אור ברסלב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ש

מערכת א-ר

כלל רו

אש. מיחשיב דבר שאין בו ממש כמבואר בב"ק (דף כ"ב ע"א) ר"י אמר אשו משום חציו ור"ל אמר אשו משום ממונו כו' ור"י מ"ט לא אמר כר"ל אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא ובביצה (דף ל"ט ע"א) במשנה דשלהבת של הקדש לא נהנין ולא מועלין וברש"י לא נהנין מדרבנן ולא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה מששא וע' שבת (דף מ"ג ע"א ודף מ"ז ע"ב) ניצוצות (של שלהבת) אין בהן ממש ע' רש"י שם ושם וע' יומא (דף כ"א ע"ב) ה' דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי כו' ויש בה ממש כו' וברש"י ויש בה ממש בשלהבת שלה עכ"ל וזהו הרבותא דאש אחר אין בה ממש ואילו אש של מערכה הי' בה ממש ובזה מובן משנה נדרים (דף י' ע"ב) כאימרא כדירים כעצים כאישים כו' ע"ש בר"ן דפי' כאישים כשלהבות של אש שעל המזבח ושמעתי להקשות דמה התפסה היא זו הא שלהבת של הקדש רק מדרבנן לא נהנין ומה"ת מותר בהנאה וכמשנה ביצה הנ"ל ואולם לגמ' יומא הנ"ל מובן לנכון דהא דאין מועלין בשלהבת היינו רק משום דלית ביה מששא ואילו אש שעל המערכה הרי הי' בו ממש ושפיר מועלין בו מה"ת ויל"ע בזה ביומא שם אי גם בבית שני הי' כן ובאתי רק להעיר ג

כלל רז

אשתו כגופו. יש להסתפק אי אמרי' ג"כ להיפוך דבעלה כגופה וע' תוס' כתובות (דף ב' ע"ב) ד"ה מציא דרק באשה לגבי בעל אמרי' נסתפחה שדהו ולא להיפוך משום דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה ע"ש וא"כ ה"נ י"ל דרק אשתו בטילה אצלו ונחשבת גופו אבל אין הוא נחשב גופה וע' מנחות (דף צ"ג ע"ב) דאע"ג דכתיב ידו בסמיכה למעט שלוחו ועבדו שאין יכול לסמוך ע"י שליח ועבד מ"מ מצרכינן עוד ידו אחריתי למעט אשתו דה"א דאשתו עדיפא משליח ועבד משום דאשתו כגופו ע"ש ומבואר דאשה המשתלחת מן הבעל עדיפא משליח דעלמא מפאת אשתו כגופו ולפי"ז אי נימא דבעלה כגופה לא אמרי' אזי איש המשתלח לאשתו לא עדיף משליח דעלמא ולפי"ז לכאורה יש לפשוט ספק שלנו מר"ן נדרים (דף ח' ע"ב) אהא דבעל מהו שיעשה (שיהי' נעשה) שליח לחרטת אשתו ובר"ן וז"ל הרמב"ם ז"ל סובר דדווקא בבעל הוא דמיבעי לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח כו' ומסקינן דאפי' בבעל אי מיכנפין אין אי לא לא דאע"ג דאשתו כגופו לא הקלו גבי בעל אלא היכא דמיכנפי כו' עכ"ל ומוכח לפי דרכנו דאמרי' נמי בעלה כגופה והכי מוכח התחלת ל' הר"ן שכ' מפני שהבעל כאשתו וסיום דבריו שכ' דאע"ג דאשתו כגופו כוונתו ג"כ כן דאע"ג דאשתו כגופו וה"ה להיפוך הוא כגופה דגופא חדא חשיבי אפ"ה לא הקלו אלא היכא דמיכנפי כו' מיהו י"ל דאפי' אי אין בעלה כגופה מ"מ בעל המשתלח מאשתו עדיף משליח דעלמא כיון דאשתו מיהת כגופו וה"ל כמשתלח מגופו ומעצמו ולא מאחר ועדיף משליח דעלמא המשתלח מאחר וי"ל דלזה כיוונו גם הרמב"ם והר"ן הנ"ל ואין ראיה מכאן לומר בעלה כגופה כי היכא דאמרי' אשתו כגופו ומה גם לפי' התוס' בנדרים שם דאין ראיה כלל משם עש"ה:

וע"ע ש"ס ב"ק (דף ק"ב ע"ב) א"ר אבוה שאני חיטין וחיטין (שליח הקונה חיטין למשלחו במעות של משלחו נקנים החטים למשלח ואם הותירו הותירו לו ואע"ג דלא ידע בעל החיטין שהמעות של אחר ולא נתכוון להקנות למשלח רק לשליח מ"מ קונה המשלח משום) דשליחות קעביד וכיד בעל הבית דמי תדע דתנן אחד המקדיש נכסיו כו' אין לו בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן כו' ואמאי לימא ה"נ וכי מי הודיעו לצבע שיקנה צבעו לאשה אלא לאו משום דאמרי' דשליחותה קעביד וכיד אשתו דמי ה"נ שליחותיה קעביד וכיד בע"ה דמי עכ"ל הגמ' ומוכח לכאורה דבעל המשתלח לאשתי לא אלים למיחשב יד אשתו טפי משליח דעלמא דאל"כ מאי ראיה מייתי מבעל אשליח וכמובן וצע"ק מכאן אדעת הרמב"ם הנ"ל דבעל עדיף משליח דעלמא וכנ"ל וא"כ עכ"פ לפי דרכנו יש להוכיח מכאן דלא אמרי' בעלה כגופה דאל"כ הדק"ל דמאי ראיה מייתי באמת מבעל אשליח הא בעל עדיף טפי מפאת בעלה כגופה וכש"ס מנחות הנ"ל דאשה לבעלה עדיפא מפאת אשתו כגופו ואולם י"ל דאה"נ דהש"ס הוי מצי למידחי הכי אלא דא"כ הי' חוזר ומביא ראיה מכסות בניו וצבע שצבע לשם הבנים דאב לבנו דליהוי עדיף משליח דעלמא לא מצינו וע"כ לא דחי ליה כלל וכה"ג מצינו בכמה דוכתי ועי"ל דבהך דב"ק לא שייך עדיפות מפאת בעלה כגופה כיון דסוף סוף המוכר לא ידע שקונה לצורך אשתו ולא נתכוון להקנות לאשה רק אל הבעל מה תאמר כיון דהבעל מיהת קונה ממילא נקנה מיד לאשה כיון דכגופה היא וקנה עבורה א"כ ה"נ בשליח כיון דקנה השליח הרי הוא נקנה ממילא למשלח כיון דשליחות עביד וששא"כ ואף דשליחות לא אלים כ"כ כשליחות בעל לאשה סוף סוף מה בכך הרי גם בשליחות דעלמא אמרי' ששא"כ ונחשב השליח כמשלח ועיקר מה שדנין בזה הוא רק מפאת שבעל החיטין לא ידע להקנות לבעל מעות וזה הרי גם בבעל לאשתו לא ידע ודו"ק היטב וע"ע בש"ס סנהדרין (דף כ"ח ע"ב) מהו שיעיד אדם באשת חורגו בסורא אמרי בעל כאשתו בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה כו' [ע"ש בר"ן דמר אמר חדא ומא"ח ול"פ] ומוכח קצת דאין חילוק בין האיש להאשה וכי היכי דאשתו כגופו ה"ה דבעלה כגופה ובאתי רק להעיר:

וע"ע בס' אור החיים עה"ת ויקרא פרשה כ' פסוק ט' שכ' וז"ל שהרי בן מת לצד שנגע בכבוד אביו או בכבוד אמו ואין אנו אומרים והרי אין כל הבן של האב או של האם להמית בשבילם וא"ת גם על זה דן אנכי למה יהי' המשפט הזה לזה גמר אומר אביו ואמו קלל פי' כי כשמקלל אביו מקלל גם אמו וכן להיפוך והטעם לצד שהאב והאם הם גוף אחד כמאמרם ז"ל אשתו כגופו עכ"ל נראה שהבין ז"ל בפשיטות דהא דאשתו כגופו ה"ה דבעלה כגופה ושניהם יחד לגוף אחד יחשבו וכמבואר להדיא מלשונו ז"ל וגם מגוף הכוונה דאל"כ הי' ראוי דרק במקלל אם יוחשב כמקלל את האב מפאת דאשתו כגופו אבל מקלל אב לא הי' ראוי שיוחשב מקלל אם כיון שאין בעלה כגופה וכמובן]:

אחרי כתבי כ"ז ראיתי כי הדבר מוכרע ממקומו והוא דבש"ס ברכות (דף כ"ד ע"א) איתא בעי מיניה ר' יוסף ברי' דר' נחוניא כו' ב' שישינים במטה אחת מהו שזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש וזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש א"ל הכי אמר שמואל אפי' אשתו עמו מתקיף לה ר' יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי' שנים שישינים במטה אחת זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ותניא אחריתי הישן במטה ובני ביתו בצדו ה"ז לא יקרא ק"ש אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהן כו' בשלמא לר' יוסף לא קשיא הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא כו' ואי איתא הא גם לר' יוסף לא ניחא דהא טעמא דר' יוסף רק משום דאשתו כגופו וא"כ אי נימא דאין בעלה כגופה א"כ אמאי קתני בברייתא זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ואיך מותרת האשה לקרות הא אין בעלה כגופה וא"כ ה"ל כאחר דאסור לר' יוסף וע"כ דכי היכי דאשתו כגופו ה"ה דבעלה כגופה וכחד גופא דמי וע"כ שפיר שרו תרווייהו ואולם לפמ"ש רש"י שם בברכות ד"ה אשתו כגופו וז"ל ורגיל בה וליכא הרהור כולי האי עכ"ל א"כ אין ראיה אעלמא דשאני מידי דתלוי בהרהור ורגילות דכי היכא דהוא רגיל בה ה"נ היא רגילה בו ואמרי' שפיר בעלה כגופה לענין זה כי היכא דאשתו כגופו משא"כ היכא דדנין על עצם הדבר אם נחשב גופה וכגון לענין שליחות שדננו בו למעלה וכיוצא שפיר י"ל דאין בעלה כגופה וכמובן:

והנה ראיתי עוד בס' עץ חיים שער דרושי אבי"ע פרק ב' שכ' שם בתוך דבריו וז"ל ובזה תבין מארז"ל אשתו כגופו דמי' כי הבריאה אשת האצילות היא שהרי הם חו"ב וכנ"ל ואפי' שיש ג"כ נשמות בבריאה נקרא גופות בערך נשמות דאצילות כי כמו שהאשה מקבלת מבעלה כן הגוף מקבל מהנשמה עכ"ל הקדוש ונראה מדבריו ז"ל דהא דאמרי' אשתו כגופו אין הכוונה דהבעל והאשה לגוף אחד יוחשבי רק הכוונה דהבעל הוא בחי' נשמה והאשה היא בחי' הגוף של הנשמה עש"ה שזה מוכרח מדבריו ז"ל שם וא"כ ממילא לפי"ז רק אשתו כגופו אבל אין בעלה כגופה שא"א שתוחשב האשה נפש והבעל גוף שלה כי האשה פחותה במדריגה מן הבעל ומקבלת ממנו ומשום זה הוא בחי' הנפש והיא בחי' הגוף שלו וכמובן ומפאת זה כינו גם חכמי המחקר את החומר בנקבה והצורה בזכר וכנודע ובאתי רק להעיר:

כלל רח

אשת ישראל שנאנסה. ס"ל לאבוה דשמואל בכתובות (דף נ"א ע"ב) דאסורה לבעלה מחשש שמא תחלתה באונס וסופה ברצון ורבא שם פליג עלי' והלכתא כרבא וע"ש דמייתי ברייתא דמסייע לרבא ונלענ"ד דהתרגום יונתן ס"ל כאבוה דשמואל ע' דברים פרשה כ"ב פסוק כ"ו ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה ובתרגום יונתן וז"ל ולעולימתא לא תעבדון מידעם ביש לית לעולימתא דין קטול אלהן גברא יפטרינה מיני' בגיטא כו' עכ"ל:

ונראה פשוט דס"ל להתרגום יונתן כאבוה דשמואל וע"כ אוסרה לבעלה ומצריכה גט מבעלה והמפרש ליונתן הנדפס בחומשים נעלם ממנו זה וכל דבריו שם לא נהירין ולא צהירין דמ"ש דמספקינן שמא הי' ברצון ורק מיתה אין לחייבה מספק אבל לבעלה נאסרת מספק והא דכתיב צעקה הנערה המאורשה הכוונה שמא צעקה לא נראה כלל דכיון דנבעלת בשדה בחזקת אנוסה וכמ"ש הרמב"ן שם והאשה הרי יש לה חזקת כשרות וגם חזקת היתר לבעלה א"כ מדוע לא תהי' נאמנת לומר אנוסה הייתי] ודע דדברי התרגום יונתן הנ"ל מוכיחים קצת דלא כתוס' זבחים (דף ב' ע"ב) ד"ה סתם דכתבו דאשה שזינתה אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא ישמשנה ע"ש דא"כ ה"ל להתרגום יונתן לומר אלהן לגברא מיתסרא ומ"ש אלהן גברא יפטרינה מיני' בגיטא מוכח דמחויב לגרשה דייקא ובאתי רק להעיר:

כלל רט

אשם. בש"ך עה"ת פ' ויקרא כ' וז"ל ועוד אמר אשם הוא אשם אשם לד' לפי שמביא ב' אשמות אשם תלוי וכשנודע לו שאכל חלב מביא אשם וודאי כו' עכ"ל והוא פליאה עצומה דמפורש בכריתות (דף כ"ה ע"א) ובכמה דוכתי דאם אחרי הבאת האשם תלוי נודע לו שאכל חלב מביא חטאת אבל להביא אשם וודאי אחלב הוא מין קרבן שלא הוזכר בשום מקום וצ"ע רב ליישב דבריו:

כלל רי

אשם תלוי. בא רק על ספק כרת דחייבין על שגגתו חטאת ועל לא הודע שלו אשם תלוי מלבד ר"ע דמחייב גם על ס' מעילות אשם תלוי מגזה"כ כמבואר בכריתות (דף כ"ב ע"א וב') ואע"ג דאין כרת במעילה וראיתי חידוש בתוס' שבת (דף ע"ב ע"א) דאהא דאמר שם אמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעיא ידיעה בתחלה בעל ה' בעילות בשפחה חרופה אינו חייב אלא אחת כתבו ז"ל שם בד"ה בעל וז"ל וא"ת הניחא אי איכא אשם תלוי בשפחה חרופה אתי שפיר למאן דלא בעי ידיעה דאינו חייב אלא אחת שאין הידיעה גורמת כפרה שיכול להביא אשם ולהתנות כמו במעילה (דאם מחויב יהי' אשם וודאי ואם לאו יהי' אשם תלוי] אבל אי לית בה אשם תלוי דהא לא אשכחן בשום מקום בשפחה חרופה אשם תלוי אמאי אינו חייב אלא אחת כו' עכ"ל ונראה ממה שכתבו הניחא אי איכא אשם תלוי כו' שהיו מסופקין בזה שיהי' חיוב א"ת בספק שפחה חרופה והוא חידוש גדול ואין לו שום טעם ומקור. [ונתיישבתי די"ל כוונתם לר' אליעזר דאמרו לו בכריתות (דף כ"ה ע"ב) דס"ל דמותר להביא אשם תלוי על ספק לאו אעפ"י שאין חיוב ע"ש בתוד"ה אשם וא"כ כיון דמותר עכ"פ שוב הרי יכול להביא אשם ולהתנות בא"ת דשפחה חרופה נמי לאו הוא כמבואר ביבמות (דף נ"ה ע"א) ע"ש ברש"י ד"ה שפחה חייבי לאוין היא ואולם לשון התוס' שבת אין נראה שכיוונו לזה וגם הרי יוקשה לפי"ז דמה זה שכתבו שוב דלא אשכחן בשום מקום בשפחה חרופה א"ת דלר"א הנ"ל וודאי דיכול להביא א"ת כמו בכל הלאוין ועוד דאי כר"א בעי לאוקומי הך דשבת מדוע לא מוקמי לי' טפי כר"א דמשנה כריתות (דף כ"ה ע"א) שם דס"ל דמתנדב אדם אשם תלוי לגמרי ואפי' לא אספק לאו וע' חולין (דף מ"א ע"ב) סתם משנה כי ההיא ר"א והדברים מוכיחין בבירור דכוונת התוס' לדידן דאין א"ת בא רק על ספק כרת ונסתפקו היות גם בספק שפחה חרופה חיוב א"ת וזה וודאי חידוש גדול מאוד. ודע דלפמ"ש בכלל רי"ב בשם הספורנו דאשם שפחה חרופה עניינו ענין אשם מעילות ע"ש א"כ לר"ע דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי א"כ יש מקום לקרבן א"ת על ספק שפחה חרופה ואמנם זהו רק אילו הי' לנו מקור על א"ת בספק שפחה חרופה דאז הי' אפשר לנו לדרוש טעמא דקרא כן אליבא דר"ע משא"כ לדרוש טעמא דקרא כספורנו הנ"ל ולחדש מכח זה חיוב קרבן שלא נמצא בכתוב וודאי אין לנו ובאתי רק להעיר]:

כלל ריא

אשה ובתה ואשת איש ומשכב זכר. יש בם חומר על שאר עריות דמלבד איסור הערוה יש בם עוד איסור חקות עכו"ם ע' ספרא אחרי פרשה ט' ברייתא ח' כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו יכול לא יבנו בניינים כו' ת"ל ובחקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחוקים החקוקים להם ולאבותיהם כו' ומה היו עושים האיש נושא לאיש והאשה לאשה האיש נושא אשה ובתה והאשה ניסת לשנים לכך נאמר ובחקותיהם לא תלכו ואולם מפאת ובחקותיהם נראה דרק בנושא לשתיהן הוא דיש לאו זה משא"כ מפאת הערוה הביאה לבד אסורה אפי' אינו נושאה [ומ"ש הת"כ דהי' דרך העכו"ם הקדמוני' לישא איש לאיש כ"ה גם בחולין (דף צ"ב ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה שאין וע' גיטין (דף נ"ז ע"ב) רש"י ד"ה לקלון] ואולם מאי דמוכח מן הת"כ דגם נשים המסוללות זו בזו יש בו משום חקות עכו"ם וכדחשיב אשה לאשה קצת צ"ע מגמ' יבמות (דף ע"ו ע"א) דהוא רק פריצותא בעלמא ודיברתי מזה במ"א ואכ"מ:

כלל ריב

אשם שפחה חרופה. בפי' הספורנו פ' קדושים כ' בענין אשם שפחה חרופה וז"ל אמנם על ענין שפחה חרופה עם היותו חוק שהיא היתה לוקה והוא לא הי' לוקה ושהוא הביא קרבן על המזיד ושתי אלו לא יקרו בכל שאר מצוות שבתורה מ"מ נתן קצת טעם לדבר באמרו כי לא חופשה כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קידושי המארס ועיקר החטא אינו אלא שחילל את קודש ד' לקרב אל חצי שפחה ובהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראוי' היתה ללקות והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו הוא קרוב לשוגג ומקריב אשם על חילול הקדש עכ"ל ויוצא מדבריו ענין מחודש דאשם שפחה חרופה עניינו ענין אשם מעילות דה"נ מועל במעשה זאת בקדושת עצמו היא הקדושה הישראלית [ובמ"א מבואר אצלי בראיות ממקומות שונים היות הקדושה הישראלית נדמית לקדשים ואכ"מ]:

ואולם מ"ש דהחילוק שבין האיש להאשה מפאת דהיא מרגילתו ונראה דכוונתו בזה על לשון הגמ' יבמות (דף פ"ה ע"ב) זהו מרגילה וזו היא מרגילתו וצע"ק דא"כ כל הני דחשיב התם בהנך דהיא מרגלה לי' כגון ממזרת ונתינה לישראל ומחזיר גרושתו וסוטה א"כ הי' לתורה לחייב מלקות לאשה לבד ולא לאיש וכן אלמנה לכ"ג כו' דאמר התם דהוא מרגילה ה"ל לתורה לחייב מלקות לאיש לבד ויש ליישב ואין להאריך:

כלל ריג

אשת איש. מ"ש הפנ"י גיטין (דף מ"ג ע"א) וכן כתבתי בעניי במ"א דאפי' אם היו קידושין תופסין בחייבי מיתות ב"ד עכ"ז אינם תופסין באשת איש מסברא ואפי' אם לא הי' אשת איש איסור כלל דעכ"ז א"א דיהי' בה תפיסת קידושין שתחשב אשתו של שני כיון דכבר היא אשת הראשון והראשון בעלי' ואינה יוצאת מרשותו ע"י הזנות והוא כגוזל חפץ של חבירו שא"א לגזלן לקנותו בגזילתו והארכתי בזה במ"א:

והנה מצאתי שכבר קדם לעמוד על סברא זאת הגור ארי' ז"ל עה"ת דברים כ"א פסוק י"א ד"ה אפי' אשת איש ע"ש שכ' אדרשא דוראית בשבי' אשת יפ"ת אשת ואפי' א"א וז"ל וא"ת פשיטא הא אין אישות לעכו"ם ויראה כו' א"נ דה"א דכיון דהיא בעולת בעל דיש לה אישות בבעלה אע"ג דלא מיחייב עלי' אם בא עלי' אבל להיות בה אישות לא הוי בה אישות כיון דאגידא באחר קמ"ל דיש לו אישות בה דיפ"ת יש לו בה אישות כדאיתא בספרי בפרשה זאת ושלחתה לנפשה מלמד שאם לא יחפוץ בה שמשלחה בגט ועוד אמרו בקידושין ולקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה וה"א כיון דאגידא באחר לא יהי' לו ליקוחין בה קמ"ל דיש לו בה ליקוחין עכ"ל ז"ל ויש בזה עוד טעם אחר דא"א שיהי' לאשה ב' בעלים דענין אישות הוא חיבור האיש והאשה וא"א שתהי' מחוברת לשנים ואם תהיה מחוברת לשנים אזי חיבור כל אחד מהם איננו חיבור כיון שמחוברת גם לאחר ואין זה אישות וע"כ בהיותה מחוברת לאחד א"א שתהיה עוד מחוברת לאחר וזה טעם הדבר דמגרש חוץ מפלוני והלכה ונישאת לאחר ונתגרשה או נתאלמנה דמותרת גם לאותו פלוני משום דמשקידשה האחר פקעו לגמרי קידושי הראשין והותרה גם לאותו פלוני כמבואר בגיטין (דף פ"ג ע"א) והטעם ג"כ כנ"ל דמשקידשה אחר וקידושין שלו חלו בהכרח שהרי גירשה לכל חוץ מפלוני וא"כ הרי נעשית אשתו של האחר וכיון דנעשית אשתו שוב ממילא פקע בהכרח לגמרי אישות הראשון דא"א שיהי' לאשה ב' בעלים וע"כ היא ניתרת גם לאותו פלוני [ובזה יוקשה קצת להבין תי' התוס' בגיטין (דף פ"ב ע"ב) שם ד"ה כגון ע"ש]:

וזה נראה ג"כ כוונת הדברי דוד להט"ז ז"ל פ' ויצא שם דכ' אהך דרשא דאשת אפי' אשת איש וז"ל ויש להקשות דכיון דיש איסור בא"א אפי' בעכו"ם אלא דכאן מותר מכח יצה"ר התינח ביאה ראשונה ולמה יהא מותר בביאה שני' כו' ונראה דכ"ז שיש עליה שם אשת העכו"ם יש איסור זולת טענת יצה"ר אבל בנושא אותה לו לאשה אין עליה עוד שם הזה דבעכו"ם שאין שייכות דקידושין בו נעשית אשתו ע"י הייחוד ומפרידה מן שאר אדם אבל כשניסת לאחר נעשה הפרד בין הדביקים ונתבטל אישות העכו"ם ממנה והלך איסור אשת איש ממנה כנ"ל עכ"ל ז"ל ונראה כוונתו ג"כ דכיון דביאה ראשונה הם ליקוחין מגזה"כ א"כ שוב בביאה השני' ממילא אין בה איסור א"א דכיון דתפשי לו בה קידושין בביאה ראשונה מגזה"כ שוב ממילא פקע אז אישות העכו"ם דא"א שיהי' לאשה ב' בעלים וכהך דחוץ מפלוני דבנתקדשה לאחר פקע אישות הראשון לגמרי [ואולם כוונת הט"ז י"ל עוד באופן אחר דכיון דאין לעכו"ם קידושין רק יחוד ע"כ קיל וא"צ גט או מיתה להתיר הקשר רק ע"י הנישואין לאחר לבד נפרד קשר האישות וה"ז כדעת הרמב"ם ה' מלכים פ"ט ה"ח דב"נ א"צ גט אלא כ"ז שירצו הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין ומשישלחנה מביתו ויוציאנה או שתצא היא מתחת רשותו ותלך לה די ע"ש וע' ירושלמי קידושין פ"א פלוגתא בזה]:

וע"ע תוס' יבמות (דף ט"ז ע"א) ד"ה בני דכתבו דאע"ג דמקדש אחות יבמה פקעה זיקה היינו משום דאין תקנה עוד שתתייבם דא"א להמית אחותה משא"כ ביבמה שנתקדשה לאחר אפי' למ"ד קידושין תופסין ביבמה לשוק מ"מ לא פקע הזיקה כיון דיש לה תקנה ע"י גירושין שתתייבם ע"ש ולהנ"ל נהי דיש לה תקנה ע"י גירושין עכ"ז לפי מה שדנתי באתוון דאורייתא כלל ח' דזיקת יבום הוא רק ענין אישות שבינה ובין היבם או בינה ובין המת דגזה"כ דכשיש יבם לא פקע אישות המת לגמרי ע"ש א"כ כיון דקידושין תופסין ביבמה לשוק א"כ מכי תפשי קידושי האחר שוב ממילא בהכרח פקע אישות היבם או המת דא"א שיהיה לאשה ב' בעלים וכנ"ל וצ"ל כתירץ הב' דתוס' יבמות שם דגזה"כ הוא ביבמה לשוק ע"ש:

וע"ע בקידושין (דף ס"ז ע"ב) דמוכח דגם הך דאין קידושין תופסין בא"א צריך קרא ע"ש וע"ע קידושין (דף ס' ע"א) דר' יוחנן אמר אפי' מאה תופסין בה ומוכח ג"כ דס"ל דיש מציאות אישות גם בא"א וע' ירושלמי ב"ק פ"ח ה"ג עה"כ וקרבה אשת האחד והחזיקה במבושיו וז"ל תני לא אשת שנים עכ"ל ע"ש בפני משה דפי' דאם באת אשת השני להציל אישה ג"כ כו' פטורה לפי שהיא לא התחילה בזה עכ"ל ואין פירושו נראה דהל"ל לא אשת השני ולישנא דלא אשת שנים נראה דממעט דאם היא אשת שנים ממש כי הך דר' יוחנן או כהך דגיטין (דף פ"ב ע"ב) בא ראובן וקידשה חוץ משמעון כו' פטורה וגזה"כ הוא ועכ"פ מבואר בירושלמי ג"כ מציאות אשת שנים ובאתי רק להעיר:

כלל ריד

אשו משום חציו. לכאורה נראה דפלוגתא דר"י ור"ל בב"ק (דף כ"א ע"א) אי אשו משום חציו או לא הוא סברת פלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע בירושלמי פסחים פ"ג ה"ג כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רא"א לא תקרא לה שם עד שתאפה כו' א"ר יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י וב"י אלא מפרשתה ומנחתה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ובירושלמי שם כיצד יעשה על דר' אליעזר (כיצד יעשה לפי דעת ר"א) מערים ואומר זו אני רוצה לוכל וזו אני רוצה לוכל ואופה את כולה (דכל חדא וחדא חזיא לי') וכשהוא רודה מערים ואומר זו אני רוצה ליישן וזו אני רוצה ליישן ומשייר אחת (לחלה) א"ל ר' יושיע לא נמצאת כשורף קדשים ביו"ט (לא נמצאת במה שמשייר אחת כשורף קדשים ביו"ט שהרי היא נשרפת בתנור) א"ל ר"א מאיליהן הן נשרפין (ואיהו לאו מידי קעביד, ק"ע) א"ל ר"א לא נמצאת עובר על ב"י וב"י (לדידך דאמרת מפרשתא כו' ע"ש גירסת הק"ע) א"ל (ר' יהושע) מוטב לעבור מצוה בל"ת שלא באת לפניו ממצוה בל"ת שבאת לפניו (מוטב לעבור על ל"ת שלא באת לפניו היינו שלא עשה מעשה בידים משא"כ שריפת החלה שע"י נתינתו לתוך התנור נעשה, ק"ע) עכ"ל הירושלמי הצריך לענייננו ומבואר דר' יהושע חשיב לי' לשריפה מעשה בידים ור"א אמר מאליהן הן נשרפין ונראה פשוט לכאורה דסברת ר' יהושע דאשו משום חציו וה"ל מעשה בידים כיון דנתן בידים את העצים בתנור והדליקן וע"כ כל מה שנשרף על ידם אח"כ ה"ל מעשה בידים ור"א לית לי' אשו משום חציו וע"כ שפיר אמר דמאיליהן הן נשרפין ודו"ק ויש לדון בזה הרבה עוד בדברי הירושלמי אלה ובאתי פה רק להעיר:

ודע דקושית הנ"י איך שרי להדליק נר בע"ש והוא דולק והולך בשבת נימא אשו משום חציו וה"ל מבעיר בשבת ותי' דהא דאשו משום חציו היינו שנחשב שנגמר הכל מיד ע"ש לענ"ד סברת הנ"י הזאת תמצא קן לה בירושלמי שבת פ"ב ה"ד לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר (בע"ש) בשביל שתהא מנטפת (בשבת ויתקיים הנר שהשמן מטפטף בכל שעה לתוך הנר) ובירושלמי שם למה משום שלא הותחל בכל טפה וטפה (משום שלא הותחל מבעוד יום הנר להדליק בכל טפה וטפה שמן שבנר משא"כ כשהשמן בנר כשמושך הפתילה טפה אחת שאצלה כל השמן שבנר נמשך אחריו והרי הוא כאילו כבר התחיל להדליק כולו, קרבן עדה) כו' הנה כוונת הירושלמי לפי' הק"ע הנ"ל והכי מיסתבר כוונתו דרק כשמדליק בע"ש בשמן שבנר עצמו דנמשך כל השמן אחרי הפתילה שייך לומר דנחשב נגמר הכל מיד כסברת הנ"י ושרי משא"כ כשנותן שפופרת על פי הנר בע"ש והיא מנטפת לתוכו גם בשבת א"כ ה"ל באמת מבעיר בשבת בכל טפה כיון דאינם חיבור להיות נמשך הכל אחרי הטפה הא' א"כ כל טפה וטפה הבערה בפ"ע ובאה מכח מעשהו הראשונה וא"כ הדרא לדוכתה סברא דאשו משום חציו וה"ל מבעיר בשבת [ולפי"ז י"ל דמה דמסתפק הירושלמי שם לומר עוד טעם אחר שמא ישכח ויסתפק הימנו ענין הספק הנ"ל הוא באמת אי אשו משום חציו או לא דאי אשו משום חציו י"ל כטעם הא' ואי אינו משום חציו ההכרח לומר כטעם הב' ודו"ק] ובאתי רק להעיר:

והנה נזכרתי עוד דברי הירושלמי שבת פ"א ה"ו בש"א אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו (שיתחממו) מבעוד יום כו' וב"ה מתירין ובירושלמי שם ר' שמואל בשם ר' אבוה ב"ה ילפון מלאכת היתר ממלאכת איסור אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור ודכוותה עשה כן מבע"י מותר. ובקרבן עדה ב"ה ילפי מלאכת היתר ממלאכת איסור כלומר כל מה שחייב עליו בשבת מותר לעשות בע"ש סמוך לחשיכה דה"ל כאילו כבר גמר מלאכתו מע"ש עכ"ל וביתר ביאור נראה לפמ"ש בלקח טוב כלל ו' דבמדביק פת בתנור ונאפה אח"כ אין החיוב על מה שאין מסלקו דאין חיוב בשבת על שוא"ת ורק החיוב על מעשה ההדבקה ואף שההדבקה אינה אפי' צ"ל דכיון דמכח ההדבקה נאפה אח"כ ע"כ מתייחס כל האפי' אל מעשה ההדבקה וה"ל כאילו עשה אז כל מעשה האפי' וכסברת הנ"י הנ"ל לענין אשו משום חציו וה"ל שפיר החיוב על מעשה ההדבקה לא על מה שאינו מסלקו אח"כ וא"כ כיון דלענין שבת כה"ג חשוב הכל נעשה מיד א"כ ממילא מע"ש נמי הרי נגמר הכל מע"ש כסברת הנ"י ושפיר שרי ודו"ק ועכ"פ מבואר דב"ש וב"ה חלוקין כאן בסברא זאת דב"ה ס"ל דנחשב שנגמר הכל בע"ש וב"ש חולקין ולפי"ז פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע דירושלמי פסחים פ"ג ה"ג הנ"ל דר"א אמר מאליהן הן נשרפין ור"י חשיב לי' מעשה בידים י"ל ג"כ דבזה הוא דפליגי דר"א דהוא מתלמידי ב"ש ס"ל כב"ש דלא חשוב הכל נגמר עם עשי' ראשונה וע"כ מה שנשרף אח"כ נחשב כמו מאליהן ולא דמי למעשה בידים ור"י ס"ל כב"ה דנחשב הכל נגמר בהתחלה ובהתחלה הרי הוא עושה מעשה בידים ממש וע"כ שפיר חשוב כמעשה בידים ממש [וכזה מצינו כמה דוכתי דר"א אזיל בשיטת ב"ש ור' יהושע בשיטת ב"ה ע' ערכין (דף כ"ג ע"א) ותוס' סוטה (דף ג' ע"א) ד"ה ר' ישמעאל וכהנה רבות וכנודע]:

וע"ע בירושלמי שבת שם פ"א ה"ה בש"א אין שורין דיו וסממנים כו' אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין ובירושלמי מ"ט דב"ש ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך כל מלאכתך גומרה מבע"י ומ"ט דב"ה ששת ימים תעשה מעשיך וביום (דכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות קרינן להאי וביום גם ארישא דקרא דלפעמים תעשה מלאכה אף ביום השביעי, קרבן עדה. ודוגמת דרש זה בבבלי נדה (דף מ"ח ע"א) א"ק שש שנים יעבוד ובשביעית. ובשביעית נמי יעבוד ע"ש) וזה לכאורה דלא כהנ"ל דלפי הנ"ל דב"ה ס"ל דנחשב הכל נגמר מיד וכסברת הנ"י א"כ מאי קאמרי וביום דלפעמים אתה עושה גם ביום השבת והיינו במה שהמלאכה נגמרת מאילי' בשבת והרי לב"ה גם הגמר הזה נחשב שעשאה האדם כבר מאתמול כולו ואין עושה בשבת כלל ודו"ק ויש ליישב וגם יש לדון עוד הרבה בזה בירושלמי ה"ה שם בהא דאמר תמן כבר נעקרה כל טפה וטפה ממקומה ע"ש בק"ע וע"ע שם ה"ט בק"ע ד"ה כבר נעקרה ואין להאריך כי באתי רק להעיר:

ודע דגוף קושית הנ"י דיהי' אסור להדליק נר מע"ש למ"ד אשו משום חציו צ"ע דבמכילתא ריש ויקהל דריש מקרא היתר הדלקת נר מע"ש וז"ל המכילתא לא תבערו אש למה נאמר לפי שהוא אומר בחריש ובקציר תשבות וגו' שבות מערב שביעית לשביעית כו' יכול כן ישבות מע"ש לשבת כו' לא יהי' רשאי להדליק לו הנר ולהטמין לו את החמין כו' ת"ל לא תבערו אש ביום השבת ביום השבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר מע"ש לשבת עכ"ל והנה אי לא נימא כסברת תי' הנ"י רק דמהכא נפיק כאמת היתר הדלקת נר מע"ש א"כ יהי' מוכח דהמכילתא סוברת אשו משום ממונו דאל"כ ל"ל למכילתא ללימוד משביעית ומדוע לא אמר דאיצטריך קרא בפשיטות דאל"כ ה"ל למיסר משום אשו משום חציו וע"ע בסוף המאמר במכילתא שם ר' נתן אומר לא תבערו למה נאמר לפי שהוא אומר ויקהל משה שומע אני אינו רשאי להדליק לו את הנר כו' ת"ל לא תבערו כו' ומוכח קצת דר' נתן מסברא בעי למיסר הדלקת הנר מע"ש וי"ל דטעם מפאת אשו משום חציו וע"ע בספר מגיד מישרים לב"י פ' ויקהל וז"ל ואמר לא תבערו וגו' ואמר ביום השבת למימר דדוקא ביום השבת גופי' הוא דאסור לאדלקא אבל מבע"י לאדלקא לי' ויהא מדליק ומבעיר ביומא דשבתא שרי ולאפוקי מקראים דלית להו ביצונא דדליק ביומא דשבתא עכ"ל וק' דל"ל לומר לאפוקי מקראים ולא אמר לאפוקי מסברת קושית הנ"י ובאתי רק להעיר:

ודע דיש לעיין קצת בהא דפריך ביומא (דף כ"ד ע"ב) זה שהדליק את המנורה ליחייב ומשני הדלקה לאו עבודה היא כו' ובת"י שם הדלקה לאו עבודה היא שהשלהבת עולה מאילי' עכ"ל ויל"ע לר"י דס"ל אשו משום חציו מדוע חשיב מאילי' ומדוע לא יוחשב עבודה כמו כל שאר עבודות דעושה מעשה העבודה בידים וה"ז כקושית הנ"י דליתחייב לר' יוחנן אמאי שהנר דולק בשבת ויוחשב מלאכה וא"כ ה"נ שפיר ראוי שיוחשב עבודה ותי' הנ"י לא שייך כאן דכאן אדרבה אם נחשב הכל כנגמר מיד א"כ כ"ש דהכל מעשהו וראוי שיוחשב עבודה ובאתי רק להעיר:

והנה גוף הפלוגתא דר"י ור"ל דר"י ס"ל דאשו משום חציו ור"ל ס"ל דאשו משום ממונו י"ל דלטעמייהו אזלי דק' דל"ל קרא בשריפת קדשים לומר דאין עדל"ת תיפוק ליה דלא הוי בעידנא דבמשהו הראשון שהוא בוער כבר הוא מלאכת הבערה ועבירה ואילו מצות ש"ק מתקיימת רק בשעה שנשרף כזית כמבואר במשנה פסחים (דף מ"ט ע"א) דמצות ש"ק הוא בכזית וכבר העירו בזה ואולם אי ח"ש מותר מה"ת שפיר צריך קרא להיכא דאין לו רק כזית ואז כשנשרף משהו מתקיימת מיד כל המצוה כיון דמה שנשאר הוא היתר כיון דהוא פחות מכזית וא"כ הרי נתבער האיסור ועיקר המצוה הרי הוא רק ביעור האיסור [ויל"ע עוד בזה ואכ"מ] ואולם ר"י לטעמי' דח"ש אסור מה"ת הרי שפיר קשה וע"כ הוצרך ר"י לסבור דאשו משום חציו דהסביר הנ"י דהוי הכל כנעשה מיד וא"כ נחשבת כל ההבערה כאילו היתה ברגע ראשונה וגם המצוה נעשית מיד והוי שפיר בעידנא ושפיר צריך קרא:

ואולם באמת ז"א דנהי דאשו משום חציו ונחשב כנעשה מיד עכ"ז זהו רק לענין מלאכה כשדנין על מעשה האדם אם מתייחסת המעשה לו ברגע ראשונה או נחשב שעשאה אח"כ משא"כ לענין מצות ש"ק דהמצוה הוא ביעור האיסור מן העולם וכנ"ל וא"כ הביעור מן העולם סוף סוף הרי הוא רק בשעה שנשרף הכזית בפועל ונסתלק האיסור מן העולם ולא קודם לכן ונראה לקשר הדברים בסגנון אחר וזה דש"ק הא אינו בעידנא וק' דל"ל קרא דאינו דוחה וכנ"ל ואולם משהו הראשון הנשרף הרי אין בהשריפה צורך דתיקון המצוה הוא דהוי הצורך וא"כ גם העבירה הוא רק בכזית דאז מתקיימת המצוה:

ואולם ז"א דהא מלאכת ההבערה הוא מיד במשהו ראשון הנשרף וא"כ הוא מיד עבירה והתיקון אשר במלאכה הא יכול להיות אח"כ למאן דמחייב במבעיר וצריך לאפרו ע' תוס' שבת (דף ק"ו ע"א) ואמנם גם ז"א דכאן התיקון דאח"כ האואינו מכח המשהו הנשרף ברגע הראשון כ"א מכח כל הכזית כיון דמצות ש"ק רק בכזית וא"כ נמצא שגם אח"כ המשהו הראשון אין לו תיקון כלל וא"כ אינו מלאכה כלל ורק כל הכזית הוא דיש לו תיקון המצוה והוי מלאכה וא"כ אכתי העבירה שפיר רק אחרי שנשרף כזית ואולם לר"י דאשו משום חציו א"כ כל מה שדולק בהמשך הזמן מתייחס לאדם ברגע הראשונה ונחשב שעשאו ברגע הראשונה כסברת הנ"י ונמצא שהאדם עשה כל מלאכתו ברגע הראשונה וא"כ נהי דהמצוה מתקיימת רק אח"כ עכ"ז כיון דהמלאכה נעשית ברגע הראשונה א"כ התיקון הא שוב יכול להיות אח"כ והוי שפיר העבירה מיד ואילו המצוה הוא אח"כ וא"כ אכתי הא אינו בעידנא וע"כ הוצרך ר"י לסבור דח"ש אסור מה"ת דא"כ גם המצוה הוא מיד כיון דהמצוה לבער האיסור והרי גם ח"ש אסור מה"ת לר' יוחנן ויסבור ר"י באמת דמצות ש"ק הוא גם במשהו ובחידושי במ"א ביארתי הדברים ואכ"מ וע"כ ר"י לטעמי' דאשו משום חציו הוצרך לסבור דח"ש אסור מה"ת ור"ל לטעמי' שפיר פליג ודו"ק ובחידושי הארכתי עוד בכמה גווני ואכ"מ:

כלל רטו

אשתו. אי ארוסתו נקראת אשתו או רק נשואתו. ע' בס' קהלת יעקב חלק לשון חכמים ערך אשתו הביא בשם הגט פשוט שהביא בשם המהרימ"ט כמה ראיות דארוסה ג"כ נקראת אשתו בל' תורה ול' חכמים ול' בני אדם ע"ש ולענ"ד כן מבואר ג"כ בסנהדרין (דף נ"ג ע"א) במשנה הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש כו' בין מן האירוסין בין מן הנשואין וברש"י ד"ה בין מן האירוסין כ' דכיון דקידשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה משעת לקיחה נקראת אשתו והך קיחה קידושין הוא דגמרי' קיחה קיחה משדה עפרון עכ"ל הרי מבואר מילתא בטעמא דארוסה נקראת אשתו וע"ע סנהדרין (דף פ"א ע"א) אשת רעהו טימא זו נערה המאורסה כו' [ואולם שם י"ל דזהו באמת טעמא דרבה בר נתן דפליג שם אר' נחמן בר יצחק והיינו משום דס"ל דסתם אשה היינו נשואה וה"נ בהך דהוליד בן פרץ שופך דם ס"ל דלא מישתעי קרא ע"ש סופו לקריי' שופך דם ע"ש שסופו לשפוך ואולם בפשיטות טפי נראה דהא דלא מפרש לי' רבה בר נתן לקרא שם כרנב"י הוא משום קושיית הגמ' דא"כ מאי קמ"ל יחזקאל כו']:

וע"ע יבמות (דף ס"א ע"א) במשנה אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס כו' שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט ונתמנה להיות כ"ג כו' ה"ז לא יכנוס ובגמ' שם ת"ר מניין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג שיכנוס ת"ל יקח אשה א"ה שומרת יבם נמי אשה ולא יבמה עכ"ל הגמ' ומוכח גם כן דארוסה נקראת אשה ולכן מפרשי' תיבת אשה אארוסה היינו דאם היא אשתו באירוסין אז מותר לקחתה אף על פי שהיא אלמנה משא"כ כשהיא רק יבמתו ולא אשתו וזהו ענין המיעוט אשה ולא יבמה ודו"ק:

וע"ע יבמות (דף צ"ד ע"א) מי שהלכה אשתו למדינת הים באו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באתה אשתו מותרת לחזור לו כו' ובגמ' שם ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו (בעל אחות אשתו) למדינת הים דאהנו הני נישואים דקמיתסרא אשת גיסו אגיסו אפילו הכי אשת גיסו אסירא ואשתו שריא כו' לימא מתני' דלא כרבי עקיבא דאי רבי עקיבא (הא סבירא ליה דאחות אשתו צריכה הימנו גט וא"כ) ה"ל (אשתו) אחות גרושתו דתניא כל עריות שבתורה אין צריכות גט חוץ מאשת איש שניסת עפ"י ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה כו' ולאו איתמר עלה א"ר גידל כו' האי אשת אח ה"ד כגון שקידש אחיו את האשה והלך למדה"י ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דאמרי אינשי הך קמא תנאה ה"ל בקידושין והאי שפיר נסב והאי אחות אשה נמי ה"ד כגון שקידש את אשה והלכה למדה"י כו' אלא נישואין (כי מתני' דאשתו הראשונה היתה נשואה לו) מי איכא למימר תנאה ה"ל בנישואין כו' עכ"ל הגמ' ומוכח לכאורה איפכא דאשה בל' חכמים סתם קאי רק אנישואין וע"כ מתני' דמי שהלכה אשתו למדה"י כו' מפרשי' לה סתמא אנישואין לחוד דאי איירי נמי באירוסין א"כ הרי היא דלא כר"ע ומהא דמפרשי' להך דר"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה דברייתא רק אאירוסין אין ראי' להיפוך דארוסה נמי נקראת אשה בל' חכמים כיון דשם הענין מוכיח דאיירי בארוסה דאי בנשואה הא אין טעם שתוצרך גט כיון דליכא למימר תנאה ה"ל בנישואין וכמובן וע"כ שפיר לא הוצרך לפרש ארוסה דממילא נדע דאיירי בארוסה וע"כ הוי כאילו פירש בהדיא ארוסה משא"כ במתני' דאיכא למיטעי באמת דאיירי נמי בארוסה ודאתיא דלא כר"ע באמת רק כת"ק דר"ע [ע' תוס' גיטין (דף מ"ה ע"א) ד"ה מידי דבמידי דאית ביה פלוגתא לא שייך אדם יודע] ואעפ"כ מפרשינן לה רק אנשואה א"כ מוכח דסתם אשתו בלשון חכמים הוא רק נשואה דאל"כ ה"ל לתנא לפרש בהדיא נשואה כיון דבאירוסין אין הדין כן כפי מאי דמוקמינן לה אליבא דר"ע ודו"ק היטב ואולם שם (דף צ"ה ע"ב) אמר ר' יצחק נפחא דמתני' איירי ל"ש דאזלי אשתו וגיסו ול"ש דאזלי ארוסתו וגיסתו כו' ומוכח להיפוך דאשתו סתם דל' חכמים היא גם ארוסה וע"כ סתם אשתו דמתני' איירי בין בנשואתו ובין בארוסתו:

ואמנם מלשון הגמ' (דף צ"ה ע"ב) הנ"ל שם דאמר הא דאזלי ארוסתו וגיסו והא דאזלי אשתו וגיסו כו' מוכח להיפוך דאשתו היינו נשואה דאל"כ הל"ל הא דאזלי ארוסתו וגיסו והא דאזלי נשואתו וגיסו כו' ומדנקט לישנא דאשתו וגיסו וארוסתו וגיסו מוכח לכאורה להדיא דלשון אשתו היינו נשואתו ודו"ק ובאתי רק להעיר:

וע"ע סוטה (ד' כ"ד ע"א) תחת אישך פרט לארוסה יכול שאני מוציא אף שומרת יבם ת"ל איש איש דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר תחת אישך פרט לשומרת יבם אוציא שומרת יבם ולא אוציא את ארוסה ת"ל אשר תשטה אשה תחת אישה פרט לארוסה וברש"י דלר' יאשי' משמעות קרא דתחת אישך משמע לן למעוטי ארוסה דלא קרינן בה תחת אישך אבל שומרת יבם קרינן בה תחת אישך כדמפרש לקמי' (שם) דלא מיחסרא מסירה לחופה ור' יונתן משמע לי' מיעוטא קמא לשומרת יבם אבל ארוסה קרינא בה אישות אי לאו דהדר מיעטה קרא אחרינא כו' עכ"ל ומוכח דלר' יאשי' ארוס לא קרוי איש ולר' יונתן קרוי איש ולכן לר' יאשי' תחת אישך ממעט ארוסה דארוס לא מיקרי אישה ולר' יונתן מיקרי אישה ולא מימעיט וא"כ נראה לכאורה דה"ה שם אשה ואשתו אי ישנם לארוסה תליא נמי בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן הנ"ל דאיש ואשה המה משמות המצטרפים וכל שהוא אין קרוי איש ה"נ היא אינה קרוי' אשה וכמובן [וא"ל דהמיעוט שם איננו מתיבת אישך רק הדיוק מתיבת תחת דמדכתי' תחת אישך מימעיט ארוסה מפאת שאינה יושבת תחתיו וכמבואר כזה ברש"י שם (דף כ"ג ע"ב) במשנה ד"ה תחת אישה ע"ש דז"א דבפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן הנ"ל ע"כ א"א לפרש כן דא"כ איך מימעיט יותר ארוסה משומרת יבם לר' יאשי' וכן להיפוך לר' יונתן הרי גם שתיהן אינן יושבות תחתיו ואין בזה עדיפות לאחת על השני' וכמובן וע"כ דהמיעוט מגוף תיבת אישך דאירוסין לא מיקרי אישות לר' יאשי' וכן זיקת היבום לר' יונתן ובזה שפיר פליגי דלמר אלים לי' זיקה למיקרי אישות מפאת דלא מיחסרא מסירה לחופה ולמר אלים לי' אירוסין למיקרי אישות מפאת דקידושי דידי' ונסקלת על ידו וכמבואר שם בגמ' וכן מוכיח להדי' לשון רש"י דכתב אבל ארוסה קרינא בה אישות אי לאו דהדר מיעטה כו' ולא כ' אבל ארוסה קרינא בה תחת אישך ומוכח דהפלוגתא בגוף האישות אי חשוב אישות דאירוסין למיקריי' איש וכמובן]:

וע"ע ספרי ראה עה"כ כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' או אשת חיקך וז"ל הספרי או אשת זו ארוסה חיקך זו נשואה עכ"ל ומבואר ג"כ דארוסה קרוי' אשה וכן מתבאר עוד מדברי המכילתא משפטים עה"כ אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו וז"ל יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם ת"ל אשתו להוציא שומרת יבם שאינה אשתו עמו להוציא ארוסה שאינה עמו עכ"ל הרי דארוסה לא מימעטא מאשתו רק מעמו והיינו ע"כ משום דארוסה קרוי' אשתו [וצ"ל דמכילתא הנ"ל כר' יונתן דסוטה (דף כ"ד ע"א) הנ"ל אתי' דר' יאשי' דשם הא אלימא לי' שומרת יבם מארוסה וכנ"ל]:

והנה עיינתי עוד בירושלמי סוטה פ"ד ה"א ארוסה ושומרת יבם לא שותה כו' ובירושלמי שם ולא יקנא לה ומשני התורה אמרה וקינא את אשתו אפי' מקצת אשתו ועוד שם ר' יודה בעי כמה דתימר תמן וקינא את אשתו אפי' מקצת אשתו ודכוותה תחת אישך אפי' מקצת אישך כו' ומבואר דס"ל לירושלמי דאירוסין הוא רק מקצת אישות וקרוים הארוס וארוסה רק מקצת אשה ומקצת איש ויש לדון עוד בזה בירושלמי שם ולא באתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה