בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה נ
פרצידא דתותי קלא נביט וסליק לעילא ה"ה כבוד אהו' הרבני כו' כש"ת מו' דוד יוסף נ"י:
בענין מ"ש לתרץ דברי הרי"ף שכתב דמשום נע"ד אוקמי אדאורייתא משום דכיון דאינו גובה מלקוחות לאו עלייהו סמוך כבר עמדתי על דברים אילו בימי חורפי וכעת מצאתי לכמה מחברים חדשים מקרוב שנתעוררו בזה. ואמנם מ"ש בנזקין לא שייך זה הנה מדברי הרא"ש פ"ק דב"ק לענין נזקין גובין ממטלטלין דיתמי לכאורה לא משמע כן אך הש"ך סי' תי"ט כ"כ ובחידושי תמהתי על הש"ך שם דאדרבה מטעם זה ראוי לגבות מטלטלין כיון דלא איכפת לן אם סמיך עלייהו והארכתי שם. ומה שהקשית בעיזי דאכלי חושלא הא בלא מגו נמי כיון דחייב לצי"ש אם תפס לא מפקינן מיניה. לק"מ דבכה"ג דאכלי חושלא אף לצאת י"ש פטור ומה"ת יתחייב להאמין לזה ועי' בתוס' ב"מ דף ל"ז גבי שנים שהפקידו דכל היכא דלא הו"ל למידק פטור מלצאת י"ש ומכ"ש כאן דלא שבקת חיי שכ"א יתפוס אפילו בעדים ויטעון שחבירו חייב לו מחמת היזק בהמותיו וכיוצא בו והוא אינו יודע להכחישו וזה פשוט:
ומ"ש על הש"ך בסי' רצ"ב ס"ק ז' שכל חכמי לב לא מצאו מענה במ"ש בשם התוס' ב"ק דף צ"ז שבדבריהם מבואר להיפוך נראה פשוט דלק"מ דהש"ך שם קאי לפרושי דברי הרי"ף שסובר דאין חילוק בין התנה או לא וכמ"ש ה"ה בפ"ד מהלכות מלוה שכן נראה מן ההלכות שהכוונה בכל מי שחייב מעות לחבירו עי"ש בדין י"א ובדין י"ב כתב ורבינו כתב מימרא זו כלשונה אפשר שהוא מפרשה כמ"ש למעלה כו' עי' שם והובא בב"י ובסמ"ע שם וכן נראה דעת הב"י בש"ע שלא הזכיר החילוק בין התנה רק רמ"א הגיה כן והש"ך שהביא מדברי התוס' ה"מ לענין זה דבמלוה אפילו הוא בעין הוי כליתא בעינא ואין יכול לומר הש"ל לאפוקי בגזל וע"ז הביא ג"כ דברי הגמיי' דמבואר שם ג"כ דבמלוה להוצאה ניתנה ומחזיר לו מעות אחרים הלכך אפילו נותן לו אותן מעות עצמן אין זה פרעון עד שישלם לו מטבע חדש עי' שם וזה מבואר בש"ך דכל עיקרו לאתויי ראיה מהתוס' והגמי"י דבמלוה אף איתא בעיניה הוי כליתא ודלא כהמרדכי שהביא הד"מ והסמ"ע סי' ע"ד דאף במלוה אם הוא בעין אומר הש"ל עי' שם אלא דמלוה שאני מגזל לענין זה דהוי כליתא בעיניה וממילא דלכל מר כדאית ליה לשיטת התוס' ודעימייהו בהתנה צריך לשלם מטבע היוצא לשיטת הרי"ף ודעימי' אף בלא התנה ושפיר כ' הש"ך לפרש דברי הרי"ף ושפתי כהן ישמרו דעת ובש"ך סי' ע"ד מבואר שם דמייתי פלוגתת התוס' והנמיי' עם המרדכי לענין התנה דקאי שם על דברי הרמ"א וה"ה לדברי הרי"ף והרמב"ם והמחבר בלא התנה וזה פשוט. ועוד אפשר לומר דבכה"ג דסי' רצ"ב גם התוס' ודעימייהו מודים ודוקא בהלוה סתם י"ל כיון שנתן לו המעות בתורת הלוואה ולא התנה מוכחא מילתא דלא קפיד אצורתא ולכן מה שהלוהו ישלם לו משא"כ בזה שבתורת פקדון יהבא ניהלי' אע"פ שהיה מותר להשתמש בהם לפי שאין חתומים מ"מ כיון דלא אסיק אדעתיה שזה ישתמש בהם בודאי וזה לוה אותם שלא מדעת מאין הרגלים לומר דזה המפקיד לא קפיד אצורתא ודוקא בהלואה שמתחלה ניתן לו לשם כך הו"ל לאתנויי וצ"ע בזה דאפשר לומר כיון שהניחם בפקדון ואם לא היה זה משתמש בהם פשיטא שהיו נוטלין בחזרה כמות שהם מה"ת נאמר שהיה דעתו שאם ישתמש זה יתן לו תחתיהם מעות היוצא בהוצאה אדרבה יש לנו לומר שיקחם בחזרה כמו שהיה לוקחם אם לא היה זה משתמש בהם והיה נשארים פקדון בידו אבל באמת בלא"ה העיקר כמ"ש דהש"ך הכא אזיל בשיטת הרי"ף והרמב"ם והמחבר דבכל גווני נותן לו מעות היוצא ואין להאריך:
ומה שהקשית על הפ"י ריש גיטין במאי דקשיא ליה על הרמב"ם דסובר ספק דאורייתא מה"ת לקולא וז"ל שריותא דע"א בחתיכה ס' חלב היכא דלא איתחזק איסורא וכתבת דהכא איכא לברורי גם הרמב"ם מודה והבאת ע"ז מכריתות דאמרינן אפשר לברר איסורא וחזרת להקשות דכיון דאיכא לברורי ע"א נאמן באיסורין בלא"ה כדאמרינן בקידושין שלח ואחוי עכ"ד וכ"ז אינו דאף אם יסבור הפ"י כתירוץ מהרי"ט להרמב"ם אין זה דומה לההיא דכריתות דמהרי"ט לא קאמר אלא היכא דסמי בידו לעמוד על בוריו של דבר וכגון הא דאמרינן אתיא מפסח כו' דאפשר לנו לעמוד על הבירור בבדיקה אבל אם אין בידינו בודאי לברר רק שאפשר לעמוד על בירור ואפשר שלעולם ישאר בספק בזה הדרינן לכללא דספיקא לקולא וכ"כ בשער המלך הלכות ט"מ ומעתה פשיטא שאין זה דומה לההיא דכריתות דהתם הכוונה דאין אשם תלוי בא אלא בגוונא שאפשר שיכול הדבר לבא לידי בירור וכמ"ש רש"י שם דא"ת אינו בא אלא להגין מן היסורים עד שיוודע כו' אפשר שיבא לאח"ז בקי שיכרנו כו' עי' שם ופשיטא שאם היה סמיא בידו להכיר ע"י בקי לא היה יכול להביא א"ת כלל עד שיחזיר אחר בקיאים ודוחק לומר דהתורה התירה לו ביני ביני קודם שימצא בקי שיביא א"ת להגין עליו אלא נראה דודאי יוכל להיות דלית בקי כלל שיכיר רק דכיון שאפשר להיות שיתברר לכן יבא א"ת וכן מבואר מדברי התוס' ביבמות ובכתובות גבי הבא עליה בא"ת קאי דמיקרי אפשר לברר איסורו ע"י עידי הזמה אע"ג דאפשר שאין כאן עידי הזמה כלל וה"נ דכוותיה לענין בקי שיכול להיות שיבוא לידי בירור אבל אנו אין בידינו לברר כלל ומש"ה אין זה דומה כלל להא דקידושין שיתברר בודאי ע"י שלח ואחוי ואין להאריך ובגוף קושית הפ"י נראה דא"ש ע"פ מ"ש הפ"י גופיה דע"א נאמן אפילו במקום חזקה דאיתרע ואפילו במקום רוב שאינו רק כמברר המיעוט מתוך הרוב וכתב שבזה נתיישב לו במעשים שבכל יום שלוקחים במקולין כו'. ואמנם מה שנדחק הפ"י בענין איתחזק איסורא א"צ לזה וכבר ביאר הרשב"א ביבמות לחלק בין איתחזק איסורא בגוף זה ובין איתחזק איסורא במקום זה שאין העד בא רק לברר האיסור מתוך ההיתר ולפ"ז ע"א נאמן בחתיכה מב"ח לברר ההיתר מתוך האיסור ואפילו במקום רוב כמעשים בכל יום במקולין עי' ברשב"א שם ובתשוב' הארכתי:
דברי ידיד נפשו הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד