בית אפרים יורה דעה· רבי אפרים זלמן מרגליות
הקדמה
אמר אפרים הנה נא הואלתי לדבר בהקדמת חלק א"ח בענין גדול התלמוד שמביא לידי מעשה ובמה שאמרו שם בב"ק דר"י אמר קיים אמרינן לימד לא אמרינן והתוספות שם בשם השאלתות כתבו דלא גרס קיים אמרינן ע"ש ולדידי חזו לי שנוסחתינו היא אמיתית שכן מראים הדברים בירושלמי. ובדרך אחד אצא לפרש מאמר הירושלמי בברכות פרק היה קורא שהוא תמוה מאוד ורבים קמים עליו וז"ל ר"ח בשם ר' יוחנן מה טעם אמרו לובש תפילין וקורא ק"ש כו' רבי יוחנן בקייטא דלא הוי חזיק רישיה הוה לביש תרווייהו ברם בסתווא דהוה חזיק רישיה (ר"ל שהיה ראשו חלוש) לא הוה לביש אלא דאדרעי' ואינו אסור משום ערוה אמר ר"ח בר בא אפירקסים היה לבוש מבפנים כד הוה אזיל מיסחי כיון שהיה מגיע אצל האולייר' היה חולצן אמר ר' יצחק עד יעקב תורמסרה היה לובשן וכד הוי נפיק מסחי הוו יהבין ליה וכד הוו מייתין ליה הוה אמר הדא מלתא שני ארונות היו מהלכין במדבר ארונו של חי עולמים וארונו של יוסף והיו א"ה מונין את ישראל ואומרים וכי אפשר לארונו של מת להיות מהלך עם ארונו של חי עולמים והיו ישראל אומרים ע"י ששימר זה מה שכתוב בזה ולמה הוא אמר הדא מלתא אמר ר"ח בגין מימר מילא דאוריא אמר ליה ר' מנא והכון לא הו"ל מילא דאוריא קורא למימר אלא דא אלא קנטורין הוי בעי למימר יוסף לא זכה למלכות אלא ע"י ששימר מצותיו של הקב"ה ואנו לא זכינו לכל הכבוד הזה אלא ע"י ששימרנו מצותיו של הקב"ה ואתון בעיין מבטלין מצותיו של הקב"ה מינן עכ"ל:
המאמר הזה אומר דרשוני ומה שפירשו ביפה תואר ומהרא"פ בהא דפריך ואינו אסור משום ערוה לפי שר"י בעל בשר היה ובקיץ היה פושט בגדיו ואיך היה לובשן כל היום ומשני אפרקסין היה לבוש הוא דבר תמוה מאוד אין להאריך בו והאחרון הכביד מה שאמר וכד הוי מייתין ליה כו' קונטרין הוה בעי מימר הוא פלאי מאוד וכבר פירשו בו ביפה מראה ומכלל יופי ומהרא"פ ושאר מפרשי אגדת ירושלמי זה בכה וזה בכה ואילו ואלו בודאי מודים שפירושם דחוק ואתי מרחוק ואני נותן הודאה על חלקי שהאיר ה' את עיני לעמוד על אמתת הדברים:
ואקדים לזה דברי הירושלמי פ"א דמעשר שני שם איתא וז"ל הכל מודים שאין מחללין אותו על מעות הנתונות לאולייר הדא דתימא בדרך שהיו יפים אצל האולייר אבל בדרך שהם יפים אצל התורמסר מחלל ובמוסף הערוך ערך תורמסר פירוש בעל המרחץ תרמי בלשון יוני מרחץ מים חמים ופירוש אולייר שמש של בית המרחץ והשמש אינו מקפיד על מעות הנתונים לו כמו שמקפיד בעל המרחץ על שכרו ע"ש (ומהרא"פ פירש תורמסיר כאשר יקבל החנווני בשווין וליתא כמבואר כאן גם כן שתורמסר הוא שם בעל המרחץ) ומעתה מבואר נגלה שחילוף וט"ס נפל בלשון הירושלמי וכצ"ל ר"י בקייטא כו' אלא דאדרעי' כד הוי אזיל מסחי כיון שהיה מגיע אצל האוליירין היה חולצן ואינו אסור משום ערוה אמר ר' חייא בר"א אפרקסין היה לבוש מבפנים אמר רבי יצחק עד יעקב תורמסרה היה לובשן וכד הוי נפיק כו' וביאור הדברים שהאוליירן הם משמשים בבית המרחץ והם עומדים במרחץ לשמש לב"א שרוחצים שם ולפני זה החדר שפושטין שם הבגדים ולפני זה יושב התורמסר שהוא בעל המרחץ לקבל מעות שכר המרחץ ולפיכך קשיא ליה על ר"י שלא היה חולץ עד שמגיע לאוליירן (לפי שהיה נזהר מאוד שלא לילך בלא תפילין) שהרי אף קודם שהגיע לאוליירין כשהיה פושט הבגדים מעליו היה אסור בתפילין משום ערוה והיה צריך לחלוץ אותם שם וע"ז משני אפרקסין היה לבוש מבפנים ואפרקיסין הוא בגד שדרך לילך בו בבית המרחץ ממש כמבואר במ"ק וכמה דוכתי ור"י אמר עד יעקב תורמסר' היה לובשן ר"ל שא"צ לומר מחמת האפריקיסין דבאמת לא היה לובשן רק עד שהגיע ליעקב תורמסר' ששם הוא מקום שבני אדם עומדים לבושים ושם היה חולץ אותם (וגם י"ל שר"ל שעד מקום ישיבת התורמסר לא מיבעי' שלא היה חולצם אלא אפילו אם לא היה לבוש בהם היה לובש אותם ומלתא באפי נפשיה קאמר וכן משמע אח"כ דמייתי תוספתא נכנס למרחץ מקום שבני אדם עומדים לבושים כו' אבל אינו לובשן עד שיצא מרשות כל אותה מרחץ ודא מסייעא ליה דמר ר"י בגין יוחנן עד יעקב תורמסרה היה לובשן משמע דעל לבישת תפילין דהיינו שיניח אותם עכשיו קאמר):
ומה שאמר וכד הוה מייתי ליה הוה אמר כו' שפירשו בו פירושים רחוקים ומשמיא קא זכו לי בביאורי לפסיקתא רבתי שהובא שם גם כן מאמר זה ושם איתא וכד הוי מעניי מלמיתן ליה הוה אמר הדא מלתא כו' וכצ"ל בירושלמי גם כן (וע"י ט"ס נשמט תיבת מעניי וגם נכתב במקום תיבת מלמיתן תיבת מייתין וגם שם לעיל מיניה איתא ר' אבהו הוה יתיב כו' מצדדין היה וכמין פיקרין היה כצ"ל פיקרין בריש והוא מלשון יוצאין בפיקרין שפירש הערוך ערך צף שפירושו אדם קרח מביא צמר וצובעו וקשרו למעלה ממצחו כו' ועד"ז היו התפילין נתונים ודלא כמ"ש המפרש כמין פקדון בדל"ת ואין לו שחר ומצאתי בירושלמי דעירובין פרק המוציא תפילין הגרסא כמ"ש ומ"ש בקרבן העדה שם אין נלענ"ד ועיקר כנוסח שבפסיקתא רבתי דליתא שם תיבת בידו כלל ועולה כהוגן עפ"י הערוך וכמ"ש) ופירושו כשהיו התלמידים מאריכין קצת ועושים שהות מליתן לו התפילין לפי שהיו רוצים לשאול ממנו איזה דבר הלכה הוי אמר כו' ומלת מעניי פירושו שהות מה מלשון עינוי הדין וכן הוא בדוכתי טובא ומעתה הדברים פשוטין מה שאמר קינטורים היו כו' ואתון בעיין מיבטלא מצוותא מינאי שאמר כן כלפי התלמידים שהיו מתרשלים בדבר להושיט לו התפילין שהוא ביטול מצוה לגביה ועלה ביאור הירושלמי בידינו כהוגן בס"ד עיניך הרואות כי ר"י הוא דאמר בתוכחתו לתלמידיו היה אומר להם הך מלתא דארונו של יוסף כו' והיו ישראל אומרים ע"י ששימר זה מה שכתב בזה ולבי אומר לי שהן הן הדברים הנאמרים בש"ס שלנו דמתחלה אמר דאמרינן קיים זה מה שכתוב בזה וע"ז מייתי מלתא דר"י כי הוה אזיל לבה"כ כו' ומנח תפילין והדר אמר לן והביא ראיה לדבריו מהך עובדא דיוסף דקיים אמרינן ששבחו אותו ששימר מצות הקב"ה אבל לימד לא אמרו מוכח דמעשה עדיף טפי ועלה פריך והאמר מר גדול תלמוד כו' והנה אף כי הענין בסגנון אחר בירושלמי דהתם במרחץ וכאן בבה"כ וגם כי בירושלמי לא נזכר דהוי בעי מיניה מלתא כמ"ש בש"ס דידן מ"מ כמה פעמים מצינן בבבלי שהענין אחד עם דבר האמור בירושלמי ומ"מ יש ביניהם קצת שינוים ומה שאמר על ענין תפילין מיוסף ששימר מצותיו של הקב"ה כתבתי במקום אחר וקצרתי:
והנה מה שאמרו ז"ל על יוסף ששימר זה מה שכתוב בזה מצאנו כמה פעמים בתורה באשת פוטיפר שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וכן במדרש רבה פרשת מקץ טבוח טבח והכן אין והכן אלא שבת דכתיב והכינו אשר יביאו הדא אמרה שימר יוסף השבת עד שלא תינתן ובחולין אמרינן בדף צ"א אמר ר"י בר חנינא מאי דכתיב וטבוח טבח והכן פרע להם בית השחיטה שלא יאמרו בשר הנחירה אני אוכל לפי שבני יעקב שומרי מצות היו דאעפ"י שלא ניתנה תורה מקובלים היו מאבותיהם עכ"ל והכן טול גיד הנשה בפניהם כמ"ד ג"ה נאסר לבני נח והתוספות שם הקשו וא"ת דלמא לא נאסר ואפ"ה היו מקיימין כמו שחיטה דא"ל פרע להם בית השחיטה וי"ל מדקאמר והכן משמע דבלאו הכי לא משתרי א"נ פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוו על הנחירה עכ"ל:
והנה תירוץ הראשון דחוק מאוד ותירוץ השני הוא תמוה מאוד שהרי לעיל דף פ"ה אמרינן גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה כו' ופירש"י דכתיב כי אתי יאכלו וא"ל דהתוספות מפורשים דשפיר קאמר מה להלן שחיטה ראויה אעפ"י שהיא נחירה דכיון דלדידהו שלא נצטוו רק על הנחירה שחיט' ראויה היא ע"י נחירה דמ"מ קשה מאי קשיא ליה ור"מ ליגמר מטבוח טבח ומשני דנין שחיטה משחיטה כו' ובתוספות שם נדחקו לענין טביחה דד' וה' דלא יליף מהא דיוסף ומאי קושיא דהא עכ"פ מצינן למימר כיון דאשכחן דשם טביחה נאמר על הנחירה פשיטא שאין מזה ראיה לומר דש"ר לדידן לא שמה שחיטה:
ולענ"ד נראה ליישב קושית התוספות עפ"י מ"ש התוספות שם דף צ' ד"ה אלמא איסור מוקדשין קדים אומר ר"ת משום דמתחלה הכל הוא בשר כו' ואע"ג דהשתא ר"ל דאין איסור גיד חל על איסור מוקדשין על איסור אמ"ה דלא חמיר כמוקדשין חייל עכ"ל ולפי"ז שפיר מוכיח דאתי כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ דאל"כ רק שהחמירו על עצמם לשמור המצות וכמו שחיט' קשיא דהא כה"ג לא היה להם לאסור כלל דהא אין איסור גיד חייל על איסור אמ"ה (דבעינן שיחול איסורו מחיים דומיא דיעקב ע"ש בתוספות ד"ה קדשים) דא"ל כתירוץ התוספות דאמ"ה לא חמיר כמוקדשין ז"א דלדידן שפיר י"ל דגיד חייל על אמ"ה דלא חמיר כולי האי כיון דעכ"פ תרווייהו מדאורייתא אסירי משא"כ אם נימא דחומרא הוא שהחמירו על עצמם לאסור גיד אם כן פשיטא שא"א לו לחול על אמ"ה שהוא אסור לב"נ מדינא שהוא אחת מז' מצות ואם כן פשיטא דאמ"ה חמיר ואין מקום לחומרא זו גבי ב"נ ואע"ג שיהיה נאסר לישראל היינו משום דלא שייך ביה אין איסור חע"א כיון דנצטוה על גיד וכיון דבב"נ שייכא ביה אאחע"א ולישראל כה"ג שרי אין להם להחמיר לכך הוצרך לומר דאתיא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ ואם כן פשיטא דחייל על אמ"ה:
אך לשיטת התוספות שכתבו דהא דקאמר פרע כו' נמי מדינא הוא דנצטוו על הנחירה ולכך קאמר נמי דאתיא כמ"ד דנאסר לב"נ צ"ע דהוא גופא קשיא דל"ל הא ת"ל דודאי היו שומרין המצות שקיבלו מאבותיהם וכמ"ש רש"י ומקרא מלא כתיב באברהם כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ובני ביתו אחריו ושמרו דרך ה' כו' ויוסף שידע מזה ולכך צוה לעשות כן ואפשר לומר לפי מה שכתב הרמב"ן בטעם שיעקב נשא שתי אחיות שלא היו שומרים המצות העתידות אלא בארץ ולא בח"ל והם היו עתה בח"ל ואף שהיה דעתם לחזור הא גם יעקב היה דעתו לחזור. וע"כ דלא חש אלא בארץ ממש. ולכך הוכרחו לפרש דדינא קאמר. והא דקאמר שחיטה לאו דווקא אלא נחירה קאמר (ובמקום אחר כתבתי די"ל דאע"ג דהאבות קיבלו עלייהו המצות העתידות מ"מ איסור עריות לא קיבלו עלייהו. וכדאמרינן בסנהדרין דקין נשא אחותו כי אמרתי עולם חסד יבנה. ולכן כיון דאישתרי אשתרי ע"ש. וי"ל עפי"ז מ"ש וישמע העם בוכה למשפחותיו על עסקי עריות שנאסר להם משום דשאר המצות היו רגילין בהם מקבלת אבותיהם. אך עסקי עריות שלא החזיקו בהם האבות זה היה קשה עליהם. והנה מזה שקין נשא אחותו היה סבור אברהם שאף מקיימי המצות הם בכלל ב"נ לגמרי. וממילא שהם כפופים תחת המזל מערכת השמים ובאמת אינו כן. רק שהקב"ה התיר לקין לישא אחותו משום חסד וכמו שדרשו חז"ל. וכי יקח איש את אחותו חסד הוא:
ועפי"ז פרשתי כי אמרתי עולם חסד יבנה שמים תכין אמונתך בהם דקאי על אברהם שא"ל הקב"ה שלפי שהתרתי לקין לישא אחותו בשביל חסד טעית והיית סובר שמדין ב"נ הוא ולכך שמים תכין אמונתך בהם ר"ל שהיית מאמין שמערכת השמים הם שולטין עליך. וכדאמרינן בשבת מי העיר ממזרח צדק כו' והמשכתי הכתובים וקצרתי כאן):
אך אכתי לא פלטינן מקושיא בין לפירש"י דמפרש שחיטה ממש ומשום ששומרי מצות היו ובין לפי' התוספות דודאי מ"ש התוס' שנצטוו על הנחירה הוא לאו דווקא דהא בכל ענין שמתה מותרת דנבילה מותרת לב"נ כדכתיב לגר אשר בשעריך תתננה כו' רק הכוונה שנצטוו שלא לאכול אבר מן החי וכשהיא חי' צריך לנוחרה וחשש שמא לא יאכלו ושמא יאכילום אמ"ה וכדאשכחן בריש מי שאחזו בעובדא דרב ששת ועבדי ר"ג ואם כן קשה לפי מה שאמרו במדרש ויבא יוסף דבתם רעה שיוסף החזיק אותם שחשודים לאכול אמ"ה אם כן מסתמא גם עתה לא יקפידו ע"ז ודוחק לומר דכיון שראה שהכניסו עצמם לסכנה לחזור אחר יוסף וגם הודו ואמרו אבל אשמים אנחנו מסתמא חזרו בהם וגם יש לומר לפי שהקדים וירא אתם את בנימין ויצו כו' טבוח טבח והיינו שבנימין לא היה עמהם בחשד אמ"ה אך זה דווקא דהא אמר פרע להם כו':
והנלע"ד דהמפורשים האריכו בענין החשד הנזכר וכ' שראה אותם אוכלים מבן פקועה שא"צ שחיטה והפ"ד הקשה ע"ז דכיון שלא יצאו מכלל ב"נ להקל אם כן גם בן פקועה אסור כמו מפרכסת דלדידהו במיתה תליא ע"ש באורך. והנלענ"ד דודאי מצות שחיטה היה מקובל בידם מאבותיהם כדאמרינן בחולין מנין לשחיטה שהיא בתלוש דכתיב ויקח את המאכלת כו' וע"ש בתוספות דגם חולין שמעינן מהאי קרא וגם ביצחק כתיב שא נא כליך ופירש"י לשון השחזה חדד הסכין ושחט יפה שלא תאכילני נבלה והוא מהמדרש והשבטים שקיבלו זה מאבותיהם היו סבורים שזה שנאסר לב"נ אמ"ה אין איסור בפ"ע רק מחמת חיוב שחיטה הוא שנאסר אמ"ה לב"נ ולכך היו אוכלים בן פקועה או מפרכסת ויוסף היה חולק עליהם בזה דבאמת איסור אמ"ה הוא איסור לעצמו שנאסר לב"נ ובמיתה תליא מלתא ולכך הביא דבתם שהם אוכלים אמ"ה, והשתא א"ש בפשיטות הא דאמר פרע להם בית השחיטה ור"ל להם לפי שיטתם בס"ל דבשחיטה תליא מלתא אם כן אף שהם כאן בח"ל מ"מ צריכים לקיים מצות שחיטה דמדין אמ"ה נגעו בה ולפי"ז א"ש בפשיטות הא דקאמר דטול ג"ה הוא כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ דמדינא קמיירי הכא:
ועפ"י מ"ש יש מקום אתי לחבר המימרא שלפי שאמר תחלה דהך דטבוח טבח ר"ל פרע להם בית השחיטה לכן הך דטול ג"ה היינו כמ"ד שנאסר לב"נ עפ"י מה שהבאתי לעיל קושית התוספות בחולין דאיך חל גיד על אמ"ה ונראה שהתוספות בזה לשיטתם לקמן שהקשו דלמה מוקי במבכרת הא גם בשאר קדשים משכחת לאחר זריקה דאיסור גיד מתלי תלי וקאי כו' וכדאמרינן ביבמות איסור אחות אשה מתלי תלי כו' ותירצו דבעינן שיחול מחיים דומיא דיעקב כו' ולפיכך קשיא להו הא דגיד חל על אמ"ה דהא ליכא למימר מתלי תלי וקאי כיון דבעינן שיחול מחיים אך לולי דבריהם הקדושים ז"ל הייתי אומר שאין הכרח לומר דבעינן שיחול מחיים ומה דקשיא להו דהא גם בשאר קדשים י"ל דחייל איסור גיד אחר זריקה ותלי וקאי לענ"ד א"ש עפ"י מה דאיתא ביבמות שם גבי הא דאשת אח ואחות אשה דאמר ר"ש אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד ופריך ותתייבם יבומי ומשני רב אשי איסור אחות אשה מתלי תלי וקאי כי פקע אשת אח חייל איסור אחות אשה הלכך לא פקע ופירשו רש"י ותוס' דכיון דאיסור אחות אשה עומד ומוכן לחול לכשיסתלק איסור א"א לכך לא פקע מיניה איסור אשת אח כלל וחייב עליו ולא אאחות אשה. ולפי"ז בכאן דאיסור מוקדשין קדים וחייל אלא שהזריקה מתרת ולכן לענין הגיד אין הזריקה מתרת את הגיד משום איסור מוקדשין כיון שהאיסור גיד מתלי תלי וקאי ומוכן לחול כשיפקע איסור מוקדשין הלכך לא פקע איסור מוקדשין מיניה כמו התם דלא פקע מיניה איסור אשת אח ואם כן א"ש מה שהקשו התוספות דלמה הוצרך לאוקמי במבכרת דהא בשאר קדשים נמי א"ש דאיסור גיד מתלי תלי כו'. ולפי מ"ש לק"מ דבשאר קדשים לא פקע איסור קדשים מן הגיד ואינו חייב עליו אלא משום מוקדשין ואם כן הדרא קושית הש"ס לדוכתיה האי מוקדשין נוהג בגיד מיבעי' ליה ולכך הוצרך לאוקמי במבכרת דהאיסור משום גיד:
ולפי"ז מתורץ קושית התוספות דאיך חל איסור גיד על אמ"ה ולפי מ"ש י"ל דלא בעינן שיחול מחיים ואם כן י"ל דאיסור גיד תלוי וקאי וכי פקע אמ"ה חייל איסור גיד וא"ל דנימא הלכך לא פקע איסור אמ"ה כלל ז"א דבשלמא גבי אשת אח שהוא דבר האסור עליו לפי שהיתה אשת אחיו רק שעתה מצות יבום מתירתו שפיר אמרינן שאין האיסור של אשת אח מסתלק על ידי היתר זה כיון שאף אם יסתלק יחול איסור אחות אשה הלכך לא פקע והרי הוא כא"א שיש לה בנים ונשאר קיים באיסורו וכן בקדשים כיון שהגיד היה אסור משום מוקדשי' רק שהזריקה מתרת איסור מוקדשין אינו מועיל לסלק איסור קדשים מן הגיד שאף אם יסתלק ישאר עליו איסור גיד הלכך אין הזריקה מפקעת ממנו איסור קדשים כלל משא"כ באיסור אמ"ה לא שייך לומר דאף לאחר מיתת הבהמה לא נסתלק מעליו איסור אמ"ה ולא פקע דפשיטא דהא ליתא דהא עיקרו של איסור בחיות תליא מלתא ואיך תאמר שעתה אסור משום אמ"ה והרי הוא אבר מן המתה וע"כ פקע וחייל איסור גיד. והדברים ברורים למבין:
ובזה מיושב מ"ש הרא"ש פרק ג"ה שחכמי לוניל הקשו על הרמב"ם דפסק אין בגידין בנ"ט ופסק דמותר בהנאה דהא בפסחים אמרינן טעם דהיתר הנאה משום כשהותרה נבילה כו' ופריך הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט כו' וגם קשה דמאי פריך למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי איכא למימר דמאי קושיא דהא רחמנא אחשבי' אכילה גבי גיד וה"ה לגבי נבילה ועיין בפלתי:
ונראה דא"ש דהנה בפליתי שם הקשה דלמ"ד אין אחע"א לא שייך כשהותרה כו' שהרי איסור הגיד לא היה בכלל איסור נבילה שהרי לא היה חל עליו ואם כן אינו בכלל ההיתר ונראה דא"ש לפי מ"ש לעיל דאיסור גיד אינו חל על אמ"ה רק דמתלי תלי לכי פקע אמ"ה ואם כן כיון שאיסור גיד אינו חל עד לאחר מיתה איסור נבילה גיד בהדי הדדי קאתי ושפיר הוי הגיד בכלל ל"ת כל נבלה ואמרינן ביה כשהותרה:
אך דאכתי קשה דלמא לעולם אסור בהנאה דהא לא יאכלו גם הנאה במשמע ואי משום כשהותרה ז"א דאם אסור בהנאה ה"ל גיד מוסיף על אמ"ה וחל מחיים ושוב לא חייל נבילה על גיד כלל ואין הגיד בכלל האיסור נבילה וממילא דאין לומר כשהותרה כיון דהאיסור לא קאי עליו. אך י"ל לפי מ"ש הלח"מ בפ"ט מהל' מ"א דדוקא קדשים שלוקין על הנאה ה"ל הנאה איסור מוסיף משא"כ היכא דלא לקי עלי' לא הוי מוסיף והנה הטעם דאין לוקין על הנאה היינו משום דעיקר קרא על אכילה ואף דגם הנאה במשמע לא לקי עלי' והנה התוספות בפסחים כתבו דלחזקי' הא דלר"ש ג"ה אסור בהנאה היינו משום דכיון דאין בגידין בנ"ט מסתברא דהלאו קאי על הנאה כמו על אכילה ולפי"ז יש לומר דאי אין בגידין בנ"ט אם נימא דאסור בהנאה שפיר לוקין עליו. ולפ"ז א"ש הא דמקשה למ"ד אין בגידין בנ"ט לאו למימרא דלא הוה בכלל האיסור דלא תאכל דהא רחמנא אחשבי' אכילה רק ה"ק הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט ואם כן עיקר הלאו על אכילה והלכך אף כשתרצה לומר שאסור גם בהנאה עכ"פ אין בו מלקות ולא מיקרי מוסיף על אמ"ה ואינו חל מחיים רק מתלי תלי ואתי בהדדי עם נבילה וחל גם על הגיד והוא בכלל ל"ת וא"כ מוכח דאין אסור בהנאה כלל לפי שכשהותרה כו'. אלא למ"ד אין בגידין בנותן טעם אם כן קאי הלאו על הנאה כמו על אכילה ולוקין על ההנאה וה"ל מוסיף וחל מחיים ולא חל נבלה על הגיד. ואם כן לא קאי עליו הלאו דל"ת ולא קאי עליו ההיתר ומנ"ל דמותר בהנאה ומשני דר"ש באמת ס"ל אסור בהנאה. והרמב"ם לשיטתו דפסק שפיר אחע"א בכולל הלכך אף דאין בגידין בנ"ט מצי נבלה חייל על הגיד וקאי עלי' הלאו ואמרינן בי' כשהותרה ולכך שפיר פסק דגיד מותר בהנאה אע"פ שפוסק אין בגידין בנו"ט:
אך לפי מ"ש התוספות בשבועות ועוד דוכתי גבי הא דהאוכל נבלה ביום הכפורים פטור משום דאע"ג דלכי מתה איסתלק איסור אמ"ה מ"מ נשאר עליו איסור שאינו זבוח שאיסור זה נמשך גם לאחר מיתתה ולפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דאיך חייל גיד על שאינו זבוח דא"ל מתלי תלי וכי נשחטה ופקע אינו זבוח חייל גיד ז"א דלענין אינו זבוח שוב י"ל הלכך לא פקע דהא היתר שאינו זבוח במעשה השחיטה תליא וכיון שהגיד מתלי תלי ומוכן לחול לא פקע איסור שאינו זבוח ואין השחיטה מתירתו וע"כ אנו צריכין לתירוץ התוספות דגיד חל על אמ"ה דלא חמיר במוקדשין:
ועפ"ז נבא לפרש המעמד שעמדנו עליו שהקדים לומר טבוח טבח פרע להם בית השחיטה משום דלכאורה י"ל דאף שהי' נוהגין חומרא לאסור עליהם מה שעתידה תורה לאוסרם מ"מ הא ר"ע ס"ל דבשר נחירה היה מותר במדבר ואם כן אף ישראל גופייהו טרם שנכנסו לארץ היו מותרים בבשר נחירה והם היו עתה בח"ל. וא"כ י"ל דמה שאמר והכן טול ג"ה לאו משום דאסור לב"נ רק משום חומרא שעתיד לאסור, וא"ל כמש"ל דאם כן לא היה חל על איסור אמ"ה שהוא אסור להם מדינא ובכה"ג דשייך אאחע"א אף לישראל שרי ואין מקום לחומרא זו י"ל דמ"מ שפיר היה להם מקום לאסור איסור על נפשם משום דאיסור אמ"ה מתלי תלי וקאי ובנחירה דפקע אמ"ה חל גיד ולכן הקדים לומר הך דטבוח טבח היינו פרע להם בית השחיטה דהיינו דלא סגי להו בנחירה (ולאו משום חומרא דאם כן היה מקום לומר שחל איסור גיד לכי פקע אמ"ה ועל איסור שאינו זבוח שהוא חומרא שפיר חל איסור גיד כמ"ש התוספות לדידן דחל על אמ"ה דקיל ממוקדשין. ונראה הטעם לפי שיש לו היתר בשחיטה כמ"ש הט"ז סי' ק"ד ועיין בפליתי סי' ס"ב אך כבר כתבתי דהם היו סוברים דכל עיקר מצות אמ"ה לפי שאינו זבוח הוא) ואם כן שוב י"ל דגיד לא חייל כלל דבשלמא בישראל שהגיד מצד ציווי שפיר חל אפילו מחיים כמ"ש התוספות משא"כ לדידהו מחיים אין מקום לחול כיון שאמ"ה נצטוו עליו ועל גיד לא נצטוו ואם נאמר דמתלי תלי עד דפקע אמ"ה ולגבי אמ"ה לא שייך הלכך לא פקע מ"מ לגבי איסור שאינו זבוח שפיר י"ל דלא פקע ואם כן אין מקום שיהא הגיד חל עליהם כדרך שעתידה להיות אסור על ישראל שהשמות מחולקים של ישראל יהיה איסורו משום אוכל גיד ואינהו א"א שיחול איסור גיד רק שנאמר דלא פקע איסור שאינו זבוח ולישראל באמת לא יהיה איסור זה שהרי זבוחה לפנינו ובכה"ג אין מקום לחומר' זו ואשתרי לגמרי ולכך הוצרך לומר דאתי כמ"ד ג"ה נאסר לב"נ וכה"ג אמרינן לענין מי איכא מידי כו' דאף בטרפה או קודם שתצא נפשה דאסור לישראל מ"מ כיון שהוא משם אחר קרינן בי' מן המותר לישראל ואמרינן מי איכא מידי דלישראל כו' ודווקא בטמאה דלאו בת שחיטה היא ע"ש בת"ש סי' ך"ז ובפליתי סימן ס"ב וה"נ דכוותה:
והנה בפרי מגדים מסתפק באמ"ה דאסור לב"נ אם מועיל בו ביטול ברוב דשמא אין מועיל ביטול רק לישראל ע"ש (ועיין מ"ש בזה בספרי בית אפרים על טרפות בקונטרס התשובות ונלענ"ד להוכיח דביטול מועיל עפ"י מה שהקשה בפליתי סימן פ"א בהא דבכורות דפריך חלב מנ"ל דמותר דלמא אסור משום אמ"ה דלמה לא פשט מקרא דויקח חמאה וחלב כו' ע"ש (וראיתי מי שכ' דדם נעכר ונעשה חלב וה"ל דם מן החי דשרי לב"נ אך בבכורות שם דחי להא ע"ש) ונראה דא"ש דבקרא איתא ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה כו'. והנה בן הבקר הוא פשיטות יותר שהרי מעיקרא כתיב ויקח בן בקר כו' ואם זו ואצ"ל זו קאמר לא ה"ל למימר ובן הבקר וכמ"ש בפתיחת ספר המקנה על מדרש ויאמינו בה' ובמשה כו' הביא מדברי התוספות בקדושין דבשני תיבות רצופים לא שייך לא זו אף זו וה"ל למימר וגם במשה ע"ש וה"נ דכוותה:
ונראה דא"ש ע"פ מ"ש התוספות בשבת דף ע' דאמרינן בחריש ובקציר תשבות על חרישה וקצירה חייב שתים. וא"ת מנ"ל דלמא אינו חייב אלא אחת וי"ל מדכתיב בחריש ובקציר דמשמע תרי מילי מדלא כתיב בחריש וקציר עכ"ל. ולפי"ז א"ש דבכוונה לא נקט בן הבקר ברישא דהוי אמרינן כל חד באנפי נפשיה ולא זו אף זו נקט ולכך נקט בתר הכי ולא נקט וגם בן הבקר רק ובן הבקר למימרא דחד מלתא נינהו שהיו מעורבין זה בזה. והנה בזבחים אמרינן הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין א' על חבירו ויבטלנו ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא. ולפ"ז א"ש דלא מצי למידק מינה לענין חלב דלא הוה אמ"ה די"ל שהיה בטל ברוב ונ"ט ברוב לאו דאורייתא משא"כ בב"ח דטכ"ע דאורייתא שפיר קאמר המדרש דהא טעמא לא בטל:
והנה בב"מ אמרינן ויקח חמאה וחלב כו'. ואלו לחם לא אייתי קמייהו. אמר אפרים מקשאה משמיה דר"מ אברהם אבינו אוכל חולין בטהרה הי' ואותו היום שרה אמנו פרסה נדה וכן הוא במדרש ובנזר הקודש תמה דאטו לפי שנהג עצמו מה לו להחמיר על האורחין. ובפרט למ"ד כערביים נדמו לו ונדחק בזה ע"ש. ולענ"ד י"ל עפ"י מ"ש במדרש שם שבפסח היה וכ"כ התוספות בר"ה. ולפי"ז קשה לר' יהושיע בקדושין דקאמר כערביים נדמו לו וא"כ האיך רשאי לעשות בשבילם וא"ל משום הואיל אי מקלעי אורחים מאת הנפש אשר עשה וקיבלו גירו' וכמ"ש הרמב"ם דאף במבשל לנכרים אינו לוקה משום הואיל ז"א שהרי אמרינן כחום היום שהוציא הקב"ה החמה מנרתקה ולא היה עובר אורח ונצטער אברהם כו' והתוספות בפסחים שם כתבו דהואיל דלא שכיח לא אמרינן להתיר ואפשר לומר משום דאמרינן בברכות כחום היום בששה שעות ור' יהושע לטעמיה דאמר ביו"ט חצי' לד' וחצי' לכם (ואע"ג דאמרינן שעה ששית זמן סעודת ת"ח הא אמרינן אלא דלא טעים כו') ואם כן שפיר הוה מצי למטרח בעשיית בן הבקר דהא לדידיה נמי חזי' אבל לחם לא אייתי דכיון שהיה אוכל חולין בטהרה והעיסה נטמאת א"כ היה אסור לאפות כיון דלא חזיא לדידיה כלל:
ולכאורה י"ל דבלא"ה לא הוי מצי לאתויי לחם קמייהו דבפסחים שם אמרינן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה ר"י אומר לא זה חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה אלא מניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה ופרש"י כיון שצריך ליתנה לכהן אם כן קרינן בי' שלך אי אתה רואה כו':
והנה בנדרים אמרינן נשבע ד' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שע"י שהקדים שם ברכת עבד לקונו ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם ואם כן אברהם גופי' היה כהן וא"כ לא שייך זה חמץ שמוזהרין בב"י דשפיר הוא מוזהר עליו ולכאורה י"ל דמסתמא שרה אמנו כדין עשתה דקי"ל משתטיל מים מיד מגבהת חלתה מחשש שלא תיטמא העיסה ואם כן י"ל דהפרישה חלה קודם שנטמאת. אך ז"א דהא אמרינן שאותו יום פירסה נדה ואם כן נטמאת החלה מחמת מעל"ע שבנדה (ור' יהושע פליג התם בנדה אדר"א דאמר ד' נשים דיין שעתן וקחשיב בתולה זקנה כו' ואמר אני לא שמעתי אלא בתולה כו') וי"ל דא"ש עפ"י מ"ש התוספות שם דשפיר מצי לאפות מטעם דממלא אשה כל התנור פת. וחילקו בין אופה בתנור לע"ג גחלים ע"ש. ולכך הוצרך לומר דכיון דנטמאת העיסה והוא היה אוכל חולין בטהרה ולא חזי לדידיה ולכן לא הביא רק בן הבקר דהוי נמי חזי' לדידיה משא"כ לחם לא אייתי קמייהו וכמש"ל:
ועפי"ז כתבתי ליישב מה שדקדק בספר המקנה בקדושין במעשה דר"א ור"י שהי' מסובין במשתה בנו של ר"ג נתן הכוס לר"א וקיבלו כו'. וקצרתי כאן וכתבתי ענינים אלו אף שהם דרך דרוש ופלפול המה פרפראות לחכמה ויגדיל תורה ויאדיר:
וכגון דא צריך לאודעי אל כל הבא ועמד על מה שעשינו עצמינו כעורכי הדיינים במעשה אבות הלא מקרא מלא הוא עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי חקותי ותורותי ואמרינן ביומא שקיים אפילו עירובי תבשילין שנאמר ותורתי אחד דברי תורה ואחד דברי סופרים וע"ש במהרש"א באורך ובמדרש איתא אפילו עירובי חצירות היה יודע (ובשם הגאון מהר"א מווילנא הגיה בגמרא עירובי תחומין ויש לי רמז בזה בר"ת וישמור משמרתי כו') ותורתי שקיים שתי תורות אפילו מצוה קלה שבע"פ וכתיב כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ובני ביתו אחריו וכמה הלכתא גברתא למדו חז"ל מהם כדאשכחן בסוף ב"ב מנין לערב דמשתעבד דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו מתקיף לה ר"ח האי קבלנות הוא דכתיב תנה אותו על ידי ובמכות אמרינן נדוי על תנאי צריך הפרה דכתיב אם לא אביאנו כו' וכן בסוטה אמרינן דא"ל פרעה אתשיל אשבועתך ומוכיח ר"ת מזה דאם לא נדר לתועלת חבירו יכול להתירו שלא בפניו עיין בב"י סימן רכ"ח וכן אמרינן וירא את העגלות מסר להם סימן שבפרשה עגלה ערופה היה עוסק וכן אמרינן כי בן זקונים כו' כל מה שקיבל בבית שם ועבר מסר ליוסף וכבר כתבתי שכן פירש"י בהא דפרע להם בית השחיטה לפי שבני יעקב שומרי מצות היו שהיו מקובלים מאבותיהם וכאלה רבות בש"ס והבאים אחריהם עצמו מספר ולכן אמרו חז"ל בברכות אין קורין לאבות אלא לשלשה לפי שעיקר קריאת האבות הוא כשהם נמשכין אחריהם ואוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:
ועד"ז פירשו בתחלה עע"ז היו אבותינו ר"ל שבעוד שגם הם היו עובדי עבודה זרה בעת היותם במצרים. כמ"ש במדרש על פסוק לקחת לו גוי מקרב גוי. וכן בישעיה י"ז ביום נטעך תשגשגי פירש"י נתערבת בתערובות המצרים כמ"ש ביחזקאל ב'. (ושם בפסוק זה נד קציר ביום נחלה פירש"י גדיש של קציר רע אשר הוכיח ביום ובלילה נחלה אותו קציר הגיע ליום צרה וכאב אנוש שנשלמת שכרך ורבים משתוממים ע"ז. ולא אאריך למחות הבנת הטועים ואורו עיני כי מלת ובלילה הכתוב כאן הוא טעות שהגי' איזה תלמיד טועה כי לילה מאן דכר שמי שהרי בפסוק כתוב יום. ומי הכריח לרש"י להפך יום ללילה וסמי מכאן תיבת ובלילה וידוע ליודעי דרך רש"י ז"ל שבהתחלה כותב ענין הפתרון של הפסוק בחבורו. ואח"כ כותב פתרון המלות פסקי פסקי בכדי להסביר הפסוק בהמשך הענין ופתרון המלות ולכן מתחלה כותב פירוש הכתוב בכללו גדיש של קציר רע אשר הוכה (תיבת הוכיח ט"ס וצ"ל הוכה ונתקלקל כמ"ש והחטה והכוסמת לא נוכו כי מלת נחלה ר"ל קילקל והפאה כידוע ועיין במכלל יופי ושוב מציין רש"י ביום נחלה פתרונו אותו קציר הגיע ליום צרה ושוב כתב פירושו וכאב אנוש נשלמת שכרך. נראה שצ"ל ונשלמה שברך בבי"ת ר"ל שנשלם שבר שלך דוגמת הקצר שהגיע ליום צרה שבא עד קיצו ועיין במכלל יופי שאנוש הוא לשון שבר והדברים ברורים. ומצוה להגיה ולתקן) אז לא נתיחדו להם להקרא אבות אילו הג' כי עע"ז היו נחשבים לאבות ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו ונסתלקו העע"ז מלהקרא עוד בשם אבות:
ועד"ז פרשתי מ"ש ארמי אובד אבי שלבן היה אוחז במעשה ארם בע"ז ותרפים בזה אבד מעליו השם שהיה ראוי לקרותו אבי כי אני רוצה לאחוז במצות כמ"ש לא עברתי ממצותיך. ועד"ז אמרו כשישראל עושין רצונו של מקום קרוים בנים ואם לאו קרוים עבדים. לפי שאם עושים רש"מ מתיחס תולדותם לבית אבותם שהיו דבקים בה' משא"כ כשפורשים מדרך אבותם אין בהם רק דין עבדים לפי שמתחלה פדאם ממצרים ע"ד זה כמ"ש הכתוב עבדי הם אשר הוצאתי אותם כו' (ועיין בישעיה מ"א ואתה ישראל עבדי פירש"י הקנוי לי משני אבות ותמוה קצת וגם דלאו בישראל סבא מדבר רק בדידן קא משתעי ואם נגיה משלש אבות ולפרש קנין עבדות כמו יליד בית גם זה אין נוח לי. ולולא דמסתפינא הוה אמינא הקנוי לי משנים רבות ומוסב על מה שאמר אברהם שלא היה מזרע צדיקים כו'. ואני העירותי מצפון להביאו ממזרח ועשיתי לו כל זאת ואתה ישראל כו'):
ויש לי לפרש מ"ש הכתוב ואף בעבדותינו לא עזבונו ה' אלקינו ויט אלינו חסד בעיני מלכי מדי ופרס ע"פ מ"ש לפרש בפ' פנחס כו' השיב את חמתי מעל בני ישראל כו' לכן אמור לו כו' ופי' רש"י בדין הוא שיטול שכרו. ויובן ע"פ מ"ש בספר המקנה בדף ל"ו שישראל נקראו בנים למקום וגם עבדים וכשהם בדין בנים מגיע להם שכר על המצות שעשו בדין כבן המשרת את אביו. משא"כ עבד שהוא קנוי לו קנין עולם אין מגיע לו שכר בדין על עבדותו רק כשעושין תשובה ושבו להיות במדרגת בנים אז מגיע להם למפרע שכר טוב בעמלם בזכיות אשר עשו ועד"ז פירש מ"ש הכתוב אוהבם נדבה כי שב אפי ממני. ר"ל שאז כששב אפי ממני ונעשו במדרגת בנים אני חושב התשובה שלהם בדרך נדבה ודפח"ח. והנה העולם נידון אחר רובו ובשעת חטאם שהיו בדין עבדים אף פינחס היה עמהם ולא מגיע להם שכר בדין כמו עבד. רק שלפי שהשיב את חמתי מעל בני ישראל ושבו בנים לגבולם ומדרגתם לכן אמור לו כו' בדין הוא שיטול שכרו והוא נכון ואמנם כשהם במדרגת עבדים אע"פ שאין מגיע להם בדין הקב"ה מטה כלפי חסד ונותן מתנת חנם וז"ש ואף בעבדותינו ר"ל אף בעת שאין עושין רש"מ ואנו קרוים עבדים לא עזבונו ויט אלינו חסד כו':
ודודי מ"ו הגאון ז"ל אמר לפרש הכתוב והיה במקום אשר יאמר כו' כי באמירת לא עמי יש לפרש בו בתרי אנפי או שאינו רוצה בהם להיות לו לעם או לפרש לא עמי רק בנים אתם. ובר"ה אמרינן הרי שהיו ישראל צדיקים כו' שכבר נגזרה גזירה מה הקב"ה עושה מורידן כו' ועד"ז אמר אף שנגזר עליהם גזירת לא עמי אחר שישובו בתשובה יתפרש אמירה זו שלא עמי אתם אלא בני אל חי ודפח"ח ואני פרשתי הכתוב ג"כ בדרך נאות. וגם הכתוב הבן יקיר לי אפרים וקצרתי כאן:
והנה מראשית כבר הודעתי כי כל ישע וכל חפץ עסק התורה אינו רק לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ובאתי לשאול ולהזכיר את המעיין בספר הזה כמה תשובות שנאמרו לסלסל ולפלפל הא דקטנותא הוא אשר כתבתי בימי חורפי בעוד רתיחת הבחרות הילדות והשחרות. ירים ידו וגבר. אפס אחרי אשר שטף ועבר והייתי כגבר אין איל. להיות ימיני ימין עוז עוררה לעשות חיל לסלסל ולפלפל זאת נחמתי כי דיו לבא מן הדין ובמשפט דברי לכלכל. אעפ"כ אקוה כי הישרים בלבותם. וקנאה אין בחנותם יהיו הדברים שמחים כנתינתם. ויקשרום על לוח לבם וזרועם כחותם. ואשר לא נסה. בדעת זחה ורוח גסה. דברי יטיבו ותמימים יקרבו. את אשר יטב בעיניהם. יוכשר וירצה. והנשאר ימצה. ומי האיש אשר גאות לבש. ועטרת גאות לראשו חבש. יירש צלצל גובה וגאון יכווני הגאיות יהמה בקול שאון. ויאמר אך עשרת מצאתי און אשר תשיג ידי. ידע דרך עמדי. כי אשא פנים אל האמת אשר מנעורי על ידי כחותמת ואל השקר פנים לא אכיר. ובעזה"י אשר נתן לי לבב חכמה להבדיל בין הטהור אשר נפשו צמאה וכמה. לקחת מפי תורה. ולהסביר לו פנים בהלכה ברורה. ובין האיש אשר רוחו זרה. ומחפצו להשיג דברים בלא חומר וצורה. ולא עמד בשורה. כי לא לן בתוך העמק רק גמר העברה העברה. ומשמיע קול ענות גבורה. זאת אודיע נאמנה. כי המבקש תואנה. את נפשו הוא מאנה. ותיפוק לי' משום לא תענה. כי לא יחפוץ כסיל בתבונה. כ"א בהתגלות לבו. ונבזה ליבו. ולא חיישינן לשאלה. ולא מסקינין מיניה כדמסיק תעלא כי מושך העון בחבלי שוא ואין בהם כדי בית אחיזה. וטעונים גניזה אפס איש תם וחבר וריע. אשר נפשו לשאול הגיע. העמק שאלה. כי נכסף לעמוד על נקידת האמת אשר בתוך העגולה. ומשום כסיפא הוא דעביד ולספיקא נפשי' מעייל ושיולי קא משייל. אתנה ראש ואשיבה. כיד ד' הטובה. כמשפט וחובה. להשיב מפני הכבוד וארצה בו ואכבד. ואשר ימצא אתו דבר נכון. אף ידי תיכון. כי כה יקרה. גם לאדירי התורה. שוגג והעלם גם בכנפיהם נמצאו כי שגיאה וטעות יתייחס אל כל אשר בשם בני בשר יקראו. והרשות נתונה לכל בעלי בינה. לישא וליתן באמונה. ונחל חלקו אשר ניתן לו למנה מראש אמנה. מהר הקודש. את אשר תלמיד וותיק עתיד לחדש אפס המשכילים יזהרו שלא יאכלו פגה. כי קרוב ומצוי לבא לידי שגגה. וכל איש מבין יודע. כן יעריך עצמו וערך חומר הנושא והנוגע ובפרט בדבר שבערוה לבו אל יבהל להוציא דבר. אף אם הוא גמר וסבר. עד כי יציע לרבים מגדולי הדור דפקיע שמייהו. וחזיין למסמך עלייהו. ולמפסק דינא אפומייהו. ומאת ד' ישא ברכה. ואם כי יש מזחותי הלב שתוקע עצמו לדבר הלכה. שמדמה בנפשו כי הוא דבר חריף כקליפת השום מה ובאין אונים. מתריס נגד ראשונים ואחרונים. למען דעת כל עמי הארץ את הדר גאונו. זו כוחו וראשית אונו וחיילים יגבר. מבלי נטילת רשות מרב וחבר. ומהם אין לדבר כי ע"ז אמרו חז"ל והגס לבו בהוראה כו'. אפס אשר עם קדושים נאמן אבל הוא מחוסר זמן ע"ז אמרו כי רבים חללים כו'. ואמרו בסנהדרין דף פ"ו תלמיד שהורה לעשות פטור. פירש"י חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים נעשה לו קל לפוטרו מדין זקן ממרא:
וראיתי בשם חכם א' שפירש ע"פ מה שאמרו ביומא דף ך"ו לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא דאתי משבט לוי או יששכר כו'. ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי ומשני אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא קאמרינן. והקשו התוספות אמאי לא מייתי קרא ומחוקק מבין רגליו ותירץ הנ"ל דצורבא מרבנן היינו בחור חריף ולכן אמר לא משכחת צורבא מרבנן דהיינו בימי ילדותו. ואין ראיה מהך דומחוקק די"ל אחר ארבעים שנה. אבל יהודה מחוקקי דרש בסנהדרין על דואג ואחיתופל דכתיב לא יחצו ימיהם פריך שפיר ומשני אסוקי שמעתתא כו'. ושם אמרינן דדואג ואחיתופל לא הוו מסקי כו' ולכך לא קחשיב כ"א לוי ויששכר ודפח"ח:
ואמרתי לפרש עפ"ז מ"ש בסוף פ' כי תבא ולא נתן ד' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה. ופירש"י שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לשבט לוי כמ"ש ויתנה אל הכהנים בני לוי באו ישראל לפני משה ואמרו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו תורה ומה אתה משליט את בני שבטיך עלינו ויאמרו לנו יום מחר לא לכם ניתנה לנו ניתנה ושמח משה על הדבר וע"ז אמר ולא נתן כו' עד היום הזה כו' ד"א ולא נתן כו' שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה כו'. ולכאורה תמוה שאיך יעלה על הדעת שבני לוי יאמרו לא לכם ניתנה כו'. ולפי מ"ש א"ש שכשראו שנותן משה התורה לשבט לוי היו סבורים שמשליט שבטו עליהם באסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וזה כל תכלית וחפץ לימוד התורה כמו שכתבנו בהך דלמוד גדול שמביא לידי מעשה ואם כן יאמרו שלהם ניתנה ושמח משה על הדבר ואמר להם ולא נתן ה' לכם לב לדעת כו' עד היום הזה שהוא אחר ארבעים שנה גם מישראל ראוים להורות ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא רק דצורבא מדרבנן דמורי הוא משבט לוי או יששכר והטעם נראה כמ"ש כל המקבל עליו עול תורה כו' שצריך עמל ויגיעה ושבט לוי הם קיבלו עליהם עבודת הקודש וכן ביששכר כתיב ויט שכמו לסבול כו' ועד"ז אמרינן בברכות גבי ראב"ע כשרצו למנותו נשיא אמרו שהוא עשירי לעזרא ויובן עפ"י מ"ש בתר הכי אמרה דביתהו לית לך חיוורתא ההוא יומא בר תמני סרי שני הוו ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיוורתא והיינו דאמרינן אמר ראב"ע הריני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה כו' והיינו שוודאי אין ראוי למנות נשיא כ"א מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא ולכן לא אמרו סתם דאית ליה זכות אבות ולא מסתפי דלמא עניש ליה ר"ג רק אמרו דהוא עשירי לעזרא בכדי לכלול בזה שלא יקשה בעיני התלמידים כי. כי לא הגיע לעונת אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולזה אמרו שהוא עשירי לעזרא שהוא כהן וכיון שהוא משבט לוי שפיר מסיק שמעתא כו' ואמנם במ"ש והיינו דאמר ראב"ע הריני כבן שבעים כו' ופרש"י והיינו דאמר כבן שבעים ולא שבעים ממש קשה לכאורה דלפי"ז מה היה תמיהתו שלא זכה לשמוע עד עתה דרש שתאמר יציאת מצרים בלילות כיון שבאמת היה רך בשנים רק שדרך נס קפצה עליו זקנה והלבינו שערותיו אמנם הרמב"ם בפירוש המשנה שם כ' כי מה שאמר ראב"ע כבן שבעים ולא אמר בן שבעים כי לא היה בן שבעים אלא צעיר לימים היה והיה מרבה לשנות וללמד ולקרות יום ולילה עד אשר תשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה והיה התחלת השיבה ברצונו כמ"ש בגמרא ואמר בלשון תמיה הרי אני אע"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז שנרמז בכתוב כו' עכ"ל לשון הזהב ופירושו המתוקים:
ובכדי ליישב לשון הש"ס שאמר והיינו שאמר ראב"ע כו' וגם צריך להבין הא דמסיים בה וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז כו' ומשמע דלית להו דרשא דב"ז ולדידהו אין מקום ללמוד אמירת י"מ בלילות כלל ולמה עבדינן כראב"ע ולא כרבנן וגם צריך ישוב דלאיזה צורך הקדים לומר הריני כבן ע' שנה כו' דמה לנו בכך אם זכה קודם כשהיה כבן ע' או שלא זכה עד שדרשה ב"ז כיון שעתה נתקבל אצלו הדרש הזה ואמרתי לתרץ קצת בדרך דרוש ואכתוב בקצרה דהנה באמת יש ליתן טעם שראוי לומר י"מ בלילות ע"פ מ"ש המפורשים דמה שיצאו ישראל ממצרים קודם זמנם היה מחמת ששעבדו עמהם גם בלילות והלילות השלימו המספר:
ועד"ז פירשו קץ שם לחושך שהקב"ה חישב את החושך דהיינו הלילות והשלים הקץ ולפי"ז היה ראוי לספר יציאת מצרים בלילות אך באמת בש"ס אמרינן מדלג על ההרים שדלג על הקץ והקדימו בזכות אבות. ולפי"ז י"ל דהלילות לא השלימו כלל רק שיצאו קודם זמנם מחמת הדלוג וענין הדלוג הוא שיום הגאולה שהיה ראוי להיות בזמן מאוחר הקדימו הקב"ה וחישב כאילו כבר עבר הזמן והגיע עת גאולה:
ועד"ז שמעתי בשם מחותני הגאון החסיד מהר"פ ז"ל האב"ד דק"ק פפד"מ שפירש התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך והכוונה היא שפגים היינו בעוד שלא הגיע זמן בשולה ולפעמים דרך נס התאנה מוציאה פירות גמורים קודם זמנם כדאשכחן בתענית בעובדא דברי' דר"י מן יוקרת ולזה אמר התנאה חנטה ונעשית תאנה גמורה בזמן שהיתה ראויה להיות עדיין פגה והגפנים נגמרו בזמן שהיו ראוים להיות סמדר ע"כ שמעתי:
ונראה לי שכוונתו שזה משל לענין ישראל אף שעדיין לא נצרפו היטב בכור עוני של הגלות ולא הגיע זמנם ליגאל כתאנה בעודה פגה אעפ"כ אמר הקב"ה קומי לך רעיתי יפתי דהיינו כנסת ישראל ולכי לך. והנה בראב"ע שנעשה לו נס דאהדרו ליה י"ח דרי חיוורתא הראה הקב"ה שלא יאמרו שעדיין רך בשנים ואינו ראוי להנהיג הדור כמו שאמרו לית לך חיוורתא ובאמת לאו בחיוורתא תליא מלתא דיש כמה זקנים ע"ה רק שאמר דאף בת"ח שהוא רך בשנים אפשר שאינו ראוי כיון שלא הגיע לימי הזקנה שהזקנים הם יודעים יותר בעסקי העולם והקב"ה עשה נס להלבין שערותיו ולהראות שפעמים בא הענין הראוי להיות מאוחר שהוא הזקנה בימי בחרות ואחרי שראה ראב"ע שלפעמים הקב"ה משנה הטבע לדלג הזמן ולהקדים המאוחר כדרך שעשה לו הקב"ה למד ק"ו דאם בשביל יחיד כך ומשום דאית לי' זכות אבות שהיה מיוחס עשירי לעזרא כמבואר בש"ס שם ק"ו שהקב"ה עושה כן בשביל רבים ואם כן שפיר י"ל שמה שיצאו ממצרים קודם זמנם היה שהוא מדלג על ההרים בזכות אבות ואם כן א"צ לומר דלילות השלימו ואם כן יש לומר מסברא שאין צורך להזכיר יציאת מצרים בלילות דאפשר שבלילות נחו משעבוד והיינו דקאמר ראב"ע הריני כבן ע' שיש לי דרי חיוורתא אע"פ שאיני בן ע' וע"כ שהקב"ה עשה לי נס בזכות אבותי לדלג על הזמן ולהקדים המאוחר ולפיכך לא זכיתי ר"ל שלא היה ראי' לנצח ולהוכיח שתאמר י"מ בלילות עד שדרש ב"ז כו' שאף בלילות יש להזכיר דאף בלילות נשתעבדו עמהם. ולפי"ז יש לפרש גם מה שאמר וחכמים אומרים ימי חייך העוה"ז לפי שראב"ע תלה מה שקפץ עליו זקנה היה בדרך נס שדלג הקב"ה וקפץ הזמן בזכות אבות ולכך לולא דרש ב"ז לא היה מוצא טעם שתאמר י"מ בלילות אבל חכמים ס"ל באמת לא זקנה של ראב"ע בנס רק מחמת עמלו ויגיעו בתורה הרבה הלבינו שערותיו בימי בחרות אין כאן הקדמת זמן כמ"ש הרמב"ם ואם כן לא מסתבר להו שהקב"ה יעשה נס כזה לדלג הזמן רק שבזכות אבות חישב הקב"ה הימים לעצמם ושעבוד הלילות לעצמם וממילא דבלא"ה יש להזכיר בלילות בלא דרש ב"ז ולכן שפיר אמר וחכמים אומרים ימי חייך העה"ז כו' ר"ל שא"צ לרבות הלילות כלל רק קרא אתא לרבות לימות המשיח ואם כן אנן שמזכירין י"מ בלילות שפיר עבדינן בין לראב"ע בין לחכמים והוא ענין נכון לענ"ד:
עד כה הגיעו דברי להמשיך פרפרת. ואת העודף הנחתי למשמרת. ולפני ד' אשפוך שיחי. יחליף כחי. ותפלתי זכה להיות זוכה ומזכה ועל חזקת הגוף יעמידני. אך טוב וחסד ירדפוני. כל ימי חיי ושבתי בבית ד' לאורך ימים. דברי המתאבק בעפר רגלי חכמים. זעירא מן חברייא:
הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: