אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה נג

שאלה נב

שאלה יוה"כ שאסור בכל מלאכה שאסורה בשבת אם נוהג ביוה"כ איסור מחמר אחר בהמתו ושביתת עבד ובהמה כיון שאינם נכללין בשבת בכלל מלאכה רק פרט לך הכתוב לאו בפ"ע על מחמר ועשה על שביתת בהמה ועבד לדעת הפוסקים דביו"ט אין איסור שביתת בהמתו דלדבריהם יש לומר שגם יוה"כ קל הוא בזה מאיסור שבת ואין איסור מחמר ושביתה נוהג בו וגם בשבת שאסור בו מחמר אם הוא בבהמתו דוקא או אפילו בבהמת חבירו:

תשובה הנה דבר זה נפתח ברבוותא הגאון בעל שאגת אריה בתשובותיו סימן ע"ב ודעתו דמחמר נוהג ביוה"כ וראייתו מהא דאמרינן בחולין דף ק"א שבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה מנין שחייב ע"ז בפ"ע וע"ז בפ"ע ת"ל שבת היא יוה"כ היא דברי ריה"ג ר"ע אומר אינו חייב אלא אחת ופריך מהא אדריה"ג התם דאמר אין אחע"א בכולל ומסיק איפוך דר"ע לריה"ג ומזה מוכח דמחמר נוהג ביוה"כ דאל"כ ל"ל שבת היא לומר דחל על יוה"כ דהא ק"ו הוא מה יוה"כ שחל על שבת משום כולל דאיסור אכילה מכ"ש שבת דחל איוה"כ בכולל דהא שבת הו"ל כולל לגבי יוה"כ דיוה"כ אין מחמר נוהג בו וע"כ דנוהג וא"ל דע"י מחמר לא חשיב כולל כיון שאין בו חיוב חטאת לא מהני כולל שלו לחייב חטאת ז"א דמוכח ממתני' דיש אוכל אכילה אחת דאמרינן מוסיף בכה"ג וכיון דאתוסף לגבוה אע"ג דאין בו חטאת מכל מקום מועיל להיות נחשב איסור מוסיף וא"כ ה"ה לענין כולל אמרינן הכי ע"ש שהאריך ולכאורה היה אפשר לדחות לפי מ"ש הלח"מ בהלכות מ"א דבב"ח לא הוי איסור מוסיף אע"ג דאסור בהנאה משום דאין לוקין על הנאה ולפ"ז י"ל לפי מה דאמר ר"י בשבת דף קי"ג מחמר פטור מכלום דאע"ג דאיכא לאו לאו שניתן לאזהרת ב"ד הוא כו' ולפי"ז י"ל כמו דאיסור לאו בלא מלקות אינו מועיל להיות מוסיף כמו כן אינו מועיל להיות כולל וא"כ אפילו תימא דמחמר אינו נוהג ביוה"כ לא מיקרי שבת כולל מחמת שכולל לאו בלא איסור. ואפשר לומר כיון דלמאי דאפכן ר"ע הוא דקאמר להנך רבויי דשבת הוא יוה"כ הוא ובריש אלו הן הלוקין אמרינן דר"ע סבירא ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ותיקשי לדידיה דהא כולל לאו דמחמר שיש בו מלקות לר"ע ול"ל שבת היא ושפיר מוכח דגם יוה"כ נוהג בו מחמר ואין כאן כולל:

אך לפי זה י"ל דא"צ למאי דאסברה לן הש"א ז"ל דגם באיסור לאו מיקרי כולל כיון דאשכחן הכי גבי מוסיף דבפשיטות י"ל דר"י בשבת שם קאמר דפטור מחטאת משום דהוקש לע"ז דעביד מעשה בגופיה ולכך פטור מסקילה כיון שאין שגגתו בחטאת וע"ש בפירש"י דע"א קעביד מעשה בגופיה שמשתחוה לה משא"כ מחמר שמנהיג בקול והתוספות שם בדף ע' אהא דהוקשה כל התורה לע"א הקשו דהא ר"ע סבירא ליה דקרא במגדף היינו מברך השם כתיב ותירצו דלר"ע אין ה"נ א"נ דהוקשה כל התורה למברך השם ולפי זה אליבא דר"ע י"ל דשפיר איכא חיוב חטאת במחמר דהא מברך השם נמי ליכא מעשה אלא דבור בלבד ומחייב עליו חטאת ואם כן שפיר הו"ל שבת כולל במחמר לגבי יוה"כ ואם כן כיון דהכא למאי דאפכן ר"ע הוא דאמר להנך לימודים וקשה לדידיה שבת היא ל"ל ומוכח דיוה"כ נוהג מחמר. אך באמת יש לדחות דלמאן דסבר מחמר חייב חטאת שוב הוא נכלל בכל מלאכה ופשיטא דנוהג ביוה"כ ואין כאן כולל רק כי מספקא לן אליבא מ"ד דמחמר אינו רק לאו י"ל שאינו בכלל מלאכה ואינו נוהג ביוה"כ וא"כ אין ראיה מר"ע דלדידיה ודאי ליכא כולל ואיצטרך שבת היא משא"כ למאי דקי"ל דהוי לאו י"ל דאינו נוהג ביוה"כ:

והנה בשאגת אריה שם כתב לדקדק אהא דאמרינן התם שלח ר"י בר גיורא משמיה דר"י למאי דאפכן ואליבא דריה"ג שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור דל"ל למימר למאי דאפכן אליבא דריה"ג דהל"ל הכי אפי' כפי דהוה ס"ד מעיקרא דר"ע אמר אינו חייב אלא אחת ולא שמעינן הך דינא אליבא דר"ע וכתב שאם היינו מפרשים טעמא דהך דריה"ג משום דשבת חל על יוה"כ הוי כולל באיסור חמור כו' הוי אתי שפיר דדוקא לריה"ג דאשכחן דמחלק בהכי משא"כ לר"ע דלא אשכחן לחלק כו' ומזה כתב גם כן להוכיח דמחמר נוהג ביוה"כ דאל"כ ה"ל לפרושי משום האי טעמא והיה מדוקדק ג"כ הך דקאמר למאי דאפכן ע"ש. ולענ"ד יש מקום לפרש דלכאורה לפי דעת כמה פוסקים קי"ל דתוספות יוה"כ היא מדאורייתא ותוספות שבת וי"ט לאו דאורייתא והנה התוס' בפסחים דף ל"ה ובשבועות דף ל"ד כתבו גבי אוכל נבלה ביוה"כ פטור משום דמחיים היתה אסורה מחמת איסור שאינו זבוח ואיסור זה לא פקע גם אחרי שנתנבלה ולא מצי יוה"כ למיחל עליו אף שנתנבלה ביוה"כ ע"ש. ולפ"ז י"ל דערב יוה"כ כשמגיע זמן התוספות חל עליו איסורא דאורייתא ואכתי ליתא לאיסור שבת בהאי שעתא וא"כ יוה"כ קדים ולא חייל שבת עליה ואף דתוס' יוה"כ אינו רק איסור דאורייתא ולא כרת כבר כ' התוס' בשבועות לחד תירוצה בכה"ג אין אחע"א ע"ש אך י"ל כיון דהכא קיימינן אליבא דר"ע ובר"ה דף ט' מבואר דאליבא דר"ע גם תוספות שבת דאוריית' ועיין בתוס' שם אך עדיין י"ל דיוה"כ קדים דלפי מה דקיימינן השתא אין מועיל מה דבהדדי קאתי רק שהאחד יהיה כולל או מוסיף. ולפי"ז בהגיע ע"ש ועיה"כ בזמן התוספות אז יוה"כ נאסר באכילה ובמלאכה והוי כולל והוא חל בתוספות ואיסור שבת אכתי לא חייל שאין מוסיף באיסור סקילה שהרי על תוספות שבת אינו חייב סקילה וגם אין כאן כולל דמחמר דלר"ע דמחמר חייב חטאת פשיטא דגם ביה"כ נוהג מחמר כמש"ל והלכך אף דלכשתחשך שפיר אתא איסור שבת וחייל משום דאז מוסיף באיסור סקילה מכל מקום יוה"כ דקדים לחייל תו לא פקע למאי דאפכן ואליבא דריה"ג ולא קאמר למאי דס"ד ואליבא משום דאליבא דר"ע צ"ל הא דאמר אינו חייב אלא אחת היינו דשגג ביוה"כ והזיד בשבת דהא יוה"כ קדים אבל לריה"ג מצינן למימר דמחמר אין נוהג ביוה"כ ולכן בעת תוספות שבת תרווייהו כהדדי נינהו דיוה"כ הוי כולל באיסור אכילה ושבת כולל באיסור מחמר ולכן דוקא בשגג בשבת משום דשבת עדיפא דקביעי וקיימא כדאמר אביי בטעמא. (ולפי זה מוכח מכאן דאיסור מחמר הוא אפילו בתוספות שבת וקצת צ"ע בפרק מי שהחשיך ואי הוה אמרינן דאין נוהג בתוספות הוי א"ש מ"ש האחרונים בשם רש"ל שהקשה ל"ל קרא בתוספות שבת דהוא ק"ו מי"ט ולפמ"ש יש לומר דנ"מ לענין מחמר ושביתה למ"ד דבי"ט אינו נוהג. וצ"ע כעת בדין זה):

ובחידושי כ' ליישב מה דשלח ר"י בר גיורא למאי דאפכן ואליבא דריה"ג דוקא ולא לפי מה דס"ד ואליבא דר"ע ע"פ מה שהקשו התוס' שם דהא הזיד בשבת לר"ע נמי פטור דלאו שב מידיעתו הוא ותירצו דיוה"כ חמיר ליה שהוא יום מחילה וסליחה. ומלבד מה שיש לדקדק על סברתם דמה בכך שהיה שב מחמת אימת ד"א אנן שב מידיעתו בעינן אך בלא"ה קשה דהא בדף ה' אמרינן פלוגתא דר"ע ור"ש ות"ק ס"ל פרט למומר והרמב"ם בהל' שגגות פסק כוותיה דת"ק והמשנה למלך שם כ' דלשיטת התוספות אפילו שב בתשובה לא מהני ע"ש ולת"ק פשיטא דלא מהני אם היה שב מידיעתו שהוא יום מחילה וסליחה כיון דעכ"פ הוא מומר מחמת שהזיד בשבת ודוחק לומר דהא אתי' כר"ש לכן נ"ל ליישב לשיטת התוספות דבשבת דף ע' אמרינן ורבנן שגגה במאי ר"ש אמר עד שישגוג בלאו וכרת. ולפי"ז שפיר י"ל דהזיד בשבת בלאו בלבד ואם כן הוי שפיר שב מידיעתו על יוה"כ שהוא כרת אך י"ל דהתוספות מקשין שפיר דהא הכא קיימינן אליבא דר"י ור"י סבירא ליה התם כיון ששגג בכ' אף ע"פ שהזיד בלאו אם כן הא דאמרינן הזיד בשבת היינו סקילה וכרת ולכך פטור על שבת וממילא דאינו שב מידיעתו על יוה"כ אך י"ל דהתוספות כתבו שם בשבת דר"י ס"ל אף ע"פ שהזיד בלאו משום דיליף הא דאין חייבים חטאת רק על דבר שזדונו כרת מדמתני ליה ריב"ל לבריה תורה א' הוקשה כל התורה לע"א והתם לא כתב לאו אבל לרבי דיליף דחיוב חטאת על דבר שזדונו כרת מג"ש דעליה גם ר"י מודה דבעינן שישגוג בלאו וכרת א"כ שפיר י"ל דהא דשלח ר"י היינו אליבא דרבי דיליף מעלי' ובעינן שישגוג בלאו וכרת ומיירי הכא שהזיד בשבת בלאו בלבד ושפיר הוי שב מידיעתו לגבי יוה"כ. ולפי זה א"ש הא דשלח ליה למאי דאפכן ואליבא דריה"ג דלדידיה שפיר יש לומר דסבר כרבי דיליף מעליו אבל לר"ע לא מצי למימר הכי דמבואר שם בשבת דרבנן דילפי מתורה אחת הוא ר"ע דפליג אמונבז וכ"כ התוספות שם וכיון דיליף מתורה אחת סבירא ליה לר' יוחנן אליביה דשגג בכרת אף ע"פ שהזיד בלאו אם כן אם הזיד בשבת בלא"ה פטור על יוה"כ אף אם איסור חל איסור משום דאינו שב מידיעתו כיון שע"כ מזיד בסקילה ולכך שלח למאי דאפכן דשפיר מיירי לריה"ג בהזיד בלאו לבד והוי שב מידיעתו על יוה"כ ואשמועינן דאפ"ה פטור דאין אחע"א ונכון:

ולכאורה נראה להביא ראיה דאיסור מחמר אינו נוהג ביוה"כ מדאמרינן ביומא דף ס"ז בראשונה היו קושרין לשון של זהורית כו' התקינו שיהיה קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו ומשמע דעל ראש השעיר היו מביאים אותו וכדמשמע לעיל דף מ"א ע"ב דקאמר של שעיר המשתלח דבעי חליקה בעי שיעור ע"ש ואם כן קשה כיון דמשמע דהך דלשון זהורית שהביא עמו למדבר אינו מן הדין שהרי מתחלה היו קושרין אותו על פתח האולם רק לפי שהיו עצבין התקינו שיהיו חולק כו' ואיך מתקני רבנן מלתא כי האי דאית ביה איסור דאורייתא שעובר בלאו דמחמר וע"כ לומר דאיסור מחמר אינו נוהג ביוה"כ ופשיטא שאין סברא לומר דעביד כדאמרינן בשבת כשהוא מהלך מניחו עליה כיון שהיה הצוק רחוק מהלך עשרה מילין ולא יספיק לו כל היום אם יעשה כן וא"ל דהתם היינו טעמא דלא חיישינן למחמר לפי שאין השעיר שלו אלא של מוקדשין ז"א דדוקא לענין שביתת בהמתו אין איסור רק בשלו אבל לענין מחמר אפילו בבהמת חבירו אסור כמ"ש הר"ן פ"ק דע"ז וכ"כ הריב"ש בתשובה והביאו המ"א סימן רס"ו:

אך בא"ר כ' בשם ספר לחם משנה על משניות שחולק על הר"ן וכ' דמשמע מכל הפוסקים דמחמר נמי אין איסור רק בבהמה שלו דוקא וקצת יש להביא ראיה לדברי הלח"מ מפסחים דף ס"ו דאמר התם בע"פ שחל בשבת מי שפסחו טלה תוחב הסכין בין צמרו כו' והא קעביד עבודה בקדשים דעביד כהלל שמביאה חולין לעזרה ומקדישה ובתר הכי פריך והלא מחמר מחמר כלאחר יד הוא כו' ונראה דמעיקרא הוה ס"ד דמאתמול היה קדוש לא הוה קשיא ליה והלא מחמר כיון שכבר היה מוקדש לשמים אין בו איסור משום מחמר כיון דלאו דידיה הוא משא"כ לבתר דמשני שהיה מביאה חולין לעזרה שפיר מקשה והלא מחמר והוא נכון:

אמנם כן בפשיטות נדחה הראיה מהך דשעיר לפי מה דאמרינן בפסחים דמחמר כלאחר יד הוא ופריך דהא איסור דרבנן איכא ומשני היינו דקמבעיא להו דבר שבות מהו לעקרו במקום מצוה והשיב הנח להם כו' ואם כן כאן נמי מחמר כלאחר יד הוא ולפי שהיו עצבין כשהיה קשור על פתח האולם התירו לעקור שבות דה"ל במקום מצוה והתקינו להביאו למדבר על ראש השעיר ולחלקו כו' אך עדיין יש מקום להוכיח ממה דהוי מספקא להו לבני בתירה הך דינא ולמה לא פשטוה מיוה"כ שהתירו לעקור דבר שבות במקום מצוה ובשלמא בגוף הדין אם פסח דוחה שבת אם לא שפיר י"ל שלא אירע בימיהם ע"פ שחל בשבת כיון שהיו מקדשין ע"פ הראיה אבל מיוה"כ קשיא אמנם בירושלמי ריש פרק אלו דברים אמר ר' אבין והלא א"א לשני שביעות שלא יחול י"ד בשבת ולמה נתעלמה מהם כדי ליתן גדולה להלל עכ"ל (ומיושב בפשיטות מה שמדקדקין בכפל הלשון שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת שהכונה שבודאי כבר אירע כן שכחו זה ולא ידעו כו') ולכאורה תמוה כיון דע"פ הראיה היו מקדשין שפיר אפשר שלא אירע כן זמן רב וזה סיוע למ"ש התוספות בר"פ תמיד נשחט שנראה לר"י דאף ע"ג שהיו מקדשין ע"פ הראיה היו נזהרים שלא יבואו תרי שבועות וכן משמע בירושלמי ריש מגילה ואם כן מסתמא לפי סדר השנים אירע שהיה בזמנם ע"פ בשבת אף ע"פ שהיו מקדשין ע"פ הראיה אבל נראה דמ"מ לא שייך לומר ממה שנעשה ביוה"כ שהוא בכל שנה ושנה וכן הלל שהשיב הלכה זו שמעתי ושכחתי ה"ל לפשוט מהך תקנה ואף ע"פ שעלה מבבל מכל מקום מעיקרא היה בירושלים ששימש את שמעיה ואבטליון ובודאי ידע את כל אשר נעשה ביוה"כ מיהו יש לדחות דבזמנם לא היה עדיין תקנה זאת לפי מה דאמרינן בר"ה דף ל"א דהך תקנה התקין ר"י בן זכאי והוא היה מתלמידי הלל ואמרינן התם תלמיד היושב לפני רבו היה כו' אם כן נראה שזה היה אחר שישב הלל בראש ואפילו למ"ד דסבירא ליה התם דלשון של זהורית לא היה מתקנת ריב"ז מכל מקום י"ל שנתקן בימי הלל אחר שישב בראש ואם כן י"ל דשפיר נוהג מחמר ביוה"כ אלא שהתירו לפי שהוא כלאחר יד ובמקום מצוה. ומצאתי בתוספות ישינים ביומא דף ס"ז שכ' חילוק לשון של זהורית את"ל שאין מביאים אותו ביוה"כ כבר הביאו מאתמול א"נ על ראש שעיר מביאים אותו דמחמר כלאחר יד הוא כדאמרינן בפסחים גבי סכין כו' עכ"ל וזה כדברי ושמחתי אך מ"ש בתירוץ קמא דכבר הביאו אותו מאתמול נראה שזה ע"פ מ"ש שם אח"כ דבשקלים מוכח דלשון של זהורית דהכא אין זה שהיו קושרין במקדש בשעיר המשתלח אבל הוא תמוה מאוד שהרי מבואר דש"ס דידן לא ס"ל הכי דהא להדיא אמרינן דף מ"א של שעיר המשתלח דבעי חליקה בעי שיעור ועיין ברש"י שם ודברי התוספות צע"ג ועכ"פ מבואר מדברי התוספות אלו דס"ל דמחמר נוהג ביוה"כ כמו בשבת:

ומצאתי בחידושי יומא להריטב"א שכתב שם בדף מ"א דבעי חלוקה בעי שיעור פירוש לפירושו דמסתמא הלשון שקושרו הוא עצמו שמחלקו והיינו דלא אידכרו בשעיר המשתלח אלא לשון אחד ויש שפירשו דבעי חלוק חציו בשל שם וחציו בשל עזאזל דתרווייהו בעו קשירה ופירש"י ז"ל נכון יותר עכ"ל. ולפי זה היה מקום ליישב התמיה על התוספות ישינים דהך מפרשים כהנך י"מ שכתב הריטב"א אך התוספות ישינים גופייהו שם כתב דאי הוה מפרש דחלוקה היינו שנותנין בחציו של השעיר של שם הוה א"ש אלא דבפירש"י תנן לקמן בהדיא הרי שגם הם הסכימו שעיקר כפירש"י בזה:

ולענ"ד יש להביא ראיה לדברי הלח"מ שהבאתי לעיל שכתב דמחמר אינו רק בבהמה שלו מהא דאמרינן במכות א"ל עולא לר"נ ולילקי נמי משום זורע בי"ט כו' אמר רבה אין חילוק מלאכה ליו"ט ולכאורה קשה כיון דהזרעים אסורים בהנאה משום כלאי הכרם הוה ליה מקלקל ועיין בתוספות בשבת דף ק"ו ובבא קמא דף ל"ה וצ"ל כיון דר"ל אמר התם דהוי מוקי מתני' כרבי עקיבא (וגם לר"ל במחפה איירי כמ"ש רש"י שם דר"ל ס"ל דאף מחפה דחייב אינו רק לר"ע ומכל מקום מתני' במחפה מיירי ולא במקיים מיירי דאל"כ הו"ל לאו שאין בו מעשה ועיין בע"ז דף ס"ד בתוספות שם וגם בלא"ה צ"ל כן למ"ד חורש בשביעית לא לקי וכמ"ש התוספות בפסחים) ובמסכת כלאים אמרינן מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכיון דהכא בשביעית מיירי לא הוי מקלקל אליבא דר"ע ולכך פריך ולילקי משום זורע ולפי"ז קשה כיון דהשתא אכתי לא ידע דאין חילוק מלאכות ליו"ט הו"ל לאקשויי ולילקי נמי משום מחמר דהא לר"ע לקי משום מחמר וחייב חטאת כמש"ל ואף למאי דאמר ר"י התם דמחמר בשבת לא לקי אפילו למ"ד לאו שניתן כו' לוקין מכל מקום מחמר פטור דכתיב אתה ובהמתך כו' היינו בשבת אבל ביו"ט דלא הוי לאו שניתן וגם ליכא מיעוטה דאתה שפיר הוי בכלל ל"ת כל מלאכה ולקי כמו דלקי אחורש וזורע ביו"ט כמבואר בתוספות בשבת שם דף י"ג (אך לפי דאיתא שם מדכתיב לא תעשה ולא כתיב לא תעשו משמע דלא קאי אמחמר ע"ש אך דבריהם צ"ע מדברי הש"ס שם וגם נראה דהיינו אם נאמר דאין איסור מחמר ביו"ט ולהנך דס"ל דנוהג ביו"ט משום דהוא בכלל ל"ת מלאכה א"א לומר כן) וא"כ הכא דקיימינן ביו"ט הו"ל ללקות נמי אלאו דמחמר אך לפי דעת הלח"מ דאם הבהמה אינו שלו אינו עובר וכיון דהכא קתני מוקדשין ואם כן אינו שלו ואין כאן מלקות משום מחמר אפילו תימא דיש חילוק מלאכות ולכך לא פריך אלא ולילקי משום זורע:

ובזה מקום אתי ליישב מה שהקשו התוספות שם על רש"י דחשיב בשמונה לאוין משום דחמור הוי מוקדשין ולקי משום דהזיד במעילה וע"ז הקשו דהא במכות פריך ולחשוב שבועה שלא אחרוש בין בחול ובין ביו"ט משום כולל ומשני מידי דאיתא בשאלה לא קתני ופריך והרי נזיר כו' והו"ל לאקשויי והרי חמור דנמי איתא בשאלה ולפי מ"ש י"ל דהא ודאי דקושית הש"ס ולחשוב נמי שבועה הוא אליבא דר"י בשבועות דף ך"ד דאילו לר"ל לא מהני כולל בשבועה שהוא כולל ע"י עצמו ואליבא דר"י דמחפה בכלאים לוקה לכ"ע וא"צ לאוקמא מתני' כר"ע י"ל דלכך לא חשיב זורע משום שהוא מקלקל וממילא שאין הכרח לומר דאין חילוק מלאכות ליו"ט (וכן משמע בפסחים דף מ"ז דאמר לרבה והא את הוא דאמרת חילוק מלאכות כו' משמע דלאו דכ"ע הוא) והא דלא חשיב מחמר משום דאינו שלו רק של מוקדשין וכמש"ל וכיון דקושיית ר' מני ונחשוב שבועה אינה אלא לר"י דסבירא ליה כולל ע"י עצמו שפיר משני ליה מלתא דאיתא בשאלה לא קתני ולא מצי לאקשויי והרי חמור דחייב משום מוקדשין דז"א דשפיר חשיב ליה דאף דאיתא בשאלה מ"מ אם ישאל עליו יהיה עוקר ההקדש למפרע והו"ל דידיה מעיקרא ושוב לא יחול עליו החיוב משום מחמר כיון דפקע ליה הקדש ודידיה הוא ואפשר דמעיקרא הכי מתרינן ביה משום מוקדשין ואם ישאל עליו משום מחמר וכיון שאף אם ישאל עליו יתחייב מלקות לא חשיב איתא בשאלה ואע"ג דבלא"ה חייב על יו"ט בחרישה מכל מקום אליבא דר"י מצינן למימר דיש חילוק מלאכות ליו"ט ושפיר מחייב משום מחמר (ואף דר"י אמר בשבת דמחמר פטור היינו בשבת דוקא וכמש"ל דביו"ט שפיר קאי אף לר"י) ולכך פריך והרי נזיר והוא נכון לפענ"ד:

ומדי עברי בזה ראיתי להגאון בעל ש"א ז"ל בספרו טורי אבן באבני מילואי' לחגיגה דף י"ח שכ' שי"ל מתוך שהותרה חרישה לצורך חרישה דמצוה כו' ע"ש באורך ולענ"ד הדברים תמוהים דע"כ לא אמרינן מתוך אלא היכא שהותר לצורך א"נ והיינו כיון שמלאכה הנוהגת באוכל נפש לא נכנסה בכלל דל"ת כל מלאכה שהרי חזר הכתוב והתיר מלאכה זו אמרינן דהותרה לגמרי ולא נכנס בכלל זה רק מלאכה שאינו צורך היום כלל משא"כ דנימא מתוך שהותר מחמת דחיית עשה פשיטא דלא אמרינן דאין זה מחמת שפרט הכתוב להתיר רק שהלאו נדחה מפני העשה לא שייך מתוך דאל"כ בכל האיסורים נוכל לומר מתוך שהותרו ע"י דחיית עשה הותרו אף במקום שאין עשה לדחות הלאו אלא ודאי ליתא ודברי הגאון ז"ל צ"ע הנלענ"ד כתבתי: דברי זעירא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה