אור ברסלב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ב

כלל א

אבות. אדבר בעזה"י בענין אם האבות יצאו מכלל ב"נ וקיום תורה שקיימו האבות עד שלא ניתנה:

א) הנה נא בענין אם האבות יצאו מכלל ב"נ כבר האריכו בו הראשונים ז"ל וע"ע ש"ס ב"ב (דף ט"ו ע"ב) דמייתי ברייתא דס"ל לכמה תנאי דאיוב היה אחרי מ"ת וי"א בימי יעקב היה ודינה בת יעקב נשא כתיב הכא כדבר אחת הנבלות תדברי וכתיב התם כי נבלה עשה בישראל וקאמר בגמ' עלה דכלהו (דאמרי דהיה אחר מ"ת) ס"ל דאיוב מישראל הוי לבר מי"א (דאמרי דבימי יעקב הוי) ובח"א למהרש"א שם כתב אהא דאמר לבר מי"א וז"ל הגם דאיכא למימר דמבני בניו של יעקב היה ונשא דינה בת יעקב מ"מ קודם מ"ת לאו ישראל מיקרי אלא ב"נ מעכו"ם הוא. ועי"ל דאין סברא דאחד מיוצאי חלציו דיעקב ישא בתו וק"ל עכ"ל. הנה דלתי' הא' של המהרש"א ז"ל לא יצאו מכלל ב"נ להקרא ישראל רק אחרי מ"ת ולתי' הב' יתכן לומר שפיר דכבר גם האבות יצאו להקרא ישראל [וע' נדרים (דף ל"ב ע"א) ויוצא אותו החוצה אמר לפניו רבש"ע נסתכלתי במזל שלי כו' אמר לו צא מאצטגנינות שלך אין מזל לישראל ומוכח קצת משטחיות הלשון דכבר גם האבות היו קרוין ישראל] וע"ע בח"א למהרש"א סנהדרין (דף י"ט ע"ב) ד"ה מלוה מש"ש ביישוב הקושיא איך נשא יעקב ב' אחיות והבאתי דבריו בלקח טוב כלל י"ג אות ו' עש"ה דלפי דבריו מוכרחין לומר דלא יצאו האבות מכלל ב"נ להקל ואולם מדבריו בח"א בסנהדרין (ד' נ"ו ע"ב) אהא דב"נ נהרג על העוברין. מוכח דיצאו ישראל מכלל ב"נ עוד מקודם מ"ת גם להקל עש"ה וע"ע סנהדרין (דף פ"ב ע"א) רש"י ד"ה בת יתרו מי התירה לך וז"ל משה קודם מתן תורה נשא וכשניתנה התורה כולן ב"נ היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב עכ"ל מוכח מלשונו ז"ל דלא יצאו מכלל ב"נ קודם מ"ת:

עוד מצאתי בפי' הראב"ד על הסיפרא תזריע פ' נגעים דאהא דאמר שם בסיפרא בהרות שהיו בהם מראות נגעים שהיו בעובד כוכבים ונתגייר בקטן ונולד כו' טהורים כ' ז"ל וז"ל וקשיא לי דמ"ט לא חשיב נגע שנולד בו קודם הדיבור ועמד בו לאחר הדיבור דהוא טהור ג"כ כדאיתא בסמוך (בסיפרא שם) ואיכא למימר דהוי בכלל עובד כוכבים עד שלא נתגייר ואח"כ נתגייר שהרי ישראל קודם מ"ת ב"נ היו ובשעת מ"ת נתגיירו ונכנסו תחת כנפי השכינה בטבילה ובהזאה כו' עכ"ל ז"ל. הנה לפי תירוצו ז"ל מוכח להדיא דלא יצאו מכלל ב"נ קודם מ"ת ואולם בנגעים פ"ז מ"א חשיב באמת לתרווייהו בהרת שהי' בו קודם מ"ת ועמד בו לאחר מ"ת ושהי' בו בהיותו עובד כוכבים ואח"כ נתגייר עש"ה וא"כ לפי דרכו של הראב"ד ז"ל ע"כ דהמשנה סוברת להיפוך דעוד מקודם מ"ת יצאו מכלל ב"נ דאל"כ ל"ל למיתני תרתי הא הך דקודם מ"ת מעובד כוכבים ונתגייר נפיק וכדברי הראב"ד ולפי"ז לפי מאי דאמרינן בסנהדרין (דף פ"ו ע"א) דסתם מתני' ר"מ וסתם סיפרא ר' יהודה א"כ ד"ז פלוגתא דר"מ ור' יהודה אם יצאו מכלל ב"נ עוד קודם מ"ת דלר"מ יצאו ולר"י לא יצאו ואולם לפי דברי הר"ש בנגעים שם יש להשוות המשנה עם הסיפרא עש"ה ובאתי רק להעיר ג

והנה בענין הקושיא העתיקה דאי נימא דהאבות לא יצאו מכלל ב"נ א"כ מה עשו בשבת דא"ל דעשו מלאכה דהא קיימו כה"ת עד שלא ניתנה ממדת חסידות מיהת וכמבואר ביומא וא"ל גם כן דלא עשו מלאכה דהא מדינא היה להם דין ב"נ דהשביתה אסורה לו י"ל בפשיטות עפ"י דברי המהרש"א בח"א סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) דכ' אהא דאמרי' שם עובד כוכבים ששבת חייב מיתה כו' עובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה כו' וז"ל יש לעיין בזה מה טעם ענין זה דוקא באלו הב' מצות כו' ונראה שהתורה נקראת ארוסה לפי שרוב ההמון אין עוסקין בה והוי התורה לגביה כארוסה בבית אביה שהניחה להיות תורת ה' אבל העוסק בה ודאי דה"ל נשואה ונקראת תורתו כמבואר פ"ק דע"ז והוא שאמרו בפסחים דכל האומר תורה בפני ע"ה כאילו בועל ארוסתו בפניו כו' וכן מצות שבת נקראת בהרבה מקומות כלה כמ"ש בואי כלה בואי כלה דכארוסה ודאי דלא הוי' דכל ישראל קיבלו עליהם שמירת שבת וכנשואה נמי לא הויא לפי שאין שומרים אותה כראוי כדאיתא פ' כל כתבי אלמלי שמרו ישראל ב' שבתות כו' ומש"ה הוי שבת לגבייהו ככלה שנכנסה לחופה ולא נבעלה ולזה כו' ה"ל עסק התורה לגבייהו כאילו בועל ארוסת ישראל (כדאמר התם בגמרא דעובד כוכבים העוסק בתורה הוי כבועל נערה מאורסה דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה א"ת מורשה אלא מאורסה כו') ואם הוא שומר שבת ה"ל כאילו בא על כלת ישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה כו' ועל כוונה זו אמרו בש"ר פ' בשלח ונתן לכם ולא לעובדי כוכבים מכאן אמרו אם יבואו העובדי כוכבים לשמור שבת אין מקבלין שכר שנאמר יום ולילה לא ישבותו וכה"א ביני ובין בני ישראל כו' משל למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהם חייב ע"כ עכ"ל המהרש"א ז"ל. וא"כ לפי דבריו ז"ל י"ל דכ"ז שלא קיבלו ישראל את השבת במ"ת עדיין אין השבת כלת ישראל וגם ב"נ מותר לשבות ואולם מהא דיליף בש"ס סנהדרין שם איסור שביתת ב"נ מקרא דיום ולילה לא ישבותו מוכח דמאז שנאמר המקרא הזה הוזהרו מלשבות ואולם לפי הילפותא הנ"ל הרי אין החיוב דוקא על יום השבת וכמבואר בגמ' שם ואילו טעם המהרש"א הרי שייך רק בשבת לבד וא"כ על כרחך דטעם המהרש"א איננו לפי הילפותא הנ"ל רק לפי דברי המדרש דהוי כעובר בין המלך והמטרונא כו' דזה שייך רק בשבת ממש וא"כ עכ"פ לפי טעמו של המהרש"א ז"ל קושיא מעיקרא ליתא וכנ"ל. וי"ל עוד עפ"י דברי המהרש"א הנ"ל בענין שמירת שבת דאבות וזה דכיון דהאבות שמרו שבת והאבות הרי היו אז כלל ישראל שהרי לא היו אז ישראל חוץ מהם וע"כ הי' אז השבת בחי' נבעלת ושוב ב"נ גם כן מותר לשבות דרק כשהשבת הוא בבחי' חופה לבד ולא בבחי' דיבוק הגמור שייך שהב"נ עובר כו' במה ששומר גם הוא ודו"ק היטב ומשא"כ כשיש דיבוק הגמור ע"י הקיום אזי לא שייך עבירת זר בנתיים ואין לב"נ בו שייכות עוד וע"כ אין מזיק כלל שביתת הב"נ וע"כ האבות ששמרו שבת כראוי ודאי מצד ישראליות שלהם ע"כ גם צד ב"נ שלהם היה מותר בשביתה ודו"ק היטב:

ובגוף קושית המהרש"א הנ"ל מדוע דווקא שבת ותורה כו' י"ל דשבת הוא נחלה בלי מצרים כמבואר בשבת (ד' קי"ח ע"א) ותורה ג"כ הוא בלתי בעלת גבול וכמ"ש לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד והיינו דאין לה קץ וגבול כלל וע"כ בדברים שהם למעלה מענין הגבול אין לעובדי כוכבים בם מבוא כי עניינם חומריי וענין החומר הוא הגבול כי גדר החומר הוא היותו מוגבל ולו ג' מרחקים אורך ורוחב וגובה וכנודע וע"כ דבר אשר הוא למעלה מגבול הנה עניינו רוחניי כי הרוחניי הוא בלתי מוגבל וע"כ אין לעובדי כוכבים שעניינם חומריי מבוא בדבר כזה ובזה הבנתי גמ' נדרים (ד' כ"ח ע"א) נודרין להרגין לחרמין ולמוכסין כו' במוכס שאין לו קצבה ע"ש בר"ן שנתקשה בהבנת התי' דמוכס שאין לו קצבה ולהנ"ל ניחא דנהי דניתן להם כח וממשלה עכ"ז הוא רק בגבול משא"כ מוכס שאין לו קצבה ויוצא מן הגבול ע"כ דבר כזה לא שייך לעובדי כוכבים ודו"ק היטב. והבנתי עוד בזה גמ' ר"ה (ד' ג' ע"ב) דאמר אהא דהכתוב מונה לכורש פעם כלישראל ופעם כלעכו"ם ואמר כאן קודם שהחמיץ כאן לאחר שהחמיץ כו' מנלן דאחמיץ מהכא עד כסף ככרין מאה (אמר ליתן לבוני הבית) ועד חנטין כורין מאה וגו' מעיקרא בלא קיצותא (מתחלה נתן בלי מדה וגבול) והשתא בקיצותא (וע"כ מכאן ראי' דאחמיץ וע"כ מנו לו מאז שהחמיץ כמו לעכו"ם) עכ"ל הגמ' ולפי הנ"ל הנה הדברים מובנים ביותר דקודם שהחמיץ היה עניינו עניין הישראלי וע"כ נתן בלא קיצותא וגבול כי דבר כזה שייך רק לישראלי וע"כ מנו לו אז כמו לישראל ומשא"כ אחר שהחמיץ לתת רק בקיצותא הנה התבוננו מזה כי שב להיות עניינו עניין עובדי כוכבים וע"כ לא היה יכול לתת בלי קיצותא כי נתינה בלי קיצותא וגבול הנה הוא דבר הבלתי שייך לעובדי כוכבים וכנ"ל וע"כ שפיר דנו מזה למנות לו מניין של עובדי כוכבים ודו"ק היטב כי הדברים נכונים מאוד בס"ד:

עי"ל ביישוב קושית המהרש"א הנ"ל דתורה ושבת יש להם ייחוס אחד אשר אינו בכל המצוות והוא במה שניתנו בצינעה ובחשאי ע' ביצה (דף ט"ז ע"א) כל מצוות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצינעא כו' ובתורה נמי אמרו בסנהדרין (דף כ"ו ע"ב) למה נקרא שמה תושי' שניתנה בחשאי מפני השטן כו' וע"כ אין לעובדי כוכבים מבוא ושייכות בב' דברים אלו כי אין לעובדי כוכבים מבוא רק בדבר של פרהסיא לא בדבר של צינעא ודו"ק היטב וע' חולין (דף קל"ג ע"ב) סתם עובד כוכבים מיפעא פעי [וברש"י תדיר הוא צועק אל הטבח אל תתנם בכך אלא בכך והכל יודעין שיש לו חלק בה אבל כהן צנוע הוא כו' וסומך על הטבח ואין הכל יודעין שהוא שותף] ובערכין (דף ו' ע"ב) וטעמא דעכו"ם הוא דפעי הא ישראל דלא פעי כו' ובעירובין (דף ע"ה ע"ב) סתם עכו"ם אם איתא דאוגיר מיפעא פעי ושוב מצאתי בס' גור ארי' עה"ת שמות ב' י"ה שכ' וז"ל שגאולה היא נמשכת ממדריגה פנימית עליונה שהיא אינה בגלוי ומי שמגלה דברים היפוך זה שדבק במדריגה תחתונה והיא נקראת מדריגה גלוי' וחיצונה כו' ודבר זה רמזו רז"ל בפרק הזרוע שאמרו שם סתם עובד כוכבים מרבה דברים וכן בעירובין גבי ב' חצירות זו לפנים מזו (הוא גמ' עירובין (דף ע"ה ע"ב) הנ"ל) כו' והטעם הוא שמדריגתו מדריגה חיצונה ואינה פנימית נעלמת לכך תמיד מדבר ואין לו רוח פנימי עכ"ל ז"ל ותלי"ת שכיוונתי לדעתו הגדולה ז"ל לדייק מש"ס הנ"ל דעניין עובדי כוכבים הוא הגילוי והפרהסיא לא ההסתר והצינעא [וע"ע להגור ארי' ז"ל בספרו נתיבות עולם נתיב השתיקה פ"א שהביא ג"כ ש"ס חולין ועירובין הנ"ל דסתם עכו"ם מרבה דברים וכ' והטעם בזה כי מיעוט דברים מורה על צניעות כו' עכ"ל וע"כ דבר הניתן בצינעה וחשאי לא שייך לעכו"ם שאין להם צניעות והסתר וכמובן]:

ב) ע' תענית (ד' א') ג' שאלו שלא כהוגן כו' אליעזר עבד אברהם ושאול בן קיש ויפתח הגלעדי אליעזר כו' דכתיב והיה הנערה אשר אומר אלי' הטי נא כדך יכול אפי' חיגרת או סומא כו' שאול דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך וגו' ואת בתו יתן לו יכול אפי' עבד או ממזר כו' ובתוס' תימא אמאי לא נקט גבי אליעזר כמו גבי שאול יכול אפי' ממזרת או שפחה כו' ואמר רש"י משום דגבי אליעזר לא שייך עדיין ממזרת דהא לא ניתנה תורה עכ"ל. ומוכח דהאשה שהיתה מזומנת ליצחק היתה נידונית עדיין היא והורי' דין ב"נ ואף במה שנוגע אל נישואי יצחק וע' קידושין (דף ס"א ע"ב) אם לא תאבה האשה ל"ל איצטריך סד"א היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה נייתה בעל כרחה קמ"ל וצע"ק דמאי ה"א דנייתה על כרחה הא אין אשה מתקדשת אלא מדעתה ואי דיש רשות לאב לקדשה על כרחה הא זה נלמד רק מאת בתי נתתי לאיש הזה וכמבואר בכתובות (דף מ"ו ע"ב) וכה"ת לישראל ניתנה ולא לעובדי כוכבים ופשוט דאין לב"נ כח להשיא את בתו בעל כרחה והנה לדעת האומר דהאבות יצאו מכלל ב"נ י"ל דבכל מה שנוגע לנישואי יצחק היה דינו דין ישראל ושפיר היה גם ב"נ דאז יכול להשיא את בתו בעל כרחה ליצחק ואולם לפי"ז שוב היה ראוי שיהיה שייך באשה הנישאת ליצחק ג"כ דין ממזרות ויש לחלק ופשוט ועי"ל דיש גם לב"נ כח להשיא בתו קטנה על כרחה כיון דאין לקטן דעת וע"כ גם מחאתו לא חשובה מחאה ואמרי' דמסתמא כשיגדיל יהיה ניחא לי' במאי דעבד אבוה [ע' דוגמת זה בכתובות (דף י"א ע"א) דאפי' אי גר קטן אין מטבילין אותו על דעת ב"ד עכ"ז בגר שנתנייתו בניו ובנותיו קטנים עמו אמרי' דמסתמא ניחא להו במאי דעבד אבוהון] והא דבעי' קרא בישראל שיהיה כח לאב לקדש בתו קטנה הוא רק לעניין שגם כשתגדיל לא תוכל למחות וע' תוס' קידושין (דף ה' ע"א) ד"ה שכן דכתבו דמה שאב מקדש בתו קטנה בעל כרחה לא חשיב כלל על כרחה דאמרי' דאם היתה בת, דעת מסתמא היתה מתרצית ע"ש וע' רש"י קידושין (דף ס"א ע"ב) שם דכ' כל היכא דניחא להו לדידהו לקרובים עכ"ל ולכאורה מאי שייטא דקרובים לכאן הרי גם בישראל הבת רק ברשות האב ומאי ענין הקרובים לכאן ואולם לפי הנ"ל דכח נישואי האב הוא רק מפאת דמסתמא ניחא לה ואילו היתה בת דעת היתה מתרצית לכן י"ל דכל היכא דלא ניחא להו לקרובים נסתלקה האומדנא דסתמא ניחא לה כיון שגם בעיני הקרובים אין מעשהו נכון ולכן אין לו כח להשיאה וע' נזיר (דף כ"ט ע"א) דתנן שם דאב מדיר את בנו בנזיר ופליגי התם בגמ' דר' יוחנן אמר דהלכה הוא בנזיר ור"ל אמר דמדרבנן הוא כדי לחנכו במצוות ופריך התם מהא דתנן שם במשנה דקרובים יכולין למחות דבשלמא לר' יוחנן איכא למימר דהכי נמסרה הלכה אלא לר"ל כל כמינייהו דקרובים למימר לי' לא תיגמרי' מצוות ומשני קסבר כל חינוך דלא חשיב לא ניחא לי' עכ"ל הגמ' וי"ל ג"כ הפי' כנ"ל דכיון דאין החינוך חשוב לאינשי וראי' שהרי הקרובים מיחו בו לא ניחא לי' לברי' ואין בכח אביו להכריחו בחינוך דלא ניחא לי' וגם לא יהיה חובה עלי' לעשותו כשיגדיל וע"ש ברש"י דפי' בענין אחר ולולי דבריו ז"ל י"ל הפי' כמ"ש וא"כ ה"נ י"ל דכיון דלא ניחא להו לקרובים שוב יוכל להיות דלא ניחא גם לבת ונסתלקה האומדנא שאילו היתה בת דעת היתה מתרצית ואין לו כח להשיאה:

והנה נזכרתי עוד דברי רש"י יבמות (דף י"ט ע"ב) דאהא דאמר התם מה קידושין מדעתה ק מאמר מדעתה כ' ז"ל בד"ה קידושין וז"ל והלכה והיתה לאיש אחר מדעתה משמע עכ"ל ומוכח דמה דאין אשה מתקדשת בעל כרחה איננו סברא חיצונית רק גזה"כ בקרא דויצאה והיתה וא"כ כיון דכה"ת לישראל ניתנה ולא לעכו"ם שוב י"ל דבב"נ שפיר יש נישואין בעל כרחה של האשה וצע"ק דהא קידושין ונישואין הוי קניין כשאר קניינים שקונה את האשה לענייני האישות וגם בב"נ קונה אותה לשתחשב אשתו ואם בא עלי' ב"נ אחר נהרג עלי' וא"כ מדוע יועיל מסברא בע"כ והרי לא מצינו קניין בע"כ ולא מצינו כלל בקניין גזה"כ שלא יועיל בעל כרחו ורק סברא פשוטה היא וכמובן וע' ב"ב (דף מ"ז ע"ב) דתלוי' וזבין חשוב ברצון משום דאגב אונסי' דזוזי גמר ומקנה וגם תלוי' וקדש היה מועיל אי לאו משום דאפקעינהו כו' וכמבואר שם (דף מ"ח ע"ב) וא"כ בב"נ דליכא אפקעינהו כו' א"כ י"ל שהיה כוונתו אתלוה וקדש ואולם גם בכ"ז לא הונח דהרי האבות קיימו התורה עד שלא ניתנה ואפי' מילי דרבנן וא"כ מאי סד"א שיקח אותה בעל כרחה ובשלמא אי נימא דמה שנוגע לנישואי יצחק לא היה להם דין ב"נ והיה אבי' יכול להשיאה ניחא ומשא"כ אם לא נאמר כן רק נאמר דהיה יכול לקחתה על כרחה משום דבב"נ ליכא גזירת הכתוב דויצאה והיתה דמשמע מדעתה או נאמר דהכוונה לתלוה וקדיש מפאת דבב"נ ליכא אפקעינהו קשיא דהא האבות קיימו התורה עד שלא ניתנה והנה אם נאמר דהכוונה אתלוה וקדיש י"ל דשפיר הוצרך להתנות דאם לא תאבה האשה ונקית משבועתי זאת דכיון דמה"ת הוי קידושין לכן שפיר ה"א דחלה שבועה עלי' ומשא"כ אם נאמר דהטעם מפאת דבב"נ מהני נישואין על כרחה צ"ל דלהקל לא יצאו האבות מכלל ב"נ וע"כ שפיר היתה השבועה חלה לפי דין הב"נ ושפיר הוצרך להתנות:

ועוד נראה דכוונת אברהם לא היתה כלל שיקדשנה על כרחה רק הכוונה שיקחנה מבית אבי' על כרחה ויביאנה לביתו ואז כאשר תראה את צדקתו של יצחק וקדושתו אז ממילא תתרצה להיות לאיש קדוש כזה לאשה ויקדשנה אז מדעתה ובאתי רק להעיר:

ודע דמתוס' תענית הנ"ל מוכח דגם ענין שפחות לא היה שייך קודם מ"ת דאל"כ אכתי קשיא דהיה לו להזכיר שפחה בהך דאליעזר וכמובן וכן מבואר להדיא ברא"ם עה"ת פ' חיי שהביא דברי התוס' תענית הנ"ל וז"ל כבר תירצו התוס' בתענית לפי שעדיין לא ניתנה תורה ולא היה אז פסול ממזרת ושפחות עכ"ל וק"ל מש"ס יבמות (דף ק' ע"ב) דמאי דנאמר לאברהם להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך הכי קאמר לי' רחמנא לאברהם לא תינסב עכו"ם ושפחה כי היכי דלא ליזיל זרעך בתרה עכ"ל הגמ' הרי מפורש דהיה שייך שפחות גם קודם מ"ת וצע"ג:

ודע דמגוף לשון התוס' תענית הנ"ל דלא שייך ממזרת דהא לא ניתנה תורה מוכח דס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ רק ממ"ת ואילך ואפי' האבות לא יצאו מכלל ב"נ וכמובן:

ג) ע' רא"ם עה"ת בראשית פרשה כ"ד פסוק י' שכ' וז"ל יש לתמוה הרי אברהם קיים כה"ת ואפי' עירובי תבשילין וא"כ איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק והא אמרי' בפרק נערה לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא עכ"ל ולכאורה אין כאן קושי' כלל שהרי הגמ' בכתובות שם (דף נ"ג ע"א) אמר להדיא לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא דלא ידיע מאי זרעא נפק מיני' עכ"ל הגמ' וא"כ אברהם הרי וודאי ידע ברוח קדשו שלא יצא מהם זרע טוב וא"כ הרי שפיר הי' מותר להעביר נחלה מהם וצ"ל דקושיתו הוא ע"ד הגמ' ברכות (דף י' ע"א) דא"ל ישעי' לחזקי' שנגזר עליו מיתה משום דלא עסק בפרי' ורבי' א"ל משום דחזאי לי ברוח הקודש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל בהדי כבשי דרחמנא למה לך מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד ומאי דניחא קמי' קב"ה ליעביד עכ"ל הגמ' ואולם מצות פ"ו דשם הרי היא מצוה מחויבת מדינא ומשא"כ קיום תורה שקיים אברהם עד שלא ניתנה הרי הי' רק ממדת חסידות וא"כ לגבי מדת חסידות י"ל דשפיר הי' יכול לסמוך על רוח קדשו שראה דלא נפיק מינייהו זרעא מעליא וכמובן. ועוד יש לחלק בין הך דברכות לכאן דשם הא מקיימין פ"ו מדינא אפי' בבנים לא טובים ומשא"כ בהך דעבורי אחסנתא דמפורש הטעם בגמ' משום דלא ידיע מאי זרעא נפק מיני' וא"כ כשיודעין שלא יצא ממנו זרע טוב שפיר רשאין להעביר הנחלה וכמובן:

ודע דדברינו אלה דאברהם סמך על רוח קדשו שראה דלא נפיק מינייהו זרעא מעליא מצינו גם ככה בסוטה (דף מ"ו ע"ב) ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ד' מה ראה כו' ראה שאין בהן לחלוחית של מצוה ודילמא בזרעייהו ניהוי הוי אר"א לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות עכ"ל הגמ' וצ"ע ג"כ דאיך הי' רשאי לסמוך ע"ז להורגם הא אמרי' בהך דברכות בהדי כבשי דרחמנא למה לך וי"ל דשאני התם דלא הרגם בידים רק קיללם בשם ד' וזה איננו פעולה טבעית רק פעולה אלקי"ת ולא חשיב ש"ד ונקרא רק עונש שהצדיק מעניש לאדם ע' ברכות (דף ז' ע"א) סבר כי מטא האי שעתא אלטיי' כו' אמר ש"מ לאו אורח ארעא למיעבד הכי כו' וכתי' גם ענוש לצדיק לא טוב וא"כ ה"נ מה שקיללם חשוב רק עונש שהענישם וע"כ לענין זה שפיר הי' מותר לסמוך על ראיית קדשו שראה שלא יצא מהם זרע טוב ועי"ל דכיון דלא עשה פעולה טבעית רק פעולה אלקי"ת ע"כ לעניין פעולה אלקי"ת שפיר רשאי לסמוך על העניין האלק"י שלו שרואה בו שלא יצא מהם זרע טוב ואינו דומה להך דברכות דציוותה תורה לקיים פ"ו במעשה טבעית ולכן לא יועיל לפטור בזה ראיית רוה"ק ודו"ק. ויש לעיין עוד בזה בדברי המ"ר על ויפן כה וכה וירא כי אין איש ראה שאין תוחלת של צדיקים עומד ממנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות ועי' בגור ארי' שמות ב' פסוק י"ב שכ' דמחויב מיתת ב"ד אפי' אם היו רואין ברוח הקודש שיצא ממנו זרע טוב אין משגיחין ע"ז ואין נפטר ורק שם דלא הי' עדים שבא המצרי על אשתו רק שידע זה משה ברוח קדשו לכן כיון שחיוב המיתה בא לו רק ע"י רוח קדשו לכן מהני בזה שפיר ראיית רוח קדשו לפוטרו אילו הי' רואה שיצא ממנו זרע טוב ע"ש וצ"ע ג"כ דאיך נתחייב כלל מיתה ע"י ראיית רוה"ק וע' ר"ה (דף כ"א ע"ב) ביקש שלמה לדון דינין שבלב שלא בעדים כו' יצתה ב"ק וכתוב יושר דברי אמת עפ"י שנים עדים יקום דבר ואולי נבואת מרע"ה שאני ועי"ל דקודם מ"ת שאני דרק ממ"ת ואילך הוא דכתי' עפ"י שנים עדים יקום דבר משא"כ בהך דמצרי דהי' קודם מ"ת ע"כ קודם מ"ת שפיר היו רשאין לדון דינין שבלב עפ"י ראיית רוה"ק וכסברת שלמה ואי דמרע"ה וודאי קיים כה"ת עד שלא ניתנה עכ"ז הרי הי' זה רק ממדת חסידות וכנ"ל וא"כ לגבי מדת חסידות שפיר מהני ראיית רוה"ק וכנ"ל ועי"ל דהא דאסור לדון דינין שבלב עפ"י רוה"ק וכנ"ל הוא רק בישראל דכתי' עפ"י שנים עדים יקום דבר משא"כ ב"נ דנהרג בע"א וכמבואר בסנהדרין (דף נ"ז ע"ב) וא"כ ע"א י"ל דחשוב רק הוכחה ואין לו תורת עדות מדאינו נאמן בישראל רק לשבועה אבל לא לממון ולעונשין וכבר דנו בזה ז"ל בארוכה והארכתי גם אני במ"א ואכ"מ וע"כ כיון שהוכחה מועלת בב"נ לכן שפיר מועלת ג"כ ראיית רוח הקודש דנבואה דהיא ברורה ועדיפא וודאי מהוכחת ע"א [ולפמ"ש בהך דסוטה דכיון דלא הרגם בידים רק קיללם בשם ד'. והוא רק פעולה אלקי"ת ע"כ רשאין לסמוך בזה על רוה"ק א"כ למ"ד במדרש דמרע"ה נמי הרג את המצרי בשם המפורש א"כ ג"כ שפיר הי' רשאי לסמוך על ראיית רוח קדשו וכמובן וע"ע בזוהר יתרו עה"כ ואתה תחזה מכל העם וז"ל ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל בגין דרוחא קודשא הוי אתי לגבי' ואודע לי' ובי' הוי חמי כולא כו' כה"ג ידע שלמה מלכא ידע בכורסיי' דרוח קודשא שריי' עלי' דכל מאן דקריב לכרסייא דחילו ואימתא נפיל עלי' ובי' הוי דאין דינא בלא סהדין כו' מלכא משיחא בריחא כד"א והריחו ביראת ד' וגו' ותלת אלין דנו עלמא בלא סהדין והתראה כו' עכ"ל וע"ש בהגהות החיד"א ז"ל הנדפסים בסוף הספר ובאתי רק להעיר]:

והנני שב לענין קושית הרא"ם הנ"ל ואומר דנלענ"ד פשוט עוד דהא דלא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפי' מברא בישא לברא טבא היינו רק בשניהם ישראלים אלא שאחד ביש ואחד טוב ומשא"כ ישמעאל ויצחק שהי' ישמעאל עובד כוכבים ויצחק ישראל [אי נימא דהאבות יצאו מכלל ב"נ] א"כ וודאי דלא שייך בזה עבורי אחסנתא ואולם בקידושין (דף י"ח ע"א) איתא עכו"ם יורש את אביו ד"ת דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר ופריך ודילמא ישראל מומר שאני כו' ומוכח דכיון דהי' עשו בנו של יצחק ע"כ הי' נחשב רק ישראל מומר [*לעכו"ם] וא"כ נראה דה"ה ישמעאל בן אברהם הי' נחשב רק ישראל מומר *לעכו"ם ואמנם נראה דגם אם הי' ישמעאל נחשב רק ישראל מומר *לעכו"ם עכ"ז לא דמי ישראל מומר ללשון ברא בישא הנזכר בגמ' די"ל דברא בישא אינו מומר רק ישראל המביש את מעשיו ומשא"כ מומר שפיר י"ל ונראה וודאי דלית בי' משום עבורי אחסנתא וע"ע ב"ק (דף קי"ט ע"א) דאיתא שם ג"כ סברא דחיישי' לזרעא מעליא ואמרי' דאסור לאבד ממונו משום זה דיכין וצדיק ילבש ע"ש ואעפ"כ מבואר בראב"ד ה' עכו"ם פ"ב ה"ה דזהו רק אם אשתו ישראלית משא"כ אם אשתו עובדת כוכבים דא"א שיהי' לו זרע ישראל ע"ש וא"כ ה"נ בישמעאל כו' דלא היו נשותיהם ישראליות לית בי' חשש זרעא מעליא ואפי' אי ישמעאל גופי' הי' נחשב ישראל מומר מפאת היותו בן אברהם ודו"ק:

והנה מצאתי עוד בס' מגיד מישרים להב"י פ' מטות ומסעי שכ' וז"ל ובתר הכי כתי' חלוקת א"י ונחלת בנות צלפחד דרזא דנחלאות רזא עמיקא וכ"ש נחלת א"י דלא לחנם אמר לא תיהוי בעבורי אחסנתא דאילו באורח פשטא הא קיי"ל אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וכיון דהאי טבא והאי בישא מוטב לזכות לטבא מלבישא אלא וודאי האי רזא דנחלה מאב לבן רזא עמיקא עכ"ל ונראה דס"ל דהאי דלא ידיע מאי זרעא נפק מיני' איננו עיקר הטעם רק שבעצם ענין הנחלה אין ראוי שתעבר מאב לבן ואולם עכ"ז י"ל דלא שייך זה בבן מומר ומה גם אחרי שנראה מדבריו דיש לדבר טעם ע"ד הסוד וא"כ יוכל להיות דטעם אשר בדבר ע"ד הסוד לא שייך כלל באברהם וישמעאל ובאתי רק להעיר:

ד) דע דאם נאמר דהאבות יצאו מכלל ב"נ י"ל דהיתה התחלת נתינת התורה מאברהם אלא דלאברהם ניתן מילה לבד וליעקב עוד גיה"נ ובמצרים פסח ובמרה עוד מצוות ובסיני הי' הגמר וי"ל דזה תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל בגיטין (ד' ס' ע"א) אי תורה חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה דלר"י דס"ל שם דמגילה מגילה ניתנה י"ל כן משא"כ לר"ל דחתומה ניתנה וטעמו נ' דס"ל דאין ראוי לתורה לפי מדריגת אחדותה שתינתן בזא"ז ע' קונטרס שב דנחמתא אות (ה) ע"כ ההכרח לומר דכל התורה ניתנה בסיני ומצוות דמקודם נתחדשו וכמובן וי"ל דפלוגתא דר"י ור"ל בדין ח"ש הוא ג"כ לפי הנ"ל וזה עפ"י קושיית הירושלמי הובא בתוס' קידושין (ד' ל"ח ע"א) דמדוע לא אכלו ישראל מצה של חדש בבואם לארץ מטעם עדל"ת ותי' הירושלמי דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור והא תינח רק לר"ל הנ"ל משא"כ לר"י הנ"ל י"ל דהתחלת נתינת התורה היתה עוד מאברהם וא"כ אין מצה דמצרים עשה שלפני הדיבור כלל דמצוות מצרים היא עצמה מכלל הדיבור וכנ"ל וע"כ ההכרח לתרץ כתי' השו"ת הרי"ם ז"ל דא"א לצמצם ושמא אוכל משהו פחות או יותר ואיסור איכא דחנ"ן אסור מה"ת ומצוה ליכא וע"כ ר"י לטעמיה הוכרח לסבור דח"ש אסור מה"ת ונהי דלר"ל נמי ח"ש מיהת מדרבנן אסור מ"מ בימי יהושע עדיין לא הי' האיסור דרבנן כמבואר בס' בית אלקי"ם להמבי"ט ז"ל שער היסודות פרק ל"ח דמשה ויהושע לא גזרו שום דבר כו' ע"ש ועי"ל דאי ח"ש אסור מה"ת לא קשיא במצה של חדש דנימא עדל"ת וזה דכיון דח"ש אסור מה"ת ואילו לגבי מ"ע אין ח"ש קיום של כלום ואפי' חלק מ"ע לא חשוב וכמו שדנו האחרונים ז"ל ע"כ לא שייך עדל"ת משום דה"ל החטא והזכות בב' חפצים כיון דהעבירה הוא בכל משהו ומשהו מן הכזית ואילו המ"ע מתקיימת רק בכלליות הכזית [וחלקי הדבר לגבי כללותו חשיבי כב' חפצים וכמו שדנתי בחידושי במ"א בארוכה בזה ממקומות שונות] וה"ל כהך דמנחות (דף מ"ח ע"א) עמוד וחטא בחטאת בשביל שתזכה בעולה לא אמרי' והתינח לר"י דח"ש אסור מה"ת משא"כ לר"ל דח"ש מותר מה"ת לא שייך זה. וזה עפמ"ש בחידושי במ"א ובקונטרס ע' פנים לתורה אות (נ') דהא דלא אמרי' עמוד וחטא בשביל שתזכה בב' חפצים עניינו כענין הא דאמרי' אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך דכל שנדחה חטא מפני זכות בעינן שהחטא והזכות יהיו ביחד באדם אחד ובחפץ אחד וע"כ כיון דבאיסור דרבנן קיי"ל דאומרים חטא כדי שיזכה חבירך לכן שפיר אמרי' דחי' גם בב' חפצים ויש לי לומר עוד כסגנון הנ"ל בכמה פנים ואין להאריך:

וע"ע בב"ר פרשה כ"ח אלף דור עלה במחשבה להיבראות וכמה נימוחו מהם ר' הונא בשם ר' אליעזר בנו של ריה"ג אמר ט' מאות וע"ד דורות מה טעם דבר צוה לאלף דור זהו התורה (דמבריאת העולם עד מ"ת הם עשרים וששה דורות והן הן הכ"ו דורות מאלו האלף שלא נמחו ועכ"ז לא היו ראויין להנתן להם התורה) ר' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן אמר ט' מאות ושמונים מאי טעם דבר צוה לאלף דור זהו המילה (שניתנה לאברהם ומבריאת העולם עד אברהם רק כ' דורות) וי"ל ג"כ דפליגי בהנ"ל אם התחלת התורה מאברהם ומילה שניתנה לו הוא התחלת התורה או התחלת התורה מסיני ותרווייהו ס"ל דתיבת דבר מתפרש אתורה ע"ש ברש"י הטעם אלא דלמר התחלת התורה מסיני ולמר התחלתו ממילה דאברהם וע"כ ס"ל דאותן אלף דור כלו עוד לפני אברהם דאותן הדורות לא היו ראויין אל התורה ע' חגיגה (דף י"ד ע"א) ריש העמוד ותבין וע"ע חגיגה (דף ו' ע"ב) פלוגתא דתנאי אי כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד או כללות ופרטות נאמרו בסיני והוא ג"כ פלוגתא בעניין הנ"ל אם היתה נתינת התורה כאחת או בזא"ז [וע"ע חולין (דף ק"א ע"ב) ועירובין (דף כ"א ע"ב) וכי תורה פעמיים פעמיים ניתנה כו' ויש ליישב] ובזכרוני שבס' גור אריה כ' דמ"ת היה כל מ' שנה דמדבר, ואיני זוכר עתה מקומו אי'. וע' שבת (דף צ"ו ע"ב) ת"ר מקושש זה צלפחד כו' דברי ר"ע א"ל ר' יהודא בן בתירא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק כו' ויש להבין סברת פלוגתתם עפ"י דברי המהרש"א בח"א לב"ב דף קי"ט ע"ב) על מה שכתבו התוס' שם בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוון דישראל היו סבורין דמשנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ אין עליהם עול מצוות ולכן עשה מלאכה להראות שיתחייב סקילה וכ' המהרש"א שם דלפי"ז לא הי' עבירה כלל דה"ל מלאכה שאצל"ג ע"ש [ואע"ג דעכ"פ מדרבנן אסור עכ"ז לגבי דרבנן קיי"ל דאומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכנ"ל משא"כ אילו הי' איסור דאורייתא לא הי' רשאי לחטוא עבור זכות האחרים דבדאורייתא אין אומרים כו' כנלפענ"ד להוסיף על דברי המהרש"א ז"ל או אולי זה עצמו כוונתו ז"ל וגם י"ל דבימי משה לא גזרו עדיין על משאצל"ג ולדברי המבי"ט הנ"ל לא הי' שום גזירה עדיין בימי משה ויהושע וכנ"ל] ולפי"ז אין זה הוצאת לעז כלל וכמובן אלא דקשה לפי דברי המהרש"א הנ"ל דא"כ מדוע נסקל באמת ולא נאמר למשה בנבואה דפטור ואדרבה נאמר לו דמיתתו בסקילה וצ"ל דכיון דחילל שבת בעדים ונתחייב מיתה עפ"י הדין ע"כ אפי' הי' נאמר למשה דלפי מחשבתו הי' משאצל"ג ג"כ לא הי' נפטר דלא בשמים הוא וע' אות הקדום והא דנאמר למשה דמיתתו בסקילה היינו רק דמשה שאל דחילול שבת איזה מן המיתות עונשו וע"ז הי' ההכרח להשיב לו האמת דחילול שבת עונשו סקילה משא"כ לאמר לו דפטור לפי המחשבה זה שפיר לא הי' מועיל דלא בשמים הוא ואולם האי סברא דלא בשמים הוא י"ל דתתכן רק אם הי' כל המ"ת בהתחלת סיני משא"כ אם נאמר דכל המ' שנה הי' מ"ת י"ל דלא שייך תוך המ' שנה לא בשמים הוא שהרי כל הזמן הוא מ"ת ולפי הסברא דלא בשמים הוא וא"א שיתחדש עוד שום דבר וכמ"ש ז"ל אלה המצות מלמד שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכמו שנאמרים דיני התורה כל המ' שנה כן הי' אפשר להיות נאמר שהמקושש פטור וזה עצמו מכלל התורה ודו"ק ולפי"ז י"ל דר"ע לטעמי' דס"ל בחגיגה (דף ו' ע"ב) שם דכללות ופרטות נאמרו בסיני והיינו משום דס"ל דעניין התורה מחייב שתהי' נתינתה בב"א לא בזאח"ז וכנ"ל וא"כ כיון דכבר ניתנה כל התורה כולה בסיני שוב שפיר שייכא סברא דלא בשמים הוא גם תוך המ' שנה ושפיר יכול לסבור דמקושש לש"ש נתכוון וכדין עשה דה"ל משאצל"ג וכמהרש"א הנ"ל ואעפ"כ שפיר נסקל ולא נאמר למשה בנבואה דפטור משום דלא הי' זה מועיל לפוטרו מטעמא דלא בשמים הוא וכנ"ל. וע"כ שפיר אמר מקושש זה צלפחד ואין זה הוצאת לעז כלל כיון דכדין עשה וכנ"ל משא"כ ריב"ב י"ל שפיר דס"ל דמ"ת הי' נמשך כל המ' שנה וכדברי הגור אריה הנ"ל. וע"כ א"א לו לסבור דמקושש לש"ש נתכוון וכמובן וע"כ שפיר אמר בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין כו' ובאתי רק להעיר [ודע דאם נאמר דהתחלת מ"ת הי' מאברהם ולא חשיב מצה עשה דלפני הדיבור וכנ"ל א"כ נמצא דעדל"ת שיש בו כרת מפאת הלימוד מפסח מילה ותמיד וכמבואר ביבמות (דף ה' ע"ב) כיון דאין לדחות דחי' דשם דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור ויש לפלפל בזה הרבה ואין להאריך. ודע דמימרא דרב הונא בשם ר"א בנו של ריה"ג דב"ר שהבאתי למעלה איתא במדרש קהלת על הכתיב וטוב משניהם את אשר עדן לא הי' בשם ר' יוחנן בשם ר"א בנו של ריה"ג וע' ילקוט קהלת שם שהובאו שם ב' הדיעות דב"ר הנ"ל ג"כ בשינוי שמות בעלי המאמר לגמרי וז"ל שם ר' איבו בשם ר' אלעזר תתק"פ דור כו' ר' לוי בשם ר' נחמיה תתקע"ד דורות כו' ובאתי בכ"ז רק להעיר]:

וע"ע ירושלמי מועד קטן פ"ג ה"ה והובא בתוס' מ"ק (דף כ' ע"א) ד"ה מה דבעי למילף אבילות שבעה מויעש לאביו אבל שבעת ימים, ודחי דאין למידין מקודם מ"ת ע"ש. ומוכח דאין נחשב מ"ת מאברהם רק מסיני. ואולם ביבמות (דף ס"ד ע"א) יליף דין נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה דיוציא כו' מאברהם ע"ש. וע"ע בזבחים (דף צ"ז ע"ב) יליף דעולה טעונה סכין מאברהם דכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו ויצחק עולה הי' דכתיב והעלהו שם לעולה ע"ש, וק' דהא אין למידין מקודם מ"ת, ולפי דרכנו הנ"ל י"ל דס"ל דמ"ת נחשב מאברהם ולא חשיב לימוד מקודם מ"ת. ולפי"ז להני ילפותי דיבמות וזבחים הנ"ל יש ללמוד באמת גם אבילות שבעה מויעש לאביו אבל שבעת ימים או דס"ל כתוס' מ"ק (דף כ' ע"א) שם דכתבו טעם אחר בהא דלא ילפי' אבילות שבעה מקרא הנ"ל ע"ש ואולם ביבמות שם אמר אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנא' מקץ עשר שנים לשבת אברם וגו' וע"ש בתוס' שנתקשו מדוע לא הוי ראיה לדבר ולפי הנ"ל י"ל דהטעם באמת משום דאין למידין מקודם מ"ת ובאתי רק להעיר

וע"ע פסחים (דף ו' ע"א) שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום רשבג"א ב' שבתות מ"ט דת"ק שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על הפסח שני כו' מ"ט דרשב"ג שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח שנא' החודש הזה לכם וגו' ובפנ"י שם כ' וז"ל ואי תיקשי רבנן בהנהו קראי דרשב"ג מאי עבדי להו כו' י"ל דההיא דהחודש הזה לכם ליכא למישמע מיני' כלל אליבא דרבנן כיון שעדיין הי' קידם מ"ת ולא רמיא חיובא עלייהו כלל לשאול ולדרוש וכה"ג אמרינן בדוכתי טובא דאין למידין מקודם מ"ת עכ"ל ולפי"ז י"ל דזהו באמת פלוגתא דרשב"ג ורבנן דרשב"ג יסבור דאין זה חשיב לימוד מקודם מ"ת כלל והיינו משום דיסבור כדרכנו הנ"ל דהתחלת מ"ת הי' עוד מאברהם וכנ"ל ואולם מהך דרשב"ג אין ראיה רק דסבור דפסח מצרים כבר הי' התחלת מ"ת אבל אין ראיה מזה אקודם לכן ועכ"פ לפי"ז יחלוק רשב"ג אשינויא דירושלמי הנ"ל דאין עשה שקודם הדיבור דוחה כו' דלדעת רשב"ג הא מצוות מצה שנאמרה במצרים לא חשיבא עשה שלפני הדיבור כלל וכמובן ויש לפלפל בזה טובא ואין להאריך:

וע"ע חולין (דף ק' ע"ב) במשנה נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה ר' יהודה אומר אף בטמאה א"ר יהודה והלא מבני יעקב נאסר גיה"נ ועדיין בהמה טמאה מותרת להם אמרו לו בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו וע"ש בפיה"מ להרמב"ם דפי' הך בסיני נאמר כו' דהכוונה שאין אנו מקיימין מצות גיה"נ מפאת מה שנאמרה המצוה ליעקב רק מפאת מה שנאמר למשה לקיים האיסור ההוא עש"ה ומוכח מזה דהתחלת מ"ת רק מסיני ואולם ר' יהודה דפליג י"ל דס"ל באמת דהתחלת מ"ת מאברהם וכדברינו הנ"ל ואמנם י"ל דלכ"ע אין התחלת מ"ת מאברהם אלא דלר' יהודה הוא מיעקב ולרבנן מסיני אבל מקודם ליעקב לכ"ע איננה כיון דר' יהודה רק אגיה"נ הנאמר ליעקב קאי וא"כ אין ראיה מזה שיוחשב מ"ת גם קודם ליעקב וסברת פלוגתת ר' יהודה ורבנן עפיד"ז י"ל דפליגי בפלוגתא דשבת (דף קמ"ה ע"ב) דאמר התם ר' יוחנן מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין מפני שלא עמדו על הר סיני כו' ופליגא דר' אבא בר כהנא (האי מימרא דר' יוחנן דלא פסקה זוהמא עד סיני פליגא אדר"א כו') דאר"א בר כהנא עד ג' דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו אברהם הוליד ישמעאל יצחק הוליד עשו יעקב הוליד י"ב שבטים שלא הי' בהן שום דופי עכ"ל הגמ' וא"כ י"ל דר' יהודה ס"ל כר' אבא דמיעקב פסקה זוהמא ולכן סבור דמיעקב הי' התחלת מ"ת דכיון דפסקה זוהמא כבר היו ראויים לקבל התורה ורבנן ס"ל כר' יוחנן דמסיני הוא דפסקה זוהמא ולכן לא הי' מ"ת מקודם לכן ויש לפלפל בזה הרבה ואין להאריך:

ה) ע' ירושלמי קידושין פ"א ה"א דנסתפק הירושלמי אי ב"נ יש להם. גירושין או לא ע"ש וק' דמדוע לא פשט מאברהם דמבואר בפרקי ר"א פרק (שלשים) דכתב גט להגר כששלחה ע"ש וכן הוא בתרגום יונתן עה"ת ע"ש ואי ב"נ אין להם גירושין מה הועיל הגט וע"כ דהאבות יצאו מכלל ב"נ ואפי' להקל ואולם למ"ד שם בירושלמי דב"נ יש להם גירושין אלא דאין הגירושין צריכים להיות בכתב רק כשמשלחה מביתו די ע' רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"ח אין ראיה ממה שכתב אברהם גט להגר דמעתה הרי הי' הגט רק להחמיר ולהחמיר וודאי הרי קיים אאע"ה כה"ת עד שלא ניתנה ואולם עדיין יוקשה שהרי הגט בא רק להתיר לעלמא ואז הרי היו כל העולם ב"נ חוץ מאברהם וא"כ אכתי למה נתן הגט הרי להתירה לאחרים ממ"נ או שאין הגט מועיל או שאין צריך וכנ"ל ובשלמא אי יצא מכלל ב"נ ניחא דהא וודאי דאשת ישראל כ"ז שלא נתגרשה מבעלה כדין גירושין דישראל אזי גם ב"נ נהרג עלי' משום אשת איש כיון דאכתי אשתו היא בדיני ישראל ולא גריעא מב"נ שבא על ארוסת ישראל דמתחייב ואע"ג דליכא אירוסין לב"נ וע"כ שפיר היתה הגר צריכה גט כדין להתירה לעלמא אם יצא אברהם מכלל ב"נ משא"כ אם נאמר דלא יצא רק דממדת חסידות נהג עצמו כישראל א"כ לגבי שאר הב"נ הא ליכא המדת חסידות ולמה הוצרכה לגט ודו"ק היטב. ואולם י"ל דנתן לה גט עבור איסור דידה כי כמו שאברהם נהג עצמו ממדת חסידות כישראל כן לא רצה שתעשה אשתו איסור לפי דין ישראל ובאתי רק להעיר.

ודע דיש לעיין בדברי הפר"א שם דמבואר שם דאברהם החזיר אח"כ את הגר דקטורה היינו הגר עש"ה וק' שהרי אברהם הי' כהן וכמ"ש אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ע' נדרים (דף ל"ב ע"ב) דדרשי' מהאי קרא דהוציא הקב"ה כהונה משם ונתנה לאברהם וא"כ איך הי' מותר בגרושה וי"ל דהפדר"א אתי למ"ד דלא היתה לו בת עדיין ע' ב"ב (דף ט"ז ע"ב) וע"כ שפיר נשאה משום מצות פו"ר מטעם עדל"ת ונהי דאפשר באחרת י"ל דלא מצא אחרת הגונה ואע"ג דמקיימין פ"ו גם כשיש לו בנים מאינה הגונה עכ"ז י"ל דעל אינה הגונה ליכא מצוה כלל לישא אותה ע' דוגמת זה סוטה (דף ה' ע"ב) דאמר דסוטה אינה מתייבמת משום דרחמנא אמר ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר כי היכי דלא ליסתרי' לביתי' ואת אמרת תתייבם ייבומי ופריך אלא מעתה לאחר נמי לא תינשא ומשני מי קא רמינן לה עלי' בעל כרחי' עכ"ל הגמ'. הרי דאע"ג דהיא מותרת לאחר עכ"ז א"א שיהי' מצוה לייבמה ולישאנה כיון דזינתה ואינה הגונה וייבום נמי הוא מכין מצות פ"ו אלא דהוא משום פ"ו דאחיו להקים לאחיו שם וא"כ ה"נ י"ל דכיון דהיו אז כל הדור עכו"ם לא מצא אשה הגונה ביניהם וע"כ לא רמיא מצוה לישא אותם ורק הגר דהיתה הגונה כיון דקטורה זו הגר ואקטורה דרשי' במדרש שהיו מעשי' נאים כקטורת ע"כ שפיר רמי' מצוה עלי' לישא אותה ושפיר נשאה מטעם עדל"ת ועי"ל בפשיטות דלא מצא אשה אשר רצונה להתגייר ושפיר לא הי' יכול לקיים המצוה רק בה וז"פ. ואולם התוס' בגיטין (דף מ"א ע"א) כתבו דלא שייך בכה"ג עדל"ת כיון דהלאו הוא בהעראה ועשה דפו"ר מתקיימת רק בגמר ביאה ואינו בעידנא עש"ה ואמנם לסברת הנ"י פ"ב דב"מ כל כה"ג חשוב בעידנא כיון דא"א לגמר ביאה בלי הכשר ההעראה וע"כ גם הכשר ההעראה חשוב מצוה עש"ה בנ"י והדברים מפורסמים. ואולם בחידושי במ"א כתבתי דבאמת לא הי' ראוי לומר כלל עדל"ת בביאה כי הך דמצינו ביבמות (ד' ג' א' ול"ט ב') ועוד בכמה דוכתי דמצות חליצה קודמת למצות ייבום לאבא שאול מחשש דשמא לא יתכוין לשם מצוה רק להנאת הגוף ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה מ"ש וא"כ ה"ה בכל עדל"ת בביאה ראוי לומר כן למ"ד מצצ"כ דיש לחוש שמא לא יתכוין למצוה רק להנאה ונמצא עושה איסור בלי מדחה ואולם למ"ד דמצות אצ"כ לא שייך זה ואמנם התינח רק במעשה גוף המצוה משא"כ מעשה ההכשר דבעצם איננו מצוה כלל ורק מפאת שהאדם עושה אותו מבור המצוה הנה הוא הכשר המצוה ונעשה עי"כ מצוה וע"כ נ' דשפיר בעי' בי' כוונה לכ"ע וע"כ בההעראה שפיר יש לחוש לכ"ע שמא לא יתכוין למצוה רק להנאה ונמצא עושה איסור בלי דחי' וע"כ שפיר לא אמרי' עדל"ת. [וי"ל דזהו כוונת התוס' הנ"ל שתירצו דאינו בעידנא ואין כוונתם לחלוק על סברת הנ"י פ"ב דב"מ רק כוונתם דמצות הגמר א"א שתדחה דהא אינו בעידנא ומצות ההכשר דהעראה נמי פשיטא להו דא"א שידחה דבהכשר דהעראה שוב ישן לחוש שמא לא יכוין לשם מצוה ונמצא שאינו מצוה כלל לכ"מ וכנ"ל ואם גם לא תרצה לפרש כוונת דברי התוס' כן עכ"ז הדברים נכונים בעצמותם בעזה"י] ובחידושי שם הבאתי ראי' לסברא זאת דהכשר חשיב מצוה רק אם האדם עושה אותו בכוונה לצורך המצוה משא"כ בעצמותו אין נחשב מצוה ואעפ"י שא"א למצוה בלעדי מעשה ההכשר ההוא והוא מתוס' מכות (דף ח' ע"א) דאהא דתנן שם מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא האת המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח ב"ד (שאם מת הנלקה תחת ידו פטור מגלות), ובגמ' ממאי דמחטבת עצים דרשות דילמא מחטבת עצים דסוכה ומחטבת עצים דמערכה ואפ"ה אמר רחמנא ליגלי, ומשני כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. ובתוס' וז"ל, וא"ת מ"מ קשה משליח ב"ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קעביד וכו' וי"ל דמ"מ איכא מצוה מתחלה משא"כ בחטיבת עצים דסוכה דאם מצאן חטיבות לא הי' שם חטיבת מצוה מעולם דהא לא נחטבו לכך עכ"ל. כוונתם דנהי דא"א לסוכה בלתי שיהי' שם חטיבת עצי הסכך תחלה עכ"ז כיון דחטיבת העצים רק הכשר מצוה הוא ע"כ חשיב הכשר מצוה רק אם נחטבו לכך היינו אם חטבם אדם בכוונה לצורך מצות הסוכה משא"כ אם נחטבו שלא לצורך הסוכה אז אין החטיבה חשובה הכשר מצוה כלל והוי רק מעשה גרידא של חטיבת עצים בעלמא לא מעשה הכשר מצוה דענין הכשר מצוה איננו רק מה שהאדם עושה אותו לצורך המצוה וכמובן. וע"כ כיון דגם אם נחטבו מאליהם שלא משום סוכה ואז הרי אין החטיבה חשובה הכשר מצוה ואעפ"כ גם אז א"צ לחטוב מחדש רק יכול לסכך באלו הנחטבים שלא משום סוכה לכן שפיר שייכא סברא דכיון דאילו מצא חטוב כו' משא"כ במלקות הרי תמיד המלקות מצוה ולא שייך לומר דכיון דאילו לקה כו' דהא אילו לקה שלא משום מצוות המלקות רק הכה אותו אדם הכאות כאלה הכאה בעלמא הרי באמת לא נפטר ממלקות וא"כ הא לא משכחת במלקות שלא יהי' המלקות מצוה משא"כ החטיבה משכחת שפיר דלא תהי' מצוה אם לא נחטבו לכך ודו"ק היטב וה"ז מבואר כדברינו הנ"ל דהכשר מצוה חשוב רק אם נעשה בכוונת מצוה אבל אין המעשה בעצמותה נחשבת הכשר מצוה ודו"ק היטב מאוד ובחידושינו הארכנו בזה ואכ"מ:

ולפי"ז נראה דכיון דאברהם קיים התורה עד שלא ניתנה רק ממדת חסידות אבל לא מדינא, א"כ לגבי מדת חסידות שפיר הי' אברהם רשאי לסמוך על עצמו דידע בנפשי' וודאי דתהי' כוונתו לשם מצוה לבד, ואדרבה כיון דידע בנפשו כן שוב שפיר הי' מחויב לנשאה מטעם עדל"ת ודו"ק היטב. ואולם לגבי מידי דדינא יש לעיין אם רשאי אדם גדול לסמוך על עצמו בכגון זה, דלכאורה נראה דלאבא שאול דמצות חליצה קודמת כו' מחשש דשמא לא יתכוין לשם מצוה אפי' בגדול שבגדולים דיודע וודאי דיתכוין לשם מצוה הדין כן וע' תוס' יבמות (דף ל"ט ע"ב) ד"ה אמר רב דהיכא דבאין לחלוץ דחזינן מזה דאין מתכוונין לשם נוי שוב רשאין לייבם ע"ש וא"כ מוכח קצת דה"ה אדם גדול דיודע בנפשו דכוונתו למצוה שרי לייבם ואיך שיהי' עכ"פ לגבי מדת חסידות וודאי דיש לו לעשות כפי מה שיודע בנפשו וא"כ שפיר נשא אברהם את הגר מטעם עדל"ת וכנ"ל ובאתי רק להעיר. ודע דלדעת התוס' חגיגה (דף ב' ע"ב) ד"ה לא דב"נ מצווה אפרו ורבו, א"כ ניחא בפשיטות מה שנשא אברהם את הגר דשפיר הוכרח לעבור אאיסור גרושה כדי לקיים פרי' ורבי' כיון דגרושה אסורה לו רק ממדת חסידות שקיים התורה עד שלא ניתנה משא"כ פ"ו הי' מחויב מעיקר הדין וז"פ:

ואולם עדיין יוקשה קצת בכ"ז דהא ר"א הוא מתלמידי ב"ש וב"ש הא ס"ל ביבמות (דף ס"א ע"ב) דיוצאין מצות פ"ו בב' זכרים ואברהם הא כבר הי' לו ב' זכרים יצחק וישמעאל ועוד קשה אסברא דעדל"ת הנ"ל למ"ד ביבמות (דף כ' ע"ב) דאיסור כהונה אית בי' נמי עשה דקדושים יהיו לאלקיהם וא"כ הא אין עדל"ת ועשה וכמבואר ביבמות שם. וע"ק דאברהם וודאי הי' כ"ג לא כהן הדיוט וכן מפורש בב"ר פרשה מ"ו ר' ישמעאל אומר אברהם כ"ג הי' כו' וא"כ הא איכא גם עשה דבתולה ולא בעולה שהרי הגר כבר היתה בעולה ממנו מנישואין הראשונים וצ"ע ובאתי רק להעיר:

ו) ע' כס' גור ארי' עה"ת בראשית פרשה כ"ה פסוק ל"א שהקשה בענין הבכורה שלקח יעקב מעשו וז"ל אך קשה דלא שייך מכירה בדבר שאין בו ממש ולא יפול עליו קנין וצ"ל שהי' מקנה עשו גופו ליעקב לענין הבכורה ולכל זכות הבכורה והוי קניינו קנין עכ"ל ז"ל. ומוכח מזה דהאבות יצאו מכלל ב"נ דאל"כ הא אין לב"נ קנין בב"נ אחר בגופו רק במעשה ידיו וכמבואר ביבמות (דף מ"ו ע"א) וגיטין (דף ל"ח ע"א) וי"ל דשיהי' הגוף בעצם קנוי הוא דליתא בב"נ משא"כ גוף לפירותיו שפיר נקנה גם בב"נ וע' נזיר (ד' ס"א ע"ב) דעובד כוכבים ליתי' בוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם ופירש"י ותוס' הטעם משום דאין קונה את עכו"ם חבירו לגופו ולא שייך שינחילהו לבנו ע"ש וצ"ל דאע"ג דלמעשה ידיו קונה שפיר גם את עכו"ם חבירו וא"כ הרי יכול להוריש המעשה ידיו לבנו עכ"ז לא מיקרי זה והתנחלתם אותם דאותם גופם משמע ע' פסחים (ד' צ"ה ע"א) ככל חקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר וא"כ מוכח מזה לכאורה דגם קנין גוף לפירותיו אין העכו"ם קונה לעכו"ם חבירו דאל"כ הא תו משכחת לי' שפיר והתנחלתם אותם כיון שיש לו קנין בגופו לפירותיו ומוריש שפיר את הגוף לבנים לפירות ויש לדחות ובאתי רק להעיר:

ז) מה שהבאתי באות ד' בשם הגור ארי' דמתן תורה הי' נחשב כל המ' שנה שהיו ישראל במדבר וכתבתי שאיני זוכר מקומו אי' הנה נזכרתי מקומו בשמות פרשה ל"ה פסוק ג' וז"ל ולרש"י שפי' בפ"ק דיבמות דה"א שאינו חייב עד שיעשה כל המלאכות (לולי הבערה דלחלק יצאת) ליכא למילף מן מקושש דחייב סקילה דה"א דווקא מקושש דגלי קרא כו' ומה שהיו מסופקים בו אם חייב מיתה כו' אע"ג דאין מלאכה שחייב עלי' מיתה מפני שהי' מסופקים שמא גזה"כ שעל מלאכת מקושש חייב עלי' מיתה בפ"ע וא"ל דמהיכי תיסק אדעתין לומר דיהא למלאכת מקושש דבר שלא נמצא בשאר מלאכות כי סברא זאת שאנו אומרים מהיכי תיסק אדעתין לומר כך אנו אומרים אחר חתימת התורה דכיון דלא נכתב בתורה אמרי' מהיכי תיסק לומר כך אבל כאשר היו במדבר ועדיין לא נשלמה כיון דלא נכתבה התורה כולה שמא עוד יהי' דבר זה נכתב בתורה לכך כשהיו במדבר לא היו דנין רק על פי ד' בדבר שלא נכתב בפירוש כבר עכ"ל. וכזה כ' עוד בבמדבר פ' ט"ו פסוק ל"ד וז"ל והקשה הרא"ם א"כ שלא היו יודעין באיזה מיתה (יש לדון המקושש) הי' להם לדון אותו בחנק דסתם מיתה בחנק הוא ולמה הי' מסופקין כו' ולק"מ דלא אמרי' סתם מיתה בחנק אלא מיתה הכתובה בתורה סתם אחר שנחתמה התורה ועדיין לא היתה התורה נכתבה עד סוף מ' שנה ולפיכך לא נוכל למילף שהוא בחנק דשמא עדיין יתפרש בתורה שיהא מיתה אחרת ואינה חנק דטעמא מאי סתם מיתה בחנק כיון דלא פירש שמא עדיין יתפרש שהרי לא נגמרה התורה עד סוף מ' שנה עכ"ל. ועי' עוד בגור ארי' ויקרא פרשה כ"ד פסוק י"ד עש"ה:

והנה בגור ארי' במדבר שם פ' ט"ו פסוק ל"ב יש עוד חידוש די' מצוות דמרה לא הי' מכלל מ"ת דמ"ת הותחל רק מסיני והי' להם תורת מצוות ב"נ עדיין וז"ל, שם אמ"ש רש"י בגנותן של ישראל דיבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשני' בא זה וחיללה וע"ז כ' ז"ל וז"ל ואע"ג דבמרה איפקדו על שבת ומוכח מן המקרא דהי' קודם שבת זה ב' שבתות כו' נראה כיון דלא כתב בתורה שבת של מרה רק שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו לא הוי זה בכלל תורה שנתן לישראל כי לא הי' זה רק כמו שאר המצוות שנתן קודם שקיבלו התורה כמו שאר מצוות בני נח כו' עכ"ל ועש"ה שהביא שם ראי' לזה מן הגמ' ודברי הג"א אלה מטין לכאורה היפוך ממה שצידדנו למעלה באות ד' הנ"ל דהתחלת מ"ת היתה עוד מאברהם דהא מצוות דמרה הי' אח"ז הרבה וקרוב לסיני ועכ"ז לא הי' נחשב מ"ת רק הי' להם תורת מצוות ב"נ ואולם לפי הטעם שנתן ז"ל מפאת שלא נכתב בפירוש בתורה רק שם שם לו חוק ומשפט ולא נכתב בפירוש שניתן להם שבת א"כ מילה וגיה"נ דנכתבו בפירוש באברהם ויעקב י"ל דהיה שפיר גם בזמן אברהם ויעקב מכלל מ"ת וע"ש עוד בגור ארי' שכ' דהחילוק שבין שבת דמרה שלא הי' בתורת ישראליות לבין שבת דאח"כ כי בשבת דמרה לא נאמרו פרטי' ודקדוקי' רק אח"כ ולפי"ז מילה דג"כ לא ניתנה לאברהם בכל פרטי' דלא ניתנה לו פריעה א"כ ג"כ איננה מכלל התורה ואולם ז"א דלמ"ד דבדיני התורה עצמה כללות נאמרו בסיני ופרטות באהל מועד הא וודאי דכללות שנאמרו בסיני היו מ"ת אף שלא נאמרו הפרטות וכוונת הג"א הנ"ל יש לפרש באופן אחר ואין להאריך ואמנם מגוף הדבר שכ' דמצוות דמרה ניתנו בתורת מצוות ב"נ מוכח דלא יצאו אז עדיין מכלל ב"נ דאי יצאו א"כ כל מה שניתן להם הרי ניתן ממילא בתורת ישראליות ואיך שייך שניתן להם מצוות בתורת ב"נ אם כבר לא היו ב"נ והנה לדברי הגור ארי' נמצא דמצות שבת שניתן להם בפרשת המן דהיא נחשב שבת ראשונה באמת וא"כ ע"כ הי' בתורת ישראליות לא בתורת ב"נ שזהו החילוק שבינו לבין שבת דמרה דלא נחשב שבת ראשונה לדברי הגור ארי' הנ"ל מפאת שהי' עדיין בתורת ב"נ וא"כ נמצא דמשבת ההוא יצאו מכלל ב"נ והותחלה התורה הישראלית וכן מוכח להדיא מדברי הגור ארי' שם עש"ה ותבין והיא סברא חדשה לגמרי דמשבת דפרשת המן הותחל מ"ת לא מאברהם ויעקב ופסח דמצרים וגם לא רק מסיני אלא מנתינת שבת דפרשת המן וצ"ע ואולי כוונת הגור ארי' ז"ל דקודם סיני היו ב"נ עדיין אלא דכבר הותחל ענין הישראליות במקצת וע"כ ניתנו להם קצת מצוות בתורת ישראליות והוא שבת דפרשת המן וקצת בתורת ב"נ עדיין והם מצוות דמרה וכבר הי' אפשר ג"כ שינתנו להם בב"א ובזמן אחד מצוות קצתם בתורת ב"נ וקצתם בתורת ישראליות כיון שהיו ב"נ עדיין רק שהותחל בהם גם ענין ישראליות ובסיני הוא דיצאו מכלל ב"נ לגמרי ונעשו ישראלים גמורים ודו"ק:

והנה נזכרתי עוד דברי רש"י יומא (דף ס"ו ע"ב) דאהא דאמר שם זיבח וקיטר בסייף (מי שזיבח כו' בעגל נידון בסייף) כ' וז"ל, זיבח וקיטר הן עבודות שח שחייבין עליהן לע"ז מיתה כדתנן בד' מיתות שהן בסקילה וכאן בסייף שעדיין לא נתפרשו להן ד' מיתות ב"ד ונידונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף כדאמרי' בסנהדרין עכ"ל. ומתבאר מדברי רש"י עוד יותר מזה דאפי' אחר התחלת מ"ת מסיני עכ"ז כל זמן המשך נתינת התורה במדבר הי' להם עדיין דין ב"נ לענין הדברים שלא נתפרשו עדיין בדיני התורה וזו חידוש גדול דמהתחלת סיני הרי וודאי יצאו כבר מכלל ב"נ לגמרי ונעשו ישראלים גמורים וצ"ע:

ואולי כוונת רש"י דכיון דלא נתפרש למשה ד' מיתות ב"ד עדיין ע"כ הוכרח לדונם בסייף ולא הי' יכול לדונם במיתה החמורה מזו דשמא אין חייבים מיתה חמורה יותר משא"כ בסייף שפיר דן אותם דזה וודאי חייבין דא"א שיהי' מיתתם קלה מזו דא"כ נמצא דיצאו מכלל ב"נ להקל ואולם למאן דלית לי' סברא דמי איכא מידי כו' אכתי קשיא ותו דאפי' למאן דאית לי' סברא דמי איכא מידי כו' עכ"ז הרי שפיכות דמים דב"נ עונשו סייף ודישראל בחנק ולפי מאי דקיי"ל כרבנן דר"ש דסנהדרין (ד' מ"ט ע"ב) חנק קל מסייף וא"כ הרי מצינו מיתה קלה בישראל מעכו"ם וע"כ דסברא דמי איכא מידי כו' היינו רק בדבר המותר לישראל ואסור לעכו"ם משא"כ כאן דש"ד גם לישראל אסור ושניהם בעונש מיתה אלא דיש חילוק באיכות המיתה בזה לא שייך מי איכא מידי כו' וא"כ ה"נ בהך דעכו"ם דכוותה [ועי' תוס' סנהדרין (דף נ"ט ע"א) דאפי' דבר דאין בו מיתה כלל בישראל' רק איסור לבד שוב לא שייך בי' מי איכא מידי כו' אע"ג דבב"נ הוא במיתה ע"ש] ויש ליישב ואין להאריך. ועי"ל דכיון דנאמר למשה דעבודת עכו"ם במיתה ולא נתפרש לו עדיין איזה מיתה ע"כ סתמו כפירושו הוי הכוונה אסייף דאי מיתה אחרת הרי אלפי פעולות הן שאפשר להמית האדם על ידם וא"כ הרי לא ידע ע"י מה להמית וע"כ דהכוונה אמיתה הנהוגה מאז עוד גם בב"נ דהיא מיתת סייף דאי מיתה אחרת א"כ הי' ראוי שתתפרש ולא תסתם ואם כוונת הסתימות דרשאי להמית באיזה פעולה שירצה ובלבד שימות הנידון א"כ וודאי הרי גם סייף בכלל וא"כ ממ"נ שפיר דן בסייף ולא מפאת היות לישראל לענין זה תורת ב"נ עדיין רק מפאת דמיתה שנאמרה בתורה הישראלית עצמה [כ"ז שלא נתפרשה מהו] פירושה מפאת הסתימות סייף ואח"כ כשנאמרו ד' מיתות ב"ד אז הוא דנשתנה דין המיתה בישראל עצמם מסייף לסקילה ודו"ק היטב ואולי כ"ז שלא נתפרשה המיתה מהו הי' ראוי לפרשה סייף מטעם חזקה דכיון דחטא עבודת עכו"ם הי' עד הנה עונשו סייף ולא נודע אם נשתנה זה ע"י מ"ת או לא ע"כ יש להעמיד הדבר על חזקתו שלא נשתנה ואעפ"י שנשתנו החוטאים מב"נ לישראל עכ"ז י"ל דשייכא חזקה בגוף החטא ודינו וא"ל דאם כן לפי האמת עשה משה שלא כדין כיון דלפי האמת עכו"ם עונשו סקילה דז"א דכיון דהחזקה מחייבת לדון בסייף כ"ז שלא נתפרשה המיתה א"כ שוב ממיל הסתימות הוא כאילו נתפרש מיתת סייף שהרי ידוע שמפאת הסתימות יוכרח לדון בסייף [וע' דוגמת זה בס' מלוא הרועים חלק ב' ערך לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן דמפאת דההכרח להקיש לחומרא מטעם סד"א לחומרא שוב הסתימות מורה כאלו נתפרש בהדיא שיוקש לחומרא ושוב ההיקש לחומרא מטעם ודאי ובתורת שהמדה כך ולא מטעם ספק עש"ה בדבריו דפח"ח] וכשנאמר אח"כ מיחת סקילה נשתנה באמת מיתת עבודת עכו"ם בישראל עצמם מסייף לסקילה וכנ"ל ודו"ק היטב:

וע' מראה הפנים בירושלמי סוטה פ"ג ה"ד ד"ה כל דהביא שם דברי רש"י דיומא הנ"ל ולא דן בהם מה שדננו למעלה דק' לומר דאחרי עמידה בסיני הי' עדיין תורת ב"נ רק הקשה קושיא אחריתי דיש מ"ד ביומא שם דהעובד בעדים והתראה הי' בסייף ובעדים בלא התראה במיתה ביד"ש ע"ש וא"כ אי דן אותם משה דין ב"נ הא ב"נ לא בעי התראה ודוחק לומר דדין התראה כבר נאמר למשה וד' מיתות ב"ד לא נתפרשו לו עדיין דמנ"ל לחלק ולומר דזה נתפרש וזה לא עש"ה ועוד יש להקשות על פירש"י הנ"ל לפי המבואר בילקוט עקב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלקיך ישראל אחרים אומרים אילו לא שיתפו ישראל שמו של הקב"ה בע"א היו כלים מן העולם כו' וא"כ כיון דעבדו רק בשיתוף אם כן אילו נידונו בתורת ב"נ היה ראוי שיופטרו לגמרי לתוס' סנהדרין (דף ס"ג ע"ב) דב"נ לא הוזהרו על השיתוף עש"ה ויש ליישב כ"ז ואכ"מ להאריך:

והנה ראיתי כאן להעתיק מה שכתוב אצלי במ"א בחידושי לענין מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בשורש הי"ד אי כל ד' מיתות ב"ד מצוה אחת להמית המחויב מיתה כ"א בדינו או כ"א מצוה בפ"ע והם ארבע מצוות עש"ה וכתבתי בחידושי שם בקצרה וז"ל ע' יבמות (דף ו' ע"ב) דיליף דעדל"ת דכרת מדאיצטריך קרא לשריפת בת כהן דלא דחי שבת ומאי ראיה דילמא שריפת בת כהן שאני דהוא עשה שקודם הדיבור כיון דגם ב"נ מצווה על הדינין וכה"ג דחי שם (ד' ה' ע"ב) ובשלמא אי נימא דכל מיתה מצוה בפ"ע א"כ השריפה איננה עשה שקודם הדיבור דמיתת ב"נ רק סייף משא"כ אם המצוה רק כללית להמית המחויב מיתה א"כ זה החיוב הכללי הרי היה נוהג גם בב"נ ודו"ק. וידידי האברך החו"ב מהו' צבי לופטיג נ"י מפה העירני שתתיישב בזה קושית התוס' ביבמות שם דאהא דאמר התם דהך דהבערה אתיא למ"ד הבערה ללאו יצאת הקשו דהא עכ"פ איכא נטילת נשמה דהיא מלאכת סקילה ולהנ"ל ניחא דלענין נטילת נשמה א"כ בכל מיתה שימיתוה הא יהיה נטילת נשמה וא"כ שוב איסור נטילת נשמה נדחה מעצם חיוב המיתה דהוא שפיר עשה שקודם הדיבור כיון דעצם המיתה נוהג גם בב"נ ואיסור הבערה הפרטי נדחה שפיר מחוייב שריפה הפרטיי אע"ג דליתי' בב"נ כיון דהבערה רק בלאו ודו"ק עכ"ד ידידי הנ"ל ויפה אמר. והנה י"ל עוד דמה שנהג לפני הדיבור בתורת ב"נ לא חשיב עשה שקודם הדיבור כיון דעתנה תורה ונתחדשה הלכה וזה החיוב שהיא עתה הרי הוא חיוב חדש בתורת ישראליות והותחל רק מדיבור ואילך ורק פסח מילה ותמיד דאמר ביבמות (דף ה' ע"ב) שם דיש להם מעלת עשה שלפני הדיבור שאני די"ל דאינהו כבר נאמרו בתורת ישראליות שהרי אינם מצוות ב"נ וע"כ יש להם מעלת לפני הדיבור במה שקדמו למצות דסיני שנאמרו באיחור להם ודו"ק [וזה היפוך ממה שצידדנו למעלה באות ד' דאם נאמרו מצוות אלו בתורת ישראליות אין להם מעלת לפני הדיבור כיון דהם עצמם מן הדיבור ודו"ק] וע' יבמות (דף מ"ו ע"א) דר"א יליף פסח דורות דאין בא אלא מן החולין מפסח מצרים וק' דהא אין למדין מקודם מ"ת וכמבואר בירושלמי מועד קטן וצ"ל דפסח מצרים כבר ניתן בתורת ישראליות ולא חשיב לימוד מקודם מ"ת ואולם למאי דמסיק במנחות (דף פ"ב ע"ב) דפסח דורות איתקש לפסח מצרים י"ל דבהיקש למידין שפיר גם מקודם מ"ת ואמנם בהתחלת סוגיא דמנחות שם יליף ר"א ילפותא הנ"ל רק בבנין אב ואחרי שהשיב ר"ע פירכא על הילפותא הוא דחזר ודן מהיקישא עש"ה וא"כ אכתי קשיא דאיך התחיל לדון בבנין אב כלל הא אין למידין מקודם מ"ת וע"כ לומר כנ"ל דפסח מצרים הוא עצמו ממ"ת ואולם ר"ע דפליג על ר"א שם י"ל באמת דלדידי' פסח מצרים לא ניתן בתורת ישראליות [וניחא לן לומר כן בדעת ר"ע כיון דס"ל בחגיגה (דף ו') דכללות ופרטות נאמרו בסיני והיינו משום דס"ל דענין התורה מחייב שתהיה נתינתה כאחת לא בזאח"ז וכמו שהארכנו בזה לעיל (אות ד') ומה"ט נמי אמר בשבת (דף צ"ו ע"ב) מקושש זה צלפחד כו' וכמש"ש באות הנ"ל בארוכה וע"כ לפי סברת ר"ע הנ"ל אין לומר ג"כ דפסח מצרים כבר ניתן בתורת ישראליות דא"כ נמצא דהי' נתינת התורה בזאח"ז במצרים מצות פסח ובמרה מצוות דמרה ובסיני מצוות דסיני וכמובן וע"כ דתורה הישראליות הותחלה רק בסיני ושם ניתנה כולה כאחת וכמובן] והא דלא הקשה אר"א מטעמא דאין למידין מקודם מ"ת י"ל דלדבריו דר"א קאמר דאפי' לדידך דסבירא לך דפסח מצרים הי' ממ"ת עכ"ז הא איכא פירכא על גוף הילפותא וכה"ג אמר במנחות שם בגמרא עש"ה. ותלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני דאי נימא דפסח מצרים היו בתורת ב"נ עדיין א"כ יוקשה מדוע חשיב נותר ניתק הא לאו דלא תותירו בפסח מצרים נאמר וא"כ הא ב"נ אזהרתן זו מיתתן וא"כ לדעת הבעה"מ מכות סוגיא דביטלו דל"ת דכרת אינה בניתוק משום דחמירא וכמו שביאר הריטב"א שם דבריו א"כ כ"ש ל"ת דבסייף דאינה מתנתקת וא"כ כיון דבשעה שנאמרו הלאו והעשה לא הי' כוונת העשה לנתק הלאו אם כן גם אח"כ דנשתנה הלאו מסייף ללאו גרידא עכ"ז ראוי שלא תנתקהו העשה וכמובן עכ"ד תלמידי הנ"ל. ולפמ"ש דר"ע הוא דס"ל דפסח מצרים לא הי' בתורת ישראליות י"ל דזהו באמת טעמא דר"ע דס"ל במכות (ד' ד' ע"ב) דנותר לא הוי ניתק עש"ה ובהא מילתא הוא דפליגי באמת שם ר"ע ור' יהודה דר"י ס"ל דפסח מצרים היה בתורת ישראליות וע"כ ס"ל דנותר ניתק ור"ע ס"ל דהי' בתורת ב"נ וע"כ לא הוי ניתק עכ"ל בחידושי וזה מתאים עם מ"ש באות ד' דר' יהודה ס"ל דמיעקב הותחלה התורה הישראלית משום דס"ל כמ"ד דמיעקב פסקה זוהמא עש"ה וע"כ ס"ל גם כאן כן דפסח מצרים היה בתורת ישראליות [והוא דלא כמו שכתבנו באות א' דר' יהודה דסתם סיפרא ס"ל דלא יצאו מכלל ב"נ עד מ"ת דסיני] ובאתי רק להעיר וגוף הערתינו בחידושינו הנ"ל דשריפת בת כהן חשוב עשה שקודם הדיבור מפאת דב"נ נצטוו על הדינין יש להעיר עוד ביותר דיוק דשריפת בת כהן עצמה בפרטיותה היא עשה דקודם הדיבור וכמבואר בב"ר וישב והובא ברש"י עה"ת שם דתמר בתו של שם היתה שהי' כהן וע"כ דנוה בשריפה וא"כ הרי שריפת בת כהן הי' נוהג עוד קודם הדיבור ובאתי רק להעיר:

ובגוף הך מילתא דאין למידין מקודם מ"ת שכבר דיברנו מזה לעיל אות (ד') והבאתי ש"ס זבחים (דף צ"ז ע"ב) דיליף מויקח אברהם את המאכלת דעולה טעונה סכין וש"ס יבמות (דף ס"ד ע"א) דיליף דין נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה דיוציא מאברהם ע"ש והנה מצינו עוד בגמ' לימודי דינים מאברהם ע' יבמות (דף מ"ב ע"א) דיליף דין הבחנת ג' חדשים מקרא דלהיות לך לאלקים ולזרעך אחריך דכתיב באברהם וע"ע שבועות (דף ל"ח ע"ב) יליף דשבועה בעי אנקוטי חפצא מאברהם דאתפסי' לאליעזר ברית מילה כשהשביעו ע"ש ברש"י ד"ה לאתפוסי חפצא וע"ע בבא בתרא (דף ק' ע"א) הלך בה לאורכה ולרוחבה קנה כו' דברי ר"א כו' מ"ט דר"א דכתיב קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה כו' [והאי קרא באברהם כתיב ויש לדחות דשם הוצרך הקנין להועיל גם אאחרי מ"ת כשיחזיקו ישראל בארץ] וע"ע חולין (ד' ט"ז ע"א) דיליף שחיטה בתלוש מאברהם מקרא דויקח את המאכלת הנ"ל ע"ש וע"ע פסחים (ד' ד' ע"א) דיליף זריזין מקדימין למצוות מאברהם מקרא דוישכם אברהם בבוקר וע"ע ברכות (ד' י"ח ע"א) ר' אשי אמר כ"ז שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי (לענין פטור מק"ש ותפלה כו') שנאמר ויקם אברהם מעל פני מתו ונאמר ואקברה מתי מלפני ובב"ר פרשה נ"ח א"ר יוחנן מן הן תנינן מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפילין וכל מצות שבתורה מן הכא ויקם (אברהם מעל פני מאו) וידבר וע"ע ב"ב (דף ס"ח ע"ב) במשנה המוכר את השדה כו' לא מכר את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה ושם (דף ס"ט ע"ב) מנא ה"מ א"ר יהודה אמר רב דא"ק ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו' מי שצריך לגבול סביב יצאו אלו שאין צריכין לגבול סביב א"ר משרשיא מכאן למצרים מה"ת ע"ש ברשב"ם וע"ע ב"ק (דף ס' ע"ב) רעב בעיר פזר רגליך שנא' ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו' וע"ע ערכין (ד' ט"ז ע"ב) מנין שלא ישנה אדם מאכסניא שלו מה"ת שנא' אל המקום אשר הי' שם אהלה בתחלה ר' יוסי בר חנינא אמר מהכא וילך למסעיו כו' [והני קראי באברהם כתיבי ואולם הך דב"ק ודערכין הם ענייני הנהגה וד"א ולא דמי ללימוד דין דלא ילפי' מקודם מ"ת]:

וע"ע ברכות (דף כ"ו ע"ב) דתפלות אבות תיקנום ע"ש וקשה דאיך יש חיוב מכח האבות הרי זה לימוד מקודם מ"ת וע' תענית (דף כ"ח ע"א) דמשום דתפלות אבות תיקנום קרי להו הש"ס התם דברי תורה ותפלת נעילה דהוא רק תיקון חכמים קרי לה דברי סופרים עש"ה ברש"י וקשה דמאי מעליותא דתיקון האבות אדרבה הא אין למדין מקודם מ"ת ואי משום שחכמים דאחרי מ"ת ציוו לקיים תיקון האבות הזה א"כ זהו שוב רק חיוב חכמים כתפלת נעילה וצ"ל דתפלות הי' בקבלה לחכמים שלא לבד שהאבות בעצמם התפללו וכנלמד מקראי בברכות שם רק שתיקנו כן בפירוש לזרעם אחריהם ולדורות הבאים שיתפללו הג' תפלות וכן מבואר בהדיא במדרש משלי פרשה כ"ב אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך אם ראית מנהג שעשו אבות אל תשנה אותו כגון אברהם שתקן תפלת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית שלא תאמר אף אני אוסיף תפלה אחרת שנא' אשר עשו אבותיך לא עשו להם בלבד אלא לכל הדורות עכ"ל [וצע"ק דל"ל קרא דאל תסג וגו' הא בלא"ה יש כאן איסור מפאת בל תוסיף וכמ"ש הראשונים ז"ל בפ"ג דברכות ודע דממדרש הנ"ל דחשיב הוספת תפלה הסגת גבול התפלות מוכח דהוספה בדבר חשוב עקירת הדבר וכסברת הלח"מ פ"ב מברכות ה"ח והארכתי בו בקונטרס שב דנחמתא אות ג' ועוד לי בזה בכתבים שלי אריכות רב ואכ"מ] וכיון דתיקנו בפירוש לדורות הבאים לא שייך בי' אין למידין מקודם מ"ת ורק באבילות שבעה הוא דאמר בירושלמי דממאי דכתי' ויעש לאביו אבל שבעת ימים אין ללמוד אעכשיו משום דזה איננו תיקון לדורות הבאים בפירוש ורק דכתי' שיוסף עשה כן וע"כ אין ללמוד מזה אעכשיו דאין למדין מקודם מ"ת וז"פ:

וע"ע תענית (דף י"א ע"א) אר"ל אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנא' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב וקשה ג"כ דהא אין למידין מקודם מ"ת וע"ע ב"ב (דף קע"ג ע"ב) א"ר הונא מניין לערב דמשתעבד דכתי' אנכי אערבנו מידי תבקשנו וק' ג"כ כנ"ל וע"ע כתובות (דף נ"ז ע"ב) דיליף דנותנין לבתולה י"ב חודש מקרא דתשב הנערה אתנו ימים או עשור דכתי' ברבקה וק' ג"כ כנ"ל וע"ע מס' כלה מניין לברכת חתנים מה"ת שנא' ויברכו את רבקה וק' ג"כ כנ"ל ועי' תוס' כתובות (דף ז' ע"ב) ד"ה שנאמר דהוקשה להם מדוע לא אמרו בגמ' שם ילפותא דמס' כלה הנ"ל ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דטעם הגמ' משום דאין למידין מקודם מ"ת וע"ע תוס' מ"ק (דף ח' ע"ב) ד"ה לפי הביאו ירושלמי שם דיליף דאין מערבין שמחה בשמחה מקרא דמלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת וקשה ג"כ דהא הוי לימוד מקודם מ"ת וע"ע קידושין א ס"א ע"ב) בשלמא לר"מ היינו דכתי' אם תטיב שאת ואם לא תטיב וגו' אלא לרחב"ג ל"ל כו' בשלמא לר"מ היינו דכתי' אז תנקה מאלתי אלא לרחב"ג ל"ל כו' וק' ג"כ דמאי קושי' ארחב"ג הא מהני קראי ליכא למילף אהאידנא דניבעי ת"כ דהא אין למידין מקודם מ"ת ומקרא דב"ג וב"ר דנאמר לאחר מ"ת נמי הא ליכא לימוד לדידי' כיון דצריך הדבר לאומרו כו' וא"כ הא שפיר ס"ל דלא בעי' ת"כ. ויש ליישב ובאתי רק להעיר:

וע"ע מ"ק (ד' כ' ע"ב) א"ל ר' אשי לאמימר קריעה דמעומד מנלן דכתי' ויקם איוב ויקרע את מעילו ועוד שם (דף כ"ח ע"ב) א"ר יוחנן אין מנחמין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל שנא' אחרי כן פתח איוב את פיהו והדר ויען אליפז התימני א"ר אבוה מניין לאבל שמיסב בראש שנא' אבחר דרכם ואשב ראש וגו' (איוב כ"ט) וק' למ"ד בב"ב (דף ט"ו ע"ב) דאיוב קודם מ"ת הי' א"כ הא אין למידין מקודם מ"ת ונזכרתי ירושלמי סוטה פרק ה' ה"ו ר' יוחנן אמר איוב מעולי גולי הי' וישראל היה לפום כן ר' יוחנן למד ממנו הלכות אבל ויקם איוב ויקרע את מעילו עכ"ל וכן הוא בב"ר פרשה נ"ז ועכ"פ ר' אשי ור' אבוה דלמדו מאיוב דין קריעה וישיבה בראש ולא הזכירו דהוא רק למ"ד דאחר מ"ת הי' מוכח דס"ל דלכ"ע איכא למילף מיני' וא"כ הרי זה לימוד מקודם מ"ת למ"ד דקודם מ"ת הי' וע"ע סנהדרין (דף מ"ה ע"א) ת"ר מניין שבדחיי' (מיתת סקילה) ת"ל ירה ומניין שבסקילה ת"ל סקול ומניין שבסקילה ובדחיי' ת"ל סקול יסקל או ירה יירה כו' ומניין שאף לדורות כן ת"ל סקול יסקל (לשון עתיד) ובתוד"ה מניין שאף לדורות אפי' לרב דיליף דורות משעה במנחות (ד' י"ט) איצטריך קרא לרבויי הכא לדורות דאיכא למימר סיני שאני עכ"ל ונראה כוונת דבריהם די"ל דסיני שאני דקדושתו גדולה טפי וע"כ החמירה תורה טפי משום קדושתו וק' ג"כ מדוע לא כתבו דמסיני אין ללמוד דהך מצוה דסקול יסקל השור הרי נאמר עוד קודם מ"ת דמ"ת התחלתו מצות אנכי וכמבואר בב"ר שהקב"ה ניחם לאות א' על שלא נברא העולם בה ואמר למחר אני נותן התורה ואיני פותח אלא בך שנא' אנכי וע' הוריות (ד' ח' ע"ב) למן היום אשר צוה ד' והלאה לדורותיכם איזהו מצוה שנאמרה בתחלה הוי אומר זו עכו"ם ופירש"י דהוא אנכי ולא יהי' לך ומבואר דאנכי התחלת התורה וא"כ שפיר צריך קרא לדורות דמסקל יסקל השור ליכא למילף משום דאין למידין מקודם מ"ת וע"ע סנהדרין (ד' ט"ו ע"ב) שור סיני בכמה (דיינים נידון) מי גמר שעה מדורות או לא וק' אפי' למ"ד דגמרי' שעה מדורות מ"מ כאן יש סברא שלא ללמוד כיון דהוא עוד קודם מ"ת וכי היכי דאין למידין אחר מ"ת מקודם מ"ת והטעם פשוט משום דניתנה תורה ונתחדשה הלכה ע' שבת (דף קל"ה ע"א) ה"נ הרי אין ללמוד קודם מ"ת מאח"כ [ולתוס' שם ד"ה מי יש ליישב ואין להאריך] וכזה יוקשה גם בב"ק (דף נ"ד ע"ב) אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני כו' ובגמ' שם להפרשת הר סיני דכתי' אם בהמה אם איש לא יחי' וחי' בכלל בהמה כו' וק' דקראי דילפי' מינייהו דחי' בכלל בהמה הם קראי דאחר מ"ת כמבואר בחולין (ד' ע"א ע"א) וא"כ איך יליף מינייהו אקודם מ"ת וי"ל דהא דחי' בכלל בהמה הוא רק פירוש הלשון בעלמא דחי' מיקרי בהמה וכה"ג למידין שפיר גם מקודם מ"ת וכן להיפוך וכה"ג איתא בב"ק (דף ב' ע"ב) דאע"ג דד"ת מד"ק לא ילפי' עכ"ז ביאור הלשון בעלמא מהו הקרוי נגיחה ילפי' שפיר עש"ה ואולם בירושלמי סוטה פ"ז ה"ב מוכח דאפי' בכה"ג אין למידין מקודם מ"ת ע"ש דאמר תני בשם ר' יודה כל מקום שנאמר ענייה כו' הרי הוא בלשון הקודש כו' התיב ר' חגי והכתי' ויען לבן ובתואל כו' ואין תימר קודם למתן תורה (אם תאמר דשאני ההיא דהי' קודם מ"ת ואין למידין מקודם מ"ת) הרי פרשת וידוי מעשר הרי הוא לאחר מ"ת והוא נאמר בכל לשון כו' ומבואר דגם בפירוש לשון עניי' שייך הא דאין למידין מקודם מ"ת ולפי"ז צ"ע גם מנדרים (ד' ל' ע"ב) א"ל ר"פ לאביי למימרא דנולדים דמתיילדן משמע אלא מעתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים וגו' וק' הא אין למידין מקודם מ"ת ואפי' לענין ביאור הלשון וע"ש בנדרים בירושלמי דאמר נמי מ"ט דר"מ ועתה שני בניך הנולדים לך כו' ויש ליישב ובאתי רק להעיר וע"ע כתובות (דף נ' ע"א) דיליף דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מקרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך דכתי' ביעקב וק' ג"כ דאין למידין מקודם מ"ת וע"ע תוס' חולין (ד' ב' ע"ב) ד"ה אבל דאפי' למ"ד דנודר חוטא הוא מ"מ בעת צרה שרי כדאמרי' בב"ר וידור יעקב נדר לאמור לאמור לדורות שיהיו נודרין בעת צרה וק' ג"כ הא אין למידין מקודם מ"ת ולפמ"ש לעיל דבמה שתיקנו האבות בפירוש לדורות הבאים לא שייך הא דאין למידין כו' ניחא ואדרבה יש להוכיח איפכא מדכתי' לאמור לדורות כו' ומוכח דלולי תיבת לאמור אזי מנדר יעקב גופי' לא הי' אפשר ללמוד דמותר לנדור בעת צרה ואע"ג דאיסור נדר הרי הוא רק מטעם חשש תקלה שמא לא יקיים וזה שייך גם בב"נ למ"ד בירושלמי דב"נ איתי' בבל יחל וע"כ הטעם דאין למידין מקודם מ"ת וי"ל דלאמור אתי לאשמעי' דמצוה לנדור בעת צרה משא"כ לולי לאמר הי' רק היתר לא מצוה וע"ע יבמות (ד' ס"ה ע"ב) מותר לשנות בדבר השלום שנא' אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו' וקשה ג"כ דאין למידין מקודם מ"ת וע"ע יומא (ד' פ"ז ע"א) המבקש מטו מחבירו אל יבקש (א"צ לבקש) ממנו יותר מג' פעמים שנא' אנא שא נא ועתה שא נא וגו' וקשה ג"כ כנ"ל וע"ע נדרים (דף ס"ד ע"א) דס"ל לר"א דפותחין בנולד ושם (דף ס"ד ע"ב) מ"ט דר"א א"ר חסדא דאמר קרא כי מתו כל האנשים והא מיתה דנולד הוא מכאן שפותחין בנולד וקשה ג"כ כנ"ל וע"ע שם (דף ס"ה ע"א) המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו כו' דכתיב ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים וגו' אמר לו במדין נדרת לך והתר נדרך במדין כו' וק' ג"כ כנ"ל וע"ע שבת (דף פ"ו ע"א) ישראל קדושים כו' ושם (ע"ב) ישראל דדאיגי במצוות כו' מוכח דטבע הישראלית הי' לישראל עוד קודם מ"ת. ובאתי רק להעיר:

ע"ע רמב"ם ה' מלכים פ"ט על ו' דברים נצטוה אדה"ר על ע"ז כו' הוסיף לנח אמ"ה כו' בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה כו' ויעקב הוסיף גיה"נ כו' ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו עכ"ל ומוכח מלשון הרמב"ם דמצוות דב"נ וכן דמילה וגיה"נ הם עדיין אצלינו מכח החיוב שמקודם מ"ת והתורה היתה רק השלמת שאר המצוות שלא ניתנו עדיין וע' כלל (ע"ב) דכתבתי דלמ"ד בהמה בחיי' לאיברים עומדת אזי איסור אמ"ה דבהמה בחיי' הוא בהכרח עדיין עוד איסור אמ"ה דב"נ לא איסור אמ"ה דסיני עש"ה וע' סנהדרין ן (דף ע"ב ע"ב) דס"ל לר' הונא התם דרודף א"צ התראה וקאמר התם עלה נימא מסייע לי' רודף שהיה רודף אחר חבירו להורגו אומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך אמרה תורה הצל דמו של זה בדמו של זה (והא הכא דאין כאן קבלת התראה ואפ"ה חייב) ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דתני' ר' יוסי בר יהודה אומר חבר א"צ התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (וכיון דרק להבחין הוא הילכך בעי' רק התראה דלא נימא שוגג הייתי אבל קבלת התראה אפי' בהרוגי ב"ד ואפי' בעם הארץ לא בעי. רש"י) ומבואר דהתראת רודף הוא מקרא דשופך דם האדם באדם דמו ישפך דנאמר עוד לנח ועל כרחך דדין זה נוהג עדיין אצלינו ממה שנאמר לנח ובתוספתא סנהדרין פי"א איתא יתר ע"ז דמקרא זה הוא התראת כל רוצח ואפי' לענין מיתת ב"ד וז"ל התוספתא ושאר חייבי מיתות ב"ד אין ממיתים אותם אלא עפ"י עדים והתראה כו' מתרין בו ושותק מתרין בו ומרכין בראשו אעפ"י שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני וע"מ כך אני עושה כיצד ראוהו שמחלל את השבת ואומרים לו הוי יודע שהשבת מחללי' מות יומת אעפ"י שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה כיצד שהורג את הנפש ואומר הוי יודע שהוא בן ברית והתורה אמרה שופך דם האדם באדם דמו ישפך וגו' אעפ"י שאמר יודע אני פטור עד שיאמר יודע אני וע"מ כן אני עושה עכ"ל התוספתא. וע"ע במכילתא פ' משפטים עה"כ ונקי וצדיק אל תהרוג וז"ל ראוהו רודף אחר חבירו להרגו והסייף בידו אמרו לו בן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם וגו' אמר להם יודע אני וע"מ כן אני עושה והעלימו עדים את עיניהם ולאחר זמן מצאו הרוג מפרפר והסייף מזלף דם מיד ההורג שומע אני יהא חייב ת"ל ונקי וצדיק אל תהרוג עכ"ל המכילתא ומבואר דאילו ראו עדים את ההריגה אזי הוא נהרג ע"י התראה זו שהתרו בו מקרא דשופך דם האדם וגו' וא"כ מוכח להדיא דחיוב מיתה דש"ד הוא עדיין אצלינו ממצות ב"נ שהרי התראה צריכה להיות מאותו המקרא והשם שהוא מתחייב בו וא"כ ע"כ דקרא דשופך דם האדם וגו' שנאמר לנח נוהג גם עכשיו וע"ע בב"ר פ' נח אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש אזהרה לחונק את עצמו כו' וכן הוא בב"ק (צ"א ב') בשינוי לשון ע"ש ויל"ע באמת בהך דסנהדרין כו' [דילפי' מיתת רודף ורוצח מקרא דשופך דם האדם וגו'] ובהך דב"ר וב"ק הנ"ל דהא אין למידין מקודם מ"ת ובהך דיבמות (דף ס"ה ע"ב) דיליף חיוב או פטור אשה מפ"ו מקראי דפרו ורבו ומלאו וגו' לא קשיא דמצות פ"ו לישראל נאמרה ואינה ממצות ב"נ וכמבואר בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) ומשא"כ הני קראי דשפיכת דמים הרי נוהגים בב"נ באמת וקאי אב"נ וע' סנהדרין (דף נ"ז ע"ב) דדריש מהאי קרא דשופך דם האדם וגו' כמה דרשות לענין ש"ד בב"נ ע"ש וא"כ איך למידין ממנו לדיני ישראל הא אין למידין מקודם מ"ת וע"ע בזוהר הרקיע בעשין סי' פ"ה וז"ל וכמו שלא מצינו במנין המצוות מצוות שהם מדברי קבלה לפי שלא נאמרו למשה מסיני בפירוש כן אין ראוי למנות מה שנאמר קודם נתינת התורה כיון שלא נאמר בסיני ע"כ לא נכניס במנין המצוות מה שאמר בברכות (י"ג) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר והיה שמך אברהם שהרי עם אברהם היה מדבר ואין ספק שלא נאמר בסיני ואינו דומה למצות פרו ורבו ואעפ"י שנאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמר ולא לב"נ לפי שזה הלשון מוכיח שעם אברהם היה מדבר עכ"ל וכ"כ עוד באזהרות סי' נ"ז באזהרת גיה"נ וז"ל וכבר אמרו ז"ל בסיני נאמרה אזהרה זו אלא שנכתבה במקומה ולולי זה לא באה במנין המצוות כו' עכ"ל וא"כ מדחשיבי ז' מצוות ב"נ מכלל תרי"ג מצות וכמבואר בתנחומא וילך הלא כתבתי לך שלישים במעצות וגו' מעצות עולה בגימט' תר"ו וז' מצות שנצטוו לב"נ תרי"ג וכה"א כרם היה וכו' ויטעהו שורק כו' שורק עולה בגימט' תר"ו וז' מצות של ב"נ הרי תרי"ג עכ"ל ע"כ דאנו מקיימין אותן מפאת שנתחדשו בסיני לא מפאת האמירות הקודמות שנאמרו לב"נ שהרי מה שנאמר קודם סיני אין נכנס במנין המצות וכזוהר הרקיע הנ"ל וכן מוכח מדרשא דתורה צוה לנו משה תורה גימט' תרי"א כו' והרי בהאי קרא צוה לנו משה כתי' וא"כ ע"כ דכל תרי"ג מצות הם רק מציווי משה ולא ממה שנאמר מקודם ואולם בהקדמת הזוהר הרקיע כ' וז"ל וכן מצאנו רמז בזה (למנין תרי"ג מצות) במספר אותיות שהם בי' הדיברות שהם תרי"ג עד אשר לרעך ואשר לרעך הם ז' כנגד ז' מצות שהם לבני נח ובין הכל הם תר"כ והם רמז לכת"ר תורה כו' עכ"ל וצ"ע דז' מצות ב"נ הרי הם עצמם מתרי"ג מצות והוא עצמו ז"ל הביא לפני זה שם דרשא דאנכי נטעתיך שורק הנ"ל ולא הביא מקומו אי' וצ"ע שלא הביא גם דרשא דמעצות הנ"ל דאיתאמרא יחד בתנחומא הנ"ל עם דרשא דשורק הנ"ל ודרשא דמעצות נאמרה תחלה וע"ש בהקדמת הזוהר"ק שהביא עוד מדרש דרות המואבי' נקראת בשם רות ע"ש שנתגיירה וקיבלה עלי' תר"ו מצות נוסף על ז' דב"נ ואולי יש ט"ס בדברי הזוהר"ק וצ"ל ואשר לרעך הם ז' כנגד ז' מצות שהם דרבנן ותחת תיבות לבני נח צ"ל תיבת דרבנן ואולם גם בבעה"ט יתרו סוף עשרת הדברות כ' וז"ל י' הדיברות מתחילין באלף כו' ויש בהם תר"ך אותיות כנגד תרי"ג מצות ושבע מצות בני נח עכ"ל וכן בפי' על האילן למהרש"ל ז"ל בספירת הכתר כ' וז"ל וזאת הספירה נקראת כתר כו' בגימט' תרי"ג מצות וז' מצות של בני נח. רבינו בחיי עכ"ל. וצע"ג דממדרש תנחומא הנ"ל מתבאר להדיא דז' מצות ב"נ הם מכלל התרי"ג מצות וכן מנו כל מוני המצות אמ"ה וגזל וע"ז כו' במנין התרי"ג מצות ואולם עכ"פ הואיל ויצא הדבר מפומייהו דרבנן קדישי הזוהר"ק והבע"ט והבחיי המובא במהרש"ל ז"ל הנ"ל ואולי נמצא גם זה באיזה מדרש א"כ עכ"פ לסברא זאת נראה דקיום ז' מצות דב"נ שאנו מקיימין הוא עדיין עוד מפאת מה שנאמר לב"נ מקודם מ"ת וע"כ אינם נחשבים במנין המצוות באמת והוי מנין התרי"ג מצות בלעדם דמנין המצות הוא רק במה שאנו מחויבים מפאת מה שנאמר למשה וכדרשא דתורה צוה לנו משה וגו' הנ"ל. ואולם נתיישבתי עוד די"ל כוונת הזוהר"ק כו' דעד אשר לרעך הם תרי"ג כנגד תרי"ג מצות דישראל שמכללם הז' מצות אמ"ה וגזל כו' ואשר לרעך הוא ז' כנגד הז' מצות עוד הפעם והיינו מפאת הענין המיוחד אשר לז' מצות במה שמצווין עליהן גם ב"נ משא"כ בשאר המצות ודו"ק:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה