בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה כה
שאלה עיר שאינה מוקפת חומה וכדי להתיר הטלטול בשבת תיקנו מבואות המפולשים בצורת הפתח כנהוג וביום השבת נתקלקל הצורת הפתח במקום א' וניטלו הקנים והיה שם צורת הפתח שנעשה לחסום את העוברים על בית המכס. אשר עתה הוא בהרבה עיירות על פתחי שערים ונקרא בל"א שראנק. ועמד השואל ושאל אם יש לסמוך ע"ז לפי שאינו מבריח מן הקצה אל הקצה אלא יש מקום פנוי בין השראנק ובין בית המכס כארבעה טפחים ורבים מבני העיר יעברו שם ברגל והמג"א סימן שס"ה ס"ק ה' כתב שיש להחמיר במבואות שלנו שאין להם דין חצר לענין זה אלא דין מבוי דאי בקעי בה רבים פרצתו בד' ונשאלתי לחוות דעי בזה:
תשובה הנה מקור דין זה בעירובין דף ו' אמר רב חנן בר רבא אמר רב מבוי שנפרץ מצידו בעשר מראשו בד' מ"ש מצידו בעשר דאמרינן פתח' היא מראשו בד' נמי נימא פתחא הוא אמר ר"ה בריה דר"י כגון שנפרץ בקרן זויות דפתחא בקרן זויות לא עבדי אינשי ור"ה אמר אחד וזה ואחד זה בד' כו' וכתבו התוספות דר"ה נמי אנפרץ בקרן זויות קאי אבל אם נפרץ מראשו בלא קרן זויות לא הוי בד' דלא פליג ארב יהודה דאמר מבוי שהוא רחב ט"ו אמה מרחיק ב' אמות ועושה פס ג' אמות והשתא הוי פרצה ב' אמות ומצידו דהוי בד' היינו משום דקא ממעט בהילוך אבל כשהפרצה בראשו דלא קממעט בהילוך לא שבקי פתחא רבא ועיילי בפתחא זוטא עכ"ל וחילוק זה שכתבו התוספות הוא מדברי הש"ס שם דף יו"ד דפריך אדרב יהודה ומ"ש מדרב אמי ורב אסי דאמרי במבוי שנפרץ מצידו כלפי ראשו ג' אינו מתיר ומשני התם קממעט בהילוך וחיישינן דלמא שבקי פתחא רבא כיון שהפרצ' הוא מצידו של מבוי ובטיל קמא מפתח ובטל תיקונו אבל הכא בראש המבוי הוא ולא ממעטי בהילוכ' ע"ש בפירש"י ולמדנו מזה דכל שהפרצ' בראשו של מבוי דלא ממעטי בהילוכ' וליכא למיחש דשבקי פתחא רבא אין פרצה אוסרת שם כ"א ביותר מעשר אבל בפחות מזה אמרינן פתחא הוא ואם כן דבר ברור הוא בנ"ד שהפרצה של ד' טפחים הוא בראשו אצל פתחא לא חיישינן דשבקי פתחא רבא כו'. ופרצה זו אמרינן פתח' היא ואינה אוסרת והא דאמרינן מראשו בד' היינו דוקא בנפרץ בקרן זויות ואפילו ר"ה לא פליג בהא כמ"ש התוספות דמסתמא לא פליג אדרב יהודה כו':
איברא שהטור כתב הא דמראשו בד' בסתם ולא כתב דדוקא בנפרץ בקרן זויות אך הב"י שם באמת תמה על הטור וכן על רי"ו שסתמו הא מלתא ולא חילקו בין נפרץ בקרן זויות או לא ועוד שהם עצמם הביאו הא דרב יהודה שמזה הוכיחו התוספות דלכ"ע בראשו אינו בד' אא"כ הוא בקרן זויות ע"ש והנה הב"ח והט"ז כתבו לתרץ דלפי מה דמסיק בבקעי רבים תלי' מלתא ובראשו מסתמא אין המקום מטונף ורבים בוקעים שם אלא דמכל מקום אין איסור אלא אם כן היה סתום ונפרץ משא"כ בההוא דרב יהודה שעשה מתחלה הרחקה ב' אמות אין שייך שם ביטול פתח כיון שכך היה מתחלה ע"ש ולפי דבריהם אלו פשיטא שיש להתיר גם כן בנ"ד אף לדעת הטור ורי"ו דכאן היה כך מתחלה ולהא דר"י דמיא וכן לפי מה שכתב הב"ח דבהא דר"י עומד מרובה על הפרוץ ה"נ כן הוא:
אלא שיש לתמוה על חילוק זה דאם כן מאי פריך אדרב יהודה מ"ש מדרב אמי ורב אסי הרי החילוק מבואר דבדר"י נעשה כך מתחלה משא"כ ר"א ור"א דמיירי בנפרץ ול"ל לחלק בין מצידו למראשו משום דמראשו לא ממעט בהילוכ' ת"ל משום שכך היה מתחל' ועוד דלהדיא אמרינן התם וליחוש דלמא שביק פתח' רבא כו' אמר רב אדא בר מתנא חזקה אין אדם מניח פתח גדול כו' הא קמן דאי הוה חיישינן להכי הוה שייך ביה ביטול פתח אף על פי שנעשה כן מתחלה וכן מבואר בש"ע סי' שס"ג וצריך ליזהר דלא לשבוק פתחא רבא כו' והוא מדברי הגהת אשר"י בשם א"ז ע"ש וכדי ליישב דברי הב"ח והט"ז צריך לומר דודאי גם אינהו אזלי ומודו דהיכא דשבקי פתחא רבא כו' יש כאן ביטול פתח אף על פי שנעשה כן מתחלה רק היכא דליכא למיחש דלישבקו פתחא רבא כגון בראשו דלא מקצרי בהילוכא אפ"ה אם היה הכותל שאצלו סתום ונפרץ מתבטל פתח הראשון ממילא כיון שזה היה פתח לכותל הבנויה בראשו ועתה נפרץ הסתום מתבטל הפתח שהיה אצלו כיון דבראשו בקעי ביה רבים מה בכך דלא שבקי הפתח הגדול מכל מקום הוא מתבטל מעצמו מחמת פרצת הכותל שהפתח בתוכו. אך כל זה בפרצה שבכותל שבראשו אצל הפתח אז אמרינן דיש חילוק בין אם נעשה כך מתחלה לא שייך שיבוטל מעצמו ובין אם נפרץ אח"כ משא"כ בפרצה שמצידו ל"ש שיתבטל הפתח מעצמו מחמת הפרצה כיון שאין הפרצה באותו הצד שבו הפתח הפתוח מן המבוי לר"ה אלא הוא מצידו ואין מקום לומר דמחמת זה ס"ל לרב אמי ור"א דאם הפרצה ג' אינו מתיר משום שהפתח מתבטל מחמת הפירצה כיון דאינהו מצידו מיירי וע"כ דטעמייהו משום דחיישו דלמא שביק פתחא רבא כו' וכיון דמהאי טעמא אתו עלה וחיישו להכי אף במצידו דלא בקעי רבים אם כן ק"ו הדברים מראשו דבקעי רבים שיש לנו לחוש לזה והלכך שפיר פריך מדר"א ור"א אדר"י דהא כיון דאיכא חששא דשבקו פתחא רבא כו' אין לחלק בין נעשה מתחלה או לא כמבואר שם ולכן הוצרך לשנויי דבדר"י ליכא חששא דשביקו כו' כיון דבראשו הוא ולא ממעטי בהילוכ' וגם שיתבטל ממילא מחמת שבראשו בקעי רבים וכדאמר רב חנין מראשו בד' ליכא למיחש בדר"י שנעשה כך מתחלה והלכך שפיר פסק הטור כההיא דרב חנין מראשו בד' בסתם משום שבראשו דבקעי רבים הפתח שהיה לכותל זה הוא מתבטל מעצמו כיון שנפרץ ביה פרצה של ד"ט והש"ס' מעיקרא דלא אסיק אדעתיה חילוק דבקעי רבים גרע הוי קשיא ליה מראשו נמי נימא פתחא הוא ואין מתבטל על ידי זה הפתח הגדול כלל ולזה שני ר"ה ברי' דר"י שנפרץ בקרן זויות משא"כ למאי דמסיק החילוק בין בקעי רבים או לא אמרינן דמראשו הטעם לפי דבקעי רבים ומשום ביטול הפתח נגעו בה אלא שעדיין צ"ע דמנ"ל להטור ור"י הך סברא דמראשו הפתח מתבטל מאליו מחמת הפרצה שהרי אף על גב דמסיק דבקעי רבים שאני הך חילוקא לענין מצידו אתמר דשם יש לומר הטעם משום דכיון דממעט בהילוך יש לחוש דשבקי פתחא רבא כו' אך לענ"ד יש לומר דדעת הטור ורי"ו בזה דלפי מה דמדמה הש"ס מבוי עקום לפרצת הצדדין שבמבוי ועלה משני משום דבקעי רבים אם כן ע"כ דאין הגריעות משום דשבקי פתחא רבא כו' דהא במבוי עקום לא שייך זה כלל אלא דכל דבקעי רבים הפרצה חשיבה להצריכה תיקון ואם כן ממילא דגם בראשו הדין כן כיון דבראשו סתמא בקעי רבים כסברת הב"ח והט"ז וההיא דרב יהודה שאני כיון שנעשה מתחלה כן אין שם פירצה עליה להצריכה תיקון אעפ"י שהוא בראשו ומסתמא בקעי רבים והשתא א"ש בפשיטות הא דפריך מר"א ור"א דהא אינהו בלא בקעי רבים מיירי כמבואר בדף ו' וא"כ אין מקום להצריכה תיקון לפרצה זו רק מטעם דלמא שביקי לפתח' כו' ואם כן גם בדר"י נמי ניחוש לה דלזה אין מועיל מה שיעשה מתחלה וכמש"ל ועל זה משני דהתם שפיר איכא חשש' דילמא שבקי משום דממעט בהילוכ' משא"כ כאן:
ועכ"פ מבואר לפי דעת הב"ח והט"ז בדעת הטור ורי"ו גם הם מודים דאם לא נפרץ מראשו רק שנעשה כך מתחלה לא חשיבה פירצה עד יותר מעשר וא"כ פשיטא דשרי בנ"ד אך המג"א כתב בדעת הטור ורי"ו דמיירי במבוי המתוקנת בקורה והקורה אינה מונחת בקצה הכותל כ"א על הפס ובכה"ג קאמר מראשו בד' ובהא דר"י מיירי שמתוקן בלחי והנה ביאור דבריו כתבתי באורך בגליון המ"א שלי ומ"מ גם לדבריו הדבר פשוט בנ"ד שהתיקון הוא ע"י צוה"פ שאין כאן בית מיחוש וק"ו הדברים מאם מתוקן בלחי דמהני ליה התיקון ולא בטל מחמת הפרצה שאצלו משום דאמרינן לא שבקי פתחא רבא כו' כיון דלא ממעט בהלוכה שהרי הפרצה בראשו ודוקא בקורה הוא דאיבטל ליה מחמת פרצה ד"ט שאצלו דבעינן קורה ע"ג מבוי וליכא משא"כ בלחי וא"כ כ"ש היכא שתיקון המבוי הוא בצוה"פ מה מפסיד הפרצה שאצלו ואמרינן פתחא הוא וגם יש לומר דכל דעביד ליה צוה"פ לא שייך למימר דשבקי ליה דאפילו אי שבקי ליה אין בכך כלום דס"ס כל המבוי כסתום ואין כאן רק פרצה דחוקה הפחותה מעשר ולא חיישינן לה ולפי זה הדבר פשוט דבכה"ג שפתוח מראשו ליכא למ"ד שיצטרך תיקון אפילו אם נימא דבקעי רבים התם ודברי המג"א שכתב שיש להחמיר במבואות שלנו היכא דבקעי רבים בפרצ' ד"ט שאין להם דין חצר צריך לומר דמיירי לענין נפרץ מצידו דבכה"ג שפיר יש חילוק בין מבוי לחצר כמבואר בש"ע שם:
אלא שעדיין צ"ע דבריו שנראה שלא נאמרו הדברים בש"ע שם להחמיר במבוי דבקעי רבים אלא במבוי שנתקן בלחי או קורה דבזה יש לחלק בין מצידו ובין מראשו משא"כ במבואות שלנו שמתוקנים בצוה"פ בכל גווני יש להתיר דאף על גב דאמרינן בסימן שס"ג שנותנין עליו דין חצר לחומרא משמע דלקול' היינו קודם שנעשה בהם שום תיקון ואנו מסופקין אם יש לעשות בהם תיקון חצר או די בתיקון מבוי דהיינו לחי או קורה אנו הולכין לחומרא ומצריכים לעשות צוה"פ ואחרי שאנו עושין צוה"פ מכל צד פשיטא שאין לנו דין מבוי מפולש כ"א כחצר שיש לה פתחים הרבה ואם נפרץ פחות מעשר ולא נפרץ במלואו אינו אוסר וכ"ש בעיר המוקף חומה סביב מה בכך שנפרץ בחומה פרצה שאינה כעשר אף על גב דבקעי רבים כיון דלא שייך בזה ביטול פתח כלל. וכבר כתבתי בקונטרס אחרון לשו"ת ב"ח החדשות דפוס קארעץ דמהאי טעמא לא מצרכינן תיקון למבוי עקום בעקמימות שלהם כיון שאנו נוהגין לתקן את העיר כל גבולה סביב בצוה"פ ממילא אין עליו תורת מבוי כלל והבאתי שם מדברי מהרי"ט בתשובה סימן צ"ד ע"ש ומצאתי באבן העוזר שכתב ג"כ על דברי המג"א דפשוט דשרי כיון שמבואות שלנו הם מתוקנים בצוה"פ יש להתיר כל שנפרץ בה אפילו כמה פרצות מצד אחד אף אם הפרוץ מרובה ואצ"ל אם העומד מרובה ע"ש ולכאורה מ"ש שם דדוקא בלחי או קורה אוסר פרצת ד' טפחים כיון דיש כבר פתח בצד הרביעי דחד פתחא שרי ולא שנים דבריו צ"ע דהא אנן מטעם דלא שבקי כו' אתינן עלה ואפשר שגם האה"ע כוונתו כן כיון שיש כאן שני פתחים חיישינן דלמא שבקו פתח' קמא ובטל התיקון ואפשר שכוונתו כמו שאכתוב לקמן בזה אך פשיטות דבריו לא משמע כן ועיין באה"ע סימן שס"ה שהשיג ג"כ על מ"ש המג"א בכוונת הטור ורי"ו דא"כ למה דחיק הש"ס דמיירי בקרן זויות הו"ל לשנויא הכי (וכבר כתבתי בזה בגליון המג"א שלי) והביא שם דברי הרשב"א בעה"ק מהירושלמי דב' פתחים בצד אחד די בקורה אחד וכן בההיא דסימן שס"ג סעיף ל"ד כו' ור"ל דמזה מבואר דמראשו לא חיישינן דלמא שבקי כו'. אך מכ"ז אין קושיא על המג"א שהוא כ"כ לדעת הטור ורי"ו שסתמו הדברים דמראשו בד' ולדידהו ס"ל דטעם הביטול משום דבעינן קורה ע"ג מבוי אך מ"ש להחמיר בבקעי רבים ואף במוקף חומה דבריו צריכים ביאור בזה
וכדי לעמוד על כוונת המג"א בזה ראיתי לבאר תחלה מה שהשיג באבן העוזר על הט"ז ומג"א שכתבו דבחצר לא איכפת לן אי בקעי ביה רבים והוא ז"ל כתב דז"א והאריך בזה וכתב ראיה ברורה מדאמרינן בדף ה' מה לחצר שכן פרצתו ביו"ד ומשני מבוי נמי פרצתו ביו"ד ואם איתא אכתי מה לחצר שכן פרצתו ביו"ד אפילו בקעי רבים ולפי ענ"ד דברי הט"ז ומג"א נכונים שהרי צריך להבין הא דאמרינן במבוי דבקעי רבים פרצתו בד' טפחים מאיזה טעם אתינן עלה דא"ל דטעמא לפי דבקעי רבים התם חיישינן דשבקי פתחא קמא לגמרי ובטל תיקון מבוי ז"א דהא כל עיקר החילוק בין בקעי או לא נפקא לן מדאמר רב במבוי עקום תורתו כמפולש ובעי לאוכיחי מינה דפרצתו בד"ט ואהא משני רב חנן שאני התם דבקעי רבים ופשיטא דהתם לא שייך כלל הך חשש' דשבקי פתחא קמא שהרי זה דרכם לצאת מן המבוי לר"ה ועוד שהרי רש"י בדף ה' בהא דרב אמי ורב אסי דאמרי אם יש פס ד' מתיר בפרצה עד עשר שכתב דא"נ שבקי בני מבוי פתחא קמא ועייל בהאי פרצה משום דדרך קצרה הוא להם אפ"ה לא בטלה תורת פתח וקורה מן הראשון משום דהוי פתח לד' הסמוכין לו כו' וא"כ אין מקום לחלק בזה בין בקעי רבים בהאי פרצה או לא דהא ס"ס לא בטלה פתחא קמא דהוי פתח לד' הסמוכים לו גם צריך עיון מה שכתב הרמ"א אבל בקעי רבים אפילו לא נפרץ רק ארבע טפחים צריך לתקנו שם וכן בלשון הטור איתא צריך תיקון. ולכאורה משמע דכל שהוא מתקנו באחד מתיקוני המבוי סגי ליה בהכי וזה צ"ע אם נימא דטעמא משום דחיישינן דשבק פתחא קמא ובטל התיקון אשר שם מקדם ומה יושיענו זה שעושה שם קורה משום היכר דבכה"ג דשבקי להאי פתחא משמע דבעינן צוה"פ דוקא לזוטא כמבואר בהג"א לענין מרחיק ב' אמות ועושה פס כו' ופסקינן לדינא אפומי' בסימן שס"ג סוף סעיף ל"ד ומשמע דתיקון אחר לא מהני התם ולכן נלענ"ד דודאי אין חשש בזה משום דשבקי לפתחא רבא כלל כיון שיש כאן פס ד' וכמ"ש רש"י רק מטעם דכיון שיש כאן פרצה מצידו שמפולש דרך שם לר"ה הרי זה כמבוי פתוח משני צדדים שהרי נכנסים בזה ויוצאים בזה ואף על פי שאין מכוון זה מכל מקום גם במבוי עקום תורתו כמפולש דלא בעינן שיהיו הפילושים מכוונים הלכך היכא דבקעי בה רבים פרצה זו הוי כפילוש גמור וכל שהוא מפולש משני רוחות צריך צוה"פ מכאן ולחי או קורה מכאן ואפי' אם מפולש בצד א' לחצר שאינו מעורבת נמי צריך לחי או קורה משני צדדים כמבואר בסימן שמ"ד משא"כ אי לא בקעי רבים התם אמרינן פתחא הוא ולא דיינינן כמפולש כלל וכל שאינו פרוץ יותר מעשר אין צריך תיקון כלל ולפיכך כתב הטור ורמ"א סתם דאי בקעי רבים צריך תיקון שם ר"ל לפי ענין המקום שהוא פרוץ לו כך תיקונו שאם פרוץ לר"ה או לכרמלית צריך צוה"פ שם ואם לחצר שאינה מעורבת סגי בלחי או קורה שם ודבר זה יש ללמוד ממ"ש בשו"ת הר"ן סימן ע"ב וז"ל ולענין אותה פרצה שאמרת אם יש בתחתי' גידודים דהיינו שפה שהיא מעכבת את הרבים מלעבור להדיא אינה צריכה תיקון כלל דהא קי"ל כרב חנן דאמר מבוי שנפרץ מצידו בעשר כל שיש לפרצה גידודין דהיינו כעין שפה שמעכבת הרבים מלעבור ואם אין שם גדודין כלל הרי נעשית פרצה זו כמבוי עקום ולפיכך צריכה פרצה צוה"פ בראשו האחד שאין פתוח למבוי כו' ע"ש והביאו ב"י סימן שס"ד ובאמת מ"ש דקי"ל כר"ח כו' כל שיש לפרצה גידודין הוא תמוה לכאורה דהא אי איכא גדודי אפי' ר"ה מודה כדמוקמינן אליבא הא דר"א ור"א וצ"ע:
ועכ"פ למדנו מדבריו דטעמא דאי בקעי רבים הוא משום דאז ה"ל פרצה זו כמבוי עקום והכי משמע מפשט' דש"ס דמוקי הא דרב במבוי עקום בעשר וקאמר רב דתורתו כמפולש אלמא פרצת מבוי מצידו בד"ט ר"ל דהא כשנפרץ המבוי מצידו הוי כמפולש משני צדדים אלא שהפילוש שלו אינו מכוון זה כנגד זה אלא בדרך עקלתון ודינו כמבוי עקום דאמר רב תורתו כמפולש אף על גב שאין בפרצה רק כעשר ומעשר עד ד"ט חד מלתא הוא:
ואחרי הודיע כל זאת הנה הדבר ברור דמ"ש באה"ע דחצר מפולש דינו כמו מבוי מפולש כדבריו כן הוא באם הם מפולשים זה כנגד זה ממש אבל אם אין מפולשים זה כנגד זה שפרצה א' בכותל מזרח ופרצה א' בכותל דרום או אף על פי שהיא בכותל מערבית אך אינה כנגד הפרצה שבמזרח אז אם אין בפרצות יתרות מעשר הרי הם כפתח ומותר וזו היא ששנינו חצר שהרבים נכנסים לה בזו ויוצאים בזו הם רה"י לשבת ואוקימנא בעירובין דף ה' דהיינו זה שלא כנגד זה ורב אשמועינן דהוה רה"י אף לטלטל ומ"ש באה"ע דרש"י דף כ"ב פירש דהך דחצר שרבים נכנסים באית לה גידודין מיירי אין נלענ"ד דרש"י שם פירש כן על מה שאמר בש"ס הכא דלא ניחא תשמישתי' לא כ"ש כו' ופירש"י דהיינו לפי שהפתחים קצרים וגידודין יש באסקופה ופשיטא דלא מבטלה בקיעות רבים למחיצות עכ"ל ור"ל כלפי דרך הרבים העוברים בין פסי ביראות שההילוך לרבים הוא אורח מישור מאד וניחא תשמישתי' טובא הוא קורא לזה שהולך דרך פתחים או פרצות של עשר שבחצר לא ניחא תשמישתי' לפי שהמקום צר קצת וגם אסקופת הפתחים מעכבים קצת אבל מכל מקום פשיטא דמיירי בסתם פתחים או פרצות דבקעי בהם רבים (וגם התם גופא הא קי"ל כרבנן דאפילו בניחא תשמישתיה לא אתו רבים ומבטלי מחיצת') וזה מבואר להדיא מדברי הש"ס דפריך על רב הא נמי תנינא חצר שהרבים נכנסין בזו כו' ואם איתא דהתם בגידודין דוקא מיירי אם כן לא הוה פריך מידי וכן מבואר מדברי הרא"ש שכתב חצר מותרת אף על גב דבקעי ביה רבים ובלבד שלא תהא יותר מעשר כדתנן חצר שהרבים נכנסין בזו כו' הרי מבואר דהך דחצר שרבים כו' בכה"ג מיירי דבקעי ביה רבים ואפ"ה שרי והיינו בזה שלא כנגד זה:
שוב ראיתי שמ"ש רש"י ולרבה כו' ואסור אפילו חצר הרש"ל בספר חכמת שלמה מוחק זה וס"ל דבאמת בחצר מותר בכל ענין וממבוי פריך ולזה הסכים ד"ז הגאון בספר ת"ח אך אא"ז מהרש"א רוצה לקיים הגרס' דרש"י ולפי ענ"ד פירושו דחוק למעיין ומ"ש רש"י ומלתיה דרב למשתרי' חצר מינה משתמע ואפילו, זה כנגד זה וכ"ש זה שלא כנגד זה נראה שר"ל כיון דע"כ אליבא דרבה רב לא איירי מן זה כנגד זה דאל"כ היה מבוי אסור ואם כן א"א לומר דבא לאשמועינן היתר החצר שזה כנגד זה וכיון דנסתר בלא"ה הך תירוצ' אם כן יש לנו לומר דמתניתין דחצר שרבים כו' כפשט' מיירי בזה כנגד זה גם כן וממילא דכ"ש בזה שלא כנגד זה ולא צריך מלתיה דרב להיתר החצר כלל ועכ"פ מבואר דחצר מפולש הוי רה"י לשבת ומותר לטלטל בתוכו כל שאין שם פירצה יותר מעשר:
ומ"ש באה"ע לחלק בין ההיא דסעיף ב' שנפרץ למבוי ואין נראה כמפולש לר"ה אל העומדים תוך החצר דהא גפופין נראין בו וניכר שנפרץ למבוי אבל בנפרץ חצר עצמה לר"ה דינו כמבוי כו' ע"ש לענ"ד דבריו תמוהים דהא בש"ס מייתינן עלה הך דחצר שרבים נכנסים כו' אלמא דס"ל דלענין היתר החצר חד ענין הוא וגם גוף החילוק שלו אינו מובן דודאי לענין המבוי שייך היתר הגפופין היכא דכלה לאמצע החצר דאף על גב שנפרצה החצר בכותל שכנגדו לר"ה מכל מקום כיון שאין מכוין נגדו ממש הרי ניכר על ידי הגפופין שפרצתו הוא לחצר וחצר גופא מקום המותר הוא שאף על פי שהוא פרוץ מצד אחד לר"ה ומצד השני הוא פרוץ במלואו למבוי מכל מקום בחצר לא קפדינן אפרצות פחותות מעשר אפילו זה כנגד זה ומכ"ש זה שלא כנגד זה ואם כן הוי כנפרץ המבוי למקום המותר בטלטול וערבו גם כן לפיכך גם מבוי מותר משא"כ לענין טעם היתר החצר עצמה אין זה בנותן טעם מה שיש שם גפופין לומר שהרי ניכר שנפרץ למבוי דמה מועיל זה שהרי פרצתו למבוי הוא במלואו ובמקום שהוא מפולש נגדו לר"ה והרי יש כאן מעבר לרבים מר"ה זה לר"ה זה דרך החצר ומבוי ואפילו אם הפירצ' שבכותל החצר לר"ה הוא שלא כנגד הפרצה שמן החצר למבוי וכ"ש אם הוא כנגד זה ועוד דמה היכר יש על ידי גיפופי החצר שבצד הפרצה לומר שנפרץ למבוי ואין להאריך אלא ודאי שהדין עם הט"ז והמג"א בזה דבחצר שרי בכל גווני אפילו אם נפרץ זה כנגד זה ורבים בוקעין שם והטעם משום דהא קי"ל כרבנן דאמרי לא אתו רבים ומבטלים מחיצת' ומ"ש באה"ע תדע מדלא אמר רב רבות' חצר שנפרץ לר"ה מב' צדדים שרי כבר הרגיש בזה ד"ז הגאון בספר ת"ח וכתב ליישב זה ע"ש:
והחילוק שבין מבוי לחצר הוא דבחצר כיון שהוא מוקף ד' מחיצות אף על פי שנפרצו בתוכו פרצות פחותה מעשר ובקעי רבי' התם מכל מקום לא גרע מפסי ביראות דאמרינן לא אתי רבים ומבטלי מחיצת' כיון דאיכא שם ד' מחיצות וכדאיתא בדף כ"ב דבהא פליגי רבנן ור"י ואף על גב דפסי ביראות לא הותרו אלא לעולי רגלים התם שאני דניחא תשמישתי' טובא משא"כ בפרצות החצר וכדאמרינן התם בעא מיניה רחבא מרבה תל המתלק' כו' איתיביה חצר שרבי' נכנסין כו' ומוקי לה כרבנן וע"ש בתוספות ד"ה מני אילימ' רבנן במ"ש שם א"כ כיון דלא נפרצה אלא מב' רוחות ולא ניחא תשמישתי' פשיט' דלרבנן דאמרי לא אתו רבים ומבטל מחיצת' דשרי אפילו לטלטל כו' ע"ש וכבר כתבתי דכל פירצות ופתחים קרי ליה לא ניחא תשמישתיה (ועיין בחידושי הריטב"א שם מבואר החילוק בין רבים בוקעין ובין אם היא מעבר ודרך סלולה לרבים) משא"כ במבוי המפולש משני צדדיו לר"ה או שהיה מפולש מצד א' לר"ה והוא פתוח שם במלואו לר"ה וגם בצידו נפרץ בעשר או פחות ובקעי רבים שם דה"ל כמבוי עקום וכמש"ל דדיינינן ליה כמפולש משני צדדים בכה"ג כיון דליכא שם ארבע מחיצות אמרינן דאתו רבים ומבטלי מחיצתה מדרבנן עכ"פ והלכך בעי צה"פ מצד א' ולחי או קורה מצד אחד ולפ"ז פשיטא דגם בחצר שהיה פרוץ במלואו במקום אחד לר"ה אלא שעשו לה תיקון פס ד' או שני פסין משהו ואח"כ נפרץ גם כן בכותל אחד פרצה בעשר או פחות ובקעי ביה רבים דינו כמבוי כיון שגם היא לא היה לו ארבעה מחיצות רק שהכשרנו מקום פלושו לר"ה על ידי ג' מחיצות ותיקון השתא שנפרצה עוד פרצה במחיצה א' מן הג' ומכ"ש אם הפרצה כנגד מקום הפתוח ממש דלא גרע ממבוי מפולש שצריך צה"פ בצד אחד ולזה כיוונו התוספות בעירובין דף צ"ד ד"ה מ"ש מרוח אחת שכתבו ועוד אומר ר"י דסתם חצר אין לה כ"א ג' מחיצות וברביעית פס ד' או ב' משהויין ואיירי שנפרצה ב' רוחות מאותן ג' מחיצות ואף על גב דהשת' כשנפרצה הוי מפולש דבעי לכל הפחות צה"פ היינו דוקא כשנפרצה לר"ה או לבקעה כו' ע"ש ור"ל דהתם שאין לה מחיצה בקביעות רק שהוהשרה על ידי תיקון דינה אם נפרץ במקום אחר כנגדו או בכותל אחר כדין מבוי מפולש משא"כ בהך דחצר שהרבי' נכנסין כו' מיירי שכל המחיצה של החצר קיימת אלא שנפרץ בהם פרצות משני רוחות שהרבים בוקעין דרך שם ובכה"ג לא מבטלי מחיצתא וכמ"ש ובכה"ג מיירי ההיא דמבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו ובאה"ע הקשה על הט"ז ומג"א מדברי התוספות דף צ"ד ולענ"ד א"ש כמ"ש ולפי מ"ש לא קשי' גם מה שהקשה באה"ע דנימא מה לחצר שכן פרצתו בעשר אף על גב דבקעי רבים תאמר במבוי שפרצתו בד' אי בקעי רבים ולפמ"ש לק"מ דפשיטא שאם החצר פתוח במלואו והוכשר על ידי תיקון גם כן פרצתו בד' ואין לו עדיפות ממבוי כלל כיון דהוי מפולש כמו מבוי רק לפי מאי דס"ד דמבוי פרצתו בד' אף על גב דלא בקעי רבים כר"ה דס"ל הכי אם כן ליכא למימר דטעמא דידי' משום דרבים מבטלים מחיצתו אלא דר"ה ס"ל דכל שהיא ד"ט חשובה היא לחול עליה שם פרצה ולא אמרינן פתחא הוא וצריך לומר לפי"ז הא דקי"ל בחצר שפירצה בעשר אין צריך תיקון מפני שהיא כפתח ולא אמרינן דבד"ט חשיבא פרצה כמו במבוי משום דמבוי שהיא קרובה לר"ה נתנו עליה שם פרצה בד"ט משא"כ חצר כיון שאינה קרובה לר"ה לא נתנו עליו שם פרצה רק ביותר מעשר דווקא ואפילו נפרץ הכותל שהוא לר"ה כיון דעיקר פתיחת החצר אינה לר"ה וכמ"ש התוספות והפוסקים לענין הא דבעינן במבוי בתים וחצירות פתוחים לתוכה וכ"כ המג"א לענין מבוי עקום וא"כ בחצר לעולם שיעור פרצה שלו היא בעשר ואפילו נפרץ במקום אחד במלואו ועשה בו תיקון ושוב נפרץ בכותל אחר פחות מעשר לית לן בה דאמרינן פתחא היא דכל מדת החצר כך הוא בדלא בקעי רבים ולא שייך ביטול מחיצה ואין פרצה שלא חשיבה פרצה כ"א ביותר מעשר דוקא ואם כן פריך שפיר מה לחצר שכן פרצתו בעשר כו' מה שא"כ לדידן דלא קי"ל כר"ה אלא דוקא מחמת בקיעת רבים חשבינן לפרצה בד"ט משום דהוי כמפולש אין לחלק בין חצר למבוי היכא שהחצר היה נפרץ במלואו והוצרך תיקון דאז דינו כמבוי וצריך צורת הפתח והט"ז והמג"א מיירי היכא שלא נתקלקל בשום מקום לגמרי רק שנפרץ באיזו מקומות שהרבים נכנסין בזו ויוצאין בזו ובכה"ג קי"ל כרבנן דלא אתו רבים ובטלי מחיצתא כנלענ"ד. ובתשובה אחרת הארכתי בענין זה והעליתי דשיטת רוב הפוסקים דהלכתא כרבנן ע"ש:
איברא שעדיין יש מקום לחלק בין מבוי לחצר אף היכא שנפרץ במלואו ועשו בו תיקון די"ל דוקא כשהפרצה השנית היא מכוונת כנגד פרצ' זו אף חצר כמבוי הוא שהרי הוא מפולש משני צדדיו לר"ה משא"כ אם לא נפרץ כנגדו רק בכותל אחר שלא כנגד זה אף על גב דבמבוי כה"ג צריך תיקון מדין מבוי עקום וכמש"ל מכל מקום בחצר לא דיינינן ביה דין מבוי עקום וכמ"ש המג"א סימן שס"ג ס"ק כ"ז לפי שחצר אינה קרובה לר"ה. (ואף על גב דהמג"א שם כת' דעקמימותו דאין קרובה לר"ה א"צ תיקון א"כ כה"ג דנפרץ מצידו לר"ה יש להצריך תיקון כי קרוב הוא לר"ה נראה דלא כ"כ אלא דאף על גב דלענין להצריך צה"פ בראשו שם מבוי עליו מכל מקום לענין עקמימותו נשאר עליו דין חצר מה"ט אבל לענין חצר גופא שכ' שם שאין לחלק בין עקום לשוה היינו אפילו בכה"ג שהוא פתוח לר"ה) ואם כן אף על פי שנפרץ מצד אחד במלואו ועשו לו תיקון ונפרץ גם כן מצידו בד"ט ובקעי ביה רבים לא איכפת לן כיון שאינו מפולש אלא דמדברי התוספות דף צ"ד שכתבו דמיירי שמחיצה רביעית פתוחה ועשו תיקון ואח"כ כתבו דאם נפרץ משתי רוחות הוי מפולש וצריך צה"פ ולכאורה לפי מה שכתב יש לומר דאף על גב דנפרץ משתי רוחות מכל מקום נפרץ זה שלא כנגד זה אלא ודאי דאף בכה"ג חשבינן ליה כמפולש אלא שעדיין יש לומר דדוקא התם דבעו התוספות לאוקמא שהיה רוח הרביעית פתוח רק שהיה לו פס ד' או ב' משהו ולא מוקמי לה בתיקון צה"פ דזה הוי כסתום ומש"ה בנפרץ משני רוחות שוב הו"ל כמפולש משא"כ בחצר שעשו לו תיקון בצה"פ הו"ל כסתום מד' רוחותיו ואפילו תימא דאם נפרץ כנגדו ממש לר"ה דינו כמבוי מפולש דלא מהני ליה צה"פ מצד א' וצריך לעשות מצד השני לחי או קורה גם כן מכל מקום אם לא נפרץ כנגדו ממש אף על גב דבמבוי כה"ג בעי לחי או קורה מדין מבוי עקום בחצר אין צריך והא דלא פריך מה לחצר שפרצתו בעשר אף בחצר שהוכשר על ידי תיקון צה"פ מכל מקום אם נפרץ מצידו בעי דוקא יותר מעשר תאמר במבוי יש לומר דבלא"ה קשי' למה לא אמר מה לחצר שלא עשו בו עקום כשוה תאמר במבוי ולכאורה היה אפשר לומר דר"ה בריה דר"י בהא כשמואל ס"ל דאמר מבוי עקום תורתו כסתום ואם כן א"ש הכל אלא שצ"ע דהא אנן קי"ל כרב דאמר תורתו כמפולש ואפ"ה ס"ל להתיר במבוי עומד מרובה על הפרוץ והיינו משום הך ק"ו מחצר ולפי מ"ש הוי ק"ו פריכא דהא חצר קיל ממבוי לענין מבוי עקום ולענין פרצה מצידה היכא דבקעי רבים דבמבוי כה"ג צריך תיקון דה"ל כמבוי עקום ובחצר לא צריך וכמ"ש:
ולכן נלענ"ד דבלא"ה קשה אהא דאמר מבוי נמי פרצתו בעשר וקשה דהתינח לענין פירצו מצידו אחר שהוכשר בראשו על ידי איזה תיקון אבל מכל מקום אכתי איכא למפרך מתחלת התיקון דהא חצר אינה צריכה תיקון אא"כ נפרץ במלואו לר"ה או ביותר מעשר ואם נשתייר ד"ט במקום אחד או ד"ט טפח מכאן וטפח מכאן סגי דלא הוי במלואו משא"כ במבוי אף על פי שאין פתיחת כותלו הסמוך לר"ה הוא במלואו אלא שיש בו ד' אמות לא מהני כיון דא"א לדונו משום לחי והלכך חמיר נמי לענין הא שלא יהא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ולכן נלענ"ד דודאי צ"ל בטעמא דמלתא דמקילינן בחצר לומר דדוקא פרוץ במלואו בעינן משום דכל דלאו מלואי דיינינן ליה כפתח אף על גב דבמבוי לא אמרינן הכי משום דחצר אין קרובה לר"ה כמו מבוי ומעיקרא הכי אתקון שלא להצריך תיקון עד שיהיה פרוץ במלואו או יותר מעשר וכל שהגיע לגדר פרצ' גדולה כזו שוב ראוי להחמיר בו טפי ממבוי והצריכו תיקון גדול ולא סגי ליה בלחי וקורה והלכך כשאנו באים ללמוד לענין עומד מרובה על הפרוץ שאין אנו דנין על עיקר תקנת חז"ל להצריך תיקון אלא ללמוד לענין דבמקום שהצריכו תיקון אי מהני תיקון זה דעומד מרובה כגון ההוא דעושה פס ד' וכיוצא בו ושפיר אנו לומדים בק"ו דהא חזינן בחצר שאף במקום שהצריכו חז"ל תיקון כגון שנפרץ במלואו או ביותר מעשר ולא סגי ליה בתיקון קל דלחי או קורא וחמיר בזה ממבוי מכל מקום מהני ליה תיקון דעומד מרובה כו' (ומ"ש רש"י ניתרת בעומד מרובה כו' ונשתייר שם מן העומד כו' צ"ע די"ל דבכה"ג מעיקרא לא הצריכו תיקון בחצר וקיל ממבוי כמו דקיל לענין זה שאין צריך תיקון כשלא נפרץ במלואו ואפשר דלאו דוקא נקט ור"ל דמהני לתקן החצר ע"י שיעשה שם עומד מרובה וצ"ע) ועל זה פריך מה לחצר שפרצתו בעשר ר"ל שאפילו אם כבר ניתקן מחמת שהיה פרוץ במלואו ושוב נפרץ פחות מעשר לא נתבטל ממנו תורת חצר משא"כ מבוי שפרצתו בד' והוא מבטל תיקון הראשון הרי חזינן דאף במקום שהצריכו חז"ל תיקון לחצר קיל טפי ממבוי ואהא משני רב הונא בריה דר"י מבוי נמי פרצותיו בעשר כו' והשתא אין מקום קושיא ממבוי עקום דבחצר לא דיינינן דין עקום דז"א דזהו לענין תחילת התקנה שתיקנו חז"ל ואקילו בחצר טפי שלא להצריך תיקון בעקמימות לפי שאין קרוב לר"ה ומזה אין לעשות פרכא דעיקר הק"ו הוא במקום שכבר נתחייב תיקון ונכנס בגדר פרצת חצר וכמ"ש וממילא דלק"מ נמי מפרצת חצר מצידו דבקעי רבים שהרי אין מקום חיוב בזה כ"א מדין עקום דמחשב כמפולש להצריך תיקון משני צדדים ובחצר לא עשו חז"ל עקום כמפולש כלל ועיקר הק"ו אינו כ"א על התיקון עצמו אם הוא תיקון המועיל במקום שצריכין לו אם לאו כנלענ"ד:
ולפי"ז במבואות שלנו שנתקנו מבואות המפולשים שבהם לסרטיא בצה"פ אם נפרץ באיזה מקום לסרטיא או לבקעה אם נדון בהם דין מבואות המפולשים אז הפירצה שיעורו בד"ט דה"ל כמפולש בעקמימותו שדינו להצריך צה"פ מכאן ומצד השני צריך לחי או קורה משא"כ אם נדון בו דין חצר אפילו תימא שיש מקומות שרחבים יותר מעשר והיה צריכין תיקון חצר מ"ש כיון שנתקנו על ידי צה"פ ואין הפרצה מכוונת נגד מקום הפרוץ וצריך תיקון רק היא מצידו ומדין עקום אתינן עלה ולא שייך בחצר הלכך אף על גב דבקעי בה רבים לית לן בה וזהו ספיקו של המג"א אם מבואו' שלנו יש להם דין חצר לענין זה ומ"ש המג"א וה"ה בעיר המוקפות חומה ונפרץ בה פירצה כו' נראה שדבריו אמורים ע"פ מ"ש הריב"ש סי' ת"ה בעיר המוקפת חומה ואין דלתותי' ננעלת וראשי המבואו' הם מפולשים לסרטיא ביושר או בעקמימות כיון שהעיר עצמה אינה ר"ה שהרי אין הדרכים רחבים י"ו אמה אינה ר"ה אלא כרמלית ודי לה בדלת מכאן ולחי או קורה מכאן והלכך אף על פי שיש שם פתח א' שאין בה דלתות מכל מקום פתח זה לא גרע מלחי או קורה אמנם תקנת העיר היא קלקלתה שכיון שכולה ניתרת לערב את כולה אין מערבין אותה לחצאין כו' שהרי כל העיר כמבוי א' שיש בו לחי בראשו שאין מערבין אותה לחצאין כו'. אמנם נראה שמפני הפרצות שיש בה בטל הכשרה אם הרבים בוקעין בהם ואף על פי שאין בהפרצה יתירה על עשר דאפילו רב חנן מודה דאי בקעי רבים פרצתו בד' כו' ע"ש והובאו דבריו בב"י ורמזם המג"א סימן שס"ג ס"ק ל"ד בקצרה והראה מקום לסימן שס"ה והן הן הדברים שכ' כאן להסתפק דלמא הפרצה מבטלת הכשר העיר דאף על פי שמוקפות חומה אין לה דין חצר כ"א דין מבוי שהוכשר על ידי לחי בראשו או אפילו על ידי צה"פ מכל מקום הא בעינן תיקון בפרצה זו שבצידו וכן הוא דעת כמה גדולים בתה"ד סימן וכמ"ש בסימן שס"ג ואף על פי שכ' שם דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע דיש לה דין חצר מ"מ לענין זה כ' דיש להחמיר דאפשר דגם בחצר גופיה לא ברירא ליה בכה"ג שיש שם פרצות שהיו צריכים תיקון מן הדין וכמש"ל כך הוא כוונת המג"א בזה:
ואחרי הודיע כל זאת הנה לכאורה היה אפשר לומר דדוקא אם הפרצה בצידו משא"כ כאן שהפרצה הוא בראשו ולא שייך לומר דשבקו פתחא רבא לקצר בהילוך אין לחוש לה אך לפי מה שכתבתי ז"א דנהי דההיא חשש' ליתא מכל מקום בבקעי בה רבים לאו מהאי טעמא אתינו עלה רק מטעם דה"ל כמבוי מפולש מצד זה לצד זה ואפילו אם היא מצידו מכל מקום גם בעקמימות דינו כמפולש ביושר וא"כ מה בכך שבכאן הפרצה הוא אצל צה"פ מכל מקום הרי אנו חוששין שכל העיר היא כמבוי והרי יש כמה מבואות הפתוחים לסרטיא ויש שם תיקון של צה"פ וא"כ פרצה זו אפשר שמכוונת נגד איזה מקום מרוח שכנגדו שהוא פתוח לסרטיא ונתקן בצה"פ וצריך גם כן לחי או קורה לתקן פרצה זו ואפילו אם אינה מכוונת ממש אלא הוא בצד אחר מכל מקום הא גם במפולש בעקמימות כמפולש דיינינן ליה וא"כ נידון דידן היינו ספיקא דהמג"א שאם היינו דנין במבואות שלנו דין חצר היה מקום להקל אבל אחר שאנו נותנין עליהם דין מבוי לחומרא אם כן יש להחמיר בזה:
וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן כ"ה שכתב בשידנווצי היה מבוי פתוח לשוק של עכו"ם ובכלו' המבוי העמידו שער עם צורת הפתח כדינו אך שהיה השער מופלג מב' צידי המבוי יותר מד' טפחים ורבים היו יכולים ליכנס בפירצה מצד זה ומצד זה והעלה הלכה למעשה שאין צריך תיקון אחר. והנה מה שהקשה על הט"ז כבר כתבתי הנלענ"ד בישוב דברי הט"ז בזה ומה שמבואר מדבריו דכיון שפירצות אלו הם מראשו אין חשש דשבקי פתחא רבא כו' כבר כתבתי שלענ"ד יש לחוש בזה מטעם אחר לפי שיש איזה פרצות זה נגד זה או בצידי המבוי שהוצרכנו לתקן בצה"פ ואם כן צריך בפרצה זו לחי או קורה. ומ"ש שם שדעת הרמב"ם דאין חילוק בין בקעי רבים אפילו בפרצה מן הצד והביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן ק"ו ממבוי כו' קסבר מבוי נמי פרצותיו ביו"ד ומזה הוכיח הרמב"ם דאפילו בקעי רבים הדין כן דאל"כ לימא מה לחצר שכן פרצתו ביו"ד אפילו בקעי רבים ע"ש כבר כתבתי שאה"ע הביא ראיה מזה להיפך דגם בחצר דבקעי בה רבים פרצתו בד"ט וביארתי מה שיש ליישב זה ומ"מ מ"ש בדברי הרמב"ם הוא אמת שכן הוא דעת הרמב"ם וכמ"ש ה"ה שם אך מ"ש דבזה מיושב מה שהקשה רבינו יהונתן על הרי"ף שלא הביא מלתי' דרב חנן היכא דבקעי רבים בד"ט וכתב דס"ל כהרמב"ם בהא ומדברי הרא"ש מבואר דהרי"ף הביא דברי ר"א ורב אסי בסתם מכלל דס"ל דפרצת מבוי ביו"ד אפילו ליכא גדודי ובשל סופרים עבדינן לקולא ופרצת מבוי ביו"ד כל היכא דלא בקעי רבים ועיין בב"י ביאור דבריו דבין בקעי ללא בקעי על כן אית לן לאפלוגי מדאמר רב במבוי עקום תורתו כמפולש כו' ע"ש ואני תמה שהרי הרי"ף כתב אהא דרב אמי ור"א ואוקימנא בדאיכא גדודי כו' ע"ש הרי להדיא דס"ל כר"ה וכדמוקי בש"ס אליביה מלתא דר"א ור"א ונראה מדבריהם של הפוסקים הללו שאין זה מדברי הרי"ף רק איזה הג"ה מבחוץ והכניסהו בדברי הרי"ף ז"ל:
אך מלבד זאת יש לעיין בנדון זה לפי מ"ש אא"ז הגאון בספרו בכור שור בעירובין דאותן קנים של צה"פ צריך שלא יהיו רחוקים מן הכותל ג"ט כמו לחי וראייתו מדברי התוס' דף י"א ד"ה איפכא כו' ע"ש והנה מ"ש שם דבש"ס מבואר טעמא דהרחיק לחי מן הכותל ג"ט פסול הוא משום דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בה ולא מטעם דאתו אוירא כו' דבריו הקדושים צ"ע לענ"ד דבש"ס שם קאמרינן דאפילו לרשב"ג דסובר פחות מד' אמרינן לבוד אפ"ה למטה לא אמר משום דהו"ל מחיצה שהגדיים כו' מבואר דהש"ס לא קאמר הך טעמא אלא משום דלא נימא לבוד והיינו משום דאי הוה אמרינן לבוד פשיטא דלא שייך אתי אוירא כו' כמבואר בדף ט"ז בהך דמקיפין בחבלים ע"ש ולזה קאמר הש"ס דלא אמרינן לבוד בכה"ג משום מחיצה שהגדיים כו' וממילא דהך לחי לחוד לאו כלום הוא להיות עליו שם מחיצה לכאן ולכאן דהא אתי אוירא דהאי גיסא כו' אבל ליכא למימר דמשום מחיצה שהגדיים בוקעין בטל הלחי מלהיות עליו שם מחיצה דפשיטא דבלחי לא שייך הא שהרי כל פתח המבוי הוא פתוח כבראשונה ואפ"ה אמרינן דהלחי מתיר משום מחיצה וכן בקורה למ"ד משום מחיצה תיקשי דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין בה שהרי אין לך מחיצה תלוי גדולה מזו וראיתי בחידושי הריטב"א שכתב דכיון דהקורה רחבה טפח ואמרינן גוד אחית א"כ הו"ל כסתום ע"ש ולפי"ז בלחי נמי מהאי טעמא הוא דהו"ל כסתום ולא איכפת לן בבקיעת גדיים כלל א"כ הא דקאמר הכא דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין לענין לבוד איתמר דהכי גמירי דבכה"ג לא אמרינן לבוד והרי הוא כאילו לא הפליגו מן הכותל או הקרקע לזה אמר דגם רשב"ג מודה דלא אמרינן לבוד בזה שהגדיים בוקעין בו וממילא דשוב אין בו משום מחיצה כשאר לחי כיון דרחוק מן הכותל אמרינן אתי אוירא (וגם י"ל כיון דצריך בלחי קצת היכר ג"כ כמ"ש התוס' ובכה"ג שהוא מופלג ג' מהכותל לא הוי היכר) כו' ולפי"ז בצורת הפתח דלא שייך אתי אוירא כו' כמ"ש אא"ז גופי' שם מהא דנעץ ד' קונדיסין כו' וכן מבואר בריטב"א דף יוד שכתב ומיהו מסתברא דכל דאיכא צה"פ לא אתי אוירא ומבטלי ליה שהרי צה"פ מתיר כל אויר אפילו יתר מעשר אליבא דהלכתא דקי"ל כרבנן כו' עכ"ל א"כ אף אם צה"פ רחוק מן הכותל לית לן בה והפלגה זו מן הכותל אין מקלקל התיקון כלל אלא דינה כפרצה וכמ"ש:
ועוד שלענ"ד הך מילתא דאתי אוירא דהאי גיסא כו' היינו הך מילתא גופא דבקיעת גדיים דהא כל כמה דליכא בקיעת גדיים דהיינו בפחות מג' לא מיקרי אויר שיבטל את העומד רק היכא דאיכא אוירא ר"ל שיש כאן יותר מג' אף לרשב"ג מבטל ליה ללחי משום דהו"ל מחיצה כו' וכיון שיש כאן אויר משני צדדין אין כאן לחי משא"כ היכא שסמכו לכותל כיון דלא שייך ביה בקיעת גדיים שהרי הוא סמוך לכותל ויש עליו תורת לחי חשבינן ליה כסתום וכמש"ל ותדע דאי אמרינן דאע"ג דמהני הלחי לאשתרויי במבוי ולהיות מחיצה רק הפסול לפי שהוא רחוק מן הכותל והגדיים בוקעין שם אבל מה שרחוק מכותל שני לא איכפת לן א"כ גם מה שרחוק ג"ט מהכותל אינו מזיק דלא יהא אלא מבוי רחב ג"ט אין צריך תיקון לדעת הרבה פוסקים כמבואר סי' שמ"ג וכיוצא בזה כתב במג"א ריש סי' שס"ה בביאור דברי הטור ורי"ו דלכך בראשו בד' דבפחות מד' לא בעי תיקון ע"ש וא"כ ה"נ דכוותיה אלא ע"כ דכל שרחוק שלשה נתבטל ממנו כל תורת המחיצה מזה ומזה לגמרי וטעמא משום דאתי אוירא כו' ומ"ש אא"ז בבכ"ש שם על המג"א שכתב הך טעמא דאתי אוירא בשם הר"ר יהונתן דאין כוונת הרר"י כן ולא כתב הך טעמא אלא לרבי יוסי דס"ל דבעינן רחב ג"ט והיינו דלא ליתי כו' ומכשיר ברחב אבל אנן ס"ל כמ"ש בגמרא משום דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין ואפילו רחב טובא פסול כו' עכ"ל ותמהני דא"כ יצא לנו פלוגתא חדשה בין רבנן לר"י ואיפכא דרבנן לחומרא ור"י לקולא ומנ"ל להש"ס הא דרבנן פליגי אדר"י ואע"ג שלא הצריכו להיות ג"ט מ"מ מודו דאם הוא רחב כשיעור הזה מהני אפילו הרחיקו כשיעור הזה ג"כ רק דרבנן אשמעינן לקולא דאין לנו לחוש שמא ירחיק ולכן אפילו בלחי כ"ש כשר וטפי אית לן למימר הכי מלמעבד פלוגתא בין רבנן לר"י בהא וטפי הו"ל למיתני הך פלוגתא לאשמעינן בהא דאיסורא לרבנן דאף ברחב ג"ט פסלו אם הרחיק ולאפוקי מדר"י אלא ע"כ שז"א ורבינו יהונתן כתב שאפשר שדעתו של ר"י דבעי דבר חשוב שאפילו יפלגנו ג"ט לא יפסל משום דאתי אוירא כו' ומש"ה מחמיר אפילו בסמכו לכותל להצריך ג"ט עכ"ל ומשמע דמסתמא טעמא דרב' דפסל בהרחיק ג"ט מש"ה הוא וכמ"ש אלא דמ"מ בסמוך לכותל אף בכל שהוא כשר וכן מבואר מדברי הב"י והד"מ שכתבו בפשיטות בשם הרר"י על מתני' דהכשר מבוי טעמא דהרחיק פסול משום דאתי אוירא כו' ע"ש:
ומ"ש אא"ז תדע דהא בהדיא כתב כן (ר"ל הר"ר יהונתן) והביאו המג"א דאפילו הלחי רחב הרבה כל שהרחיקו ג"ט צריך לחי או קורה אחר עכ"ל וכוונתו בזה למ"ש המג"א ס"ק ל"ז בהא דעושה פס ג' דצריך ג"כ לחי דפס לא מהני כיון שמופלג ג' מן הכותל עכ"ל וציין ע"ז תוס' וכ"כ הרר"י אך לענ"ד אין כוונת המג"א מ"ש וכ"כ הרר"י לומר דתוס' והרר"י אמרו דבר אחד אלא הכוונה לענין עיקר הדין שצריך לחי להתיר וזה באמת מבואר בדברי הרר"י שכתב מרחיק ב' אמות כו' ונשארו עשר והקורה מתירתן וכ"כ אח"כ וליחוש דלמא שביק כו' ובטל הלחי או הקורה המתוקנים בו כו' אבל לא כתב הטעם משום דמופלג ג' לא הוי לחי שנראה דהכא בלא"ה לא הוי לחי דלחי לא מהני כ"א כשעומד בפתח הרחב יו"ד אמות משא"כ פס זה שהוא עומד חוץ ליו"ד אמות אינו נידון משום לחי ואפילו איטפי ביה משהו והוא נכנס לתוך חלל היו"ד אמות אין לדונו משום לחי כיון שרובו ככולו הוא חוץ ליו"ד אמות ואדרבא צ"ע לענ"ד על התוס' שכתבו הטעם משום דמופלג ג' לא הוי לחי דת"ל דהכא אפילו לא היה מופלג מהכותל ג' נמי אין לדונו משום לחי כיון שעומד חוץ ליו"ד אמות ומצאתי באליהו רבא ס"ק מ"ב שכתב בשם עבודת הקודש להרשב"א וז"ל ולחי או קורה מתירין אותה ואויר שמן הפסין ולכותלין א"צ כלום שהוא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ע"כ ומשמע הא דפס לא נחשב ללחי משום שהוא חוץ ליו"ד אבל מג"א כתב בשם תוס' טעם כיון שמופלג ג' מן הכותל עכ"ל ועיין ברש"י מבואר ג"כ דס"ל שצריך לחי אחר שכתב דלמא שביק פתחא רבא ובטל תורת פתח מיניה ובטל לחי המתוקן בו כו' אך נראה דג"כ מהאי טעמא אתי עלה לפי שהפס אין תורת לחי עליו כיון שהוא עומד חוץ ליו"ד אמות ודברי התוס' צ"ע בזה. ואפשר שהתוס' סוברים דכמו אם הרחיק מהכותל פחות מג"ט אמרינן לבוד והוי כאילו הוא סמוך לכותל ה"נ אם העמיד הלחי חוץ ליו"ד אמות אלא שהוא קרוב להיו"ד אמות שהוא שיעור פתח של מבוי אמרינן לבוד והוי כאילו עומד בתוך היו"ד אמות ועיין בב"ח לענין אם העמיד הלחי חוץ למבוי בתוך ג"ט לכותל אך לענ"ד נראה דלא שייך לבוד בכה"ג דלא אמרינן לבוד לאויר וכי גמירי לבוד לענין דשני קנים כל שהוא הסמוכין זה לזה תוך ג"ט אויר שביניהם הרי הוא כסתום כיון שאין הגדיים בוקעין שם אבל למימר לבוד לאויר ולומר רואין כאילו עומד בתוך אויר היו"ד אמות כיון שהוא סמוך לו פשיטא דהא לא אמרינן:
וראיתי בספר תוספת שבת שהביא דברי אא"ז בזה וכתב שדברי הר"י תמוהים דלפי טעם דלא ליתי אוירא כו' א"כ גם אם הלחי רחב ג"ט לא מהני דהא אכתי איכא למימר אתי אוירא דהאי גיסא כיון שאין העומד מרובה על הפרוץ כמ"ש סי' שס"ב וכן הוא בש"ס וצ"ל דלגבי לחי הקילו עכ"ל ואפשר שזה כוונת הרר"י במ"ש דבעי דבר חשוב שאפילו יפליגנו כו' אלמא דלאו משום כדי דליהוי עומד כפרוץ אתי עלה ועוד דא"כ תקנת כשירחיק ג"ט ומה תיקן כשירחיב יותר אלא ע"כ דלאו מחמת עומד כפרוץ הוא אלא שג"ט הוא דבר חשוב ס"ל לר"י דלא מיבטל באוירא ועיין בתוס' בריש פרק עושין פסין שכתבו דלכך גבי פסי ביראות לא אמרינן אתי אוירא דמשום עולי רגלים הקילו ואוקמוה אדאורייתא ונלענ"ד דגם מ"ש הש"ג בשם ריא"ז דאם הלחי רחב מג"ט כשר אפילו הרחיק ג"ט משום דמותר בעומד מרובה על הפרוץ לאו משום דס"ל טעמא דהרחיק ג"ט פסול משום דאתי אוירא כו' אלא ס"ל דשפיר מהני הלחי אף באמצע המבוי משום מחיצה אלא שא"א לדונו כמחיצה לכאן ולכאן שלא עשו לחי כמחיצה אלא לפתח א' ולא לשנים ולכך פסול בהרחיק ג"ט דהא יש כאן פרצה ג"ט ולכן באם הלחי רחב יותר מג"ט הרי הרחקה זו ניתרת בעומד מרובה ממילא מהני מחיצת הלחי להכשיר משם ולהלן דדוקא קורה בעינן שתהיה ע"ג מבוי אבל הלחי יש בו משום מחיצה ממקום עמידתו עד לכותל שכנגדו ומקום הפרוץ שבין הלחי ולכותל הוא ניתר בעומד מרובה על הפרוץ משא"כ אם אין הלחי רחב יותר מג' נהי דנימא דלא אמרינן בלחי אתי אוירא דהאי גיסא כו' כיון שאנו דנין אותו משום מחיצה וכמש"ל בשם הריטב"א גבי קורה מ"מ הרי יש כאן פרצה ג"ט שבין הלחי לכותל שאין הלחי מתירו שאינו משמש לכאן ולכאן ואע"ג דקי"ל במבוי שנפרץ מראשו שיעורו בד"ט התם מיירי במבוי שהיה רחב מכ' ונסתם עד יו"ד ואח"כ נפרץ באותה סתימה כמ"ש רש"י שם משא"כ בזה שבאותן עשר אמות גופייהו שהוא שיעור רוחב המבוי לא נתקן כולו ונשתייר בו ג"ט בלא תיקון דבכה"ג אמרינן דפסול אם לא כשהלחי רחב מג"ט שיש מקום להתיר מחמת עומד מרובה כנלענ"ד בדעת הש"ג בשם ריא"ז ולפי"ז צ"ע גם בצה"פ שלא עשאו ע"פ כולו והשאיר אצלו פרצה ג"ט אם יש להתיר כל שאין קנה שאצל הפרצה רחב יותר מג"ט שיהיה ניתר בעומד מרובה וזהו דינו של אא"ז שלמד צוה"פ מלחי דכמו בלחי שהרחיק ג"ט פסול כמו כן י"ל בצה"פ. ומ"ש בתוספת שבת דלא דמי דבשלמא לחי לא מהני שלא אמרו לחי משום מחיצה אלא בסמוך לכותל משא"כ צה"פ מיקרי מחיצה ממש כו' וגם האויר של ג"ט אינו מזיק דהו"ל עומד מרובה כו' עכ"ל ולענ"ד בדעת אא"ז דאע"ג דצה"פ מהני אף בפרוץ מרובה ודלא כהרמב"ם היינו לגבי דנפשי' שאע"פ שיש שם פרוץ מרובה מועיל בו הצה"פ למחשבי' כסתום וכמבואר סי' שס"ב משא"כ שנאמר שצוה"פ יש לו דין עומד גמור עד שיהיה מתיר הפרצות אשר שם בלא צוה"פ שיהיו נחשבים כאילו עומד רבה עליהם ומבטלן זו מנין לנו ודי בצוה"פ שיפקיע את עצמו שיהיה שם עומד עליו ולא שיוסיף לבטל הפרצות מחמת רבוי העומד וא"כ אע"ג שצה"פ יש עליו שם מחיצה לעצמו מ"מ מה נעשה לפרצה שבצידו וצריכה תיקון בפ"ע:
ומ"ש בתוספת שבת לדחות ראיית אא"ז מהתוס' משום דודאי עיקר קושי' התוס' על הברייתא דאל"כ פשיטא דאיכא לאוקמא ביתר מעשר או במפולש אבל ברייתא ליכא למימר הכי כיון דקתני התם שהניח קורה ולפי"ז נדחה גם ראיה זו דא"א לאוקמי בהרחיק דהא רישא ע"כ לא מיירי בהרחיק דקורה שהרחיק ג"ט בלא"ה פסול עכ"ד בקצרה והם תמוהים מאד דהא מ"מ התוס' תירצו דמיירי ביתר מעשר או מפולש וכתבו דגם ברייתא צריך לאוקמי בהכי וא"כ ע"כ דס"ל דברייתא דחיק ומוקי' נפשיה בכה"ג אע"ג דרישא בקורה לא מיירי בהכי וא"כ הו"ל לשנוי נמי בכה"ג שהרחיק ג"ט והכי שפיר טפי דאי מוקמינן שהמבוי מפולש או שרחב מעשר פשיטא שא"א כלל לפרושי רישא שהניח קורה ולומר דסיפא לא קאי ארישא ומיירי בגוונא שעדיין לא עשה לו תיקון קורה הוא דוחק גדול וא"כ ל"ל לדחוקי כולי האי וטפי הו"ל לאוקמי בכה"ג דשפיר קאי סיפא ארישא ומיירי שבאמת הניח הקורה ולא הרחיקו כלל ואפ"ה לא מהני לפי שגבוה מכ' ועתה רוצה לעשות תיקון אחר ולהרחיק מכותל המבוי שבזה צריך צה"פ דווקא ומבעיא ליה אי אז מהני בכה"ג והוי ניחא טפי מתירוצם שצ"ל דלא קאי ארישא כלל ומזה הוכיח אא"ז דס"ל דגם צה"פ לא מהני כשהרחיק. אך מדברי הד"מ בשם הא"ז נראה דס"ל להתיר בצה"פ בכה"ג שכתב וז"ל כתב הר"ר יהונתן שהלחי צריך להיות סמוך לכותל המבוי בלי הפסק ג"ט שאם הוא מרוחק מן הכותל אתי אוירא כו' וכן הוא לקמן בסמוך דאם הרחיק ג' פסול וכתב בא"ז דאם עבדי ליה צוה"פ לא אמרינן ביה דאוירא דהוי גיסא ודהאי גיסא מבטל ליה עכ"ל נראה מדבריו דהא"ז מיירי בכה"ג שהרחיק צה"פ וע"ז כתב דבצה"פ לא חיישינן לאוירא כו' וכן הלבוש כתב ג"כ הטעם בלחי משום דאתי אויר' כו' ע"ש וא"כ ממילא בצה"פ אין לחוש וצ"ע על אא"ז שלא הזכיר מדברי הד"מ והלבוש וראייתו מהתוס' לא מכרעה כולי האי דודאי איכא כמה גווני דעדיף צה"פ מלחי והתוס' תרתי ותלת נקטי ולא חשבי כרוכלא וצ"ע ובפרי מגדים בחלק אשל אברהם הביא דברי אא"ז וכתב שצריך ליזהר בפרצה יותר מעשר שעושין צה"פ שיהא הקנה סמוך לכותל ג"ט דאל"כ מזדקר הגדי שם ובטל מתורת קנה לצה"פ עכ"ל ומ"ש בפרצה יותר מעשר בדברי אא"ז לא נזכר חילוק בזה רק אמבואות שלנו קאי שאנו מתקנין אותם בצה"פ ובאמת אין חילוק בזה בין עשר ליותר מעשר כלל דבכל גווני ס"ל לאא"ז שדינו כלחי שאם הרחיק פסול גם מ"ש דע"י בקיעת הגדי בטל מתורת קנה לצה"פ אין לזה מובן כלל וכוונת אא"ז דאין תיקון זה מועיל למבוי כיון שיש הפסק בין צה"פ לכותל כשיעור שהגדיים בוקעין ולא חשבינן ליה כמחיצה רביעית למבוי וכבר כתבתי שי"ל דאע"ג דצה"פ מהני לנפשי' להיות עליו שם מחיצה אעפ"י שלא נסמך לכותל מ"מ אפשר שאין מועיל להתיר הפרצה שבצידו מטעם עומד מרובה דדוקא במחיצה גמורה ממש מחשב עומד להיות רבה על הפרוץ משא"כ בצה"פ וצ"ע:
עוד יש לחקור בגוונא דנ"ד שהיה כאן צה"פ אחר שהיו סומכין עליו לטלטל ועתה בשבת שנתקלקל רוצים לסמוך על צוה"פ של בית המכס אם יש לדמות זה ללחי דקי"ל שאם לא סמכו עליו מע"ש כגון שהיה שם לחי אחר ונפל מע"ש ורוצים עכשיו לסמוך ע"ז דלא מהני וא"כ אפשר דגם בצה"פ הדין כן או אפשר דשאני לחי שאין לו דין מחיצה גמורה מחשבתו משוי ליה לדונו משום מחיצה וכל דלאו עליה קא סמיך לא מהני משא"כ צה"פ שיש לו דין מחיצה בכל מקום סמיכה זו אינה מעלה ומורדת ולכאורה יש להביא ראיה מדברי התוס' שהביא אא"ז דקשי' לר"ת ל"ל צה"פ ת"ל משום לחי ואם איתא הא משכחת לה בכה"ג שהיה שם צה"פ אחר ועתה נפל ורוצים לסמוך ע"ז שהיא גבוה מכ' אמה ואם היו רוצים להתיר משום לחי לא מהני כיון דלא סמכינן עליה ואם צה"פ מהני בגובה כ' שפיר דמי לסמוך עליו משום צה"פ אלא ע"כ דגם צה"פ לא מהני בכה"ג. שוב עיינתי בתוספת שבת סי' שס"ג שכתב בס"ק כ"א יש להסתפק אם עשה צה"פ למבוי שרחבה יו"ד ובשבת נפל לחי אחד וקנה שע"ג ולא נשאר רק הלחי א' אם יש לסמוך עליו כיון דמע"ש לא סמכו עליו כ"א לשם צה"פ ואין להביא ראיה מדברי התוס' דהו"ל לאוקמי בהכי דיש לדחות כיון דבברייתא כתב אם יש לה צה"פ אין צריך למעט על כרחך דלא מיירי בשבת דא"א למעט עד כאן לשונו ומה שכתב דהו"ל להתוס' לאוקמי בהכי לא ידעתי כוונתו דהאיך אפשר לאוקמי בכה"ג שכבר נתבטל צה"פ מעליו והתם מיירי שיש כאן צה"פ אלא שהוא בגובה כ' וצ"ע וממשמעות דבריו נראה דבצה"פ מהני אע"ג דלא סמכו עליו מאתמול ובפרי מגדים באשל אברהם ס"ק ט' כתב ובצה"פ כה"ג שלא סמכו עליו ולא טלטלו בו בשבת א' צ"ע אי הוה צה"פ לשבת הבאה עכ"ל ולדינא נלענ"ד דבצה"פ כה"ג מהני דהא מחיצה מיקרי ואם איתא דלא שרי כה"ג לא הוי שתקי הפוסקים לאשמועינן הא דלאו בלחי פסול אלא אפילו בצה"פ כה"ג פסול ומסתימת דבריהם נראה דשפיר סמכינן עליה וכמבואר שכן עמא דבר:
ולדינא נלענ"ד בנ"ד להקל כיון שמקום ההפסק בין צה"פ לכותל אינו רק ג"ט והדרך שם רחב מסתמא אין הרבים בוקעים דרך פרצה דחוקה זו וכבר כתבתי שרש"י כתב אהא דחצר שרבים נכנסים לה כו' דלא ניחא תשמישתיה לפי שהפתחים קצרים הם וצרים כו' והתם במוכנים לפתחים מיירי ורבים בוקעין שם וקרי ליה לא ניחא תשמישתי' וא"כ בנ"ד אף על פי שלפעמים אי דחיק להו עלמא התם בעגלות המתקבצין שם והרוצים לעבור שם הם נדחקים לצדדים מכל מקום אין זה אלא כעין צידי ר"ה אבל לא מסגו התם להדיא להיות עליו שם בקעי בי' רבים וכבר ביארתי דאף היכא דבקעי רבים יש לצדד להקל. וגם מטעם הרחקת צה"פ מן הכותל כבר בארתי שהד"מ בשם הא"ז נראה שמקיל וכן משמע מקצת פוסקים ובגוונא דנ"ד שמצד אחד הי' הצה"פ נסמך לכותל נראה דגם אא"ז מודה דלא בטל מיניה תורת מחיצה מחמת שהגדיים בוקעין בצד השני דהוי כמחיצה רביעית דבוקה לכותל אלא שעדיין אינה יושבת על מלאת ונשאר פרצה קצת וניתרת ע"י עומד מרובה על הפרוץ ואף שכתבתי שצ"ע אם צה"פ מועיל לבטל הפרוץ שאצלו ואין מקום להקל לפי שנתקלקל בשבת ואמרינן הואיל והותרה הותרה דהא אמרינן דבעינן מחיצות החיצונות קיימות ואף בעיר המוקפות חומה יש מהגדולים המחמירים ומכ"ש בזה שאין מוקף חומה וכיון שנתקלקל צה"פ שלו הרי הוא פרוץ למקום האסור לו מכל מקום נ"ל דבנ"ד יש לסמוך על הפוסקים שנראה מדבריהם להקל בכה"ג והרי הפנים מאירות סבירא ליה להקל בזה ועביד עובדא לכתחלה וכדאי הוא לסמוך עליו בפרט בשעת הדחק שקשה הוא איסור טלטול בעיירות שיש להם תמיד עירוב קבוע ומותרים בטלטול ועל ידי זה אינם זריזים לקיים בעצמם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וסומכים עצמם על היתר הטלטול בשבת ואם נאסר להם הטלטול בשבת שהוא להם דרך מקרה אפשר שיבא מזה ביטול עונג שבת שסמכו על רגילתם בטלטול ולא הכינו הכל מבעוד יום לצורך השבת ולכן אין להחמיר בזה. אבל לכתחלה נראה שצריך לגדור גם פרצה כזו והקולות יחדלון. אין פרץ ואין צווחה ברחובותינו, וה' במאור תורתו יאיר עינינו. וישיב ירחמנו. להשיבנו לנוה שלום קרית מועדינו. וקם הבית אשר לו חומה מקום מקדשנו. בארץ יהודה עיר עוז לנו ישועה ישית חומות וחל. ובנין האריאל וההראל. יגל יעקב ישמח ישראל. דברי זעירא מן חברייא. הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד