אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה עה

שאלה עד

שאלה ישראל שהי' לו בהמה מבכרת ומכרה לנכרי בכסף וכשנתוודע הדבר הגידו לו שאין זה לבד מועיל אלא שצריך למסור אותה לנכרי או להקנות לו החצר שבהמה עומדת בתוכה וביני בינו ילדה ואמרו לו שהוא ספק בכור ומסר הבכור לנכרי והנכרי סרסו ועשה בו מום מה דינו ואקלע האי דינא קמי' דמר שמואל ה"ה בן דודי וריעי הרב כו' מוהר"ר שמואל מרגליות נ"י האבד"ק קרעמניץ וק"ק מקולניץ והאריך בחריפות ובקיאות והעלה להתיר וענותו תרביני לחוות דיעי בזה:

תשובה מתחלה נדון אם הטלת מום בבכור בזה"ז דאורייתא או דרבנן והנה מפשיטות דברי הש"ס בע"א דף י"ג מבואר דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ כיון דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי ואין אסור להטיל מום רק מדרבנן וכן פירש"י שם בהדיא וכן נראה מדברי התוספות בבכורות דף ל"ג ומדברי הרא"ש ע"ש אך הרמב"ם פ"א מהל' איסורי מזבח הל' ז' נראה דס"ל דאסור מדאורייתא שכתב וז"ל המטיל מום בקדשים כגון שסימא עינו או קטע ידו לוקה שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהי' בו מפי השמועה למדו אזהרה שלא יתן בו מום ואינו לוקה אלא בזמן שבהמ"ק קיים שהרי ראוי לקרבן ופסלו אבל בזה"ז אעפ"י שעבר בל"ת אינו לוקה עכ"ל והכ"מ שם הביא דברי הש"ס דע"ז דף י"ג ופירש"י שם דאינו אסור מדאורייתא דלא כהרמב"ם והלח"מ תמה שם דהא בש"ס אמרינן דבזה"ז דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי גרע ממטיל מום בבע"מ דחזי לדמי והרמב"ם שכתב אח"כ בהטיל מום בבע"מ אינו לוקה היינו דאפילו בל"ת אינו עובר דהא הך מלתא תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן דר"מ מרבה מכל מום כו' דאפי' מטיל מום אסור ורבנן מוקי האי כל לגרמא וכיון שכן ליכא קרא לאסור מטיל מום בבע"מ דלגרמא איצטרך ועוד הקשה דמ"מ למה קאמר רבא בבכורות נראה כמטיל מים כו' כיון דאיתא איסורא דאורייתא וגם מלשון הש"ס דקאמר לית לן בה ע"ש באורך ולעד"נ ליישב הכל דלכאורה קשה בהא דפריך בע"ז ולהוי כמטיל מום בבב"מ ופירש"י דפלוגתא היא בבכורות ואיכא מאן דאסר ומאי קושיא על רבא דלמא רבא לטעמי' דס"ל דקרא דכל מום לאסור גרמא הוא דאתי כדאיתא בביצה דף ך"ז דההוא גברא דאייתי בוכרא לקמי' דרבא כו' א"ל דלמא את גרמת לי' א"ל לא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא מום לא יהי' בו כו' ולפי"ז אינו איסור להטיל מום בבע"מ רק מדרבנן ולכך שפיר קאמר רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים אך י"ל דמאן דקא מותיב שפיר קא מותיב דנהי דרבא גופי' ס"ל דמטיל מום בבע"מ אין איסור רק מדרבנן מ"מ מאי דוחקי' לאוקמי' הך ברייתא כמ"ד דס"ל הכי כיון דתנאי פליגי בהכי טפי הוה א"ש לאוקמי כר"מ דס"ל מדאורייתא דא"ל דבעי לאוקמי' ככ"ע דז"א דהא השתא נמי דקאמר נראה כו' ע"כ דלא אתי כמ"ד צער ב"ח דאורייתא דאל"כ למה שרי הכנסה לכיפה שהיא איסורא דאורייתא טפי הו"ל למישרי' למשווי' גיסטרא דליכא רק איסורא דרבנן אלא ע"כ דאתיא כמ"ד צער ב"ח דרבנן וא"כ ה"נ דהו"מ לאוקמי כמ"ד דס"ל דהטלת מום בבע"מ איכא איסורא דאורייתא ולהכי דחינן צער ב"ח דרבנן אך דאכתי קשה דמאי קא משני בע"מ לדמי חזי ופירש"י לחללו באחר ומקריב חילופיו וקרינן בי' תמים יהי' לרצון משום חילופיו עכ"ל וזה תימא דהא הך דינא דהטלת מום בבע"מ דאסור לגבי בכור איתמר והרי בבכור קי"ל דהוא קרב ואין תמורתו קרבה כדאיתא בתמורה דף ה' ודף ך"א וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' תמורה ונפלאתי על הלח"מ שם שתמה על הרמב"ם שכתב שנאמר בבכור לד' הוא כו' ותמה דבתמורה דף כ"א מפיק לה מקודש הם ובמח"כ אישתמיטתי' דברי הש"ס שם דף ה' דמסיק התם דבין לאביי ובין לרבא ילפינן לה מלד' הוא ובדף ך"א קאי למאי דס"ד התם דלרבא ילפינן מקודש הם ע"ש ועכ"פ אין תמורת הבכור קריבה וכן פסק הרמב"ם בפ"א מאיסורי המזבח דהמטיל מום בתמורת בכור ומעשר אינו לוקה לפי שאין ראוין לקרבן ולפי"ז כיון דאף בבכור ומעשר אסור להטיל מום בבע"מ והתם חילופיו לא קרבו כלל א"כ אף דלא חזי לדמי נמי עובר וה"ה לבכור בזה"ז וא"ל דדוקא תמורת בכור תם אינו קרב אבל אם יש לו בכור בע"מ והמיר עליו שפיר קרב דמנ"ל לחלק בכך ועוד שנלענ"ד פשוט דלגבי בכור בע"מ לא שייך חילוף כלל דע"כ לא אמרינן הכי אלא לענין פסולי המוקדשין שתופסים דמיהם להקדש ומביאים עבורם בהמה אחרת והלכך שפיר שייך בהו חלול על בהמה אחרת ואף דרש"י מפרש דמיירי בקדשי ב"ה וקדשי ב"ה אין עושים תמורה מ"מ חלול מהני בקדשי ב"ה בעלת מום כדאיתא בתמורה ופסקה הרמב"ם בפ"ז מהל' עירוכין ע"ש משא"כ בבכור שאין הדמים להקדש כלל אלא הוא נאכל במומו לכהן וא"כ לא שייך לגבי' תמורה כלל דמכי נפל בי' מומא נפק לחולין ואע"ג דקי"ל בבכורות דף ט"ז דפסולי המוקדשין אף לאחר פדיונו עושים בהם תמורה והתוספות שם כתבו דלא דמי לוולדות דתמורה שאני דקדושה בפה הוא וכיון דגלי קרא שחלה על בעלת מום קבוע ה"ה שחלה לאחר פדיון (ונפלאתי על הלח"מ פ"ג דתמורה שהקשה על הרמב"ם מוולדות והביא דברי רש"י דחולין ובמחכ"ת אישתמיטתי' דברי הש"ס ותוספות אילו ודברי רש"י בחולין צ"ע) ולפי"ז י"ל דגם בבכור בע"מ אע"ג דממון בעלים הוא מ"מ תמורה חלה עליו כמו פסולי המוקדשין לאחר פדיונן מ"מ הא אמרינן התם דזה שם אמו עליו כו' וא"א להקריבו בכה"ג דמכח קדושה דחוי' קאתי א"כ עכ"פ ס"ס אינה קריבה ויאכל במומו להבעלים כתמורת בכור ומעשר תמים וא"כ כיון דאסור להטיל מום בבכור בע"מ אע"ג דלא קרינן בי' תמים יהי' לרצון משום חילופיו א"כ למה לא נילף מיני' ג"כ לקדשים בזה"ז ועוד קשה דהא בפסחים דף י"א אמרינן טעמא דרבי יהודה דס"ל דבכור שאחזו דם אין מקיזין משום דאי שרית לי' במקום שאין עושין בו מום אתי למיעבד במקום שעושין בו מום מתוך שאדם בהול על ממונו ופירש"י כהן זה בהול על הבכור שלא ימות כו' ולפי"ז ע"כ בבכור שבא ליד כהן מיירי ואפ"ה ס"ל לר' יהודה דבמקום שעושין בו מום איכא איסורא דאורייתא כמבואר בבכורות ברש"י ובתוס' שם דר' יהודה ס"ל כר"מ בהא וא"כ קשה דהא בכה"ג לא חזי לדמי דהא קי"ל בתמורה דף ז' שאין הכהנים ממירין בבכור כלל ודוחק לומר דמיירי בבכור של כהן עצמו דק"ל כהנים ממירין בשלהם וכן פסק הרמב"ם פ"ב מהל' תמורה דהא ר' יהודה סתמא קאמר בכל בכור אין מקיזין לו דם ולכאורה הי' אפשר לומר דהיינו טעמא דר"י דס"ל כר"י בן נורי שם דלא ס"ל דרשא דר"ע דוהיה הוא ותמורתו שחלה עליו קדושה בבית הבעלים והלכך אף ביד כהן שפיר חזי לדמי שימיר בו וא"ל דהא ע"כ התם בבכור בח"ל מיירי ואליבא דר"ש דאל"כ בלא"ה אין ממירין בו שלא זכה כהן בחייו של הבכור כמבואר שם וקרא דאסור להטיל מום בבע"מ לאו בהכי מיירי דמשמע דההיא דר"י נמי בכל גוונא מיירי וא"כ בלא דריב"נ אין כהן ממיר בו דז"א דשפיר מצינו למימר דר"י ס"ל כריב"נ דלא ס"ל דרשא דר"ע ואי משום דלא זכה בו הכהן ז"א דהא הכא בבע"מ מיירי ובבע"מ שפיר זכה בו הכהן מחיים כמבואר שם בתמורה וכן צריך לפרש דברי הרמב"ם פ"א דתמורה הל' ט' במ"ש ואין הכהני' ממירין בבכור שאע"פ שזכה בו מחיים דבבע"מ מיירי כמ"ש הלח"מ פ"א מהל' בכורו' הל' י"ז לחד תירוצה ע"ש (ומזה מוכח כמש"ל דאף בבכור בע"מ שפיר עושין בו תמורה כמו בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן) אך דבאמת דז"א דהא דינא דר"י בבכור שאחזו דם מיירי והוא מום עובר כמ"ש הרא"ש והתוס' בחד תירוצא א"כ אכתי לא זכה בו הכהן מחיים שיוכל להמיר בו וכיון דאכתי חזי להקרב' כשיעבור מומו ומ"מ לא קרינא בי' תמים יהי' לרצון כיון דהשתא מיהא לא חזי ואינו לרצון כמבואר באשר"י שם (וע"כ דהמקשן דפריך ולהוי כמטיל מום בבע"מ דאסור ס"ל דאע"ג דהתם מום עובר הוא וא"כ איכא למימר דהתם חזי כשיעבור מומו מ"מ כיון דעכ"פ ל"ש תמים יהי' לרצון וע"כ דדריש לי' לדרשא אחריתא וא"כ אף דלא חזי כלל אסור ואהא משני לי' דבע"מ גם השתא חזי לדמי ולרצון קרינא בי' משום חילופיו) לפי"ז הדרא קושיא לדוכתי' אליב' דר"י מאי קא משני דבע"מ חזי לדמי דז"א דהא בע"מ דאחוזת הדם לדמי נמי לא חזי דהא אינו יכול לחללו על אחר דאכתי לא זכה בי' והכא בבא ליד כהן מיירי דהיינו טעמא דר"י דס"ל שהכהן בהול על ממונו וכן קשה בהא דקאמר אליבא דר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור דמסתמא ר"מ ור"י בחד גוונא מיירי כשבא ליד הכהן וא"כ היאך אמרינן דחזי לדמי ולכאורה הי' אפשר לומר דמאי דקאמר בע"מ חזי לדמי היינו בפסולי המוקדשין אמרינן שימכרו והמעות יפלו לנדבה לקנות עבורם בהמות אחרים ובבכור נמי אע"ג דאינו מחויב לקנות בהמה בעד הדמים מ"מ שפיר אפשר שיקנה בהמה עבור הדמים ויקריבנה משא"כ בזה"ז שא"א להקריב כלל גם י"ל דבבכור שהדמים הם שייכים לכהן דשפיר קרינן בי' דחזי לדמי אבל כל זה אינו כיון דע"כ הש"ס פריך שיהי' בזה"ז איסור דאורייתא כמו מטיל מום בבע"מ א"כ איך שייך לחלק בדאורייתא לומר דבכה"ג קרינן בי' תמים יהי' לרצון דחזי להקרבה שיקנה בהמה כשירצה או כשהמעות של כהן כל זה אינו במשמע ומצאתי בספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ מצוה שפ"ג שכתב שיש לשאול אחר דאמרינן בפ"ק דע"ז דלא אסור להטיל מום בבע"מ אלא במקום דחזי דמי להקרבה היכא אמרינן בבכורות בכור בעל מום דהא לאו בר הקרבה הוא ולאו בר דמים הוא ויש לתרץ דמדרבנן גזרו בכור אטו שאר קדשים בעלי מומין דחזי דמייהו להקרבה ותירוץ נכון יותר דבבכור שאחזו דם עסקינן בבכורות דחזי להקרבת גופו ע"י רפואה עכ"ל ושמחתי כמוצא שלל רב ששאלתי כשאילת הראשוני' בעזה"י ואמנם מה שתירוץ רבינו הרא"מ ז"ל דהתם חזי להקרבת גופו ע"י רפואה אינו עולה לשיטת התוספות בבכורות ובמנחו' דף נ"ו שכתבו דברייתא מיירי באחוזת הדם שאין לו רפואה אם לא שיקיז במקום שעושין בו מום וא"כ לא חזי להקרבת גופו כלל וגם בהך תירוצא דמדרבנן גזרו יש לעיין דא"כ ל"ל להש"ס למימר דפליגי במטיל מום בבע"מ אי אסור מדאורייתא דבפשיטות מצי למימר דכ"ע סברי מטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא רק בבכור נחלקו דבבכור לכ"ע אינו רק מדרבנן כיון דלא חזי דמי להקרבה ומר סבר גזרינן אטו שאר קדשים ומר סבר לא גזרינן ומזה יש ראי' מכרחת לשיטת הרמב"ם שסובר דאף היכא דלא חזי דמי להקרבה איכא איסורא דאורייתא ועובר בל"ת אלא שאינו לוקה והלכך אף אם נימא דבשאר קדשים אסור להטיל מום בבע"מ גם בבכור איכא איסורא דאורייתא ומש"ה איצטרך לאוקמי פלוגתייהו דמאן דשרי ס"ל דבכל קדשים מותר להטיל מום בבע"מ משום דכתיב תמים יהי' לרצון וכדי ליישב לשון הש"ס דקאמר נראה מום מעליותא הוא כו' ומסיק דבזה"ז גרע ומשמע דאפילו איסורא דאורייתא ליכא נלענ"ד ליישב דלכאורה קשה בהא דפריך נראה מום מעליא הוא משמע דדוקא אדרבא קא קשיא לי' וכן פירש"י להדיא בד"ה ונהוי כמטיל מום בבע"מ דאדרבא פריך ולכאורה צ"ע דלאביי מי ניחא דל"ל לשנויי משום בזיון קדשים דלית ביה רק מדרבנן לבד והא בלא"ה לא מצי עביד הכי משום איסורא דאורייתא דמטיל מום ועל המקשן דפריך מהך ברייתא קשיא טפי דקארי לי' מה קארי לי' הא אסור להטיל מום בקדשים ולכאורה אפשר לומר עפ"י מ"ש התוס' שם להקשות על פירש"י שפירש דמיירי בקדשי ב"ה דא"כ היאך קאמר רבא נראה כמטיל מום דהא בקדשי ב"ה אין איסור בהטלת מום ולכן פירשו דמיירי בקדשי ב"ה ולפי"ז א"ש דעל המקשן ועל אביי לק"מ די"ל דאינהו מפרשי בקדשי ב"ה ואין בזה איסור משום הטלת מום אבל על רבא דע"כ מוקי בקדשי מזבח משום שנראה כו' פריך שפיר מום מעליא הוא אך רש"י מפרש דמיירי בקדשי ב"ה וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בהל' עירוכין ולדידהו צ"ל כהפירוש הב' דהתוספות דרבא מפרש הטעם בקדשי מזבח וגזרה קדשי ב"ה אטו קדשי מזבח ולפי"ז י"ל ג"כ דהמקשן שהקשה מום מעליא הוא לא פריך הכי אדאביי דלאביי י"ל דלית לי' גזרה קדשי ב"ה אטו קדשי מזבח ולכאורה לפי"ז לא קשה קושית התוספו' שם שהקשו אהא דפריך ונשחטי' משחט נימא גזרה אטו קדשי מזבח שאסור משום שחוטי חוץ ונדחקו לומר דשפיר קא משני ובפשיטות י"ל דלאביי שפיר קא קשיא לי' דלאב"ש לית לי' הך גזרה דאל"כ הו"ל לשנויי בפשיטות משום מטיל מום ולכך פריך שפיר ונשחטי' משחט ואפשר לומר דשפיר קשיא להו דהיה מצי לשנויי דגם אביי אית ליה הך גזרה ומ"מ אין לאסור משום מטיל מום כיון דגם בקדשי מזבח גופי' בזה"ז אין איסור כיון דגם לדמי לא חזי וכדמשני באמ' לרבא וסברת דנראה כמטיל מום לא ס"ל לאבי' ולכך הוצרכו לתרץ דשפיר משני והנה התוספות שם בע"ז ד"ה אמר אביי אמר קרא ואת סוסיהם תעקר הקשה ה"ר אלחנן וא"ת למ"ד צב"ח דאורייתא מאי ראי' מייתי מיהושע כו' וי"ל דודאי שיש בידם לעקור היכא דנראה טעם קצת לעקר ד"ת כדמוכח ביבמות גבי משיאין האשה עפ"י ע"א עכ"ל וכוונתם למ"ש שם דף פ"ח ד"ה מתוך חומר כו' דאין זה עקירת ד"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב לעקור ד"ת ע"ש ולכאורה אין הנידון דומה דהתם כיון שיש קצת סברא להאמין להעד בצירוף סברא דדייקא ומינסבא מתוך חומר שפיר י"ל דלא חשיב עקירת דבר מה"ת משא"כ כאן שאינו מצד הסברא כ"א מטעם קנס ובכה"ג משמע התם דאין לעקור דבר מה"ת כ"א בשב ואל תעשה או מגדר מלתא ומדברי התוספות משמע דלאו משום גדר מלתא אתינן עלה ונראה דא"ש לפי מ"ש התוספות שם דף צ' ד"ה וליגמר מיני' וא"ת שאני התם דעפ"י הדיבור הי' מתנבא כו' ונראה כיון דעפ"י הדבור שרי משום צורך שעה ה"ה שלא עפ"י הדיבור שהרי אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה ולפי"ז י"ל דה"ה כאן כיון שעל פי הדיבור הותר ליהושע לעשות כן והרי אין הנביא רשאי לחדש דבר ע"כ דהקיל הכתוב באיסו' זה דצב"ח בשביל צורך שעה וה"נ יכולים חכמים להקל בדבר משום קנסא:

אך אכתי קשה דמאי פריך מהך דאין מקדישין כו' דלמא לא הקילו חכמים באיסור צב"ח דאורייתא משום קנסא והך דנשא ונתן בשוק של ע"א אתא כמ"ד בב"מ צב"ח דרבנן והך ברייתא דאין מקדישין אתיא כמ"ד צב"ח דאורייתא ולכך אסור לו לנשר פרסותיו ולמעבד איסור' דאורייתא וא"ל דהשתא נמי דנועל דלת בפניו נמי איכא צב"ח וכמ"ש התוספות בסנהדרין דף פ' דז"א שהרי התוס' שם ביבמות בד"ה כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו כתבו דסדין בציצית הוי שב ואל תעשה כיון דבשעת עיטוף לא מחייב ולאחר שנתעטף דמחייב שב וא"ת הוא ע"ש וא"כ ה"נ טפי אית ליה למעבד ע"י נעילת דלת לבשעת הכנסה לכיפה אכתי אין כאן צב"ח ואח"כ שוב הוי שב וא"ת (ועיין בשו"ת נ"ב סי' פ"ב שכתב ג"כ דמנשר פרסותי' חמור שמצער בידים משא"כ הכנסה לכיפה שהוא רק גרמא כו' ומ"ש שם דמה שלא הקשה להיפוך דבע"ז נמי יכנס לכיפה משום דשם מותר בהנאה כמ"ש התוס' צ"ע לפ"ז לפי מ"ש הר"ן בב"מ הביאו הנ"י בפ' אלו מציאות דלכך זקן ואינו לפי כבודו פטור מפריקה שצב"ח הותר בשביל תשמישן של בני אדם והלכך בשביל כבודם נמי שרי וא"כ לא פריך מידי די"ל דלכך גבי קדשים נועל דלת משום דליכא צב"ח כולי האי כמו לנשר פרסותי' וכיון דבלא"ה אסור בהנאה כל למעוטי צב"ח עדיף טפי משא"כ גבי ע"א כיון דשרי בהנאה טפי יש לנו לעשות ע"י מנשר פרסותי' ואף דאיכא צב"ח טפי מ"מ הרי צורך תשמישן של בריות ואין לאוסרו וצ"ע):

ולכן נלענ"ד דע"כ לא מפלגינן התם בין מלתא דקום ועשה לשב וא"ת אלא לענין דברים שמפורש איסורם בתורה כגון ההיא דחשיב התם סדין בציצית כו' אבל דבר שאינו מפורש בתורה רק אתיא מדרשא שפיר ב"ד מתנין לעקור אף בקום ועשה ולפיכך קשי' ליה דטפי ה"ל למעבד הך תקנת' דמנשר פרסותי' כדי שלא יקלקל חצירו וכיפתו וחילוק זה בין מפורש בתורה או אתיא מדרשא מבואר בספר המצות להרמב"ם ועיין בכ"מ בריש הל' אישו' לענין קדושי כסף ולענין קידושי קרובי האם ובדברי הרא"ש בביצה בפרק המביא בשם בעה"ע ועוד כמה דוכתי:

והנה מסוגיין דעלמא נראה דיש איסור דאוריית' אף בזה"ז מהא דקי"ל בדוכתי טובא דנחשדו כהני על הבכור אפי' בזה"ז ואפילו ע"י גרמא ואפי' בת"ח חבר ויושב בישיבה כמ"ש הפוסקים מעובדא דר' צדוק ואם אית' דהטלת מום גמור נמי אינו אלא מדרבנן בזה"ז פשיט' שאין לנו להחמיר כ"כ במלת' דרבנן ועובדא דר' צדוק נמי בתר חורבן הוה שהרי הי' בימי ר"ג ור"י באותו פרק שמינו את ראב"ע לנשיא ואז בתר חורבן הוה כמ"ש התוס' בע"ז דף י"ג ובשבת פרק במה אשה אההיא דראב"ע הוי מעשר מעדרי' כו' וכן מבואר בביצה דף כ"ז בעובד' דבוכרא דאתי לקמי דרבא כו' שהבאתי לעיל דא"ל רבא דלמא את גרמת לי' כו' ע"ש ברש"י שפירש דבכהן מיירי שנחשדו על הבכורות ובשלמא אם נימא דאיכ' איסור' דאורייתא בהטלת מום אף בזה"ז שפיר י"ל שהחמירו שלא לשחוט עליו ואף דזה שאסרו לשחוט על מום שהוטל בכונה אינו אלא דרבנן מ"מ החמירו בדבר לאסור אף בחבר ובגרמא כיון דאפשר למייתי בה לידי איסורא דאורייתא אבל אם גוף הטלת מום בזה"ז אינו רק דרבנן פשיט' דלית לן לאחמורי כולי האי דהא א"א למייתי לידי איסור' דאוריית' כלל ולפי"ז מכ"ש במטיל מום בבע"מ דאיכ' איסור' דאורייתא דהא בזה"ז גרע לפי פשיטות דברי הש"ס בע"ז ומ"ש הלח"מ דאף בל"ת אינו עובר מדלא כתב הרמב"ם בלשונו אינו לוקה כמו גבי בזה"ז משום הא לא איריא דכיון דבזה"ז גרע ואפ"ה כתב שעובר בל"ת דממילא דמטיל מום בבע"מ פשיט' דעובר בל"ת ולא הוצרך להשמיענו רק שעכ"פ אינו לוקה דסד"א דאפילו מלקי לקי ולא דמי לבזה"ז דהא חזי לדמי קמ"ל דאפ"ה אינו לוקה ומלקי הוא דלא לקי הא איסור' דאורייתא איכא וגם במה שהקשה הלח"מ דהא קרא איצטרך לגרמא נלענ"ד שאין הכרח שהרמב"ם יסבור דגרמא אסור מדאורייתא שהרי הרמב"ם שם כתב וז"ל המטיל מום בקדשים כגון שסימא את עינו או שקטע ידו לוקה כו' מלשון זה משמע להדי' דדוקא בכה"ג לקי אבל לא ע"י גרמא ואע"ג דהרמב"ם בהל' בכורות כתב הרגיל לבכור שיפול בו מום כגון שנתן דבלה על אזנו כו' ה"ז לא ישחוט עליו כו' כתב זה עפ"י הש"ס דבכורות דף ל"ה דאמרינן התם זה הכלל לאתויי גרמא ומ"מ אין מוכרח שיהיה בזה איסור תורה ואם אית' שיש בזה איסור תורה לא הוה שתיק הרמב"ם מיני' בהל' איסורי מזבח שהרי עיקרו דקרא דכל מום לא יהיה בו בקדשים כתיב ולא השמיענו כזאת דאף בגרמא אסור ולוקה ואדרבה פשטא דלישנ' משמע דדוק' בעשה בידים חייב אלא דהוא גופא קשי' דכיון דרבנן ס"ל דמטיל מום בבע"מ שרי וכל מום לאתויי גרמ' מנ"ל להרמב"ם לפסוק בהא דלא כרבנן גם קשה דא"כ דכל מום לאתויי מטיל מום בבע"מ הוא א"כ למה פסק הרמב"ם דאינו לוקה:

והנה הרמב"ם בפי' המשנה הביא התוספתא דמטיל מום בבע"מ לוקה וסיים ודע זה משמע דס"ל דהכי הלכת' ומ"מ הא קמן דבחבורו חזר בו וכתב דאינו לוקה ואפשר דאזיל לטעמי' פ"ו מהל' בכורות שכתב במוכר מעשר בהמה כיון דלא קנה לוקח אינו לוקה דלאו מידי עביד ועיין בלחם משנה שם וא"כ ה"ה כאן במטיל מום בבע"מ דאין עשייתו כלום. דלא לקי:

איברא שיש לחלק דדוק' התם שנתבטלה מכירתו וממילא דלאו מידי עביד משא"כ כאן אע"ג דלא אהנו מעשיו דבלא"ה לא חזי להקרבה מ"מ איהו דידיה עביד וכמו מחמץ אחר מחמץ דלקי ואף שיש לדחות דשאני מחמץ אחר מחמץ שהם פעולות חלוקות שאופה אחר העריכה בחימוץ או לש אחר העורך בחימוץ משא"כ כאן שעיקר האיסור הוא הטלת המום וכיון שלא הועיל כלל בעשי' זו והוא שם אחד אין כאן חיוב מלקות ועיין בשער המלך ריש הל' קרבן פסח שכתוב כיוצא בזה לחלק בין מוציא אחר מוציא בקרבן פסח ובין שוחט וזורק על החמץ ע"ש מ"מ גם למוכר מעשר בהמה לא דמי כולי האי דיש לחלק כמ"ש:

אך בפשיטות י"ל דהרמב"ם סובר כיון דאתי מרבוייא דכל מום לא לקי עליו כמו שאין לוקין על חצי שיעור דאתי מרבוייא דכל חלב וכ"כ הלח"מ פ"א מהל' חמץ ומצה דארבוייא דכל לא לקי אלא דהלח"מ שם הקשה מהא דפסק הרמב"ם בתערובות שאור לוקה וע"ש בשער המלך שתירץ דהרמב"ם שפיר סובר דאין ללקות מרבוייא דכל רק התם גבי תערובות שאור ודבש ע"כ רבוייא אתי למלקות דאל"כ בלא"ה אסור מדין חצי שיעור:

אך א"ש בפשיטות דהכא י"ל דרבוייא דכל לא אתי כ"א לאיסורא דסד"א דמטיל מום בבע"מ שרי לגמרי כיון דלא חזי להקרבה ומרבינן ליה מכל לאיסור' ומ"מ אין לוקין עליו כמו דלא לקי על חצי שיעור ועדיין צריך ביאור דמנ"ל להרמב"ם לפסוק בהא דלא כרבנן דס"ל דמטיל מום בבע"מ שרי וכל לאתויי גרמ' ונלענ"ד דהדבר מוכרח מסוגיי' הש"ס דגרמא אינו רק מדרבנן דהא בבכורות דף אית' במשנה דין מום ע"י עכו"ם דאסור ואמרינן זה הכלל לאתויי גרמא וזה תימא דהא הך דגרמא מקרא ילפינן ופשיטא טפי לאיסור' מע"י עכו"ם וא"ל דע"י עכו"ם גרע מגרמא דז"א דגרמא איהו גופי' עביד מעשה שמניח דבלה או בצק על אוזן הבכור וגורם המום משא"כ ע"י עכו"ם דלא עביד מעשה כלל רק אמירה בלבד דבכה"ג גבי שבת אינו רק שבות וגבי שאר איסורין איבעיא הוא בש"ס וכה"ג אמרינן בעירובין פרק הדר ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה כו' ע"ש לענין להחם ע"י עכו"ם ומכ"ש דהתם דמיירי שלא אמרו לעכו"ם כלל שיעשה בו מום רק ע"י שידע העכו"ם שיותר ע"י מום עשה כן להנאת ישראל ובודאי דגרמא עדיף טפי וא"כ איך נקטי בזה הכלל דמשמע דדינ' דרישא מסתבר טפי לאיסור' ועוד קשה כיון דמה דמרבינן גרמא לאיסור' דאוריית' מרבינ' ליה מזה הכלל א"כ ע"כ דרישא ודאי ג"כ מדאורייתא אסור וקשה דזו מנין לנו שיהיה חמור משאר איסורין דמבעי' ליה בב"מ ועכ"פ אין איסור דאוריית' בשאר איסורין רק שבות מדרבנן כמו באיסורי שבת וא"כ מאי עדיפותא דאיסור הטלת מום וא"ל דגזירת הכתוב הוא דמרבינן ליה מדכתיב כל ז"א דהא כל לאתויי גרמא הוא וא"ל דאמירה לעכו"ם בכלל גרמא ז"א דהא במתני' איתמר דין אמירה לעכו"ם וגרמא מרבי בזה הכלל ואם איתא דאמירה לעכו"ם מגרמא ילפינן א"כ תלי תניא בדלא תניא דהא עיקר הדין דמרבינן מדאורייתא גרמא הוא וגם כי אין ללמוד אמירה לעכו"ם מגרמא כמ"ש דגרמא גרע דעדיף מעשה בגופי' וכן נראה מדברי הש"ס בב"מ דלענין הרביץ ארי מבחוץ קאמר חסימה מעלייתא הוא ואמירה לעכו"ם מיבעי' לי' דלמא לא מתסר אפי' מדרבנן וקצת י"ל דהרביץ ארי הוה כמעשה חסימה ממש ועדיף מגרמא והוא דחוק ועוד דא"כ לר"מ דס"ל דקרא למטיל מום בבע"מ ולית ליה רבויי' דכל אגרמא א"כ נימא דלית ליה הנך משניות ששנינו בהם דאסור ע"י עכו"ם אלא ודאי דז"א דגם ר"מ אוסר ע"י עכו"ם גרמא מדרבנן עכ"פ ומתני' כר"מ ומדאורייתא ליכא קרא למיסר כלל רק מדרבנן ופשיט' לי' טפי לאסור ע"י עכו"ם משום דאתי לאחלופי בישראל כמבואר בש"ס שם וגרמא לא פשיטא לי' לאסור מדרבנן ומרבי לי' בזה הכלל לומר דאסור ג"כ מדרבנן כמו אמירה לעכו"ם משא"כ אם נימא דאסור מדאורייתא אי מרבינין גרמא אין ללמוד ממנו אמירה לעכו"ם וכמ"ש:

ובאמת לכאורה יש לעיין אפי' אם נימא דמתני' אסור מדרבנן קאמר מ"מ מאי קמבעיא לי' בב"מ אמירה לעכו"ם בשאר איסורין דלמה יגרע מהטלת מום בבכור ע"י אמירה לעכו"ם דאסור מדרבנן ודוחק לומר דבאמת בבכור אסור מדאורייתא דמרבינין מכל וא"כ גזרת הכתוב הוא וליכ' למילף מיני' דז"א כמ"ש דאף לרבנן אין לנו לרבות רק גרמא ועוד דלר"מ ע"כ אמירה לעכו"ם אסור בבכור מדרבנן ולמה לא נילף מזה בשאר איסורין:

ומצאתי באשר"י שם בשם הראב"ד שכתב דאיבעי' דחסימה לא איפשטי' ולקולא ואע"ג דמסקינן דמטיל מום בקדשים ע"י נכרי נמי אסור ואפי' בזה"ז שהוא מדרבנן התם משום חומר' דקדשים הוא ולא גמרינן מיניה עכ"ל ומדבריו אלה מבואר ג"כ דגם בקדשים אין איסור אלא מדרבנן באמירה לעכו"ם ואפי' בזמן המקדש אלא דלאלומי הקושי' קאמר דאסור ע"י נכרי אף בזה"ז שהוא מדרבנן ע"ש ולפ"ז כיון דבמתני' נקט ע"י נכרים וגרמא משמע להדיא דתרוייהו חד דינ' הוא ובשניהם אין איסור רק מדרבנן ולכך מרבי לגרמא בזה הכלל דע"י נכרי מסתבר טפי לאיסורא משום דאתי לאחלופי ולכך לא כתב הרמב"ם בהל' איסורי מזבח דגרמא אסור מדאורייתא רק בהל' בכורות לענין קנסא דאין שוחטין עליו דבכה"ג אף ע"י גרמא קנסינן ליה מדרבנן שלא ישחוט עליו וכיון דקרא לא קאי אגרמא ממילא דקאי אמטיל מום בבע"מ ואסור מדאורייתא אלא שאינו לוקה כיון דלא אתי אלא לרבוייא כמש"ל והכי משמע נמי מדפריך בע"ז בפשיטות ולהוי כמטיל מום בבע"מ אע"ג דאמלתא דרבא קאי ורבא ס"ל בביצה דגרמא אסור וא"כ מטיל מום בבע"מ שרי ובעי לאוקמי כהלכתא ולכך קאמר נראה כו' שאסור מדרבנן עכ"פ וכבר העירותי למעלה בזה ופשיטות הענין מורה דהש"ס סובר דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא והא דקאמר רבא בביצה דגרמא אסור ומייתי עלה מברייתא דכל מום כו' צ"ל דאף מאן דיליף מכל מום לאסור מטיל מום בבע"מ מ"מ ס"ל לאסמכתא בעלמא לאסור גרמא מהך קרא אבל לעיקר הדין ליכא בגרמא רק איסור מדרבנן ולכך השמיט הרמב"ם בהל' מזבח רק בהל' בכורות דקנסינן ליה מדרבנן אף בגרמא שלא ישחוט עליו ועוד יש כמה ראיות דאף בזה"ז הוא דאורייתא מפשיטות דברי הש"ס בגיטין ובב"מ דקאמר צורם אוזן עביד איסורא דאורייתא וכן יש להביא ראיה מסוגיית הש"ס בביצה בענין בכור שנפל לבור:

וראיתי למחו' הגאון אבדק"ק פ"פ דמיין בחידושיו מחנה לוי שכתב בזה וקצרתי כעת. והנה הרא"ש בבכורות כתב דמטיל מום בבע"מ אף מדאורייתא שרי מ"מ מדרבנן אסור דאל"כ קשה גבי אחיזת הדם דיטיל בו מום עכשיו וישחוט עליו ולענ"ד בפשיטות יש להוכיח דאם איתא דאף מדרבנן שרי א"כ אף בלא מום אחר יהא מותר לשוחטו דהא תיכף בהתחלת שחיטה הוא נעשה בע"מ וכשגומר השחיטה הרי הוא כשוחט בע"מ דהשחיטה גופא מום היא כדאמרינן בחולין דף ל"ז נהי דאדחי מפסח כו' ופרש"י דכיון דנשחוט קצת הסימנים אין לך מום גדול מזה ע"ש:

אלא דלפי"ז לכאורה מוכח דגם מדאורייתא אסור להטיל מום בבע"מ כו' דאל"כ הא דאסרה תורה לשחוט על מום שהטיל היכא משכחת לה דהא בשעת שחיטה הוי כמטיל מום בבע"מ וגמר השחיטה הוא על מום השני הנעשה בשחיטה שהוא נעשה בהיתר כיון שכבר הי' בע"מ ומכ"ש מאן דאסר מדאורייתא לאכול אם נשחוט על מום שהוטל בכוונה כדאמרינן מנין לצורם כו' שנאמר ל"ת כל תועבה א"כ מוכח דמטיל מום בבע"מ מדאורייתא אסור ולכך לא מהני ליה מום בשחיטה אף שכבר הי' בע"מ כיון שגם מום זה בכוונה אסור ותועבה הוא ואפשר לומר דודאי כשהוא הטיל בו מום אין זה תקנה שישחוט אותו ויטיל מום ע"י שחיטה דכיון דהטלת מום הראשון הי' במזיד מה יושיענו זה שגם ע"י השחיטה יש בו עשיית מום בתחלת השחיטה והרי זה כאילו עושה כמה מומין בתכיפה אחת אין בזה כדי להתיר משא"כ הרא"ש שם דמיירי שנפל המום מאליה כגון אחוזת הדם אלא שהוא מום עובר ואין היתר לשחוט עליו בזה שפיר קאמר הרא"ש דאף דמדאורייתא שרי להטיל מום כשיש בו מום עובר מ"מ מדרבנן אסור דאל"כ יעשה בו עתה מום וישחוט עליו לצאת לחולין מחמת המום שנעשה בו אבל בעלמא א"ל דמחשב מום מחמת השחיטה דא"כ כל שחיטת קדשים היכא משכחת לה למ"ד אינה לשחיטה אלא בסוף נימא דהוי כנפל בו מום בתחלת שחיטה אלא ע"כ דז"א דדרך הכשרו בכך ועיין בחולין דף כ"ח ע"ב בתוס' שם ד"ה פסח וקדשים מאי איכא למימר דאי אפשר להפסיד העור ולבדוק דאין מום גדול מזה ע"ש ואפשר שדוקא ע"י הפרדת העור קאמרי ובשחיטות מקצת הסימנים ודאי מחשב מום כמש"ל מש"ס דחולין ואין להאריך:

ועתה נבא לדון במטיל מום בבכור ושחט על אותו מום אם יש בזה איסור דאורייתא לאכלו על אותו המום והנה התוס' בבכורות דף נ"ד כתבו דכמה שמעתתי מוכחי דצורם אוזן קנסא הוא אלא שהקשו ע"ז מהא דאיתא בספרי פרשת ראה ר"א אומר שעובר משום לא תאכל כל תועבה ותירצו דהא דאמרינן דהוי קנסא פליגי אדר"א בספרי וסברי כאחרים דדרשי בספרי שם דבפסולי המוקדשין הכתוב מדבר או בבישול בב"ח ואין לאסור על שחיטת אותו מום מל"ת כל תועבה כמו בב"ח וכלאי זרעים ומעשה שבת שיש לחלק וא"ת ולר"א דלא מפליג מאי פריך מבהרת כו' א"נ דספרי אסמכתא בעלמא היא עכ"ל נקוט מיהא בידך דאנן לדידן סבירא לן דאינו רק קנסא מדרבנן ואפילו לר"א דדריש לי' מקרא י"ל דגם לדידי' אסמכתא בעלמא הוא והנה התוס' שכתבו שיש לחל' בין הך דהכא לבב"ח כו' סתמו דבריהם ולא ביארו החילוק ובחולין דף קט"ו כתבו וא"ת צורם אוזן בכור לתסר אפילו צרמו נכרי וי"ל דשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי וכאיל א"כ אינו דבר מתועב כו' עכ"ל וגם בזה דבריהם סתומים קצת וכוונתם דע"כ לא אסרינן בב"ח ואינך משום ל"ת כל תועבה אלא משום שהמעשה עצמו הוא מתועב מצד המעשה ולא מצד העושה שאפילו אם הבשר נפל מעצמו לתוך החלב אסור משא"כ כאן דגלי רחמנא דאם נפל מום מעצמו שרי וא"כ אין כאן תועבה מצד המעשה רק מצד העושה זה לא נכלל בכלל ל"ת כ"ת וזה כוונת דבריהם מה שכתבו א"כ אינו דבר מתועב ר"ל שהדבר בעצמו אין בו תיעוב כלל:

וראיתי לב"ד הרב נ"י שנראה מדבריו שהשיא כוונתם לענין אחר ולכך יצא לחלק בין בכור לפסולי המוקדשין ונלענ"ד ברור כוונת התוספות כמ"ש ונלמוד דברים הסתומים כאן ממה שפירשו במקום אחר שכך מבואר מדבריהם להדיא בתמורה דף ד' דדוקא בב"ח נפיק מל"ת כל תועבה הואיל ואפילו אם נפל ממילא הבשר לתוך החלב אסור אבל צורם אוזן בכור דממילא מותר אינו בבל תאכל כ"ת אפי' נעשה בידים עכ"ל. איברא דצ"ע בלשון התוספות במ"ש הואיל ואפילו נפל כו' ותלי תניא בדלא תניא דהיא גופא מנ"ל דבב"ח נפל ממילא אסור דדלמא דוקא בישל בידים דנעשה בו תועבה שעבר על לא תבשל אבל נפל מעצמו באמת שרי דמה"ת לומר שתערובות בב"ח הוא מתועב מצד עצמו ונראה דסבירא להו דודאי סתמא דמלתא כל דבר שאסרה תורה לעשותו אין התיעוב מצד העושה כי אם מצד המעשה וא"כ כשאסרה תורה בישול הבב"ח מסתמא המעשה מצד עצמו מתועב ואפילו נתבשל ממילא משא"כ בצורם אוזן כיון דגלי קרא להתיר בנעשה ממילא ע"כ שאין התיעוב מצד המעשה ולכך אין בזה כלל משום ל"ת כל תועבה וזה מבואר מדברי התוספות בחולין שהבאתי לעיל:

שוב ראיתי בפר"ח יו"ד סימן ס"ד שמבואר מדבריו פירוש דברי התוספות בחולין כמ"ש ורמז לדבריו המ"ל פ"ד מהלכות בכורות ע"ש אך לולי דברי התוספות הייתי אומר דמעיקרא לק"מ מהא דמטיל מום בקדשים דודאי אין זה בכלל ל"ת כ"ת דאם נאמר כל שעשה דבר שהרחיקתו התורה ממנה נאסר באכילה תעה על עצמך הגוזל דבר מאכל מחבירו ואכלו ילקה משום ל"ת כל תועבה והדבר פשוט שז"א ולא יעלה על לב לעולם שאין התועבה באותו הדבר עצמו כלל רק דאקרקפתא דגברא מונח איסורא שלא יגזל מחבירו דבר ולפי זה נראה דגם מה שאסר' תורה שלא להטיל מום בקדשים איסורו הוא לפי שמפקיע מבהמה זו קדושת המזבח והרי זה כגוזל את ההקדש וא"כ מה לי גוזל הדיוט מה לי גוזל הקדש ומפקיע מידי הקדש אף שאסרה תורה שלא לעשו' כן אין הדבר ההוא נאסר כלל ואפשר שגם זה בכלל דברי התוספ' דכיון דחזינן שהתירה תורה אם נפל מום מעצמו אלמא דעיקר הקפידא הוא רק לפי שהוא גורם להפקיע מידי קדושת המזבח והרי זה כגוזל את ההקדש וא"כ אין הדבר מתועב וכגוזל מן ההדיוט דמי:

אך לענ"ד הך מלתא תליא בפלוגתא דר"מ ורבנן דאליבא דרבנן דסברי דשרי להטיל מום בבע"מ ודוקא מידי דחזי להקרבה אסור להטיל בו מום ולדידהו שפיר י"ל טעמא דאיסורא משום שמפקיע קדושת מזבח משא"כ לר"מ דס"ל דאפילו להטיל מום בבע"מ אסרה תורה והיינו לפי שדבר שהוקבע בו קדושה הטלת מום בו הוא דבר מתועב לפני המקום אף שבלא"ה לא חזי להקרבה אם כן שפיר י"ל שהוא נכלל בכלל ל"ת כל תועבה ואף דבנפל בו מום מעצמו שרי היינו טעמא משום דשם ליכא תיעוב כלל שלא הרחיקה תורה אלא שלא לעשות מום בידים ואז באמת נקרא תועבה ג"כ משא"כ כשנפל מום מעצמו ואף לפי מה שדחה הפר"ח דברי הר"א מזרחי שרוצה לחלק בין נפל מעצמו להפילו נכרי כיון דעל שניהם לא שייך תיעוב שלא נעבדה בו עבירה משא"כ בזה שנעשה בו מעשה ההרחקה שאסרה תורה שפיר הוי תועבה ואינו דומה לנפל מעצמו דמעולם לא נעשה כאן ענין תיעוב כלל ואך דבב"ח דלא גלי לן קרא אמרינן שגוף הדבר מתועב אף שנפל מעצמו מ"מ בזה גלי לן קרא דנפל מום מעצמו אין זה מתועב ומ"מ עדיין אין הכרח אם באמת נעשה מעשה מתועב שלא יהיה בו איסור משום ל"ת כל תועבה כיון דע"כ מתועב דבר זה לפני המקום כיון דליכא למיתלי טעמא דקפידא משום הפקעת קדושת מזבח שהרי אסרה תורה להטיל מום בבע"מ ובהכי א"ש קושית התוספות בבכורות מהספרי דר"א אסר צורם אוזן מל"ת כ"ת די"ל דר"א ס"ל כר"מ דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא ואם כן ע"כ דהוי תועבה משא"כ רבנן לטעמייהו דס"ל דמטיל מום בבע"מ שרי שפיר ס"ל דאין איסור בהטלת מום משום תועבה רק קנסא לבד ולהיות כי המוביל נחפז לדרכו הוצרכתי להפסיק באמצע הפרק ולעיקר הדין אני מסכים הולך על דברת כבוד ב"ד הגאון נ"י להתיר בזה מכל הלין טעמי דכתיבנא ועוד כמה צדדים אשר לא העליתים על ספר מטעם הנ"ל:

דבר זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הלכות אבל

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה