בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה עז
נשאלתי בא' שכתבו לו על הב"ד שמת אביו זה שמונה ימים ונפל ספק אם הכוונה כי כבר עברו שמונה ימי' קודם יום הכתיבה ואם כן ביום הגיע האגרת כבר עברו שלושים והו"ל שמועה רחוקה או הכוונה כי היום הכתיבה הוא שמונה ימים מיום המיתה ונמצא כי עדיין לא עברו שלושים והו"ל שמועה קרובה ומחויב לנהוג אבילות:
תשובה לכאורה לפי דעת הב"ח הביאו הט"ז והש"ך סי' שצ"ז וכ"כ שם בשם מהר"ם מינץ ומהריב"ל דצריך להתאבל משום דכל כמה דמצינו לאוקמיה אחזקתיה מוקמינן ואמרינן דהשתא מקרוב מת וא"כ ה"נ דכוותיה וגם מ"ש הש"ך בשם הב"ח דאם היה כתב של חכם כו' דא"כ היה מבאר ל"ש בנ"ד דהרי חזינן שסתם ולא פירש אמנם נראה כיון אם נדייק בפירוש הלשון נראה שהכוונה שכבר עברו שמונה ימים ומתורת משה רבינו למדנו דכתיב זה לי עשרים שנה בביתיך עבדתיך י"ד שנים בשני בנותיך ושש שנים בצאניך הרי מבואר שהכוונה שכבר עברו עשרים שנה וכן הוא אומר זה שנתיים הרעב בקרב הארץ ופירש"י כבר עברו משני הרעב וא"כ ה"נ יש לנו לפרש כן ובפרט כיון שהיה כתב חכם אמרינן דמידק דייק ונקט לשון המקרא ובא לפרש ולא לסתום וגם יש לצרף לזה דעת קצת גאונים הביאם הרי"ף בפרק אלו מגלחין דס"ל דשמע ביום שלשים הו"ל שמועה רחוקה ומ"ש ע"ז הפוסקים מהא דאמר ר"י שמע שמועה קרובה בשבת ולמ"ש נעשה רחוקה דע"כ מיירי דשבת הוה יום שלשים וטעמא דשבת הוה ולמ"ש נעשה רחוקה הא בחול כה"ג שמועה קרובה היא יש ליישב לדעת הגאונים הנ"ל דמיירי שתיכף בכניסת השבת שמע השמועה דאכתי לא הוה שעות ביום כלל דבכה"ג בחול הו"ל שמועה קרובה דדוקא אם כבר עבר מקצת היום אמרינן שהוא ככולו וא"כ אף דודאי אין לזות מדעת בה"ג והרי"ף מ"מ יש לעשות זה סניף לכאן כיון דבעלמא קי"ל הלכה כדברי המיקל באבל דכאן לשון תורה מורה שכבר עברו שלשים יום יש לפסוק להקל בפרט כי דעת הט"ז בלא"ה להקל בספק תוך למ"ד:
דברי הק' אפרים תשובה זו כתבתי בענין הספד של הגאון המנוח מוהר"ר מאיר ז"ל האב"ד דפ"ק ונדפס עם ההספד בקונטרס קטן מספד רב בשנת תקע"ה ואיידי דזוטר מירכס ראיתי כי טוב הוא להדפיסו פה בחיבור התשובות. אמר אפרים ראיתי עצמי מחויב בדבר להציע לרבים טעמי ונימוקי עמי כי קראתי אל אבל ומספד תוך שלשים יום לרגל חג השבועות הבע"ל ובש"ע א"ח סי' תקמ"ד וביו"ד סו' שמ"ז מבואר דמחמרינן בהא כדשמואל דאף דקא עביד בחנם אסור לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום ואכתוב מה שנראה לפי ענ"ד בזה בקוצר מופלג ואסמוך על המעיין ישמע ויאמר אמת כי יתן את רוחו עליהם:
והנה המחמירין בזה הוא הרמב"ם והראב"ד והרא"ש ואחריהם נמשך הטור ובש"ע וכל חיליה דהראב"ד לפסוק כשמואל אף דקי"ל כרב באיסורי משום דהירושלמי מסייע לשמואל והרמב"ן כתב דמפני שיטת הירושלמי אין לשנות הכלל המסור בידינו והרא"ש כתב על דברי הרמב"ן וז"ל ולי נראה כיון דבחד לישנא אמר רב כהנא נסמוך על הירושלמי דהך לישנא עיקר ואין אנו צריכין לסתור הכלל שלנו עכ"ל ומבואר מדבריו דמודה להרמב"ן בהא דאם הי' סותר להכלל שלנו אין הסיוע מהירושלמי מכרעת לסתור הכלל רק משום דבחד לישנא אמר רב כהנא אין צריך לסתור הכלל ואני איני כדאי להרים ראשי נגד הרא"ש ז"ל רק אני אומר באימה וביראה לולי דברי קדשו ז"ל שכ"כ בפשיטות הייתי אומר דודאי הנך לישנ' לא פליגי אי מימרא דרב או דרב כהנ' הוא דתרווייהו ס"ל דמימרא דרב הוא אלא פליגי מי אמרה משמיה דרב מר אמר רב כהנא אמר משמיה דרב ומר אמר ר"י אמר משמיה דרב ורב כהנא ור"י תרווייהו תלמידי דרבהוו וכיון דעכ"פ מימרא דרב הוא בתלמודא דידן וקי"ל כוותיה באיסורי לגבי דשמואל הכי הלכתא:
ונראה ברור בזה דעת התוספ' והרמב"ן שהחליטו הדבר בפשיטות דקי"ל כרב באיסורי ולא מסתפק' להו בדברי רב כהנא כלל משום דס"ל דהנך לישנא פליגי מאן אמרה משמיה דרב וכמ"ש ומצינו הרבה פעמים בכה"ג בש"ס וקצרתי דכאן ודאי מסתבר דרב כהנא לאו משמיה דנפשיה קאמר רב כהנא משמיה דרב דאיהו בר פלוגתא דשמואל בכל דוכתא ואי רב כהנא משמיה דנפשיה קאמר לה גם כן נראה לפסוק כוותיה לגבי שמואל דהא בסנהדרין דף ל"ו אמרינן דרב כהנא ורב אסי תלמידי דרב דלגמריה הוו צריכין ולסברא דרב לא הוי צריכי וכן בשבת דף קמ"ו אמרינן משום כבוד רבותינו כו' ומנו רב כהנא ורב אסי ופי' תלמידי חבירים היו לו והתוספות בברכות דף ל"ה כתבו דהלכה כרב אסי לגבי ר"ה דרב הונא כתלמיד דרב אסי וכ"כ התוספות בחולין דף י"ט אמר ר"ה, א"ר אסי היינו רב אסי חבירו של רב כהנ' שהיו גדולים כו' ואשכחן בגיטין ובחולין דף י"ג בעי מיניה שמואל מר"ה (אך בתוספות שם כתבו דתרי ר"ה הוו ובסדר הדורות האריך מזה וקצרתי שלא לצאת מגדר הענין) וגם הרא"ש בקידושין דף פ' פסק בשם התוספות כרב אסי לגבי דשמואל משום שהיה גדול משמואל כדאיתא בב"ק דלא עייל כו' ורב כהנא חבירו של רב אסי אמר בירושלמי דהוה עלה סני וכ"ש רב אסי שהיה ילד יותר ממנו שבכל מקום מזכיר רב כהנא לפני ר"א ע"ש ואין נראה לומר דרב כהנא קטן היה מר"א ומשמואל והא דחשיב ליה קמי דרב אסי משום זקנה ז"א דדוקא התם דעיילי לשבוע הבן הוה ס"ד לומר משום זקנה וכדאמרן במסיבה הלך אחר זקנה אבל בישיבה הלך אחר חכמה ועכ"פ רב כהנא היה גדול כר"א ומשום שהיה קצת זקן ממנו חשיב ליה קודם בכל דוכתא ועכ"פ רב כהנ' היה גדול משמואל ועיין בב"ק ובסוכה דף מ"א שר"י אמר דילכון כו' וברש"י ותוספות שם וכן בריש מ"ק כתבו התוספות דאע"ג דרב כהנא אמורא הוא מקשי מיניה לרבה ור"י משום דגבר' רבא הוי כדאשכחן במעשה דר"מ דהוי חריף טובא כו' ע"ש וא"כ קרוב הדבר לומר דקי"ל כוותיה לגבי שמואל אף אם אמרה משמיה דנפשיה ומכ"ש שנראין הדברים דלהך לישא נמי רב כהנא משמיה דרב אמרה בין כך ובין כך אין לסתור הכלל המסור בידינו שאם היה אחד גדול מחבירו הולכין אחריו ובפרט בשל סופרים דקיימא לן הלך אחר המיקל והאי דירושלמי פשיטא דלא מכרעא אי אתי כשמואל ועיין בשו"ת הרשב"א סי' רצ"ח:
והנה בדברי הרי"ף ליתא רק א"ר כהנא ולפי דעתי היא השמטת סופר שהשמיט מה דאיתא ואמרי לה אמר ר"י אמר רב (וכמו שנשמט בש"ס דידן תיבת ואמרי לה) דאל"כ אין ספק שהיה הרא"ש נסמך יותר על נוסחות הרי"ף ולא היה צריך לדחוק על חד לישנא ועכ"פ היה מזכיר נוסחות הרי"ף בזה ומבואר בתוספות ובאגודה בשם הר"י שכתבו הלכה כרב באיסורי וכ"כ בחידושי הריטב"א וכן ברבינו ירוחם וכן מבואר בתה"א להרמב"ן דף ק"ס ע"ב ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ק"מ ומבואר מהרמב"ן והרא"ש שכן הוא ג"כ גרסת הרי"ץ גיאות ז"ל שהיא ג"כ בזמן אחד עם הרי"ף ובודאי שכן הוא] גרסת הרי"ף גם כן והכי מסתבר למגרס אמר רב דהוא בר פלוגתא דשמואל ונקט מימרא דרב תחלה משא"כ אי גרסינן רב כהנא לחודיה למה נקט מלתא דרב כהנא קמי דשמואל ואם נפשך לומר דרב כהנא גדול משמואל ולהכי נקט מילתיה תחלה א"כ בהאי טעמא גופיה יש לפסוק כוותיה לגבי דשמואל וכמש"ל ומסתייע מלתא טפי ממ"ש הרא"ש בפרק קמא דעירובין ובירושלמי גרס כיצד ממעט כו' ומסתמא כיון שהזכיר רב אחא בר אושיעי' תחלה היה גדול מר"י והלכתא כוותיה (ועיין בבבא קמא דף ט' בדברי הרא"ש שם שכתב ומדקבעי רב אשי שינויא דרב הונא באחרונה ואיהו קדים לרב פפא ורב הונא בריה דר"י חשיב ליה עיקר וכן כתוב התוספות והרא"ש ר"פ אין מעמידין והביאו בספרי הכללים נלענ"ד דדוקא התם דהך דנקט ליה באחרונה קודם בזמן ולכן אמרינן דבכוונה סדרו ר"א באחרונה לתפוס עיקר. וגם נראה שאין מדקדק כן אלא כשבאים לתרוצי סוגיא מחמת איזה קושי' ולא כי מייתי להו לפרושי טעמא או דינא) אבל בלא"ה האמת יורה דרכו שגם נוסחאות הרי"ף הוא ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב ולכן כתב הדברים סתם ולא כתב להכריע הלכה כמאן וסמך על הכלל דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. והדבר מבואר להדיא בתוה"א להרמב"ן שכתב וז"ל ירושלמי איזה עירור כו' הדא דתימא בישן כו' וכתב הראב"ד ז"ל נראה מזה שמפני צער המועד הוא כשמואל והלכתא כוותיה וזו שיטה חדשה שתפס לו הרב הזה ז"ל שנפסיק במחלוקת הגמ' שלנו מפני הירושלמי שנשנית שיטתן כאחד מן האמוראים ואם ינהוג הרב הזה כשיטה הזו בכל מקום כמה וכמה שיפסיק בהם שלא כפסק הגאונים ולא כדרכי הכללים המסורים לנו אלא הלכה ודאי כרב דמשום ממון הוא והיכא דקא עביד בחנם שרי וכן דעת רבינו וכן פסקו כל בעלי הלכות ז"ל כו' עכ"ל:
ומ"ש וכן דעת רבינו ידוע שכוונתו על הרי"ף ובאמת לא נמצא כן ברי"ף להכריע בפלוגתא זו רק שהרמב"ן סובר כמ"ש דסתמו כפירושו דאזלינן בתר כללא דהלכתא כרב באסורי ולא אוכל מלט מלהודיע צערי לרבים כי מאוד נפלאתי על דברי הטור והש"ע אשר שום א' מהבאים אחריהם לא נתעורר בזה שמבואר מהטור והש"ע דמת ישן היינו שמת ל' יום לפני המועד אסור להספידו אע"פ שהוא תוך שלשים למיתתו וטעמא כיון כשיגיע המועד לא יהי' זוכר אבילתו מחמת מיתה המת רק מחמת התעוררת ההספד ולכן אסור משא"כ מת חדש דהיינו שמת תוך ל' קודם לרגל:
ובאמת שהרמב"ם בהלכות אבל כ"כ וז"ל בד"א במת ישן אבל אם מת תוך ל' סמוך לחג מעוררת והב"י כתב ע"ז שגם הרמב"ן בת"ה כתב דמת חדש בתוך ל' יום ד"ה מותר ומבואר מדבריו שהרמב"ם והרמב"ן אליבא דירושלמי אמרו ד"א ולדידי חזי לי כי לא קרב זה אל זה ומדברי הרמב"ן מבואר דכל שהוא עדיין תוך ל' יום למיתתו אע"פ שהוא תוך ל' לרגל שרי דכל כה"ג מת חדש מיקרי כיון דבשעת הספד הוא בתוך ל' משא"כ אם בשעת הספד כבר עברו ל' יום ממיתתו והוא תוך ל' לרגל אז הוא מת ישן ואסור:
וכדי לברר דבר זה צריך אני להעתיק לשונו לפי שאין הספר מצוי ביד כל אדם וז"ל שם בתה"א דף כ"ט ע"ב אחר שכתב הלשון שהבאתי לעיל לדחות דברי הראב"ד כתב אבל כמדומה לי שמת חדש בתוך ל' לד"ה מותר לפי שאין אדם מתייאש מהספד ואם בא לכנס לרגל או לענין אחר שכר הספדן הוא מקצת מהם ועוד דכל שלשים בכלל הספד דשעת מיתה הוא ובאותו שכר הוא נספד ומי שמת לו מת (נ"ל שחסר כאן תיבת תוך ל') ודאי שמספידין אותו אפי' בערב הרגל לד"ה ואם כנס מעות ואירע בו דבר יכנס אחרים ויעלה למצותו משא"כ במת ישן שמתייאשו מלהספידו והאשה שדעתה קלה הספידתו והוציאה בו ממון שלא מדעת בעלה ואע"פ שאמרו שבעה להספד כל ל' יום נמי מספידין לחשובים ולגדולים כדאמרינן אל תספדוני יותר משלשים הלכך בין להספיד בין לעורר עליו בין המתים מותר תדע שהרי אפי' לשמואל כיון שאין המת משתכח מן הלב כל שלשים יום לעררתו הרי שמת מ' יום קודם לרגל למה יספידנו אחר עשרה ימים אלא כל שלשים יום למיתתו אינו בכלל גזרה וכהספד דשעת מיתה דמי וכן נראה מאותה גמ' בירושלמי שיש להם המעשה הזה של רב דגרסינן עלה תני לא ישא אדם אשה שיש לה בנים אפי' בקבר משום מעשה שהי' והוא המעשה הזה שנטלה ממון גדול שכנס לעלות לרגל ונתנן לספדן להספיד בן שהי' לה מבעלה אחר ונמנע אותו אדם ממצותו בשביל כך ולפי שהענין הזה קרוב לקטטה גדולה ולגירושין ויש בו הפסד ממון לפיכך ראוי שלא ישא אדם אשה שיש לה בנים לעולם ואפי' בקבר ומפני שסמכו בעלי אותה הגמרא אזהרה זו בגזרה של משנתינו נראה שהכל טעם אחד ומעשה אחד היה עכ"ל. ובפי' קרבן העדה כתב להגי' תנא נושא אדם שיש לו בנים אשה אפי' בקבר אמר ר' יוסי כמעשה שאירע והיינו מעשה דיוסף הכהן עכ"ל ומבואר לכל מעיין שאין מקום לדבר זה כלל בכאן ואלו ראה דברי הרמב"ן אלו לא היה נזקק להגה"ה זו:
וממוצא דברי הרמב"ן אלו אנו למדין כמה דברים חדא שלא די שאין דברי הירושלמי סותרין את דברי רב אלא אדרבא מסייעין לו וגם הירושלמי ס"ל המעשה הזה שאמר רב והכי אמר שם רבי יוסי ג"כ מפני מעשה שאירע ולפי"ז אין איסור רק בשכר אף להירושלמי וחילוק שמחלק בין חדש לישן גם כן אתי שפיר אליבא דרב ואף גם זאת דון ואפיק לנפשך מדברי הרמב"ן אלו דחדש וישן על שעת הספד אמרו ולא על שעת הרגל בין לרב בין לשמואל דאעפ"י שאין המת משתכח כל שלשים יום לעוררתו היינו דוקא כשעברו כבר שלשים יום ועל ידי ההספד מתעורר לו המרירות וחשוב כיום המיתה ואז מרגיש הצער גם ברגל מה שאין כן אם עדיין לא עברו שלשים יום ממיתתו אין ההספד מעורר לו צער חדש מצער שהוא עכשיו בו וכהספד בשעת מיתה תוך שלשים לרגל דמי שאין מעכבין עליו מלהספידו אפילו בערב הרגל ותוך שלשים כשעת מיתה דמי כאלו מת תוך שלשים לרגל ואינו בכלל הגזרה ואף אליבא דרב שרי במת חדש דהיינו תוך שלשים ממיתתו אפילו בשכר ולדברי הרמב"ן מתיישב טפי לישנא, דחדש וישן ותוך שלשים ולאחר שלשים דעל האי שעתא שרוצה להספידו קאמר ולהרמב"ם ודעמיה צריך לפרש דעל הרגל קאי שהמת הוא מת חדש כשיגיע הרגל או הוא ישן כשיגיע הרגל שאז יהיה לאחר שלשים יום ממיתתו ומבואר למעיין שלשון זה הוא דוחק לפרש כן ומורה יותר לפרש כהרמב"ן ז"ל:
ומעתה מה שמביא הב"י דברי הרמב"ן על דברי הרמב"ם הוא תמוה דהרמב"ם אינו מתיר אלא במת תוך שלשים לחג והרמב"ן מתיר אפילו מת קודם שלשים לחג רק שהוא תוך שלשים למיתה ואפשר שר"ל דעכ"פ בכה"ג שכתב הרמב"ם מתיר הרמב"ן גם כן עכ"פ אך דמ"מ לא היה לו לסתום אלא לפרש שהרמב"ן מתיר טפי ואף שהב"י קאי על הפוסקים כשמואל הרי הרמב"ן ס"ל דאף לשמואל מותר בתוך שלשים למיתה אף שהמיתה קודם שלשים לרגל והא קמן דבתרתי פליגי דהרמב"ן פוסק כרב דבחנם שרי בכל גווני אפילו אחר שלשים למיתה ותוך שלשים למיתה שרי לד"ה בין בחנם בין בשכר:
ואחרי הודיע כל זאת אומר אני שמה שכתב הראב"ד בפירושיו והביאו הרא"ש והנ"י וז"ל וקיי"ל כשמואל דגרסינן בירושלמי כו' כלומר אם מת לו מת תוך שלשים יום אפילו ערב הרגל מותר להספידו כדרכו מפני שהמרירות כבר ברא"ש איתא כבד ובנ"י איתא כבר והוא נכון יותר) הוא בלבו על מיתת המת ואין בו תוספות מפני ההספד נראה שמפני צער המועד הוא כשמואל עכ"ל לולי דברי הטור והש"ע ז"ל שמבואר מדבריהם שהם מפרשים דה"ק שאם מת תוך ל' יום לרגל אפילו מת ערב הרגל מותר לסופדו משום דכיון שהוא תוך שלשים לרגל שמרירות הוא כבר קבוע בלבו ויתעצב על לבו ברגל ולא יוסיף עצב עמה מחמת ההספד שמספיד עתה. ולענ"ד אם היה הרמב"ן מפרש כן דברי הראב"ד לא הוי שתיק מלפרושי שמה שנראה מהראב"ד שבתוך שלשים לרגל תליא מלתא ליתא וגם לא היה כותב בפשיטות תדע שהרי אפילו לשמואל כו' הרי שמת ארבעים יום קודם לרגל למה יספידנו אחר עשרה ימים כו' שהרי להראב"ד באמת אינו כן שבאמת אסור להספידו אחר עשרה ימים כיון שנכנסו השלשים הסמוכים לרגל ואעפ"י שהוא תוך שלשים למיתתו:
ונראה ברור דהרמב"ן מפרש מ"ש הראב"ד אפילו ערב הרגל לא קאי אשלפניו לומר אם מת תוך שלשים לרגל ואפילו מת ערב הרגל אלא אדבתריה קאי אפילו ערב הרגל מותר להספידו. והכי קאמר אם מת לו מת תוך שלשים יום של שעת ההספד אפילו ערב הרגל מותר להספידו אם ערב הרגל הוא עדיין תוך שלשים למיתתו אף על פי שברגל עצמו ישלמו השלשים יום גם כן מותר ולא חיישינן שעל ידי ההספד של ערב הרגל לא ישכח מלבו ברגל מפני שהמרירות כבר בלבו על מיתת המת מחמת שהוא עדיין תוך שלשים אין בו תוספות מפני ההספד לומר כי זכור יזכרנו עוד מחמת התעוררת ההספד דכיון דהאי שעתא בלאו הכי המרירות בלבו אין ההספד עושה רושם להיות מוסיף והולך ולכי פקע מיניה ברגל מרירת דשלשים פקע נמי אגביה ההתעוררת ההספד משא"כ בישן שכבר עברו שלשים יום וכבר התנחם על עפר ואפר. אז על ידי ההספד בא לו התעוררת חדש ועשה רושם בלבו ואין משתכח ממנו כל שלשים יום:
ולפי דרכינו למדנו שגם הרא"ש והנ"י שהביאם דברי הראב"ד בזה אין לנו להשיאם לדבר אחר לומר שמפרשים דבתוך שלשים לרגל תליא מלתא אלא בתוך שלשים למיתה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל והכי משמע ודאי מדברי הנ"י שכתב שם דברי הראב"ד וקודם לזה בפירוש המשנה כתב ולא יספדנו מי שמת לו מת זה ימים רבים לא יספדנו קודם לרגל כו' לפי שאין המת כו' ולפי שמתחדש כו' ומדנקט ימים רבים משמע דס"ל בפירוש הירושלמי כמ"ש דישן היינו שעברו עליו ימים רבים יותר משלשים עד שעת ההספד לא יספדנו אם הוא תוך שלשים לרגל וזה מוכרח לפי ענ"ד שרש"י ז"ל כתב לא יספדנו שאם מת לו מת בתוך שלשים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן כו' ונראה משום דאזיל בשיטת רב דאוסר בשכר משום מעשה שהיה לכך כתב דאפילו בחדש אסור ולא ס"ל כהרמב"ן דס"ל דבחדש אף לרב מותר והנ"י אזיל בהא בשיטת הרמב"ן ולפיכך נייד מהא מפירש"י וכתב שמת לו מת זה ימים רבים לא יספדנו קודם לרגל אם בשכר משום מעשה שהיה אם כשמואל ואפילו בחנם ומ"מ. מייתי אחר כך דברי הראב"ד דמשמע ליה טפי דאי פלגינן בין חדש לישן נראה דמשום צער המועד שייך לפלוגי בהכי (ומ"ש במשנה לא ישכור ספדן כו' לישא דרש"י נקט וסמך על מה שכתב אחר כך ע"ש) ועכ"פ מבואר שדעת הנ"י גם כן במה שכתב דישן לאחר שלשים היינו שמת לו זה ימים רבים וכל שעתה בשעת הספד לא עברו שלשים ממיתתו חדש קרינן ליה וטעמא כדכתיבנא כיון שעדיין מרירותו בלבו בלא ההספד אין ההספד מוסיף לו מרירות שיזכור ימי האבל ביו"ט ואדרב' י"ל שעל ידי זה מפיג צערו וישמח לאחר זמן וכמ"ש התו' סברא זו לענין הוא עצמו דשרי אפילו לשמואל מהאי טעמא) והפוסקים לא הזכירו דברי התוספו' אלו ואפשר לפי שהם נגד דברי הירושלמי דתני אשה לא תעורר לויתה במועד ר"נ בשם ר' מנא אמר לויתה כמה דתימא העתידים עורר לויתן ומדברי הרמב"ם הלכות אבל והרמב"ן נראה דלא גרסי במועד וכן בערוך ערך לויתן לא גריס ליה אלא קאי גם כן אקודם הרגל ולשון זה משמע דאף היא עצמה אסורה לעורר הספד על בעלה וצ"ע) ועוד נלענ"ד דהכי מוכחא מלתא דבתוך שלשים למיתה תליא מלתא דבאמת יש לעיין בהא דאמר שמואל שאין משתכח עד אחר שלשים יום ובברכות דף נ"ח אמר רב שאין המת משתכח מן הלב עד אחר י"ב חודש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ועיין בפירש רש"י שם ובציון הש"ס להגאון מהר"י ברלין ז"ל נראה שהרגיש בזה ולא כתב יישוב לדבר ופשיטא דלא מסתבר דרב ושמואל פליגי בהא ועוד דאם כן יהיה מן ההכרח לפסוק כרב גם בהא דהספד בחנם מותר כיון דלפי דברי רב בברכות אין מקום לטעמא דשמואל דא"כ לעולם יהיה אסור להספיד או להפך שלעולם יהיה מותר דגם שמת קודם שלשים לרגל המרירות בלבו ואין תוספות מחמת ההספד. ונראה דא"ש דודאי כ"ע מודו דאין משתכח עד אחר י"ב חודש ולכן נוהגים על אביו ואמו אבילות י"ב חודש רק שמואל בא לומר דאותו התעוררת אבילות הבא מחמת ההספד אין משתכח ממנו עד אחר שלשים יום:
והשתא תיקשי לפי סברת הראב"ד דמ"ש ישן מחדש דאי משום החדש המרירות כבר בלבו גם בישן המרירות בלבו שהרי אינו משתכח עד אחר י"ב חודש וא"כ נימא שאין תוספות בשביל ההספד וצריך לדחוק ולחלק דתוך שלשים המרירות ביותר משא"כ אחר שלשים אף שאינו משתכח מ"מ ליכא מרירות כולי האי ומתוסף ע"י ההספד (ובזה יש מקום טפי בנוסחא שלפנינו ברא"ש המרירות כבד הוא כו' הות כו') אך זה דחיק דהא רב ושמואל תרווייהו חד לישנא אמרי שאין משתכח כו' אך לפי מ"ש בפירוש סברת הראב"ד החילוק מרווח טפי לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ן דכל שלשים שעת הספד הוא כיון שמספידין לגדולים וחשובי' והלכך תוך שלשי' למיתתו שהמרירות כבר הוא בלבו והוא עת ספוד נמצא שאין ההספד מחדש לו זכרון אבילות וכאשר יתמו ימי בכי אבל השלשים יום ושוב אין להספידו מעתה יוצא מלבו זכרון האבל ע"י ההספד עם אבילות של השלשים כאחד משא"כ אם מספידו לאחר שלשים שכבר עבר עונת ההספד דבר חדש הוא אצלו ומעורר לו אבילות ע"י ההספד כיום המיתה ואין יוצא מלבו עד אחר שלשים יום ומ"ש הרמב"ן מהך דרבי דאמר לא עדיפנא ממשה כו' אע"ג דהתם ספדוהו עד י"ב חדש וכן אמרינן שאול עברו. עליו י"ב חודש כו' מ"מ עיקר עונת ההספד הוא אף לגדולים וחשובים רק בתוך שלשים ותו לא:
ואפשר לומר דגם הרמב"ם שכתב בהלכות אבל בד"א במת ישן אבל אם מת תוך שלשים יום סמוך לחג מעוררת מ"ש במת ישן הדברים כפשטן שבעת ההספד כבר נתיישן ועברו עליו י"ב חודש ומ"ש אבל אם מת תוך שלשים סמוך לחג לאו לדיוקי דאם מת קודם שלשים לחג אע"פ שהוא תוך שלשים למיתתו ישן מיקרי אלא לרבותא קמ"ל דאע"פ שגם מיתתו היה תוך שלשים לחג וא"כ ס"ד דבכה"ג ההספד יש בו תוספ' מרירות ומחמת זה יזכור ימי האבל בימי השמחה קמ"ל כיון דבשעת ההספד כבר המרירות בלבו אינו מוסיף מחמת ההספד וה"ה היכא שברגל כבר כלו השלשים יום ועיקר הכל תלוי בשלשים של שעת מיתה:
ומלשון רש"י ז"ל נ"ל שיש לו בזה שיטה אחרת שכתב לא יעורר על מתו אם מת לו מת חודש או ב' חדשים קודם המועד כו' לא יספידנו שאם מת לו תוך שלשים יום לפני הרגל לא ישכור ספדן כו' מבואר דמפרש דלא יעורר היינו במת ישן ולא יספידנו היינו מת חדש ואע"פ שכתבתי לעיל שי"ל לפי דנקט רש"י מלתא דרב שהאיר בשכר ממילא דאין חילוק בין חדש לישן מ"מ האמת יורה דרכו דרש"י ס"ל שזהו החילוק בין ערעור להספד וכן מבואר ממ"ש רש"י לפי שאין המת משתכח כו' כלומר כיון דמת אינו משתכח מן הלב ל' יום אי מספידו פחות מל' יום לפני הרגל אתי לאספודי ברגל דעדיין לא שכחו עכ"ל ור"ל דגזרה הוא שגזרו חכמים דאי שרית ליה למספד מת חדש קודם לרגל יש לחוש שמא יספידנו ברגל ג"כ כיון שהרגל הוא תוך ל' ועדיין לא שכחו ובהא דלא יעורר דהינו מת שמת לו, חודש או חדשים מ"מ אסור הוא כיון שהספדן חוזר על קרוביו ומעורר לבם יש לחוש שיהיו מי שלבו דוה עליו ואתי לאספודי במועד (ועיין ברש"י ד"ה ובכין עמיה הכי אסור למימר במועד והיינו לא יעורר על מתו ותיבת במועד הוא תמוה שהרי רש"י, כתב במשנה דל' יום אתרווייהו קאי וכן נראה ממ"ש בש"ס באותה שעה אמרו לא יעורר כו' ואפשר שט"ס הוא תיבת במועד או לאו דוקא קאמ' ור"ל לענין הלכות מועד אך רבינו ירוחם בשם הראב"ד וה"נ פירשו הך לא יעורר היינו במועד, וצ"ע) ורש"י כ"כ ע"פ דברי הש"ס שלנו אמר רב כדהדר ספדנא כו' ואמנם בירושלמי איתא איזו עירור מזכירו בין המתים כו' והביאו הרא"ש ונראה שמזה למד הטור מ"ש אפי' אם יש לו הספד בלא זה כגון שמת לו מת עתה כו' אסור להספיד עמו על המת שלפני ל' יום כו' נראה דמפרש דהיינו מזכירו בין המתים שרוצה להספיד על מת חדש ורוצה להספיד זה עמו ולפי"ז צ"ל דמתני' זו ואצ"ל זו קאמרי דאף להזכירו. בין המתים אסור ואצ"ל לעשות לו הספד בפ"ע ולפי"ז י"ל דהא דבש"ס דילן אמר רב כדהדר ספדנא כו' לשיטתו אזיל דס"ל הטעם משום שהוא בשכר וא"כ אין חיזוק בין חדש לישן לפי דעת הראב"ד ודעמי' וא"כ א"א לפרש שמזכירו בין המתים שהרי לדידיה אין שום מת שיהא מותר להספידו בשכר סמוך לרגל ולכן מפרש בדהדר ספדנא משא"כ הירושלמי דמחלק בין חדש לישן שפיר י"ל דעירור היינו שמזכירו בין המתים שמותר להספיד עליהם לפי שהם חדשים ועיין בתוספתא דיבמות והובא בפוסקי' אפי' שמע ממקוננות מזכירו בין המתים אין לך עבות גדולה מזו ובאמת שצ"ע לפרש המשנה בדרך זו ואצ"ל זו ואפשר לפרש לפי מ"ש הב"י דמה שנוהגין בזמן הזה שבתשלום השנה סופדין את המת ומזכירים ומזכירים את נשמתו אף לדברי שמואל שרי כו' א"כ י"ל דבכה"ג מיירי דקאמר מזכירו בין המתים ולא זו אף זו קאמר דלא מיבעי' אם מזכירו בין המתים שכבר מתו שזה עושה רושם בלבו ביותר אלא אפילו לעשות לו הספד בפ"ע נמי אסור ולפירוש הראב"ד והנ"י א"ש בפשיטו' דהך לא יעורר אמת לו מת במועד קאי וצ"ע:
ודאתאן עלה בשיטת רש"י עכ"פ מבואר מדבריו דס"ל דהלכתא כרב מדכתב בפשיטות בפירש המשנה ולא ישכור ספדין וכן מבואר דעת הרי"ץ גיאות לפסוק כרב כמ"ש הרמב"ן והרא"ש בשמו וכן הוא דעת הרי"ף וכל פוסקי הלכות כמ"ש הרמב"ן בשמם ודעת בה"ג נראה ג"כ כהרי"ץ גיאות להתיר בזה"ז לגמרי שהשמיט משנה זו מהלכותיו וכ"כ התוספות דהלכה כרב באיסורי וכ"כ בפיסקי התוספות שם וכ"כ באגודה דז"ל פי' ר"י הלכתא כרב באיסורי ובחנם מותר בירושלמי בד"א במת ישן אבל בחדש שמת תוך ל' יום למועד מותר דבלא"ה יתורא הוא עכ"ל ונראה שהוא ט"ס וצ"ל דבלא"ה זכור הוא והעתיק זה מל' המרדכי ע"ש וארכביה אתרי ריכשי דדברי המרדכי בזה הם אמורים אליבא דשמואל דמשום זכרון צער המת במועד הוא ואף שהרמב"ן כתב גם אליבא דרב להתיר בחדש לאו מה"ט אתי עלה רק מטעמ' אחרינ' וכמבואר לעיל וצ"ע והרמב"ן ג"כ פוסק כרב ודחה ראיית הראב"ד מהירושלמי וכן דעת הרשב"א כמ"ש ה"ה בשמו וכבר כתבתי שמבואר מדברי הרמב"ן דאף מי שפוסק כשמואל מתיר בתוך ל' יום למיתתו אע"פ שיכלו הל' יום קודם בא הרגל ואפשר שכן ג"כ דעת הראב"ד והרא"ש וכדמשמע בנ"י וקצת יש להביא ראיה לדבר דלדבריהם דלא שרי אלא במת תוך ל' של הרגל לכאור' הוא דבר פשוט ומוכח בכמה דוכתא במגילת תענית דקאמר מריש ירחא דניסן אתוקם תמידא כו' דלא למספד ביה וכן אמרו בכ"ח באדר אתי בשורה טבתא ליהודאי כו' ועוד מימרות כהנה ולרב ניחא דלענין בחנם מיירי משא"כ לשמואל תקשי דת"ל דהוה ל' יום קודם לרגל וכן בר"ה דף כ"ה גבי אמו של בן זזא שהספידה ר"ג הספד גדול כו' לידע שלא קידשו ב"ד החודש ופירש"י שאין מספידין בי"ט מבואר דהך ברייתא ג"כ לענין קה"ח של ר"ה איתמר דמיירי מיניה התם וא"כ תיקשי היכי עביד הכי ל' יום לפני הרגל ודוחק לומר דהך מלתא שלא יספיד בתוך ל' יום לרגל בתר הכי תיקנו כיון דמילי דסברא נינהו אליבא דשמואל שלא יזכור האבילות ברגל כמשתה אחרוני' כן משתה ראשונים ומסתמא היה תקנת קדמונים מנביאי' שביניהם ועיין בא"ח סי' תק"פ כי שמואל הנביא מת כ"ח אייר וכתיב ויקבצו כל ישראל ויספדו לו ואפשר שבטרם שנתקבצו עבר החג וממשה רבינו שמת בז' באדר ויספדו לו ל' יום פשיטא דאין קושי' דאבילו' דרבים נינהו וכיוצא בזה כתב בספר כתובה אהא דדוד המלך מת בעצרת כו' וע"ש שכתב לפרש בזה דברי רש"י בעמוס אשר הבאנו בראשית דברינו בהספד הלז שכתוב והפכתי חגיכם לאבל כענין שנאמר וכל יהודה וירושלים מתאבלים על יאשיהו שהכוונה לומר דקשה איך יתאבלו בחג וע"ז אמר כענין שנאמר וכל יהודה וכו' והו"ל אבילות דרבים ודפח"ח וממילא דגם משמואל אין ראיה כיון דכתיב ויקבצו כל ישראל כו' ועיין במ"ק דף כ"א שאני משה דתקיף אבלי' ומ"מ מהך דמגילת תענית והך דאמו של בן זזא מוכח בפשיטות דחדש שמת תוך ל' לרגל מותר ומה חידש הירושלמי בזה דקאמר בד"א בישן כו' דודאי הכי הוא ודוחק לומר דבאמת אין שום חידוש בזה רק דינא קאמר אך לפי מ"ש דחדש היינו תוך ל' יום למיתה שפיר הוצרך להשמיענו דלא תימא דדוקא בכה"ג שהמיתה עצמו היתה סמוכה לרגל דבלא"ה הוא זכור ברגל קמ"ל דכל שעדיין תוך ל' יום אין ההספד מוסיף על המרירת כלום:
ובזה יש ללמוד זכות על הזקנים אשר בימי יהושיע דאמרינן בשבת דף ק"ה כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו שנאמר ויקברו אותו כו' להר געש מלמד שרגש עליהם ההר להורגם ופירש"י שלא הספידו אותו כראוי. ובגליון התוספות בשם תוס' שאנ"ץ כתבו משום דלא אשכחן דכתיב ביה ויבכו אותו ל' יום כמו במשה ואהרן עכ"ל ונ"ל דס"ל דודאי אין להעלות על הדעת שלא הספידוהו כלל רק שלא הספידוהו כראוי לו שהי' ראוי להם שיספידוהו ל' יום כמו משה ואהרן וג"ז צריך להבין דזקנים הללו דכתיב בהו ויעבדו ישראל את ה' כל ימי יהושיע וימי הזקנים מה ראו על ככה שלא הספידוהו כל שלשים וגם מה זה דקאמר כל המתעצל כו' דמשמע שהיו רוצים להספיד אח"כ ונראה דא"ש לפי מה דאיתא במגילת תענית והובא בש"ע א"ח סי' תק"פ שיהושע מת כ"ו בניסן א"כ י"ל שהם היו סבורים שצריכים להפסיק ההספד שלשים יום קודם רגל ולא הספידוהו רק עד וא"ו באייר והיו רוצים להשלים ההספד אחר עבור החג השבועות והיינו דקרו להו מתעצל בהספדו ולכן רגש עליהם ההר להורגם דבאמת נתעלמה מהם ההלכה דכיון שהוא תוך שלשים יום למיתה היו רשעים להספיד אע"פ שנכנסו שלשים שלפני הרגל ולפי שיטת הטור והש"ע אפשר לומר לפי מ"ש גבי אבילות דמשה שהספידוהו שלשים יום אף שהיה קרוב לרגל לפי שהיה אבילות דרבים וזקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה פני יהושיע כפני לבנה שאין בו צורך לעולם כל כך כמו החמה ולכן כיון שמדרגתו למטה ממדרגות משה לכך דחו ההספד ורגש עליהם ההר להורגם דיהושע בדורו היה כמו משה בדורו והא נמי אבילות דרבים הוא ועוד י"ל דהתם בשבת היא מימרא דר"י אמר רב ולדידיה הא דלא יספוד קודם הרגל לאו מצד סברא הוא וקודם המעשה שאירע אין סברא לאסור אף בשכר ומכ"ש בחנם ואם כן י"ל דהנך זקנים נקטי מנפשייהו כסברת שמואל לפי שאין המת משתכח שלשים יום כו' לדחות ההספד קודם לרגל וגעש ההר עליהם שאין ראוי לחדש דבר מעתה בסברא דעלמא וכשיטת רב אך מימרא זו איתא נמי במדרש בשם אמוראים אחרים חזרנו על המקרא ולא מצאנו מקום ששמו הר געש כו' וקצרתי ועכ"פ מטין הדברים שאין לדחות ההספד אשר הוא עכשיו צורך שעה. ומצאתי להגאון המפורסם מוהר"ר יעב"ץ ז"ל בקונטר' שאגת ארי' שהדפיס על הספדו של אדם גדול גיסו הגאון המפורסם מוה' ליבוש ז"ל האב"ד דק"ק אמשטרדם ושם בסוף הקונטרס כתב בקצרה שיש צדדים להתיר בתוך שלשים לרגל ומ"ש שם דעל מתו המחויב להתאבל קאמר צ"ע וקצרתי:
וראיתי בשער המלך סוף הלכות י"ט שהקשה דלפי הירושלמי דמפליג בין מת חדש לישן קשה נימא א"ב מת חדש ומתחלה ר"ל דש"ס דידן פליג בסברא זו על הירושלמי. ושוב פקפק בזה שהב"י כתב שהרמב"ם והרמב"ן פוסקים לדינא להתיר במת חדש וא"כ הול"ל א"ב מת חדש ונדחק לתרץ. ונראה מדבריו שלא ראה דברי הרמב"ן שדעתו באמת דגם אליבא דרב יש חילוק בין חדש לישן וכן מבואר מסוף דבריו שם שכתב לחלק בין חדש לישן כיון שיש עליו חובת הספד כו' ולא הזכיר חילוק הרמב"ן. ואמנם לפי שיטת הראב"ד ודעמיה דחדש תלוי במחלוקת רב ושמואל יש להסתייע מזה דש"ס דידן סבר הלכתא כרב ולכך לא בעי למימר הא"ב בין רב לשמואל במת חדש דאין זה רבותא כיון דלרב חדש נמי אסור ופשטא דמתני' הכי משמע דהא סתמא קתני דאסור והש"ס בעי לאשמועינן בהך א"ב רבותא בכוחא דהיתרא אליבא דרב דהלכתא כוותיה ונקיט הך א"ב דקא עביד בחנם ולמימרא דאע"ג דמתני' סתמא משמע לאסור אף בחנם ליתא כן אליבא דרב אלא בחנם שרי לדידיה ולכן קשיא להו שפיר על הרי"ץ גיאות דלימא איכא בינייהו בזה"ז דזה הוי גם כן כוחא דהיתרא אליבא דרב דהלכתא כוותיה משא"כ אי הוי נקיט מת חדש דזהו רבותא בכח דהיתרא אליבא דשמואל ובאמת קיי"ל כרב דאסור ואין באיסור רבותא דפשט' דמתני' משמע הכי לאסור בכל גווני ולפי שיטת הראב"ד והרא"ש דס"ל דלרב חדש אסור וס"ל הלכה כשמואל אפשר לומר דס"ל דודאי אין מקום לומר דאסור להספיד על מת בתוך שלשים לרגל כדמוכח בדוכתי טובא וכמש"ל. ולא מסתבר למימר דהך דמגילת תענית ודר"ג קודם הך מעשה שאירע הוה. וא"כ אין קיום לדברי רב רק דבאמת לרב מוקמינן בפשיטות דהתם בחנם הוי ושרי וא"כ לא היה יכול הש"ס לומר חדש א"ב דא"כ הוי קשיא אליבא דרב מדוכתא טובא דמוכח דחדש מותר וע"כ לומר דלרב בחנם שרי ולכך אמר האי נ"מ גופא בפשיטו' וא"צ לחזור אחר נ"מ אחריתי כלל ומ"ש עוד בשער המלך שם להקשות על הטור שכתב ודוקא להספיד בשכר אסור כו' אפילו אם יש לו הספד בלא זה כו' דמשמע דלרב בחדש מותר (ובטורי' דפוס ד"פ ראיתי נרשם בעיגול מן ודוקא עד ואפי' אך מסוף דבריו שכתב אבל בחנם מותר לרב ניכר שראש דברים אמת בלי ט"ס) והרי מוכח מראב"ד ורא"ש דלרב חדש אסור דאל"כ מאי מייתי מהירושלמי ע"ש שהניח בצ"ע ולכאורה שפיר קא מותיב ונלענ"ד דהטור ס"ל דלא כהרמב"ן שאין לסתור הכלל שבידינו מחמת הירושלמי וכמ"ש הרא"ש ע"ז רק אם אנו רוצים לתפוס דהלכה כרב צ"ל דגם חילוק הירושלמי א"ש אליבא דרב גם כן וכמ"ש באמת הרמב"ן ז"ל אך הראב"ד והרא"ש באמת לא ניחא להו סברת הרמב"ן בהא לחלק אליבא דרב בין ישן לחדש ולכן ס"ל דהירושלמי מסייע לשמואל ופסקו כוותיה ולפי זה הטור בהך צד דמנקיט הלכתא כרב שפיר כתב דחדש מותר דאל"כ אין לפסוק כרב כלל אלא כשמואל דמסייע ליה הירושלמי אלא ע"כ לומר דגם לרב א"ש חילוק הירושלמי והוא יישב נכון לענ"ד:
ובהכי א"ש מה דלכאורה קשה על הש"ע שכ' בפשיטות כדברי הטור ולא הזכיר שום דבר מדיעה האחרת כלל ובשלמא לענין הא דאסור בכל גווני אף בחנם י"ל שתפס לחומרא אבל מ"מ לא היה לו להשמיט דיעה השניה לגמרי שהרי הוא דעת גדולי הראשונים כמ"ש הרמב"ן ז"ל והוא שיטת רש"י והתוספות והרמב"ן והרשב"א לפסוק כרב ונ"מ לחומרא שבשכ' אסור ולפמ"ש א"ש דאע"ג דהרמב"ן סובר דאף אם נאמ' שהירושלמי כשמואל אית לן למיפסק כרב באיסורא מ"מ שפיר קדמיה להחויא שגם רב מודה לחילוק הירושלמי דכל למעוטי בפלוגתא עדיף טפי והכי משמע קצת מדלא קאמר איכא בינייהו מת חדש ולכן כתב בפשיטות להתיר במת חדש בכל גווני ובמת ישן אזיל לחומרא כשמואל דאפילו בחנם אסור:
והנה בהא מלתא דלא יספוד קודם הרגל לא מצינו שחילקו בו בין ת"ח לע"ה אך אם איכא ספיקא קמן הלכת' כמאן נראה דודאי אם אין הפסד בדבר לדחות ההספד אף דקי"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל מ"מ מה"ת ניחות נפשין לספיקא בדבר שאינו חובה וצורך השעה אבל במקום שיש חובת היום וצורך השעה שמת גדול הדור שמוטל על כל הת"ח להספידו וחז"ל החמירו בכמה עונשי' פרטים למתעצל בהספדו של ת"ח וזכר לדבר ההוא דיהושע וזקני' שאעפ"י שבוודאי לא נתעצלו בחנם כי אם מחמת איזה סיבות ואמתלאות כאשר צדדנו בזכותם לעיל וטעם זקנים נקח מ"מ נענשו מאוד וא"כ פשיטא דבכה"ג לא שייך לומר לתפוס החומר' ולדחות השעה הצריכה לכך דחומר' דאתי לידי קולא הוא דמקילין בכבוד הת"ח ומכ"ש דלאו כ"ע דינא גמירי לידע שדחוי' היא בצבור מחמת שלשים יום קודם לחג ואתי לידי חשדא שמתעצלין בהספד החכם שכבודו בהספדו כיון שיש לנו עמודי עולם לסמוך עליהם וגם כבר בארנו כמה צדדין דאף קצת המחמירין מודים דבתוך שלשים למיתתו שרי אעפ"י שהשלשים יום כלים קודם הרגל כדאי הוא עשה דכבוד התורה ובפרט בכיוצא של הנושא שלנו דאתריה דרב הוא ויש לסמוך על זה שלא לדחות ההספד ובכל זאת לא היינו עושים מעש' כי חלילה לזוז זיז כל שהוא מדברי הש"ע אשר קיימו וקיבלו עליהם כל ישראל וכמ"ש הרמב"ן שאעפ"י שאנו מדמין אנו נותנין ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים ז"ל אך הלום ראינו צורך שעה בדבר להספידו בעת ספוד בעוד ההמון נמוג ונמס לבם ומחמתו להו ואחים ויש בזה תועלת גדול עשות חסד עם החיים ועם המתים וכדאמר רב אחים הספידא דקאימנא התם וה' יגדור פרצותינו ישוב יהפוך מספדינו למחול לנו אשר נואלנו ואשר חטאנו ובמאור תורתו יאיר עינינו ויצליח סופינו אחרית ותקוה שובה ויפקדנו בפקוד' ישועה קרובה מהרה שובה ה' את רבבות אפרים דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:
סליק שו"ת בית אפרים מחלק יורה דעה:
סוף הספר