בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה מא
שאלה את אחי אנכי מבקש לעיין בסוגיא דב"ב דף קנ"א ע"ב דאמרינן התם אתמר מתנת ש"מ במקצת הרי הוא כמתנת ברי ובעי קנין כו' איתביה רבינא לרבא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני יתנו לאחר מיתה וממאי דלא קנו מיניה דומיא דגט מה גט לאו בר קנין אף האי נמי דלא קנו מיניה ומשני במצוה מחמת מיתה:
וק"ל מאי קאמר דילמא דקנו מיניה ומשמעות קנין חליפין כיון דמתניתין מנה קתני דהיינו מנה דוקא וא"כ י"ל דלא מהני קנין דאין מטבע נקנה בחליפין וכמ"ש בח"מ סי' רנ"ג בשם הרמ"ה היכא דמנה אקניה ליה אפילו בקנין לא קני דמטבע אינו נקנה בחליפין וצריך להקנות לו אגב קרקע או דמסר ממונו ליד שליש מחיים ולפי הגרסא דאמר תנו מיירי דלא מסר ליד השליח מחיים א"כ הקנין לא מהני גבי מנה. וא"ל ולומר דקנו מיניה ר"ל בקנין אגב קרקע ז"א חדא דסתם קנין קנין חליפין עוד דבגיטין דף ע"ז אמרינן האי ש"מ דכתב גיטה לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הוספק למיתבי לה למחר תקף ליה עלמא אמר להו רבא ליקנייא ניהלי לההוא דוכתי דיתיב בה גיטה ותיזיל איהו כו' ופירש"י דהשתא יהיב לה החצר וגיטה בתוכה ונקנה אגב קרקע ע"ש ולפ"ז אם היה הש"ס ר"ל דקני מיניה היינו קנין אגב קרקע א"כ מאי קאמר דומיא דגט דלאו בר קנין הוא שהרי קנין אגב מהני גם גבי גט כמו בממון לשיטת רש"י והכי הו"ל למימר דא"כ בגט אמאי לא יתנו לאחר מיתה הא קנו ליה באגב ואפילו לאחר מיתה נמי יתן וע"כ דבקנין חליפין קאמר א"כ אפילו מיירי בקנו מיניה הא חליפין דמטבע לא מהני ובקשתי להאר עיני בזה דברי אחיך הק' אליקים געציל:
תשובה הנה עיינתי במה שהקשית לשיטת רש"י ז"ל בגיטין דף ע"ז אי אפשר בקנין אגב קרקע דלדידיה מהני אף בגט והוא צריכה לפנים ולדידי קשיא לי דבאמת לשיטת רש"י ז"ל הו"ל לאוקמי בקנין אגב והא דלא יתנו לאחר מיתה י"ל משום דאתיא מתני' כר"מ דחוב הוא לעבד וכמ"ש התוס' אי גריס תן גט זה וא"כ אע"פ שהוא מקני לה אגב קרקע לא קנה דאע"ג דבכתב גט ונתן בחצרו וכתב שטר מתנה עליו קנתה ומתגרשת בו היינו התם שהיא מרוצת לקבל הגט משא"כ כאן. עוד קשה דל"ל דומיא דגט דלאו בר קנין הוא תיפק ליה דבלא"ה רישא לא מצי מיירי בקנין לדעת האומרים שעבד קונה עצמו בחליפין כמבואר בגיטין דף ל"ט ע"ש והנה אף כי יש לי ליישב בדרך קצרה אמרתי לעיין בסוגיא לכבודך ולסלסל ולפלפל בדרך משא ומתן של הלכה ומתחלה אבאר לתרץ מה דקשה לכאורה דמי לוחשו להמקשן לומר דהמתניתין במתנה במקצת איירי מי לא עסקינן דלית ליה טפי והוי בכולה גם רב הונא ברי' דר"י נקיט בתירוצו במחלק נכסיו לאחרים ובפשיטות הל"ל דמיירי במתנה בכולה. (ויש לדחות דאכלה מתניתא דמייתו התם שני הכי). ונלענ"ד ליישב דבב"ב דף קנ"ו אמרינן ש"מ שאמר הלואתו לפלוני הלואתו לפלוני ופריך דהא ליתא בבריא ומשני ר"פ הואיל ויורש יורשו ר"א ברי' דר"א אמר הלואה נמי איתא בבריא במעמד שלשתן ומוכח שם מדברי הרשב"ם דמטבע שהוא ת"י לא אמרי' דאיתא בבריא ע"י שיוציא הממון מת"י וימשוך הקונה לרשותו ע"ש ולפ"ז יש להקשות למאי דמוקי מתני' בש"מ ולכך יתנו לאחר מיתה דהרי במתני' דמיירי במנה צבורין ת"י וליתיה בבריה כלל לשיטת הרשב"ם אך י"ל לפי מ"ש התוספות בכתובות דף נ"ה ובפר' הספינה להוכיח דהלואה לא מיקניא אגב קרקע דאל"כ נימא דאיתיה בבריא באגב ילפי זה במטבע דנקנה באגב שפיר איתא בבריא באגב ולפ"ז היכא דלית ליה קרקע ליתיה בבריא מיקרי דא"ל כיון דעכ"פ משכחת ליה קניה דאי הוי ליה קניה הוה מקני ליה באגב וז"א דלכאורה אין טעם למה שאמרו מלתא דליתיה בבריא שהרי הרשב"ם כתב דבכמה מקומות יפה כח הש"מ באמירתו מקנין הבריא לכך נלענ"ד דהיינו טעמא דכיון דאמר ר"נ מתנת ש"מ מדרבנן שלא תטרף דעתו עליו מתוך שמתירא שלא יקיימו בניו צוואתו לכך אמרו דש"מ כמסורין וכל זה אי אית ליה קנין בבריא שיש לחוש שמא תטרף דעתו מחמת צערו שאלו היה בריא היה מחזק דבריו בקנין גמור שיתקיימו ולפי שעתה הוא ש"מ אינו יכול לעשות קנין מתוך שהוא בהול ומצטער ע"ז לכך תיקנו דש"מ משא"כ אי ליתיה בבריא לא שייך שלא תטרף דעתו שאין לו לצער ע"ז כלל דאף אלו היה בריא אין לדבריו קיום ולפ"ז אי לית ליה קרקע לא אמרינן דאיתיה בבריא שהיה קונה קרקע דהשתא מיהת לית ליה ולא שייך שלא תטרף דעתו עליו וא"כ ע"כ דהכא באית ליה קרקע מיירי ושפיר הוכיח המקשן דע"כ במתנה במקצת איירי דאי ס"ד דמיירי בכולה קשה אמאי יתנו לאחר מיתה דהא ליתא בבריא דת"ל בקנין אגב ז"א כיון דמיירי בכולה אלא ע"כ דמיירי בשייר קרקע כל שהוא ושפיר איכא למימר קנין אגב ופריך שפיר אדר"נ אך קשה דאכתי מאי פריך דלמא ר"נ סבר כטעמא דר"פ דקאמר הואיל ויורש יורשה וא"כ י"ל דבכולה מיירי דלית ליה קרקע ולעולם דבמקצת בעי קנין:
לכן נלענ"ד דאליבא דר"פ בלא"ה מוכח דבמקצת לא בעי קנין דאל"כ תיקשי אמאי בשחרור לא יתנו לאחר מיתה ואע"ג דלהך תירוצא דאיתיה בבריא במע"ש לק"מ מרישא וכמו שיבואר מ"מ לדידיה מוכרח בסיפא בתנו מנה דבאית ליה קרקע מיירי וא"כ מקשה שפיר ממ"נ דהנה לכאורה יש להקשות לפ' מה שפירש"י לקמן דף מ"ם דש"מ שאמר פלוני עבדי הרי הוא בן חורין דדש"מ ככתובין וכמסורין דמי וכתב הב"י ביו"ד סי' רס"ז דכשמת הש"מ אפילו גט שחרור מיורשי' א"צ ולפ"ז קשה דאמאי לא נימא הכי דש"מ והוה כנמסר ליד עבד מחיים וכ"כ התוספות והרא"ש לקמן דף י"ד לענין מת מקבל בחיי נותן כיון דאיתא בשעת מתן מעות אמרינן דש"מ למפרע משעת נתינת הש"מ או אמירתו וזכו יורשי המקבל אפי' לא היה בעולם בשעת מיתת הנותן ע"ש ולכאורה י"ל ע"פ מ"ש הר"ן בהשולח דכל שהדבר בעצמו זכות אע"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על הזכות אפ"ה אמרינן זכין לאדם שלא בפניו ע"ש גבי פרוזבל והנה התוספות בב"מ דף כ' כתבו דהא דאמרינן בשטר שחרור עדיו בחתומים זכין לו אינו רק לסלק השעבוד מעליו אבל לא להתירו בבת חורין. ולפ"ז י"ל דלכך לא אמרינן כאן דש"מ משום דהוה מלתא דליתיה בבריא שהרי לשיטת הרי"ף ז"ל אפילו אמר לשליח זכי בעינן דמטא לידיה דוקא וא"ל שהיה יכול ליתנו בעצמו ז"א דכבר כתבתי דזה לא מיקרי ליתיה בבריא וא"ל דכיון דבלא"ה אינו תחת ידי שפיר הוה איתא בבריא שהיה נותנו לידו ז"א חדא דמהרשב"ם מוכח דליתא ועוד י"ל דכיון דעובר בעשה לכך נותנו ע"י שליח ולא מחייב שולחו וא"כ ודאי דכה"ג ליתיה בבריא מיקרי דאין זה קנין מה שהיה יכול ליתנו בעצמו ולעבור בעשה. ומעתה אין מקום להקשות דמרא דשמעתא דמוקי בש"מ הוא ר"פ ור"פ ס"ל דלא תלי באיתא בבריא רק הואיל ויורש יורשה ז"א שהרי אם נאמר דש"מ כמסורין והוה כמטא ליד העבד ממילא דעדים בחתומים זכין לו משעת חתימתן שהרי ע"מ כן הם זוכין לו בחתימתן שכשיגיע לידו יהא זוכה מעתה ויסתלק השעבוד משעת חתימת העדים וכיון שהשעבוד נסתלק מאז ממילא דעיקר ההקנאה שהקנה להעבד עתה במתנת ש"מ אינו רק מה שניתר בבת חורין וזה אין יורש יורשה דאיסורא לבריא לא קא מורית ואין יכול להקנות במתנת ש"מ כלל ואע"ג דע"י אמירה זו דש"מ נסתלק השעבוד למפרע משעת חתימה מ"מ כיון שבדבורו זה לא הקנה לו דבר שיורש יורשה לא אמרינן דש"מ כלל וא"ל דלא אמרינן הכא עדים בחתומים זכין לו כיון שהוא חוב לו דאי לאו דזכין לו שפיר נקנה לו השחרור במתנת ש"מ ז"א שהרי הדבר בעצמו הוא זכות וזכין לו העדים מיד באופן שכשיגיע לידו יהא משוחרר מעתה לזכות במעשה ידיו וכה"ג אע"פ שע"י זה נמשך לו חוב שאינו יכול לקנות במתנת ש"מ מ"מ אמרינן עדים בחתומים זכין לו וכסברת הר"ן הנ"ל ודוק היטב בסברא זו משא"כ לקמן באומר עשיתי פלוני עבדי ב"ח דמיירי באמירה בעלמא ואין שם שטר דנימא עדים בחתומים זכין לו שוב שפיר אמרי' דש"מ ככתובין אך דזה אם נימא עדבז"ל משא"כ הכא דמקשה לרבא דלא ס"ל עבחז"ל כמבואר בב"מ דף י"ט דקאמר ש"מ איתא לדשמואל כו' הדרא קושיא לדוכתא דנימא דש"מ (ועוד דגם אם נימא עבחז"ל תיקשי שהרי אם נימא דמחמת דש"מ הוה כמסורין שלא יהא צריך ג"ש ע"כ דטעמא משום דיש כח לחכמים לעקור דבר מה"ת א"כ גם בעבחז"ל הוא משוחרר למפרע לגמרי כמ"ש התוספות בב"מ שם וא"כ א"א לומר כנ"ל) אך דכל זה אם נימא דמתנת ש"מ דרבנן צ"ל דכמסורין דמי למפרע שלא רצו לתקן קנין לאחר מיתה משא"כ אם נאמר מתנת ש"מ דאורייתא כדיליף התם מקראי א"כ שפיר י"ל שאין קונה אלא לאחר מיתה כיורש ולא מהני בעבד דאין גט לאחר מיתה. והנה הפ"י לקמן בפרק התקבל כתב דבמצוה מחמת מיתה ע"כ דהוא דאורייתא ולכך אין חילק בין במקצת לבכולה ע"ש והשתא מקשה שפיר על רבא ממ"נ דאי תימא טעמא דהלוואתו לפלוני הואיל ואיתיה במעמד שלשתן ולא מהני מה דיורש יורשה וא"כ ניחא רישא דלכך בשחרור לא יתנו לאחר מיתה ומע"ש לא שייך בזה שהמטבע הוא ת"י וא"ל שהיה מוציא מת"י לאחר דאל"כ בלא"ה יכול הוא לזכות ע"י אחר או שיקנה זה במשיכה אך באמת זה לא מיקרי איתא בבריא כשצריך להוציא מתח"י כמש"ל מדברי הרשב"ם ולא אמרינן דש"מ משום דליתיה בבריא אכתי תקשה סיפא דהא נמי ליתא בבריא כיון דהוא מטבע וצ"ל דאיתיה אגב קרקע וא"כ מוכרח דבמקצת מיירי ולא בעי קנין ואי תימא הואיל ויורש יורשה וא"כ שפיר איכא למימר בסיפא דמיירי במתנה בכולה לפי זה תקשה רישא אמאי לא יתנו לאחר מיתה וע"כ דס"ל מתנת ש"מ דאורייתא ולא אמרינן דש"מ כו' למפרע וא"כ ממילא דאין לחלק בין במקצת לבכולה כמו שכתב הפ"י ואף במקצת לא בעי קנין ומשני דלעולם בסתם ש"מ דרבנן יש חילוק בין במקצת לבכולה והכא במצוה מחמת מיתה איירי ורב הונא ברי' דר"י ס"ל דמצוה מחמת מיתה נמי דרבנן ובעי קנין ואפ"ה בסיפא לא יתנו לאחר מיתה הואיל וליתיה בבריא ורישא מיירי באית ליה קרקע ושייך קנין אגב ואיתא בבריא ואעפ"כ אינו מתנה במקצת דמיירי במחלק נכסיו לאחרים לפלוני מנה ולפלוני קרקע ושפיר הוה איתא בבריא וכשיטת התוס' בכתובות ובהספינה דאע"ג דבקנין צריך להקנות לו עוד איזה דבר מה שאינו מקנה לו עתה אפ"ה מיקרי איתא בבריא. ובזה יש ליישב קושית הפ"י בגיטין מאי פריך בב"ב מדר"נ דהא בין לרב זביד ובין לר"פ לאו במתנת ש"מ במקצת מיירי. והנלענ"ד בפשיטות דכרב זביד ודאי לא מתוקמא ליה לרבא דס"ל דרב קאמר אפילו במלוה ואף לאקומתת ר"פ פריך שפיר דע"כ אליבא דרבא לא מתוקמא ליה בפקדון כלל דהנה התוספות הוקשו על הגירסא ישינה דאמאי מוקי בש"מ בבריא נמי מצי לאוקמא ונ"ל דלק"מ דהנה התוס' כתבו דקמ"ל דלא אמרינן שמא שלא להשביע אמר כיון שהיה דרך הלואה גמורה והש"ך בח"מ סי' פ"א כתב שיטת הרמב"ם דבהודה דרך הודאה בש"מ אינו יכול לטעון שלא להשביע משא"כ בבריא ולפ"ז א"א לאוקמא בבריא כלל דבאמת חיישינן שמא שלא להשביע אמר כן (והתוס' לשיטתיהם דלא ס"ל כהרמב"ם מקשין שפיר) והנה הש"ך שם כתב הטעם בשם הלח"מ דבבריא כיון דאיכא נמי טענת השטאה (דהרמב"ם ס"ל אף בלא תבעו שייך משטה) אינו מועיל דרך הלואה רק לסלק טענת השטאה לבד משא"כ בש"מ דבלא"ה אין אדם משטה בשעת מיתה והנה רבא בב"ב דף קע"ד מיבעי לי' אי א"א משטה בש"מ ואם נימא דמשטה א"כ ש"מ ובריא שוים הם וא"כ אף בש"מ א"א לאוקמא דכיון דשייך ביה ג"כ אדם משטה א"כ דרך הודאה אינו מועיל רק לסלק טענת השטאה ועדיין איכא למימר שלא להשביע וא"א לאוקמי בהודה בפקדון כלל ובאופן אחר נלענ"ד ליישב דאע"ג דלמסקנא דמתני' במצוה מחמת מיתה שפיר איכא לאוקמא בפקדון מ"מ לס"ד דלא מיירי בהכי ליכא לאוקמא בפקדון כלל והוא ע"פ שיטת רבינו אפרים שהביא המרדכי בב"ב בפ' מי שמת דמתרץ אהא דקאמר מתנה במקצת בעי קנין מ"ט לא אמרינן מצוה לקיים ד"ה ומתרץ כיון דאיכא קנין אחר לא אמרינן מצוה לקיים ד"ה ובהולך מנה לפלוני אין שם קנין אחר שלא היה רוצה ליתן לו תיכף אלא כשיגיע לידו ואנכי לא ידעתי מה חילק בדבר דבמתנת ש"מ נמי נימא הכי שלא היה רוצה ליתן לו מיד אלא לכשיגיע לידו וצ"ל כתירוץ הרשב"א והרמב"ן או כשאר מפרשים דמחלקי בין מצוה לקיים ד"ה למתנת ש"מ דאמרינן ביה כמסורין דמי והנה הרשב"א הקשה דמה בכך דחיישינן למנה קבור מ"מ כיון שלא אמר היכן הניחו הרי הוא פושע וחייבין היורשים לשלם ותירץ דמלוה ע"פ הוא וס"ל לרב דאינו גובה מן היורשים ואכתי תקשה שהרי הרשב"א דלעיל מינה אהא דפריך בבא בתרא דף קע"ד מלוה ע"פ הוא כו' כתב דמחמת מצוה לקיים ד"ה עכ"פ מחוייבים לשלם. ולפי זה קשה דאפילו אין צבורין נמי וא"ל דמנה קבור קאמר דאכתי כיון דאיהו סתמא קאמר שמצוה ליתן לו מנה פקדון יש לנו לומר מצוה לקיים דבריו ודוקא לענין דש"מ כמסורין שפיר אמרינן דמה איכפת להו ליורשים מה דהוה כמסורין כיון שהוא היה כוונתו למנה קבור ועוד דבפקדון לא שייך דש"מ כיון שמצוה לתת לזה את שלו כמ"ש התוספות בב"ב דף קע"ד משא"כ לענין מצוה לקיים ד"ה אך י"ל דכאן לא אמרינן מצוה לקיים ד"ה ולשלם לו מנכסים אחרים דאע"פ שהוא כיון למנה קבור מ"מ מחויבים לשלם מטעם מצוה ז"א כיון שאותן המעות שיתנו לו עתה היה יכול להקנותם לו במתנת ש"מ לא שייך מצוה לקיים ולכך לא אמרינן לשלם לו מנכסים אחרים משום מצוה לקיים ומטעם דש"מ גופיה לא יהבינן ליה דאמרינן כיון שאין צבורין חוששין למנה קבור משא"כ בס"ד דש"ס דמיירי בסתם ש"מ ובמקצת א"ל דמיירי בפקדון דא"כ תיקשי אפילו אין צבורין נמי גובין לו מנכסים אחרים משום מצוה כו'. וא"ל שהיה יכול להקנות לו בקנין דשמא לא היה רוצה ליתן מיד וכמש"ל וא"ל שהיה יכול להקנותם במתנת ש"מ ז"א דהא השתא פריך עליה דרבא דס"ל במקצת בעי קנין וא"כ שפיר שייך מצוה כו' משא"כ למסקנא שפיר מתוקמא בפקדון ודוקא צבורין דאי אין צבורין איכא קנין אחר על אותן הנכסים שיצטרך ליתן לו דהיינו שהיה יכול ליתן במתנת ש"מ ולא אמרינן מצוה כו', והנה התוס' הוקשו דלר"פ דס"ל מע"ש אף במלוה אמאי לא מוקי רב במע"ש ואין צבורין. ונלענ"ד לתרץ עפ"י שהקשה כבוד דודי הגאון נ"י לשיטת רבינו אפרים שהביא המרדכי בב"ב פרק מ"ש והבאתי לעיל שכתב קושית התוס' אהא דפריך והא לא משך דילמא טעמא משום מצוה לקיים ד"ה. ותירץ ר"א דלא אמרינן מצוה לקיים ד"ה אלא היכא דלא שייך שם קנין אחר ע"ש. ולפי"ז כיון דר"ז סבר דמע"ש ליתא במלוה א"כ אין שם קנין אחר וא"כ קשה אפילו אין צבורין נמי דהא כיון שאין במלוה שום קנין אית לן למימר מצוה לקיים ד"ה כו' עכ"ד ולקמן אבאר בזה. ולפי זה צ"ל כמ"ש הרשב"א והרמב"ן דאם איתא דמתניתין כמ"ד מצוה לקיים ד"ה הו"ל למיתני נמי ברישא דכופין את היורשים לשחררו אך דהרשב"א הקשה ע"ז דדלמא אתי מתניתין כרבי בירושלמי ותירץ דמסתמא כרבנן אתיא אך לר"פ קשה קושית רב זביד מאי אריא תנו ליתני כתבו וא"ל דס"ל כרב אשי דמתניתין רבנן הוא ולא ר"ש שזורי ז"א שהרי הנ"י בב"מ כתב לתרץ קושית התוס' דהכא אמרינן תן כזכי והתם להיפך ותירץ דאע"ג דאין בכלל לשון תן זכו מ"מ אומדנא הוא כיון שהיה דעתו לשחררו שמשחררו מיד ואע"ג דאמר תנו אמדינן דעתו שכוונתו זכה וכל זה לר"ש שזורי אבל לרבנן לא שייך זה דלדידהו לא אזלינן בתר אומדנא כמבואר בב"ב דף קמ"ו וא"כ מ"ט ברישא לא יחזור וא"ל מטעם תופס לבע"ח דהא ר"פ ס"ל בכתובות דלא קנה אלא י"ל דלר"פ לכך לא קתני כתבו כקושית התוס' דתני תנו לאשמועינן כרבי דאפ"ה אין כופין את היורשים ולא ס"ל תירוץ התוס' דמסתמא כרבנן אתיא וא"כ י"ל דהא ודאי לא קשיא ליה דנוקמא כר"ז בברי ומע"ש דע"ז י"ל דאית ליה טעמא דלא ניחא ליה לאוקמא בהכי כמ"ש התוס' (והטעם הוא כמ"ש מהרש"א בב"ב והפ"י כאן דאי במע"ש מאי אריא דקתני יתנו לאחר מיתה ותירוצם דחוק) רק דהכי קא קשיא ליה ר"פ מ"ט לא אמר כר"ז דמיירי בבריא ומטעם מצוה לקיים ד"ה וא"ל דא"כ ליתני ברישא כופין ז"א דהרי לדידיה השתא נמי אתי כרבי דאין כופין אף אי אמרינן מצוה לקיים ד"ה וא"ל דלא אמרינן מצוה היכא דאיכא קנין אחר דהוה ליה לאוקמא באין צבורין דליכא קנין אחר ומתרץ קסבר ר"פ מע"ש בין במלוה ובין בפקדון וא"כ לא מצי לאוקמא משום מצוה כו' כיון שיש שם קנין אחר דמע"ש דשייך אף במלוה ולכך הוצרך לאוקמא בש"מ:
ועתה אבא לבאר מאי דקשיא לך דמאי פריך דלמא דקני מיניה הא אין נקנה בחליפין. והלענ"ד דלכאורה יש להקשות לפמ"ש הרי"ף והרמב"ם דכולה מתני' מיירי כשמסר ליד השליח א"כ גם סיפא בהכי מיירי ובש"מ הולך דידיה זכי הוא כמ"ש, רש"י לקמן דף י"ד וכן דעת הרמ"ה בח"מ סימן קכ"ה וכן הקשה באו"ת סימן הנ"ל. אך לפענ"ד לק"מ שהרי הפ"י לקמן כ' הטעם משום דכיון דבש"מ בלא"ה דבריו ככתובים ואיהו קעביד מלתא יתירתא והוציא הממון מתחת ידו ומסר לשליח אמרינן דמסתמא היה כוונתו שיקנה לו מיד וכן מבואר בטור בשם הרמ"ה עי' שם ולפי"ז כל זה בש"מ שנותן מתנה בכולה או במצוה מחמת מצוה דשייך ביה ככתובים וכמסורים וכיון שהוציא הממון מת"י ועביד מילתא יתירתא אמרינן שדעתו היה שיזכה מיד משא"כ למאי דס"ד השתא דמיירי בסתם ש"מ ובמקצת דבעי קנין ולא עביד מלתא יתירתא כלל. מה בכך שמסר לשליח מ"מ צריך שיגיע לידו דוקא ופריך שפיר אמאי יתנו לאחר מיתה. והנה מבואר בתה"ד סימן שי"ג דאע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין מ"מ אם תפס הלוקח קנה ואין מוציאין מידו. והנה דעת הרמב"ן הובא בטור ח"מ סי' ק"ה בתופס לבע"ח במקום שאין חב לאחרים אע"ג דחוב הוא ליורשי הלוה שהרי אילו לא תפס זה הו"ל מטלטלי דיתמי ולא משתעבדי. מ"מ לא מיקרי חב לאחרים ומהני תפיסתו לענין שאין נעשה מטלטלין אצל בניו ולפ"ז י"ל דהכי פריך דלמא דקני מיניה ואע"ג דאין נקנה בחליפין מ"מ כיון דבמסר ליד השליח מיירי (אלא דלא הוי מלתא יתירתא כנ"ל) א"כ זה נעשה שליחו לתפוס בשבילו ותפיסה מהני אף במטבע שאין נקנה בחליפין ואע"ג שאם חזר בו זה לא מהני תפיסת השליח דהוי כתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים מ"מ השתא מיהא לא הדר ביה ומהני תפיסתו לגבי יורשים לענין ליתן לאחר מיתה וכסברת הרמב"ן הנ"ל (ומכ"ש דא"ש טפי לפי מ"ש בש"מ לב"מ בשם הרמב"ן דלגירסא ר"ח ס"ל לר"נ בביצה דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וגם תופס לבע"ח קנה ע"ש) אך קשה דהרי לעיל כתבתי דעיקר הוכחת המקשן דבמקצת מיירי דאל"כ במטבע ליתא בבריא כיון שהמעות ת"י ואם איתא דמיירי כשהמעות ביד השליח א"כ שוב איתא בבריא במע"ש אלא ע"כ דס"ל שהמעות ת"י וא"כ מאי מהני קנין במטבע ולכאורה י"ל דקושית המקשן דלמא דקני מיני' היינו כמ"ש הטור סי' רי"ג גבי ש"מ אם תלד אשתי זכר תיטול מנה שחולק שם על הרי"ף ור"י הלוי וכ' דלא שייך אין מטבע נקנה בחליפין שאינו מקנה לו מנה במטבע רק שמתחייב ליתן לזה מנה ומשעבד לזה נכסים אם כן פריך שפיר דלמא דקני מיניה שמשעבד עצמו ליתן לזה מנה וניחא ג"כ מה שהקשיתי דהיאך אפשר לאוקמא בקנין הא קנין גם בשחרור מהני ואם נאמר דקנין זה היינו שעבוד לבד זה לא שייך לענין שחרור (וניחא ג"כ מה דקשה לכאורה דאי בקני מיניה מאי איריא לאחר מיתה דנקט וכמ"ש התוס' שם לשיטת המקשה ולפי מש"ל משום דהשליח מהני תפיסתו לגבי יורשים ג"כ לק"מ):
אך דאכתי קשה שהרי ע"כ קושית הגמרא אליבא דרב הוא דמוקי בציבורין דאל"כ בלא"ה לק"מ דדלמא בפקדון מיירי וכמש"ל וא"כ דמיירי בציבורין דאל"כ חיישינן למנה קבור ע"כ שהקנין היה על מנה זה שצבורין והדרי קושי' הנ"ל לדוכתייהו וגם קשה מ"ש לשיטת רש"י דאגב מהני בגט אמאי לא מוקי באגב וכר"מ הגם שהיה אפשר ליישב אי גרסינן תן גט זה דמשמע שמסרו ליד השליח וא"כ אינו נקנה באגב כיון שאין צבורין ואע"ג דקי"ל דבאגב לא בעינן צבורין ז"א דבאין צבורין צריך שיאמר קנה מטלטלין הללו אגב קרקע זו כמבואר בח"מ סי' ר"ב וא"כ אם נימא דמהאי טעמא יתנו לאחר מיתה מטעם אגב ע"כ דבכה"ג מיירי וא"כ בגט נמי אם אמר לה קנה גט זה שביד השליח ע"ג קרקע באמת מהני כההיא דתיחוד ותפתח וכההיא דכתב גט ונתנו בחצירו כו' אבל עדיין קשה מה שהקשיתי דהאיך נקנה בחליפין ועוד באר הקושית שהקשיתי:
לכך נלענ"ד לתרץ דבאמת המקשן לא פריך מתנו מנה דא"כ תיקשי דלמא טעמא משום מצוה לקיים ד"ה אך דקא קשיא ליה רישא דאמאי לא קתני כופין את היורשין וכמ"ש הרמב"ן והרשב"א וצ"ל דכיון שיש כאן קנין אחר ע"י מתנת ש"מ שאם אמר הרי הוא בע"ח מהני כמש"ל בשם הב"י ביו"ד בסי' רס"ז דזה מהני שיהיה משוחרר לאחר מיתה וא"כ לא אמרינן מצוה לקיים כו' אך דכל זה אם נימא דבמקצת לא בעי קנין אך אם נימא דבמקצת בעי קנין א"כ אין כאן קנין אחר ואף דקנין חליפין מהני בעבד מ"מ זה לא מיקרי קנין אחר שלא היה רוצה להקנות לו מיד כנ"ל. והנה מבואר בטור י"ד בשם הרמ"ה דקנין סודר מהני בעבד לאפקיע שעבודו ולא לאפקיע איסוריה ולפ"ז י"ל דהכי קאמר דלמא דקני מיניה היינו בקנין סודר וא"כ כבר נפקע שעבודו ולכך לא קתני כופין את היורשין דאיסורא הוא דאיכא גבי ואיסורא לברי' לא קא מורית והשתא שפיר קאמר דומיא דגט מה גט דלאו בר קנין הוא אף האי נמי ור"ל שחרור דלא קני מיניה ומוכח דמתנת ש"מ במקצת לא בעי קנין. והשתא ניחא מ"ש הפ"י דהא לא בעינן דלהוי דמי להדדי רק לענין דמיירי בחד גברא ולפמ"ש ניחא דזה דוקא לדמות סיפא דתנו מנה לרישא משא"כ שחרור וגט דודאי בחד ענינא מיירי:
והנה לעיל הבאתי קושית האו"ת שהקשה דמאי פריך מהא דיתנו לאחר מיתה דלמא טעמא משום דתן בש"מ הוי כזכי. ושוב שמתי פני לעי' בדבריו וראיתי שכתב להקשות אף אי לא גרסינן זה מ"מ עתה יבא לרשותו ויזכה בו. ונפלאתי דודאי בש"מ אמרינן תן כזכי הוא דוקא כשמסר לידו בשעת מעשה וכמבואר להדיא בטור בשם הרמ"ה כיון שהוציא מת"י ומסרו לזה אדעתא דליזכי ביה איהו ע"ש וא"כ כשלא מסר לו בשעת מעשה לא שייך זה כלל ומ"מ שפיר י"ל דבעלמא דאמרינן תן כזכי מהני אף שלא מסר לו עתה כיון דסוף שיגיע לרשותו ואף דהשתא לא מסר לו מ"מ כיון דבלשון תן נכלל זכי מהני הך לישנא על העתיד משא"כ במתנה דבאמת לשון מתנה אינו כזכי רק מחמת שהוא ש"מ והוציא מת"י מסתמא רצונו זכי א"כ כשלא הוציא מת"י הוי כתן דעלמא במתנה דלא הוי כזכי ולא מהני מה שהגיע לידו אח"כ:
וראיתי בקצה"ח שכתב שיש לתרץ קושית האו"ת עפ"י מ"ש הטור בשם הרמ"ה דבש"מ מהני הולך כזכי אע"ג שלא אמר זכי לפי שהוא בהולך וכמו בגט דמהני כתבו אע"ג דלא אמר תנו כו' והיינו אליבא מה דקי"ל כר"ש שזורי וא"כ למאי דבעי בב"ב למימר דמיירי בש"מ א"כ ע"כ דלא אתיא כר"ש שזורי דאל"כ מאי איריא תנו אפילו כתבו נמי וכמבואר בסוגיא זו כו' ע"ש. ולענ"ד ז"א דהא ודאי לפי מה דמוקי ר"פ בש"מ ומטעם כתובין ומסורין והיינו משום דנימא במקצת נמי לא בעי קנין או כתירוץ הש"ס במצוה מחמת מיתה או במחלק נכסיו א"כ לא מיירי במסר לשליח המנה וגם אפי' שיהי' המנה בעין רק משום מנה קבור ומ"מ א"צ שיטול המנה מחיים ואי לא חיישינן למנה קבור אפ' צבורין א"צ ובכל גווני יתנו לאחר מיתה משום צוואת ש"מ א"כ שפיר קאמר דאי אתיא כר"ש שזורי מאי איריא תנו אפי' כתבו נמי דגם בכתבו מצי לאשכוחי הך מלתא דבעי לאפלוגי בין ג"נ וש"ע ובין תנו מנה דאע"ג דבמנה יתנו לאח"מ אף שלא מסר ליד שליח מקיימין דבריו משום דדבש"מ כו' ומ"מ בג"נ וש"ע אין דבריו קיימין לאח"מ ובכתבו לחוד הוי כאומר כתבו ותנו לר"ש שזורי ומ"מ אין דבריו קיימין ובכתבו ותנו דבריו קיימין אף לאח"מ משא"כ אם נפרש טעמא דמתני' במנה דיתנו לאח"מ משום סברת הרמ"ה משום דבש"מ תן כזכי א"כ ע"כ מיירי שמסר ליד השליח או שעכ"פ נמסר אח"כ ליד השליח (אך כבר כתבתי דהא ליתא דנמסר אח"כ ליד השליח לא מהני אף לסברת הרמ"ה כיון שלא הוציא מת"י) וא"כ התנא שרוצה לחלק בין מנה לג"נ וש"ע בא לאשמועינן דבהך גווני גופא דמהני גבי מנה לא מהני הא בג"נ וש"ע וכיון שזהו הדין שרוצה לאשמיענו פשיטא דשפיר מצינן לאוקמא בש"מ ואפי' כר"ש שזורי ואין קושי' דלתני כתבו דהיינו שאין הגט בעולם כלל רק שמצוה שיכתוב דהא בהך גווני גם במנה לא יתנו לאח"מ ועיקר רבותא דהתנא להשמיענו החילוק בין ג"נ לש"ע לבין דין ממון, ולפ"ז קושי' או"ת במקומה עומדת דמאי פריך בב"ב דלמא טעמא דמתני' משום דש"מ תן כזכי ומה שלא אמר זכי משום שהיה בהול וכר"ש שזורי וא"ל דא"כ קשיא רישא מאי איריא תנו אפי' כתבו נמי ז"א כיון דמנה הוי טעמא משום תן כזכי צריך למנקט רישא בתנו שהשטר בעולם ואפ"ה לא אמרינן ביה תן כזכי דזה עיקר דינא דהתנא לחלק בין רישא לסיפא דבזה אמרינן תן כזכי ובזה לא אמרינן ושפיר מצי אתיא כר"ש שזורי ג"כ ולעולם דבמקצת בעי קנין והא דאמרינן בסוגיא דידן דלא מצי אתיא כר"ש שזורי היינו משום דעם דש"מ ככתובין אף במקצת או כמסקנא במצוה מחמת מיתה או במחלק נכסיו דאז מיירי אף בלא מסר לשליח כלל דמטעם צואת ש"מ אתינן עלה א"כ שפיר מצי למינקט חילוקא בין סיפא לרישא באומר כתבו דמהני לר"ש שזורי:
ולפום מה דכתיבנא גם בסוגיא דידן לכאורה תיקשי לסברת הרמ"ה דלמה דחוק למימר לאוקמי כר"ש שזורי דהא שפיר מצינן לאוקמא דמיירי במקצת דלא שייך דברי ש"מ וטעמא דיתנו לאחר מיתה משום דתן דש"מ כזכי הוא וא"כ ע"כ כשמסר לשליח מיירי ולכך נקט גם ברישא כה"ג ולא נקט כתבו וכמש"ל. ואמנם בזה י"ל דמ"מ שפיר קשיא להו דמי הכריחו למנקט סיפא במקצת דבעי קנין ואז לא מצי למנקט ברישא כתבו באמת הו"ל למינקט סיפא במצוה מחמת מיתה או במחלק נכסיו ושפיר מצי נקט ברישא כתבו אלא ע"כ כר"ש שזורי ועוד י"ל דר"פ ע"כ לא מוקי בכה"ג דא"כ למה קאמר דבעי צבורין משום מנה קבור ת"ל דבעי צבורין דאל"כ אין כאן דש"מ דהא במקצת הוא ולכך בעי צבורין ואמרינן תן כזכי בש"מ אלא ע"כ דר"פ בעי לאוקמיה משום דשכ"מ ככתובין כו' ולא בעינן צבורין אלא משום מנה קבור. אלא דהוא גופא קשיא על ר"פ דמי הכריחו לאוקמא משום מנה קבור הו"ל לאוקמי משום תן כזכי. אך בזה י"ל משום דא"כ תיקשי לרב דמפרש בצבורין דלמא באין צבורין ומיירי במתנה בכולה או במצוה מ"מ ומהני משום דש"מ אפי' אין צבורין אלא ע"כ דבאמת גם משום דש"מ בעינן צבורין משום חשש דמנה קבור:
ועכ"פ קושית האו"ת במקומה עומדת דשפיר מצינן לאוקמא משום תן כזכי גבי ש"מ כר"ש שזורי וגם רישא א"ש דנקט תנו דומיא דסיפא ולאשמעינן דברישא תנו לאו כזכי ומ"ש התוס' דע"כ לא תני זה לאשמועינן חידוש כו' היינו אם עיקר טעמא דסיפא משום דש"מ הוא משא"כ אם עיקר טעמא דסיפא משום תן כזכי א"כ זהו עיקר החידוש ברישא דאע"פ שהגט בעין לא מהני ולכאורה י"ל לפי מ"ש התוס' דלמ"ד בבריא ומע"ש מ"מ מיירי רישא שאין הגט בעין ולא אמרינן רישא דומיא דסיפא אלא לענין חד גברא ע"ש ולפמ"ש גם התם הו"ל למימר דרישא דומיא דסיפא כיון דעיקר טעמא דמהני בסיפא משום מע"ש אשמועינן ברישא דלא מהני ואמנם התוס' לא כתבו דלא בעינן לאוקמא בזה רישא דומיא דסיפא אבל מ"מ אין מקום קושיא לנקוט כתבו שלא יהי' דומיא דסיפא דשמא התנא עיקר חידושיו לחלק בזה בין רישא לסיפא וגם הר"ן כתב דגם להך מ"ד דמיירי בבריא אמרינן רישא דומיא דסיפא שיהיה הגט בעין אלא דלא מהני משום דל"ש מיגו דזכי ע"ש:
והנה מ"ש לעיל דקשה על הרמ"ה דגבי שחרור נימא דתן דש"מ כזכי ועיין בקצה"ח שהקשה כמו כן אם נימא דש"מ מהני תן אף שאין מוסר מיד ליד (וכבר כתבתי דבטור בשם הרמ"ה מבואר דדוקא במוציא מת"י כו') א"כ קשה לר"פ דמוקי בש"מ ע"ש ונלענ"ד דבאמת בלא"ה איכא טעמא רבה לחלק בין ש"מ לבריא לענין תן לפי הטעם שכתב הנ"י דלכך לא הוי מתנה כזכי דאמדינן דעתיה שאין מוציא מרשותו הכל ומעכב לעצמו שיהיה לו כח לחזור בו וכ"כ במרדכי פ"ק דגיטין ע"ש ולפ"ז י"ל בש"מ דדינא הוא אם רוצה לחזור חוזר א"כ שפיר אמרינן דתן כזכי דליכא אומד הדעת בזה כיון דבלא"ה יוכל לחזור (אך לפמ"ש שמסתפק הריב"ש לדעת הרשב"א דאף אם עמד י"ל דא"ח צ"ע) כשירצה וכיון דהשתא מיהת אף דמית מקבל זכו יורשיו דתן שלו כזכי אך כ"ז במתנה אבל בשחרור דקי"ל חוזר בנכסים וא"ח בעבד שכבר יצא עליו שם ב"ח א"כ אף בש"מ לא הוי הולך ותן דידיה כזכי דאמדינן דעתיה שרוצה שיהיה בידו כשירצה לחזור ואין מרוצה עד שיגיע לידו דוקא אמנם לשיטת הרי"ף בלא"ה אינו יכול לחזור ומ"מ לא מהני להיות כזכי לענין מטא לידיה קשה דבש"מ נימא דהוי כזכי ממש דלא נבעי מטא לידי':
ועיין בקצה"ח סי' קכ"ה שכתב בדעת הרמב"ם דהוי כתנאי עד שיגיע לידו ואף שיגיע לידו לאח"מ לא מהני שיאמרו אין גט לאח"מ וכן הביא מדברי הב"ח שאינו רק מדרבנן וצ"ע דא"כ מאי פריך ליתנו דשוו ג"נ לש"ע לענין לא יתנו לאח"מ דאין להשוות אותם דבג"נ הרי הוא כא"א לכל דברי' והבא עלי' בחנק ובש"ע אינו רק מדרבנן ואם נתן לאח"מ פקע שעבודיה מדאורייתא ואסור לעבוד בו עבודת עבד ואם נשא ב"ח אינו לוקה וגם דא"א לומר כן לדעת הרמב"ם דא"כ במתנה תן כזכי נמי נימא דעכ"פ צריך שיתקיים התנאי שיגיע לידו ומבואר ברמב"ם דבמתנה לא בעינן מטא לידיה גם מ"ש שם דבזה מיושב קושית התוס' מב"מ דקאמר משנתינו שאמר תנה לי כו' דלשיטת הרמב"ם תיקשי וע"ז כתב דמ"מ מידי תנאי לא יצאה כו' הוא תמוה כמ"ש דהא במתנה להרמב"ם אין דנין בו דין תנאי להצריך שיגיע לידו אך אפי' אם היינו אומרים דבמתנה צריך שיגיע לידו מחמת התנאי מ"מ בהך דמציאה שהאומר תנה לי הוא הרוצה שיזכה לי ולמה יטיל בו תנאי לחובתו כיון דנימא דבכלל תן זכי והוא רוצה שחבירו יזכה לו למה יעשה זאת להטיל בו תנאי שיזכה בשבילו ולא תתקיים הזכייה עד שיגיע לידו ומה שאמר תנה לי אין בזה כדי לדייק שאינו רוצה בזכיה עד שתגיע לידו אלא הוא אומר לו מה שלבו חפץ דהיינו שיזכה ויתננה לו דמה בצע במה שיזכה אם לא יתן לו אך דהתוס' מפרשים בפשיטות דאין בכלל לשון תן זכי' וא"כ גם זה לא הגביה לזכות מיד רק כשיתננה לו וע"ז קשיא להו מדאמרינן בשחרור תן כזכי וע"ז ס"ל לר"ת דדוקא בחוב אמרי' תן כזכי דאומדן דעת הוא כיון שהוא חייב לו מזכה לו מיד ושחרור דומה לחוב משא"כ במתנה ומציאה דליכא אומדנא אין בכלל תן זכי' כלל:
ומ"ש שם על דברי התוס' דאם אינו מוסר השחרור מיד ליד אלא אח"כ נוטלו הו"ל כטלי שחרור מע"ג קרקע ולענ"ד ז"א דודאי הוא נעשה שלוחו של אדונו ליטלו ולזכות בו וכיון דבלקיחה הוא שלוחו של אדון הרי הוא כמותו ואם אמר הבעל לשליח להולכה שיקח מע"ג קרקע וימסור לאשה שפיר דמי כאלו הבעל בעצמו נוטלו מע"ג קרקע ונותנו לאשה וה"נ הוא נוטל בשליחות האדון וזוכה בו בשביל העבד אלא די"ל דהא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"א שיהיה שלוחו של עבד לזכות בו טרם כלות שליחותו של האדון ואמנם בזה יש ליתן טעם לשיטת הרי"ף דס"ל דמ"מ גיטא לא הוי עד דמטא לידיה שא"א שיהיה הוא שלוחו של עבד בזכי' זו וזכיה זו לא מהני רק לענין חזרה ומיירי דלא מסר ליד שליח מיד וכמ"ש התוס' וצ"ע בספר המקנה דף מ"ש שם לענין עדיו בחז"ל:
ומ"ש בס"ק וא"ו לדעת הריב"ש אליבא דהרשב"א דאפילו עמד א"ח א"כ אלים דבוריה גם כשנותן במתנת בריא א"כ אפי' אינו מצוה מ"מ ובמקצת נמי הוי כזכי כו' לענ"ד ליתא דגם להרשב"א דוקא במ"מ או במש"מ בכולה כיון שהיה בידו לתת מתנה זו בדרך מתנת ש"מ אף אם נותנו ע"ד שתהיה מתנת בריא אלים דבורו אבל אם הוא ש"מ ובמקצת כיון שאין בכחו לתת מתנה כזו בדרך מתנת ש"מ לא אלים דבוריה כלל:
ומ"ש שם בסוף דבריו ואפי' אי גרסינן תן שחרור זה נמי לא תיקשי דהא בש"מ תן כזכי אפי' אינו מוסר לו עתה משום דהרשב"ם כתב דבצוואת שטר לא תיקום שיהיה ככתובין וכמסורין כו' הוא תמוה דהרשב"ם שם כתב כן כשלא נכתב השטר אע"פ שהוא צוה לכתוב שטר לא אמרינן דדש"מ כאילו נכתב השטר מחיים והיינו משום שהרי זה כאומר שלאחר מיתה יכתבו שטר ויתנו לפלוני על קרקע או מנה ובזמן ההוא פסק כחו דנפלו נכסי קמי יתמי משא"כ באומר תנו מנה דחייל עם גמר מיתה וה"ה אם מוכן בידו שטר מתנה לפלוני כתוב ומצוה ליתנו שג"כ י"ל דכמסורין דמי וקונה השטר עם גמר מיתה כדין מתנת ש"מ ועיין בפ"י שהקשה לשיטת הרי"ף והרמב"ם למה מהדר לאוקמי סיפא בש"מ או בבריא ומע"ש נימא דומיא דרישא שמסר המנה ליד השליח ומש"ה יתנו לאחר מיתה דבמתנה תן כזכי. ובד"ה אמר רב זביד הקשה דאמאי קתני יתנו לאח"מ מאי רבותא דלאח"מ ליתני בחייו א"י לחזור ולפענ"ד י"ל לפמ"ש הפ"י גופיה י"ל דגם במתנה דהוי כזכי היינו שא"י לחזור אבל מ"מ בעינן מטו לידיה אלא שאין טעם לדבר דדוקא בשחרור שייך לומר כו' ע"ש. ולפ"ז לענין מע"ש שפיר הוצרך לאשמעינן דיתנו לאחר מיתה ואי אשמועינן דבחייו אינו יכול לחזור בו הוה אמרינן דאע"ג דא"י לחזור מחמת מע"ש הוא כהלכתא בלא טעמא אבל מ"מ אינו זוכה בו מיד ואע"ג דהפ"י כתב דאין טעם לדבר לענין תן כזכי מ"מ במע"ש דהוא כהלכתא בלא טעמא שפיר י"ל דלא תקנו אלא לענין חזרה בלבד וממילא דא"ש מה שהקשה הפ"י דנימא דמיירי שמסר לו בחייו דז"א דא"כ מאי רבותא דאח"מ הו"ל למיתני דלא יחזיר דשם לא מסתבר לחלק ביניהם וכה"ג כתב הפ"י שם. אך יש שם תימא במ"ש הפ"י דא"ש טפי לשיטת הסוברים דבמע"ש יכול למחול נמצא דאכתי ברשות יורשים קיימא וקמ"ל דאפ"ה לא יתנו לאחר מיתה וזה תימא דענין מחילה שייך במע"ש במלוה והא דמוקמינן במ"ש היינו צבורין ובפקדון ולא שייך בזה מחילה כלל. וטרם אכלה לדבר ראיתי להעירך כי במה שהבאת מדברי הטור בשם הרמ"ה סי' רנ"ג ראיתי לפום ריהטא כי יש לתמוה במ"ש הסמ"ע שם בס"ק מ"א ד"ה אלא בקנין ויפוי כח כו' אבל המחבר לא איירי כאן במפרש שנותן מחמת מיתה שהרי התחיל וכתב וה"מ כו' והש"ך שם בס"ק כ"ד וכ"ה כתב דמיירי שפירש במתנת ש"מ ע"ש. והוא תמוה דא"כ איך כתב והכא כיון דמנה אקני ליה אפי' בקנין לא קנה כו' דפשיטא דבפי' במתנת ש"מ שפיר קונה המנ' כיון שהקנין לא בא רק ליפוי כח וגם הסמ"ע לא הוי צריך לאתויי מדהתחיל וכתב כו' דודאי לאו בהכי מיירי דא"כ שפיר הוה קני אף במנה כיון שמצוה מחמת מיתה ובדוחק גדול צריך ליישב לשון הש"ע לפ"ז וקצרתי:
דברי אחיך הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד