי רק מדרבנן הוא דלא גזרו בקשין אבל בהעלאה ולבישה דהוי דאורייתא גם בקשין אסורין מה"ת והביאו ראי' לדבריהם מהא דבערכין קאמר נהי דאשתרי בעידן עבודה והרי בגדי כהונה קשים הם ולהרמב"ם הא ניחא ונאמר דרש"י ס"ל כהרמב"ם והא לא כ' ביומא רק דהעלאה שרי דבהעלאה בעינן דומי' דדרך לבישה דאית בי' הנאה ומש"ה מותר בקשין אבל בלבישה ממש דלא צריך הנאת חימום גם בקשין אסורים ומש"ה גבי בגדי כהונה דהוי לבישה שפיר קאמר דאשתרי כלאים גבייהו ועדיין הדברים הללו צע"ק מסקנות הדברים הנאמרים למעלה דאין על הרמב"ם שום קושי' מסוגי' דבא לו ולהיפך גם להראב"ד ניחא בפשיטות הך סוגי' דערכין וכמו שנתבאר:

**(הגה"ה *) עיין בברכות דף י"ח ר' חייא ור' יונתן הוי' שקלי ואזלי בבית הקברות הוי' קשדי' תכלתא דר' יונתן א"ל ר' חייא דלי' כדי שלא יאמרו כו' וכתבו התוס' בד"ה למחר ותימא דבפ' התכלת דף מ"א איתא ההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש הרי דיש להם ציצית וע"ש מה שתירצו ושוב הביאו הא דאיתא במס' שמחות שציוה אבא שאול הטילו תכלת מאפיליוני ולכאורה היה נראה לישב דהך דאבא שאול לא יחלוק על הש"ס כלל דהרי במס' נדה פליגי אמוראי אי מצות בטילות לע"ל ומבואר שם דלמ"ד דאין בטלות אסור לקוברו בכלאים דכשיחי' יהי' באיסור וא"כ להך מ"ד הא אי אפשר כלל להטיל תכלת בטליתם דכשיחיו לע"ל הא הציצית יהיו פסולים דהטילו להם כשמתו והוי תעשה ולא מן העשוי וגם כשהטילו בחיים מ"מ כשמתו ונעשו הבגדים תכריכין ונאסרו בהנאה ודאי דהציצית פסולים אח"כ כיון דהיו פטורים עד עתה ונמצא הוי אז התכלת כלאים שלא במקום מצוה ומש"ה לא היו נותנין תכלת בטליתיהם ובמנחות לא אמרו רק דלבן מניחין ובברכות הא הוה קשדי' תכלתא דר' יונתן ומש"ה איכא לועג לרש וכן אבא שאול ציוה להתיר התכלת אבל לא הלבן ואינו חולק כלל על הגמר' גם יש לומר דהרי הכי הוי סוגי' דמנחות דשמואל קאמר שם דכלי קופסא חייבין בציצית ומודה בזקן שעשאה לכבודו דפטור דלאו ללבישה עבידא וההיא שעתא ודאי רמינן לי' וי"ל דרק אליבא דשמואל קאמר לה דס"ל דכלי קופסא ג"כ חייב וא"כ חי שיש לו בגד של ארבע כנפות מחוייב להטיל בו ציצית אפי' בשעה שאינו נהנה ממנו כלל ומש"ה איכא בו משום לועג לרש אבל לפי מאי דקיי"ל דכלי קופסא פטור מציצית ונמצא ליכא חיובא רק בעת דנהנה מן הבגד מש"ה ליכא לועג לרש כלל כיון דבחי כה"ג ג"כ פטור ואין מטילין להם ציצית ומש"ה אמר לי' דלי' דקיי"ל דלא כשמואל בהא דכלי קופסא ולא היו נוהגין להטיל ציצית

:)** [ז

] והנה השאגת ארי' הקשה על הראב"ד מהא דאיתא בסנהדרין דף מ"ט כה"ג משמש בשמונה כלים הדיוט בארבעה בכתונת במכנסי' מצנפת ואבנט ואמרינן שם דלא נישנו בברייתא כסדרן דצריך שיהיו המכנסיים קודם לכל הבגדים והא דאקדמי' תנא לכתונת משום דכתיבא קודם בקרא והקשה הש"א דא"כ אמאי הקדים התנא מצנפת קודם לאבנט והרי בפרשה כתיבא אבנט קודם למצנפת ובשלמא להרמב"ם ניחא דמוכרח ללבוש האבנט לבסוף סמוך לגמרי לעבודה משום איסור כלאים אבל להרא"בד דכלאים הותר אפילו שלא לעבודה אמאי לא נקט התנא אבנט קודם למצנפת כסדר הפסוק יעו"ש בדבריו ולכאורה היה נראה לישב דעד כאן אינו מתיר הראב"ד רק אם הוא לבוש כל הבגדים והוא ראוי לעבוד אבל כל זמן שחסר לו אחד מן הבגדים גם הראב"ד מודה דאיכא איסור כלאים כיון דאינו ראוי לעבוד ועוד דהא אמרינן בכמה דוכתי אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והוי כמו זר ולגבי זר הא פשיטא דאיכא איסור כלאים אם ילבש אבנט של בגדי כהונה ומש"ה נקט התנא האבנט אחר כל הבגדים. ואין להקשות על זה מהא דביומא דף כ"ד איתא במה מפיסין רב נחמן אמר בבגדי חול ורב ששת אמר בבגדי קודש דאי אמרת בבגדי חול אגב חביבותא מקרי ועביד וקאמר שם רב ששת מנא אמינא לה דתניא כו' והממונה בא ונוטל מצנפתו מראשו של אחד מהם ויודעין שממנו פייס מתחיל ואי ס"ד בבגדי חול מצנפת בבגדי חול מי איכא והנה להרמב"ם נראה דאפילו לר"ש דס"ל בבגדי קודש מ"מ לא היו לובשין האבנט בעת הפייס דהא הוי כלאים שלא במקום מצוה ורק שארי בגדים לבשו משום סברא זו דלמא משום חביבותא דעבודה ישכח מללובשו אחר כך אבל באבנט דאין לנו תקנה דאסור ללובשו קודם העבודה לא היו לובשין אותו בע"כ עד אחר הפייס. אבל להראב"ד דגם שלא לעבודה מותר א"כ הא ודאי דגם האבנט לבשו בעת הפייס דהרי גם בו איכא הך חששא דלמא משום חביבותא דעבודה מקרי ועביד וישכח ללובשו אח"כ וא"כ הא מוכרח בע"כ להראב"ד דס"ל דגם כשהוא מחוסר בגדים מותר לו ללבוש האבנט דאם נאמר דכשהוא מחוסר בגדים גם הראב"ד ס"ל דאסור אם כן כשהממונה בא ונוטל המצנפת מאחד מהם לסימן בע"כ היה אותו הכהן מוכרח ג"כ לפשוט תיכף גם האבנט וא"כ למה הי' צריך ליטול ממנו כלל המצנפת הא בלא"ה איכא סימן דכולם הם מלובשים אבנטים והוא בלא אבנט ולמה לו ליטול ממנו גם המצנפת יטול ממנו רק האבנט כיון דבלא"ה מוכרח להסיר האבנט ומוכרח דלהראב"ד גם כשהוא בלא מצנפת מותר לו ללבוש האבנט זה אינו קושי' דהא י"ל דהך ברייתא דתני נטל מצנפתו ס"ל דבאבנט של הדיוט לא הי' בו כלאים כלל אמנם אין אנחנו צריכין לכל זה דבלא"ה ישב שם השאגת ארי' בעצמו קושייתו בטוב גם להראב"ד יעו"ש:

ח והנה השאגת ארי' הקשה להרמב"ם דס"ל דבבגדי כהונה הא דשרי בעת עבודה הוי רק משום עשה דוחה ל"ת ולא בגדר היתר לגמרי הא לא הוי בעידנא דמיעקר ללאו מקיים לעשה דהא מוכרח לשהות זמן מה קודם העבודה ואחר העבודה ונילף מיני' דגם בכל התורה כולה עשה דוחה ל"ת גם אי לא הוי בעידנא וכבר כתבנו לעיל אות ג' ישוב לקושי' זו והש"א בטורי אבן ריש חגיגה כתב בעצמו לתרץ קושי' זו דס"ל להראב"ד כיון דלעולם אי אפשר למ"ע של עבודה להתקיים מבלי לבישה מקודם שפיר מקרי כה"ג בעידנא והביא שכן הוא דעת הפסקי תוס' במס' זבחים דף צ"ז וזהו דלא כמו שכתבו התוס' במס' ב"ב דף י"ג גבי חצי עבד וחצי ב"ח דאמרינן לישא בת חורין אינו יכול לישא שפחה א"י והקשו התוס' דליתי עשה דפו"ר ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש ותירצו בשם הר"י דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד בשעת העראה והעשה אינו מקיים עד גמר ביאה יעו"ש בטורי אבן שהביא עוד ראיה להפסקי תוס' הנ"ל ובאמת דלכאורה נראה בלא"ה מוכרח דהרמב"ם ס"ל כסברת הפסקי תוס' הנ"ל דהרי דעת הרמב"ם בפרק כ"א מהל' אי"ב הלכה א' דבחייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות לוקה גם על קירוב בשר גרידא והקשה השער המלך דא"כ ביבמות דף ג' דאמרינן דקרא דעלי' אתי' לפטור אחות אשה מיבום ופריך טעמא דכתב רחמנא עלי' הא לא"ה ה"א אחות אשה מתייבמת דאתי עשה ודחי ל"ת אימר דאמרי' ל"ת גרידא ל"ת שיש בו כרת מי דחי ועדיפא ה"ל להקשות דהא לא הוי בעידנא דהעשה אינו מקיים עד שיבעול ממש והל"ת עובר מיד בשעת נשיקה דהוי קירוב בשר ותירץ השער המלך דהרמב"ם ס"ל כיון דלעולם אי אפשר רק בכה"ג מקרי שפיר בעידנא הרי דבלא"ה ע"כ ס"ל להרמב"ם כן הן אמת דקושייתו של שעה"מ יש לישב בפשיטות ואפי' אם נאמר כהתוס' דב"ב דהיכא דהלאו עובר בהעראה והעשה אינו מקיים רק עד גמר ביאה לא מקרי בעידנא מ"מ לא קשה כלל על הרמב"ם דודאי דהך דהעראה לא דמי' כלל לאיסורא של קירוב בשר דהרי הך איסורא דקירוב בשר נפקא לן בתורת כהנים מקרא דאל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה לחייב על בל תקרב ועל בל תגלה וא"כ אין הקירוב בשר בעצמו האיסור רק בדבר שהביאה שלו הוי ערוה אז אסור גם הקירוב בשר וכדמשמע לשון הפסוק לא תקרבו לגלות ערוה דלגלות ערוה הוי ביאה של ערוה וקאמר דקירוב בשר של ערוה אסור וכן באבות דר' נתן פרק ב' איתא איזהו סייג שעשתה התורה לדברי' ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים תלמוד לומר לא תקרב הרי דקרי לאיסורא דלא תקרב דהוי סייג וגדר לביאת האיסור וז"ל הרמב"ם כל הבא כו' או שחיבק כו' לוקה שנאמר לא תקרבו לגלות ערוה כלומר לא תקרבו לדברים המביאין לידי גילוי ערוה וא"כ עיקרו של הך איסורא תלוי רק בהביאה עצמה ומש"ה אם עיקר הביאה הוי היתר משום דעשה דוחה ל"ת ליכא כלל איסורא דקירוב בשר דאע"ג דבקירוב בשר לא מקיים העשה מ"מ הא לא אסרה תורה רק קירוב בשר של ערוה וכאן הא אינו של ערוה כיון דאם יבעול יהיה בהיתר ולא דמיא כלל למה שכתבו התוס' דכיון דלא יהיה קדש עובר בהעראה ועשה דפו"ר לא הוי רק בגמר לא מקרי בעידנא דהעראה הוי איסור מצד עצמו ואינו תלוי כלל בגמר הביאה ומש"ה אע"ג דבגמר מקיים עשה מ"מ בעת העראה עובר הל"ת ולא הוי בעידנא:

[ט] ובזה נתחדש לנו בהא דאיתא בשו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף י"ח אמר לה ע"מ שתבעלי לפלוני נתקיים התנאי וכל שנבעלה לו בין בזנות בין בנשואין ה"ז גט ואם לא נתקיים התנאי מבואר בגיטין דף פ"ד דאינו גט ולכאורה לפי מה דמבואר בשו"ע אה"ע סי' קמ"ד סעיף ד' דיש אומרים דעל מנת לא הוי כמעכשיו ולדידהו הא גם אם לא נתקיים התנאי צריך להיות גט דהא לדידהו לא חל הגט רק בעת הביאה ומקודם הויא אשת איש גמורה ונמצא אסורה להרמב"ם מדאורייתא להבעל לפלוני משום הקירוב בשר שקודם הביאה ושוב הוי תנאי שאי אפשר לקיימו בסופו דהתנאי בטל והמעשה קיים וכמו בע"מ שתבעלי לאבא אבל לדברינו אינו דהא כיון דהביאה יהי' היתר ממילא גם מקודם ליכא איסורא דאורייתא וכ"ע מודים דבלא נתקיים לא הוי גט וא"כ ליכא להוכיח מזה כלל דהרמב"ם ס"ל כסברתם של הפסקי תוס' הנ"ל אמנם הא קשה לי על הסוגיא דיבמות דהא אפילו אם נאמר דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת מ"מ היאך אפשר ליבם חייבי כריתות משום עשה דוחה ל"ת והרי אחר הביאה נשארת באיסור אחות אשה כיון דהא דמייבם הוה משום דיחוי וכמו דאיתא ביבמות דף כ' גבי חייבי לאוין דמה"ת מותר ביבום רק גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שני' וא"כ מיד כשבעלה וקיים המצוה נשארת באיסורא ואח"כ כשפורש הא הוי איסור כרת על הפרישה וכדאיתא בשבועות דף י"ד הי' משמש עם הטהורה וא"ל נטמאתי ופירש מיד חיוב והיאך ס"ד דיהיה מותר ליבם משום עשה דוחה ל"ת ואי דימתין עד שימות האבר וכדאיתא בשבועות שם דאכתי למ"ד משמש מת בעריות חייב מאי איכא למימר ודוחק לומר דכל הך סוגי' דיבמות אזלא רק למ"ד משמש מת בעריות פטור רק הא י"ל דבשלמא בשבועות הא איירי בביאה גמורה ומש"ה חייב כשפורש כיון דהוי עדיין ביאה עד שיוצא מכלל העראה אבל לענין יבום דבהעראה מקיים מצות יבום ולא יעשה רק העראה דגם בלא"ה מוכרח להיות כן כמש"כ התוס' בדף כ' ד"ה גזירה וכיון שפירש מיד הרי תיכף בהתחלת הפרישה שוב ליכא ביאה כלל ולא שייך לומר שיהיה חייב על הפרישה:

אבל להרמב"ם דס"ל דבחייבי כריתות גם קירוב בשר אסור מדאורייתא הא קשה דהיאך אפשר ליבם דהא גם בעת הפרישה עדיין איכא קירוב בשר ובודאי דוחק גדול לומר דכל הסוגיא אזלא רק למ"ד דהעראה הוי נשיקה ומש"ה מיד כשפורש ליכא קירוב בשר דהא קיי"ל העראה זו הכנסת עטרה אלא ודאי דהרמב"ם ס"ל דכל מה דמוכרח להיות לעולם אחר הביאה עשה דיבום דוחה אותה כיון דא"א בלא"ה וכסברתן של הפסקי תוס' דזבחים הנ"ל:

תוכן העניינים

בית הלוי חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה