בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה ס
שאלה בש"ע ח"מ סי' ע"ב סעיף כ"ז משכון שנפחתו דמיו ביד הלוה כו' וכ"ש אם אפילו אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת כו' והסמ"ע שם ס"ק פ"ז והש"ך ס"ק קך"א האריכו בזה ודבריהם הם קשי הבנה לכל מבין עם תלמיד ונדרשתי לאשר שאלוני התלמידים החפיצים לעמוד על אמתת כוונת הסמ"ע והש"ך בזה וגם הקשו לדעת בכמה ענינים אשר כל הבא עליהם יעמוד ובקשוני להיות זקוק לבאר אותם וללמדם דעת ודרך תבונות:
תשובה אם אמרתי אבא העיר בגוף הדין יאריך הענין כי אם אתחיל בחוט של מחטן ולדלות מים מפכים יהיה מתרחב מאליו עד אין די באר לזאת ראיתי לכתוב רק ביאור דברי הסמ"ע והש"ך אשר עלה במחשבה לפני בהשקפה ראשונה להפיק רצונכם ומתחלה אבאר דברי הש"ך שם במ"ש והנה נראה שהסמ"ע והב"ח הבינו דבריש דבריו מיירי שהמשכון אחר שנפחת שוה כדי שיעור חובו כו' שהוא תמוה ומצאתי בספר דגול מרבבה שרצה להגיה אחר שנפחת אינו שוה כו' ולא שוה לו. והנלענ"ד דודאי הדין עם הש"ך בזה דהסמ"ע והב"ח מפרשין ריש דבריו דבעה"ת כשהמשכון שוה אחר הפחת כדי חובו שהרי הם מפרשין שזהו מה שמסיים הטור והש"ע וכ"ש כו' וכן נראה מדנקט שחלוקים בפחת או שאומר איני יודע והן הנה ריש דברי בעה"ת בשם בעה"ע וכן מבואר להדיא ממ"ש הסמ"ע דבבעה"ת אין שם תיבת רמה הרי דמפרש היינו הך דינא דאם שוה חובו אחר הפחת (וכ"כ להדיא בפרישה אך הוא נדחק בסיום בעה"ת שכתב שנשבע שבועת התורה ודבריו לא היה לפני הש"ך):
ועוד דאל"כ איך כתבו בשם בעה"ת דבמשכון שוה כדי החוב נשבע היסת היפך ממ"ש בבעה"ת להדיא דנשבע שבועת התורה אלא ע"כ שהם מפרשין דריש דברי בעה"ת נמי מיירי בכה"ג וכתב דנשבע היסת וע"ז פליג ה"ר יהודה דנשבע שבועת התורה ופסק הטור וש"ע כמ"ש בריש דבריו ומ"ש הבעה"ת בסוף דנשבע שה"ת היינו לשיטת הר"י ולי' לא ס"ל וע"ז תמה הש"ך דמדכתב בסוף דבריו דנשבע שבועת התורה בסתמא ולא כתב דזה לשיטת ה"ר יהודה דוקא משמע דאליבא דכ"ע דינא הכי ומ"ש ועוד דאפי' לו יהי כן כו' נראה שיש כאן חיסור לשון שכצ"ל ועוד דאפילו לו יהי כן היכן נזכר בבעה"ת דאם המשכון אינו שוה שיעור חובו והלוה תובע את המלוה דה"ר יהודה ס"ל דנשבע שה"ת אדרבה מדכתב ואם נפחת הפחת שעדיין שוה כו' משמע דבאינו שוה סגי בהיסת דה"ר יהודה מודה בזה ונדלג מן תיבת דה"ר יהודה עד תיבת דה"ר יהודה או להגיה באיזה סגנון שיהיה עכ"פ כוונת דבריו להקשות על הסמ"ע שכתב דבבעה"ת דעה א' דמצריך ברישא כשאין המשכון שוה כ"כ לישבע בנק"ח ובודאי שכוונתו למ"ש בשם הר"י וזה תמוה שהרי הסמ"ע מפרש הרישא בשוה כדי חובו וע"כ דע"ז פליג הר"י דנשבע כעין דאורייתא וא"כ עכ"פ לא נזכר כלל דין אינו שוה ואיך כתב הסמ"ע לחלק ולומר הטעם על אינו שוה כיון שנראה כתובע כו' דהא אדרבה עיקר פלוגתת הר"י אשוה קאי ומסוף דברי בעה"ת דנקט דוקא שוה משמע דוקא בכה"ג אבל לא באינו שוה דגם הר"י מודה בזה דסגי בהיסת (ולהש"ך צ"ל ג"כ דלאו דוקא נקט שוה אלא דבשוה ע"כ הדין ביניהם ע"י תביעת לוה למלוה משא"כ באינו שוה שהמלוה תובע הלוה ומ"מ אם גם הלוה תובע למלוה שהיה שוה יותר מהחוב ג"כ צריך המלוה לישבע בנק"ח דאין חילוק בזה בין שוה לאינו שוה אך דקשיא ליה על הסמ"ע דמשמע מדבריו שיש מקום לחלק בדינא בין שוה לאינו שוה א"כ אדרבה משמע להיפך מדנקט שוה מכלל דבאינו שוה לכ"ע סגי בהיסת) ומ"ש הש"ך ואם בא לפטור עצמו והלוה תובע היש בידו יתרון על חובו נראה שר"ל שהלוה טוען שהפחת של המשכון הוא יותר מכדי כל החוב והמלוה מודה שנפחת רק שאומר שלא נפחת רק כנגד החוב ורוצה להחזיר לו המותר של המשכון שנשאר תחת ידו חנם אין כסף והלוה תובע היתרון ומ"ש דמר אמר חדא כו' דאם כבר פרע כו' והיה שוה יותר מחובו כו' צ"ע דל"ל שהיה שוה יותר מחובו וכן כפל ושילש ובאמת אין צורך לזה שיהיה טוען יותר מחובו דהא הלוה כבר פרע וא"כ כל מה שנפחת מהמשכון פסידא הוא וקתבע ליה שישלם הפחת ונראה שתיבת מחובו מיותר ואגב שיטפא נקט והא דא"צ לישבע שבועת השומרים היינו כמ"ש הש"ך לעיל ס"ק קט"ז דבברי אין חייב שבועת שומרים:
אמנם מ"ש בסמ"ע ס"ק פ"ז בסופו והא דנפטר בהיסת כו' ובמשכון כזה כ"ע מודים כמש"ל ולכאורה נראה שכוונתו למ"ש לעיל ס"ק פ"ב והוא תמוה דמה ענין משכון הוי הילך לכאן דהתם לענין הודאת הלוה למלוה אמרינן הכי שהמשכון תחת יד המלוה אבל כאן הרי המלוה הוא הנתבע ומודה מקצת והמשכון הוא תחת ידו ומה יושיענו זה שבא לידו בשעת הלואה אדרבה כל זמן שלא הוציאו מתחת ידו להחזירו ליד הלוה לאו הילך הוא וכן נראה מדברי הש"ך בס"ק קך"ב שצריך להניחו בב"ד אך הח"צ בהגהת הט"ז השיג עליו דא"צ להניחו בב"ד דהוי כמו פקדון דכל היכא דאיתיה הוי' ברשותיה דמריה והילך הוא וכ"כ הש"ך גופיה בריש סי' פ"ז דפקדון הו' הילך אף אם הוא ברשות המפקיד ולענ"ד נראה יותר דאפילו תימא דברשות המפקיד לא מיקרי הילך מ"מ כיון שעכ"פ הדין בזה עם המלוה שא"צ ליקח החפץ אע"פ שנתקלקל כמ"ש הש"ך כאן ובס"ק קי"ז וקי"ט נמצא שהלוה אין לו מעות ביד המלוה נגד מה ששוה המשכון עכשיו שהרי אין המלוה רוצה בו כלל ואומר ללוה שיקחנו לעצמו רק שהלוה יש לו דמים ביד המלוה בעד הפחת וזה יש לו לנכו' מהחוב שמגיע למלוה ואין כאן התחלת הודאה כלל ולסברא זו כיון הע"ש שהביא הש"ך אלא שסיים והו"ל כמו הילך כו' ולענ"ד א"צ לדינא דהילך כלל דאפילו מ"ד הילך חייב מודה בזה:
והנה הסמ"ע אזיל לשיטתו דס"ל דהמלוה מחויב לקבל החפץ כיון שנתקלקל בידו ולכך שפיר קשיא ליה דהא הוה מ"מ ואמנם ע"ז י"ל דאע"ג שאין הלוה צריך לשלם למלוה ויכול להכריחו לקבל החפץ מ"מ מה שהלוה תובע למלוה שפיר מסלקו שיהיה לו חלק במשכון כמ"ש הסמ"ע לעיל אהא דמנכה לו חמשה מתוכו שא"צ ליתן לו במזומנים וא"כ הנך חמשה שמודה לו המלוה הם חלקו במשכון והלכך שפיר הו"ל הילך דאע"ג שהוא עדיין ביד המלוה מ"מ ברשותי' דמריה הלוה קאי אך דכ"ז דוקא אם הסך שמודה המלוה אינו עולה יותר מכפי ששוה המשכון עכשיו אבל אם הודאת המלוה בפחת עולה יותר מכפי שויו של המשכון א"כ אף שמסלק לו במשכון מ"מ עדיין מחוייב ליתן לו מה שמגיע יותר משווי המשכון וכגון שהמלוה הלוה עשרים והמשכון היה שוה חמשים והמלוה מודה שנפחת ארבעים ומגיע להלוה עשרים נמצא שאף אם יסלק לו במשכון עדיין מגיע לו עשרה ואם לפי דברי הלוה הי' שוה ששים הוה המלוה מ"מ ולכן כתב הסמ"ע דכיון שהמשכון עדיין שוה יותר מכפי הודאתו הו"ל הילך ולאו דוקא נקט יותר דה"ה אם שוה כפי הודאתו ולא בא לשלול אלא אם אינו שוה כפי הודאתו רק פחות מזה דאז הו"ל מ"מ ומ"מ מה שסיים הסמ"ע ובכה"ג כ"ע מודים דהו"ל הילך כמש"ל זה תמוה וכמ"ש גם צ"ע על הסמ"ע דלפ"ז למה נדחק לומר דמ"ש בש"ע אינו יודע כמה נפחת ר"ל דמסופק שמא לא נפחת כלל והיינו משום דקשיא לי' דלמה לא הוה משואי"ל משלם ובאמת אין זה קושיא לפמ"ש איהו גופיה דלא הוה מ"מ כשאומר לא נפחת כלל משום דהו"ל הילך כיון שנוטל ההודאה במשכון א"כ מהאי טעמא גופיה לא הוה משואי"ל ג"כ דאף שנאמר דבאמירתו איני יודע יש בכלל זה עכ"פ הודאה על פרוטה מ"מ הך פרוטה א"צ ליתן לו מזומן רק במשכון והו"ל הילך:
ולכאורה היה אפשר לומר דאע"ג דבכה"ג לא הוה משואי"ל מ"מ כיון דהמלוה אומר שאינו יודע כמה נפחת הו"ל כאומר פרעתני ואינו יודע כמה (וכמ"ש הש"ך דטענת פחת הוה כפרעון) ומבואר לעיל ברמ"א סעיף ובמחבר סעיף דהלוה נוטל המשכון ואין עליו כ"א חרם סתם אלא דלפ"ז לא מתרץ הסמ"ע מידי דמה בכך שאומר שמא לא נפחת כלל דמ"מ הו"ל כאיני יודע אם פרעתני וזה צ"ע באמת מה בין זה להך דלעיל בא"י אם פרעתני ובפרישה מבואר דקשיא ליה דלהוי משואי"ל משלם ע"ש:
ועיין בש"ך שם ס"ק קי"ח בסופו במ"ש א"כ הא כבר הוכחתי לעיל דאם קדשה במשכון כו' לענ"ד צ"ע שאין הנדון דומה לראיה דהתם כיון דהמקדש גופיה לא קני ליה פשיטא דלא הוי קידושין כיון שאין הפרוטה שלו וא"צ לסברא דמנה אין כאן כלל אבל אם הוא מקדשה במנה ונותן ע"ז משכון חפץ שלו בהא אנו צריכין לסברא דמנה אין כאן ובזה שפיר יש לחלק דאע"ג דאם בא עכשיו ליתן חפץ למשכון בעד מה שמודה אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן ולא הוי הילך כמו בקידושין מ"מ אם המשכון אצלו משעת הלואה וקבלו להיות אצלו נגד מעותיו שנתן לזה אז שפיר הוי הודאת הלוה שמודה לו מה שמגיע על המשכון כמו הילך אע"ג דלא קני ליה כיון דמעיקרא קבליה במקום הדמים שנתן ואין זה ענין כלל למקדש שרוצה לקדש במשכון שיש לו מאחרים דבזה כיון שהמשכן משעת הלוואתו גרע כיון דלא קני לי' וצ"ע:
ומ"ש שם בסוף הס"ק ובביאור כתב אבן מגא"ש בשם האלפסי דמשכון לאו הילך הוא עיין בשו"ת הרי"ף שנדפס מקרוב בק"ק ליווארני שכתב ואם אמר אין לך בידי אלא כך טול אותו בדמים כו' משמע דוקא בכה"ג הו"ל הילך אבל אם לא אמר טול בדמים רק א"ל המתן עד שאפרע לבד לא והמגיה שם בסימני התשובות כתב דמתשובה זו מוכח להיפך ממ"ש בן מיגאש בשמו ולא דק ויש ט"ס בס"ק זה וכצ"ל דלא אמר ר"י אלא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואתו כו' והניח משכון עלי' אינה מקודשת דמנה אין כאן משכון אין כאן דאם נותן לו משכון לא מיקרי הילך א"כ הא כבר כו' כצ"ל:
ושם בסי' ע"ב ס"ק צ"ז שכתב בשם התוס' דהוי לוקח כחד סהדא אי לא דאין נשבעין על קרקעות דבריו צ"ע דהמעיין בתוס' יראה דס"ל התם אמרינן מיגו במקום ע"א רק כדי דלא נימא דהוי מחשוי"ל כתבו דאין נשבעין על קרקעות ע"ש אלא דלשיטת ר"י לקמן שם דל"ד ס"ל לחלק דהיכא דא"צ לישבע נגד העד שפיר אמרינן מיגו בכה"ג. ונראה דלכך כתב הגמ"יי פי"ד מהלכות טוען בשמו דמהימן לומר דר בו חד יומא במיגו דלא הי' שלך מעולם. וע"כ משום דהמוכר נאמן במיגו אע"ג שהתוס' כתבו שהר"י דחה מהך דהמוכר הבית משום דהכא אם בא המוכר לזכות בטענה שלא הי' שלך לא הי' הלוקח מעכבה שיודע שהוא שלו מ"מ לא פליג כמ"ש הש"ך כאן ולקמן סי' קמ"ו משום דמ"מ יש להמוכר מיגו כיון שלא היה צריך לישבע ש"ד נגד הלוקח שהוא ע"א משום דאין נשבעין ע"ק. ולפ"ז במטלטלין שצריך לישבע נגד הלוקח שהוא ע"א בכה"ג לא הוי מיגו ושפיר כתב הש"ך ונ"מ במטלטלין כו'. ומ"ש שלא נראה כהרשב"א דדוקא בעידי ראיה הא לאו הכי אין שמעון עומד במקום עידי ראיה והמוכר הי' נאמן במיגו דהחזרתי לא הוי מיגו במקום עד דהיינו הלוקח שהוא נוגע צ"ע דהאיך שייך מיגו דהחזרתי כיון שהוא בעיני' ביד הלוקח ומה בכך שהוא נוגע הרי א"צ לעדותו שהרי החפץ בעצמו מעידו וא"ל שיכול לומר החזרתי וחזרתי ולקחתי ממך כיון שלא ראוהו ביד המוכר עצמו דא"כ אף היכא דאיכא עדי ראיה ביד הלוקח נמי נימא הכי. וזה מבואר בש"ך לעיל דליתא וכן הוא כתוב בשם הרשב"א ודוקא לענין מיגו שלא הי' שלך מעולם שפיר כתבו התו' דאף דלוקח יודע מ"מ אלו בא המערער להוציאו מיד המוכר לא הי' יכול שהי' נאמן במיגו שלא הי' שלך מעולם אע"פ שהלוקח יודע מיגו במקום עד מהני משא"כ כאן שאלו הי' החפץ ביד המוכר והי' נראה לפנינו בע"כ דמוכר כמו שהוא עכשיו שהלוקח מראהו בע"כ דמוכר הרי הי' מוציאו מידו וא"כ מה יש לנו לטעון. ומדברי הרא"ש והטור לקמן סעיף ל"ט מבואר ג"כ כן וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ס"ד (ואדרבה הט"ז תמה על מה שהוזכר הרשב"א ראה וכתב הח"צ בהג"ה שכוונתו לתשובת הרא"ש דלקמן):
ומ"ש הש"ך דלא דמי דהתם לא הפקידו בידו דבריו תמוהים ונראה דר"ל דהתם שלא בא החפץ מיד לוי שאומר שחייב לו ליד ראובן הנפקד הלכך אין זה מיגו כיון שהוא ביד אחר משא"כ כאן שהחפץ בא ליד שמעון מיד ראובן שפיר אמרינן שיש לראובן מיגו היכא דליכא עידי ראה ואע"פ שעתה אינו בידו מ"מ כיון שבא מידו ליד שמעון מועיל לו מיגו כאלו עדיין בידו וצ"ע דסוף סוף עכשיו אינו בידו ומה בכך שבא מידו מתחלה. ומ"ש דהרשב"א לשיטתו כמ"ש הה"מ בשמו גבי קרקע זה נכון ועי' בב"י בלשון הרשב"א דמייתי ראיה בפשיטות להיפך דבמטלטלין ודאי טוענין שהמוכר קנוהו היכא דליכא עידי ראה ביד הלוקח משום מיגו דהחזרתי א"כ ה"ה בקרקע ואמנם הרשב"א ס"ל בתרווייהו דכל שהוא ביד הלוקח שוב אין לו מיגו ואפשר דאף מאן דס"ל דבקרקע לא טענינן מודה במטלטלין דלא שייך מיגו וכמ"ש הרא"ש והטור וכמש"ל:
ומ"ש בשם הרמב"ן ראי' מיורשים יש לדחות לפי מה דמשמע מלשון הרשב"א בתשובה שהביא הב"י דטעמא משום דהלוקח הוי כעדי ראה ע"ש שכתב אפוטרופסים הוי כעדי ראה ור"ל דאף דאיכא ע"א שראה שוב הוי מחושואיל"מ כדלעיל ס"ק צ"ד וא"כ ביורשים לא שייך זה ועי' שם סי' קמ"ו ס"ק י"א כתב בשם הרמב"ן במלחמות דס"ל דהיכא דטעין המחזיק ג"ש מלפנים זבינתא דדר ביה קמאי יומא חדא לא מהימן במיגו לענ"ד ליתא דמודה דמהימן כמ"ש בס"ק י"ג בשמו לענין אם אין למערער עדים כ"א ע"פ דמהימן במיגו וטענינין ללוקח רק כוונת הרמב"ן שם הוא כך היכא שבא בטענת עצמו ר"ל שאומר יודע אני שדר בה המוכר באמת היה נאמן בדין מיגו אבל אנו אין טוענין לו שלקח הראשון אלא כשיש לו עדים בדירה חד יומא ר"ל כשהוא א"י שהמוכר דר לא אמרינן שמא אעפ"כ נטעון עבורו שמא יש למוכר שטר או עדים אין טוענין זה ודוקא שיש עדים ע"ז או שאומר שיודע בעצמו נאמן במיגו כנלענ"ד למעיין במלחמות וחידושי הרמב"ן אינם כעת לפני ועי' לקמן בסמ"ע ס"ק ך"ו ובש"ך ס"ק קמ"ח:
ומ"ש הש"ך שם בס"ג צ"ח על דברי הסמ"ע שלא ביאר יפה שהרב כתב חייב לפדותו משום תקה"ש ולענין תקה"ש לא שייך לחלק בין טוען שלקחו או נתן לו למשכון כו' נראה שהבין בכוונת הסמ"ע מ"ש אלא שנתן לו למשכון דהיינו ששמעון טוען שידוע לו שלוי נתן זה לראובן למשכן ואהכי קשיא ליה דתקנת השוק אין חילוק כו'. וזה תמוה דהא בטענת יודע אני שלקחו א"צ להחזיר כלל וכן אם טוען יודע אני שניתן לו למשכן פשיטא שאין יכול להוציאו ממנו עד שיתן דמיו אף בלא טעמא דתקנת השוק דהא לוי נאמן במיגו כמ"ש בידוע שלקחו. ואם נאמר דמפרש בהסמ"ע שר"ל דשמעון טוען שאפשר שלוי נתן לראובן למשכון אבל הוא אינו יודע מזה ואמטי להכי קשיא ליה דל"ל לומר שטוען שאפשר שנתן למשכן דהא גם כשטוען שאפשר שלקחו איכא תקנת השוק ושניהם שוים בדינייהו מ"מ הלשון שכתב הש"ך ולענין תקנת השוק לא שייך לחלק כו' צ"ע:
אך פשוט לפענ"ד בכוונת הסמ"ע דהסמ"ע נמי כוונתו שאין יודע מהלקיחה רק שראובן נתן לו חפץ זה למשכן ומסתמא בחזקת שהוא שלו נתנו לו ונקט בקצרה לשלול הלשון שכתב בש"ע שראובן נתן לו של לוי למשכן דמשמע קצת שידע שהוא של לוי ובכה"ג לא שייך תקה"ש. אלא ר"ל ששמעון טוען סתם שנתן לו למשכן ובש"ע נקט של לוי דקושטא דמלתא הכי הוא. ואפשר דכוונת הש"ע לומר דאף דשמעון ידע שזה החפץ היה של לוי מ"מ שייך תקה"ש כיון שאינו יודע שעדיין הוא של לוי שפיר היה יכול לקנותו ממנו דאחזוקי אינשי כו' ומה שהגיה הסמ"ע לקוח הוא בידו נראה נכון שמ"ש הש"ך לגרוס בידי הוא דחוק דאע"פ שהדין דין אמת דה"ה אם טען שמכרו לו כו' וכמ"ש הש"ך מ"מ בש"ע לא נזכר מטענת שמעון בלקוח רק מטענת שמעון שקיבל למשכון וא"כ היאך פתח במשכון וסיים ואם אינו טוען לקוח כו' ולדברי הסמ"ע א"ש ועי' שם בש"ך שיש ט"ס וצ"ל וה"ה אם טען שמעון שמכרו לו ואינו רוצה כו' כצ"ל ושם בש"ך ס"ק ל"ו וא"כ בנו נמי כיון שלא הלוה כלום כו' ועתה כשלוקח המשכון הוי כמשתכר כו'. לפענ"ד סברתו תמוה דאפילו תימא היכא שלוקח עתה המשכן הדין כן אף להנך דס"ל לעיל ס"ק ט"ז במשכנו שלא בשעת הלואתו אינו משתכר מ"מ במת אביו והניח משכון נראה דלא שייך זה דמה לי הוא ומה לי אבוה ואילו לא היה נותן המשכן אז היה הבן יורש המעות בעין ואין להמשכון טובה אצלו היכא שבא לו ירושה מאביו:
ושם ס"ק נ"א ולענין הלכה כו' וגם מהראב"ד גופיה משמע דמכח שהיה קשה לו כו' היה מוכרח לפרש דבש"ק היה מ"מ כו' נלענ"ד הא מפרש הראב"ד שהי' מ"מ כיון שגם לדבריו שהי' מלא סוגים עכ"פ יש כאן פרוטה א"כ הוי הודאה במקצת צ"ל כמ"ש הרשב"א בחידושי שבועות בשם הר"י הלוי כיון דאי טען ברי סוגים הי' מלא הי' פטור לגמרי משום טענו חיטים כו' תו לא חשבינן שמא דידי' אף להודאה במקצת ואע"פ שר"י הלוי ס"ל דדוקא לענין שלא יה' מחשויל"מ אמרינן הכי ולא לענין שיהא פטור לגמרי כיון דיש כאן דררא דממונא דודאי אפקיד גבי' כו' ע"ש מ"מ הראב"ד לא ס"ל הכי וס"ל דאין לחלק וכמ"ש הרשב"א בשם הרמב"ן וע"ש עוד שהרשב"א כתב ג"כ תירוצי' הא דלא הוי מ"מ בש"ק דמיירי שלא נאבד ואומר הילך או דמיירי שאמר הילך דמי הש"ק ואח"כ כ' דכל דלא הו"ל למידע לא אמרינן מחשויל"מ והרבני החריף מוה"ר משה יחזקאל נ' מזאמושטץ ב"ד הגאון מוהר"ר מרדכי נ"י אבד"ק סטנאב הקשה לי דהא הירושלמי אמר אתי עובדא קמי דרב ורב בשבועות לא ס"ל דמחויב שויל"מ אמנם אף שהגירסא בפוסקים כן מ"מ בבעל העטור אות ראיתי דגרסתו דאתי עובדא קמי דר' אמי ע"ש:
ושם ס"ק נ"ג מ"ש א"כ אי הוי טוען ברי לא הוי העזה דהמלוה יחשוב שאינו יודע כו' לענ"ד סברא זו צ"ע דאע"פ שיכול להיות שאינו יודע מ"מ לא שכיח שיטעה לסבור בבירור ששוה פחות ממה שהוא שוה באמת וא"כ אם יטעון ברי שאינו שוה כ"כ הוי העזה וטפי הו"ל לומר דע"כ לא כתבו התו' שאין אומרים מיגו דאינו יודע שאין טוען ברצון אלא היכא שהדבר רגיל שידע משא"כ כאן שיכול להיות שבאמת אינו יודע וצ"ע:
ושם בש"ך ס"ק נ"ה ושאינו ברשותו צ"ע דהא מיירי שיש עדים שנגנב ולולא דמסתפינא הייתי אומר שמצויין שלא במקומו וקאי אסעיף שאח"ז סעיף י"ד דאיתא ישבע המלוה ואהא קאמר צריך לישבע כשאר ש"ח כו' ואע"ג דבש"ע גופא קאמר להנך ג' שבועות מ"מ אשמעינן הש"ך דמאי דקאמר ישבע שנאבד באונס היינו שצריך לישבע שלא פשע קודם שנאבד שאנ"ב אף שלאח"כ נאבד באונס חייב כמבואר לקמן סי' רצ"ד ע"ש שוב נדפס ספר דגול מרבבה וראיתי שהגי' כן:
ושם ס"ק ע"ד נראה שט"ס וצ"ל אם הלוה מודו לו עד כדי שויו וצל"ע בזה אע"פ דבכה"ג אם אבד המשכון באופן שהמלוה מחויב בתשלומיו שפיר מפטר הלוה בהיסת וכדלעיל סעיף ט' מ"מ כאן שהמשכון הוא בעין הרי המלוה תובע הסלע שלו ורוצה להחזיר לו משכונו והלוה מודה לו בשקל מה בכך שהמשכון שוה שקל מ"מ צריך הלוה ש"ד כדין מ"מ למ"ד דמשכון לא הוי הילך ועיין לקמן ס"ק ק"ח במה שהשיג על הב"ח דמבואר שם דדוקא אי משכן חשיב הילך נפטר מש"ד בגוונא דמשכון בעין:
שוב ראיתי בסמ"ע ס"ק ע"ג דבכה"ג כ"ע מודו דמשכון הוי הילך ועיין בש"ך שם. ועיין בס"ק פ"ב בסמ"ע ובש"ך ס"ק קי"ח השיג עליו ושם ס"ק ע"ח עיין ברש"י ריש ב"מ גבי שמא מלוה ישינה כו' משמע מדברי רש"י דאם חייב לו מעות יכול לתפוס חפץ חבירו ולשבע עליו שהוא שלו כיון דאפילו גלימא דעל כתפי' משועבד לו וזה תימא וצ"ע במפורשים שם. ומצאתי בתשו' הרא"ש כלל ס"ד סוף סי' א' שכתב ג"כ אם יש לו מלוה ישינה אף שבועת שוא אינו אם נשבע שהחפץ שלו ועיין בדברי הרז"ה והרמב"ן שם ובחידושי הארכתי:
ושם בש"ך ס"ק פ"ח ונראה עוד להביא ראיה כו' נלענ"ד לדחות דהתם איכא ריעותא שלא נזהר בשטרו משא"כ במטלטלין אף שדרכן להשאיל מ"מ אין דרך הקונה ליקח שטר ואפשר דגם הכא איתרע כיון דשויה ראה ולא אמר מיד שהוא לקוח בידו כמ"ש בס"ק צ"א לקמן ואמנם צל"ע אטו כל היכא שנעשה ראה צריכים העדים לשאלו באיזה אופן בא לידו ועיין בתומים שחלק על הש"ך ס"ק צ"א ושם ס"ק צ"ג מ"ש מתשו' מהר"מ אלשקר אין דומה כ"כ דשאני התם דהוא בעצמו אמר סתם של פלוני הוא משא"כ היכא שהנתבע שתק רק שראהו בידו בסתם אין משם ראיה אבל מ"מ הדין דין אמת דכיון שכבר ראהו אף שטען אח"כ עליו אינו נאמן אף שהי' בידו שלא להראותו הוי מיגו למפרע כמ"ש בסי' מ"ז ובסימן נ"ו ובדוכתא טובא:
שם בש"ע סעיף ל"ד יורש שהוציא שטר כו' נשבע הנתבע היסת שלא החזיר לו המשכון כו' עיין בש"ך וסמ"ע דמחמת זה הוצרכו לפרש דהיורש טוען שמא נאנס ובאמת דין זה איתא בשו"ת הרי"ף סי' נ"ט ושם כתב וז"ל וטען היורש שזה המשכון אבד כו' ואפי' אמר היורש לנתבע אני החזרתי לך המשכון אפ"ה השטר בטל אלא שמתחייב הנתבע היסת שלא הגיע המשכון לידו ונפטר ואתי שפיר דלכך נשבעין משום דטענת ודאי הוא ועיקר כמסקנת הש"ך בזה דגם בטור כוונתו לצדדין וכמבואר להדיא בשו"ת הרי"ף וצ"ע מ"ש הטור וספק אם נאבד באונס או בפשיעה לפיכך השטר בטל וישבע זה היסת שלא החזיר לו המשכון ושהי' שוה כנגד חובו ויפטר. ובאמת ברי"ף איתא שהספק אם נאבד או לא ואפילו אמר היורש כו' וליתא שם שישבע שהי' שוה נגד החוב דלא מיירי שמכחישו בזה כלל ומ"ש הש"ך ס"ק קמ"א דהט"ו לאו דוקא כשכתוב כן בשטר מיירי ולא הוי מיגו להוציא כיון דאיכא שטרא וכן מבואר מדברי הש"ך דאם היורש טוען ברי נאמן במיגו ליתא דא"כ יהא היורש נאמן במיגו כיון שטוען ברי וצ"ע דהש"ך גופיה ס"ק מ"ב כתב דלצדדין קתני סימן ע"ה ס"ק א' הי' טענו מנה ע"פ ע"א כו' לא יאמר לא' בא אני ואתה כו' לא ידעתי למה לא הזכירו הטור והמחבר דינים אלו עכ"ל ע"ל ר"ס כ"ח שהביא הטור דין זה דלא יאמר לאחד וגם רמ"א בהג"ה הביאו:
ושם ס"ק ד' או שנתן לו במתנה נגד החוב עיין לעיל סי' ע"ב ס"ק קל"ו שהביא הש"ך דברי הרמב"ם אלו ועיין בסי' שכתבתי שם שמה שהי' סובר הש"ך לפרש דברי הרמב"ם בזה הוא דבר תימא ע"ש. ושם ס"ק ל"ו אלא פשיטא שמ"ש לקמן קאי אכל מה שהזכיר מקודם נלענ"ד לפמ"ש הש"ך דהכא מיירי בטענו ספק ע"פ עד אין לו להחרים סתם שכיון שהתובע עצמו אינו אומר ברי וצ"ע דאפשר דאעפ"כ שייך חרם סתם. ושם ס"ק נ"ו אלא נראה דבכל גווני פריך מה לי הוא כו' וכמ"ש הר"ן אח"כ דאי לאו מיגו הוא כו' וכן סיים אח"כ אלא דקאמר דלהמנוה ליורש כו' וזה לאו מיגו וכמ"ש הר"ן כו' ודבריו צ"ע לענ"ד דהר"ן שפיר קאמר לשיטתו דס"ל דמיירי בטוען המלוה בפניך הודה אביך ולכן כתב הר"ן דלא הוי מיגו דיטעון אינו יודע כיון שלפי טענתו של זה ע"כ יודע הוא רק בשביל הך סברא דיורשי' לא הו"ל למירמי אנפשייהו כולי האי פטרינן להו כשאומרים איני יודע מ"מ אין זה טוען כן ברצון כיון דהו"ל למידע לפי טענתו של זה משא"כ היכא שזה בעצמו אינו טוען ברי שהיורש יודע כגוונא דמוקי הש"ך פשיטא שיש לו מיגו שהיה טוען איני יודע שהרי התובע גופא אינו מכחישו בזה ומודה שאפשר שא"י מה"ת לא יטעון ברצון כן ומיגו טובה הוא וחילוק זה מבואר בתו' ובפוסקים בכמה דוכתי וצ"ע ושם בש"ך ס"ק י"ז כשנתבע כו' הנרשם בשני חצאי עיגול מן דליכא למימר כו' עד תיבת ודוק אין זה מקומו אלא שייך לקמן אחר תיבות נאבדו ממנו ויהא פטור לכאן צריך להעתיק הך דליכא למימר כו' ומ"ש אלא תשו' הרא"ש כו' והם ממעות של שמעון שנתן ללוי להשביחן ואח"כ כפר לוי שלא נתן כו' כצ"ל:
ושם ס"ק ע"ד ולפ"ז אם מ"מ שטענו אתה יודע כו' חייב ש"ד כו' צ"ע לעיל ס"ק נ"ו בתרי שנוייא דהר"ן שהביא הש"ך וכ' דמשמע מהפוסקי' כשנוייא בתרא דהר"ן ואין מחויבים רק היסת ושם ס"ק כ"ג ומזה יש ללמוד בהלוה על המשכון כו' כותב הרשאה לקרובו וקרובו נשבע כו' צ"ע בזה דהלוה יוכל לומר האיך לא מהימן לי בשבועה ומתחלה על נאמנותך לבד משכנתי בלא עדים ושטר שידעתי שלא תכפור בי משא"כ לאחר לא האמנתי כלל ואיך יוכל לגבות בשבועתו ועיין לעיל סי' ע"ב סעיף ל"ט ובסמ"ע ס"ק קי"ב ובש"ך שם וצ"ע דגם שם הי' אפשר שבעל המשכונות יתן הרשאה לשותפו וישבע ויטול ואפשר לדחות דדוקא בגוונא דהכא שעכ"פ הוא יודע שחייב לו אלא שאינו יודע כמה משא"כ התם שהיורשים טוענים שאינו חייב כלום ובכה"ג אף הרשאה לא מהני:
ושם ס"ק פ"ז שהמלוה בעצמו ימצאנו או שמא משקר צ"ע די"ל דכוונת הג"ת דהרי מ"מ א"צ לבטל השטר רק שיקח כתוב מהב"ד שהמלוה אומר לפניהם שהיה לו שטר ונאבד וגם אם המלוה מוצאו אח"כ בעצמו בכה"ג שכבר אמר לפני ב"ד שנאבד אם גובה בו ושם ס"ק פ"ח או שטוען פרעתיך בינו לביני ויבואו עדים שהומנה אל תפרעני אלא בעדים ואם טוען שבאמת לא אמר לו אל תפרעני כו' א"כ בודאי לא יבואו עדים. אמנם בסי' ע' ס"ק י"א כתב הסמ"ע דוקא כשאמר לו בפני עדים דאל"כ יש לו מיגו דלא אמר לו כן וזה צ"ע להך טעמא שכתב בשם ה"ה שאין כאן דין מיגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי כו' ואפשר דדוקא מיגו דקיימתי תנאי לא אמרינן משא"כ היכא שלא היה עדים יכול לומר פרעתיך ביני לבינך וסמכתי שאוכל לטעון לא החזרתי וכמו בשטר שיש בו נאמנות ואינו מקוים שאעפ"כ יכול לטעון פרעתיך במיגו דמזוייף עם הנאמנות. סימן פ"א ס"ק יו"ד בש"ך בסופו לכך פי' ר"י דבעינן שיטעון דוקא משטה ולא בטענה שאינו חייב לו והכי מוכח ממה דמסיים בה אבל שלא להשביע אפי' לא טען טענינן ליה והיינו ע"כ כשטוען כו' כצ"ל ר"ל שכן מבואר בסעיף ך"א גבי שלא להשביע שטוענין לו היינו כשטוען איני חייב לך כלום ע"ש. ושם ס"ק י"ט וראיתי בסמ"ג כו' כדאמר בירושלמי כו' בכאן צריך לנקוד ב' נקודות ואח"כ מתחיל לפרש שאר דברי המשנה שאמרה עד שיאמר בפנינו הודה שר"ל דרך הודאה וקבצם לשם עדים אבל בל"ז צריך אתם עדי והיינו דקאמר מסייע ליה לרב ר"ל מדיוקא דמתני':
ושם ס"ק כ"ב וז"ל הרמב"ן שם אמר הכותב כו' אפילו בהוא א"ל (נ"ל שצ"ל לנו) נמי כיון כו' ונפלאתי על הג"ה זו דודאי הדברים כפשטן דבמתני' שם קתני פלוני אמר לי הוא אמר לי כו' ובפלוני אמר לי לא מהני משום דהוי עד מפי עד והוא א"ל לא מהני מטעם השבעה ומתחלה כתב הרמב"ן דלדידיה מי ניחא מתני' הא קתני איש פלוני א"ל ולא קתני אמר לנו ור"ל דלמה נקט בזה לשון יחיד דהא ודאי אף שניים ששמעו מפי עד לאו כלום הוא ואח"כ כתב הרמב"ן דאפי' בהך דהוא אמר לו דמיירי מטענת נמי תקשי דכיון שמעצמו אמר להם שפיר מ"מ טעין שלא להשביע אפי' באמר לשנים ולמה לא קתני לנו כו' וזה ברור ושם ס"ק פ' והב"ח כתב דעיקר דינא תלוי כו' ותימא שהר"י גם מהרו"ך כ' דנשבע כו' המעיין בב"ח יראה שהקשה דמה יועיל שבועת ראובן שא"ל שמעון דאפי' נאמין לו שכך אמר שמעון מ"מ א"צ ליתן לו דאפי' לדעת בעה"ע בסעיף הקודם היינו דוקא שכבר נתן לו לשם ריווח אבל בלא נתן עדיין רק באמירה בעלמא לא משתעבד דיכול לטעון משטה ואפי' אמר להד"מ הו"ל כטוען משטה דמילי דכדי כו' וא"כ שפיר יכול גם שמעון ולוי לתבוע ראובן שלקח מהם בחנם בכח השטר דבאמת לא הי' שם ריווח כלל וע"ז תירץ דבאמת מחמת אמירת שמעון לבד לא היה מתחייבין כלל כיון שטוען להד"ם והוי כטוען משטה וממילא דגם שבועת ראובן שנשבע שאמר לו כן לא מהני מידי דהא אפי' אם באו עדים שא"ל הו"ל מילי דכדי ומכ"ש ע"י שבועת ראובן אלא עיקר הטעם הוא לפי שעתה כבר נתנו לו הרווחים וכיון שנתנו לו לאו כל כמינייהו לאפוקי מיניה ואפי' שבועה א"צ ומה שטוענים שמה שנותנים לו הוא לפי שהיו מוכרחים מחמת השטר שהיה ביד ראובן אין זה כלום כיון שלא מסרו מודעא ולפ"ז פשיטא דאין נ"מ בדין זה כלל מחמת שנשבע ראובן דאפי' אם שמעון מכחישו שלא אמר מעולם מ"מ אין אנו מזכי' לראובן מחמת שנאמן שאמר לו שמעון אלא עיקר הזכות של ראובן מחמת הנתינה שנתנו לו לשם רווחים ומה לנו אם אמר מתחלה או לא אמר ואם לא הי' נותנים לו אף שבועת ראובן אינו מועיל דאף אם האמת כדבריו מ"מ כיון שטוען להד"מ י"ל שא"ל מילי דכדי רק העיקר מחמת נתינה שלאחריו ולכך שפיר השיג על הסמ"ע שכתב דלגבי לוי לא הי' צריך לישבע שטוען שמא רק לגבי שמעון אם מכחישו דבאמת ז"א דמחמת אמירה לא הי' מועיל שבועת ראובן אלא הם היו נשבעין ונפטרין רק ששם עובדא הכי הוי ששמעון הכחישו והלך ראובן ונשבע שהאמת כדבריו אבל לדינא לא נ"מ מזה דבין נשבע או לא מ"מ זכה ראובן מחמת הנתינה כן הוא ברור בכוונת הב"ח למעיין שם:
ומ"ש הב"ח דעיקר האי דינא תלוי להרא"ש במה דיהיב לי' שמעון לשם רווחא כו' נקט הכי כלפי מה דמיירי התם מלשון תשו' הרא"ש שכתב וז"ל ואפי' אמר טעיתי במה שנתתי לך והחזר לי דאדרבה אלמלא לא דקדק ועמד על החשבון יפה לא הי' נותן לו ומה שטען דמחמת אונס כו' ומזה הוכיח דעיקר הדין מחמת דיהיב ליה לשם רווחא ולכך נקט הב"ח דיהיב לי' שמעון כו' אבל פשיטא דה"ה ומכ"ש אם שמעון ולוי נתנו לו כ"א חלקו דדינא הכי כיון שנתנו לשם ריווח ולא מסרו מודעא וגם משמע לי' להב"ח ששמעון הי' הנותן ממעות השותפות שת"י מדתלי האי דינא בהא דשותפין אחראין כו' והיינו דכיון דשותפי' אחראין כו' א"כ מה שנתן שמעון הוי כשניהם נתנו לו לשם ריווח כיון שהי' בידו לתבוע את שמעון בעד הכל משא"כ אם אין שמעון מחוייב להשיב לו דבר בעד לוי א"כ אף שנתן שמעון לראובן גם חלקו של לוי שפיר הוי מצי טעין לקחתי מעות שהי' ת"י שמעון שלא כדין ואני לא נתרצתי בנתינה זו כלל שנתן שמעון דבאמת לא הי' ריווח כלל כ"כ ולאו כל כמיני' דראובן לזכות במעות של לוי בשביל מה שנתן לו שמעון מעות של אחרים אך דבאמת הדין דשותפין אחראין א"כ מה שלקח ראובן משמעון שפיר זכה בכולו ולוי באמת יכול לחזור על שמעון אם שמעון נתן שלו מדעתו:
סימן פ"ב בכללי מיגו ס"ק ב' וא"כ מנהג עדיף מחזקה צ"ע דהא אם טוען נגד החזקה דאין אדם פורע אף היסת אין המלוה צריך לישבע ונגד המנהג צריך לישבע היסת שלא שינה ממנהג כמבואר במה שהביא דברי רב האי בשערי שבועות ואפשר לפי מ"ש הש"ך לעיל שצריך לישבע אחר הפרעון היסת א"כ י"ל מה שצריך לישבע גבי מנהג היינו לאחר הפרעון אבל אין זה במשמע. ושם ס"ק ך"ד ולא מהימן במיגו דאי בעי אמר לאונסי כו' אני תמה דהתם כיון שעכ"פ הוא עושה עצמו רשע מה בכך שיש לו מיגו כיון דמתורת עדות אתינין עלה והתורה אמרה אל תשת רשע עד והתם עדות של דיני נפשות הוא ופשיטא דלא קטלינן ע"י מיגו שיש לעד:
סימן פ"ד ס"ק ג' ועוד דאי כשטוען הלוה ישבע לי כו' אמאי גובה מיתמי נטעון להו כו' הדבר צ"ע דמאן לימא לן דפוגם שטר תוך זמנו א"צ לישבע נגד היתומים דהא איתא לעיל סי' ע"ח דגבי מיתמי בלא שבועה דוקא כשלא פגמו שאז אף אם הלוה חי וטוען אשתבע לי א"צ לישבע הלכך אף נגד היתומים א"צ לישבע משא"כ פוגם וצ"ע:
סימן פ"ה ס"ק א' הא לא"ה. נאמן ראובן במיגו צ"ע דלקמן ס"ק ג' כתב דאפילו נאמנות כבי תרי לא מהני נגד חזקה זו דאנן סהדי אם כן מאי מהני מיגו הא הוי מיגו במקום עדים כיון דחזקה זו במקום עדים עומדת וכן צריך עיון לקמן ס"ק ג' בהג"ה כתב דנאמן במיגו דיוכל לומר לא פרעתיך הא הוי מיגו במקום עדים:
בסי' פ"ט ס"ק ח' וכה"ג כתב הרא"ש פרק שור שנגח כו' נלענ"ד דכאן לא היה צריך לזה דאפילו תימא דלא תלוי בעיקר דינא דאיתמר ביה הפלוגתא מ"מ כאן כיון שהדין נותן דהיכא שעובר בבל תלין בעה"ב מהימן ואם לאו שכיר מהימן א"כ ממילא כיון דקי"ל כרב לענין איסורא דבל תלין ודאי דהך בהא תליא:
שם ס"ק ט' לא ירדתי לסוף דעתו דהא בזמנו עסקינן דליכא משום ב"ת כו' ואני לא ירדתי לסוף דעת הש"ך דכוונת הרמב"ן פשוט דהא כיון דמכחיש ליה בעה"ב ואינו משלם לו א"כ אע"ג דהשתא הוא תוך זמנו מ"מ כשיעבור זמנו יעבור משום ב"ת:
שם ס"ק יו"ד דודאי למ"ד אומן קונה כו' כבר כתבתי לעיל שצ"ע על הרמב"ן וש"ך סי' ע"ב ס"ק ט' עי' שם וכן קשה על דבריו כאן ובאמת קונה בשבח כלי אמרו אבל לא את הכלי עצמו ופשיטא דגם בעה"ב מצי מקדש בו אף בעודן בבית האומן ומיירי לענין לתפוס הכלי על השכירות שפיר כתב הרמב"ן שיש לו בגוף הכלי עד דיהיב ליה שכירותו דמה שהשביח הוא בכלי קני ליה אבל מ"ש הש"ך דהך דכל האומנין ש"ש מיירי בדליכא שבחא זה צ"ע כו' כמ"ש במקום אחר בזה:
סימן צ"ב בסמ"ע ס"ק ט' חשוד על השבועה משום דהני פסולי עדות כו' והנה תמוה דמאי ענינו לכאן דאמרינן דחשוד על ממון חבירו הוא פסול לשבועה. ונראה ברור לפענ"ד שהוא ט"ס וצריך לציין הס"ק אצל תיבת נקרא חשוד הקודם לו וקשיא לסמ"ע מה תלה דין חשוד במי שפסול לעדות מחמת עבירה וע"ז כתב משום דהני פסולי כו' ותיבת חשוב הכתוב בסמ"ע הוא ט"ס וצ"ל להכי תלוי חשוד על השבועה בפסולי עדות בס"ק ז' בסופו צ"ל וכמ"ש בסי' ל"ד בשם הריב"ש עי' שם:
בס"ק וא"ו בסופו וכ"ש דפסול בנשבע שיאכל ואינו אוכל צ"ע דודאי בס"ק ז' שפיר כתב כיון דס"ל דאינו פסול בנשבע שלא יאכל ואכל שהוא בקום ועשה כ"ש שאינו פסול בנשבע שיאכל ואינו אוכל שהוא שב וא"ת משא"כ כאן דמיירי לדיעה הראשונה דס"ל דפסול בשבועה דלהבא דלמא מ"מ לא פסלי רק בקום ועשה וגם הך דחרם אפשר דדוקא בהכי מיירי שעבר בקום ועשה אבל בשב ואל תעשה ס"ל כהריב"ש ואף אם ת"ל שיש דיעות הסוברים לפסול אף בלהבא ובשב וא"ת מ"מ מכאן אין לו הכרח לזה וצ"ע:
סימן צ"ג סעיף ד' בהג"ה היינו אם בא ליטול כו' אין חילוק בין נושא שכר כו' לפענ"ד אין מובן דמה ענין חילוק בין נושא שכר לכאן דאטו דיעה ראשונה ס"ל לחלק שהוצרך לכתוב דדעה זו ס"ל דבא ליטול אין חילוק והמעיין בב"י יראה דשני פלוגתות הם פלוגתא אחת בין הרמב"ם והרשב"א אם השבועה הוא גם בבא לפטור או דוקא בבא ליטול ופלוגתא שני' בין התוס' והרמב"ם אם חייב שבועה אפילו בנוטל שכר על שליחותו או לא ומעתה הדבר מבואר שיש ט"ס בהג"ה וכן צ"ל היינו אם כו' ובא ליטול וע"ז צריך לכתוב הציון ב"י בשם הרשב"א סי' תתקך"ד אשר בעיגול ואח"כ צ"ל ואין חילוק בין נושא שכר או לא וכן המקבל כו' והוא דעת הב"י ממשמעות הרמב"ם ויש חולקים בזה והוא דעת התוס' והוא ברור ועיינתי בד"מ הארוך שבידי בכת"י והמעיין שם יראה מבואר כמ"ש ואין מוזכר שם ענין בשכר אצל הפלוגתא דבא ליטול והוא ענין אחר לגמרי וקצרתי. ותימא על הסמ"ע ס"ק י"א שנראה שתפס הדברים של הגהות רמ"א כמות שהם ופירש דדוקא כשבא ליטול ריווח או הוצאות אבל בא ליטול שכר שליחות אין חילוק כדמסיק מור"ם ואם ר"ל כשבא ליטול שכר שליחות א"צ שבועה כדין בא לפטר לענ"ד ליתא דכיון דעכ"פ הוא בא להוציא צריך שבועה להרשב"א. ואפשר שבא לומר דהרמ"ה בא לפרש דלא תטעה לומר שהפירוש בא ליטול היינו לומר שהוא שליח הבא בשכרו לזה קאמר דבא ליטול פירושו חלק אבל אין הפירוש שהוא שליח בשכר גם זה הוא תמוה מאוד דפשיטא שאין לפרש בא ליטול היינו שליח בשכר דמאי בא ליטול דקאמר (וגם הרמ"א מסיים ואין חילוק בין בנושא שכר) שעיקר החילוק אם הוא שליח בחנם או אם קצץ לו שכר על שליחותו והמעיין יראה שדברי הרמ"א פשוטין כמ"ש:
ושם ס"ק ך"ו בסמ"ע וכצ"ל ה"ה אם אינו טוען ששמעון יודע בודאי כו' וכן הוא בב"י ועי' ש"ך ס"ק ט"ו במ"ש א"כ ודאי אינו יודע שהרי שמעון לא היה שם בשעה שנתעסק כו' הוא תמוה דהא השתא לא מיירי מזה ששמעון לא נתעסק אדרבה הרי התחיל וכ' ונשתתפו ונשאו ונתנו ביחד והממון כולו ביד ראובן מבואר דהעסק היה ביחד (רק שעתה הממון שנשאר מהשותפים הוא ביד ראובן ולכן ראובן נאמן בשבועה על המנה שת"י שאם לא היה תח"י ראובן לא היה נאמן כלל כדלקמן) וכן מבואר מהא מלתא גופא דנקט שראובן טוען ששמעון יודע בודאי כו' הרי דמיירי בענין ששמעון היה אצל העסק ובסיפא דמיירי ששמעון לא נתעסק אפ"ה מצי למטעון דהכי מתרמי ששמעון יודע וברישא דמיירי בנתעסק בפשיטות כן הוא שהיה שם בשעת העסק ולכן ראובן טוען עליו שיודע ואהא שפיר קשיא להו כיון דס"ס צריך למנקט בגוונא שיוכל להיות ששמעון יודע א"כ א"צ ראובן לטעון ברי והוא פשוט לענ"ד:
שוב ראיתי בב"ח שכתב לתרץ משום דאין רגלים לדבר והיינו כיון שהממון ביד ראובן על הרוב הוא מתעסק כו' ולפענ"ד הוא תמיה שהרי מבואר שנשאו ונתנו יחד (ומ"ש שהממון ביד ראובן כבר כתבתי לעיל) וגם הט"ז כתב התירוץ דאין רגלים לדבר ולפענ"ד דברי הב"י והסמ"ע נכון דכיון דלפי טענתי' דהשתא טוען שיודע בודאי וא"כ מסתמא היה עכ"פ אצל העסק וכמ"ש בריש דבריו שנשאו ונתנו יחד א"כ אף אם לא היה ברי לראובן ששמעון יודע בודאי היה יכול לגלגל שאין לך רגלים לדבר יותר מזה שסתם שותף נותן לב לדעת עסק המו"מ של השותפות אם עשה והצליח או להיפוך וא"כ בסתם יכול לגלגל עליו כנלענ"ד:
סי' צ"ד ס"ק י"ב בש"ך יש שם חסרון וט"ס במ"ש שוב מצאתי בתשובת הרשב"א כו' ואם זה כופר הכל הו"ל שבועה דרבנן ויכול להפכה עכ"ל הרשב"א ופשוט שאם לא קפץ ונשבע אעפ"י שנסתלקו מן הענין מה בכך הא עכשיו מגלגל עליו כו' כצ"ל וכוונת הש"ך בזה משום דלכאורה היה מקום ללמוד מדברי הרשב"א דאין לגלגל דין שבועה חמורה שנתחייב אלא אם מגלגל תיכף באותו מעמד שנתחייב השבועה אבל אם נסתלקו מן הענין שבועה אחרת הוא זו אף שעדיין לא נשבע שבועה שנתחייב בה דאל"כ מה משמיענו הרשב"א בזה שאם נסתלקו כו' דפשיטא כיון שכבר נשבע שבועה חמורה שנתחייב בה בב"ד מה דין גלגול שייך כיון שכבר נסתלק חיוב עיקר השבועה שהרי כבר נשבע ולכן כתב הש"ך דז"א דודאי כ"ז שלא קפץ ונשבע ועדיין חיוב שבועה מוטלת עליו מה בכך שנסתלקו מהמעמד שחייבוהו השבועה הא עכשיו מגלגל עליו בשעה שבא זה לישבע הוא יכול לגלגל עליו שהרי לא נסתלק מעליו חיוב השבועה ומ"מ אשמעינן הרשב"א בזה שכתב לחלק בין נסתלקו דא"י לגלגל אחר שקפץ ונשבע דאע"ג דמה שקפץ ונשבע היה אחר שכבר רצה זה לגלגל עליו וסד"א כיון שכבר אמר זה התובע שרצה לגלגל עליו קודם שקפץ ונשבע אינו מועיל כיון שזה קפץ ונשבע ושוב נסתלקו מן הענין ולא צווח מיד באותו מעמד שישבע על מה שגלגל עליו אע"ג דלא הוי כמחילת התביעה גופא מ"מ הוי כמחל לו שלא ישבע עוד בתורת גלגול כיון שנסתלקו מן הענין בשתיקה ומה שזה חוזר ותובעו תביעה אחרת הוא זו (והיה נראה לענ"ד שיש ט"ס בתשובת הרשב"א וצ"ל תביעה אחרת הוא זו) ואם הוא כ"ה אין כאן רק שבועה דרבנן כו' כן הוא כוונת הש"ך והוכרח לבאר זה לפי שהיה מקום לומר דמדברי הרשב"א אין כאן ראיה לסתור דברי הטור והש"ע דכיון דהרשב"א כתב דבנסתלקו מן הענין שבועה אחרת הוא י"ל דכוונתו אפילו לא נשבע עיקר שבועה הדין כן וא"כ י"ל דהטור והש"ע מיירו אחר שנסתלקו מן הענין ומ"ש נתחייב לו שבועת התורה ובא לגלגל שבועת היסת ר"ל שאח"כ כשבא לישבע הוא מגלגל שבועת היסת ולא באותו מעמד שנתחייב שבועת התורה ולכן הוא יכול להפך שבועת הגלגול ולזה הוצרך הש"ך לומר דכל שלא קפץ ונשבע אף שנסתלקו מהענין הגלגול דין ש"ח יש לו כיון דעכשיו בעודו מחויב עיקר השבועה הוא מגלגל עליו רק שהרשב"א מיירי היכא שכבר קפץ ונשבע בזה יש לחלק מחמת שנסתלקו ואשמעינן דאע"ג שכבר רצה לגלגל קודם שקפץ מ"מ כיון ששוב נסתלקו אחר שקפץ וזה לא תבע מיד שבועת הגלגול מה שהוא תובעו עכשיו תביעה אחרת הוא כנלע"ד:
וע"ש שהעתיק הש"ך מתשובת הרשב"א ונשבע בנק"ח על הגלגול וא"י להפכה וברשב"א שלפנינו לא נמצא תיבות אלו וא"י להפכה רק מסיפא שמעינן דמסיים בכ"ה הו"ל שבועה דרבנן ויכול להפכה מכלל דברישא שלא נסתלק א"י להפכה וזה מצי לדייק מתשובת הרשב"א שהביא הב"י ועי' שם בש"ך בסופו וכן מוכח בספר לח"מ כו' דאי הוה עיקר שבועת בנק"ח הוי ניחא נראה דר"ל דמוכח מדהקשה הלח"מ קושית שכתב הש"ך לעיל ס"ק ח' דהא בטענות ודאי בלא"ה יכול להשביעו היסת וקשיא דוקא מדנקט הרמב"ם אפילו היסת אבל אי מיירי הרמב"ם בשבועה בנק"ח הוי ניחא ליה שרוצה לשלם עיקר השבועה שיפטר מלישבע ש"ח על הגלגול כך הוא כוונת הש"ך. ואמנם לענ"ד אין מזה ראיה כלל דודאי ליכא למ"ד שיחלוק ע"ז שצריך לישבע על הגלגול ג"כ בנק"ח כמו על עיקר השבועה רק דהט"ו ס"ל דמ"מ הגלגול קיל לענין זה מעיקר השבועה דאע"ג דעיקר השבועה אין בידו להפך הבו דלא לוסיף עלה לומר שגם הגלגול א"י להפך אלא שפיר יכול להפך הגלגול אע"פ שהוטל עליו טכסיס שבועה עצמה בנק"ח וא"כ אין ראיה מהלח"מ כנל ולכאורה הוי מצי לאתוי' ראיה מתירץ הלח"מ דלעיל דמשמע מדבריו שאם אינו יכול להפך עיקר שבועת היסת מחמת שקיבל עליו אינו יכול להפך גם הגלגול לכך הוא טוען שישלם עיקר השבועה כדי שיוכל להפך הגלגול ע"ש במ"ש הש"ך בשמו ס"ק ח' וא"כ ה"ה בשבועה דאורייתא שא"י להפך מדינא גם הגלגול א"י להפך וכ"ש הוא:
אך לפענ"ד סברת הלח"מ בזה תמוה ובאמת גוף הדין דקיבל עליו א"י להפך אין מוכרח כמ"ש הש"ך סי' כ"ב ס"ק י"ז (וצ"ע שלא הזכיר שם מדברי הלח"מ אלו) ואף להסוברים שם דקיבל מהני מ"מ היינו לענין עיקר השבועה אבל מה"ת לומר שיועיל קבלה זו לענין מה שהוא רוצה לגלגל עליו שיהיה מעיקר שבועת היסת שיכול להפך ואפילו לדעת הש"ך כאן דבש"ח א"י להפך הגלגול דגם הוא דין ש"ח יש לו מ"מ לענין היסת שמדינא יכול להפך רק מצד שקיבל עליו דיינו שיועיל לענין גוף השבועה ולא לענין הגלגול שהרי גם בעיקר השבועה דעת הש"ך דמה שאמר אני נשבע לא מהני ע"ש ואפשר דהש"ך מודה באם אמר בפירוש אני נשבע ולא אהפך ובכה"ג מיירי הלח"מ ומ"מ נראה שאין קבלה זו מועלת לחייבו שלא יהפך הגלגול וצ"ע. ועיין בסמ"ע ס"ק י"ב שכתב וה"ה איפכא כו' וכ"כ הט"ו בש"ד בסמוך סעיף ח' ולא אמרינן דוקא בש"ד ומטעם שא"י להפכ' כו' וכוונתו די"ל דכאן שאומרים לו אם תרצה תהפוך הכל והנתבע אומר שאינו רוצה להפוך הכל אלא אני רוצה להפוך הגלגולים וי"ל דבכה"ג אין שומעין לו והא דבסעיף ח' שומעין לו שם מיירי שהנתבע טוען אני מרצוני אהפוך הכל אם תרצה לישבע אלא שאתה מעכב ההיפך מצד שהוא ש"ח ואיני יכול להפך שלא מדעתך עכ"פ הגלגולים אהפוך עליך וקמ"ל דגם בהיסת והתובע טוען תהפוך הכל והוא אינו רוצה להפוך רק הגלגולים או איפכא שומעין לו ולפ"ז גם בש"ד דסעיף ח' מיירי אפי' בכה"ג שהתובע אומר אם אתה רוצה להפך תהפוך הכל ואני אשבע גם על העיקר ש"ד עם הגלגולים ואטול והנתבע אומר שאינו רוצה להפוך עיקר השבועה רק הגלגול הדין עם הנתבע:
סימן צ"ה ס"ק ד' ל"ש מודה כו' ל"ש שבועת השומרין דאלו אפקדון דמטלטלים חייב השומר לישבע אבל דברים אלו השומר פטור משבועה דאף דאמרינן עירוב כו' כנ"ל כך נראה להגיה דהא דעיקר פרשיות לא אמרינן הוא טעם אהא דבאלו א"צ לישבע ואף אם לא נגי' צריך לפרש כן דמ"ש דאף דאמרינן כו' הוא חוזר לפרש טעם הדין של הש"ע וצ"ע:
ולפעד"נ דהא הך דעיקר פרשיות לא אמרינן הוא דעת הרא"ש ודעימיה שהובא בס' פ"ח דאף בשבועת השומרים צריך שתי כסף דכסף או כלים גבי שומרים כתיב וא"כ לדעת הרמב"ם דא"צ ב' כסף בשומרים ס"ל דעיקר פרשיות אמרינן וכסף או כלים לא קאי אשומרים א"כ תיקשי דהא הלכה רווחת בישראל דשומרים פטורים משבועות קרקעות וכל אלו ממיעוטא דכסף או כלים וצ"ע לעת הפנאי בש"ס ופוסקים במקומם:
סימן צ"ו סק"ג נ"ל דדקדק כו' אינו מובן דפשיטא למאי דמסיק דבנתינה בגדלות נשבעין אין מקום לכתוב איפכא ואין צורך לאריכות ואפשר שחסר קצת וצ"ל ולא נקט איפכא ולאשמעינן רבותא דאף שהתביעה בקטנות אם הנתינה בגדלות נשבעין ואף בלא הג"ה יש לפרש כן וממ"נ קשיא ליה דהו"ל למינקט איפכא דאי תימא דאיפכא אין נשבעין א"כ למה פרט דוקא כה"ג ולא נקט איפכא דג"כ איכא רבותא שהנתינה בגדלות ואפ"ה אין נשבעין מחמת התביעה דקטנות ואם ס"ל דאיפכא נשבעין ג"כ לא הו"ל לסתום והו"ל לומר די"א הא דנשבעין דוקא כשהנתינה בגדלות אע"פ שהתביעה בקטנות אבל איפכא אין נשבעין וע"ז תירץ הש"ך דהרמ"א לא בא אלא לאפוקי מדעתא קמייתא שהוא לשון הרמב"ם דמיירי בהדיא בנתינה דקטנות וע"ז בא לומר די"א סוברים דבכה"ג אינו נשבע ולא הוצרך להזכיר איפכא בנתינה דגדלות מודה לדעת קמייתא כיון דדעת קמייתא לא מיירי בהכי כלל אבל מ"מ אה"נ דבנתינה דגדלות נשבעין כנלענ"ד בכוונתו ז"ל:
סימן צ"ז בסמ"ע ס"ק ל"ט אף אם אינו ישן אכרים דבריו צ"ע דל"ל הא דאף אם ישן אכרים נוטל הכר כיון שאפשר להיות זולתו אלא שמחזירו כמ"ש שם בס"ק ל"ז ועיין בס"ק למ"ד. ושם ס"ק מ"ג והי' נאמן לטעון עד כדי דמיו ר"ל כמ"ש לעיל ס"ק ך"ד במשכון שלא בעדים נאמן עד כדי דמיו ולענ"ד צ"ע בזה שהמלוה החזיר ללוה בעדים ועדיין ביד הלוה פשיטא דהוא עדיף מאם הוא ביד המלוה ואיכא עדים וראה שהרי אין בידו לטעון להד"מ והחזרתי ואי משום מיגו דאי בעי לא הוי מחזיר זה הוה מיגו למפרע ועיין לעיל סי' ע"ב סעיף י"ח בהג"ה דאפילו אמר בשעה שראו עדים שחייב לו כך א"נ וע"ש בש"ך סעיף קטן כ"א הטעם כיון שעכ"פ הודה בפני עדים שהוא של המערער כו' ויש לחלק דהתם זה מכחיש ואומר להד"ם שאינו חייב משא"כ בזה שהוא מודה שחייב אלא שאומר פרעתי וגם י"ל דשאני הכא דבשעת ראיית העדים בשעה שזה מחזיר לו הרי גם הלוה מודה שחייב לו אלא שזה מחזי' לו המשכן בתורת חזרה ולכן כיון שעכ"פ קודם חזרה היה בידו לטעון עד כדי דמיו אע"ג דאם הי' הלוה מודה בשעת חזרה היה אלו העדים מעידים לשויא ולא הוי מהני המיגו שמקודם להוציא מהלוה אם היה טוען פרעתי מ"מ כיון דבשעת חזרה הודה הלוה לא דיינינין לעדים אלו דין ראה ואזלינן בתר מיגו דהו"ל מעיקרא לטעון כדי דמיו וצ"ע ושם ס"ק מ"ד אף דהחזירו כיון דהחזירו בפני עדים כו'. נראה מדבריו דהא דת"ז לא קאי רק לענין מ"ש המחבר שצריך להתרות בו כו' וס"ל כיון דעכ"פ אתחזק שהי' המשכן אצלו בחזרה מהמלוה אלא שיש לו מיגו שחזר ונתנו ליד המלוה ועל מיגו כזה לא אמרינן שיהא נאמן לומר פרעתי ת"ז והמע"ה והש"ך בס"ק י"א כתב שנ"ל דלעולם היכא דאית ליה מיגו המע"ה ור"ל דאף בכה"ג שהחזיר לו אלא שלא התרה בו ולענ"ד נראה דבכה"ג שהוא ת"ז ולא מצי למימר פרעתי פשיטא דלא מצי המלוה לומר החזרתי לך המשכון דודאי אין זה טענה לפטור ע"א מהחוב דמה לי אם רוצה לפטור עצמו בטענה נתתי לך משכון או שאומר החזרתי המשכון שאין להאמינו כיון שהוא ת"ז ואין לו מיגו דפרעתי ופשוט לענ"ד שאין הלוה יכול לפטור עצמו מהחוב אף בלא עדים מחזרת המשכון אם לא במקום שיש לו מיגו דפרעתי ולולי שאין לפני כעת שום ספר הייתי אומר שכן צ"ל שאל"כ היה נאמן לומר החזרתי במיגו דפרעתי ובלבד שלא יהיה ת"ז אך צ"ע בטור וב"י. ושם בס"ק הנ"ל כתב הסמ"ע ואע"פ שכתבתי לעיל דאינו ממשכנו שלא בש"ה אלא לאחר שעבר הזמ"פ כו' הוא תימא לפענ"ד דהא בסעיף ט"ו מבואר דממשכנין כשלא הגיע הזמ"פ רק להיות בטוח במעותיו רק שהסמ"ע ס"ק כ"ח כתב דה"ה אע"פ שהגיע הזמ"פ כו' אבל עכ"פ עיקר דין משכון בלא הגיע זמ"פ מיירי וצ"ע:
ושם ס"ק ס"ד וכתב בתשובת הרא"ש כוי. אע"פ שהוא מוקדם כו' לא ידעתי אם ר"ל שחוב של ראובן מוקדם מהמשכונא אין זה מעלה ואדרבה בכה"ג ודאי דלא גבי אם לא כתב לו דאקני וגם מ"ש אם תחשוב למשכונא כו' צ"ע בגוף תשובת הרא"ש או בב"י וד"מ ואינם לפני:
סימן צ"ט בש"ך ס"ק ו' וס"ק ז' במ"ש שם דדוקא בענין שלא היה יכול לטעון החזרתי כגון בנאמנות כו'. צ"ע במקום שיש לו מיגו יש לו להיות נאמן כיון שעכ"פ ידוע לנו שזה קיבל עסקא מזה אזדא ליה חזקה מה שביד אדם כו' ואע"פ שהיה יכול לומר שהחזיר ע"ז אין לנו חזקה לומר שזה שלו הוא ואת העיסקא החזיר והרי אף להש"ך אם אין נאמן לומר שהחזיר אמרינן חזקה אע"פ שי"ל שהעיסקא הוציא ואינו בעין וזה שלו הוא ומאמינין לו שזה משל העסק וא"כ מה בכך שהיה יכול לטעון שהחזיר מ"מ עתה כשאומר שזה ממעות העסק ועדיין לא החזיר אין כאן חזקה וצ"ע:
סימן ח' ס"ק י"ב ונ"ל דאיכא גם עדי ראה וגם בסרסור כו' לענ"ד צ"ע ומ"ש מסי' ע"ב ס"ק צ"ז ע"ש שמשיג על במ"ש ששמעון עומד במקום עדי ראה. ולענ"ד אף לפמ"ש שם מ"מ יש לחלק דהתם שהלוה משכן אצל זה מדעתו א"כ אמרינן דמסתמא הוא שלו וכל שהי' נאמן לטעון בו טענינין לזה שהחפץ בידו ואם לא היה לו מיגו דהחזרתי שהי' נאמן לומר שהוא שלו במיגו זה א"כ גם מה שמסרו לזה אמרינן דמסתמא היה שלו משא"כ כאן שהבע"ח תפס חפיצים אלו שלא מדעת הלוה ואין בזה חזקה מה שביד אדם כיון שיש עדים שבא לידו מראובן או בסרסור כו' ומה בכך שזה יכול להחזיק במיגו כל שלא ראינו שהחזיק ונתן החפיצים מידו אמרינן שהוא נאמן במסירתו זאת להחזיקם כשלו כיון שהיה לו מיגו ועיין לעיל סי' צ"ט בש"ך ס"ק וא"ו וס"ק זיין ונראה שלטעמי' אזיל כאן ועיין מ"ש שם:
סימן ק"א בש"ך ס"ק ג' ע"ש מ"ש על דברי דכתובות שאינה הוכחה דגביות ב"ד כמכירה ואי לאו דר"נ היה יכול לטעון אמנם כו' ולפעד"נ לפמ"ש לעיל סי' צ"ט ס"ק וא"ו דעת הרמב"ן וה"ה ותשו' הרשב"א דגם לענין אומר שטר אמנה שייך חזקה מה שביד אדם כו' ועיין בסי' מ"ז ומ"ש לחלק לדעת המחבר והרב דבשטר אין גופו ממון לא אמרינן חזקה זו ס"ל לראשונים אלו אלא אף בלא דר"ג לא מהימן ומ"ש בסי' פ"ו וסי' ס"ו דמה אמנה כבר כתבו דהוי במיגו דמחיל והש"ך כתב דפרוע גופא מחילה הוא וע"ש בסי' פ"ו ס"ק י"א שכתב דגם באמנה שטר בטל ואין לך מחילה גדולה מזו ואמנם מבואר בסי' ס"ו מדברי הש"ך גופא שהתוס' הקשו שם דנימא מיגו דאי בעי מחיל לא ס"ל הכי וא"כ הרי הר"ן תירץ שם כתירץ התוס' וגם כתב עוד תירץ משום דמכסף למחול כו' והביאו הש"ך סי' מ"ז וסי' פ"ו א"כ הר"ן לשיטתו שפיר הביא מהך דכתובות דשטרות לאו בני גוביינא. ושם בש"ך סוף ס"ק ג' מ"ש והכי משמע מבעה"ת כו' הרשות בידו כיון שיכול למחלו כו' ע"ש לענ"ד ראיה הוא דגם הרשב"א מודה באם הלוה מגביהו מעצמו דהו"ל כמכרו ומה מכרו או מגביהו בחובו ומסתלק שעבוד' דר"נ וע"כ לא קאמר הרשב"א אלא כשהב"ד מגבין לו דבזה י"ל דאלים טפי ואין הב"ד בהגבותם לזה מסלקין כח שעבוד דר"נ אלא השעבו' דר"נ קיים עד שיגבה ממנו שהרי כך למדו מוציאין מזה ונותנין לזה וכל כמה שלא הוציאו מזה ונתנו לזה אף שהגבו השטר לא נסתלק השעבוד כך י"ל לכאורה (השמטה). סי' צ"ו בסמ"ע ס"ק ד' דטענת שומרים על הספק משביעין כו' ונלענ"ד כוונת הרמב"ם במ"ש לפי שאינו נשבע מחמת טענה ר"ל דבשלמא בעלמא כשזה טוען וזה כופר צריך תביעת גדול משא"כ בשומרים שהקטן תובעו שהפקיד לו וזה תובעו שהפקיד לו ע"ז אינו כופר והוא מודה לו ואין כאן טענה רק שזה אומר שנאבד וע"ז צריך שבועה וא"כ מה איכפת לן בנתינה דקטנות שהרי זה מודה לו בנתינ' ואפשר דגם הסמ"ע כוונתו כן אלא שבא ליתן טעם על חיוב שבועה כיון דבהאי קרא דשבועה איש כתיב בפרשה וע"ז קאמר שלא בא למעט טענת ספק דקטן וגדול שוים בה אך לשון הסמ"ע משמע לפרש כן לשון הרמב"ם ולענ"ד כמ"ש. שם ס"ק י"ב והוא מודה לו במקצתן כו' לכאורה הך הודאה במקצת הוא מיותר דהא לענין היסת מיירי דחייב אף בשטרות אפילו בכ"ה וע"ז קאמר דלקטן אין נשבעין ואם דעתו דבכ"ה בלא שטרות הו"ל תקנתא לתקנתא הא ליתא כמבואר להדיא שתיקנו היסת בקטן אף בכ"ה וכן בשטרות שתיקנו היסת הוא אף בכ"ה כמבואר בסי' צ"ה וא"כ ע"ז קאמר הכא דמ"מ בקטן ושטרות הו"ל תקנתא לתקנתא וא"כ מה דקאמר שמודה מקצתן הוא למותר דהא ודאי שאין בזה חיוב מ"מ מצד קטן או מצד שטרות רק מחמת חיוב ההיסת ואף שי"ל שלרבותא קאמר דאפילו בכה"ג דאיכא דררא דש"ד מ"מ לשונו צ"ע דמשמעות דבריו דעיקר הדין ליתא אלא בכה"ג ואפשר שיש חסרון תיבה ואפשר שכצ"ל פירוש אפילו טוענו שטרות והוא מודה לו מקצתן ושם בש"ך ס"ק ה' ומשביעו היסת לאחר הפרעון נראה דנקט הכי לדעת המחבר אבל להרמ"א בע"א הוא משביעו לאחר הפרעון ש"ד:
בסימן ק"ד בסמ"ע ס"ק א' גם מ"ש מור"ם אח"ז בהג"ה ועוד דאם יגבם המאוחר כו' צ"ע דודאי רמ"א דקאמר ודוקא כשבא לגבות קרקע אבל כשבא לגבות מטלטלים כו' שהוא מחלק בין קרקע למטלטלי ודאי דלא מיירי במטלטלין אג"ק ומ"מ הש"ע דקאמר בין מקרקע ובין מטלטלין שפיר מיירי במטלטלין אג"ק שם בש"ך סעיף קטן ז' וה"ה מעות שהלוה חייב בעד השטרות הוי כמו דאקני כו' ולענ"ד צ"ע דודאי הכא מיירי אף שההלואות אלו נעשו קודם שלוה ולוה וכן מיירי עיקר הדין דמטלטלין אין דין קדימה וא"ל כיון דשטרות אינם ממון אם כן התחלת הממון בא אחר שגובין השטרות והו"ל דאקני ז"א דודאי אף קודם הגוביינא נשתעבד חוב השטרות האלו לשני המלוין סי' ק"ה בש"ך. סק"ב ואפ"ה גבי טלית שהגביהו יחד כו' לענ"ד צ"ע דהתם הא דזכי לנפשיה הוא בא ע"י זה דזכי לחבריה דזולת זה לא היה אפשר לזכות לנפשיה דתעשה חציו השניה כמונחת ע"ג קרקע משא"כ בהא דתופס לבע"ח שאין זכיית נפשו תלוי במה שזכה לאחר ג"כ, בסמ"ע שם ס"ק י"א במקום דלית פסידא לבע"ח או שאין המלוה בפנינו כו' לענ"ד הך או שאין המלוה בפנינו הוא ט"ס דהא בסיפא מיירי הכא שאין המלוה בפנינו וקאמר שאם אין הבע"ח כאן כו' ואפי' אם היה הלוה מודה כו' מבואר דמכ"ש אם מכחיש שאין יכול לתפוס וא"ל דמה דקאמר או שאין המלוה בפנינו ר"ל ואיכא פסידא לבע"ח ז"א דמ"מ אם הלוה מודה אפילו תפיסה דעלמא מהני כמ"ש הסמ"ע כאן לבסוף ואם הלוה מכחיש אף הנפקד אין יכול לתפוס כדמשמע להדיא מדברי הסמ"ע לקמן שכתב דכיון דהלוה מודה ודאי שא"צ להחזירה דהא כתב הטור והמחבר בסעיף ג' דדוקא אם מכחיש כו' מבואר דבמכחיש אף בפקדון ס"ל דא"י לתפוס. סי' ק"ז בש"ך ס"ק ב' דבמטלטלין אין דין קדימה כדלעיל סימן ק"ד כו' צ"ע דמאי ענין דין קדימה לכאן דהא לענין טריפת לקוחות או מקבל מתנה מיירי ופשיטא דאין דין טרופה במטלטלין ואם נגי' שצ"ל אין דין טרופה צ"ע מ"ש כדלעיל סימן ק"ד דהא התם בקדימה מיירי ואפשר שר"ל כלפי מ"ש הרא"ש שם דלא גבי אף מיתומים שנתנו במתנה אע"ג דבשעת מיתה קדם השעבוד של בע"ח למתנה ע"ש וע"ז כ' דטעמיה דאף דנימא מטלטלין בזה"ז כמקרקע מ"מ דינא הכי דאין דין קדימה במטלטלים אף בזה"ז:
אך לפענ"ד דהרא"ש לאו משום דאין דין קדימה אתי עלה רק ס"ל דהשעבוד הקודם אין מועיל לגבות ממשעובדים של מטלטלין דלא סמיך עלייהו וכמ"ש הש"ך ואפשר כוונת הש"ך להוכיח משם דכמו דאין דין קדימה במטלטלין כמ"ש סי' ק"ד והיינו אף לאחר תקנת הגאונים ואף בזה"ז לדברי הרא"ש שהרי כתב לעיל סימן ק"ד הך דינא להלכה פסוקה ומינה דאף דגם לענין דין טרופה אינו במטלטלין בזה"ז. ולפ"ז אפשר שיש להגיה בש"ך וכצ"ל דלענין לקוחות לא אמרינן הכי וכמו דקי"ל דבמטלטלין אין דין קדימה. סימן ק"ז בסמ"ע ס"ק י"ג אלא ה"ה במטלטלין כו' דין מעות עליהם כיון שיכול להוליכן כו' צ"ע דהא לפי הטעם שכתב בס"ק שלפני זה דלמא גזולה הוא כו' א"כ פשיטא דמטלטלין לא דמי למעות דגם במטלטלין יש חשש דלמא גזולה הוא כמו בקרקע ואין בזה תקנת השוק בפרע חובו כמבואר בסימן שנ"ו ועיין לעיל סימן ל"ז בסמ"ע ס"ק מ"ד:
ומצאתי בפרישה שהוא בעצמו כתב שם דלפי הך טעמא דדלמא ארעא גזולה כו' גם במטלטלין א"י לסלקו מהך טעמא ע"ש ושם באורך הביא דברי הסמ"ע בשני הס"ק בפשיטות וצ"ע ועיין בקצה"ח שתמה על הסמ"ע שחולק על הב"י סימן כ"ב ואע"ג דמדברי הטור סי' ק"ז כו' ע"ש ולא ראה בפרישה שהרגיש בכל זה. ושם בסמ"ע ס"ק כ"ג ובא האח הג' שיחזרו לו כו' ר"ל שהאח הג' לא היה בעיר ואינו מודה לבע"ח שאומר שאביהם חייב לו והו"ל כגזל ולא נתייאשו הבעלים דרצה מזה גובה כן הוא בשו"ת הרא"ש כלל ע"ט סי' ע"ט ומ"ש כלל פ' הוא ט"ס. ושם ס"ק כ"ד והטעם דאם נשארו כו' עיין בשו"ת הרא"ש כלל ע"ט סי' ח' שכתב בדרך כ"ש בנידון זה שחצי החוב מוטל על ראובן כו' ומתחלה כתב דלא שייך אין נפרעין כו' בשעבוד ששעבדו היתומים וכמו בלוקח שמכר אחד משדותיו ללוי דאמרינן רצה מזה גובה כו' ע"ש ונ"ל שאפשר שחסר איזה תיבות בסמ"ע וכצ"ל והטעם השני כתב הרא"ש בתשו' ובקצה"ח ובנתיבות המשפט נראה שלא ראו בדברי הרא"ש גופיה ועיין מ"ש בקצה"ח שם להקשות מהא דאם מכר היורש והניח אצלו בע"ח שיכול הלוקח לומר הנחתי ולעד"נ לחלק בפשיטות דודאי היורש כיון שהוא בא למכור בנכסים מכח ירושת אביו במקום אביו קאי לפרוע חובו ג"כ וממילא דהתקנה במקומה דאין נפרעין כו' משא"כ בשני יורשין שכ"א במקום אביו קאי על החצי לבד ובזה מדמי הרא"ש ללוקח מן הלוקח שהלוקח הראשון שלקח כל השדות כל שדה בפ"ע יש לו עליו זכות בפ"ע מחמת קנינו והרי הוא לגביה כאלו הוא לוקח אחר ולפיכך שפיר רצה מזה גובה וא"י לומר הנחתי וזהו הסברא שמכח טרפא בא עליה:
סימן קי"א בש"ך ס"ק ט"ו ודלא כמ"ש הב"ח ר"ל דהב"ח כתב דזה מדינא דגמרא דמהני אגב במטלטלין ומ"מ אח"כ בס"ק ט"ז נקט ג"כ פירוש הב"ח דקאי לדינא דש"ס ואפשר שט"ס הוא בש"ך ושני הס"ק אחת הם ויש חסרון וט"ס וכצ"ל דאל"כ לא הו"ל לטור לסתום אלא לפרש דמיירי לדינא דש"ס אלא ודאי (הך תיבת או הוא ר"ת אלא ודאי) מיירי לדידן בשטרות דלית בהו כו' וצ"ע ועיין בסמ"ע ס"ק מ"ב כתב בעצמו שי"ל דקאי לדינא דש"ס וא"כ י"ל שכך הם דברי הש"ך. ושם בש"ך ס"ק כ"א ויחלוקו אף כשגובין קרקע כו' שייך טפי בקרקע כצ"ל ור"ל וא"כ היה לנו לדון דין קדימה. ולולא דמסתפינא ה"א שהוא ס"ק אחד עם ס"ק ך' וכצ"ל והוא פשוט בש"ס וכל הפוסקים ולכן יחלוקו אף כשגובין קרקע אף דשעבודא דר"נ שייך בקרקע כו' ור"ל כלפי מ"ש הב"ח הטעם דבמטלטלין שלא היה ברשותו לא חל שעבודא דבאמת לא מהאי טעמא הוא דאפילו בקרקע שקנה אח"כ דחייל שעבודא מ"מ חל לשניהם בשוה ומכ"ש במטלטלין אנ"ק שכתב דאקני, סימן קי"ב בש"ך ס"ק ה' בסופו ודוחק ליישב דברי הסמ"ע דכאן באו לטרוף מלוקח כו' הוא תמוה מאד דהא המאוחר טוען שאחר שלוה משניהם קנה א"כ היאך יכולים לטרוף מלוקח כיון דמיירי שלא היה כתוב בשטר דאקני כמבואר בש"ע ומכ"ש שתמוה מ"ש דלהטור שאין יכול לטרוף מהלוקח א"כ אם איתא דכאן באו לטרוף מלוקח הרי הוא של מאוחר כו' אין מובן לדברים אלו כלל דבאמת היאך יוכלו לטרוף מהלוקח להטור וגם למה יטרוף המאוחר הכל ונראה שיש חסרון וט"ס בדבריו וצריך לדחוק דכוונתו שקו' הסמ"ע הוא דלינקוט בכה"ג שטוען המאוחר ביני וביני קנאם וכשבאו לטרוף מהלוקח דאז לטענת המאוחר הוא גובה הכל שהרי הראשון לא היה לו דאקני. ועל זה כתב דלהטור א"א לטרוף מהלוקח שהלוקח יכול לומר שאח"כ קנאם ואז המוקדם מברר שכדבריו כן הוא שקנה קודם הלואתו א"כ פשיטא שהוא של המוקדם וע"כ שהמוקדם אינו מברר רק שהמאוחר מברר בעדים שקנה קודם הלואתו וכיון שהמוקדם אין לו בירור ע"ז ממילא שהוא אין בידו לגבות כלל מהלוקח אליבא דהטור והמאוחר שהוא מברר שקנה קודם הלואתו הוא הטורף הכל כן צ"ל בכוונת הש"ך בזה. ובאמת שדעת הסמ"ע בסי' ק"ד ס"ק ט"ו וי"ט כן הוא דקנה ביני וביני השני קודם (ועי' בט"ז שלא השיג על הסמ"ע רק במ"ש כן בשם הט"ו ולענ"ד אפשר שתיבת הטור והמחבר הכתוב בסמ"ע ט"ס הוא) והש"ך שם ס"ק י"ד השיג עליו והביא שם דברי הג"ה דס"ל לראשון משתעבד וכמו שנוטה דעת אביו הגאון ז"ל כאן והש"ך שם דעתו שיחלוקו וכמ"ש אביו ז"ל דלכל הפחות יחלוקו ולזה רימז הש"ך כאן לסי' הנ"ל. ועכ"פ א"א להסב כוונת הסמ"ע דר"ל על לקוחות רק הסמ"ע כ"כ לשיטתו שם סי' קי"ג בסמ"ע ס"ק א' ללמדינו דאף קודם תקה"ש כו' דבריו צ"ע דמאי ענין תקה"ש לכאן דענין תקה"ש בזה נאמר לענין שעבוד מטלטלי אג"ק דהתם אית ליה קלא כמ"ש בתשובת הרא"ש ועי' לקמן ס"ק י' ובזמן הש"ס לא היה תקה"ש לפי שלא הורגלו לכתוב אג"ק והו"ל לא שכיח משא"כ עתה שהורגלו לכתוב אג"ק עשו תקה"ש כמ"ש הש"ך טעמא דמלתא לעיל סי' ס' אבל כאן דמיירי בלא שעבוד אג"ק שפיר י"ל במטלטלין משום דל"ל קלא ואפילו מדינא דש"ס קודם תקה"ש אמרינן הכי לענין עשה שורו אפותיקו ואע"ג דבשעבד אג"ק גובה מטלטלין ולא חיישינן לתקה"ש כה"ג משום דאיכא קלא משא"כ היכא דליכא קלא:
ואמנם לכאורה בלא"ה לא קשה קושית הסמ"ע דודאי אי לאו טעמא דיכול להבריחם שפיר הוי גבי ממטלטלים ואפילו בלא אפותיקי וא"ל דל"ל קלא ז"א כיון שלוה בשטר הרי יש קול שזה לוה מזה ומטלטלין משועבד לבע"ח אך לבתר דאיכא טעמא רבא במטלטלים דלא גבי משום דיכול להבריחם שפיר אמרינן דאף בעשה אפותיקי אינו גובה דאע"ג דהשטר עצמו יש לו קול מ"מ מה שעשה מטלטלין לאפותיקי אין קול ע"ז והלכך לא מצי גבי מהמטלטלין של אפותיקי כמו אם היה מלוה ע"פ. אבל בלא טעמא דיכול להבריחם היה טורף מכל המטלטלין אם הוא הלואה בשטר שהשטר יש לו קול ואמנם כן אפשר ליישב כוונת הסמ"ע דגם הוא ס"ל כמ"ש אלא דמ"מ הוי קשיא ליה דלדידן השתא דאפילו מטלטלי אג"ק לא גבי משום תקה"ש א"כ פשיטא דבשאר מטלטלין סגי בטעמא דל"ל קלא דאיכא תקה"ש שהלוקח לא ידע להזהר וא"ל דכשידע שזה נתחייב בשטר יזהר מליקח ז"א דהא אף מטלטלין אג"ק דאית ליה קלא וידע להזהר עשו תקה"ש שאין לך אדם לוקח חפץ מחבירו דרוב ב"א הם צריכים ללוות זה מזה א"כ אף במטלטלין בלא אג"ק כ"ש הוא שיש לעשות תקה"ש מחמת זה וע"ז משני הסמ"ע דנ"מ מהך טעמא לדינא דש"ס קודם תקה"ש וצ"ל דלא ס"ל טעמא דהש"ך דבזמנם לא עשו תקה"ש דאל"כ לא הוי משני הסמ"ע מידי דהא אף בזמנם שלא עשו תקה"ש לענין אג"ק משום שלא הורגלו לכתוב מ"מ בזה הו"ל לעשות תקה"ש שלא יטרוף מטלטלים בסתם שטר שאין בו שעבוד אג"ק וגם י"ל דשפיר ס"ל כסברת הש"ך ומ"מ י"ל דאם כותב בשטר בפירוש שעבוד מטלטלי בלא אג"ק היה מועיל כיון שלא הורגלו לכתוב שעבוד מטלטלין ולכן צריך טעמא דהברחה (אך י"ל דז"א דכה"ג שכתב שעבוד מטלטלין בפירוש ג"כ מיקרי סמוך עלייהו וכמו אפותיקי דמ"ש הסמ"ע מאפותיקי דהוי סמיך ל"ד אפותיקי אלא כיון שהשעבוד כתב בפירוש הא קמן דסמיך עליו וצ"ע) אך מ"ש הסמ"ע הקושיא משום דהו"ל למינקט טעמא דל"ל קלא לא משמע כן דמקשה משום תקה"ש דהא אם כוונתו משום תקנת השוק לא איכפת לן בקלא ושפיר י"ל דאיכא קלא מחמת השטר ומ"מ אין לגבות מחמת תקה"ש. וגם י"ל דבשלמא בתר דקים לן לחלק בין קרקע למטלטלין משום הברחה שפיר י"ל דמשום תקה"ש אמרינן מה שנכתב אג"ק כאלו לא נכתב וממילא דלא גבי ממטלטלין דלא סמיך משום הברחה משא"כ בקרקע דסמיך משא"כ בלא הך טעמא דלא סמיך אם נימא מחמת תקה"ש לא גבי מטלטלין משום שאין לך אדם שיקנה חפץ גם בקרקע נימא הכי ומה"ת לחלק בין מטלטלין לקרקע כיון שהמלוה בשטר יש לו קול וסמיכתו על קרקע ומטלטלין בשוה ועי' בפרישה שהאריך קצת בקושיא זו ותירוצו שם באופן אחר ממ"ש בסמ"ע כאן עי"ש:
ושם בש"ך ס"ק א' ול"נ דהטור ר"ל אפילו אחר תקנת הגאונים כו' אין תירוצו מובן דהא הסמ"ע מייתי מאפותיקי דסמיך עליה ואפ"ה לא גבי משום דל"ל קלא וא"כ מאי מייתי הש"ך דברי הרא"ש דבזה"ז סמיך עלייהו ואפ"ה לא גבי מלוקח וע"כ משום הברחה ז"א דלו יהא אפותיקי בזמן הש"ס דטעמא משום קלא ולא משום הברחה ונראה דהש"ך ס"ל כמש"ל בדברי הסמ"ע דשפיר איכא קלא מחמת השטר גופא רק שי"ל דאפותיקי אע"ג דסמיך לא גבי משום דל"ל קלא לשעבוד מטלטלין דדוקא כשבא לקנות קרקע הקול יוצא שזה קונה קרקע משועבדת לפלוני והיה לו ליזהר משא"כ כשבא לקנות מטלטלין אין קול לשעבודא לפי שיודעין שאינו סומך עליהן ע' שיוכל להיות שיאבדו וא"כ פשיטא שא"צ לטעם הברחה ובכל מטלטלין ר"ל כן ולכן כתב הש"ך דלבתר תקנת הגאונים שהמטלטלין כקרקע שהוא סומך עליהם ואינו חושש שיאבדו מ"מ לגבי טריפת לקוחות שפיר אמרינן דלא סמיך כיון שבמתכוין יכול להבריחם. אך בענין עשה עבדו אפותיקי מבואר דעיקר הקול תלוי בשעבוד שהשעבוד יש לו קול ולא במכירת חפץ ועי' בלשון בעה"ת שהביא בב"י דכיון דל"ל קלא לא סמיך עלייהו וצ"ע מה ענין זה לזה ולפמ"ש י"ל וצ"ע בבעה"ת גופא ועי' בלשון הש"ך סי' ק"ד ס"ק ב' שכתב דמ"מ אין סמיכות בע"ח עליהם לענין לקוחות כיון דלית להו קלא ויכול להבריחם הרי שהרכיב ענין קול והברחה יחד וצ"ע:
ושם בסמ"ע ס"ק ו' כבר כתבתי דהיינו דוקא כשאינו רוצה לסלק כו' וכמ"ש הטור והמחבר סעיף ז'. ולכאורה אין זה ענין לכאן דהתם המלוה רוצה לקבל בעד כל החוב ואיכא פסידא למלוה משא"כ בזה שגם המלוה אינו רוצה לקבל כפי השומא. ואפשר שהוא ט"ס וצ"ל סוף סעיף ו' ור"ל מ"ש שם ולא יהיה כל החוב פרוע אין שומעין לו ועי' שם בסמ"ע ס"ק י"ח אבל אם יהיה כל החוב פרוע מצי לסלקו כיון דעדיין לא גבהו המלוה וא"כ גם כאן בס"ק זה מיירי הסמ"ע בלא גבהו אבל ז"א דמבואר בסמ"ע ס"ק ד' דבהך דינא דעשו שומא ולא גבהו לא פליגי כלל רק בגבהו דוקא פליגי הרא"ש והרמב"ם. ועי' בש"ך שכתב שזה טעות כו' והיינו משום דהפלוגתא בגבהו מיירי וקרוב לומר שהוא ט"ס בסמ"ע (והיה כתוב והת"ד והוא ר"ת והוא הדין והדפיסו והיינו דוקא) וצ"ל וה"ה כשאינו רוצה כו' ור"ל דבכה"ג נמי א"י לסלקו אף שלא בא ליד המלוה ובאמת שצ"ע על הסמ"ע ס"ק י"ח שכתב כיון דעדיין לא גבהו דהא אדברי המחבר קאי ולהמחבר שפוסק כהרמב"ם אף בגבהו כשרוצה לסלק שומא הדרא. ואפשר לפי שמקור הדין של המחבר שם הוא מדברי הרא"ש כתב כן עי' שם:
בסי' קי"ד סק"א מ"ש לא הבנתי דבריו ול"ד לקמן ס"ס ז' דהתם המלוה אומר לא ישימו כו' משום הא לא אריא וכמ"ש הסמ"ע לקמ' ס"ק י"ט כיון דלוקח צועק ואומר ישימו לי כו' אבל החילוק פשוט בלא זה דהתם המלוה רוצה לקבל בעד כל חובו משא"כ בזה שגם המלוה אין רוצה לקבל אלא כפי השומא וכמש"ל על הסמ"ע ס"ק ו' עי' שם:
ושם בש"ך ס"ק ב' וזה טעות דהכא אפילו ירצה כו' לענ"ד כדבריו כן הוא אלא שט"ס נפל בסמ"ע וצ"ל דהיינו דוקא כשגבהו (ור"ל לפי שהרמ"א סתם הדברים ומשמע דבשומא והכרזה לחוד תליא וז"א דגבהו ג"כ בעינן דאל"כ יכול לסלקו כל החוב) או כשאינו רוצה לסלקו כו' ועיין מש"ל בדברי הסמ"ע בזה. אלה הדברים אשר העליתי בהשכלת בראשית דרך לימודי ורובם מימי חורפי ולא נתנני הזמן לחזור עליהם שוב שנית וחקקתים להשלים ולהפיק רצון התלמידים וקצת משכילים אשר נפשם קצה ברוב דברים ואריכות פלפולין תליסר גוילים ורוצים לשנות דרך קצרה ותפסתי במקצת סימנים שהתלמידים רגילים ללמוד ולשנות בהם ואף בהם שיירתי לעצמי הגהת נפלאים וענינים רבים כי קצר המצע אפס רגע אעלה מה שכתבתי משחר טל ילדות בעת האיר לעולם שו"ת הרי"ף שנדפסו בק"ק ליוורנו ומידי עברי עלייהו אורו עיני בקצת ענינים ואכתוב פה את אשר יש בו נוגע לח"מ בקוצר מופלג:
בשו"ת הרי"ף סי' ד' עיין בש"ך סי' קכ"א ס"ק כ"ב ותראה שדברי הרמב"ם לקוחים משם ודוק ותשכח הדברים על בוריים בשו"ת הרי"ף סי' ס"ט ע"ש הענין ששמעון היה חייב שבועה לראובן וראובן הוציא שטר שנתרצה שמעון לישבע וליטול כו' והיא התשובה שהביא בעה"ע שהביא הש"ך סי' ך"ב ס"ק ך' ובש"ך שם יש ט"ס וכצ"ל ואפשר הב"י במעשה שלו פסק כן משום שכבר נשבע ולא שייך לומר מי יימר דמשתבע אבל בעלמא אפשר כו' כמ"ש ומ"מ גם דינו דהב"י לא מסתבר דאכתי שייך לומר מי יימר דמשתבע בב"ד וגם בנק"ח ועוד דהא מ"מ הו"ל גל"מ ולא ממון עצמו כצ"ל:
ושם בשו"ת הרי"ף סי' צ"ז ראובן תבע את שמעון כו' עיין בסמ"ע וש"ך סי' צ"ו הבאתי דברי הרי"ף בתשובה זו שמשם למד הרמב"ן את דינו אך מבואר למעיין בתשובה זו דלא מחלק כמ"ש ה"ה דדוקא באינו מאמינו פטור ע"ש באורך וכבר כתבתי שם שדבריו סותרים למ"ש בעצמו בסי' קס"ח ובסי' רנ"א יעו"ש שכל מה שכתבו האחרוני' בענין זה אין מעלה ארוכה למ"ש בתשובת הרי"ף ומ"ש כאן סי' צ"ז וז"ל ובו אמרו ובפני עצמן לא אמרן אלא שבועה דאורייתא אבל שבועה דרבנן משבעינן ליה ולא ידענא אהייא קאי ונראה דקאי אמה שאמרו נכסים שאין להם אחריות נזקקין נכסים שיש להם אחריות אבל בפ"ע לא אהא קאמר דבפ"ע לא אמרן כו' גם מ"ש הכ"מ והש"ך אקושיא דאמאי חייב כיון שזה אינו מאמינו מבואר בתשובת הרי"ף דאע"ג דאין מאמינו וטוען שהשטר לא היה מקוים מ"מ בתר טענת התובע אזלינן כיון שהוא טוען הי' לי בו ראיה יש לחייבו כמו אם טוען מסרתי לך בגד שוה י' זהובים שמחייבין הנתבע שבועה ואין אומרים יביא ראיה שהיה שוה י' והוא קרוב לדבריהם ז"ל:
ומ"ש הש"ך דע"כ הנתבע יודע שיש בו ראיה שהרי טוען להד"ם א"צ לזה כיון שעכ"פ לפי דברי התובע יש לו בו ראיה וזה מטמינו. ושם בשו"ת הרי"ף סי' קכ"ד ראובן היה חייב כו' תשובה פשרה זו בטלה היא כו' ויש כאן ט"ס וכצ"ל אבל אלו עשו ביניהם הפשרה כתיקונה ולא הזכירו השבועה כו' ועיין בב"י ח"מ סי' כ"ה שבעה"ע הביא התשובה בשמו ונראה בכוונת הרי"ף כמ"ש הש"ך שם בשם בה"ג דכיון שאמרו שמכר השבועה שחייב לו ועתה שהביא ראיה בממון שבועה אין כאן פשרה אין כאן משא"כ כשלא הזכירו השבועה כו' ר"ל דדוקא ע"ד המבואר בשאלה שהזכיר בפשרה שלא ישבע משא"כ אם היתה הפשרה שהוא מוחל עיקר התביעה ולא הזכיר בענין הפשרה עסק שבועה אמרינן עביד אינש דמזבין דיניה והרמ"א נקט בלישני' ודוקא שגילה בדעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה לענ"ד לא משמע הכי וצ"ע:
ושם בסי' קכ"ה בענין דברים העשויים להשאיל כו' שאם זה שיוצא מתח"י אינו עשוי לשאול ולשכור חפץ כזה כגון אם יוצא ספר מתחת ידו והוא ע"ה ואין לו בנים שילמדו ממנו נאמן לטעון לקוח ע"ש ויש ללמוד מזה לכל כיוצא בו ועיין בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ט.. ושם סי' קל"ו מ"ש זהו אבק רבית הוא כו' לא ידעתי למה אם לא דמיירי שפירש בהדיא בשעת נתינת השטר שאינו שוה כ"כ ובשביל שימתין לו הוא נותן יותר ואמנם צ"ע מ"ש שהמלוה צריך לישבע כדין מפיק שטרא ואמר פריעא הוא ובש"ע סי' פ"ב מבואר דבטענת רבית אינו יכול להשביעו ואולי מיירי שם בענין שהמלוה מודה וטוען בהיתר נטלתי ומ"מ צ"ע דהו"ל לפרושי דדוקא אי טעין אשתבע לי דינא הכי ושם בסי' ר"ט הנה על תחלת דבריו כבר תמה בעה"ת והביאו הש"ך סי' צ"ז אך מ"ש לחלק בין בגדי אשתו לכלי זהב ובדולח וכתב דבזה דעתו שתתקשט אשתו ותתפרנס מהם משא"כ בבגדים שהם כלים ונפסדים אין דעתו עליהם והלכך ב"ח גובה מהם אם לא הי' תנאי בשעת נישואין שיכניסם לה ע"ש ונראה שמכאן הוציא מהרי"ק שורש י' הובאו באה"ע סי' צ' וע"ש בב"ש ס"ק י"ג שכתב דהטור מיירי שהיא הכניסה ולכאורה ליתא דהא מסיים בה וכן מה שהחתן פוסק לה א"י למוכרן ומשמע דאכולה מלתא קאי אף אכלי זהב אך לפמ"ש בתשובה זו וכן מבואר מדברי הרמב"ם הובא בח"מ סי' צ"ז סעיף כ"ו דמה שפסק לה בשעת נשואין שוה למה שהכניסה וכ"כ באה"ע בכמה דוכתי שפיר קאמר הב"ש וע"כ לא קאמר מהרי"ק אלא במה שקונה לה אחר נישואין וכמבואר בדברי הרי"ף בתשובה, זו וגם משמע הכא דאין לחלק בין בגדי חול לשבת וכ"ש חולקים בח"מ סי' צ"ז סעיף ו' דהא כתב הטעם כיון שהם כלים ונפסדים אין דעתו עליהם אך מצאתי בתשובה סי' רנ"ח לענין אם ב"ח גובה מבגדי אשה ותכשיטים כתב דאהך דמקדיש כו' ואיתמר נמי האחין שחלקו כו' נתברר שאין רשאי להחזיק ולמכור מה שלקח לאשתו ולבניו אלא שבירושלמי אמרו אבל לא של רגל ושל שבת הלכך כל שהי' מן הבגדי' המעולים וכ"ש כלי זהב ובדולח יש לו למכור אותם אבל אם היתה ממשפחה מיוחסת יש לה לעכב עליו כמו שאמרו עולה עמו כו' ע"ש ושם בסי' קס"ט סופר שהוא כותב כו' ואמרינן נמי אין עד נעשה דיין בדאורייתא הנה בדין עד נעשה דיין הארכתי ושם הבאתי דברי השבות יעקב חלק א מה שמשיג שם על כל הפוסקים מלשון רבינו ירוחם ובעה"ע ואם הי' לפניו שו"ת הרי"ף לא הי' כותב כן שמבואר דגם מטעם אין עד נעשה דיין אתי עלה (ועיין בשו"ת הרי"ף סי' קצ"ז משמע דס"ל שעבודא דאורייתא ודלא כמ"ש הש"ך סי' ל"ט לדעתו). ושם בסי' ק"ה ראובן שמשכן חצר כו' מבואר דאף במשכן קרקע לזמן ועבר הזמן נותנין לו שלשים יום אע"פ שהתנה שלא יורידנו בשומא אבל במטלטלין א"צ ל' יום רק כדי שימכרהו לבד ומשמע דבקרקע אם לא התנה שלא יורידנו בשומא אז אם בא ליפרע ממנו צריך לעשות שומא עלי' כמו שאר גביית חוב מהקרקע ולפ"ז צ"ע בדברי הש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ו ועיין בש"ך סי' ק' ס"ק א' בשם רש"ל והוא כדברי הרי"ף דבמטלטלין שעבר הזמן אין ממתינין ועיין בט"ז מה שמחלק בין ההיא דהתם להך דסימן ע"ג ודבריו צ"ע ועיין בשו"ת הרי"ף סי' רע"א:
ושם בתשובת הרי"ף סי' רס"ד ראובן הוציא שט"ח כו' ע"ש ובסי' רע"ח מבואר דמחלק בין אם כתוב נאמנות כשני עדים יכול לטעון סטראי על הכתיבת יד ובין אם כתב נאמנות סתם ומתבאר מדבריו שדברי הסמ"ע סי' ע"א ס"ק כ"א מכוונים להלכה ודלא כש"ך שם ס"ק ך"ד ע"ש. ושם בסי' קנ"ג בדין מום במקח עיין ברמב"ם פרק ט"ו מהלכות מכירה מ"ש שם נשתמש במקח שאינו מחזיר וכתב ה"ה שיצא לו זה ממה שאמרו חזקה אין אדם שותה כו' ולכאורה לפ"ז היה לנו לומר דאף כשנותן הדמים מסתמא לא נתן אא"כ בדק וראה ונפייס הוא אך הרי"ף בתשובה זו ביאר החילוק על נכון ע"ש גם כתב שאפשר שלא אמרו כן אלא משום חומרא שהחמירו בבנות ישראל שלא ינהגו בהם מנהג הפקר ע"ש גם משמע מדבריו דאם ראה ולא תבע כבר מפויס הוא שהרי כתב שהלוקח חייב שבועה שלא ראה אלא אותה שעה שתבע ואולי י"ל דכוונתו דאם ראה זמן מה קודם שתבע הרי נשתמש בחצר והוי כדינו של הרמב"ם ומ"ש כל מום שבראיה בעלמא וא"צ לבקיאים אמרינן ראה ונפייס היינו בשעה שקנה דוקא שאז בודאי בראיה בעלמא סגי ליה אמנם צ"ע שהתחיל שזה שטוען שמעון מחל הוא שמא וכיון שכן יתחייב הלוקח שבועה והדברים סותרים דבשמא אין כאן שבועה ויש ליישב וצ"ע:
ועיין בח"מ סי' רל"ב בסמ"ע ס"ק מ' הא דאין נשבעין כו' והש"ך ס"ק י"ג השיג ע"ז ובאמת שלשון הסמ"ע מגומגם אבל כוונתו נכון דודאי אלו מודה הלוקח שגם המוכר קנאו מאחר בחזקת זהב ונתאנ' ג"כ אע"ג שאם היה מאמין ללוקח שמצא בדיל היה מחוייב לשלם אע"פ שגם הוא נתאנה מ"מ עתה שאומר שאינו מאמין ללוקח א"צ לישבע וכמ"ש בש"ע סי' ת' דניזק אומר ברי ומזיק שמא כיון שהניזק עצמו מודה שהמזיק אין לו לידע אין כאן שבועה וכ"כ הש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א ועיין סי' ע"ב ס"ק נ"א ועיין סי' פ"ח וא"כ פשיטא שאין המוכר צריך לישבע ואם הלוקח טוען שמא ידעת שיש בו בדיל מ"מ הוי טענת ספק ואין נשבעין עליהם ולכך כתב הסמ"ע דמיירי בטוען אתה לא קנית אותו כך כו' כנלענ"ד אך בש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א מבואר דס"ל כל שטוען שמא גרוע אף אי מסתבר שא"י צריך לישבע היסת וצ"ע דהא הגי' שם ועל טענת שמא א"צ לישבע ובסי' ת' דוקא כשטוען אתה יודע בודאי ועיין בסי' ר"ב ור"ג לענין המנהג בכתיבת נאמנות בשטר עיון בח"מ סי' ע"א סעיף י"ד ומנהג המקום שהרבה כותבין כו' וביאור הדברים תמצא בתשובת אלו שמזה נובע מקור הדין ויתברר לך שעיקר התירוץ כמ"ש בב"ה ובג"ת שלא היו כותבין הנאמנות רק לשופרא וגם מ"ש הש"ע בסעיף ט"ו יש לדקדק קצת מתשובת הרי"ף הנ"ל ועוד נשתייר בקולמוס ענינים רבים ארוכים ורחבים ובמקומם יבואו אי"ה הלא בספרתי רק עתה באתי למלאות רצון התלמידים האהובים ויקבלו הרובים את תשובתם וישמע חכם ויוסיף לקח וידע כי לא באו הדברים במקרה ובדקדוקים קלים וחמורים עיניו יפקח ויערב עליו המקח ישתה מיין הרקח ומנה יפה לעצמו יברור ויקח. ובלשון רכה וקשה יבחן מי חרש או פקח:
דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד הלכות גזילה