בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ל
שאלה חתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב רותח וסילקו הבשר מיד משם ושוב נאבד הבשר וא"א לעמוד על שיעורו אם הי' בחלב ס' או לא. והשואל אומר מאומד הדעת שהי' חתיכה קטנה וקרוב הדבר שהי' ששים אלא שאינו אומר בבירור רק אומדן דעת לבד מה דינו:
תשובה הנה הפר"ח בסי' פ"ז כ' דכל בב"ח שלא נתבשל כמאכל ב"ד אין בו איסור בב"ח מן התורה, והארכתי בזה במקומו ושם הבאתי דברי הריטב"א בחולין שנראה בדעתו כדעת הפר"ח דהא דקאמר בחולין דף ק"ח באיזה בישול אמרו כו' קאי גם לענין אכילה ושם כתבתי ליישב הא דקאמרינן חידוש הוא דאי תרו לי' כו' ולא קאמר דאי מבשל לי' בפחות מכמב"ד. אך מידי עיוני עתה בזה ראיתי שיש ראי' להפר"ח מהא דאמרינן בפסחי' למילף טעם כעיקר מגיעולי מדין והקושיא מפורסמת דכיון דדחי דמבב"ח ליכא למילף משום דחידוש א"כ גם מגיעולי מדין ליכא למילף דדלמא הגעילו משום בב"ח וכבר כתבתי במ"א כמה תירוצים אך העיקר בזה נלענ"ד דאחר עיון אין התחלה לקושי' זו כלל. ומתחלה אבאר דלכאורה קשה לפי דעת הפר"ח מאי מייתי ראי' מבב"ח לטכ"ע והוצרך לדחות דחידוש הוא דאי תרי לה כו' טפי ה"ל למימר דאדרבה מוכח מבב"ח דטכ"ע לאו דאורייתא דהא אף בבישול אם לא נתבשל כמב"ד לא נאסר אע"ג דתיכף שהרתיח קצת ונעשה כ"ח יהיב טעמא אלא ע"כ דטכ"ע לאו דאורייתא:
אך באמת ז"א דודאי ליכא למילף מזה דטעם לאו כעיקר דאפי' אם הטעם כעיקר מ"מ כיון דכל חד לחודי' שרי רק בהדדי אסור לא אסרה תורה בנ"ט לחוד רק עד דאיכא דרך בישול דהיינו כמב"ד וכמו אי תרי לה דנמי יהיב טעמא ואינו אוסר רק הא דמייתי למילף מבב"ח טכ"ע לאו מתחלת האיסור רק מדחזינן דלאחר הבישול כמב"ד אם אוכל בשר או חלב לוקה משום בב"ח אע"ג דליכא אלא טעמא. וכן אם אוכל הבשר וגם החלב מ"מ בכל חד ליכא אלא טעמא ואפ"ה דיינינן לי' כאוכל בב"ח אלמא דטעם הנבלע חשוב כממש וכאלו אוכל שניהם יחד וא"כ כשנבלע כזית נבלה בחתיכה כשרה נמי דיינינן ליה כשאוכל החתיכה כאלו אוכל הכזית נבלה וכן מבואר להדי' ברש"י דחולין דף ק"ח שכ' וכשמסלק זה מזה לאחר גמר בישולו ליכא אלא טעמא כו' ע"ש בדברי אביי דאמר ש"מ טעמו כו' וע"ז דחי דבב"ח חידוש הוא שחידשה תורה שהאוכל הבשר יהא דינו כאוכל החלב דהא חזינן דאי תרי לה כו' וה"נ הוי חידוש לענין זה שטעם החלב הנבלע ע"י הבישול כמב"ד יהא חשוב כממש דכשאוכלו נחשב כאוכל בב"ח ולפי"ז היינו דווקא לענין אכילת בב"ח אבל לענין תחילת איסורו הא חזינן דאפי' אם יש כאן בשר ממש שנותן טעם לחלב אינו אוסר אלא א"כ נתבשל בו העיקר כמב"ד ומכ"ש אם מעיקרא אין כאן רק טעם לחוד שאם נאמר שטעם לבד כמאן דליתא א"כ פשיטא שטעם חלב אינו אוסר הבשר אף שהטעם נתבשל בו כמב"ד מ"מ הא טעם כמאן דליתא וכאלו לא הי' כאן חלב או בשר כלל ומכ"ש אם נבלע חלב או בשר בירקות או בקדרה דאי אמרינן כשנבלע כאן נבלה חשוב בלוע זה כמאן דליתא גם בזה הוה כאלו אין כאן בלוע מבשר או חלב כלל ואין לחלק בזה בין בשר בחלב לשאר אסורין דחידוש שחידשה תורה אינו אלא לענין אם נתבשל גוף בשר עם גוף חלב כמב"ד ונאסר מה"ת האוכל הבשר עם טעם החלב חייב עליו וחשבינן לי' לממש והיינו שכבר נאסר אבל לא שהטעם יאסר וגרע משאר איסורין דעכ"פ כבר שם איסור עליו ואפ"ה אמרינן דהוה כמאן דליתא ומכ"ש בזה דאכתי טעמא דהתירא הוא פשיטא שאין בו כח שיעשה איסור וכה"ג מחלקינן בין לענין נ"ט בר נ"ט דהיתרא. ולפ"ז פשיטא דאי אמרינן בעלמא טעם לאו כעיקר רק בב"ח חידוש אין מקום לומר דהא דגעולי מדין משום בב"ח דלא מיבעיא טעם הראשון של הבשר או החלב של העכו"ם שיש לדון אותו כמאן דליתא והוה כליכא טעמא בקדרה זו דכמה כחה גדול מהאיסור של כזית נבלה דחשבינן לי' כאלו אינו אלא אפי' הטעם שמפליט הקדרה לתוך בשר או חלב של ישראל מה"ת יועיל לאוסרו כיון שהטעם שמפליט הקדרה לתוכו כאין נחשב לענין תחלת האיסור ואף שבישלו אותו כמב"ד מ"מ אין זה כ"א כשהעיקר נתבשל כמב"ד אבל טעם לבד שהוא כאילו אינו אף אם יבשלנו כל היום אינו אוסר וא"כ א"א לומר שהגעילו כלי מדין משום בשר או חלב שבישל העכו"ם ואם נאמר משום שהעכו"ם בישל בב"ח זה הוי כשאר איסורין כמ"ש הש"ך וממילא מוכח דאמרינן בכל האיסורין טע"כ. אך כ"ז לדברי הפר"ח אבל אם נאמר דבב"ח לא בעי בישול כמב"ד א"כ מוכח דלענין גוף האיסור מועיל בבב"ח נתינת טעם א"כ אפי' תימא בב"ח חידוש הוא מ"מ הרי חידשה תורה בבב"ח שנותן טעם מועיל לאסור אף דשם נ"ט מן העיקר מ"מ י"ל דבכלל החידוש אף אם אין כאן רק איסור בלוע לבד מועיל לאסור כיון דלענין בב"ח טעמו מלתא היא אבל לשיטת הפר"ח א"ש דלדידי' מוכח דטעמא לחוד לענין תחלת האיסור שיחול עליו שם בב"ח לאו מלתא הוא עד שיתבשל כמב"ד ומכ"ש אם תחלת הטעם הבלוע בהיתר דהוה כמאן דליתא:
והנה בהא דאמרינן ליטעמי' קפילא ארמאה בחולין דף צ"ח נחלקו הראשונים שם שיש שפירשו קפילא אומן משום דלא מרע אומנתו. ויש שפירשו שאפי' סתם עכו"ם נאמן במסל"ת והקשו ע"ז דמסל"ת אינו נאמן בדאורייתא והתה"ד כתב ליישב דהם סוברים כרש"י דטעם כעיקר דרבנן והפלתי תמה ע"ז דהא גבי קדרה שבישל בה בשר כו' אמרינן ליטעמיה קפילא וגבי בב"ח לכ"ע טכ"ע דאורייתא ומ"ש שם ליישב דבלוע בקדרה אינו אלא מדרבנן אף בב"ח כתבתי בזה במקום אחר וגם מ"ש דטעימת קפילא הוא רק כדי להתיר טעימת ישראל אח"כ שהוא דרבנן וכשיטעום הישראל מיד ירגיש אם יש בו טעם איסור באמת יהיה אסור דהקפילא שיקר בדבריו ואם הישראל אינו מרגיש על ישראל סמכינן כו' ע"ש. ולענ"ד ז"א הא דאמרינן שהוא בנ"ט וע"י קפילא שאומר שאין בו טעם מותר ושוב א"צ טעימה אחרת כלל והרי הוא מותר להאכילו לאחרים שאין יודעים אם נפל לשם איסור ואף אם ירגישו שמנונית החלב מנין ידעו שהוא חלב יסברו שהוא שמנונית דהיתרא אלא ודאי דעיקר ההיתר אטעימת הקפילא אנו סומכין:
ולענ"ד ליישב דברי התה"ד לפי מ"ש הש"ך שיש מחלקין דהכא לא אתחזק איסורא דהא לא ידעינן אם יש כאן טעם עכ"ל ולענ"ד צ"ע על חילוק זה שנראה דכאן שפיר מיקרי אתחזק איסורא ולא מיבעיא היכא שנתערב איסור בעין ונימוח דאתחזק איסורא בקדירה שע"י שאתה דן על ההיתר אם קיבול טעם מאיסור זה שנפל לתוכו תדון על האיסור שיש כאן ודאי כזית איסור וזה יאכל הכזית איסור בתוך התערובות זה וע"כ לומר שאע"פ שיש כאן ודאי איסור עתה גברא עליו טעמי' של היתר ובטלו לטעם האיסור ומאן יימר ושמא עמד בו טעמו ואיסורא קאכיל וא"כ אנו מתירין אתחזק איסורא ע"י עכו"ם. ואפשר שזה סברת הרמב"ן שהביא הטור באיסור בעין שנתערב לא סמכינן אקפילא. אך לענ"ד אף באין האיסור בעין בתוך הקדירה כגון שהסירוהו משם מ"מ אתחזק לנו עכ"פ שהאיסור זה פלט טעמו בקדרה זו ואם הי' לבדו הי' אסור דשפיר קשי' להו למה יהיה מסל"ת נאמן באתחזק איסורא. וע"ז כ' התה"ד דס"ל טכ"ע דרבנן ולפ"ז א"ש קושית הפליתי מבב"ח דהתם אף על גב דטכ"ע דאורייתא מהני מסל"ת דהתם לא אתחזק איסורא שכ"א בפ"ע היתר רק מחמת שניחוש שנתן בו טעם וכיון שזה אומר שאין כאן טעם מעיקרא לא הי' כאן איסור כלל וכה"ג לא מיקרי אתחזק איסורא דמה"ת להחזיק שיש כאן איסור ועיין בהגהות מרדכי דקדושין בשליח לקדש שטעה ואמר לי כו' דלא מקרי אתחזק איסורא אלא היכא שאף לדברי העד הבא להתיר האיסור מכאן ולהבא מודה הוא דמעיקרא אסור הי' כו' ע"ש:
ובכדי לבאר דעת היש מחלקין שהביא הש"ך דלכאורה נראה כמ"ש דגם הכא מיקרי אתחזק איסורא. אך דצ"ע מהא דמתירין במב"מ ונשפך אע"ג דגם בדרבנן יש להחמיר בספקו היכא דאתחזק איסורא. וראיתי בפליתי סק"ג שמתחלה תפס זה לאתחזק איסורא וכתב דטעמא דמב"מ ונשפך כיון שהקדירה טרם שנפל הי' לו חזקת היתר אמרינן אוקמי הקדירה בחזקת היתר כו' ואני תמה דכלום חלקנו בין נפילת איסור לתוך היתר בין נפילת היתר לתוך האיסור דלפ"ז אם היה כזית חלב בקדירה ונפל לתוכו בשר שמן הרבה ונשפך נימא אוקמי בחזקת איסור שהי' כאן מקודם ולא נתבטל ואף שהבשר מקומו הי' לו חזקת היתר הכזית חלב במקומו בקדירה זו הי' לו חזקת איסור ומה"ת לומר שהחלב האסור יצא מחזקת איסורו ונתבטל ואינו דומה למ"ש הרשב"א ביבמות פרק האשה רבה דהיכא שיש כאן חתיכת חלב ושומן נאמן עד אחד דאין זה אתחזק איסורא בדבר זה רק במקום הזה ע"ש דז"א דהתם אינו אוכל רק מה שמעיד העד שהוא שומן משא"כ הכא שאוכל האיסור עם ההיתר יחד והרי האיסור אתחזק בי' איסורא ואפשר לומר דע"כ לא אמרינן באתחזק איסורא דרבנן ספק לחומרא אלא אם עכ"פ טרם בא הספק היינו מוחזקין בו שהוא ודאי איסור דרבנן שוב אין הספק מוציאו מחזקתו משא"כ הכא שבעוד החלב בעין בלא תערובות לא היה בו ספק והי' אסור ודאי מ"ה ועתה כשנתערב במינו עכ"פ יצא האיסור מחזקתו שהי' מוחזק באיסור תורה וחל עליו היתר מן התורה אלא שאנו מסופקים שמא עדיין יש בו איסור מדרבנן עכ"פ חזקת איסור דרבנן אין כאן. דבההיא שעתא גופ' שיצא מחזקת איסור תורה י"ל שיצא מחזקת איסור לגמרי אפי' מדרבנן ודיינינן בי' דין ספק דרבנן להקל משא"כ במבשא"מ שאם נותן טעם לא יצא מחזקתו כלל ונשאר באיסורו דהא טכ"ע דאורייתא והלכך שפיר קשי' להו להך מ"ד דטכ"ע למה מהני קפילא והוצרך לתרץ דס"ל דטכ"ע דרבנן:
אך קשה שאם נימא דבכה"ג מיקרי אתחזק איסורא א"כ קשה למ"ד טכ"ע דאורייתא איך אמרינן דטעים לי' כהן דהא אין עד א' נאמן היכא דאתחזק איסורא והי' צריך שני כהנים לטעימה זו וא"ל דאזיל למ"ד טכ"ע דרבנן דהא רבא סובר טעם כעיקר דאורייתא כמ"ש התוס' בחולין דף צ"ח ואף לרש"י אכתי קשה למ"ד דאורייתא. ודוחק לומר דלדידי' באמת בעינן שני כהנים וגם הפוסקים שכ' טעימא בכל איסורין קשה נהי דמפרשי' קפילא אומן דלא מרע אומנתו מ"מ מי עדיף מישראל כשר דלא מהימן באתחזק איסורא. אמנם גבי קדירה שבישל בה תרומה י"ל דלא מיקרי איתחזק איסורא דלא ידעינן כמה בלע וכמה נפיק מיני' וע"י טעימת הכהן אמרינן דלא נפיק רק פורתא לתבשיל ונתבטל נמצא שאין כאן בתבשיל זה איסור מוחזק מעולם ויותר נראה דאע"ג דאם דנין על האיסור הוה אתחזק איסורא מ"מ כשדנין על ההיתר הרי אתחזק היתרא וכיון דחזקה דתרוייהו איתרע יש לנו לדון בהיתר שהוא הרוב ואפי' תימא שקולים הם חזקת ההיתר וחזקת האיסור דתרווייהו אתרעי מ"מ הוי דלא אתחזק לא איסור ולא היתר דע"א נאמן וכיון שעד אחד נאמן גם מסל"ת נאמן וזה דעת היש מחלקין בין אתחזק איסורא וסברי דהכא לא אתחזק איסורא מיקרי מטעמא דכתיבנא:
ומ"ש הש"ך להקשות עליהם דמאי פריך הש"ס משבוי' ועיין פר"ח סימן ס"ט מש"כ בשם המ"ך והקשה עליו. גם תמה על הש"ך דלא מייתי מתרומה. והנה בשבוי' י"ל כיון דרוב עכו"ם פרוצים בעריות הוי כאתחזק איסורא וכמ"ש בפ"י בכתובות דף י"ג ובכמה דוכתי' והא דבשבוי' הקילו כדאיתא בקדושין דמנוולא נפשה לגבי שבאי ומתרומה נמי א"ש כמ"ש הפר"ח דהוא בחזקת ישראל ומה שהקשה ע"ז דא"כ מוכח דבתרומה דרבנן נאמן אף דאתחזק איסורא וזה דלא כהש"ך נלענ"ד דהך חזקה שאנו מוחזקין בזה שהוא ישראל הוא חזקה דאתי מכח רובא כמ"ש הפ"י דרובה דעלמא לאו כהני נינהו ובש"ס דמיירי מתרומה דאורייתא שפיר פריך דלמא מסל"ת נאמן כיון דמסל"ת לא חשוב עדות גמורה רק בעדות אשה הלכך בתרומה אע"ג דע"כ אין זה אתחזק איסור גמור דאל"כ אפי' ע"א אינו נאמן וע"כ לומר דאע"ג דאתחזק מ"מ הוא מכח רובא דעלמא דלא כהני נינהו ובכה"ג שפיר ע"א נאמן לברר המיעוט מתוך הרוב כמ"ש הפ"י לענין רוב בשר במקילין טרפה והמיעוט כשרות ע"ש בקדושין דף ס"ג ודוקא ע"א אבל מסל"ת כיון שאין דינו כע"א לא מהימן נגד החזקה אף בחזקה כה"ג דהכי משמע לישנא דאין מסל"ת נאמן כו' ואע"פ שי"ל דדוקא דומי' דעדות אשה קאמר דחזקה גמורה היא משא"כ חזקה מכח רובא דז"א כיון שהורע כחו של מסל"ת שאינו כדין עדות ע"כ שר"ל דאף היכא דע"א נאמן מסל"ת לא מהני והיינו בכה"ג דתרומה וע"ז משני בתרומה דרבנן דבתרומה דרבנן מהימן בכה"ג במסל"ת ואע"ג דבאתחזק אף בדרבנן לא מהימן זה דוקא באתחזק איסורא בגוף זה ממש כההיא דטמא שירד לטבול משא"כ אי לא אתחזק בגוף זה רק במקום זה אפי' שיש כאן רוב מ"מ כיון דבאתחזק כי האי ע"א נאמן אפי' דאורייתא באיסורא דרבנן גם מסל"ת מהימן כנלענ"ד בדעת הש"ך:
ובזה א"ש מה שהקשו התו' בכתובות דף כ"ד דבתרומה מהני אף אם הוא עצמו מסל"ת ובשבוי' לא מהני ולפי מ"ש א"ש דבשבוי' הוי אתחזק איסורא בהך גופא דמיד שנשבית ורוב עכו"ם פרוצים בעריות והרי היא מוחזקת שנבעלה כדאיתא בכתובות שם לזו יש עדים ע"ש ברש"י ובתו' דשבוי' בחזקת בעולה והלכך לא מהימנא איהי אף במסל"ת משא"כ בתרומה שאין כאן חזקה גמורה רק רוב שפיר נאמן הוא עצמו במסל"ת שהוא מן המיעוט וא"ל דגם גבי שבוי' כיון דטעמא דרוב נכרים פרוצים בעריות א"כ הוי נמי חזקה מכח רובא כמו תרומה ז"א דרוב דתרומה הוא רובא ומיעוטא דאיתא קמן ובזה שפיר המסל"ת מסייע להמיעוט שהיא מבררת המיעוט דאיתא קמן מן הרוב משא"כ רוב פרוצות שהוא רוב בטבע וחשיב מיעוטא דליתא קמן אין להאמין למסל"ת שהוא מסייע למיעוטא דליתא קמן ואפי' בע"א גמור יש לחלק בכך ואע"ג דלכאורה אדרבה רובא דאיתא קמן עדיף מליתא קמן מ"מ לענין זה שאנו רוצים להאמין להעד שהוא מן המיעוט איתא קמן עדיף משא"כ אי ליתא קמן כמו שאין ע"א נאמן לומר על איש א' שזה היה סריס דודאי כה"ג אינו נאמן נגד הרוב רק דוקא באיתא קמן שהוא מברר המיעוט מתוך הרוב והמיעוט כחו יפה דהא איתא קמן ובשבוי' כיון דמיעוט איכא שאין טבען להיות פרוץ בעריות לא מהימנא במסל"ת אע"פ שע"א נאמן משום שהקילו בשבוי' משא"כ לענין נאמנות דע"א ס"ל לר' יהודה דאין מעלין לכהונה ע"פ ע"א וע"כ דס"ל דאף ברובא כה"ג אין ע"א נאמן ודינא הכי הוא משא"כ בשבוי' שהקילו בה להאמין לע"א אף ברוב בטבע ואין זה ענין למסל"ת לדידן דמהימן ע"א גם איהו נאמן במסל"ת דלאו רוב גמור היא כנלענ"ד:
והט"ז כתב לחלק בין מידי דבעי עדות. ועיין במשבצות שהקשה דא"כ מאי פריך משבוי' ותרומה. ונלענ"ד דודאי אין כוונת הט"ז מידי דבעי עדות היינו שני עדים דפשיטא דלא שייך בזה נאמנות דמסל"ת רק דמיירי במקום דחד מהימן אפ"ה מסל"ת לא מהימן ולפ"ז קשה במ"ש הט"ז תדע דהא עד אחד נאמן באיסורין כו' ומה תדע הוא זה דהא אנן בהך גוונא עסקינן דאע"ג דע"א מהימן מסל"ת לא מהימן ולכן נלענ"ד דט"ס הוא בט"ז וצ"ל דבעל דבר נאמן באיסורין להתיר וכוונת הדברים דודאי הא דאנו מחלקין במקום שמכשירין ע"א בין עדות ע"א לעדות אשה וקטן ועכו"ם מסל"ת שו' דחיישינן שמא מחמת שוחד ממון או שוחד דברים הם עושים עצמם כמסל"ת כיון דהימנותא לית בהו כ"א משום מסל"ת יש לחוש לזה כמ"ש בתוספתא דכתובות גבי קטן דנאמן במסל"ת דוקא לאלתר אבל לאחר זמן חיישינן שמא מפני הפיתוי והיראה אמרו כן ועיין באה"ע סי' י"ז ובתשו' בחלק אה"ע הארכתי בזה. ולפ"ז א"ש טעמא דבעדות אשה מסל"ת מהימן ובעלמא לא מהימן אף במקום שע"א נאמן משום דבאשה דאיהו גופה מהימנא לומר מת בעלי אין חשש מפני הפיתוי והיראה או ע"י שוחד ממון וכה"ג דהא היא גופא נאמנת מתוך חומר כו' משא"כ בעלמא היכא דהבע"ד גופא לא מהימן וצריך לעדותו של עד ממילא דלא מהני מסל"ת דיש לחוש לפיתוי ויראה או שוחד כה"ג והא דפרכינן מנחיל של דבורי' דהש"ס דידן לא ס"ל לחלק בין לאלתר ובין לאחר זמן דבכל גווני יש לחוש. מפני הפיתוי והיראה בדאורייתא ועיין בשו"ת הריב"ש סי' פ' ומ"ש בתשובה בזה ולהכי פריך עלה משבוי' דגם היא עצמה אינה נאמנת ואפ"ה מהני מסל"ת ומשני בשבוי' הקילו. ושוב פריך מתרומה דגם הוא עצמו אינו נאמן ומחמת שהוא מסל"ת נאמן ומשני בתרומה דרבנן ולפי"ז פשיטא דאין קושי' אהא דמהמנינן בטעימה לעכו"ם מסל"ת כיון דבע"ד גופא נאמן דמי לעדות אשה דמסל"ת ואף אם לא נגיה בט"ז א"ש כיון דע"א נאמן באיסורין להתיר ע"כ שאין זה מחמת תורת עדות רק מצד דמסתמא האמת כן דאין אדם חוטא ולא לו א"כ גם במסל"ת כל שיש הוכחה סגי דלמאי ניחוש לה משא"כ בתרומה ושבוי' דעכ"פ עדות בעינן והבע"ד בעצמו אין נאמן הלכך אף שהקילו בהם שלא נצטרך לעדות גמור היינו שני כשירים מ"מ מסל"ת לא מהני דאין בזה שום עדות כלל אפי' עדות פסול אך העיקר כמ"ש דמסל"ת תלוי בנאמנות הבע"ד דאם הבע"ד לא מהימן גם מסל"ת אינו נאמן ואף אם לא יהי' כן כוונת הט"ז נלענ"ד שהדברים נכונים מצד עצמן:
ובנידון שאלתינו נראה שיש כמה צדדים להיתר דלדעת הפר"ח אין כאן איסור תורה כיון שסילקו מיד שנפל וגם י"ל דכיון שקדירה זו של חלב בחזקת היתר עומדת ואע"ג דאתיליד ריעותא מחמת נפילת הבשר מ"מ חזקת איסור ודאי אין כאן ומצורף לזה שאומר עפ"י אומד הדעת שהיה חתיכה קטנה וקרוב שיש ששים והוי כהיתרא שכיח טפי יש להתיר ע"י טעימת קפילא מסל"ת ואם שם קפילא נראה דשרי לישראל לטעום טעימא בעלמא ואם אין מרגיש טעם בשר מותר לאכול אח"כ ומי שירצה להחמיר גם בזה לענין אכילה עכ"פ בהנאה יש להתיר בפשיטות כן נלענ"ד:
דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד