בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה עב
שאלה לבאר דין מלוה שמודה בשטרו שמקצתו פרוע אם הוא גובה ממשעבדי או לא:
תשובה בכתובות דף פ"ז הפוגמת כתובתה לא תפרע כו' סבר רמב"ח למימר ש"ד כו' עד ורמי רבנן שבועה עלה כי היכא דתידוק והקשו בתוס' דהו"ל למימר שלש תשובות בדבר דהא בנשבע ונוטל לא שייך אשתמוטי ור"ל דהא בכל מ"מ קשה דלהימן במיגו דאי בעי כ"ה דהא השתא נמי מעיז על המקצת ולכן הוצרך רבה למימר דאמרינן בכולי בעי דלודי רק אשתמוטי וא"כ בנוטל דלא שייך אשתמוטי הדרא קושיא לדוכתה דלהימן במיגו דכ"ה עיין בפ"י שכ"כ בפירוש דברי התוספות לפי שיטתם שפירשו הך דרבה דלכך צריך אשתמוטי דלא תיקשי למה מ"מ ישבע נימא שיהא נאמן במיגו דכ"ה ונלענ"ד לתרץ משום דלכאורה יש לדקדק בלישנא דרבא דאמר שני תשובות בדבר חדא כו' דמה דקאמר שתי תשובות הוא אך למותר והו"ל למימר כדקאמר בעלמא הא ליתא חדא כו' ונראה דהנה הסמ"ע והש"ך מחולקים בשטר שנפרע מקצתו דהסמ"ע סובר דאינו גובה ממשעבדי גזרה שמא יפרע כולו והש"ך חולק עליו ע"ש בסימן נ"ה ולכאורה מוכח כדברי הש"ך דהנה התוספות הקשו למ"ד שד"א מ"מ דחייב שבועה היכא משכחת לה ותירצו כגון שאין לו קרקע או שמחל השעבוד של קרקעות ודעת הרמב"ן דכל היכא שאינו יכול לגבות מלקוחות כגון מלוה ע"פ בתר דתיקון שאינו גובה ממשעבדי או בכתב יד אין לו דין כפירת ש"ק וחייב שבועה וכן פסק הטור וש"ע סימן פ"ח ולפי"ז מוכח דלא כהסמ"ע דאם נימא דנפרע מקצתו אינו גובה ממשעבדי אם כן מאי פריך רבא לרמב"ח ועוד הו"ל כפירת ש"ק ז"א דמיד כשאומרת שנפרע מקצתו שוב אינה יכולה לטרוף ממשעבדי והוה ליה כמחלה השעבוד שעל הלקוחות ולא הו"ל כפירת ש"ק כלל אלא ע"כ כדעת הש"ך דאף שיפרע מקצתו שפיר גבי ממשעבדי. (אך דלכאורה גם לשיטת הש"ך קשה דמנ"ל לרבא להקשות דהוי כפירת שעבוד קרקעות דא"כ תיקשי ליה קושית התוס' בכל מ"מ למ"ד שד"א וע"כ לומר באין לו קרקע או שמחל וא"כ נהי דלא מצינן לאוקמי באין לו קרקע כיון דקי"ל מטלטלי לא משתעבדי לכתובה וע"כ שהיא רוצה לגבות מקרקע מ"מ שפיר מצינן לאוקמי שהשטר אין בו אחריות נכסים דהיינו שמחלה השעבוד של הלקוחות בהדיא רק שהיא באה לגבות מקרקע ב"ח וכיון דעכ"פ אין כאן ש"ק לטרוף מלקוחות לא הוי כפירת ש"ק) אך י"ל דהנה המפורשים מקשין דמאי ס"ד דרמב"ח למימר שד"א כיון דמשנה מפורשת דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין ותירץ מחותני בספר כתובה דרמב"ח ס"ל כמ"ד שטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ שבועה זו שנשבעת על שטר שבידה דהוי כגבוי חשיב כנשבעת לפטור עי"ש ולפ"ז א"ש דבגיטין דף ל"ח אמרינן דברייתא דקתני שטר שאין בו אחריות משמט ושיש בו אחריות נכסים אינו משמט אתי כב"ש דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ע"ש מבואר דהא דאמרינן בשטר דהוי כגבוי היינו דוקא כשיש אחריות נכסים דאז ודאי לגוביינא עומד שא"א להבריח נכסיו משא"כ אם אין שם אחריות נכסים שהוא יכול למכור נכסיו ולהבריחן בכה"ג לא הוי כגבוי לכ"ע ולפ"ז פריך שפיר רבא דהא הו"ל ש"ק דא"ל דס"ל כסברת הסמ"ע או דמיירי בליכא אחריות נכסים שאין שעבוד לקוחות א"כ תקשי ליה מתני' דכל הנשבעין כו' וא"ל דהו"ל נשבע לפטור דשטר הו"ל כגבוי ז"א דע"כ בשטר בלא אחריות מיירי דלא הוי כגבוי ועפ"ז א"ש לישנא דרבא דאמר שני תשובות בדבר כו' וכוונתו לומר דודאי כל קושיא בפ"ע מצי רמב"ח לתירוצי דעל קושיא א' דהא כל הנשבעין כו' הוי מצי לתרוצי דס"ל דהוי כגבוי וה"ל ליפטרי ועל קושי' דה"ל ש"ק הו"מ לתרץ בדליכא אחריות נכסים דלא הוי אבל שני תשובות יחד חזו לאצטרופי דממ"נ קשה דאם ס"ל כסברת הסמ"ע או מיירי בדליכא אחריות נכסים או כסברת הסמ"ע דנפרע מקצתו אין גובה ממשעבדי א"כ קשה דכל הנשבעים דא"ל דהו"ל כגבוי דז"א דכיון דליכא טריפת משעבדי לא חשיב כגבוי ואם תאמר בדאיכא אחריות וסובר כסברת הש"ך דנפרע מקצתו גובה ממשעבדי וא"כ שפיר הוי נשבע ליפטר דהוי כגבוי א"כ קשה קושיא השני' דהא הו"ל כפירת ש"ק כיון דע"כ בשיש ש"ק ליטרוף מלקוחות איירי א"כ מ"מ מיפרך הא דרמב"ח (ועי' בתוס' בכתובות דף פ"ו גבי ר' מיאשו דאפקידו גביה שב מרגניתא כו' חדא דידענא דלא אמיד ועוד דהא יהיב סימנא וכתבו התוס' דהך חדא ועוד צריכין להדדי דבעינן לא אמיד וסימן והכא דקאמר רבא שני תשובות כו' בשיטא שיש לפרש כן דהני תרי תשובות צריכין להדדי ומטעם ממ"נ אתי עלה וכמ"ש):
והשתא לפ"ז א"ש קושית התוס' דהא בנוטל לא שייך אשתמוטי וא"כ נימא מיגו דכ"ה כקושית רבה בכל מ"מ ולפי מ"ש א"ש דלכאורה אין התחלה לקושית התוס' דבשלמא בכל מ"מ שפיר קשיא ליה לרבה דלהימן במיגו דכ"ה דהא הו"ל מיגו להחזיק משא"כ בזה שהיא באה ליטול הו"ל מיגו להוציא ולא אמרינן אך י"ל דהתוס' מקשין שפיר עפ"י מ"ש הש"ך סי' פ"ג בכללי מיגו דהיכא דאיכא שטרא אמרינן מיגו אף להוציא וכאן הא איכא שטרא ושפיר מקשין דאי בעי כ"ה. והנה בכה"ג הביאו האו"ת בכללי מיגו כתב טעמא דבשטר אמרינן מיגו להוציא משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי:
והנה כבר כתבנו שמחלוקת הסמ"ע והש"ך בשטר שנפרע מקצתו שדעת הש"ך דגובה ממשעבדי ולא גזרינין שמא יגבה כולו מטעמא דתרתי לא עביד שיהא נפרע שנית מה שכבר נפרע וגם נשבע לשקר לזה לא חיישי' והשתא א"ש הכל דרבא קאמר שתי תשובות בדבר היינו דמקשה על רמב"ח ממ"נ שאם דעתו כסברת הסמ"ע דלא גבי ממשעבדי א"כ הוי נשבעת ונוטלת ואם כסברת הש"ך הו"ל שעבוד קרקעות ולפי"ז א"ש קושית התוס' דממ"נ לא הוי מצי פריך שתהיה נאמנת במיגו דכ"ה בין לסברת הסמ"ע ובין לסברת הש"ך דלסברת הסמ"ע לא הוי מיגו דהו"ל מיגו להוציא וא"ל דאיכא שרא ז"א דמידי הוא טעמא משום דשטר הוי כגבוי ולפי סברת הסמ"ע דלא גבי ביה ממשעבדי כ"ע מודו דלא הוי כגבוי כמש"ל וא"כ הו"ל מיגו להוציא ולסברת הש"ך דגבי ממשעבדי דלא אמרי' גזרה שמא יפרע כולו ממשעבדי משום דתרתי לא עביד א"כ פשיטא שאין בזה מיגו דכ"ה דלא בעי לכפור הכל ולמעבד תרתי שהרי אם היינו חוששין שתעשה כן שתכפור הכל לא היתה יכולה לגבות ממשעבדי כלל כסברת הסמ"ע משום גזרה שמה תגבה כולו ממשעבדי וע"כ דלא חיישינן שתעשה כן לכפור מה שנפרעה ולגבות הכל כול' האי לא עבדה א"כ אין כאן מיגו דכ"ה כלל וא"כ ממ"נ מה שמסופק רבא בדרמב"ח אי ס"ל כסברת הסמ"ע או כהש"ך לא מצי לאקשויי מחמת מיגו דכ"ה דלסברת הסמ"ע הו"ל מיגו להוציא ולסברת הש"ך לא שייך מיגו דכ"ה דהא לדידיה א"א לה לכפור הכל דתרתי לא עבדה ולכך שפיר קאמר רבא שתי תשובות בדבר ואין לפקפק במ"ש לסברת הש"ך דתרתי לא עבדה לא הוי מיגו דיש לדחות דבשלמא שם כן הוא האמת שלא נפרעה רק מקצתו לא חיישינן שיגבה כולו משא"כ כאן דהבעל אומר שפרע כולה והאשה טוענת שנפרעת רק מקצתו א"כ י"ל דהאשה נאמנת דאי ס"ד שהאמת כדברי בעל שנפרעת כולו א"כ הרי רצונה לגבות מה שנפרע א"כ היתה יכולה כמו כן לומר שלא נפרעת כלל. אך ז"א דע"כ לא חשדינן לה שתעשה כן שתירצה לגבות מה שנפרעה ולישבע ע"ז וכמו דלא חיישינן בכל מאן דנקט שטרא רק דכאן כיון דנפרעת מקצתה חיישינן דלמא דפרע דייק כו' ולרמב"ח ס"ל דחיישינן לסברא זו אף דמאורייתא וא"כ מה שטוענת שלא נפרעה כולו אינו מחמת שרצונה לגבות במזיד מה שנפרעת כבר רק משום דלא דייקא וא"כ זה שיודעת בבירור שנפרעה ע"כ היא צריכה להודות כסברת הש"ך וזה שכופרת משום דלא דייקא הוא ואין כאן מיגו וגם אין לפקפק כיון דמתניתין בבאה לגבות מב"ח הוא א"כ שפיר יש לה מיגו דכ"ה ולא היתה צריכה שבועה לגבות מב"ח וליכא תרתי ז"א דבשעה שהיא באה לב"ד לגבות אינה יודעת אולי תצטרך לגבות ממשעבדי ואף שנאמר שיודעת שיש קרקע לבעל מ"מ אולי נתן שטר מכירה לאחר או שעבדה לבע"ח ותצטרך לישבע וגם י"ל שחוששת שמא יטעון הבעל השבע לי ותצטרך לישבע ולכך היא מודה במה שברור לה שנפרעת ומה שכופרת מחמת שסבורה שהאמת אתה. והנה כדי לתרץ קושית הנ"ל דמאי פריך הא אין נשבעין על כפירת ש"ק הא מודה שנפרעת מקצת ולא גביה ממשעבדי להסמ"ע יש לתרץ דמקור הדין הוא מהרא"ש בנדרים והרא"ש לשיטתו אזיל דס"ל דאף בכה"ג שאינה טורפת ממשעבדי מחמת תקנת חכמים מ"מ שפיר מקרי ש"ק דהא הוצרך לתרץ הך קושית דמודה במקצת למ"ד שעבודא דאורייתא מיירי שאין לו קרקע או שמחל השעבוד ועי' באו"ת סי' פ"ח בזה וא"כ שפיר הו"ל ש"ק אף דהשתא משום גזירה שמא תגבה כולו לא מצי גבי ממשעבדי מ"מ עיקר השטר הו"ל שעבוד קרקעות ולפ"ז י"ל בהא פליגי רמב"ח ורבא דרמב"ח ס"ל דבכה"ג לא הו"ל ש"ק כיון דהשתא מיהו לא גביה ממשעבדי ורבא השיב דמ"מ שפיר הוי עכ"פ כפירת ש"ק וא"ל דאכתי הוי מצי לאוקמי שאין לו קרקע או שמחל השעבוד דז"א כמש"ל לשיטת הש"ך דכתובה אינו נגבת אלא מן הקרקע לדעת הרבה פוסקים אפילו מיניה גופיה ולפי מ"ש הפ"י בקידושין דף ס"ה דמיניה שפיר גובה אף ממטלטלין לכאורה שפיר אפשר לאוקמי בכה"ג שמחל השעבוד או שאין לו קרקע ומכ"ש לפי מ"ש ה"ה פט"ז מהלכות אישות והביאו המ"ל בהלכות טוען דהיכא דמשועבד לו מטלטלין וקרקעות לא מיקרי כפירת ש"ק צ"ע ואם נימא דלא כסברת ה"ה אפשר ליישב כמש"ל דא"א לאוקמי במחל השעבוד דהא רמי ב"ח ע"כ ס"ל דהוי כגבוי והיכא שאין בו אחריות נכסים לא הוי כגבוי ועדיין קשה דנוקמי' באין לו קרקע וצ"ל דסתמא דמתני' משמע דבכל גווני מיירי וצ ונלענ"ד להביא ראיה לסברת ה"ה הנ"ל ממ"ש הרמב"ם בפרק מהלכות שבועות גבי משביע עד מיתה וז"ל בד"א שהיה לה לגבות כתובה מן המטלטלין כו' והקשה הלח"מ דהא לבתר תקנת הגאונים א"צ לתירץ הש"ס בדתפסה מטלטלי ותמה אני עליו דאדרבה הרמב"ם מיירי לבתר תקנת הגאונים ולכך לא כתב דתפסה מטלטלי רק דוקא כשהיה לה לגבות כתובתה מן המטלטלים שאז היא גובה אותם בתקנת הגאונים אבל אם לא היה לגבות כתובתה אלא מן הקרקע פטור דמה בכך שתקנת הגאונים לגבות אף ממטלטלים כיון שאין כאן מטלטלים רק קרקעות ואם היה כאן מטלטלים ג"כ אפשר דחייב דהוי נמי ש"ק מ"מ לפי סברת ה"ה הנ"ל דכל היכא דמשועבד לו מטלטלים וקרקעות לא מיקרי כפירת ש"ק והכא כיון דמטלטלין משעבדי ליה בתקנת הגאונים לכך צ"ל שאין לו קרקע:
והנה במ"ש התוס' קשה לרשב"א הא יש תשובה שלישית לכאורה צריך להבין דאדרבה מקשה דהו"ל למימר עוד תשובה והו"ל לאקשויי אדרמי ב"ח דהיאך מצינן למימר ש"ד הא לא שייך אשתמוטי וצ"ל על פי מ"ש לעיל דברי הפ"י שפי' כוונת רש"ל דלשיטת התוס' דס"ל דאשתמוטי צ"ל משום דלא נימא מיגו א"ש די"ל דגם רמי ס"ל דפרע דייק כו' וס"ל דהך סברא מדאורייתא רק לשיטת רש"י שהטעם משום מיגו דחשוד שפיר קשיא להו עי' שם:
ובאמת שהוא תמוה דא"כ גם לשיטת רש"י לק"מ דנימא ג"כ דבס"ד ידע סברא דפרע דייק כו' וא"כ לא שייך מיגו דחשיד דלמא לא חשידא כלל אממונא רק שאומרת כן משום דלא דייקא ולכך היא צריכה שבועה דאורייתא כמו כל מ"מ דעלמא כיון דאיכא למימר דלא חשיד דאומר כן משום אשתמוטי ובלא הך סברא דמפרע לא דייק מסברת אביי דשמא ספק מלוה ישינה ולכך אפשר דלא חשיד אממונא ולכן נלענ"ד להיפך דאדרבא לשיטת רש"י לק"מ דאיכא למימר דידע מהך סברא וכמש"ל משא"כ התוס' לשיטתייהו מקשי שפיר דע"כ רמי ס"ל דא"א לומר הך סברא דמפרע לא דייק מדאורייתא כלל דאל"כ לא הוי פריך על רמב"ח דהא כל הנשבעין שבתורה כו' דהנה מבואר דהא דפריך רבא כל הנשבעין כו' היינו משום דבתורה כתיב ולקח בעליו כו' משמע דנאמנות השבועה היא רק לענין שלא ישלם אבל לא לענין שיהא נאמן בשבועה ליטול עי' במפורשים ולכאורה כאן לא שייך זה דדוקא היכא דעיקר הנאמנות הוא ליטול או ליפטר מחמת השבועה בזה אמרינן שאינו נאמן בשבועה רק לפטור ולא לטול משא"כ כאן דנאמנות הוא בשטר כתובה שבידה ליטול ואף שהיא מודה במקצת מ"מ על המקצת השני היא נאמנת על השטר שבידה ואף בלא שבועה היתה נוטלת במיגו דאי בעי היתה כ"ה אלא שלפ"ז י"ל דדלמא אין טענתה רק מחמת שאומרת בדדמי וכיון שהיא נשבעת ע"ז הרי מתברר לנו דרמיא אנפשה שפיר ולכך טוענת כן וממילא שיש לה נאמנות מחמת השטר עצמו וגם במיגו דכ"ה ואם היה אפשר שיתברר לנו מאיזה צד שעכ"פ אינו אומרת כן מחמת שלא דייקא כן אלא שיש להסתפק דלמא שקורי משקרת ג"כ שהיתה נאמנת מחמת השטר ובמיגו דכ"ה הגע עצמך כגון שטוען ברגע זו קודם שבאו לפני ב"ד נתתי לך כל דמי כתובתך והיא אומרת לא נתתי לי רק מנה פשיטא שיש לה מיגו ונאמנת וא"כ גם היכא שנשבעת שעי"ז מתברר לנו שאין טענתה מחמת דלא דייקא נאמנת נמצא שאין כאן נאמנות מחמת השבועה ואע"ג דבעלמא שאנו צריכים להאמין טענתה מחמת השבועה שפיר י"ל דאין נותנין נאמנות בשבועה ליטול מ"מ בזה שאין השבועה רק לברר שאין טענתה מחמת אומדן דעתה דהא ודאי עכ"פ רמיא אנפשא ולכן אע"פ שאפשר שבשאט נפש היא משקרת וגם אפשר שהיא נשבעת לשקר כדי ליטול מ"מ נאמנת מצד השטר שבידה ובצירוף מיגו דכ"ה וא"כ דבדאורייתא שייכו הך סברא דפרע דייק כו' לא הוי מקשי רבא מהך דכל הנשבעין כו' דהתורה מיירי בנאמנות מצד השבועה עצמו משא"כ הכא שאין השבועה רק לברר שטענתה לאו משום דלא דייקא הוא אלא ע"כ דאין זה סברא מדאורייתא כלל וע"כ כשאמר רמי ב"ח בשבועה זו מדאורייתא היינו משום דס"ל דאין נאמנות מחמת השטר שבידה רק כל עיקר נאמנות שלה מחמת השבועה שנשבעת ונוטלת וע"ז פריך רבא שפיר דלא האמינה תורה כ"א לישבע וליפטר והקשו התוספות שפיר דהא יש עוד שלישית דהא לא שייך אשתמוטי והו"ל לאקשויי שלא תצטרך לישבע כלל שתהא נאמנות במיגו דכ"ה אבל על רמב"ח גופא לא הוי מצי לאקשויי דהי' אפשר לומר דס"ל סברא דמפרע לא דייק הוא מדאוריי' וליכא מיגו וע"י השבועה היא נוטלת דאז מתברר שאין טענתה משום דלא דייקא ושפיר נאמנות ע"י השטר ומחמת מיגו ומיושב בזה מה שהקשו דאטו לא ידע רמי ב"ח מתני' דכל הנשבעין כו' ולפמ"ש א"ש דשפיר ידע אלא שהי' סובר דהמתני' מיירי בענין שהנאמנות מצד השבועה עצמה ורבא לא מסתבר לומר הך סברא מדאורייתא וא"כ אי בעינן למימר שיש כאן חיוב שבועה ע"כ שבלא שבועה לא היתה נאמנת כלל רק מחמת השבועה נאמנת וזה לא אשכחן בנשבעין ונוטלין:
והנה לשיטת רש"י י"ל ע"פ מ"ש הפ"י דהא דקי"ל חשיד אממונא לא חשיד אשבועתא היינו מדרבנן וכמ"ש התוס' וא"ת אף שמדאורייתא אמרינן מיגו דחשיד ואשתמוטי לא שייך כאן מ"מ כיון דחזי רבנן דשבועה חמורה להם ולא אמרינן מיגו דחשיד חזר הדין למקומו שצריך לישבע ש"ד ע"ש. ולפ"ז שפיר קאמר רב"ח דבעי ש"ד ואף דבדאורייתא כתיב דווקא נשבעין ולא משלמין לאו משום גזה"כ כן הוא אלא דבנשבעין ונוטלין ליכא שבועה דהא לא שייך אשתמוטי ומדאורייתא אמרי' מיגו דחשיד כו' ומ"מ השתא דלא אמרינן מיגו דחשיד שפיר שייכא שבועה אף מדאורייתא וממתניתין לק"מ דהכי קאמר כל הנשבעין שבתורה אותן שכתובים בתורה נשבעין ולא משלמין ואלו נשבעין ונוטלין לדידן דלא אמרינן מיגו דחשיד ומ"מ השבועה גופא היא דאורייתא כמ"ש הפ"י מה שא"כ רבא ס"ל דלא אמרינן חשיד אממונא כו' מדאורייתא והא דצריד רבה לאשתמוטי דלא נימא מיגו דכ"ה וכמ"ש התוס' בזה וא"כ אף בדאורייתא שפיר משכחת שלא יהיה לו מיגו דכ"ה כגון שיש עדים או ע"א וכיוצא ואפ"ה לא אמרה תורה שבועה כ"א בנשבעין ולא משלמין וא"כ ע"כ גזרת הכתוב הוא והיינו דפריך רבא הא דכל הנשבעין כו'. ולפ"ז א"ש דעל רמב"ח דס"ל דרק מדרבנן לא אמרינן מיגו דחשיד לא מצי לאקשויי די"ל כמ"ש הפ"י דעכשיו חזר הדין לישבע שבועת התורה אף דליכא אשתמוטי משא"כ לרבא דס"ל דטעמא משום מיגו וכיון דליכא אשתמוטי א"כ יש כאן מיגו וא"כ הו"ל למימר שלש תשובות בדבר:
וכדי ליישב קושי' התוס' נלענ"ד ע"פ מה דקשה לכאורה לשיטת רש"י מטעם מיגו דחשיד צריך רבה לאשתמוטי קשה דלימא בפשיטות דלמא מסופק בהא מלתא גופא אם פרע או לא ולכך טוען ברי ובאמת לא חשיד אממונא כלל ורמי רבנן שבועה עלי' כי היכא דלודי. אך י"ל דז"א דהא התורה מיירי אף אם כופר במקצת בעיקר ההלואה ובכה"ג הו"ל איני יודע אם נתחייבתי לך דפטור וכמדומה שכ"כ המפורשים שם ולפ"ז לפי מאי דקי"ל בש"ע סי' נ"ט כהך דעה בבעה"ת דמלוה בשטר ואומר המלוה א"י אם פרעתני הלוה פטור א"כ שפיר מחוייב ש"ד וליכא כאן משום חשוד אממונא די"ל דשמא היא מסופקת בפרעון ובכה"ג הלוה פטור ולכך מחוייבת שבועה כדי שתודה שאין לה ברי שלא נפרעה כ"א ספק לבד והלכך אף דאין לומר אשתמוטי שפיר מחוייבת שבועה וא"ש לשיטת רש"י. ועוד י"ל דצריך להבין טעמא דרב"ח דמדמי ליה למ"מ והנה הר"ן כתב דס"ל דנשבעין ונפטרין לאו דוקא אלא דס"ל כיון שהוא בא להעמיד הדבר על חזקתו הראשונה הוא וה"נ האשה שאומרת שלא נפרעת ובאה להעמיד על החזקה הראשונה נשבעת ונשבעין ונפטרים לאו דוקא ובאו"ת בכללי מיגו אות קי"ג כתב דאף דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן מ"מ קשיא שפיר דלהימן במ"מ במיגו דכ"ה דהאיך חייבה התורה שבועה לכתחלה וכן עד"ז פריך ש"ש דחייב רח בא כו' ומשני דאפקיד בשטר וכיון דיש במציאות חיוב השבועה א"כ שוב לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אף היכא דאיכא מיגו ע"ש. ולפ"ז לרמב"ח דס"ל דנשבעין ונוטלין עם נשבעין ונפטרי' חד גוונא הוא שלהעמיד על חזקתו הוא נשבע וא"כ כיון דבנשבעין ונוטלין שפיר איכא חיוב שבועה אע"ג דאיכא מיגו כיון דלא שייך אשתמוטי מ"מ כיון דעיקר השבועה להעמיד דבר על חזקתו ישנה במציאות גבי נשבעין ונפטרין שפיר נשבע אף ליטול דהו"ל מיגו לאפטורי משבועה. והנה לענ"ד י"ל בסברת רמב"ח דס"ל דכמו במ"מ דאורייתא שאם היה כ"ה הי' פטור אלא שהוא מגרע טענתו ע"י שעכ"פ הוא מודה במקצת לדברי התובע וצריך להחזיק טענתו ע"י שבועה כמו כן בנשבע ונוטל כגון הכא שהאשה באה ליטול והיא מגרעת טענתה ע"י שהיא מודה שנפרעת מקצת וכמ"ש התוס' דמה"ט תני בברייתא דמייתי לקמן הפוגם שלא בעדים בין נשבעין ונוטלין לפי שלא חשיב בא מכח השטר כמו אינך משום שהוא עצמו מודה שנפרע מקצת והלכך ס"ל דצריך ש"ד להחזיק טענתה וקרובי' דברים אלו לדברי הר"ן שהבאתי לעיל:
והנה אהא דסבר רמב"ח למימר שבועה דאורייתא פירש"י ונ"מ לאנקוטי חפצה ולקמן גבי אי פקח הוא כו' פירש לידי שבועה דאורייתא שהוא בשם או בכנוי ואוחז ס"ת בידו נלע"ד משום דבריש שמעתא דאיירינן לענין הב"ד איזה שבועה הם מחייבין אותה שפיר פירש"י דנ"מ שאינו יכול להפך אותה משא"כ התם דמיירי להשיא לבעל עצה מהוגנת שיודע בנפשו שפרע אין זו עצה הוגנת שלא תוכל להפך מה גרעותא היא כיון שהאמת אתו ישבע ויפטר ואם נפשך לומר שאינו רוצה לישבע אפי' באמת יותר יש עליו עונש שבועה כשמשביע אותה ונשבעת לשקר וכדאיתא לעיל שהשבועה חלה על שניהם וא"ל שע"י שבועה דאורייתא תודה ולא תרצה לישבע ז"א כיון דאכתי לא ידעינן שיש איום יותר בשבועה דאורייתא א"כ ג"כ תודה מחמת השבועה דהשתא וא"ל דאעפ"כ נ"מ דבשבועה דרבנן אע"פ שלא תרצה לשבע לשקר מ"מ תהפך עליו משא"כ בשבועה דאורייתא אם לא תרצה לישבע וגם להפך אינו יכולה תצטרך להודות לגמרי ז"א דכיון דהאמת אתו למה תעשה כזאת להביאו לידי שבועה בחנם שמנין היא יודעת שלא ירצה לישבע באמת ובודאי גם עתה תודה משא"כ השתא דפירש"י לענין נק"ח א"כ אתי שפיר דכיון דבדאורייתא בעי נק"ח שהוא איום יותר תפריש ותודה משא"כ בלא נק"ח וא"כ יש נ"מ גם לענין הפוך:
ועיין באו"ת סי' פ"ז ס"ק ט"ז שכתב דמוכח מהתוס' שכתב שיש. ספק אם יכול לומר ללוה השבע ותפטר וקשה פשיטא דדל שטרא מהכא יכול להשביע היסת כו' ולענ"ד בלא"ה לק"מ דאם יאמר דל שטרא וירצה להשביעו היסת זה יהפוך עליו ויאמר השבע וטול והתו' מסופקי' דשמא כיון שיש לו שטר רק שזה אומר השבע לי שמא יוכל לומר או תשבע ותפטר או אטול בלא שבועה ומ"ש עוד לתרץ מ"ש התוס' על רש"י בגיטין ותירץ דהתם כתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו דלבעי נק"ח ע"ש באורך ולפענ"ד אין זה נכון דהא קאמר התם אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דבב"ד בעי נק"ח. וע"ז הקשו התו' שפיר כיון דמשום חומר שבועה באו להקל עליה ישביעוה בב"ד בלא נק"ח ובשלמא אי אמרינן דבכל דוכתא בעי נק"ח דטכסיס שבועה כך הוא אתי שפיר ושבועה בלא נק"ח מיקרי שבועה חוץ לב"ד משא"כ לפי מ"ש רש כאן דשבועה דרבנן לא בעי נק"ח א"כ קשה ישביעוה שבועה דרבנן בב"ד כמו כל שבועת היסת דברי זעירא הקטן אפרים זלמן מרגליות מבראד: