בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות
שאלה טו
חוטר מגזע ישישים. רד עם אל ועם קדושים. מתקו ותבונתו משמח אלקים ואנשים. לא עממוהו ארזים וברושים. טוב לישראל מרכב ופרשים. ה"ה כבוד אהו' ידידי הרב הגאון מו' ישעיה ברלין נ"י:
אחד"ש הפעם אודה ד' כי זכינו לשיחתו. ואם כי לגבי דידיה מלת' זוטרתי היא כדי שאילת שלום הפליא והגדיל לעשות להחיות עם רב וזכות הרבים תלוי בו. ועתה באתי על דברי תורה הנה זה ימים למחזי אתיתי בספרו דמר וראיתי אני את המראה אשר נתחבט מר באות ב' בהא דקאמר הגאון משמיה דר' יוחנן צריך האדם שיהא לו ב' עטיפות כו' ובהשמטות שבסוף הספר הוסיף נופך בזה אשתומם על המראה שנראה ברור כוונת הגאון לדברי הירושלמי פ"ח דפאה וכן הוא במדרש וילקוט רות כלשון השאלתות רק דגרס ר' יוחנן במקום ר' חנינא ועיין בהגהות מיימוני הל' שבת פ' למ"ד אות ב' מבואר דגרס גם כן ר' יוחנן וע"ש שחסר בלשונו וצריך להגיה כלשון המבואר בילקוט ע"ש:
ב וזאת שנית באות ג' אמר ר"ה לא ישכור כו' הואיל וניתן לדרוש ולהגיה בהורמנתי' דמר אמינא שכצ"ל אמר ר"ה היה מהלך בשבת ופגע באמת המים כו' שהרי השאלתות קאי אחר מימרא שלא יהא הלוכך של שבת ובש"ס אמרינן מה היא כי הא דאמר ר"ה כו' ועיין בר"י וקצת משמע כן בסוף הסימן במאי דכתב א"נ דקאזיל לדבר מצוה כו' וע"ש כנלענ"ד וד' יודע האמת:
ג באות י"ב כ' מר שלא נמצא באחד מהפוסקים שהוא דעת הי"א שהביא רמ"א דהיינו הרא"ש ותה"ד כו' שנסתייע מדברי השאלתות שפסק כן להדיא ותמהני במה דקא חשיב לתה"ד בין הי"א דהתה"ד לא מיירי בהכי רק לענין אם מותר לישא אשה שאינה בת בנים למנוע מריבה בתוך ביתו וע"ש דלענין למכור ס"ת הביא דעת הרא"ש ודעת הרי"ף ונסתייע יותר מדברי הרי"ף ועיין בספר המלחמות להרמב"ן שהביא דברי השאלתות בזה ועיין ח"מ וב"ש:
ד באות ט"ז בהא דכ' בה"ג בהלכות בכורות דהלכה כר"מ ע"ז כתב להגיה לפי שלא די שדברים אלו סותרין למ"ש התוספות בשמו בזבחים דף כ"ד אלא אף דבריו סותרין זא"ז דהוא גופא כ' בהל' מיאון דאין הלכה כר"מ בקנסות וע"ז אני תמה דודאי הגרסא בהלכות גדולות נכונה שפוסק כר"מ ואין כאן סתירה כלל וכמבואר להדיא באשר"י דבכורות שכ' דבעל הלכות פוסק כר"מ דחשיב ליה גזרה ולישנא דקנס' דנקט הש"ס הוא לאו דווקא וכ"כ הטור סי' ש"י בשם בה"ג אבל צ"ע על הרא"ש והטור ורבינו ירוחם שכתבו דהשאלתות הוא המתיר ופוסק דלא כר"מ לא ידענא מאין להם שנראה דמכללא שמיע להו לפי דס"ל אין הלכה כר"מ בקנס' ומשום הא לא אריא דהא בה"ג נמי ס"ל הכי ואפילו הכי פסק כר"מ בהא דס"ל דאינו רק גזירה כמ"ש הרא"ש לבסוף ובדברי הרא"ש יש לדחוק בכוונתו לומר דלפי מה דמסיק בשם בה"ג באמת גם בדעת השאלתות יש לומר כן אבל על הטור ורי"ו שכתב להדיא דבשאלתות מתיר תימה דמנ"ל הא ויותר מזה יש לתמוה דבשאלתות פרשת בא סי' מ"ד כ' להדיא בהך דינא גופיה דהלכה כר"מ אף על גב דר"מ ור"י הלכה כר"י בהא הלכה כר"מ דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו וכדברי בה"ג ממש שהביא מר בשמו ונראה שלא היה לפניהם גוף ספר השאלתות ועדיין צ"ע. ובדברי התוספות דזבחים נראה להגיה מכאן דקדק ר"י בהלכות גדולות כו' רצה לומר דר"י בה"ג ס"ל לענין הך כללא דאין הלכה כר"מ בקנסי וכמ"ש התוספות בביצה או איזה הג"ה אחרת המתיישבת ועיין בסמ"ג עשין רמ"א ואין להאריך עוד. וגם במ"ש מר לדקדק על התוספות דבכל דוכתי מייתי הך דהלכה כר"מ בגזרותיו מכתובות דה"ל לאתויי מהמוקדם בעירובין נ"ל שכוונ' התוספות להביא דהלכה כר"מ בגזירותיו אף היכא דרבים פליגי עליה וכן הוא להדיא בתוס' והרא"ש והר"ן בשבת דף ט' ובעירובין דף פ"ט בתוספות ד"ה גזירה ובאשר"י שם כתב בשם הר"ר יהודה שכ' דאין הלכה כר"מ דאף על גב דקי"ל כוותיה בגזירותיו הני מילי במקום יחיד כו' ונ"ל דלית הלכת' כוותי' דר"מ ולאו מטעמיה דאפילו לגבי רבים פסקינן כוותיה בכתובות גבי אדם משהה כו' ע"ש והתוספות בביצה ובבכורות לרבות' נקטו אף על גב דבגזרותיו קי"ל כוותיה אף לגבי רבים מכל מקום הכא דקנסא הוא הלכה כר' יהודה:
ה באות מ"ז מנין לשאר הנימולים כו' ונוסחת הגאון עולה יפה תמהני שהרי הגאון בפרשת וירא סימן יו"ד כ' מנין לתשעה לעשרה כו' ושאר כל הנימולים כו' ע"ש ומר הביא דברי הגאון באות צ"ט ותמה שם על מ"ש דמילה בשבת מוי"ו דוביום נפקא וליתא דמדלא כתיב בשמיני נפקא והוי"ו דוביום צריך למילה שלא בזמנה דצריכה להיות ביום ולענ"ד יש ליישב דהגאון ס"ל כמ"ש הרשב"א במגילה דף כ' לתרץ קושית התוספות ד"ה דכתיב דס"ל דמבן שמונת ימים נפקא לן למילה בזמנה ווי"ו דוביום לשלא בזמנה וכ"כ התוספות ביבמות דף ע"ב והלכך שפיר קאמר גאון דאי לא כתיב וי"ו הוה אמרינן דקרא דבן שמונת ימים לבזמנה אתי שתהא ביום אייתר ליה ביום לשלא בזמנה ולעולם דלא דחי שבת אבל השתא דכתיב וי"ו ע"כ חד אתי לאורויי דאפילו בשבת ועיין בשו"ת שאג' אריה סימן נ"ד שבמ"ש ליישב קושית התוספות דמגלה כבר קדמו הרשב"א ומה שהשיג על תשובת הרשב"א סי' תתע"ז והיא תשובת מהר"מ מרוטנבורק במ"ש וקי"ל כת"ק דאפי' מאן דלא דריש וי"ו וי"ו ה"א דריש כו' וע"ז כ' שנחלפו להרב ז"ל הדברים ע"ש ובאמת נראה שמהר"מ מרוטנבורק ס"ל לפרש כמו שכתב הרשב"א ביבמות דף ע"ב ד"ה אפילו למאן ואע"פ שהרשב"א חולק על המפרשים כן מ"מ הני נמי לאו קטלי קניא נינהו וגם מהר"מ כאחד מהם ומפרש דוי"ו וב' דריש וקושית הרשב"א יש ליישב ואין כאן מקומו להאריך:
ואו בשאלתות פ' אמור סי' ק"ג ובאדם כדאמרינן התם ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע כל שטבורו חתוך ונרשם בגליון שמצוה לחפש ולמצוא ואפריון נמטי שהניח לי מקום להתגדר לציין את מקומו שברור כוונתו להא דאיתא בנדה דף ק"ד וכמה כדי שינטל כו' ר"י אמר משום ר"י בן יהושע עד מקום טבורו כו' ומדברי הגאון למדנו דהא דקאמר התם בין ר' ינאי לר"י איכא בינייהו דר"א דאמר ניטל הירך כו' אין פירושו דר"י פליג אדר"א רק לומר דפליגי אי הוי באדם כה"ג נבלה אהא פליג וס"ל דעד מקום טבורו אז דווקא הוי נבילה ונראה ברור שזה היה דעת הרמב"ם פ' יו"ד מהל' א"ב שפסק בהא כר"י וכבר תמה הכ"מ בזה והראב"ד והרשב"א פסקו עד ארכובא כיון דטרפה אינה חיה וברור שהרמב"ם סמך בזה על הגאון שפסק עד טבורו ואם ינטל פחות מזה לא ימות ובהכי א"ש דכולהו אמוראי ס"ל דבבהמה טרפה אינה חיה רק באדם הוא דפליגי ואפ"ה א"ש מה שהשמיט הרמב"ם מימרא דרבא וושטו נקוב אמו טמאה משום דס"ל דרבא לשיטתו דס"ל דאף בבהמה טרפה חיה כמ"ש התוספות שם ד"ה אמר רבא מההוא דתמורה משא"כ לדידן דס"ל טרפה אינה חיה טרפות כזו אף באדם אינו חי ונראה דלכך דקדק הרמב"ם פרק י"ג מהל' גירושין וכ' והשליכו אחריו מצודה והעלו אבר ממנו ולא כ' לשון המשנה מן הארכובה ולמעלה תנשא אשתו והיינו משום דהרמב"ם ס"ל דבאדם לא תלי מידי בארכובה אלא מסתם סתים שאם העלו אבר שא"א שאם ינטל מאדם חי יחיה מותרת ומיושב קושיית הכ"מ שם ולכך לא כתב הרמב"ם וגם כן הירושלמי שנותנין לו שהות כדי טרפה ופירשו הרמב"ן והרשב"א דהיינו יב"ח משום דקאי אמתני' דמיירי בארכובה דהוי מידי דמטריף בי' לזה צריך יב"ח משא"כ הרמב"ם לשיטתיה כר' יוסי בן יהושע ואם כן במידי דמטריף לחוד אף יב"ח לא מהני ומ"ש בגליון הכ"מ מהך דעשו לו חידוק של קרוי' וכן ראיית התוספות מדפריך מאיוב עיין בפר"ח (וכר"ו) סימן ל"א והארכתי בזה במקום אחר (ועיין בספר בית אפרים בקונטרס הראיות שם) דברי זעירא מן חברייא: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד