אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה נב

שאלה נא

בח"מ סי' קס"ג בהגהות הח"צ לט"ז ובתשובותיו סימן השיג על מהרי"ק דמייתי ראיה מאבידה דיאוש מהני בחוב ובח"צ השיג עליו מהא דנטלה ע"מ להחזירה כו' ובקצות החושן ישב דברי מהרי"ק ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות ע"ש באורך ולדידי חזי לי שדברי הח"צ בזה נכונים אף לפי דברי הרמב"ן ז"ל ויתיישב ג"כ מה שיש לדקדק על הח"צ דמייתי ראיה מהא דנטלה כו' ולא מייתי ראי' בפשיטות הא דריש אלו מציאות דאמרינן בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי כו' ואע"ג דשמעינן דאיאש לבסוף לא הוי יאוש דכי אתי לידי' באיסורא אתי לידיה כו' והכוונה דאתי לידיה בחיוב השבה דפשיטא דמה שנטלה לביתו היה מחויב בדבר כיון שהיא דרך נפילה רק בדבר שהוא דרך הניח אמרינן דלא יטול כו'. לכן נלענ"ד שדברי הח"צ בזה כדי להביא ראיה אף לשיטת הרמב"ן ולכן לא מייתי מהא דדבר שיש בו סימן כו' משום דאיכא לדחויי ע"פ שיטת הרמב"ן דהיאוש בכה"ג לא מהני ליה כלל משום דהא נטלה ע"מ להחזירה ונעשה שומר עליה וידו כיד הבעלים ולא משום שנתחייב בהשבה (ואף גם לפ"ז צ"ע מה דנקט בש"ס טעמא משום דבאיסורא אתי לידיה דמשמע דלאו מטעם דהוי כיד בעלים רק משום שנתחייב בהשבה ואפשר לדחוק דר"ל דבאיסורא היינו בשעה שהיה עומד עדיין ברשות בעלים וממילא שנעשה ידו כיד הבעלים (משא"כ מהך דנטלה לפני יאוש כו' מוכח שפיר דמטעם נתחייב בהשבה אתינן עלה ולא מטעם שומר:

ומתחלה אבאר מה שיש לתמוה לפי דברי הרמב"ן ז"ל הך דנטלה כו' עובר משום השב תשיבם דממ"נ במאי מיירי אי דאהדרה בתר הכי אמאי עובר משום השב תשיבם דדוקא היכא דקני ליה ביאוש כגון בנטלה ע"מ לגוזלה אמרינן דהא דהדרה מתנה בעלמא הוא ולא מקיים השב תשיבם דאין זה אבידתן שכבר נתייאש ממנה וכמ"ש בשיטה מקובצת ביתר ביאור בשם הרשב"א ע"ש משא"כ ע"מ להחזירה דלא קני ביאוש לאו מתנה הוא דהא מחוייב בחזרה ומקיים השב תשיבם ואי מיירי דלא אהדרה א"כ על בל תגזול נמי עבר וכמ"ש התוס' שם דעבר על בל תגזול אף היכא דבהיתרא אתי לידיה כגון כובש שכר שכיר אלא דהחילוק הוא דהתם לא נתייאש והכא אחר יאוש והתוס' לשיטתם דמהני יאוש אף בנטלה ע"מ להחזירם משא"כ להרמב"ן כיון דבכה"ג לא מהני יאוש כלל מ"ט לא עבר על בל תגזול ומ"ש רש"י דלא עבר על בל תגזול דלא שייך אלא בשעת נטילה הוא תמוה ולקמן אבאר בלשון רש"י ז"ל וגם צריך להבין במ"ש הרמב"ן דבנטלה להחזירה נעשה שומר עלי' כו' דא"כ מאי עדיפותא דנתכוין לגוזלה ואטו גזלן אין חיוב שומרין עליו ונמי נימא דנעשה עליו שומר ולא מייאש וראיתי בשיטה מקובצת בשם הר"ן שכתב על דברי הרמב"ן שאינו מחוור דהא רב גופא אמר בב"ק יאוש אמור רבנן כו' אלמא דקולא דאבידה אינה לא משום דבהיתר אתי לידיה אבל זו שמתחלה נטלה ע"מ לגוזלה ומתחלתה עבר על עשה דאבידה גופא דבאיסורא אתי לידיה ומחוייב בהשבתה או בהשבת דמים כגזילה גופא כו' ע"ש:

וליישב דברי הרמב"ן נלענ"ד דס"ל דהא דמפלגינן בין גזל לאבידה דגזל באיסורא אתי לידיה היינו כשהנטילה עצמה מרשות בעלים לרשותו הוא בגזל כעין ויגזול את החנית שחוטף מידו בחזקה או שלוקח מרשותו ע"מ לגוזלו ואם לא נטלו היה משתמר ברשות בעלים משא"כ כאן שעל גוף הנטילה שהוא נוטל הסלע לרשותו הוא מחוייב בו מן התורה ואין לו לבעלים עליו כלום מצד נטילתו ומה דעבר עליו בלא תגזול הוא מצד הכוונה שנתכוין לגזול דבר שאינו שלו ולהחזיקו לעצמו וחיוב השבה בגזלה ליתא אלא על הנטילה שלא ברשות שעשה מעשה גזל וניתק לעשה שחל עליו מצות השבה במעשה משא"כ כאן שלא עשה בו מעשה גזל לא חלה עליו מצות השבת גזלה שהרי ברשות הביאה לתוך ביתו רק שחלה עליו מצות השבה מחמת השבת אבידה וכיון דלא פקעי שם אבידה מינה ומה שהוא בתוך ביתו אינו כשמור אצלו כיון שלא נטלה ע"ד כך לשמרה לשם בעליו וגם דהבעלים לא ניחא להו בשמירתו של זה והלכך אינו ידו כיד הבעלים אלא תעשה זו כמונחת ע"ג קרקע וכאילו לא הכניסה זה לתוך ביתו כלל וכל דין אבידה עליו ומועיל בה יאוש כדין אבידה שא"צ להחזיר לו החפץ ולא דמיו ואי מהדר מתנה בעלמא הוא ומה שנתחייב עליו משום לא תגזול מחמת מחשבתו הרעה וכן לא תוכל להתעלם שהוא בשביל מחשבתו כיון שבאמת לא נתעלם ולקחה אלא שמחשבתו היה להתעלם שלא להשיב וכן עובר משום השב תשיבם מיד כשנטלה מתחייב בהשבת אבידה משא"כ היכא שנטלה ע"מ להחזירה שנעשה שומר עליו וידו כיד הבעלים ואין כוונת הרמב"ן לומר דבשביל שנתחייב עליו מדין שומרין דפשיטא דגם בשנטלה ע"מ לגוזלה לא פקע מיניה חיוב שומרין (ואפשר דאפילו נעשה גזלן עליו וחייב באונסין כמו כופר בפקדון בב"ק דף ק"ה ע"ב ואע"ג דהכא אין כאן גזלה במעשה רק במחשבה מ"מ מחשבה רעה מצטרפת למעשה בזה כיון שעכ"פ עשה מעשה במחשבת איסור ומ"מ לא דמי לגזל ממש להיות נקרא עליו שם באיסורא אתי לידיה כיון דגוף המעשה בלא מחשבה בהיתרא הוא ומהני ביה יאוש שוב עיינתי בקצה"ח וראיתי שכתב ג"כ סברא זו דאבידה שנטלה לגוזלה לאו באיסורא אתי לידיה דהנטילה בהיתר אלא שדעתו אינו יפה כו' ע"ש) אלא עיקר כוונתו לומר דכיון שנטלה ע"מ להחזירה קיבל עליו שמירת החפץ לשם בעליו כאילו הפקידו בעליו חפץ אצלו וידו כיד הבעלים הוא וכאלו הבעלים עצמם שומרים החפץ ומנח בקופסא דידהו וכמדומה להם שנאבד מידם דודאי לא חשיב יאוש בכה"ג שהוא יאוש בטעות. ולפיכך כשנתכוין לגוזלה שמעולם לא עלה על לבו שתהיה שמירתו לשם בעליו רק לנוטלו לעצמו ופשיטא שא"ל ידו כיד הבעלים וכאלו החפץ ברשותם הלכך הו"ל כאלו מונח בקרקע עדיין ומועיל היאוש כמו בכל אבידה ולפי זה א"ש מה שהקשיתי גבי נטלה להחזירה ואחר יאוש נתכוין לגוזלה למה לא עבר על בל תגזול דז"א דע"כ לא קאמר הרמב"ן אלא אההיא דלעיל בדבר שיש בו סימן אע"ג דשמעינן דאיאש לבסוף לא הוי יאוש משום דגם עתה אין בלבו עליו לגוזלה וידו כיד הבעלים ואין היאוש מועיל בו וכן מבואר בדברי הריטב"א שהביא בש"מ ריש א"מ והביאו בקצה"ח שם דנ"ט משא"כ בהך דנטלה להחזירה ואחר יאוש לגוזלה אע"ג דנעשה ידי הבעלים ולא מהני הך יאוש שהיה קודם שנתכוין לגוזלה מ"מ מהני ביה היאוש דבתר הכי דאטו היאוש אינו אלא בשעה ההיא הלא היאוש נמשך והולך ומן ההיא שעתא מייאש ואבודה ממנו ואינו מצפה שישוב אליו עוד ולפי"ז כיון דעתה נתכוין לגוזלה סילק את עצמו מלהיות יד הבעלים ולעמוד במקומם וחזר הדין מן ההיא שעתא כאבידה המונחת ע"ג קרקע ואע"פ שזה מתחייב עליו מדין שומר אבידה להיות כש"ח או כש"ש מ"מ אין חיוב זה מוציאו מדין יאוש רק זה שהוא חשוב תחת יד הבעלים וכל שנתכוין לגוזלה שוב אינו כיד הבעלים וכלתה שמירתו וא"כ מה שבעליו מתיאשין מחפץ זה אחר שנתכוין לגוזלה הוא מועיל לחפץ זה כאילו הוא מונח בקרקע והרי זה כאילו היה מתכוין לגוזלה מעיקרא ואח"כ נתיאשו ומה שזה נטלה להחזירה אע"פ שהועיל שלא קנה תיכף בשעת היאוש כיון שאז עדיין לא נתכוין לגוזלה מ"מ הואיל מה שהבעלים מתיאשין מן הוא והלאה דאין ידו כיד הבעלים וקני ליה ביאוש ולכך ליכא משום בל תגזול אבל משום השב תשיבם איכא הואיל וכבר נתחייב בהשבה לא פקע ע"י יאוש ולפי"ז י"ל דבסיפא מיירי בלא אהדרה ומ"מ בל תגזול ליכא כיון דקני ביאוש והשב תשיבם איכא כיון שנתחייב בהשבה אבל אי אהדרה אף משום השב תשיבם ליכא דהא לפני יאוש עדיין לא עבר על השב תשיבם כיון שהיה בדעתו להחזירה מאימת עבר עליו מכי נתכוין לגוזלה וההיא שעתא אחר יאוש הוא ואין כאן חיוב עליו רק משום דנתחייב בהשבה וכיון שהשיב סגי בהכי לקיים מצות השבה שהיה מוטל עליו אחר יאוש משא"כ ברישא שנטלה קודם יאוש ע"מ לגוזלה שאז עבר על השב תשיבם בשעת נטילה שקודם יאוש תו לא מהני ליה השבה שלאחר יאוש כלל דהשבת אבידתו בעינן וליכא דתו אין שם אבידתו עליו שכבר זכה בה אחר ולכך אע"ג דאהדריה עבר משום השב תשיבם כך נלענ"ד ברור בדעת הרמב"ן ומעתה מההיא דנטלה לפני יאוש להחזירה ואח"כ לגוזלה דחייב משום השב תשיבם והיינו דנתחייב בהשבה יפה דן מיי ז"ל דמוכח דאין יאוש לפטור מחיוב השבה דהא התם ע"כ איעם משום דידו כיד הבעלים ולא מהני יאוש דא"כ יהא עובר גם משום ב"ת אלא ע"כ דשפיר קני ביאוש רק משום חיוב השבה אתינן עלה ולכך עובר משום השב תשיבם כשאינו מחזיר ומינה לענין פריעת ב"ח מצוה לא פקע משום שנתיאש כיון שנתחייב בהשבה ומ"ש בקצה"ח בסוף הדברים שם והאריך להטעים דבריו דיאוש בחוב הוא ק"ו מאבידה שנטלה לגזלה דמיקרי קצת באיסורא במה שהיה בדעתו לגזלה ואפ"ה ניקני ביאוש כו' ע"ש תמהני דהא ע"כ לא כתב הרמב"ן התם אלא דנקני ביאוש והוי דידיה אבל מ"מ לא הועיל לו היאוש שלא לעבור על השב תשיבם ואדרבה אפילו אהדרה לא מהני ליה לתקן העשה דהשב תשיבם כיון שאין זה אבידתו מאחר שנתיאש ממנה וגם בנטלה להחזירה ואח"כ לגוזלה ג"כ כן הוא דקני ביאוש ומ"מ עובר משום השב תשיבם אלא שבזה מועיל החזרה וה"נ לענין פריעת ב"ח שהמצוה שהוטלה עליו שיפרע לא פקע ממנו על ידו היאוש רק בנטל מתחלה ע"מ לגוזלה דבההיא שעתא קודם היאוש עבר על השב תשיבם ואחר היאוש שוב אין בידו לתקן העשה ע"י החזרה כיון שאף אם יחזור לאו חזרת אבידה של זה הוא כיון שנתייאש ממנה רק מתנה בעלמא הוא ומ"מ למדנו דאף שקנה גוף החפץ ביאוש אינו מפקיע מה שנתחייב בהשבה דבההיא שעתא שנטלה נתחייב עליו ולא פקע מיניה עד שיחזרנו והוא ברור לענ"ד. והנה במ"ש רש"י דהא דלא עבר על בל תגזול משום דלא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מבואר ג"כ דס"ל דקני ליה ביאוש דאל"כ אלא הוה כמונח תחת יד הבעלים וברשותם א"כ ההיא שעתא שנתכוין לגוזלה שעת נטילה הוא וטפי יש לחייבו בזשום ל"ת מנטלה תיכף ע"מ לגוזלה שהיתה במקום הפקר משא"כ עתה שהוא שמורה תחת ידו לשם בעליו והוי כפקדון דברשותא דמריה קאי והשתא דיהיב דעתיה לגזלה הרי זה ככופר בפקדון או שולח בו יד אם מוציאו לצורך עצמו ומדברי הש"מ בשם הריטב"א שכתב עובר משום ב"ת פירוש דכל שבשעת נטילה נתכווין לגוזלה הרי זה גזל כו' ולאפוקי אידך בבא כו' ומיהו כל שהוא פקדון בידו או ששלח בו יד נעשה גזלן דכפירה בב"ד כגוזל מידו דמי עכ"ל משמע שבא לחלק בין כפירה בב"ד או לא וזה תימא כיון דס"ס לא מהדר ליה ומוציאו לצורך עצמו אם נאמר דלא קני ליה ביאוש אין לך כופר ושולח יד בפקדון גדול מזה וע"כ עיקר החילוק משום דבאידך בבא נתכוין לגזלה עד לאחר יאוש וקני ליה היאוש אלא משום שנתחייב בהשבה א"כ אין צריך לחילוק דדוקא בשעת נטילה נתכוין לגזלה אלא עיקר החילוק בין קודם יאוש או אחר יאוש וכן מבואר בדברי התוס' שהקשו דהא בכובש ש"ש דבהיתרא אתי לידיה עובר משום ב"ת כמבואר בב"מ דף ס"א (ואף דגם הרמב"ם כתב דגזל הוא שחוטף מיד חבירו כו' עיין במגיד שם ובשו"ת ח"צ סי' שהאריך בזה דעיקר הלאו להכי הוא ומ"מ גם בכובש ש"ש וכופר בפקדון עובר משום ב"ת כמבואר בש"ס להדיא שם ובדף קי"א) ותירצו דהכא לאחר יאוש הוא שנתכוין לגזלה והיינו משום דיאוש קונה כדמשמע מדבריהם בתי' שלפני זה שכתבו דלכך עבר משום ל"ת להתעלם לפי שהמתין מלהחזיר עד אחר יאוש ע"ש. (ועיין בב"ק דף ס"ז ע"ב שכתבו דאף דרבא ס"ל יאוש לא קנה מ"מ כיון שהועיל היאוש שאם מכרה או הקדישה מהני מיקרי גזלן ומשמע דאף משום ל"ת עובר וזה שלא כדבריהם כאן וגם גוף סברתם צ"ע דבשביל דמהני מכירה או הקדש לא שייך לומר מתנה בעלמא הוא וגם דאיך נאמר דלא מתקן ל"ת והשב תשיבם כיון דהיאוש לא קני ליה וממונא דחבריה הוא ומחוייב להשיבו ולענין ל"ת להתעלם א"ש קצת סברא זו ומ"מ לשון מתנה בעלמא צ"ע ולשיטת הרמב"ן ניחא דס"ל דבכה"ג יאוש דאבדה הוי):

ונראה דגם רש"י סובר דשפיר קני החפץ ביאוש ולפ"ז צ"ל הא דקאמר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה היינו משום דאע"ג דהיאוש קונה לו מ"מ חייב להחזירו משום השב תשיבם והוא אינו רוצה להחזירו והיינו דקרי ליה נתכוין לגוזלה אבל מ"מ אינו גזל גמור לעבור עליו משום ל"ת כיון דבשעת נטילה לא נתכוין לגזול כמו ברישא וכובש ש"ש ופקדון כגוזל בשעת נטילה דמי דהא עתה הוא רוצה לכבוש ממונו של זה ולגזול את השכיר ומכ"ש בפקדון דברשותא דמרי' איתא ובכפירה זו הוא גוזל ונוטל את ממונו משא"כ כאן אע"פ שגם הוא מחויב להחזיר משום שנתחייב בהשבה מ"מ אינו גוזל את חבירו שהרי כבר נתיאש ממנו וגוף הממון קנוי לו רק דחיובא אקרקפתא דגברא מנח להשיב מה שנתחייב כבר עליו וכיון דמצד בעל האבידה אין כאן גזל וחסרון ממנו רק מצד המוצא שנתחייב בהשבה אין זה דומה לגזל דשעת נטילה ולא עבר עליו משום ב"ת כנלענ"ד בפירוש דברי רש"י ז"ל ומעתה דברי הח"צ מובנים יותר בפשיטות דמדמי יאוש בחוב להך דאחר יאוש נתכוון לגוזלה כמו דהתם אע"ג דהיאוש קונה לו גוף האבידה מ"מ החיוב דמנח אקרקפתא דגברא להחזיר ולקיים מצות השבה לא פקע וה"נ ביאוש דחוב אינו מועיל להפקיע מצות פריעת ב"ח שאינו מצד בעל הממון רק מצד הלוה שחלה מצוה זו אקרקפתא דלוה ולא פקע ביאוש של המלוה כלל וכמ"ש הח"צ שם וז"ל וא"כ ה"ה בפריעת ב"ח מצוה כמו סוכה ולולב שחלה משעת הלואה עד שעת פרעון כו' עי' שם ועי' שם בח"צ שכתב ואף דרש"י כתב דגזלה לא שייכא אלא בשעת נטילה הא כתבו התוס' שם דהשב תשיבם נמי תיקן בחזרה ואף בנטלה ע"מ להחזירה כו' ולענ"ד שכיון למ"ש דאף לרש"י דגזילה לא שייך אלא בשעת נטילה וא"כ בזה ג"כ היאוש הועיל לענין לאו דל"ת מ"מ הרי כתבו התוס' דלאו דהשב תשיבם נמי תיקון בחזרה כו' וא"כ צריך להחזיר גם אחר היאוש כדי לקיים מצות השבה וה"ה בהלואה אפילו תימא שאין זה גזל והפקעת הלואתו משום דזה נתיאש מ"מ זה צריך לקיים מצות פריעת ב"ח ויוצא ידי מצוה זו אף אחר יאוש ולא דמי לנטלה ע"מ לגוזלה תחלה דאם נתיאש אח"כ אין לו תקנה בהשבה אליבא דהרמב"ן משא"כ כאן ומכ"ש להתוס' דאף בנוטלה ע"מ לגוזלה מהני השבה לאחר יאוש לקיים מצות השב תשיבם וה"נ מהני לקיים מצות פריעת ב"ח ומחויב בה כמו קודם יאוש כנלענ"ד בכוונת הח"צ בזה אלא שקיצר ואם לא כיוון לזה עכ"ל הדברים מצד עצמם הם נכונים וברורים בס"ד דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד.

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה