אור ברסלב

בית אפרים חושן משפט· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה טו

שאלה יד

שלום רב לאור נערב ה"ה אהו' ידידי חתן גיסי הרב כ"ש מוהר"ר מאיר נ"י:

בדבר הספק שנסתפק כ"ת בשליש המוכחש מבע"ד שאומר שהפקיד בידו והשליש אומר שעשאו שליש למסור לזה ויש לו מיגו דלהד"ם או לקוח או החזרתי אלא שהשליש צריך לישבע היסת כיון שגם הטענה שהי' יכול לטעון הי' צריך לישבע והשליש אומר כדברי כן הוא שניתן לידי ליתן לפלוני וכשיפסקו הב"ד ליתן לו אתן אבל לא אשבע נגד הבע"ד ולא יציית דינא. אם נאמר דכיון שלא נשבע אין אמירתו כלום או שמא כיון דבשבועות היסת אין יורדין לנכסיו וא"כ אם הי' טוען לקוח לא היו יורדין לנכסיו א"כ גם מה שאומר של פלוני מהני אף שאינו רוצה לישבע ע"ז או שמא שאני בהיסת דאין רוצה לישבע לא נחתינן לנכסיו משום חזקת ממון משא"כ בטענת של פלוני אין כאן חזקת ממון כיון דבין כך ובין כך תיפוק מרשותי' כמ"ש הש"ך סברא זו בסי' צ"א עכ"ד בקצרה:

ואומר אני שלענ"ד הדבר ברור שאין משגיחין בזה שהשליש אינו רוצה לישבע דהרי אין נאמנות שלו מחמת שבועתו כלל רק מחמת שבידו ליתן לו ולזה התובע הי' משיב להד"ם או שאר טענות שהי' נאמן בהם וכיון דמחמת שבידו אתינן עלה א"כ מה"ת לעכב זכותו של זה בשביל שזה אינו רוצה להיות ציית דינא עם התובע לישבע על תביעתו והגע עצמך אם אמר על כלי זה של פלוני בענין שהי' נאמן. ושוב מת או הלך למ"ה פשיטא שאין מעכבין מליתן החפץ לזה ואף שזה התובע צועק חמס ואומר שהשליש שקר הוא דובר לא איכפת לן בהכי. וכן בההיא דסי' מ"ז וסי' ס"ב וסי' צ"ט וסי' רך"ב דאמרינן דמהימן משום שבידו ליתן לפלוני לא איכפת לן אם זה רוצה לישבע או לא רק היכא דלית לי' מיגו ורוצה להיות כע"א לא מהני אף כשרוצה לישבע מטעם ע"א הצריך שבועה כמ"ש הש"ך סי' נ"ו והגהות אשר"י בריש ב"מ הביאו הש"ך סי' רכ"ב:

ואמנם הש"ך הביא דברי המעדני מלך שהקשה על הג"א בזה דאין כאן מקום חיוב שבועה שאם מודה שהמוכר נתן לו א"כ האיך ישביעוהו כיון שהודה שנתן לו ואם שיטעון שנתן לחבירו הרי הודה שלא משך כו'. והש"ך כ' די"ל דמיירי שטוען שמשך והניחו אצל המוכר כו' אלא נראה דהרא"ש והפוסקים לא מיירי מדין שבועה כו' ע"ש. ולענ"ד דברי הש"ך בזה תמוהי' דאם בכה"ג מיירי פשיטא דאין כאן חיוב שבועה על המוכר דכיון שטוען שכבר קנה הטלית א"כ לו יהא שהמוכר נעשה גזלן על החפץ ונתנו לזה כיון דא"א לאהדורי' שהרי זה השני כבר זכה בדין א"כ פשיטא דאין המוכר מחויב שבועה שהרי החפץ כבר א"א ליתן לו והוי כמו שרפו או השליכו לים רק דמים אית לי' עליו והרי הדמי' רוצה ליתן לו כיון שאין כאן הכחשה בדמי' כלל ואע"ג שכ' בע"הע הביאו בח"מ סי' ר"ט במוכר לחבירו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד לו מקחו כבר כתב הב"י בסי' רי"א דלדעת הרמב"ם מיירי בפוסק על השער שבשוק ולענין שאם חוזר מקבל מי שפרע ולהמרדכי שם בשם ר"נ מיירי שקנו מידו וס"ל דמקנה דבר שא"ש ע"ש (ועיין בריש פ"ק ממסכת תרומות שהביא הירושלמי וכתב דלא משמע כן בב"מ וכ' לחלק בין קרקע למטלטלים וצ"ע על הפוסקים שלא הביאו דבריו) אבל כאן שכבר קנה בקנין והחפץ ברשותו עומד א"כ אין לו עליו רק טענת גזילה וכיון שא"א להחזיר גוף החפץ אין כאן רק תביעת דמי שיווי החפץ כשעת הגזילה והרי הוא מחזיר לו הדמים וא"ל דמיירי שנתייקר החפץ ז"א דהכא ע"כ לא מיירי בנתייקר דאל"כ קשה דלא שייך הצריכותא משום דמורי כו' אנא נמי דמי קיהיבנא כיון דבנתייקר מיירי וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ושאר מפרשים גבי הא דמוקי לדמי ע"ש. ולכך נלענ"ד בדעת הג"א דהתם קאי אמ"ש הרא"ש בשם ר"ת לפרש קו' הש"ס ונחזי זוזי ממאן נקט שנשאל למוכר ויהי' נאמן כע"א כו' והיינו בדנקט זוזי מחד וס"ל דע"כ מיירי ג"כ שהם מכחישים מי נתן המעות דאם מיירי שהם מודי' להמוכר מי נתן המעות רק שמחולקים למי נתרצה א"כ הו"ל לאקשויי ונחזי זוזי מאן יהיב שהרי טפי יש לחתוך הדין ע"פ של הלוקחים בעצמם ומהאי טעמא דלא נקיט האי לישנא (מפירש ר"י). ועוד דאם בסך המעות מודים הלוקחים מי נתן א"כ עיקר סמיכת הדיבור על המוכר למי נתרצה והרי בזה לא מהני אמירתו אם אומר שנתרצה לשני ואע"פ שאין ידוע אלא ע"פ המוכר מ"מ לא מהני כמבואר ברא"ש וטור וע"כ דמיירי שבאמת כ"א אומר שהוא נתן המעות ונתרצה לו רק שהמוכר יהי' נאמן אם יסייע לא' מהם כ"א וע"ז כ' שפיר בהג"א דהאידנא דתיקנו היסת אינו נאמן כ"א כיון שזה תובעו תן לי מקחי שקניתי ממך. ואם הי' מודה שממנו קיבל אע"ג דא"א לאהדורי גוף החפץ כיון שכבר נתנו לחבירו והעיד בב"ד שמכרו לו הי' מחויב לשלם עכ"פ הדמי' א"כ השתא שהוא מכחישו מחייב לישבע היסת והוי עד הצריך שבועה משא"כ היכא דנקיט זוזי מתרווייהו שאז הוא רוצה להחזיר לו הדמי' רק שהוא רוצה גוף החפץ וכיון שבאמירתו זכה חבירו וא"א להוציא מידו שוב אין לו עליו חיוב שבועה כלל דלא גרע מגזלן שמכר החפץ לאחר אין לו עליו אלא הדמים בלבד:

ובזה א"ש דברי הרא"ש והפוסקים שכתבו הך דינא שהמוכר בע"א ונדחק הש"ך לומר דמיירי כשפטרו משבועה וכה"ג והוא דוחק גדול. אבל לפי מ"ש א"ש שמבואר למעיין ברא"ש שלא כ' דהיכא דידוע ע"פ המוכר הוי כע"א רק בנקט מתרווייהו אבל בחד משמע מדבריו דלא מהימן שהרי כ' וז"ל כללא דמלתא כו' ואם אין ידוע אלא ע"פ המוכר אי נקט מתרווייהו ומקחו בידו נאמן כו' ואי אין מקחו בידו אי נקט זוזי מחד בעדי' או בדיבו' הלוקחי' זוכה במקח ואי נקט מתרווייהו כו' אלא חשיב כע"א עכ"ל הרי דמדייק בנקט מחד וידוע בעדים כו' ולא ביאר היכי דנקט מחד ואין מקחו בידו ואין ידוע כ"א ע"פ המוכר דמחשיב כע"א אלא ודאי דבכה"ג לא מחשיב כעד כיון שהוא צריך שבועה על המעות ודוקא במקחו בידו וידוע על פיו נאמן לומר שנתרצה לזה שנתן המעות כיון שיש לו מיגו ואין זה מתורת עדות משא"כ באין מקחו בידו אז דוקא אם ידוע בעדי' או בדיבור הלוקחים מי נתן המעות זוכה במקח אבל כשאין ידוע אלא ע"פ המוכר סתם הדברים משום דעכ"פ אין זוכה במקח על פיו כיון שאין לו מיגו ואם הוא כע"א זה תלוי באם לא פטרו משבועה אפילו כע"א לא הוי ואי פטרו משבועה הוי כע"א ולכך השמיט הדין היוצא מקו' הש"ס דפריך ונחזי כו' דמשמע דבכה"ג שאין מקחו בידו והוא ידוע ע"פ המוכר הוי עד המסייע משום דלדידן דתיקון היסת אינו עד אם לא כשפטרו משבועה או בלקחו החפץ מעצמם בלא ידיעת המוכר. ובלשון הטור סי' רכ"ב צ"ע שכ' לפיכך אם קיבל המעות מא' וידוע ממי קבלם ל"ש ע"פ עדים כו' או ע"פ המוכר בעצמו הוא זוכה במקח כו' אפילו אם מקחו בידו וכ"ש אם אינו בידו כו':

ולכאורה ז"א דבהך גוונא שידוע רק ע"פ המוכר ואין מקחו בידו מה"ת יזכה זה במקח כיון שהשני מכחישו ואומר שהוא נתן המעות ואפי' תימא דחשיב כע"א מ"מ אינו נאמן לגמרי שיזכה זה וע"כ לומר דהך וכ"ש כשאין מקחו בידו לא קאי אהיכא שידוע ע"פ עדי' או לוקחין כמ"ש שכן מבואר להדיא מדברי הרא"ש וכ"כ בפסקי הרא"ש וא"כ לפ"ז מצינן למימר דכה"ג שאין ידוע רק ע"פ המוכר אפילו ע"א לא הוי כיון שצריך שבועה שהרי זה מכחישו וזה ברור לענ"ד. איברא שלענ"ד צ"ע מ"ש בהג"א בפשיטות דבכה"ג הוי עד הצריך שבועה דמנ"ל הא דאע"ג דכתבו התוס' בסוגיא דקידושין גבי הן הן שלוחיו דעד הצריך שבועה אינו עד נראה דהיינו דוקא כגון התם שי"ל שהן נוגעים ואע"ג דאית ליה מיגו אמרינן דאי יאמרו אהדרינהו ללוה יצטרכו לישבע אע"ג דהשתא נמי משתבע מ"מ מה שנאמן בעדותו אינו רק מחמת שנשבע וכל שצריך שבועה להיות נאמן בעדותו אינו כלום אבל בכאן מה"ת יפסול המוכר מלהיות עד שחפץ זה של פלוני הוא ואע"פ שצריך לישבע מפני שזה תובעו המעות שנתן לו מ"מ אין זה בכלל עד הצריך שבועה וטפי יש לדמות דין זה להא דאיתא בסי' נ"ז סעיף י"ו ראובן שמכר לשמעון פרה וטלית שלא באחריות ובא יהודה וערער כו' יכול ראובן להעיד לו ועיין בסמ"ע מ"ש הטעם אף בטוען שראובן גזלה כו' דיכול לומר אני קניתי מאחר והכא לא שייך בלא"ה דלקריה גזלנא כיון שהלוקח השני מכיר בה שהוא של המוכר דהא משמע דהכא מיירי שכ"א טוען ברי שהוא זכה בה קודם בבית המוכר וחבירו הוא התופס בחנם וע"ש בטור בשם הרמב"ן שכ' היכא שזה מערער שלי הוא והמוכר מעיד אני מכרתי לו ואינו שלך ולכאורה להא דמי. והנה בסוגיא דריש ב"מ שם גרס רש"י ולא ידעינן דבזו אפי' ידע המוכר אינו נאמן משהלכו מלפניו והקדמונים תמהו בזה על רש"י דמה נשתנה זה מכל ע"א דעלמא שהוא פוטר משבועה ומחייב לשכנגדו שבועה דאורייתא. ולענ"ד י"ל דלכאורה אין המוכר יכול להיות ע"א דהוה עד הצריך שבועה וכמ"ש בהג"א וא"כ קשה על התוס' שכ' דקושית הש"ס הוא שיהא המוכר כע"א. אך י"ל דהג"א כ' האידנא דתיקנו שבועת היסת וקושית הש"ס על המשנה דאכתי שבועת היסת לא הוי. ולפי זה י"ל דרש"י לשיטתו בב"ק דכל כופר בפקדון צריך לישבע אף בכופר הכל אפילו שבועה דאורייתא דכיון דלא עשה לו טובה א"כ שפיר הוי עד הצריך שבועה ולכך לא מהימן כלל משהלכו לפניו רק במקחו בידו נאמן מטעם מיגו ולא מתורת עדות ודוק:

אך דלפי"ז קשה גם בנקט זוזי מחד אמאי מהימן דהא לשיטת רש"י צריך שבועה ונהי דמדכר דכיר מ"מ לא הוי אפי' כע"א וא"כ נהי שנאמר דגם לשיטת רש"י אינו נאמן רק כע"א מ"מ הא ע"א נמי לא הוי ומכ"ש לפי מאי דמשמע מרש"י דבנקט מחד מהימן לגמרי פשיטא תיקשי וכבר תמה הרא"ש וכל המפרשים דלמה יהי' נאמן יותר מע"א דעלמא:

ונלענ"ד ליישב ע"פ מה דאמרינן לקמן וביבמות דבבגדים חיישינן לשאלה וא"כ הוי הך טלית בכלל דברי' העשוין להשאיל ולהשכיר דקי"ל היכא דאיכא עדים ומערער שהחפץ שלו וגם ראה מוציאין מיד המוחזק וא"כ י"ל דאף אם אין מקחו בידו מ"מ שפיר מהימן במגו דאי בעי הוה אמר השאלתיו לך והיה מוציא מידם מהימן נמי לומר דחד מינייהו הוא וא"ל דאכתי מנ"ל להקשות דלמא מיירי דליכא עדים שהוא של מוכר וא"כ אינו נאמן להוציא בטענת שאולים לפי שזה יש לו מיגו דלהד"ם י"ל דז"א דנהי דהשתא לא מהני הלוקח השני להעיד שהוא של מוכר לפי שהוא נוגע שהוא רוצה להעמיד החפץ ביד מוכר שמכרו לו מ"מ כיון דעכ"פ קודם שהם באים לב"ד לטעון הי' זה כשר להעיד שחפץ זה הוא של המוכר א"כ שפיר מוציא המוכר בטענת שאולים שאין זה נאמן במיגו דלהד"ם דמרתת לטעון להד"ם כיון שחבירו יכול להיות ע"א שהוא של מוכר ומיגו במקום ע"א לא אמרינן וא"כ כיון שהמוכר יכול להוציא מידו בטענת שאולים הוי כמקחו בידו ונאמן המוכר במיגו זו לומר דחד מינייהו הוא וא"ל דהוי מיגו להוציא ז"א כיון שנאמן מחמת שהוא בידו לעשות כן ליטול מידם וליתן לזה בכה"ג אמרינן מיגו אף להוציא כמבואר בפוסקים ועוד דעכ"פ על החצי השני שזה מוחזק שפיר מהני סיוע דמוכר שלא יצטרך לישבע ולא שייך בזה עד הצריך שבועה שאין נאמנותו מטעם עדות רק מחמת מיגו:

וראיתי באו"ת סימן קל"ח שהקשה לפי מ"ש הרא"ש הטעם במנה שלישית לפי שהיה ידוע למפקיד מקודם דשל חד מינייהו הוא א"כ האיך פסק בסימן רכ"ב במקחו בידו ונקט מתרווייהו ולא ידע יש חולקין דהא ידוע למוכר מקודם דשל א' הוא וא"כ אע"פ שעכשיו אינו יודע למפקיד דמי ודינא שיהא מונח. ונלענ"ד לבאר ויבואר ג"כ לשיטת הרא"ש דברי הש"ס לקמן אא"ב רבנן התם דודאי האי מנה דחד מנייהו כו' שהקשה הרשב"א הביאו בש"מ דהא בהאי טעמא גופא לרבי יוסי נמי ניחא ומה חידש בזה אליבא דרבי יוסי ומה שתירץ שם דהמקשה סובר דבשלמא לרבנן הא דאמרי יהא מונח אין הטעם משום קנס רק משום שאין החלוק' אמת א"כ כאן דהחלוקה יכולה להיות אמת פסקינן יחלוקו משא"כ אליבא דר"י כו' ע"ש. לכאורה ז"א לשיטת הרא"ש דמשמע מדבריו דגם במנה שלישית החלוקה יכולה להיות אמת כמו בטלית כשאומר ארגתי ולא ס"ל סברת התוספ' שאין דרך שיקנה לו החצי (וגם לפי תירץ הרשב"א יש לדקדק בלשון הש"ס דבסברת המקשה נקט הכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא אמרי רבנן פלגי כו' ולא ביאר מאיזה טעם י"ל דתרווייהו הוא רק אח"כ כשתירץ לר' יוסי פירש דבריו אימר בהדדי אגבהו):

אמנם לשיטת הרא"ש נראה דהכל ניחא דהמקשן קאמר אלא מאי רבנן כו' משום דס"ל שהנפקד מוחזק מכח שניהם וא"כ דמי לאוחזין דמתני' שביאר הרא"ש הטעם דכיון ששניהם באים מוחזקים לפנינו בגוף הטלית צריך לפסוק דין חלוקה משום שאין לנו להפקיע חזקתו של זה ולומר שיהא מונח וא"כ גם גבי נפקד נימא הכי והשיב לו הש"ס האי מאי כו' וכוונת הש"ס בזה כסברת הרא"ש דבשלמא היכא שאנו יכולים לומר שבשעה שהחזיקו שניהם בטלית זה כדין החזיקו שניהם בה וא"כ כיון שגם עתה שניהם מוחזקים לפנינו בטלית זה אין לנו להפקיע חזקת כ"א ואמרינן יחלוקו וא"ל שבזה מפקיעין זכות של א' מהם שהיתה שלו ז"א דאמרי' כמו שהם עכשיו מוחזקין לפנינו אין זכות לזה בה יותר מזה כן הי' מאז שהחזיקו בה ואף ע"פ שאפשר שהיתה פעם א' של אחד מהם לבד מ"מ אין בפסק ב"ד זה הפקעת זכות דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות והרי לפנינו חזקת שניהם שוה ואין אתנו יודע שהיתה פ"א בחזקת הא' משא"כ היכא שע"כ היתה כבר בחזקת הא' בודאי אע"פ שאפשר שעתה גם לזה יש חלק בה מ"מ לא שייך למיזל בתר חזקה דהשתא לפסוק חלוקה שהרי יש כאן הפקעת זכות בודאי לא' מהם שהיתה שלו קודם ואזלינן בתר חזקה דמעיקרא דודאי דחד מינייהו גם עכשיו כמו שהיה מקודם ואם נפסוק חלוקה הרי אנו נוטלין מזה ונותנין לזה הלכך דינא שיהא מונח והיינו דקאמר התם ודאי האי מנה דחד מנייהו הוא ר"ל שע"כ היתה של אחד מהם ומידו היתה זאת ליד הנפקד הלכך לא מהני מה שהוא תופס בחזקת שניהם היכא דאיכא למימר דתרווייהו הוא ר"ל כיון שאין לנו זמן מוגבל לומר שבודאי היתה של אחד מהם לבד שהרי יוכל להיות שמשעה שהחזיקו בה היו שותפים בה דאפשר דא' הגביה גם לדעת חבירו וכה"ג וא"כ אין לנו להפקיע חזקת כ"א שהוא מוחזק לפנינו משא"כ לרבי יוסי ולדידיה צ"ל דהכא ליכא רמאי דבהדדי אגביהו נקטינן מיהא דעיקר סברת הרא"ש בזה מ"ש דכל שידוע לנפקד קודם שהוא של אחד יהא מונח היינו מטעם שכתבתי דבכה"ג אין כח ביד ב"ד לפסוק חלוקה דאז בע"כ נפקיע חזקת ממון של אחד שבודאי היה מוחזק בה מקודם ובכה"ג אזלינן בתר חזקה דמעיקרא ואמרינן דחד מינייהו ויהא מונח ואע"ג דלפום חזקה דהשתא שניהם מוחזקין דהנפקד כיד שניהם הוא אנן בתר חזקה דמעיקרא אזלינן משא"כ בטלית וכה"ג כיון דליכא חזקה דמעיקרא אזלינן בתר חזקה דהשתא ואמרינן שמא מעיקרא נמי הכי הוה והשתא א"ש מה שהקשה האו"ת בנקט זוזי ומקחו בידו נימא יהא מונח ולענ"ד לק"מ דהא התם שעדיין מקחו בידו א"כ אכתי משיכה לא הוה רק שהמוכר אומר שאינו רוצה לשנות דבורו והוא רוצה למכרו למי שנתרצה בשעת קבלת המעות אלא שאינו יודע למי נתרצה א"כ לא שייך לומר שהי' ידוע למוכר שהוא של א' ואין יכולים להפקיע חזקתו דז"א דדוקא במנה דודאי דחד לא מפקיעין חזקתו משא"כ בזה כיון דבמעות לא קנה ועד שעת משיכה אינו בחזקת שום א' שיהא נופל בו לומר שלא נפקיע מחזקתו וכיון שעדיין לא משך שום אחד ועכשיו מוחזקין בשוה דיד המוכר כיד שניהם פשיטא שאין לדון בזה יהא מונח רק חלוקה עדיפא כמו באוחזין. וזה ברור לפענ"ד:

ונחזור למ"ש לתרץ דברי רש"י דאף דהמוכר לא מהימן משום ע"א מ"מ נאמן משום מיגו ואם כינים אנחנו בדברינו אלה לשיטת רש"י יש בזה לפשוט ספיקו דכ"ת שאם נאמר דהיכא דהשליש אית ליה מיגו אעפ"כ אם אינו רוצה לישבע נגדו מי שכנגדו שאומר שלא עשאו שליש אין רשאי ליתן לזה מחמת המיגו של השליש א"כ גם בכאן תיקשי לשיטת רש"י מאי פריך ולחזי זוזי ממאן נקט דהא שפיר י"ל דנקט זוזי מחד ואפ"ה לא מהימן אפי' כע"א כיון דחייב שבועה ואי משום שהמוכר נאמן במיגו דשאולים נימא דמיירי דהמוכר אומר שאין רצונו לישבע ע"ז ואז לא מהני המיגו אלא ע"כ דז"א דכל שנאמנותו מטעם מיגו לא איכפת לן כלל אם יחוש לתביעת התובע לישבע כנגדו או לא שעתה אין אנו דנין בין הבע"ד בדין ודברים שיש להם זע"ז ולא על מה שיש לא' מהם נגד השליש שהוא לעזר לשכנגדו לכן נראה לפענ"ד דרוב הדינין האמורים בענין תביעת הבע"ד והשליש נאמן משניהם היינו בין הבעלי דינין שזה אומר כך וזה אומר כך והם מדיינים זה נגד זה אבל לא מיירי כשהב"ד פוסקים ע"פ השליש ליתן לזה וזה תובע לשליש. ולכן צ"ע לענ"ד במ"ש הש"ך בח"מ סימן נ"ו להשיג על אא"ז מהרש"א במה שנראה מדבריו דנאמנות שליש מטעם מגו וע"ש שכתב דאם ראוהו בידה קודם שנפלו החולקים לכ"ע לא הוי מיגו דהוי מיגו למפרע ולענ"ד נראה דודאי כל דיני שליש שבסימן זה איירינן לענין התביעה שתובע המלוה ללוה אם הלוה נפטר ע"י אמירת השליש שהיא פרוע אבל מ"מ אם המלוה תובע אח"כ השליש ואומר שהחזיר שלא כדין פשיטא דהשליש מחויב לישבע שהאמת אתו והחזירו כדין דאל"כ מאי מיגו איכא דאי בעי קליי' דהא אי הוה קליי' היה המלוה תובעו לשלם לו מדיני דגרמי כדקי"ל השורף שטרותיו של חבירו חייב וכן אי הוה מצנע ליה היה תובעו שיחזירנו לו וחייב היסת כמבואר ס"ס ס"ו וכן בסימן י"ו בטוען שטר שיש לי בידך לי בו זכות כו' ע"ש ובסמ"ע וא"כ השתא נמי כשאומר השליש פרוע ומחזיר השטר ללוה שפיר המלוה יכול לתובעו שהחזיר שלא כדין ללוה ומחויב לשלם מדינא דגרמי כדין שורף וכ"כ הש"ך סימן נ"ה ס"ק ד' בשם שו"ת מ"ב סימן פ"ה אלא דמ"מ נאמן לענין שאין המלוה יכול להוציאו מהלוה דע"ז שלא יוכל להוציא מהלוה שפיר אית ליה מיגו דאי בעי מצנע ליה או קליה:

ומ"ש המרדכי פ' החובל בשליש שאמר פרוע ושרף השטר והמלוה כופר השליש נאמן והביאו בד"מ ובסמ"ע ס"ק י"א בקצרה ושם משמע דמיירי שהמלוה תובע השליש מ"מ פשיט לפענ"ד דהתם נמי ר"ל דמהימן בשבועה דהא קאמר דהא דאי בעי מהימן היינו אפי' הפקיד בעדים ומשום מיגו דהחזרתי והרי בהחזרתי ודאי הי' צריך לישבע אלא דהוי ס"ד דאפי' שבועה לא מהני דדמי להא דאתה אמרת לי לקצצן דפריך כל כמיניה וע"ז כתב דלא דמי דהתם יש עדים שקצצן וליכא מיגו:

ולענ"ד דבריו תמוהים דהא אפי' אי הוה מיירי התם באיכא מיגו כגון שקצץ בלא עדים וכמ"ש לעיל מיניה בתשובו' מהר"מ מ"מ התם מטעמא דאנן סהדי שאין דרך ליתן רשות לקצץ נטיעות משא"כ כאן שהשליש אומר שהלוה פרע ולכך צוה המלוה לשורפו ולמה לא יהיה נאמן אלא שעכ"פ צריך שבועה ולפ"ז מ"ש הש"ך דבקודם שנפלו החילוקים הוה מיגו למפרע ז"א דמה בכך שראו הב"ד פ"א בידו לא מיבעיא אם לא אמר אז ולא מידי דמה בכך שהב"ד יודעין שזה מונח ת"י שטר אטו משום הא הוא דבר שאי אפשר להיות שנפרע מהלוה ויחזירנו לו שהרי ע"ד כן הושלש בידו מעיקרא. אלא אפי' אם החזיק אז לשטר מעליא בשעה שראו הב"ד מ"מ מאי עדיפותא דב"ד מאילו הושלש מעיקרא בעדי' דודאי היה שטר מעליא בעת הפקדון ומ"מ יכול הוא לומר פרוע מיגו דאי בעי קליי' או שהיה מחזירו ללוה וה"נ היה יכול לעשות כן אחר ראיית הב"ד בידו ושפיר מהימן בכל גווני לענין שלא יצטרך הלוה לפרוע למלוה ולענין תביעת המלוה לשליש נאמן בשבועה:

וא"כ אם ראוהו ב"ד בידו ולא יצא עדיין מתחת ידו ליד הב"ד רק היה אצלו עוד זמן מה עד שנפלו החלוקים פשיטא דאין ראיית הב"ד מעלה או מוריד בזה כלל רק העיקר הוא כבר יצא מתח"י השליש והובא לב"ד לאיזה צורך ונשאר תח"י הב"ד ושוב בא השליש ואמר שהוא פרוע ובהוחזק בב"ד כה"ג שעכ"פ לא חזר ליד השליש שוב אזדא ליה מיגו דיליה ואי משום מיגו שלא הי' מביאו לב"ד הו"ל מיגו למפרע משא"כ אם קודם שהובא לב"ד אמר השליש שהוא פרוע ואח"כ הובא לב"ד או שבשעת הבאה לב"ד תכ"ד אמר שהוא פרוע או שהוחזר לידו מהב"ד ושוב אומר שפרוע שפיר הו"ל מיגו שאין זה מיגו למפרע משא"כ אם הובא לב"ד והיה תחת ידי הב"ד זמן מה ולא אמר ולא מידי א"כ הרי יצא שלישותו מתח"י שוב לא מהימן אם אמר לאחר כ"ד שהוציא השלישות מתח"י וזהו סברת ר"נ אבל רבא ס"ל אע"ג דבעלמא לא אמרינן מיגו למפרע היינו כשיש סתירה להענין שהיה קודם ב"ד כגון אשה שאמרה א"א אני ואחר תכ"ד חזרה ואמרה פנויה אני אף ע"ג דאיכא מיגו דמעצמה אמרה א"א אני הו"ל מיגו למפרע אבל בזה שבשעת שיצא מתח"י ליד הב"ד לא אמר מידי הו"ל כאילו השטר עודנו תח"י ומהני אמירה דידיה ואין זה בכלל מיגו למפרע שבשעת שיצא מתח"י לב"ד עדיין לא נודע לנו מה טיבו ואם היינו רוצין לעשות מעשה לגבות בו היינו צריכין לשאלו ומפיו אנו חיין ואם היה אומר פרוע היה נאמן משום מיגו נמצא שגם עתה לא נפיק מחזקת השליש להיות נידון אחר פיו והיינו דאמרינן ההיא אתתא דנפיק שטרא מתותיה ידה ר"ל שיצא מתח"י ובא ליד ב"ד אי אמרה ידענא ביה כו' וכך הם דברי הש"ע שהביא לקמן והוציאם מתח"י בב"ד ואמר פרוע הוא אע"פ שהשטר מקוים נאמן שאילו רצה היה שורפו או קורעו ומשמע קצת דאתחזק בב"ד כפירש"י ואפ"ה כתב שהוציאם מתח"י בב"ד משום דכך מתפרש לשון דנפק מתותי ידה ר"ל שבא ליד ב"ד. וזה שכתב הטור ואפי' נראה כבר בב"ד שהוציא השטר מתח"י סתם ושתק עד שנתקיים ועיין ש"ך ס"ק יו"ד שהשיג עליו ולענ"ד מה שכתב עד שנתקיים אין ר"ל שהשליש ידע מזה שהב"ד לוקחין השטרות לצורך קיום רק שהב"ד לקחו השטר לצורך קיום ומ"מ כיון שהוציאם בסתם ושתק שפיר מהני ליה הך מיגו שאם רצה היה שורפו ומ"ש עד שנתקיים היינו שהב"ד לקחוהו כדי לקיימו ואף אם יניח בצ"ע מה שכתב הטור עד שנתקיים וכמ"ש הש"ך מ"מ שפיר כתב הטור שהוציא מתח"י סתם ושתק וי"ל כמ"ש דמטעם זה מועיל המיגו אליבא דרבא:

ולכן מ"ש הש"ך להוכיח מהתוס' שהוכיחו מכאן דמיגו למפרע לא לא אמרינן וכתב דהא רבא ס"ל דהוי מיגו ז"א דגם רבא מודה במיגו למפרע גמור רק בזה ס"ל דכיון שמסרם לב"ד בסתם ושתק לא הוחזר השטר בזה כאילו אמר שהשטר טוב וכיון שאז לא נודע מה טיבו גם עכשיו שהוא ביד ב"ד כאילו עודן ביד שליש דיינינן ליה דהוי מהני ליה הך מיגו וה"נ הרי בשעת מסירה לב"ד היה לו מיגו זו והיה נאמן לומר פרוע במיגו זו בזה שמסר בשתיק' לא מבטלינן להימנותא דשליש וע"ד כן מסרו לב"ד שהוא יגיד להם מה טיבו של שטר זה והרי הוא אומר פרוע הוא וגם מ"ש הש"ך ועוד דאם כן מ"מ מאי פריך רבא כו' אי בעי קלתיה (חסר בש"ך תיבת לא אמרינן) ואזלינן בתר אתחזק וכי אתחזק שטרא מעליא הוא כו' נפלאתי דדוקא לשיטת רש"י דמפרש אתחזק הוא מקוים הדבר תלוי בשטרא מעליא דמקוים שטרא מעליא הוא משא"כ אינו מקוים משא"כ להתוס' שמפרשים שראוהו בידה מאי מעליותא דשטר בזה שראו השטר בידה רק העיקר דמחמת דאתחזק היינו שראוהו בידה בטלה מיגו דקלתיה ואין אנו חוששין לדברי השליש שאומר פרוע ודינו כאומר א"י מה טיבו וכמ"ש הש"ך בשם תשובת הרשב"א סימן ס"ה ס"ק דדל נאמנות מהכא לא מרעינן לשטרא (ולהש"ך שם עכ"פ אין מחזירין ללוה ע"ש) שהרי אין ידוע אם שייך למלוה או ללוה ושפיר פריך רבא משובר דכיון שהב"ד ראו השובר ביד שליש ולא ביד הלוה א"כ יש לנו ספק אם מיד המלוה בא ליד השליש שנתנו לידו אם ירצה לפרעו ימסרנו לו או שמא כבר פרעו ונשאר בידו או מיד הלוה בא לו רק שאנו סומכין על דברי השליש שיש לו מיגו שהיה מוסרו ליד הלוה וכיון שראוהו ב"ד ביד השליש אזדא לה המיגו ודל דברי השליש מהכא והוה כשובר הנמצא ביד שליש ואינו ידוע מה טיבו דלא מהני כמבואר בסימן ס"ה ומ"ש הר"י מוחזק בשובר מעליא לא ידענא במה החזיק להיות שובר מעליא וגם מ"ש והאיך אפשר לו לעשות בענין אחר צ"ע דאטו משום שא"א לו לעשות בענין אחר יהא נאמן בלא מיגו ומה זה ראיה להכשיר השובר וגם דבאמת הי' לו למוסרו ללוה וכמ"ש ג"כ המהרש"א דזהו המיגו שלא היה מראהו לבד רק הי' מוסרו ללוה ור"נ דס"ל דאין זה מיגו א"כ דברי השליש לאו כלום הוא וממילא דאין מציאת השובר ביד שליש מועיל כלל. ומ"ש הש"ך שם לחלוק על הב"י שכתב דא"צ לישבע כיון שאינו אומר שהוא שלו אלא של אחר וע"ז תמה דא"כ לא שבקת חיי כו' לענ"ד דבריו תמוהים דאם יגזול בעדים פשיטא דלא מהני אמירתו שליש אני ובלא עדים ל"ל לעשות קנוניא עם חבירו גם את הכל יקח לעצמו:

אמנם הדבר פשוט כמש"ל דודאי אם זה יתבע לשליש שגזל ממנו יצטרך השליש או להחזיר לו או לישבע שלא גזל רק שבא לידו בתורת שליש רק שעכשיו אנו דנין בין התובע ובין הנתבע על החפץ המושלש וכיון שזה אומר שהחפץ הוא של פלוני יהבינן ליה בלא שבועה ע"פ זה שהחפץ עתה בידו וזה שצועק חמס שהחפץ שזה גזל ממנו חזרה תביעתו על השליש ובאמת צריך לישבע נגדו וכן נראה מדברי הש"ך גופיה דודאי תביעתו להשליש היא תביעה גמורה אך מתשובת מהר"ם דמייתי הש"ך משמע דא"צ השליש לישבע שכתב משום דחזקה שליח עושה שליחותו וחזקה אין אדם חוטא כו'. ולפמ"ש בגזלתני ודאי דמודה דהא לא שייך חזקה שליח כו' ומשום חזקה דאין אדם חוטא כו' נראה דאע"פ כן צריך לישבע דאטו אם טען אחד על חבירו ששרף שטרו והוא כופר נימא חזקה אין אדם חוטא וכן בהחזיר השטר שלא כדין וכמש"ל וכל טענה שאדם טוען על חבירו צריך לישבע אף שלא הגיע לו הנאה כגון נזקין במזיד ודד"ג וכיוצא. ושוב מצאתי בפ"י שכ' בגיטין ושטרות שיכול למסור למי שכותבין על שמו שייך הימניה ובמטלטלין הטעם דאין אדם חוטא כו' וכיון שנאמן לתפוס לעצמו בשבועת היסת כמו כן יכול לתפוס לאחר ומבואר דמשום הך דאין אדם חוטא כו' מהני שיעשה בחפץ כמאמרו אבל מה שנראה מדבריו דמחמת האי טעמא מהני אף בדברים העשוין להשאיל ובא לידו בתורת שאלה ואומר של אחר הוא משום דאין אדם חוטא ז"א דבשביל זה אין להוציא מחזקת מרא קמא ובזה ודאי שייך סברת הש"ך דמי שירצה לעשות קנוניא על דברים העשוין כו' יעשה קנוניא. וא"ל כמ"ש לעיל דמכל מקום בעי שבועה דזה אינו דעל כל פנים מי שירצה לישבע לשקר יכול לעשות דבלא קנוניא זו דינא הוא דמוציאין ממנו ואפשר דגם הפ"י באומר בתור' שאלה דבזה אין יכול לתפוס לעצמו בהיסת אם לא ע"י שיטמין ויכחיש לגמרי ולפיכך אין יכול לתפוס לחבירו להוציא מחזקת מרא קמא משא"כ לענין טענת נפילה או גזלתני שא"צ להטמין שהרי יוכל לומר מכרת לי אך לא מסתבר וגם לא משמע שם הכי:

והנה כל הענין בדברי הש"ך כתבתי מבחוץ מבלי עיון רק משקול הדעת ולעת הפנאי בל"נ אשובה אראה ביתר דברי הש"ך ובדברי הבאים אחריו לראות היעמדו דברי או לא וכעת סמכתי על כ"ת שבנפה שלו יבור וכתבתי לזכרון דברים כי מילי דסברא אינון:

והנה בפרק ז"ב בסוגיא דההיא אתתא כו' ופירש רש"י דאתחזק בב"ד דכתיבו הנפק והתוספות ומפרשים תמהו בזה דמ"מ שייך מיגו דקלתיה ונראה ע"פ מ"ש הרשב"א בתשובה הובאה בש"ך סימן ס"ה לענין יורשי הנפקד שאומרים מה טיבו אין זה מבטל השטר והוכחתו דאל"כ אמאי לא הימני' ר"נ דל נאמנות מהכא הוי כאומר א"י מה טיבו ע"ש ומה שדחה הש"ך הוא דחוק וחתני הרב המאה"ג מוה' יעקב יהושיע הלוי הורוויץ אמר דאין ראיה מהתם דהתם כשאומר מה טיבו היינו שאינו יודע אם מיד המלוה או מיד הלוה כמבואר שם אף ביורשים הדין כן כמו בנפקד עצמו משא"כ כאן דמיירי שאומרת שיודעת שהמלוה הפקידו אלא שאומרת שהוא פרוע אי לאו משום דמהימנא מה"ת יתבטל השטר וכיון דאתחזק בב"ד ואין לה מיגו שתהיה נאמנת מחמתו מה"ת לבטל השטר והוא נכון:

אלא דלפי"ז קשה דמה בכך דאתחזק שראו הב"ד בידה כמ"ש התוספות כיון שלא אמרה אז שמיד המלוה בא לידה א"כ עדיין היתה נאמנת לומר א"י מה טיבו וא"כ גם פרוע היא נאמנת במיגו דא"י מה טיבו דהא אין כאן מיגו למפרע שהרי גם אחר שראוהו הב"ד בידה יכולה לומר מה טיבו ודוחק לומר דמיירי דאמר' בשעת ראיה בידה שמיד המלוה בא לידה ושוב אחר כך אמרה פרוע הוא. אך אי מיירי דכתב ביה הנפק ואז ודאי מיד המלוה בא דלוה לא מקיים שטרא וא"כ מיד שראוהו ב"ד בידה שוב אין לה מיגו וזה דעת רש"י דס"ל דודאי מיירי שראוהו ב"ד בידה כדאמר ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה דלשון זה משמע שראוהו ב"ד ועיין בחידושי הר"ן דמפרש שמסרתו לב"ד רק שרבא הי' סובר דאי בעי קלתי' ויש לה דין שליש דהא הימנה פ"א כמ"ש המפרשים שם וע"ז קאמר ר"נ כיון דאתחזק בב"ד שכתוב בו הנפק ואם כן אין כאן מיגו דאף אם תאמר א"י מה טיבו לא איכפת לן דודאי שטרא מעליא היא ביד המלוה רק שנאמר שיש לה דין שליש כיון דאי בעי קלתי' זה לא אמרינן:

ודאתאן עלה נראה לענ"ד ברור לדינא כמ"ש דמה שאין השליש רוצה לישבע אינו מעכב זכותו כלל וכה"ג בדיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי דקם דינא ואף ע"פ שזה יכול לתבוע להדיין שהפסיד מ"מ הזוכה זכה בדינו. וכבר כתבתי שיש להוכיח קצת כן מריש ב"מ דפריך ונחזי זוזי כו' דלמקצת פרושים תיקשי דהו"מ לאוקמי בכה"ג שאין רוצה לקבל עליו שבועה דאז לא מהני מיגו דידיה אלא ע"כ דבכל גווני מהני המיגו. והנה אמרתי אגלה אזניו מה שכתבתי בחידושי בישוב קושית התוספ' שם שהקשו על הא דמקשי הגמרא ונחזי זוזי ממאן נקיט וכתבו התוס' דהוה מצי לשנויי דליתא קמן דנשייליה ונלענ"ד לתרץ דהנה לעיל אמרינן צריכא כו' דאי תנא מציאה כו' ופירשו התוס' דבמקח וממכר דליכא מורי היתרא דלאו מידי חסר כו' ז"א מדתפיס בה סובר לומר אמת וישבע ג"כ שהוא שלו כו':

ולכאורה קשה דלפי מה דס"ל לאביי גם במציאה נמי ע"כ שהשבועה דשמא מסופק במלוה ישינה א"כ במקח וממכר נמי ניחוש לה דשמא מספקא ליה בהך מילתא גופא אם נתרצה לו המוכר ויפרוש מספק דא"ל דבמציאה היה סובר טעמא משום מורי היתרא לחוד ז"א כמ"ש לעיל דמשום מורי היתרא אין מחייבין להמוחזק שבועה וע"כ טעמא שלא יהא תוקף א"כ לא שייך שם מורי היתרא וע"כ משום ספק מלוה ישינה וא"כ כיון דחיישינן לספק כזה א"כ גם במקח וממכר נחייבו שבועה ונאמר שאינו סבור לומר אמת רק מספקא ליה וע"י שבועה יפרוש. ולכן נלענ"ד ע"פ מש"ל דברי הפ"י דגם במציאה היה מקום לומר דמספקא ליה בהא מלתא גופא אם הגביה תחלה רק דהש"ס אדרבי יוחנן פריך ולכאורה קשה דהא רבינא פריך שם אהא דמשביעין אותו שאינה ברשותו והא קעבר בלא תחמוד ומשני לא תחמוד בלא דמי משמע וק' דלפי ס"ד דרבינא הו"ל לאקשויי אמתני' וא"ל דשמא הוה מספקא ליה בהא גופא ז"א דלאו דלא תחמוד ליתא בחזרה כנרא' מדברי הרמב"ם בהלכות גזילה פרק ואם כן לא שייך פרשי מספק שבועה ונלענ"ד לתרץ דבלא"ה א"ש הא דפריך מיגו דחשוד ולא קאמר דמספקא ליה בהא גופא שהתוס' שם כתבו ממונא איתא בחזרה שאם לא יזכור שמגיע לו יחזיר שא"ל שמספק יעכב לעצמו דא"כ אף מספק שבועה לא יפרוש ע"ש. וזה שייך דוקא במלוה ישינה משא"כ אם נאמר דמספקא ליה בהא מלתא גופא לא שייך שלוקח אדעתא דרמי אנפשיה למדכר ובימים שבינתיים הו"ל ידיעה כיון דהשתא לא דכיר פשיטא שלא יזכור עוד כל ימות עולם ואם רוצה ליטל מספק משתבע נמי מספק. אך כל זה במציאה משא"כ במקח וממכר י"ל דנקט זוזי מתרווייהו וליתא למוכר קמן א"כ יש לחוש שמא מספקא ליה בהא מלתא גופא ולכך הוא תופס מספק וגומר בדעתו שאם יבא המוכר ויאמר של חבירו נתרצ' יחזיר לו והלכך רמו שבועה עליו. ולכך לא מצי לאקשויי אמתני' דהא קעבר על לא תחמוד משום דמצי לשנויי ליה דבכה"ג מיירי ולפ"ז א"ש מה שהקשיתי על הצריכותא דליתני מציאה לחוד ואי משום דס"ד דמורי היתרא הא במקח וממכר נמי איכא למימר דמחמת ספק אומר כן. ולפי מ"ש א"ש כיון דבאמת מוקמינן דהמוכר קמן ולא ידע א"כ לא שייך בזה לומר שעושה כן מחמת ספק כיון שהמוכר לפנינו ואומר שאינו יודע שוב אין לו על מה לסמוך לתפוס מספק. והשתא א"ש מה שהקשו התוספות דה"מ לאוקמא דליתא קמן דנשיילי'. ולפי מ"ש א"ש דלא מצי לאוקמא בכה"ג דאי הוה משני דליתא קמן ולא משכח לאוקמי במו"מ בענין אחר א"כ הדרא קושיית הש"ס לדוכת' ליתני מציאה לחוד וממילא ידעינן במקח וממכר דליכא למימר דסד"א כיון דלית ליה היתרא מסתמא הוא סבור לומר אמת וישבע ג"כ דז"א כיון דהמוכר ליתא קמן א"כ שוב י"ל שמא מספקא ליה ותופס מספק עד שיבא המוכר ויתברר לו כנ"ל. והנה ידוע לכ"ת המוני הטרדות כי רבו ונוסף ע"ז חלישות כוחי ולכבודו כתבתי הדברים אלה ויתר שאלותיו לא עיינתי כעת ובל"נ אקח מועד משרים לשפוט וה' יהיה בעזרו ועליו יציץ נזרו. דברי בד"ז זעירא מן חברייא:

הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד

תוכן העניינים

בית אפרים חושן משפט

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה