אור ברסלב

בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה לט

שאלה לח

לכבוד אהו' מחו' ידיד נפשי הרב הגדול החריף ובקי המפורסם איש חמודות כש"ת מו"ה יעקבקא סג"ל לנדא נ"י:

ראיתי אשר העיר במילי דאבוהו הגאון האמיתי ז"ל בספרו הנחמד הנדפס מחדש נודע ביהודא מהדורא תנינא בחלק יו"ד סי' ס"ד בהא דחולין אברי נחירה שהכניסו ישראל כו' ובדברי הרא"ש שם דנ"מ באיבעיא זו בנודר שאוסר על עצמו אחד מן המינים לזמן ידוע כו' והגאון ז"ל רמי דיקלא וזקיף שפתים יושק ויפה כח הבן לעשות לו למודים ויעש גם הוא מטעמים עריבים ונעימים ובנועם שיחו העיר את רוחי לעיין בדבריהם הנעימים את זה חזיתי אשר כתב הגאון ז"ל בסוף דבריו דלמה לא בעי הש"ס בכל איסורי תורה חלב ודם כו' שנאסרו במתן תורה אם הי' להם מכבר קודם שניתנה תורה וניתותר בידם אם הי' מותרים לאכול א"ו דבר הנאסר מאותו שעה אסור כל מה שיש בעין מקודם והספק באברי נחירה כיון שקבע לו הקב"ה זמן מאימת יתחיל האיסור ודקדק כן מדברי הרא"ש שכתב הנ"מ שאסר על עצמו מזמן ידוע ואילך וכוונתו שלא אסר על עצמו תיכף מאותו זמן רק קבע זמן מאימת יתחיל האיסור כו' ע"ש שכתב דגם מ"ש הרא"ש אח"כ א"נ שרצו ב"ד לאסור כו' נמי כוונתו לזמן ידוע דווקא ועם כי דבריו אהובים וחביבים אנחנו לא נדע מה נעשה בדברי תרומת הדשן סי' רפ"א שכתב בדין קהל שעשו תקנה בחרם שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שום חילוף במטבע א' אם א' שכח מטבע א' אצלו אי שרי להחליף לפי שהי' בידו קודם התקנה וכתב דלכאורה יראה דשרי כמו שהורה א' מהגדולים בתקנה שלא למכור בשר יותר מן הערך שקצבו והי' לאחד בשר ששחט כדי למכור קודם התקנה והביא ראי' מהא דחולין כו' אמנם נראה כיון דההוא איבעי' סליק בתיקו וקי"ל תיקו דאורייתא לחומרא כו' והוראות א' מהגדולים י"ל דתקנה בעלמא היתה ולא בחרם כו' ע"ש ועיין בי"ד סי' רי"ח שכתב הרמ"א ממשמעות דברי הרשב"ץ דלא כהתה"ד ובט"ז ובש"ך שם האריכו בזה והביאו דברי היש"ש בחולין וע"ש בט"ז שכתב דהיכא דאיכא עוד ספק תערובות הו"ל ס"ס ונפלאתי מאד על הגאון ז"ל שפלפל בענין זה אם אמרינן תיקו דרבנן לקולא והביא מדברי הרי"ף והרא"ש בשבת ולא הזכיר מדברי התה"ד והט"ז והש"ך הם המדברים ועסוקין באותו ענין ממש והנה בשאלת התה"ד דמיירי שקבעו זמן ממחרת ואילך א"ש לפי דברי הגאון ז"ל אבל ממ"ש שם הוראות א' מהגדולים שם לא נזכר כלל שהתקנה היתה על לאחר זמן ואף שבדברי הרא"ש בתי' הב' ניסבול הדוחק שכוונתו ג"כ שהב"ד רצו לאסור לאחר זמן ידוע לפי שכבר פירש כן בתירוץ הראשון וילמד סתום מן המפורש מ"מ בדברי התה"ד ודאי לא מסתבר לפרושי הכי דאם איתא דהוראת הגדול בכה"ג הוה הו"ל לפרושי שהי' זמן קבוע שתתחיל בו התקנה וע"כ דהתה"ד לא מפליג בהכי וכן משמע מדברי הרמ"א והאחרונים שם דאף בתקנה המתחלת תיכף דינא הכי וכן מבואר מדברי הבית הלל שם סי' רי"ח במ"ש בענין התקנה שתיקנו בק"ק ווילנא שלא לקנות דגים על ר"ה עיי"ש ולפי"ז צריך ליישב קושית הגאון ז"ל דהו"ל למבעי בכל איסורין שבשעת מ"ת אם היו מותרים במה שהי' בידם קודם לכן ובאמת מ"ש הגאון ליישב דדווקא על קביעת זמן מבעיא לי' צ"ע דאיך יצאנו ידי חובותינו באיסור חמץ בפסח דפשוט ומבואר דכל חמץ אסור באכילה אף חמץ שהי' בידו קודם פסח והיה אוכל ממנו עד הפסח ובהגיע הפסח אם אכלו חייב כרת נימא דלא אסרה תורה כ"א מה שנתחמץ לאחר זמן איסורו אבל מה שהי' בידו והיה אוכל בהיתר גם עכשיו מותר ואין בו רק עשה דתשביתו ופשיטא דז"א וכל איסורי תורה חמץ וחלב ודם הכל נאסר בין מה שהי' בידם קודם או אח"כ אף באיסור שקבוע לו זמן דאותו המין ששמו כך חל עליו האיסור בהגעת הזמן ולענין בשר נחירה אם הי' הצווי כמו בשאר איסורין כי תבואו אל הארץ לא תאכלו בשר מבהמה נחירה אין ספק שכל בשר נחירה אסור הן מה שהיו בידם מכבר או מה שיהיו נוחרים אח"כ ואף שיהיו ע"י קביעת זמן כשיבואו לארץ דכל מה ששמו עליו בשר נחירה נאסר להם רק דבאמת אין הציווי על איסור בשר נחירה רק על ההכשר של הבשר שכשיבואו לארץ יעשו ההכשר בזביחה אבל לא בנחירה כמו שהי' עד עתה ולכן מספקא ליה אם הקפידא הוא על הנחירה ואיכא למימר שכך גזרה חכמת התורה דמשעה שיבואו לארץ לא תועיל שוב הנחירה להכשיר הבשר לאכילה מזמן ההיא ואילך ומ"מ מה שננחר מקודם במדבר שפיר מותר וכמו קהל שהחרימו ותקנו שכל מה שישחוט ראובן מר"ח ניסן ואילך יהא אסור דודאי דשפיר מותר לאכול מבשר שחיטתו ששחט קודם הזמן ההיא או שמא הקפידה היא על האכילה שחכמה התורה גזרה שבא"י אסור לאכול בשר שננחרו הסימנין ולפי"ז אין חילוק בין אם היתה הנחירה במדבר או בא"י ולפי"ז נראה דהנודר סתם כשיגיע למקום פלוני לא יאכל בשר ודאי דגם בשר שהביא עמו ממקום אחר אסור דע"כ לא קמבעי' לן אלא דומיא דבשר נחירה שהוא מעשה המכשיר את הבשר לאכילה אז אמרינן דכל שהכשר זה כבר נעשה טרם בואו למקום שנאסר עליו שפיר מועיל אותו הכשר אבל אם הי' הציווי דלכשיבואו לארץ יהיו אסורים בבשר יש לאסור אף בשר שהביאו עמהם שכך היא טכסיס האיסור דבשר שהי' מותר כאן שם הוא אסור וא"כ ממילא דאין הפרש בין בשר שמכבר לבשר דשם אבל אם ההכשר נאסר נהי דאמרינן דהכשר שהתירה כאן שם הוא אסור מ"מ לא נאסר רק ההכשר דנעשה שם אבל מה שהי' קודם אין חל על ההכשר הזה שם איסור מחדש ומעין דברינו הם דברי ידידי הרב הגדול מ' יעקבקא ני' ואסברה לה דכיון שבמדבר היתה הנחירה מועלת להתיר אמ"ה אף דבא"י דוקא זביחה בעינן עכ"ז כבר פקע איסור אמ"ה ולכלל נבילה לא בא ואכלנו ממנו בהיתר דנחירתן זו היא שחיטתן וא"כ איך יתחדש עליו עתה איסור אמ"ה או נבילה עכ"ד בקצרה ודפח"ח אך סגנון אחד עולה לכמה כו' שסגנון האבעי' אני מפרש בלשון אחרת קצת:

ולפי דרכינו למדנו שדברי הרא"ש שכתב נ"מ לנודר מאחד מן המינין שיאסור מזמן ידוע צ"ע דיתד שהכל תלוי אם יש לפרש דעתו דעל ההכשר קאי ולא אאכילה כגון מי שהי' בידו בשר והי' רגיל לאכול ממנו צלי אש וקיבל על עצמו כשיגיע למקום פלוני יאכל הבשר צלי קדר או מבושל לא צלי אש שבזה יש לפרש דקפיד על הכשר אכילה דהיינו שבמקום ההוא יעשה הבשר צלי קדר אבל מ"מ מה שבידו מכבר שהוכשר לאכילה ע"י צלי אש ע"ז לא נדר או על האכילה קפיד שבמקום ההוא לא יאכל צלי אש ונמצא גם מה שבידו מכבר בכלל הזה אבל הרא"ש שסתם הדברים צ"ע ואפשר לומר דלכאורה אין מקום לספק זה דהא מסתברא דאאכילה קפיד קרא ולא על ההכשר דלא מסתבר שיהא חילוק בעסק עשיית ההכשר בין מקום זה למקום אחר דכך לי מה שננחר במדבר כמו מה שננחר בא"י רק אאכילה שפיר קפיד קרא מצד קדושת המקום אסר להם הנחירה והתיר להם השחיטה וא"כ מה קמבעי' לי' וצ"ל דלכך ס"ד דאהכשר קאי דיש סברא לומר הואיל ואשתרי אשתרי דמסתמא לא אסרה התורה מה שכבר יצא בהיתר רק מה שעודנו באיסורו וצריך הכשר לאכילה הלכך מסתמא אהכשר קפיד רחמנא ומה שכבר יצא בהיתר אינו בכלל הזה ולפי"ז נראה דודאי אם אומר שבועה שלא אוכל בשר מר"ח אלול ואילך פשיטא שאסור בכל בשר אף מה שהי' בידו קודם לכן דמכיון דמשמעות הלשון מורה כך פשיטא שאין לנו להוציאו ממשמעותו מחמת זה לפי שהיה אוכל ממנו עד עתה דהא שפיר חלה השבועה על הבשר שבידו מכבר או שיבא לידו ואנן קי"ל בנדרים הלך אחר לשון ב"א ומכ"ש בזה שגם לשון התורה כך היא וכבר כתב היש"ש להשיג על הרא"ש דהא בנדרים הלך אחר לשון ב"א אך הש"ך הליץ בעדו דהרא"ש לא קאמר אלא דנ"מ בנודר לזמן אבל מענין הולכין אחר לשון ב"א לא מיירי דמיירי במקום או בזמן שאין לשון ב"א כן כו' עיי"ש והכוונה שהוא מדבר בלשון עם שאין הכרע במשמעות הלשון אם הכוונה על המין לבד ואסר עליו אף מה שמכבר אף אם הכוונה על הזמן כגון שאמר בשר מר"ח אלול ואילך לא אוכל יש במשמעות לשון זה שאין רוצה לאסור על עצמו רק בשר שמר"ח אלול ואילך ולא מה שקודם לו ותיבת בשר הוא רהיט למה שאחרי' או שר"ל מר"ח אלול ואילך לא יאכל בשר ובשר הוא מלה מופסקת באפי נפשה ואי הוה אמרינן בצד איבעי' דאברי ב"נ הואיל ואשתרי אשתרי דהיינו מסתמא לא בא לאסור מה שהי' מותר מכבר ולכך אמרינן דעל ההכשר קאי א"כ גם בנודר בלשון מסתפק יש להכריע מחמת אומדנא זו שלא בא לאסור מן המותר בפיו ולא אסר על עצמו אלא בשר שמר"ח אלול ואילך דמה שהי' אצלו ואוכל ממנו והותיר לא הי' בדעתו לאסור וצ"ל דגם בתה"ד מיירי בכה"ג שיש ספק בלשון רק שאנו באים להכריע מחמת סברא זו שהוא אצלו כבר בתורת היתר וכן נלענ"ד דעת הרמ"א שהוציא מהרשב"ץ דלא כהתה"ד משום דנידון דהרשב"ץ נמי כה"ג הוא ואדרבה נוטה יותר שלא יהי' משמע רק להבא ועיין בט"ז וברשב"ץ שם וקצרתי ועיין באורח מישור על הד"מ אבל פשיטא היכא דאומר סתם שלא אוכל בשר מר"ח אלול ואילך וכל כיוצא בזה אסור בכל בשר אף שמכבר דכך היא לשון ב"א וגם לשון תורה כך הוא לא מבעיא אם לא הגביל זמן אלא אף בהגבלת זמן כאשר הוכחתי מחמץ בפסח וכן הא דאמרינן באו לשילה נאסרו הבמות כו' ודאי דכל במה אסורה אף שהיתה בנוי' מקודם וכן כל כיוצא בזה ונראה דלכך נקט הרא"ש שקיבל על עצמו מזמן ידוע ואילך שבזה בקל יש מקום להמציא שאמרו בלישנא דמשתמע לתרי אפי שיש במשמעות לשונו שאסר המין עצמו עליו באכילה מאותו זמן או שאסר המין שיהי' לו מאותו זמן ואילך משא"כ במקבל על עצמו איסור מין א' בלי הגבלת זמן ומתחיל מעכשיו כיון שלא נשאר לו זמן לאכילת היתר כלל מסתמא כוונתו שיהי' חל על המין הזה מעכשיו אף מה שהוא בידו מכבר דהא אחר שנדר לא אישתרי לי' כלל ואף שעד עכשיו היה לו בו היתר הרי ע"ז נדר שמה שיהי' מותר לו הוא בא לאסור על עצמו משא"כ בתקנת הקהל שכל עיקר תקנתם הם באים לגדור גדר על להבא ובודאי דעתם שיתחיל האיסור שיפורסם תקנתם לצבור ולגבי' דהאי הו"ל כהגבלת הזמן דמסתמא לא אסרו עליו מה שהי' נוהג היתר טרם חל עליו גזרות הצבור וכיון דבגוף לשון התקנה יש פנים לכאן ולכאן וכגוונא דה' פסוקי' שאין להם הכרע וחד מיניהו וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה שיש לפרש תיבת מחר לפניו ויש לפרשו על לאחריו ובכה"ג נמי כתב בתה"ד ואין להאריך:

ועיין ביו"ד סי' קט"ו בדין חמאה של עכו"ם אם הולך ממקום שאין אוכלין אותה למקום שאוכלים אוכל שם עמהם אבל אסור להביאה עמו ולאכלה במקום שנוהגין בו איסור אם לא שיש בה היכר שהוא ממקומות המותרין כו' ע"ש ומשמע דאף בכה"ג שהביאה עמו והוא אוכל והולך ונתותר בידו אסור אם אין בה היכר ולכאורה יש לחלק דהתם כיון דעיקר דירתו קבועה במקום שנוהגין איסור לא מהני מה שהי' מותר בה דרך עראי בהיותו במקום שנהגו בה היתר משא"כ נדון שנשאל בה הגאון ז"ל מיירי שהי' דר במקום היתר ובא לגור במקום איסור והביא עמו חמאה של עכו"ם ובאמת באו"ה שער מ"ח שמשם מקור דברי הרמ"א ליתא שם הך מלתא שכתב רמ"א אסור להביאה עמו כו' רק מיירי שם לענין אם מביאין למכור ממקום היתר למקום איסור דאסור לישראל לקנות אפילו ממה שמכיר שהוא משם אם לא שיהא רושם וסימן מיוחד וניכר כו' ע"ש ונראה דס"ל לרמ"א דאין לחלק בכך דמה לי שהוא מכיר שהוא ממקום היתר או שהוא עצמו הביאה משם ועכ"פ הך דינא דהגאון ז"ל צ"ע דלפי הטעם שכתב או"ה דאסור משום מראית העין ומשום חשד' וכן לפי מ"ש מהרי"ל בתשו' סימן ל"ה דהוי דברים המותרי' ואחרים נהגו בהם כו' ולפיכך כתב רמ"א בשמו דאוסר אפילו ניכר כו' א"כ אין מקום להתיר אף מה שהביא עמו ומה ענין זה לההוא דהרא"ש בהנודר דשם אנו דורשין משמעו' לשון הנדר משא"כ בזה דמדינא בלא"ה שרי דהא רשאי לאכול במקום היתר אף שהוא במקום איסור ודעתו לחזור וכמ"ש באו"ה משום דמה שאין אוכלין במדינתו אינו לפי שאין מתקנין אותה שם בהכשר ואם היו מתקנין בהכשר היו אוכלין גם שם אך מ"מ במקום שנוהגין איסור הוא אסורה לו משום חשדא ומראית העין וא"כ מה יושיענו זה שכבר אכל ממנו אכול ושבוע והותר בשביל זה לא נסתלק החשדא ומראית העין ואכתי יש בזה משום דברים המותרים כו' ואי מיירי במקום דליכא חשדא ומראית עין כגון שהרבה מתקנין גם באותן מקום חמאה אצל ישראל או שרוב חמאה המובא שם הוא ממקום היתר דבכה"ג שרי כמבואר באו"ה א"כ אף לפי מ"ש דהבעי' דחולין הוי תיקו לחומרא אין מקום להחמיר בזה דחמאה זו מותרת הוא ואין איסורה תלוי בזמן ומקום כלל ואין זה ענין להך דהרא"ש כלל ועכ"פ צ"ע על הגאון האמיתי ז"ל שלא הזכיר מזה כלל ואני שופט שהשואלים המתווכחי' שמא המה האריכו למעניתם בזה וכפי הענין ופתגם המעשה העמידו הדבר על חמת שתלוי בהך דינא דהרא"ש וע"ז סובב הולך דברי הגאון ז"ל שכת' הדברים כדרך השואל כלפי הנשאל דמחוי ליה במחוג ולדידן מסתים סתים וצ"ע כעת:

ומילתא אגב אורחא אמינא במה דהווינא בדברי הצל"ח בפסחים דף ע"ג ובהקדמת הספר נ"ב מהד"ת שם רמז לה ידידי הרב הגדול מהר"י נ"י בשמי דקשיא לי מהא דאמר רבא גופא בזבחים דף ס"ט אם הועילה שחיטה לחייב כרת כו' והגאון מהר"ש נ"י הגיה שם שבחלק יו"ד סימן ט' ביאר הדברים בטוב טעם וראיתי שהרחיב שם בדברים עריבים והעמיד הדברים בכוונת אביו הגאון האמיתי ז"ל דאתחיל בה וגם הביא שם תחלת דברי הגאון ז"ל מה שהתחיל לבאר הך ענינא דאי עביד לא מהני ופתח דבריו יאיר להעיר בענין השוחט בשבת דשחיטתו כשרה ולא אמרינן בה דאי עביד לא מהני וגם בזה לא זכינו רק לראש דבריו ואסוקי מילתא לית לן בה. והנה אז אמרתי לידידי' הרבנים כי חשבתי למשפט להגיע לכלל ישוב הקושיא כדרכי מעולם למשכוני נפשי אדרב לתקן דבריו עד מקום שידו מגעת אך כי לא באו הדברים בכור המבחן לא סיימתי קמיה מה שעלה במחשבה לפני וע"י גלגולי הדברים הנ"ל ראיתי ונתון אל לבי לכתוב זכרון בספר העולה על רוחי אף כי נפניתי לעמוד על בוריו של דבר ולעת הפנאי ב"נ אשיבה ידי עליהם כבוצר על סלסלות לברר וללבן הדברים אי"ה:

טרם אענה ראיתי לבאר מאי דקשה לכאורה למאי דס"ל רבא אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וא"כ איך קאמר בזבחים אם הועילה כו' דהא מצינו למימר אע"ג דלא הועילה השחיטה לחייבו כרת מ"מ שפיר חייב כרת משום דעבר אמימרא דרחמנא ולא מסתבר לחלק בין כרת למלקות וגם קשה בהא דאמרינן בחולין דרבנן סברי שחיטה שא"ר שמא שחיטה דילפי מש"ח וגם ר"ש הוי יליף מש"ח רק דס"ל חולין מקדשים לא גמרינן וקשה אליבא דרבא נימא דלעולם ל"ש שחיטה ואפ"ה חייב משום ש"ח דעבר אמימרא דרחמנא ולענין זה קראתו התורה שחיטה לחיובי עלה. ונלענ"ד דהא דאמר רבא דלא מהני ולקי משום דעבר כו' אין הדברים אמורים אלא היכא שלולי האיסור שאסרתו תורה וחייבה עליה לא הוי שום מקום לבטל המעשה ההיא בזה אמר רבא דאף דלא מהני שפיר לקי שהרי לולי שיש כאן חיוב ואיסור לא היה המעשה בטל וצריך ללקות עליו ועבדינן ביה תרתי שהמעשה בטל ואעפ"כ לוקה משא"כ היכא שהביטול של המעשה בלא החיוב פשיטא שאין מקום לחייבו גם מחמת דעבר אמימרא דרחמנא דהא לא אהני מעשיו. והנה בהך מילתא דש"ח חייבה התורה כרת בשוחט בחוץ ואף לא היה כאן חיוב כרת מ"מ היה הקרבן נפסל שאין המקום מוכשר לשחיטת קדשים דשחיטת פנים בעינן ולפי זה א"ש הא דיליף בחולין מש"ח דשחיטה שא"ר שמה שחיטה דא"א לתפוס שני הפכים בנושא אחד דאם נימא דשחיטה שאינו מכשרת לאכילה אינה שחיטה גם שחיטה זו דש"ח אינה שחיטה המכשרת לאכילה דדל חיוב כרת מהכא עכ"פ מקום זה אינו ראוי לשחיטת קדשים והוא נפסל בשחיטה זו מאכילה ואין זה קרוי שחיטה וא"כ למה חייבה התורה עליה כרת והא קמן דהתורה לא באתה לחייב כ"א שחיטה דקראתו שחיטה וזה שאינו מכשיר לאכילה אין קרוי שחיטה אע"כ דגם זה שמיה שחיטה וא"ש נמי הא דמשני רבא אם הועילה כו' דהש"ס בעי למימר דלא יהיה טהור ש"ח בעוף מלטמא בית הבליעה כיון דשוה לטרפה והיינו אף בלא חיוב, כרת רק מצד שהוא חוץ למקומו אינו מוכשר ע"י שחיטה לאכילה ושוה בפנים ובחוץ כטרפה ואם נימא דמחמת זה אינו מטהר מידי נבילה א"כ אין כאן שחיטה עלי' והוי כנחירה וא"כ לא היתה התורה מחייבת עליה כרת דהתורה לא חייבה אלא על שם שחיטה ומדהועילה לחייב כרת מכלל דשפיר הוי שחיטה לטהר מידי נבילה ומלטמא בבית הבליעה משא"כ אי מה דלא מהני מעשיו אינו רק מחמת דעבר אמימרא דרחמנא שפיר לקי עלה ג"כ דלולי זה הוה אהני מעשיו אבל בש"ח פסול חוץ למקומו וחיוב שחייבה התורה עלי' כרת תרי מילי נינהו והדברים ברורים לענ"ד:

ועדיין צריך למודעי דלמה באמת מהני בש"ח לטהר מידי נבילה נימא דאי עבד לא מהני והוי כנחירה והא דחייב כרת משום דעבר אמימרא דרחמנא וכבר עמדו גדולים חקרי לב לתרץ הא דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה וכן בשחיטות אותו ואת בנו ובאמת שצ"ע גדול על התוספות בתמורה שהקשו דשוחט פסח על החמץ יהא פסול ולא הקשו משוחט בשבת. ולכן נלענ"ד לידון בדבר. דע"כ לא קאמר רבא הא דאי עביד לא מהני אלא היכא דבדבורא בעלמא קעביד מעשה או אפילו היכא דעבד מעשה ממש והמעשה ההוא אין מתקיים כ"א ע"י כוונת העושה כגון מגרש ומימר ותורם וכיוצא וכיון דאמר רחמנא לא תעביד ומחשבת העושה בזה הוא היפך מימרא דרחמנא רואין אותו כאילו אינו ולא מהני ולא מידי משא"כ היכא שעשה מעשה והמעשה הוא מעשה המתקיים אף בלא כוונת העושה לא שייך אי עביד לא מהני דהמעשה ליתא בחזרה ומה שמתנגד למימרא דרחמנא הוא מחשבת העושה וכיון שהוא מעשה המתקיים בלא כוונת העושה דל מחשבתו מהכא והמעשה קיים מצד עצמו וזה מבואר לענ"ד מדברי התוספות שם בתמורה שהקשו דצורם אוזן בכור דאסור משום קנס ליתסר משום כל מילתא דא"ר ל"ת ותירצו דלא גרע מאם נפל בו מום מעצמו דשרי וכ"כ התו' בבכורות דף ל"ד ע"ש:

ונראה לענ"ד דלאו דווקא היכא שנעשה המעשה מעצמו לגמרי שרי אמרינן אי עבד לא מהני אלא אפילו אם צריך שיהיה ע"י גרמת אדם אלא שא"צ שיהא בכוונה שרי אם עבד דבזה נמי אמרינן דאף דלא אהני מחשבתו והוי כנעשה בלא כוונה מ"מ ס"ס הא איתעבד ביה מעשה היתר וליתא בחזרה. ובהכי א"ש הא דאמרינן ביבמות דף ך' חייבי לאווין חולצין ולא מייבמין ואם בעלו קנו ולכאורה קשה דנימא אי עבד לא מהני (ועיין בשו"ת מהרי"ט מכל חייבי לאוין שקידשו בביאה ובזה י"ל כי אין האיסור על הקידושין רק על הביאה עיין בשושנת העמקים לבעל פ"מ ז"ל אך מיבמה קשה דהתם הקנין והביאה חד מילתא היא) ולפי מ"ש א"ש כיון דקנין יבמה לא בעינן כוונה לקנות והקנין נעשה מאליו לא שייך אי עבד לא מהני שהרי באמת נעשה מעשה הביאה וקני ממילא ודוקא מה שהוא מתקיים ע"י עשייתו וכוונתו וכמ"ש. ולפי זה א"ש בפשיטות הא דש"ח ושוחט בשבת ואו"ב דהתם לא שייך הך מילתא דאי עבד לא מהני דכיון דאנן קי"ל כר"נ דלא בעינן כוונה לשחיטה ואפילו הפיל סכין שלא לשם חתיכה כלל או ששחט חש"ו דלאו בני דעה נינהו כשר וא"כ כיון דס"ס אתעבד כאן מעשה שחיטה בהכשר גמור בשחיטת רוב הסימנים ובסכין בדוק ואין בזה רק מה שנעשה בעבירה ואם היה נעשה מעשה הלז על ידי נפילת סכין או ע"י חש"ו אין כאן עבירה כלל והשחיטה כשרה תו לא איכפת לן מה דבאמת היה כוונת העושה לשחיטה והיה כאן עבירה במזיד או בשוגג דדל הכוונה לשחיטה מהכא דלא מהני והוי כאילו נעשה מאליו בלא כוונה ושרי ולכן לא הקשו התוספות משוחט בשבת רק משוחט פסח על החמץ ושפיר קשיא להו דבקדשים מעשה שחיטה בעי כוונה להכשיר הקרבן ומתעסק בקדשים פסול ואי תימא דהוי כנעשה מאליו בלא כוונה פשיטא דפסול משא"כ בש"ח דלא איירינן לענין הכשר הקרבן רק לענין לטהר מידי נבילה שפיר מועיל דהא עכ"פ הכשר שחיטה נעשה כאן והוי כאילו נעשה בלא כוונת השוחט דטהור מידי נבילה ולכך מרישא לא הוי קשיא ליה להש"ס בזבחים דנימא בש"ח אי עבד לא מהני רק מחמת דהוי כטריפה ואהא שפיר משני אם הועילה שחיטה כו' כמש"ל והוא ברור לפי עניות דעתי:

ובזה מקום אתי ליישב דברי הגאון ז"ל דודאי רבא בזבחים שפיר קאמר דמועיל לטהר מידי נבילה שהרי הוי שחיטה לחייב כרת על ידו א"ל דאי עבד לא מהני דרבא לשטתו בחולין דף י"ב דאמר מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה כו' אמר רבא ר"נ הוא כו' ומשמע נמי דרבא ס"ל הלכה כר"נ וכן משמע להדיא בחולין דף ל"א ע"ש בתוס' ד"ה והאמרה רבא כו' משא"כ בפסחים דפריך לדברי האומר מקלקל כו' משמע דבעי לאוקמי אליבא דכ"ע ושפיר פריך גבי השוחט חטאת מה תיקן דא"ל להוציא מידי נבילה דהא משמע דאתי ככ"ע ולרבנן דס"ל דאף לחולין בעי כוונה אין כאן תיקון להוציא מידי נבילה דלדידהו שפיר אמרינן דאי עביד לא מהני וכמש"ל:

שבתי וראיתי בדברי הגאון ז"ל בנ"ב מ"ת בהאי מיעוטא דאיתא קמן מתחלת דבריו ז"ל ואתבונן אליו בבוקר ואורו עיני לעמוד על כוונת דבריו הקדושים ז"ל ונלענ"ד דגם הגאון ז"ל לא נעלם ממנו הך סברא דכתיבנא אלא דמ"מ ס"ל שפיר דיש הפרש בין אביי לרבא בזה אליבא דר"ש כאשר אבאר ומתחלה אבאר דבריו הסתומים מ"ש וז"ל ומה שמצינו שר"ש מודה שמטהר מי"נ היינו מה שאין בשחיטתה שום חסרון אחר רק שאינה מתרת לאכילה ויליף זה מטריפה כו' ונלע"ד כוונת דבריו על הדרך הזה ולחלק יצא בין ששא"ר ובין הך דא"ע ל"מ דששא"ר כגון טריפה שאין על גוף השחיטה איסור רק שאינה מכשרת לאכילה וס"ל לר"ש דל"ש שחיטה דעיקרה של שחיטה להכשיר לאכילה באה הלכך כל היכא דבעינן שחיטה לחיוב כגון באוכל או כיסוי הדם שחיטה המכשרת לאכילה בעינן ואם לא ל"ש שחיטה ומ"מ אין זה מגרע כח השחיטה שלא לטהר מי"נ דהא השחיטה נעשית בהכשר וכל דאיתעביד ביה מעשה שחיטה בהיתר יצאה מי"נ ולא נתבטל ממנה שם שחיטה כ"א לענין דבר הצריך שחיטה המכשרת לאכילה אך יש שם סוג אחר בשחיטה שא"ר שהחסרון בשחיטה מצד השחיטה עצמה שהתורה אסרה שלא לשחוט ומחמת זה השחיטה אינו ראויה שהזבח נפסל מאכילה ומזבח מצד שעבר ושחט באיסור ובזה יש לנו לומר דאף מידי נבילה לא יצאה אליבא דר"ש דס"ל ל"ש שחיטה ואף דחייב כרת משום ש"ח גזה"כ הוא דאפי' אהך שחיטה שא"ר חייביה רחמנא וכמ"ש רש"י בחולין דף פ' ופ"א אבל לענין שאר דבריו ששא"ר כזו לאו שחיטה הוא כלל כיון שמן הדין לא היה לו לשחוט ואף אי עבד לא מהני:

אך זה תלוי ג"כ בפלוגתא דאביי ורבא דאם נימא אי עבד מהני שוב אין כאן גרעון מצד מעשה השחיטה עצמה שהוא אסורה דהא אין זה רק צווי שלא לעשותו ואי עבד מהני א"כ לא מיקרי מחמת זה ששא"ר רק מצד שאינה כשירה לאכילה משום שכך גזרה התורה שלא לאכול זבח שנשחט חוץ למקומו אבל לא משום איסור השחיטה נמצא שאין זה חסרון בשחיטה עצמה. ובזה שפיר מועיל השחיטה לטהר מי"נ כמו טרפה ששחטה אבל אי אמרינן אי עבד לא מהני אע"ג דכתיבנא דמאי דלא מהני אינו רק לענין זה שעבר אמימרא דרחמנא דהיינו שלא להכשיר הזבח מ"מ אליבא דר"ש נפסלה השחיטה לגמרי דהא עכ"פ היה אסור לשחוט ואף שעשה מעשה רואין כאילו אינו ולא פקע מיני' שם שחיטה שא"ר וכיון שהגרעון בשחיטה עצמה אפי' מי"נ אינה טהורה וא"ש הא דקאמר בחולין דף ק' אליבא דר"ש קמא מקטל קטלי' כו' דר' אושעיא נמי ס"ל כרבא דלא מהני וממילא חל עליה שם ששא"ר מצד עצמה ולא יצאה מי"נ והוה כקטלה אבל לרבנן דס"ל שמה שחיטה וילפי מש"ח בעלמא וק"ו לש"ח גופא דאמרינן בה שמה שחיטה ומהניא לענין או"ב ולענין לטהר מי"נ ובהכי א"ש ההיא דזבחים דף ס"ט דהתם קאי אליבא דר"מ כמ"ש רש"י שם ור"מ ס"ל ששא"ר שמה שחיטה משא"כ בפסחים דקאי אליבא דר"ש כמ"ש התוס' שם כך נלענ"ד בכוונת הגאון ז"ל והוא עצה עמוקה של אותו צדיק לקיים דבריו בצל"ח דתליא בפלוגתא דאביי ורבא ובפסחים קאי אליבא דרבא ועתה בא להוסיף על דבריו דזה אזיל אליבא דר"ש משום דאליבא דרבנן דשמה שחיטה שפיר מהני השחיטה לטהר מי"נ וא"ל דנימא אי עבד ל"מ ז"א דלענין לטהר מי"נ אף לרבא מהני כיון דזה אינו נגד מימרא דרחמנא וכמש"ל:

והנה הגאון מהר"ש נ"י כתב ליישב כוונת אביו הגאון ז"ל דסוגיא דפסחים אליבא דר"ש משא"כ לרבנן כיון דגלי קרא בש"ח וקראתו שחיטה ילפינן מיניה לכל מילי אף לטהר מי"נ כו' והנה מלבד דקשה כל הני קושית דאקשינן דבלא הך דשוה לטרפה הו"ל לאקשויי נימא אי עביד לא מהני גם קשה להעמיס בדברי רבא שכוונתו הואיל והתורה קראתו שחיטה לענין חיוב ועכ"פ הו"ל למימר בהך לישנא התורה קראתו שחיטה אבל הך לישנא דקאמר אם הועילה כו' משמע דמתורת ק"ו אתי עלה וק"ו פריכא היא כמש"ל דהא רבא ס"ל אי עביד לא מהני ולקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וה"ה לענין כרת וגם בלא"ה קשה דממ"נ אי לא ס"ל לרבנן הך סברא דשאני הכא בש"ח דבהכי חייבי' רחמנא ומש"ה ילפי מינה לענין ששא"ר בעלמא א"כ ניליף מיניה נמי בעלמא לענין דאי עבד מהני דהא לדידיה מהני בש"ח אף לטהר מי"נ ואם נימא דמצד הסבר' אי עבד לא מהני וש"ח גלי קרא והתורה קראתו שחיט' וכמ"ש הגאון מהר"ש נ"י א"כ מנ"ל למילף ששא"ר בעלמ' דדילמא שאני ש"ח דהתם ודאי בהכי חייב' רחמנ' שהרי הועיל לחייבו כרת ולטהר מי"נ אע"ג דבעלמ' א"ע ל"מ וגם קשה בשחיטות או"ב נימא בשחיטה שני' א"ע ל"מ וא"ל דבהכי חייבי' רחמנ' א"כ קשה לרבנן דילפי מש"ח לששא"ר נימ' שאני ש"ח דבהכי חייבי' רחמנא וגם לר"ש ל"ל למימר דחולין מקדשים לא ילפינן דהא אפי' מחולין לא ילפינן דבהכי חייבי' רחמנא ובאמת מ"ש הגאון מהר"ש נ"י טעמ' דרבנן כיון דהתורה קראתו שחיטה גלי לן קרא דלהוי מיחשב שחיט' ומהני אף לשאר מילי ואף להוציא מי"נ אבל לא לר"ש ז"א לענ"ד דאם נימא דגלי בש"ח למחשבי' שחיטה לכל מילי אליב' דרבנן גם לר"ש י"ל כן רק דס"ל חולין מקדשים לא ילפינן ואם נימא דלא גלי קרא רק לענין חיוב כרת דבהכי חייביה רחמנא כמ"ש רש"י גם אליבא דרבנן י"ל כן דאין מועיל רק לענין חיוב כרת אבל לענין גוף השחיטה אית לן למימר דא"ע ל"מ והא דאמרינן יליף ששא"ר מש"ח לא ילפינן מינה רק לענין דשם שחיטה שייכא גם היכא שאין מוכשר לאכילה כגון ש"ח וכן מצאתי בחדושי הר"ן להדי' שכתב תמי' לי מנ"ל דשמה שחיטה דילמ' ל"ש שחיטה אלא שחייב עלי' הכתוב בכאן בשחיטה שא"ר כזו כמש"ל וניחא לי דמה דקאמר שמה שחיטה לאו דווקא אלא ה"ק מה שחיטה דהתם ששא"ר אף שחיטה דהכא אפי' ששא"ר בכלל ולא דינא גמרינן מהתם אלא לישנא כי היכי דגמר ר"ש מטבוח כו' ע"ש ומה שאמר רבא בזבחים אם הועילה כו' היינו כמש"ל דמה"ט לא אמרינן דדמי לטרפה מדמחייב עלה כרת ובנחירה אין חיוב מסתמא הך שחיטה חשיבא לטהר מי"נ ולכך חייב עליה אבל אם נימא דשייך בש"ח אי עבד ל"מ פשיטא דלא מתרצה בהך סברא דאם הועילה דהא בכל דוכתי אמרינן דלקי אע"ג דלא מהני וע"כ דבש"ח ל"ש כלל הך דא"ע ל"מ כמש"ל דהוי כנעשה מאליו בלא כוונת העושה וע"ד שכתבו התוס' בצורם אוזן שוב ראיתי בנ"ב שם חלק א"ח סי' קל"ו כתב הגאון מהר"ש ע"פ דברי התוס' האלו דקשה משוחט בשבת כיון דאם נחתכו הסימנין מעצמם הוה כמתה מאלי' ולענ"ד כמ"ש דלדידן דקי"ל כר"נ דלא בעי כוונה לשחיטה שפיר י"ל דהא איתעבד מעשה שחיטה ע"י אדם ודל כוונתו מהכא מ"מ שרי כמו הפיל סכין או שחיטות חש"ו שאינם בני דעת:

ובר מן דין נלענ"ד דבהך דש"ח לא שייכא כלל הך מלתא דרבא דע"כ לא קאמר דלא מהני אלא לענין הך מלתא דעבר אמימרא דרחמנא כגון הנך דמייתי התם אבל בש"ח שמה שעובר אמימרא דרחמנא הוא שלא ישחוט קדשים בחוץ ולענין זה באמת לא מהני והוי זבח פסול אבל לענין שתועיל השחיטה לטהר מי"נ שפיר מהני דזה אינו נגד מימרא דרחמנא ואף דגוף השחיטה הוא נגד מימרא דרחמנא לא נפקא מכלל שחיטה בשביל זה אלא דלא אהני מעשיו במה דעבר אמימרא דרחמנא והזבח נפסל (ולאביי אי לאו דבלא"ה איכא קראי לפסול שחיטת חוץ למקומן כמבואר בפ"ב דזבחים באמת היה אפשר לומר דאף דא"ר לא תשחוט בחוץ אי עביד מהני והזבח כשר) אבל לענין מה דמועיל שחיטה בשחיטות חולין כדקיימא קיימא ומהני אף לרבא תדע דבא על נערה המאורסא נימא דאי עביד לא מהני ועדיין דינה כבתולה לענין סקילה וקנס ואף שיש לדחות דהתם הוי כנעשה מעצמו שהרי מ"מ לאו בתולה היא ז"א דעדיין י"ל דהוי כמ"ע ופשיטא שז"א וכמבואר בקידושין דע"י ביאה כדרכה בעולה גמורה היא ובלא"ה מצד הסברא פשוט דכל שנעשה פתגם המעשה הנעשה מי יפירנה וה"נ בש"ח אף שלא הועילו מעשיו שהשחיטה מועלת לקדשים מ"מ הא דאגמרי' רחמנא למשה דבהמה או עוף שנשחטו סימנין שלה בהכשר אין בה טומאת נבילה מנין לנו לבטל המעשה ועיין בתוס' דזבחים שם דף ס"ט ד"ה שחילקו בין הא דבעי קרא לקדשים שנשחטו בפסול דלא מטמא בין איסורי הנאה משום דקדשים אין הכשר אכילתן בשחיטה כו' ולא כתבו בפשיטות דבקדשים בעי קרא דלא נימא א"ע ל"מ משום דס"ל לענין טהרה לא שייכא הך מילתא משום דזה אינו נגד מימרא דרחמנא ודאי דמהני משא"כ בשוחט פסח על החמץ שפיר הקשו בתמורה שיהא פסול דהא בהך מילתא גופא הקפידה התורה שפסח כשר לא יהיה נשחט על חמץ ולפום מאי דכתיבנא השתא אין חילוק בין ר"נ לרבנן דאף לרבנן דס"ל דבעינן כוונה לשחיטה נמי מהני מטעם דטהרה מי"נ אינו נגד מימרא דרחמנא ובתשובה בענין בכור כתבתי עוד מענין זה:

דברי אהו' הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה