אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה סב

שאלה סא

שאלה הגוזל מחבירו איסורי הנאה שאפרן מותר כגון ערלה וכלאי הכרם וחמץ בפסח לר' יהודא ואכלן או שהזיק אותם ואיבדם והאפר ש"פ אם צריך לשלם דמי אפרן:

תשובה לכאורה דבר זה תלוי בשני תירוצי התוס' בפסחים דף כ"ט ד"ה אין פודין דלתירוץ קמא א"צ לשלם ולתירץ ב' דמיירי שאין באפר ש"פ משמע דכל שיש באפר ש"פ שפיר מיקרי בר דמים לענין האפר וכן פסק הב"ח באה"ע סי' ך"ט לחוש לתירוץ הב' ולכאורה יש להכריח כתירוץ הא' מדפריך בדף ל"ב חמץ בפסח בר דמים הוא וקשה דלמא מיירי ששוה האפר פרוטה ואפילו את"ל דמיירי בכל גווני מ"מ הא בתרומה ס"ל לרבנן דאם אכל כזית חייב ומבואר דלדידהו אע"פ שאינו ש"פ וכן פסק הרמב"ם בפרק י' מהלכות תרומות הלכה כ"ג והכ"מ שם נדחק ליישב מ"ש בש"ס אי דלית ביה ש"פ קרן נמי לא ישלם ע"ש ודבריו תמוהים דבש"ס שם מיירי היכא שאין בו כזית וא"כ אין כאן חיוב מצד איסור תרומה וכיון שהוא פחות מש"פ א"כ הוא פטור אף מקרן משא"כ הרמב"ם שם מיירי כשיש כזית שאז מדין אכילת תרומה נגעו בה ואז אע"פ שאין בו ש"פ חייב וכן מוכח שם למאי דבעי למימר דאבא שאול תרתי בעי אמנם מ"ש הרמב"ם דבכה"ג משלם לכהנים ולא להקדש וכתב הכ"מ שם הטעם משום דתשלומי הקדש בפרוטה תליא מלתא צ"ע שהרי אמרינן בב"מ דף נ"ה ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות מש"פ להשבון וכן פסק הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה הלכה ח' המועיל בפחות מש"פ בין בזדון בין בשגגה משלם את הקרן ולא החומש כו' וא"כ אפי' אין בו ש"פ למה לא ישלם להקדש דהא בהקדש חייב אפילו בפחות מש"פ וצ"ל דמ"ש הרמב"ם ולמי משלם כו' ר"ל החומש וכן מבואר בירושלמי דקאי אחומש ומ"מ צ"ע דמבואר למעיין בירושלמי דקאמר אמר ר' ינאי לצדדים היא מתני' כו' כהנא אמר משלם ב' חומשין ור"ל דר' ינאי מפרש דלעולם אינו משלם אלא חומש א' או להקדש או לשבט ומתני' דקתני ב' חומשין לצדדין קתני דלפעמים משלם לתרומה ולפעמים להקדש וא"כ הרמב"ם שכתב משלם קרן וב' חומשין חומש משום אוכל תרומה כו' משמע שפוסק כרב כהנא דצריך ב' חומשין וא"כ איך כתב ואם יש בה ש"פ בין שיש בה כזית ובין שאין בה כזית משלם להקדש והיינו כר"ש בר ייא בשם ר' יוחנן התם בירושלמי ולדידיה משמע דאינו משלם רק להקדש ולא לכהנים כלל וצ"ע:

ועכ"פ קשה מ"ש דמאי פריך חמץ בר דמים הוא דהא שפיר הוי בר דמים לענין האפר וא"ל דכיון דאסור לשהותו לא מיקרי בר דמים משום האפר וכדאמרינן בב"ק דף צ"ח הכל מודים בגזל חמץ כו' ושרפו במועד פטור שהכל מצווין לבערו ז"א דהתם מיירי לענין שפטור מדמי החמץ אבל מאפר לא מיירי דהאפר באמת איתא בחזרה משא"כ כאן שאכלו ושמעתי שחכם א' תירוץ דהתם לא מיירי אלא לענין קידושין בדיעבד אבל כאן שזה ישלם דמי האפר לכהן אסור לקבלו דהו"ל חליפי חמץ ולענ"ד ז"א דדוקא לתירוץ קמא דהתוס' דאזלינן בתר השתא דכמות שהוא בעין לא שוי מידי שפיר שייך לומר דכיון שזה אכלו כמות שהוא בעין אז א"צ לשלם דמי האפר כלל משא"כ לתירוץ ב' דאמרינן שזה היה יכול לשרפו ולהנות מהאפר שפיר מחוייב לשלם לו דמי היזקו וא"ל דע"כ לא פליגי בתירוץ הב' אלא דהתוס' ס"ל דאע"ג דאיהו לא מידי יהיב לה מ"מ כיון שהיא יכולה להנות ממנו שפיר מקודשת ועי' במ"ל הל' אישות לענין אם האשה חולה שאין בו סכנה מ"ש שם אבל מ"מ מודו התוס' דלדידיה לא שוי ולא מידי דז"א דמ"מ גם הכא שפיר מיקרי בר דמים אע"פ שדרך מכירה לא היה יכול למוכרו אף לקבל דמי האפר לבד דכל שהוא מוכרו ה"ל כדרך הנאתן עיין במ"ל הלכות יסודי התורה בשם הרשב"א מ"מ כיון שהכהן עצמו הי' יכול להנות ממנו ע"י שישרף אותו ויהנה מהאפר בכדי ש"פ שפיר מיקרי בר דמים וכמו בתרומה טמאה שצריך לשלם אף החומש אע"פ שאין לו בה היתר אכילה כדאמרינן לקמן שאם רצה הכהן מסיקו תחת תבשילו ה"נ דכוותה ואע"ג דתרומה טמאה יש לו בה היתר מכירה לאחר שיסיקנו תחת תבשילו מ"מ אין נ"מ בזה כיון שס"ס אין לו בה היתר רק למכור לאחר להסיק תחת תבשילו גם כאן הכהן יש לו היתר בה לשרפו ולהשתמש באפר ואף למכור האפר הוא יכול וכל שיש לו בה היתר הנא' נימא דהוי בר דמי' לתירץ הב' דהתו' ואפשר דהתוס' ס"ל גם בתירץ הב' דודאי לא מיקרי בר דמים לענין תשלומין קרן וחומש רק היכא שיכול ליהנות ממנו בשעה שהוא בעין וכגון תרומה טמאה שמסיקו תחת תבשילו שהנאה באה לו בשעה שהוא בעין משא"כ היכא שהנאה באה לו אחר שריפתו דלכי קלי ליה גופא אחרינא הוא וכמ"ש הרשב"א והריטב"א בקידושין וכ"כ הראב"ד בתמים דעים בפסחים אלא דמ"מ ס"ל לענין קידושין כיון שהיא יכולה להנות ממנו באיזה אופן שיהיה שפיר היתה מקודשת אם היה באפר ש"פ ודוקא לענין חיוב חומש בתרומה בעינן שיהיה הנאה כמות שהוא בעין דאל"כ אין זה בכלל אוכל תרומה כלל ומ"מ נראה ששפיר צריך לשלם לו דמי היזקו מדינא דגרמי וצ"ע בפוסקים בחילוקי דיני דגרמי ע"ש ולכאורה י"ל דדוקא בהקדש קשיא להו להתוס' דיכול להנות באפר דהתם קאי לר' יוסי הגלילי דמותר בהנאה ואפי' לר"ש מ"מ כיון דהקדש יכול לשהותו שפיר יכול לשרפו והוי כחרכו קודם זמנו אבל בתרומה כיון דקי"ל כרבנן דחמץ מהנקברין א"כ אפרו אסור אך מ"מ קשה מאי דוחקיה לאוקמי כר"י הגלילי נוקמי כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ואפשר דס"ל דכיון דהך נישנית בפלוגתא במסכתא זו לא ניחא לי' לשוויא סתם ואח"כ מחלוקת משא"כ כר"י הגלילי שפיר מוקי ליה דהא מצינו נמי סתמא דקידושין דף מ' שכתבו התוס' דסבר כריה"ג ועיין בפ"י שהקשה על התוס' דהא קי"ל דחמץ מהנקברין דאפרן אסור ודבריו תמוהין כיון דלדברי ריה"ג קיימינן כמ"ש רש"י ואפי' לפמ"ש התוס' בסוף הסוגיא ועיין במהרש"א שם דלפ"ז איכא לאוקמא נמי כר"ש מ"מ לא שייך אלא בחמץ של הדיוט שכבר עבר עליו בב"י משא"כ בשל הקדש או של עכו"ם שמותר לשהותו בפסח ושרף אותו שפיר מותר לישראל לקנות האפר דהו"ל כחרכו קודם זמנו וכמ"ש ודברי הפ"י צ"ע:

והנה בע"ז בתוס' ד"ה מכרן בדמיהן ותוכן כוונתם דודאי אסור הוא למוכרו ולקבל דמים או חפץ אחר נגד מה ששוה להנות ממנו שלא כדרך הנאתן או באפרן דזה שוב הוי כדרך הנאתו דמה לי שמקבל עבורו סך רב או מעט וא"כ גם לקדש אשה אסור דזה ג"כ הנאה חשובה הוא ואפי' בדיעבד נמי אינה מקודשת דאנן בעינן שיתן לה דבר שתוכל לקבל עבורו כסף או דבר אחר דגמרי' קיחה משדה עפרון שבאותו כסף שנתן לו היה יכול להנות ממנו לקנות עבורו איזה דבר משא"כ כאן שהאשה אינה יכולה להנות ממנו ליקח עבורו ד"א רק להנות ממנו כמות שהוא דהא היא אסורה למכרו לאחר ואע"פ שיכולה לשרפו וליקח איזה דבר בעד האפר מ"מ לכי קלי לי' גופא אחרינא הוא וכיון שבעד הדבר כמות שהוא בעין אינה יכולה לקבל עבורו ד"א דאין זה דומה לקיחה דשדה עפרון ויותר נראה שכוונתם דבעינן דומיא דשדה עפרון שראוי לקנות בו חפץ או שאר הנאות ר"ל שהקונה צריך ליתן דבר שיכול לקנות עבורו ג"כ ד"א משא"כ כאן שהמקדש אסור להנות לו באופן זה שיקנה עבורו חפץ או שאר הנאות דזה מיקרי דרך הנאתו ועיין בשער המלך הל' שהקשה על התוס' מהא דאמרינן בבכורות דף ט' למ"ד פטר חמור אסור בהנאה דמ"מ מיקדשא במאי דביני ביני ותירץ דהכא אסור לו למכור אף שיקבל עבורו רק דמי אפרו או שלא כדרך הנאתו משא"כ בפטר חמור שהוא יכול למוכרו לאחר ולקבל מאתו מה ששוה יותר מדמי השה כמבואר ברא"ש וטור וצ"ע דהיא גופא קשיא דלמה יהיה מותר בפטר חמור בכה"ג ובשאר איסורי הנאה יהיה אסור למכרו על אופן זה שיהנה הלוקח ממנו כשיעשה אפר ונראה דהרא"ש וטור ילפי לה מהא דאמרינן דתיקדוש האשה במאי דביני ביני וכן אמרינן שם דגונב פטר חמור משלם כפל לבעלים אף לר"י שאע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר מכאן והיינו משום דקני ליה האי דביני ביני א"כ יכול הוא למוכרו ג"כ ולפ"ז צ"ע בגונב כל איסורי הנאה ויש באפרן ש"פ נמי נימא אע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר שישרף ויעשה אפר ויצטרך לשלם כפל וצריך לחלק דשאני הכא בפטר חמור שיהיה ראוי לו בעצמו לאחר שיפקיע איסורו בשה ומ"מ צ"ע דא"כ בחמץ למה אמרו שתלוי בדין גורם לממון דמ"ד לא מעל סבר לאו כממון דמי ומה"ת נימא הכי דהא כיון שהוא ראוי לאחר הפסח ואינו רק מחוסר זמן וא"כ הו"ל דומיא דפטר חמור ועדיף מיניה דהתם הוי מחוסר מעשה ומשמע דאף למאי דק"ל דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי אפ"ה בפטר חמור צריך לשלם שהרי הרמב"ם פסקה להך ברייתא בפרק ב' מהלכות גניבה אע"ג דס"ל דלא קי"ל כרבנן (שוב ראיתי בפ"י שעמד בזה דיהבינן לחמץ דין גורם לממון והארכתי בזה בתשובה בחלק א"ח סי') ועיין בצל"ח סוף פ"א דפסחים שכתב אהא דאמרינן ב' אינן ברשותו כו' אע"ג דהוי ברשותו לענין אפרן מ"מ השתא לא שוי מידי ובאמת באפר רשות לכל אדם לזכות בו וכתב ליישב בדוחק במ"ש התוס' לענין קידושין ובאמת הרשב"א בקידושין כ"כ לתרץ קושית התוס' דכל אדם יכול לזכות באפרה ע"ש:

וע"פ דברי הרשב"א אלו נראה ליישב מה ששמעתי מקשין לפמ"ש התוס' במקדש באיסורי הנאה דמיירי שלא כדרך הנאתן אין ש"פ דלפ"ז מאי קא דחי בגיטין דף ך' דמייתי לגט שכתבו על איסור הנאה מעלה של זית דהתם חזי לאצטרופי דהא באה"נ נמי חזי לאצטרופי ויהיה ש"פ שלא כדה"נ ולענ"ד י"ל ע"פ דברי הרשב"א וכ"כ הריטב"א בקידושין בשם מורו לתרץ קושי' התוס' דאפי' האפר ש"פ מ"מ אין כאן דין ממון דכי שריף להו ובערינהו לא דידיה נינהו וכל הקודם זכה באפרן ולכאורה הוא סברא גדולה וכ"כ התוס' בסנהדרין דף פ' לענין שור הנסקל ועיין בשו"ת נ"ב ומ"ש בתשובה וצ"ל דהתוספות שהקשו שתהיה מקודשת שלא כדה"נ או באפר משום דאה"נ י"ל שאין לקדש בהם משום דבעינן נתן הוא והא לאו נתינה הוא דהא אינו שלו שכל הקודם זכה וגם י"ל משום דבעינן שתקבל כסף ובפחות מש"פ לא מקניה נפשה ואה"נ שאין שוה כלום אין כאן כסף:

ולפ"ז למאי דאמרינן דאע"ג דכתיב ונתן מ"מ לא בעינן שיהא ש"פ ולפיכך בגט דלא בעינן שתקבל היא מידי דשוה כסף רק מחמת הנתינה מצידו אף אה"נ קרינן בי' ונתן שנותן אותו דבר וא"כ אין כאן עיכוב מצד הנתינה רק מחמת דבעינן כסף וא"כ שפיר הקשו דהא חזי להנות שלא כדה"נ ותירצו דלית ביה ש"פ משא"כ אם נימא דגט שכתבו על אה"נ כשר והיינו משום דבעינן ונתן שתהיה הנתינה ש"פ פשיטא דאין קושיא מחמת שלא כדה"נ דהא מ"מ אין כאן דין ממון שלו דכל הקודם זכה וא"כ שפיר דחי הש"ס מאי דמייתי מעלה של זית דלעולם אימא לך כתבו על אה"נ פסול ועלה של זית כשר משום דחזי לאצטרופי ולק"מ הקו' הנ"ל דאה"נ נמי חזי לאצטרופי ולהנות שלא כדה"נ דז"א דלפי מאי דקיימינן השתא דגט על אה"נ פסול דבעינן נתינה ממש אז אפי' אם יש באותו דבר לבד ש"פ שלא כדה"נ לא מהני דהנאה זו לאו דידיה הוא ואנן נתינה משלו בעינן וגם בקידושין היה הדין כן וקו' התוס' דחזי שלא כדה"נ הוא לפום הך מסקנא דגט שכתבו על אה"נ כשר דלא בעינן נתינה ממש ודו"ק ואמנם בפשיטות י"ל דלק"מ דודאי זמנין דלא שוה כדה"נ ולא מידי רק התוס' הקשו האיך סתם התנא דבאה"נ אין מקדשין ולזה תירצו דאינו ש"פ כ"כ ובגיטין דאמרינן סתמא כתבו על אה"נ כשר דסתמא משמע אף בגוונא שאינו שוה כלום שלא כדה"נ ובזה שפיר מחלק בין עלה של זית דחזי לאצטרופי וה"ה בהנך אה"נ שהם ש"פ שלא כדה"נ ומ"מ מנ"ל להכשיר בכל אה"נ אף אותן ששלא כדה"נ אין שוים כלום:

ובאמת הך סברא דחזי לאצטרופי צ"ע דמה בכך ס"ס השתא לא יהיב מידי וא"כ בכל אה"נ נימא דחזי לאצטרופי אם יתן לה עוד טס של זהב ואטו לאצטרופי במידי שהוא ממין הגט בעינן ונראה דה"פ דהך עלה חזי לאצטרופי לענין אחרים ואז בצירופם יהיה ש"פ אע"ג דהשתא אין שוה כלל וא"כ ממילא דשייך עליו שם נתינה משא"כ באה"נ אם אין שוה כלל שלא כדה"נ אף אם יצרף לאלף פעמים ככה לא יהיה שוה ועיין ברש"י שם שפירש דחזי לאצטרופי להרבה עלין לשכב עליו ולמאכל בהמה נראה דס"ל דלא מדין ש"פ אתינן עלה דאפשר גם הרבה אינם שוים או אף אם יהיו שוה בצירוף השתא מיהא לא שוה רק הסברא הוא כיון דע"י צירוף חזי למידי שפיר קרינן ביה נתינה ועיין בתשובות הרשב"א סי' תר"ג שהביא הירושלמי תמן ראוי להשלים עליו משמע שהכוונה שאם יצרפו לו דבר אחר לשטר שאין ש"פ יהיה שוה וצ"ע:

והנה בדברי התוס' דפסחים שהבאתי בתירוץ השני כתבו בלשונם ועוד י"ל דהא דאין מקדשין באה"נ היינו היכא דלית בי' ש"פ לכשישרף ויעשה אפר כו' והוא תמוה דעיקר דבריהם הוא על סוגיא דהכא בחמץ של הקדש והך דקידושין מייתי ליה בתירוץ קמא אגב וא"כ איך בתירוץ הב' דייקו בלישניהן הא דאין מקדשין כו' ותפסו הטפל והניחו העיקר דמיירי מיניה הכא לענין חמץ של הקדש ומי סני להו לשנויי הכי גם בחמץ של הקדש דמיירי דלית באפר ש"פ ובהקדש לא מעל עד שיהי' ש"פ ומשמע מדבריהם דאהך דהכא במעילה לא שייך לשנויי הכי וצריך טעם למה ולא ראיתי במפורשים שנתעוררו בזה ונראה לענ"ד דתוס' אזלי לשיטתם בכתובות ר"פ אלו נערות בהא דמשני התם ל"צ דמצי לאהדורי ע"י הדחק ופירשו התוס' דמיירי שבשעה שתחב לו חבירו נתקלקל ואפ"ה מחויב לשלם מה שנהנה כדאיתא בב"ק בדר בחצר דלא קיימא לאגרא כו' וא"כ לא מצוי לשנויי דמיירי דלית באפר ש"פ דמ"מ מחוייב זה לשלם כיון שנהנה בש"פ ואף דלא אפסיד להקדש רק פחות מש"פ מתחייב בכל וקצת צ"ע לפי מה דקי"ל שצריך שיהנה ויפגום בפרוטה במידי דמופגם ועיין ברמב"ם הלכות מעילה וא"כ כיון דליכא ש"פ הרי לא נפגם ואפשר לומר כיון דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא ואינו בר דמים אלא ע"י האפר שאין בו ש"פ כמידי דלא מיפגם חשיב ובמידי דלא מיפגם סגי בהנאת ש"פ ובחידושי כתבתי דאפשר לומר דשפיר מתיישב בהך תירוצא גם בסוגיא דהכא דשפיר מתוקמי בכהאי גווני הכא שאין האפר ש"פ ואי משום דמתחייב במה שנהנה י"ל ע"פ מ"ש שם שיש מקום לפטור מטעם מלקות שיתחייב על אכילת חמץ וקשה אף למ"ד פודין רק שי"ל דרב יוסף ס"ל כעולא דאמר ממונא משלם מילקי לא לקי ועיין בצל"ח שם והנה הש"ס בכתובות בעי למימר אליבא דעולא דממונא לקולא והקשו התוס' אתגורי אתגור ותירצו דחס רחמנא אממונא דנחבל והיינו שאין להפסיד לניזק זה ממונו ולפ"ז א"ש דאי אין פודין לא מעל כיון שהאפר ג"כ אינו ש"פ ואע"פ שזה נהנה מ"מ המלקות פוטרין ואף דס"ל ממונא משלם זה דוקא היכא שהחיוב מפני שמפסיד לניזק משא"כ היכא שאין החיוב מפני הפסד הניזק רק מחמת הנאתו שוב יש לדונו בחמורה במלקות דאתגורי אתגור ולא שייך חס רחמנא דהקדש לא מפסיד מידי משא"כ אי ס"ל פודין כו' דממון גמור הוא אין לפוטרו מחמת מלקות אליבא דעולא ועוד הארכתי בחידושי שם ואין כאן מקומו. אפס לא אוכל מלט מה דתמיה' לי בענין זה על מ"ש המהרש"א בתוס' ד"ה ר"נ בה"ק הוא שהקשה אמאי פטורי הכא מקרבן מעילה הא אמר בשבת דף צ"ב המוציא אוכלין בכלי שגג באוכלין והזיד בכלי חייב כו' וע"ז כתב המהרש"א דודאי כל חייבי מיתות כריתות שוגגין אע"ג דפטורין מתשלומין של ממון בקרבן חייבין אלא דהכא דפטור ליה מקרבן מעילה משום דהזי' בחמץ ולא שב מידיעתו בקלב"מ הוא התם נמי נימא הכי כיון דהזיד בכלי ולא שב מידיעתו מיקרי לא שב מידיעתו גם לגבי אוכלין כו' ע"ש והוא תימא בעיני שהרכיב ענין קלב"מ ואין שב מידיעתו יחד ובאמת אין זה ענין לזה דאפילו תימא דלא בעינן שב מידיעתו או דמהני לזה עשה תשובה עיין במ"ל הל' שגגות מ"מ אמרינן קלב"מ ומה שהקשה התוס' מהך דשבת היינו דאף דלשיטת רש"י שם צ"ל דבאמת לא איכפת לן בשב מידיעתו (ועיין שם בתוס' דשבת שהר"י באמת הקשה על רש"י דלא הוי שב מידיעתו) ומ"מ עכ"פ היה לנו לומר קבל"מ ומוכח דלענין קרבן לא מהני קלב"מ וכמ"ש התוס' לענין תשלומי תרומה שהם כפרה ומ"ש מהרש"א דודאי כל ח"מ שוגגין שפטורין מתשלומין אין פטורין מקרבן כו' וכ"כ שם על דברי רש"י במ"ש יש טועים כו' ע"ש אין הנדון דומה דהתם שפיר מחלקינן דלענין תשלומין הוי שני רשעיות שהרי מחויב עונש בדיני שמים על שגגתו בח"מ או ח"כ ואם נחייב בתשלומין יש שני רשעיות שהרי אין התשלומין מכפרין על העונש שנתחייב בד"ש כלל ולפ"ז אם נתחייב קרבן על השוגג ובאותה מעשה נתחייב מיתה במזיד או בשוגג שאין בו לא מיתה ולא קרבן בשוגג ולא אתרו ביה שפיר הוא פוטר אותו מקרבן שעל החטא בשגגה דשני רשעיות חשבינן ליה העונש שעל מעשה שוגג דלא אתרו ביה שאינו מתכפר בקרבן וגם שיתחייב להביא קרבן תרתי לא עבדינן משא"כ הקרבן שהוא עצמו מכפר על חיוב העונש שנתחייב על שגגת כרת ואין כאן רק רשעה א' ולא שתי רשעיות כלל ולכן הביאו התוס' משבת דשם אע"פ שנתחייב סקילה על הכלי וקרבן על האוכלין ואין הקרבן מכפר על עונש הסקילה אעפ"כ לא נפטר מקרבן כן נלענ"ד ברור ודברי מהרש"א צ"ע לענ"ד:

דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה