אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה נח

שאלה נז

שאלה יוריני ויאיר עיני בדברי המהרש"א ז"ל בגיטין דף מ"א שכ' דהא דע"ע רבו מוסר לו שפחה כנענית היינו שפחה דידי' אבל שפחה של אחרים אסורה לו שזה סותר למ"ש הש"ס בתמורה דף כ"ט הילך טלה ותלין שפחתך אצל עבדי ומוקי לה בע"ע ופריך שפחה לע"ע משרי שרי ע"ש ותימה על מהרש"א שכתב בפשיטות לאיפוך:

תשובה כדבריך כן הוא כי הוא תימה גדולה על אא"ז מהרש"א ז"ל שיהא דבריו נגד ש"ס ערוך וזה שנים רבות שמעתי שעמד על תמיה זו הגאון האמיתי מהר"י לנדא ז"ל ועתה באו הדברים בדפוס בשו"ת נו"ב מהדורא תנינא. וגם הלום ראיתי בשער המלך הלכות עבדים שהביא בשם מהרח"ש שנסתפק בזה והביא ג"כ מהרש"א הנ"ל ותמה ג"כ מש"ס הנ"ל ולחומר הנושא אען ואומר דהנה רש"י שם פירש טעמא דרבי דס"ל דלא הוי אתנן משום דס"ל דאף אם אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית והרמב"ם בפי' המשנה כתב הטעם משום שהותר מכללו בש"כ והר"ע ברטנורא הביא פירש"י וגם פי' הרמב"ם ולכאורה נראה דמסתברא כפי' הרמב"ם דלפירש"י צ"ע דאדמיפלגי באתנן הו"ל לאפלוגי בהדיא בהך מילתא היכא דלית ליה אשה ובני' אם רבו מוסר לו ש"כ אם לאו דפשיטא דהא בהא תליא ולפירוש הרמב"ם א"ש דפליגו בסברא לגבי אתנן דר"מ סבר אעפ"י שעבד זה אסור בשפחה מ"מ כיון שהותר מכללו היכא דאית ליה אשה לא הוי ביאת זנות שיחול ע"ז שם אתנן ורבנן פליגי עלי' וס"ל כיון דעבד זה אין לו היתר בשפחה שפיר הוי ביאת זנות ולפי זה י"ל דאין לנו לעשות פלוגתא רחוקה בין ר"מ לרבנן וע"כ לא פליגי עלי' דר"מ אלא היכא שאין לאותו עבד צד היתר כלל בשפחה כיון שאין לו אשה אבל היכא שיש לו אשה או למ"ד שאף שאין לו אשה רבו מוסר לו שלאותו עבד עצמו יש היתר מכללו לגבי שפחה אחרת וגם רבנן מודו בהך סברא דהיכא דהותר מכללא לא הוי אתנן כיון שזה העבד גופיה יש לו היתר בביאת שפחה עכ"פ וזה היתה סברת המקשה שהקשה שפחה לעבד משרי שרי ור"ל דאע"ג דשפחה זו שאינה של רבו לא הותרה מ"מ כיון דעכ"פ זה הע"ע יש לו היתר בשפחה ומ"ט דרבנן ודחיקה ליה מילתא דרבנן יחלקו בזה עם ר"מ ולכן מוקי בדלית ליה אשה ובנים וא"כ לגבי עבד זה לא הותרה לו ביאת השפחה כלל ואפ"ה פליג ר"מ וס"ל דגם בכה"ג נמי חשיב הותר מכללו כיון שאם היה לו אשה היה מותר או דס"ל דאף באין לו אשה רבו מוסר לו ש"כ כפירש"י:

ועוד הלענ"ד דלכאורה בלא"ה צריך להבין עיקר החילוק בין שפחה של רבו לשל אחרים ויבן בזה עפ"י המבואר בלח"מ ומ"ל פ"ג מהלכו' עבדים שהרא"מ פרש' משפטים תמה על רש"י שם שכתב שרשות ביד רבו כו' דמנ"ל שהוא רשות ולא חובה דר' ישמעאל במכלתא קאמר או אינו אלא חובה ת"ל אם בגפו כו' וכיון דרש"י מפרש אם בגפו יחידי נכנס לומר לך יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו כו' אם כן איך כתב שהוא רשות וכן הקשו על הרמב"ם ג"כ ע"ש והנה אם נימא דהא דרבו מוסר לו הוא חובה פשיטא דלא שייך שיטיל עליו הכתוב חובה למסור לו שפחה של אחרים רק על שפחה שלו ומכ"ש לפמ"ש הרא"ם והמ"ל שם הביאו דטעמא שהוא חובה כדי לקיים והתנחלתם א"כ פשיטא דלא שייך זה כ"א בשפחה דידיה וממילא דבשל אחרים דלא שייך גבה חובה באיסור' קיימא וכמו באין לו אשה ובנים דכיון דקרא לא מיירי בהכי כ"א ביש לו א"כ באין לו בחזקת איסור עומדת וה"ה בזה דבשפחה של אחרים אסורה עליו כמו לשאר ישראל משא"כ למ"ד רשות דהיינו שהתור' ניתנה לו רשות למסור לע"ע שלו שפחה וחידוש הוא שחידשה התורה בזה ממילא דאין סברא לחלק בין שפחה שלו לשל אחרים דכל שרבו רוצה יכול למסור לו ש"כ ופקע מיני' איסור שפחה לגמרי ולפ"ז א"ש דבתמורה דמקשה שפחה לע"ע משרי שרי ואכתי לא נחית לחלק בין יש לו אשה או לא והיה סבור דבכל גווני שרי למסור לו ולפי"ז ע"כ קרא דבגפו אתי לאוריי שהוא רשות ממילא דשפחה שרי ליה אף של אחרים משא"כ למאי דמסיק לחלק בין יש לו אשה וזה נלמד מקרא דאם בגפו אם כן היכא שאין לו אשה שרבו מוסר לו הוא חובה וזה לא שייך כ"א בשלו וממילא דאסור בשל אחרים ושפיר נסתפק מהרח"ש בזה:

אך שעדיין צ"ע דמאי דוחקי' דש"ס לאוקמי באין לו אשה שהרי אחרי שמוכרח התרצן לומר שיש חילוק בין יש לו אשה א"כ הוא חובה ואסור בשל אחרים אף ביש לו אשה ולכך הוי אתנן ונראה דא"ש לפי מ"ש המ"ל שם דאף אם נאמר דדרש' דאם בגפו למדרש דאם אין לו אשה ובני' כו' מ"מ אין מחמת פשיטות המקרא דאם אדוניו הכרח לומר שהוא חובה דמצינו לשון זה דאם שהוא רשות רק דמצד הסברא הוי אמרינן שהוא חובה כדי לקיים והתנחלתם וכו' ע"ש והנה למ"ד בגיטין דף מ"ג לעולם בהם תעבודו רשות פשיטא דלא שייך לפרש קרא דאם אדוניו שהוא חובה למסור שפחה לקיים והתנחלתם שהרי גוף העבדות אינו חובה רק רשות ומכ"ש דל"ש עליו חיוב למסור שפחה להוליד עבדים לקיים והתנחלתם וכ"כ בשער המלך וע"כ דאי בעינן למימר שהוא חובה צ"ל דס"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו חובה והשתא א"ש בתמורה דאף דהתרצן שם מחלק בין יש לו אשה כו' מ"מ לא בעי לשנויי דהאיסור משום שפחה של אחרים ומשום דחובה הוא למסור שפחה וזה ל"ש כ"א בשפח' שלו דא"כ הוי צריך לאוקמי מילתייהו דרבנן בפלוגתא דר"י ור"ע אם לעולם בהם תעבודו הוי רשות או חובה ולכן עדיפא ליה לשנויי בדלית ליה אשה דלא נייד בזה מסברת המקשן דסובר אם אדוניו כו' הוא רשות והוי היתר אף בשפחה של אחרים ואפ"ה א"ש דמיירי בדלית ליה אשה ובנים משא"כ מהרש"א בגיטין שפיר כתב אליבא דהלכתא דקי"ל למידרש אם בגפו כמ"ד דאם יש לו אשה ובנים כו' וא"כ מצד הסברא מפרשינן דאם אדוניו ואחובה כיון דקי"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו חובה וכיון שהוא חובה ממילא שאין זה רק בשפחה שלו אבל שפחה של אחרים אסורה עליו א אך לפי"ז אכתי קשיא על מהרש"א דלמה הוצרך לומר דהא דמקשין התוספות וימכור עצמו בע"ע היינו שימכור עצמו למי שיש לו אשה תיפוק ליה דהתם בלא"ה א"ש שהרי התוספות שם קיימו למ"ד דאף אם אין לו אשה ובנים רבו מוסר לו ולדידיה שרי אף בשל אחרי' כדכתיבנא ולכן נלענ"ד עפ"י מש"ל בשם הרמב"ם בטעמא דמ"ד לא הוי אתנן לפי שהותר מכללו בש"כ ולכאורה אין טעם זה מובן כ"כ. אך נראה דא"ש על פי מאי דאיתא שם בתמורה ר' אומר אין אתנן אסור אלא הבא לו בעבירה אבל אתנן אשתו נדה כו' ופירש"י הבאות לו בעבירה שאין לך צד היתר בה אבל אשתו נדה מותר בה לאחר זמן כו' ולפי"ז א"ש בטעמא דרבי דס"ל לא הוי אתנן דאזיל לשיטתי' (והרמב"ם גורס במתני' ר"מ) דכל שיש לו בה היתר לא הוי אתנן וה"נ בע"ע בשפחה שיש לו היתר בשפחה זו כשישא אשה ויוליד בנים וכמו נדה דאע"ג דהשתא אסירה ליה עד שיעברו ימי נדתה ותטבול מ"מ כיון שיש לו בה צד היתר לאחר זמן לא הוי אתנן וא"ל דבכל שפחה נימא דהוי צד היתר לכשתשתחרר ז"א דכי משתחררה גופא אחרינא הוא דמעיקרא בהמה השתא דעת אחרת וכדאמרי' בקידושין דף ס"ג ואנן בעינן צד היתר בהך גופא גופיה ועוד דאין זה צד היתר לכשישחררנ' רבה דמה"ת לומר שיעשה כן ואף למ"ד לעולם בהם תעבודו רשות מ"מ כיון שעכ"פ אין עליו חובה ורגילות לעשות כן אמרינן דלא תצא זו מחזקת שפחות שהיא בה עתה משא"כ לענין אין לו אשה ובנים דהע"ע אורחי' בהכי והוטל עליו חובה לקיים מצות פ"ו ושבת שפיר מקרי צד היתר כמו בנדה דאורחה בהכי לטבול כשעברו ימי נדתה ותהיה מותר' לו ולכך ס"ל לרבי דאף שאין לו אשה ובנים לא הוי אתנן לשיטתיה דצד היתר לא הוי אתנן (ולגרסת הרמב"ם י"ל דר"מ ס"ל בהא כרבי ורבנן פליגי וס"ל דצד היתר ל"מ או דס"ל לחלק בין זה לנדה ואפשר לכווין גם דברי הרמב"ם בפה"מ לזה ולפי זה נראה דאם נימא דע"ע אסור בשפחה של אחרים דינא הוא דהוי אתנן לכ"ע דאין כאן צד היתר כלל בשפחה זו של אחרים דא"ל דיש לו צד היתר כשיקנה רבו שפחה זו דמאין הרגלים לומר כן דדוקא בנדה או באין לו אשה ובנים שייך לומר כן שהמתיר עתיד לבא בודאי דאורחי' בהכי כמ"ש וע"כ לומר כן דאל"כ בכל ערוה יש צד היתר כגון בא"א יש צד היתר כשימות בעלה או יגרשנה וכן כל כיוצא בזה א"ו דז"א וכמ"ש וא"כ קשה מ"ט דרבי ולכך מוקי הש"ס דפלוגתא דרבי ורבנן פליגי באם אין לו אשה ובנים והסוגי' אזלא למ"ד דרשות הוא למסור לו שפחה וממילא דמותר גם בשפחה של אחרים רק מצד שאין לו אשה וס"ל לרבי דכיון דאיכא צד היתר לא הוי אתנן ורבנן פליגי בהא ובסברא פליגי לענין אתנן ולא הוה ניחא ליה לאוקמי דר' ס"ל כמ"ד רשות ולכן מותר אף בשפחה של אחרים ורבנן ס"ל חובה ואסור בשפחה של אחרים דא"כ מאי אריא דפליגי לענין אתנן הו"ל למפלג בעלמא אי חובה אי רשות או אם היתר בשפחה של אחרים או לא אע"ג דבין רבי ובין רבנן ס"ל כר"י דדריש אם בגפו שהוא רשות ומותר אף בשל אחרים רק כיון דאין לו אשה ובנים פליגי לענין אתנן אי מהני הך צד היתרא אבל מהרש"א בגיטין כתב שפיר דמוכח דהך דחציה שפחה כו' לא היה לרבה עבד דאל"כ למה כפו את רבה ומהא גופא מוכח דסובר כמ"ד חובה ויש איסור בשפחה של אחרים משא"כ בחצי' עבד שפיר הקשו דימכור למי שיש לו שפחה ולא בעי מהרש"א למימר דקושייתם למ"ד רשות מכלל דלכ"ע קשיא להו וע"כ דהיינו מטעמא שיכול למכור עצמו למי שיש לו שפחה ואע"ג דהתוספות שם כתב דקושייתם למ"ד דאין לו אשה נמי רבו מוסר לו ולדידיה אם בגפו אתי לאוריי שהוא רשות אין זה הכרח כ"כ דמצינן למימר דאם בגפו אתי לומר לך שאינו יוצא בראשי אברים כעבד וכת"ק דראב"י בקידושין ועוד יש בזה מילין וקצרתי כעת:. דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה