אור ברסלב

בית אפרים אורח חיים· רבי אפרים זלמן מרגליות

שאלה א

בדבר בתי התפלין שיש שעושים אותם מעורות נפרדות כזה ומדבקים אותם בצדדי דופנותיהם במקום חבורם בדבק ותולים עליהם עור מצד המעברתא לצד שכנגדו המהדקים היטב.

ויש שעושים הד' בתים מחוברים בעצמותם מעור אחד כזה ומקפלים אותם באופן נאות שנעשה כ"א בפני עצמו ואחרי כך תולים עליהם עוד עור מצד המעברתא לצד שכנגדו ועמד השואל ושאל איזה דרך ישרה שיבור לו או אם שניהם כאחד לא טובים וצריך שיהיה הכל מעור אחד בדפוס כמ"ש רש"י והרמב"ם ז"ל ותוכן השאלה ברוב ענין שלח אלי חכם אחד מופלג ממדינות הגר ה"ה הרב וכו' מוהר"ר אהרן תארינר האבד"ק אלטאראד ותשובתו תשובת חכם בצדו וחילה פני לחוות דעי בזה:

תשובה איברא חזינא ליה להרב המשיב ידו ראשונה מראה פנים לכל צד כמראה האופן. ובדברי הש"ס והפוסקים חופן וחוזר וחופן וצלל במים אדירים וזרם ממים כבירים והעלה פנינים לעשות למלאכת שמים כוונים. כי הירא דבר ה' ולדברו חרד. לא יהיה נרגן מפריד. וטובים השנים כאשר פשט ברוב. והראשונים לא נאמר בהם כי טוב. אף הוא ביטל את המעוררים ועל המערער הניף ידו בעיים. רוחו לקדם עליו ברועים. ואומר למחות אבן הטועים. ואותי שאל לחוות דעתי הצעירה. איזה יכשר או זה או זה כדת של תורה ונפשי יודעת כי תפלין צריכין גוף נקי. פנוי מאדם ובחדרי תורה בקי והדבר אין בי כאשר ידע לבבי אולם אמרתי הכל מסייעים למלאכת שמים:

מתחלה נדון בדין הפרשיות עצמם אם תפר שני קלפים אי ארוך למעבד הכי לכתוב עליהם תפלין של יד או של מזוזה ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה בדין הבתים אם התפר מחברן. עיקרא דהא מילתא גרסינן לה במנחות דף ל"ב לימא מסייעא ליה ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושים מהם מזוזה לפי שאין מורידין וכו' הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות דלמא להשלים וכתבו התוס' פירוש בקונט' שאם חסרה מזוזה שיטה אחת אי לאו דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס"ת ותופר במזוזה. והא דאמר בירושלמי דמגלה דתפלין ומזוזות אין נכתבים אלא על עור אחד. ההיא בשלא תפר העורות זה בזה ויש עוד לפרש כגון דפרשת שמע בסוף עמוד והוסיף פרשת והיה אם שמוע בגליון שלמטה וכו' ובאגודה הביא תירוץ הראשון של התוס'. ומזה כתב המג"א סי' ל"ב להוכיח דתפירה חשוב כגוף אחד ע"ש. וכן הבית שמואל באהע"ז סימן קלמ"ד כתב דמהך סוגיא מוכח הכי ואע"ג דהרמב"ם וטור וש"ע כתבו במזוזה בשני עורות אע"פ שתפרם פסול היינו דוקא בתפר אחר כתיבה אבל בתפר קודם כתיבה מודו להתוס' ע"ש אך התוספות בשבת דף וכן בפסקי התוס' במנחות לא כתבו רק תירוץ הב' בלבד משמע דס"ל תירוץ זה עיקר אבל אם כתב על ב' עורות וחברם בתפירה פסול:

ולכאורה נלענ"ד להוכיח מדברי הש"ס דשפיר הוי חיבור ע"י תפירה. שהרי בס"ד קאמר לימא מסייעא לי' וכו' ואיהו ע"כ ס"ל דכשר בב' עורות ע"י תפירה שאל"כ ע"כ המקשן ידע דפירושה דהך ברייתא שלוקח פרשת שמע הכתובה בסוף העמוד וכותב עליו והיה אם שמוע שהרי אינם סמוכות בתורה וכמ"ש התוס' בשבת בפירוש הברייתא וא"כ מאי קא קשיא ליה דאטו לא ידע דכשהוא בא לכתוב בגליון והיה אם שמוע הוא יכול לעשות פתוחה ע"ד הרמב"ם או ע"ד הרא"ש ואפילו תימא דהמקשן לא ידע שיכול לעשות פתוחה אחרי שפרשה זו סתומה בתורה מ"מ מאי קא משני ליה כי תני ההיא להשלים הלא גם המקשן ידע מזה דמיירי שרוצה להשלים אלא שהיה סבור שאין בידו לעשותה פתוחה וא"כ עיקר תירוץ חסר מן הספר אלא ע"כ שהמקשן היה סובר שלוקח שני הפרשיות ומחברם יחד על ידי תפירה ועושה מהם מזוזה ולכך שפיר קאמר לימא מסייעא ליה כו' כיון שבתורה הם סתומות היכי מצי למעבדינהו פתוחות כרצונו. ולפ"ז כיון דלפי דעת המסייע ודאי דתפירה מהני מסתמא גם המדחה אין חולק עליו בזה דאל"כ הוי ליה לומר ולטעמיך הא מורידין עושין הא שני עורות נינהו אלא ע"כ דמודי ליה בהא דמהני תפירה:

אך לכאורה קשה דאמרינן במנחות דף ל"ג כתבה על שני דפין פסולה. והתוס' כתבו שר"ל בשני חתיכות ובירושלמי משמע דבב' פסולה דפריך ולמה לא תנינן שהספרים נכתבים בב' עורות ותפלין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד עכ"ל. ולפ"ז מוכח דתפירה לא מהני בתפלין ומזוזות דאל"כ מה בינם לספרים דהא גם בספרים אם לא תפר כשר ותימא על התוס' דלעיל מייתי הירושלמי גופא ומוקמי ליה בשלא תפר העורות זה בזה וקשה דהא גם בספרים צריך לתפור העורות זה לזה ולחברם בגידין וע"כ דבתפר מיירי ונראה לי שזה מקור דינו של הרמב"ם בהלכות מזוזה שכתב אע"פ שתפרם פסולה והכ"מ הראה מקומו להא דאמר שמואל כתבה על ב' דפין פסולה וכמ"ש התוס' ולדבריו קשה מנ"ל להרמב"ם לפסול אע"פ שתפרם ואדרבה מדברי התוס' משמע דלא מיירי בתפרן יחד שהרי כתבו התוס' והרא"ש שם דלפרש"י דוחק דבדף א' היאך הניחו בב' סופין. ואם כן ע"כ דלפי מ"ש דמיירי בב' עורות היינו בלא תפרן דאל"כ גם לדידהו תיקשי היאך הניחו בב' סופין ואין לומר דהרמב"ם לא מסתבר ליה לפסול כשהם בעור אחד בב' עמודים כמ"ש התוס' ראיה מגט דכשר בכה"ג אלא לפרש דב' דפין היינו ב' חתיכות אלא דס"ל דמיירי בשתפרם דאל"כ פשיטא והא דב' סופין אתי לי' שפיר כרש"י דלא דחיקה ליה מלתא וס"ל דאע"פ שהוא אחד מ"מ מצינן לאשכוחי שמניחו בב' סופין אלא דאכתי קשה דמאי פריך מברייתא דלמא הברייתא מיירי בעור אחד בב' עמודים ומש"ה בסף אחד כשרה משא"כ הא דשמואל שהם ב' חתיכות אלא שתפרן ודוחק לומר דלהרמב"ם משמע ליה לישנא דב' דפין היינו ב' חתיכות דוקא ולכך שפיר פריך מברייתא שזה דחוק אלא צ"ל דס"ל דודאי אם הם חתיכה אחד לא הוי מצי לאנוחי ליה בב' סופין וע"כ דברייתא גם כן בב' חתיכות מיירי ופריך שפיר. ולפ"ז ע"כ דבלא תפר מיירי וא"כ צ"ע מניין הוציא הרמב"ם לפסול אפילו תפרם ולכך נלענ"ד שהרמב"ם הוציא דינו מהירושלמי הנ"ל דמוכח שהתפירה אינה מועלת דאל"כ אין מקום לחלק בין ספרים לתפלין ומזוזות כלל:

ועכ"פ מ"ש התוספות דהירושלמי בלא תפר וכ"כ לעיל להוכיח מסיוע דמסייע הש"ס צ"ע דהא מוכח דהירושלמי אף בתפר מיירי וכדי ליישב זה צריכין לומר דבלא"ה יש לדקדק דבש"ס בתר שינויא דרנב"י דרשב"א אף פתוחות קאמר ע"ז אמר לימא מסייע' ליה כו'. ולכאורה מאי סייעתא דהא אף אם רשב"א פתוחות דווקא קאמר א"ש דבאמת הך ברייתא לא אתיא כרשב"א ואין לומר דעיקר סייעתא דאיכא מאן דמכשיר סתומות דא"כ למה מסייע לרנב"י ולא לשנויא דלעיל דכי קאמר רב הלכה כרשב"א היינו אריוח ע"ש ואף שי"ל דבאמת הסיוע קאי אכולהו ועיקר כוונתו לסיוע לדר"ה שעושה סתומות מ"מ לענ"ד נראה ליישב ברווחא טפי דהמסייע הוי קשיא ליה הברייתא דהא מורידין עושין דאיך אפשר לעשות מס"ת מזוזה כיון שאין סמוכות בתורה ותפירה לא מהני וניחא ליה למימר דאתי כרשב"א דס"ל בתוספתא פ"ב דגיטין בגט שנקרע מדבק הקרעים ונותנה לה א"כ ע"כ דלא ס"ל ב' וג' ספרים מדכתיב ספר אלא דס"ל דאף בכה"ג כשר בגט וא"כ ממילא דה"ה במזוזה דכשר בכה"ג שהרי רש"י במנחות כתב דהא דיליף במזוזה כתיבה כתיבה היינו מגט וכ"כ שם בדף ל"ד ע"ש וא"כ כיון דבגט גופא כשר לרשב"א כמו כן יש להכשיר גבי מזוזה וא"כ כיון דכרשב"א אתי שפיר בעי לסיועי לרנב"י דפתוחות דקאמר רשב"א היינו אף פתוחות דאל"כ תקשי הכא סתומות וכו' וכ"ז לרשב"א משא"כ לדידן י"ל דלא קי"ל כרשב"א בהא גם בגט וב' וג' ספרים פסול אף בדבק הקרעים וא"כ גם במזוזה י"ל דפסול כשתפרם וכדמוכח מהירושלמי:

ולכאורה אפשר לדחות דאפשר גם רשב"א ס"ל מיעוטא דספר אמר רחמנא ומ"מ מכשיר ע"י דיבוק הקרעים כיון דקרא קאמר וכתב לה ספר כריתות י"ל דאשעת כתיבה קפיד רחמנא דבשעת כתיבה יהיה ספר אחד וכיון שנכתב בכשרות אע"פ שנקרע אחר כך לית לן בה ושפיר מדבק ונותן לה משא"כ במזוזה שדבק העורות קודם כתיבה אפשר שגם רשב"א מודה שפסול כיון דבשעת כתיבה לא היה ספר אחד אך דז"א שהרי בגיטין פריך אהא דה"ז גיטך והנייר שלי וכו' דתיפוק ליה דס' אחד אמר רחמנא כו' ומאי קושי' שהרי תנאי זה אומר בשעת נתינה ובשעת כתיבה באמת כשר היה אלא ע"כ מאן דקפיד אס' אחד לאו אשעת כתיבה דוקא קפיד אלא גם בשעת נתינה בעי שיהיה ספר אחד ואפ"ה ס"ל לרשב"א דמדבק הקרעים אלמא דס"ל דלא בעינן ספר אחד וא"כ ה"ה במזוזה כה"ג כשר לדידיה. ומצאתי בפר"ח הל' גיטין סימן קכ"ה שכתב בשם מהר"א ששון בתשובה שמחלק דהא דספר אחד בעינן היינו דוקא בשעת כתיבה ונדחק ליישב הך דגיטין והפר"ח שם השיג עליו ע"ש ועכ"פ מוכח מזה דמזוזה פסולה על שני עורות אע"פ שתפרם דאם לא כן מה חילוק יש בין תפלין ומזוזות לספרים אף דאכתי איכא לדחויי דתפירה ודאי מהני וכתירוץ התו' בד"ה דלמא להשלים והיינו משום דתפירה הוי חיבור גמור ולא מיקרי ב' עורות כלל רק דבקו בדבק הוא דלא מהני ביה וכמ"ש במשנה למלך פרק י"ב מהל' ט"צ דאפשר דלא שייך חיבור אלא גבי בגדים שתפרם זה בזה דאז נחשב כל הבגדים אחד אבל גבי אבנים לא שייך חיבור והרי הוא כאלו אבני המוסגר בפ"ע כו' והתם נמי האבנים מדובקים ונתחברו אחד אל אחד בטיט וסיד ואפ"ה קאמר שחיבור כזה גרע מתפירה וה"נ דכוותה וכמ"ש הרב המשיב ג"כ שיש לחלק בכה"ג. וא"כ יש לומר החילוק בין תו"מ לספרים דבספרים שדבקן בדבק שרי משא"כ בתפלין ומזוזות ואע"ג דהרא"ש כתב בשם מהר"מ מרוטנבורק שאסור לעשות בספר תורה בדבק מ"מ יש לומר דהיינו דוקא כשהוא מדבק היריעה שנקרעה לשנים באורך הדף בדבק אין נכון לעשות כן כדקאמר טעמא לפי שמושך אילך ואילך ויתפרד משא"כ היכא שהוא חלוק לשנים ברוחב הדף כגון שכתב חצי הדף בעור אחד ואח"כ כתב חציה בעור אחד ודבקן יחד ואח"כ חיבר אותה היריעה בין היריעות בתפירה כדרכה א"כ לא שייך חששא זו שאע"פ שימשך אילך ואילך לא יקרע וכטלאי דמי משא"כ בתו"מ פסול כה"ג כגון שכתב שמע ביריעה א' וחזר וכתב והיה אם שמוע ביריעה אחרת וחיברם זל"ז בדבק פסול אבל בתפירה אה"נ דשרי אף בתו"מ דחיבור גמור הוא וכמ"ש התוס' בתירוץ הא':

וגם לענ"ד לולי דברי התוס' היה אפשר לומר דהא דמשמע במנחות דכשר ע"י תפירה היינו היכא שמחבר שני החצאים באורך הדף כגון התם שנוטל פרשת שמע שבתורה או איזה שיטות משם ומחברם לפ' והיה של המזוזה משא"כ הירושלמי דקאמר דשני עורות פסול מיירי שכ' שמע ישראל ה' בחד דפא ובאידך אלקינו ה' אחד. וכן כל הדף היה ברחבו ואח"כ חיבר אותם בתפירה בכה"ג מכשיר בספרים ופוסל בתו"מ וטעמא משום דהתם כמות שהם חלוקים זה מזה לא סליק ענינא כהוגן הלכך לא מהני מה שהוא מחברם יחד משא"כ בזה שכל יריעת בפ"ע השיטות שבה מסודרים כדרכם וסליק להו ענינה רק מטעמא דב' וג' ספרים לזה מהני תפירה:

והנה במרדכי כתב שה"ר אלחנן הביא ראיה לפירוש רש"י מהירושלמי דקאמר שהספרים נכתבים כו' וכן פי' אא"ז מהרש"א דברי התוס' שרצה לומר שיש ראיה מהירושלמי לשיטת רש"י ע"ש ועיינתי בירושלמי גופא וראיתי דמסיק שם דדף אחד בב' עורות אף בשאר ספרים אסור ובקרבן העדה שם הקשה מזה על מה שנוהגין לכתוב על הטלאי הא הוי כב' עורות. גם הקשה שם על התוספות שפירשו הירושלמי בלא תפר דהא מה דאמר בס"ת דאסור בתפר מיירי ע"ש והנה קושיא שניה על התוספות כבר כתבתי שיש ליישב דבדבק מיירי אך על הא דמתירין בטלאי קשיא ואפשר דהירושלמי מיירי בלא דבק כלל וכגון שכ' חצי הדף ביריעה א' וחצי השני ביריעה אחרת ולא דבקם זל"ז רק שצידי היריעות מחוברות להיריעות שלפניהם ואחריה בתפירה כדרכן ובכה"ג הוא דקאמר דאף בשאר ספרים אסור כיון שאין שני העורות מחוברים זל"ז לא בדבק ולא בתפירה משא"כ בטלאי כיון שמדובקת בה חד גופא הוא:

והנה מ"ש לחלק בין תפר קודם כתיבה גם הב"ש באה"ע סימן ק"ל כתב לחלק בכך אך מ"ש שכן דעת התוספות בסוטה דף י"ח ואין ראיה מדיבוק שברי שופרות דניכר התוספת וכמ"ש התוס' לענ"ד מתוס' מוכח להיפוך שהרי מבואר שם שהתו' מדמים תפירת הגט לגלדי שבשופר דכמו בגט כיון שתפר אח"כ ואינו כן מתחלת ברייתו והתוס' ניכר בו פסול כמו כן גבי גלדי דשופר אע"פ שהוא מחובר בו בחוזק לא עדיף מתפירה שבגט כיון שאינו מתחלת ברייתו ותוספתו ניכר פסול וא"כ מה לי תפרו קודם כתיבה או אחר כתיבה דסוף סוף מקום חבורו ניכר שנוסף גם הוא עליו ולפיכך אינו חיבור וא"כ משמע דכל שהוא ע"י תפירה כחד חשיב ליה רק כיון שניכר הוא שנתחבר אח"כ ומה לי קודם כתיבה או אחר כתיבה ולשופר דמי שאעפ"כ שכבר נעשה חיבור אחד מ"מ פסול לתקוע בו משום שהתוספת ניכר וכמאן דמפרתי דמי וה"נ דכוותה ומ"ש התוס' בלשונם גט שכתבו על ב' דפין ותפרו לא באו אלא לאפוקי ב' דפין בקלף אחד דמינה מיירי התם לעיל ע"ש אבל אה"נ דאין חילוק בין קודם כתיבה או אח"כ. ואפשר שגם דבריהם מתפרשין שכותבין גט על שני דפין שתפרן יחד היינו קודם כתיבה ודברי הב"ש צע"ג. אך היכא שאין התוספת ניכר נראה מדברי התוס' דשפיר הוי חבור. ולענ"ד קצה ראיה ממה שכותבין גט על נייר פאפיר כמ"ש בהג"ה סי' קכ"ה וכן נוהגין. ולכאורה לפי מה שידוע ממלאכת הנייר שהוא נעשה מבלויי הסחבות ששורין אותן במים וכותשין אותם וא"כ נימא דלאו כגוף אחד חשיב. וכן בכתב על טס של זהב כו' והרי גם הוא עשוי מחלקים נפרדים שנתחברו יחד וע"כ לומר כיון שאין חיבורן ניכר ונראה כאלו היה כן מתחלת ברייתו שפיר דמי לכתוב עליו או אפשר דשאני הא דודאי הוי חיבור גמור וכחד חשיב ובזה יש ליישב מ"ש הח"מ סימן קכ"ד לא ידעתי מה אפילו וכי גרע פאפיר מעלה של זית. ולפמ"ש יש קצת רבותא בנייר פאפיר טפי מעלה של זית:

ודאתאן עלה בנ"ד שהוא מחבר הבתים של התפלין ע"י תפירה לכאורה י"ל כיון דמשמע מדברי התוס' דתפירה חשוב חיבור אי לאו משום שהתוס' ניכר בו לא חשיב חיבור ולפ"ז בבתי התפלין כיון דבאמת לטטפת בעינן שיהיה ארבעה רק דמ"מ צריך שיהיה חיבור אחד להם משום דזכרון אחד אמרתי לך ולא ב' וג' זכרונות א"כ כל שתפרן יחד הוי חיבור לענין זה שיהיה נקרא זכרון אחד לכולם ואע"פ שהתוס' ניכר בו לא איכפת לן בהכי שהרי אף אם הם מעור אחד ממש דינא הוא שיהיו מחולקים לארבעה בתים רק דזכרון אחד בעי ולענין זה התפר מחברן אבל מקום יש לפרש דברי התוס' במ"ש ודומה לגט כו' שר"ל כמו בגט שהתפירה לאו חיבור הוא כמו כן בהא דגלדי ודבוק שברים נמי לאו חיבור הוא אף ע"ג דבגלדי חיבור גמור הוא דרך גידולו מ"מ הואיל ותוספתו ניכר לתפירה דמי דמיקרי ב' וג' ספרים אע"פ שתפר יחד. ולפ"ז גבי תפירה לאו משום שהתוספת ניכר אתינן עלה רק מטעם דתפירה לאו חיבור הוא א"כ גם לענין בתי התפלין ב' וג' זכרונות נינהו ופסולין:

והנה הב"ש שם הקשה דהא לר"י צריך לדבק משום דבעינן אות אחד מבפנים ואפ"ה ס"ל דדבק עכ"פ מהני וע"כ לומר דכגוף אחד הוא. ולענ"ד אין זה מוכרח ולדבריו תקשי טפי דא"כ לשיטת רש"י דס"ל דאף בב' דפין בעור אחד ב' וג' ספרים מיקרי א"כ מה מועיל הדבוק כיון שיש ריווח בין פרשה לפרשה ב' ספרים מיקרי וא"כ הוי ב' אותות ואפילו אם כתבן בעור אחד ממש איכא לאקשויי כה"ג דהא הריווח שבין פרשה לפרשה מחלקם וע"כ לומר דז"א כיון דבאמת בבית אחד הם רק דמ"מ בעינן והיה לך לאות ופירשו לך המשמש בהם וניכר ממשן של הד' אגרות כ"א לבדה הוי ב' אותות ע"ש וא"כ כל שדבק יחד הרי שם אותותם אות אחת אף לעצמו שהרי אין ניכר ממשן של כ"א מהאגרות בפ"ע שהרי עכ"פ דבוקים הם יחד אבל מ"מ שיועיל הדיבוק שיעשה את עצמות העור כגוף אחד שיהא עליו שם ספר אחד לא מהני רק דבשל יד לא בעינן ספר אחד רק אות אחד בעינן והאיכא כיון שמדובקים יחד:

אמנם כן היה נלענ"ד דלשיטות רש"י מסתברא שתועיל התפירה לענין הבתים שהרי רש"י מפרש הא דמזוזה כתבה על שני דפין היינו שני עמודים בעור אחד וכן פרש"י בסוטה ואפ"ה אמרינן בש"ס דמיקרי ב' וג' ספרים כיון שיש חילוק ביניהם ואע"פ שהם מגוויל אחד. ולפ"ז קשה דהיאך קאמר גבי בתי התפלין יכול וכו' בד' בתים בד' עורות ת"ל ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך כו' הא כיצד כותבין על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור אחד וקשה דמה הועילו חכמים בתקנתם כיון שמ"מ הבתים נפרדים שנים ושלשה זכרונות מיקרי אלא ע"כ דדוקא לענין ספר אחד הוא דאמרינן הכי כיון דמ"מ חלוקים הם זה מזה ע"י מקום חלק שביניהם כב' וג' ספרים דמי והתורה הקפידה שלא יהיה רק ספר אחד משא"כ הא כל כמה דמחבר אהדדי זכרון אחד מיקרי והשתא דאתינן להכי דאף מה שנקרא ב' וג' ספרים מ"מ לענין זכרון אחד מיקרי אם כן שפיר אית לן למימר נמי דתפירה ג"כ חיבור גמור הוא לענין זה שיחשב זכרון אחד דמה לי שהוא מחובר מעיקרו או ע"י תפירה כיון שהוא חשיב כגוף אחד לענין טומאה כמ"ש בפרק ממסכת כלים ופסקה הרמב"ם בהל' כלים סוף פ"י וכן לענין שבת ושאר דברים כדאיתא בסוף כלאים עשה ב' ראשים לצד א' כו' א"כ שפיר מיקרי זכרון אחד וא"כ אף לפמ"ש לעיל שלכאורה יש להוכיח מהירושלמי דבמזוזה אין מועיל תפירה יש לומר דווקא מזוזה וכה"ג מידי דתליא בספר אחד משא"כ לענין זכרון אחד שפיר מיקרי אף על ידי תפירה:

איברא דאיכא לדחויי ולמימר דטעמא דרש"י דב' עמודים בעור אחד פסול היינו משום דכל עמוד מיקרי ספר בפני עצמו והוי ספרים וא"כ כיון דמשמע מהירושלמי דמזוזה בב' עורות פסולה היינו אף לאחר תפירה ואף על פי שאין שם ריווח כלל דהיינו שהם עמוד אחד וכדקאמר התם דף אחד בב' עורות וכו' ואפ"ה פסול ע"כ לומר שהתפירה אינו חיבור כלל אם כן גם זכרון אחד לא מיקרי דאין לחלק ביניהם. ונראה להביא קצת סיוע לשיטת רש"י דכל עמוד מיקרי ספר לעצמו שהרי באמת קי"ל בשל ראש ד' פרשיות בעינן מדכתיב לטטפת כו' ואפ"ה אמרינן שאם כתב הד' פרשיות בעור אחד יצא ואפילו ריווח ביניהם א"צ לחכמים וקשה למה הא אף ע"פ שהם בד' בתים מ"מ כיון שהפרשיות הם לאחדים ועיקר לטטפת אפרשיות קאי דבתים גופייהו אינם בכלל זכרון כלל רק מחיצות לתוכן עשויות אלא ע"כ כיון שנותן ביניהם חוט או משיחה וגם ע"כ יש ריוח קצת כדי שיוכל להכניס לתוך הבתים עיין בב"י ומעדני מלך שפיר הוי כל פרשה כספר לעצמו וטטפת קרינן ביה דהיינו ד' ומכל מקום זכרון אחד הוא כיון שהבתים עצמם מעור אחד ועכ"פ משמע מזה כרש"י דכל שהם בב' עמודים ב' ספרים קרינן בהו וטעמא דשל יד לא איכפת לן כלל שיהיה ספרים טפי רק ר' יהודה ס"ל דמטעם שיהיה לו אות אחד צריך לדבק דאז לא ניכר לו ממשן של הד' וחוזר בו אחר כך והודה שאין צריך ועיין ברש"י במגלה דף ח' ע"ב משמע דתפירה מועיל במזוזה עיין שם בד"ה לתופרה בגידין ויש לדחות דהתם מיירי ביש קרע באמצע הקלף ומ"מ הוא מעורה היטב וקאמר שאם בא לתופרה יתפור בגידין וצריך עיון:

ולכאורה יש להביא ראיה מדאמרינן ביבמות פרק מ"ח אמר רב אי לאו דחזינא לחביבי דחוף כו' וכתב הנימוקי יוסף שם שהרבה מן הפרשנים כתבו דמנעל הוא מב' וג' חתיכות והסנדל כולו מחתיכה אחת כו' וכתב שם שהסנדל שהיו נוהגין חכמי נרבונא היה כולו מעור אחד כו' ע"ש ולכאורה נראה שהטעם משום דנעל אחד אמר רחמנא ותפירה לאו חיבור הוא:

אך באמת הריטב"א גופיה שם חולק על זה ואע"פ שכתב ולמעשה יש לחוש כבר כתב הב"י דגם למעשה אין לחוש וכ"כ רמ"א סי' קס"ט ועוד דהא אמרינן בש"ס טעמא דאין חולצין במנעל משום מנעל המרופט ועיין בב"י דפירושו דבמנעל שהוא עשוי מב' וג' חתיכות איכא למיחוש שמא יקרע ואין הטעם כלל משום דמנעל אחד אמר רחמנא ומכל מקום נראה שאין מזה ראיה דתפירה חיבור גמור הוא ולענין גט נמי אם תפרו ספר אחד מיקרי די"ל דשאני הכא שדרכו של נעל בכך להיות מחובר מב' וג' חתיכות והלכך אף שתאמר דתפירה לאו כחד משוי ליה לא שייך למעוטי מדקאמר קרא נעל למימרא דנעל אחד דווקא ולא ב' וג' נעלים משום דכל חתיכה לעצמו לא יצדק עליו שם נעל כלל וכשהוא מחובר יחדיו הן על ידי תפירה או מעור אחד בתולדה נעל מיקרי משא"כ לענין גט וכה"ג אם נימא דהתפירה לאו חיבור גמור הוא להיות נקרא ספר אחד אם כן ממעט מולא ב' וג' ספרים וכן לענין זכרון אחד כו' כל בית לעצמו נקרא זכרון ומכל מקום צ"ע מהא דדיבק שופרות דפסול משום דשופר אחד אמר רחמנא והרי כל שבר בפ"ע אין שם שופר עליו ואפ"ה פסלינן משום דהוי כג' שופרות ומ"מ יש לומר דנעל שאני כיון שדרכו להתחבר על ידי תפירה נעל אחד קרינן ביה (ועיין בב"י סימן קס"ט שהביא דברי הנ"י בשם הריטב"א לענין רצועות המנעל וכעת צ"ע. ועוד נראה לי דבהדיא אשכחן שלא היו נוהגין שיהיו הרצועות מגוף המנעל מדאמרינן קטרינן ביה מותנא כו' ובאמת משם ראיה רק לענין רצועות שקושרי' בו. וטפי הוי ליה לאתויי מהא דשבת דף קי"ב גבי אביי איפסיק ליה רצועה כו' דמבואר שם דשפיר דמי שיהיו הרצועות מחוברים על ידי תפירה ולכן נראה ודאי כמ"ש הריטב"א דחכמי נרבונא לחומרא יתירה בעלמא עבדי הכי) ועיין ביש"ש יבמות פמ"ח סימן ז' שכתב בשם מהר"י ברונא דמוכח בגמרא בכמה דוכתא דכל דבר שנתחבר על ידי תפירה לא שייך ביה מנעל דמנעל לפי שהכל חשוב מנעל אחד ואפילו בגד מחובר לעור כדלקמן כ"ש עור לעור כו' עיין שם. וקצת יש לעיין במ"ש רש"י והרא"ש וטור וש"ע בשני מנעלים זה ע"ג זה וחלץ שניהם כשר ממ"ש התוספות בסוטה דף י"ח בנותן שני גיטין יש מקום לפסול משום ספר אחד כו' ומהא דשלחו שני גיטין ונתערבו או מסיפא דההוא ה' שכתבו כלל כו' וכן מהא דאמרינן בסוטה מחק ב' מגילות לכוס אחד ליכא לאקשויי דשאני התם שהשני אינו לשמה וכניורא בעלמא הוא וכ"כ הגאון בעל שאגת אריה ז"ל בטורי אבן במסכת ראש השנה וכן ראיתי סברא זו בסדר גיטין כ"י להגאון מוהר"א מרגליות. ושם הגהות אא"ז רמ"א ז"ל כתב ג"כ סברא זו וז"ל ולי הצעיר משה כו' נ"ל ב' טעמים שלא ליתן ב' גיטין בבת אחת כו' והב' מהא דאיתא בתוספות מסכת סוטה דהמגרש בב' גיטין הגט פסול משום דספר אחד אמר רחמנא אף על גב די"ל דהתם מיירי כשמגרש בב' גיטין כשרים אבל כשנותנין ב' גיטין מספק אם כן אינו רק גט אחד כשר והשני הוא כחרס הנשבר ולא נקרא ספר כלל וכלל מכל מקום יש לחוש דלפעמים כ"א מהגיטין הוא כשר אלא שנותנין ב' לחומרא בעלמא ואם כן יש כאן פסול מדאוריית' עכ"ל ועיין בתשובתו סימן פ"ד ובספר גט פשוט כתב גם כן סברא זו בסימן קכ"ב וקשיא ליה על הרמ"א ובאמת דעתו כמ"ש בהג"ה כת"י דלעיל וקצת צ"ע דהא אהא דבין שיטה לשיטה מהו אמרינן דת"ל משום דספר אחד אמר רחמנא כו' אע"ג דכל שיטה לעצמו פסול מ"מ מיקרי ספר והוה ב' וג' ספרים ואם היה לענין ב' גיטין אף ע"פ שאחד פסול אך באמת יש לחלק בדבר ולפי שאינו מענינינו ראיתי לקצר:

ולכאורה יש להביא ראיה דתפירה לאו חיבור הוא מדאמרינן בסנהדרין דף פ"ח. א"ה תפילין נמי אי דעביד ארבע בתי כו' הא אמר ר"ז בית חיצון שא"ר את האויר פסול והשתא תיקשי ולמה לי דר"ז דבלא"ה נמי שפיר מצי לשנויי דעביד ארבע בתי ואייתא ביתא אחרינא ותפר גבייהו וכיון דתפירה חיבור גמור הוא לא שייך למימר גבי האי לחודיה קאי רק הרי הוא חיבור גמור אף להכשיר לענין שיחשב עור אחד אלא ע"כ דהתפירה אינה חשובה חיבור גמור והלכך תוספת החמישי שהוסיף ע"י תפירה אינו פוסל ואי לאו דר"ז הוי אמרינן האי לחודיה קאי רק משום הא דר"ז שא"ר את האויר הוא נפסל וכמדומה שכזה שמעתי מחכם אחד שנתעורר בזה. אך דלפי זה אכתי תיקשי דאפילו אי תפירה לאו חיבור הוא אכחי משכחת לה שנשאר עדיין מעור הבתים הכשרים עצמם קצת מן העור תלוי ועומד ועשאה בדפוס וקבעה מכוון לבית חמישי דהשתא הוסיף וגרע וביטל מצותו וכדאמרינן דה' בתי גרוע ועומד הוא אף ע"ג דאכתי לא הוי קים ליה הא דר"ז הוי ס"ל להמקשן דפסול בכה"ג וע"כ שהפסול הוא משום דכתיב לטטפת ד' ולא ה' ולא דמי לציצית דהתם אי קשר עליון לאו דאורייתא אם כן אף עבוד הכי מעיקרא אמרינן ביה הלח"ק וכן גבי לולב אי אין צריך אגד משא"כ בזה דאי עביד מעיקרא ודאי פסול ואם כן מה בכך שהיה מתחלה ד' בתים כיון שחזר והוסיף מאותו העור עצמו ודאי נפסל כדמעיקרא דד' אמר רחמנא ולא ה' אם כן הא דר"ז למה ליה כלל:

וכדי ליישב זה אמינא לבאר ג"כ מה שהקשו התוספות בד"ה אי ס"ל כו' ומיהא תימא אמאי לא משכחת לה לולב לר"י שאגד ג' מינים בפ"ע דנעשה בכשרות ואח"כ אגד עמהם מן אחר דהוי ליה מוסיף גורע ויש לומר כיון דקודם נטילתן נפסל גרוע ועומד הוא אבל תפילין אם הניחו בראשו בכשרות ואנח גבייהו בית חמישי ה"ז מוסיף גורע ומבטל מצות תפילין שבראשו כו': ולכאורה קשה דאכתי אמאי לא משכחת לה בציצית שלבש אותם בכשרות ואחר כך חזר והוסיף שם עוד ציצית אחרים וגורע המצוה וכדאיתא בא"ח סימן יו"ד בהטיל ציצית על ציצית דוקא בחתך את הראשונות כשרות האחרונות. והב"י שם כתב דמדברי רש"י משמע דאף אי לא פסקינהו לבתראי כשרה בקמאי. אבל הרא"ש כתב בלשון רש"י אי פסקינהו לקמאי משמע דדוקא פסקינהו לקמאי מכשיר לבתראי כו' ועיין במג"א סוף ס"ק ט' ובאלי' זוטא דכוונתו לאפוקי אי לא פסיק כלל דפסול וכן פסק רמ"א בהג"ה שקודם שחתך הראשונות כשר בכל ענין וזה תימא שהוא נגד דברי הש"ס דסנהדרין הנ"ל דהא לא מצי לאשכוחי רק בתפילין ואם איתא דבהטיל למוטלת פסול אם כן בציצית נמי משכחת לה. וראיתי בתוספות במנחות דף ל"ח ד"ה התכלת שכתבו וז"ל מיהא בסוף סנהדרין משמע דאם הוסיף חוטין בכרך אחד פסול כו' והא דלא מוקי בהטיל למוטלת משום דדלמא לא מפסיל בכך אף על גב דעובר בב"ת אם נתכוין להוסיף ואם לא נתכוין להוסיף שרי כו' עכ"ל הרי שהתו' הרגישו בקושי' זו דהוי מצי לאוקמי בהטיל למוטלת ותירצו דמ"מ אין נפסל ואם כן קשה להפוסקים הנ"ל דפסלי בכה"ג וצריך לדחוק בכוונתם שאין פוסלין ממש רק דכל כמה דלא חתך עובר בב"ת והיינו פסולו שהרי אסור ללבשו כך שלא יעבור בב"ת. וצ"ע שאין זה במשמע מדבריהם ויותר אני תמה על הב"ח שהאריך בזה ומסיים בה דבכרך אחד יכול להוסיף כמה אבל בשני כרכים אי לא פסיק חד פסול כמ"ש התוספות והרא"ש ריש פרק התכלת כו' דאיכא ב"ת והיינו הך דהנחנקין דאם הוסיף בחוטין פסול וכ"כ המרדכי כו' עכ"ל. ולפי ענ"ד דבריו תמוהים והביא ראיה לסתור שאף על פי שהתוספות והרא"ש בתחלת דבריהם כתבו להתיר בהוסיף בכרך אחד חזרו והביאו מהך דהנחנקין דאם הוסיף חוטין בכרך אחד פסול מדאמרינן גרוע ועומד הוא ובהטיל למוטלת כתבו שם דכשר מדלא מוקי בכה"ג אלא דעובר בב"ת ואף אם נדחוק בכוונתו מ"ש אי לא פסיק חד פסול היינו נמי משום ב"ת וכמ"ש בדברי הפוסקים דלעיל מכל מקום מה שכתב הב"ח והיינו הך דהנחנקין דאם הוסיף בחוטין פסול וכ"כ הב"ח שם קודם לזה הוא תמוה דהתם מיירי בכרך הרבה חוטין כאחד משא"כ בהטיל למוטלת לא מיירי מינה ומוכח דאינו נפסל וגם בב"ת אין מוכרח משם שעובר אדרבא אי הוי אמרינן דגם בב"ת אינו עובר הוי ניחא טפי אלא שהתוספ' הוכרחו לומר שמכל מקום עובר בב"ת היכי שמכוין להוסיף כיון דלהדיא אמר רבא שם במנחות דף מ' השתא בב"ת קאי כו' וע"כ הוצרכו התוס' לומר באמת שעובר עליו בב"ת אלא שאינו נפסל עכ"פ וא"כ אם כוונתו לומר דבהטיל למוטלת פסול משום דעובר בב"ת לא הו"ל למימר והיינו הך דהנחנקין דהא לא מיירי התם מזה רק לענין חוטין בכרך אחד ודעת התוס' והרא"ש שם דבסנהדרין מיירי ביהיב ביה טפי מתמניא ובמרדכי שם משמע דמתיר אף בחוטין הרבה רק מאותו המין דוקא ובסנהדרין מיירי דיהיב ביה ממין אחר וכן כתוב בחידושי הר"ן ועיין בב"ח סימן י"א מ"ש בשם הסמ"ג בהלכות שופר בשם ר"י שאסור להוסיף על החוטין והניח בצ"ע מ"ש הרא"ש והטור בשמו דשרי עד ט"ז חוטין ולפי ענ"ד יש לומר בכוונת הסמ"ג שכתב וזה לשונו אבל הציצית בכרך אחד אם יתן יותר משמונה חוטין יעבור בב"ת ונראה שר"ל כמו שכתבו התוספות והרא"ש דהיינו שמונה חוטים גדולים שהם ט"ז כפולים ואין כאן סתירה ועיין בתוספות דר"ה דף כ"ח מ"ש שם וצ"ע לפי זה אם נתן כמה חוטין בציצית כו' ע"ש ודעת הסמ"ג לחלק בין לולב דאין צריך אגד אך דאכתי קשה מה דמשמע מדברי הסמ"ג בהלכות שופר דווקא ציצית בכרך אחד עובר בב"ת משמע דבהטיל למוטלת שאינו בכרך אחד אינו עובר בב"ת ואמרינן האי לחודא קאי וצ"ע דהא להדיא אמר רבא השתא בב"ת עובר כו' הרי שעובר אף בקאי לחודי' וצ"ל דשאני התם שהוא מתכוין להדיא להוסיף לא שייך למימר לחודיה קאי לפוטרו מב"ת וזה כוונת התוס' מה שכתבו דלא נפסל ומכל מקום ב"ת איכא אי מכוון ובהא מיירי רבא:

ועכ"פ יצא לנו מזה דזימנין דהוספה זו גורמת שעובר ע"י זה בכ"ת אבל מ"מ לא מיקרי מוסיף זה גורע וכגון בהטיל למוטלת שעובר בב"ת ומ"מ אינו נפסל ולכאורה צריך טעם לזה דממ"נ אי אמרינן ביה האי לחודיה קאי אם כן בב"ת נמי יעבור וכדמשמע מדברי הסמ"ג דכל דאיכא למימר האי לחודיה קאי אף בב"ת לא עבר ואף ע"ג דקא מכווין לאוסופי דהא בלולב אי א"צ אגד אמרינן האי לחודיה קאי אע"ג שמתכוין להוסיף וכן בציצית וע"כ לומר דע"כ לא אמרינן האי לחודיה קאי אלא אי א"צ אגד או בציצית א"א קשר עליון לאו דאורייתא משא"כ אם קשר העליון דאורייתא אם כן אף שקשר כל ציצית בפ"ע מ"מ הרי שניהם נקשרים בבגד אחד וכיון שהקשירה שקשר הציצית הם בחיבור גמור לבגד לא שייך לחודיה קאי ולפי זה קשה מ"ט באמת אינו נפסל כמו אם כרך הרבה חוטין למ"ד קשר עליון דאורייתא או בלולב ותפילין דאמרינן גרוע ועומד הוא וצריך לומר דבשלמא אם כרך מתחלה הרבה חוטין או עביד ה' בתים שפיר אמרינן גרוע ועומד הוא כיון שלא היתה לו שעת הכושר מעולם משא"כ היכא שעשה מתחלה ציצית כשרים או ד' בתים והניח בתוכם ד' פרשיות כשרים אף על פי שחזר והוסיף אחר כך ציצית או בית בתפילין מ"מ מאחר שהוכשר איך יחזור ויפסל על ידי מה שהוסיף אחר כך ולא יצא מכשרותו הראשון אלא שעובר בב"ת והלכך שפיר פריך הש"ס אי דעבד ד' בתים כו' דלא מצי מוקי בכה"ג שהיה עור מחובר תלוי ועומד ועשה ממנו בית ה' או שתפר בית ה' אם נימא דתפירה הוי חיבור דז"א דבכה"ג אף עפ"י שעובר בב"ת מ"מ לא נפסל מהכשירו כמ"ש התוספות לענין הטיל למוטלת ואין זה מוסיף גורע וע"כ דמעיקרא עביד ה' בתים ובכה"ג באמת מפסיל כיון שלא הוכשר מעולם אם כן גרוע ועומד הוא ולכך הוצרך לומר דאף על גב דהוכשר פ"א מ"מ נפסל משום דר"ז דאמר בית החיצון שא"ר את האויר פסול והא דאיצטרך הש"ס למימר היכא דאנח חמישי לגבייהו האי לחודיה קאי ולא קאמר רבותא טפי דאף עפ"י שהוא מחובר לו מ"מ אין נפסל לאחר הכשירו נראה לפי ענ"ד דאה"נ קאמר דכיון שכבר הוכשר אף על פי שחזר והוסיף עליו אמרינן גביה דלחודיה קאי ואינו פוסל וכן נראה מדברי רש"י והשתא א"ש נמי מה שנדחקו התוספות והר"ן והראב"ד בהלכות ממרים דהא גבי לולב נמי משכחת לה שמתחלה אגד ג' מינים בכשרות ואח"כ חזר והוסיף עליהם ולפי מ"ש ז"א דכיון שהוכשר אף ע"פ שהוסיף ואגד עליו לחודיה קאי שאין הפסול מצטרף לכשר לפוסלו:

ופקחתי עיני ומצאתי שהרמב"ם פ"א מהלכות ציצית הלכה ט"ו גבי הטיל ציצית על ציצית כתב לפסול כשלא חתך ואם נתכוין להוסיף פסול אף על פי שחתך והראב"ד השיג עליו וס"ל דמחמת ב"ת אין נפסל כלל ומבואר מדבריו דאף בלא חתך ס"ל להכשיר ומוכיח כן מההיא דסנהדרין דאמרינן האי לחודיה כו' ע"ש במה שסיים וכתב וכן עיקר דהאי לחודיה קיימי כו' והמגדול עוז שם כתב וז"ל ור"י השיב בתשובה דעת אחרת בחילוק שאם נעשית המצוה כהלכתה ואחר כך הוסיף עליו בכוונה המוסיף עובר אבל המצוה לא מפסלה אבל אם לכתחלה כיון ועשאה בתוספת איהו מעבר קא עבר ומצוה גופה מפסלה ויש לו על מה שיסמוך כמו שרשום בפרק הנחלקין בשיטת התוספות עכ"ל ונראה כוונתו שרוצה ליישב בזה קושית התוספות הנ"ל כמ"ש ושמחתי שכוונתי לדעת הגאון ר"י בעל התוספות זלה"ה בזה תהלה לאל יתברך:

ובסמ"ג ל"ת שס"ד כתב וזה לשונו השיב ר"י בר שמואל בתשובה א' על ענין שאומר שם בפרק הנחנקין עד דאיכא תורה ויורוך כו' ואם מתחלת עשיית המצוה עושה בה יתור ותוספת לא היה כאן תורה מעולם אבל אם המצוה בהכשירה והוא מוסיף עליה דבר הפוסלה כגון שמוסיף על ד' טוטפת של תפילין טוטפת חמישית הרי שהיתה כאן המצוה בהכשירה והוא מקלקלה על ידי שאינו משמרה כמו שהורו לו חכמים עכ"ל ונראה לפי ענ"ד שהיא אותה התשובה עצמה שהביא המ"ע אלא שקיצר בלשונו ולא ביאר דהתוספת אחר כך מדבר הפוסלה אינו אלא בתפילין דווקא שהוסיף טוטפת ה' ומטעמא דר"ז הא לא"ה אין נפסל מחמת התוספת שהוסיף אח"כ ומסתמא תשובת ר"י ז"ל באה בארוכה והעתיקו ממנו מילין כי אם דבר הצריך לענינו:

וראיתי בספר יראים לר"א ממיץ שכתב במצוה ל"ב הך דהנחנקין ומקשה עלה מדאיתא בסיפרי מנין שאין מוסיפין על הלולב ועל הציצית כו' ולולי שפירש רבינו שלמה בסנהדרין אנו אין לנו אלא תפילין ועובר על ב"ת הייתי מפרש הא דסנהדרין בזקן ממרא לבד ולא משום איסור ב"ת עכ"ל וגם הסמ"ג בל"ת שס"ד הביא דברי הסיפרי וכתב אותה ברייתא כמ"ד לולב צריך אגד וכו' ויש לפרש שמה שאומר באותו פרק והאיכא לולב וכו' ודוחה שאין דבר זה בהם לענין זקן ממרא דוקא הוא עכ"ל ונראה כוונתם בזה דס"ל דעובר ב"ת אף היכא דלחודיה קאי אלא דמ"מ אין המצוה נפסלת בכך כיון דלחודיה קאי והלכך אין הזקן ממרא חייב עליה כיון שאם הוסיף לא גרע אע"ג דעובר בב"ת אין זה גרעון וכ"כ התוספות בסוכה דף ל"א לענין לולב אין צריך אגד אין זה גרעון מ"מ עובר בב"ת ומ"ש בספר יראים לולי דברי רש"י ר"ל דמשמע מדברי רש"י שכתב ואם הוסיף גורע דקעבר בב"ת ולא עבד מצוה משמע מדבריו דעד שעובר בב"ת המצוה נפסלת ע"ז כתב דלולי דבריו היה אומר דההוא בזקן ממרא דוקא שאינו חייב לפי שאין המצוה נפסלת ובאמת שכן הוא דעת הראב"ד בהלכות ציצית וכתב דהא דאמרינן גבי ציצית גרוע ועומד הוא משום חציצה שהחוט היתר חוצץ בין החוטים העיקרים והקשר כו' ולדבריו גם גבי לולב דאמרינן גרוע ועומד הוא ע"כ דמהאי טעמא אמרינן עלה דאיכא חציצה ומ"מ קשה מה יענה בההיא דתפילין דאמרינן אי דעבד כו' חמשה בתי גרוע ועומד הוא וקשה מאי גרעון יש כאן דאע"פ שעובר בב"ת מ"מ לא נפסלה המצוה דהא אכתי לא ידע מהא דר"ז בית חיצון כו' וצ"ל דודאי כיון שאמרה תורה לא תוסיפו על הדבר והוא מוסיף אין המצוה כתיקונה ופסול וכמ"ש הסמ"ג בשם ר"י שאם מתחלת עשיית המצוה עושה בה יתור ותוספות אין כאן תורה מעולם כו' הלכך אמרינן דגרוע ועומד הוא מה שאין כן עם עושה מתחלה כתיקונה אף על גב דודאי עובר כשהוסיף אח"כ עליה משום ב"ת מכל מקום לא נפסלה המצוה שהיתור הזה לחודיה קאי וכיון שלא גרע המצוה אין הזקן ממרא חייב עליה והיינו כמש"ל שהמ"ע כתב בשם ר"י בתשובה ולשיטת הראב"ד צ"ל הא דקאמר גבי תפילין גרוע ועומד הוא אף על גב דלא אסיק אדעתיה הא דר"ז מכל מקום היה סובר דטטפת אמר רחמנא דהיינו ארבע ולא חמש ולא דמי לציצית לשיטתו דמשמע מדבריו דאי לאו חציצה כשר אף ביותר מן ד' משום דגדילים לאו דוקא ד' כמ"ש התוספות במנחות דף ל"ח והרא"ש שם ולא אתי למעוטי רק בציר מד' משא"כ בתפילין דלר"ע טטפת פירושו ארבע דוקא בעינן וטפי מארבע פסול והתוספות בסנהדרין דף ד' כתבו בד"ה טט פירוש וכו' א"נ הא דלא דרשינן בתים טובא משום דלא מצינו בתורה כתובים אלא בארבע פרשיות כו' עיין שם:

והנה לפי מה שכתבתי לעיל דעת הב"ש דדבק הוי כמו תפירה ומקרי אות אחד מבפנים ומינה מייתי ראיה לשאר דוכתי דדבק הוי כמו תפירה אם כן יש לומר דגם לענין הבתים אם הם דבוקים זב"ז בדבק זכרון אחד מיקרי ולכאורה היה סתירה לזה מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים שכתב להדיא וז"ל והוא שיעשה ד' בתים כהלכתן ויביא חמישית וידבק בחיצון שהבית החיצון שא"ר את האויר פסול עכ"ל מבואר מזה דאי לאו הא שא"ר את האויר היה כשר משום דהאי לחודיה קאי אלמא דדבק אינו חיבור לפסול וה"ה להכשיר אך לפי מ"ש י"ל דאף על גב דהוי חיבור מכל מקום שפיר אמרינן האי לחודיה קאי שלא יפסול התפילין שכבר נעשו כהלכתן. איברא דבלא"ה איכא לדחויא דאין ראיה משם דדוקא לענין לפסול אמרינן שאין הדבק הזה חיבור כדי לפסול האחרים כיון שהוא יתר שאין ראוי להיות שם וכנטול דמי אין הדבק מועיל להחשיבו חיבור משא"כ לענין שיחשבו זכרון א' כיון דדינא הוא שיהיו מחוברים מועיל הדבק כמו שמועיל גבי פרשיות להיות נקרא אות אחד מבפנים אך כבר כתבתי לעיל שראיית הב"ש מהא דאמר ר"י וצריך לדבק יש לדחות ע"ש:

ועוד י"ל דאין ראיה מדלא מוקי בתפר או בשייר עור מגוף הבתים משום דנראה לענ"ד דודאי אם עשה בית ה' והניחו ריקם ולא נתן בתוכו פרשה כלל אין לדון בזה דין גרוע ועומד הוא ואף מהא דר"ז ליכא למיפסליה כלל רק עיקר הקפידה כשהוסיף בית ובתוכו פרשה וכן משמע מהמג"א סי' ל"ד וא"כ י"ל דאף בעושה ה' בתים ובכל בית פרשה אע"ג דהבתים מחוברים בעור אחד ואגודים ע"י עור אחד מ"מ שפיר שייך לומר האי לחודי' קאי כיון דעיקר קפידא על הפרשיות והפרשיות אינם מחוברים ואע"ג דהבתים מחוברים מ"מ הוי כמו הטיל למוטלת דלא אמרינן שהם אחד ע"י הבגד המחברם כמ"ש בשם התוס' דאע"ג דעובר בב"ת מכל מקום אינו נפסל בכך וא"כ הכא נמי כיון שהגוף הפרשה לחודיה קאי אינו נפסל ע"י חיבור עור הבתים והא דאמרינן אי מעיקרא עביד חמשה בתי גרוע ועומד הוא היינו שהניח הארבע פרשיות בה' בתים וכדאיתא בירושלמי דסנהדרין עפ"י התורה אשר יורוך אמרה תורה ארבע טטפת של ארבע פרשיות עשאן חמש טטפת של ארבע פרשיות חייב ע"ש ובכה"ג ליכא למימר ולחודי' קאי אהא קאמר דגרוע ועומד הוא והשתא ניחא דלא הוי מצי לאוקמי בתפר בית או בעשה בית מעור המשויר דס"ס שייך לומר האי לחודי' קאי כיון שהפרשה שניתן בתוך הבית אינו מחובר ולחודי' קאי וע"כ לומר דמעיקרא עבד ד' פרשיות בה' בתים דלא שייך לחודי' קאי ולכך הוצרך לומר מטעמא דר"ז. (והירושלמי דקאמר בכה"ג שעשה חמש טטפת של ד' פרשיות לא קאי התם אליבא דר"א דאין מחייב בגרוע ועומד אלא דוקא אם גורם בהוספתו והירושלמי שם לא ס"ל הכי רק אח"כ אי' שם בשם ר"ז ע"ש) והרבה יש לפלפל בדברי הט"ז ומג"א סי' ל"ד בענין שני זוגות תפילין ובדברי הרמב"ם והראב"ד והה"מ בהלכות לולב ע"ש. וקצרתי בזה:

ועתה אבא אל דברי קונטריסו של הרב המשיב נ"י מה שכתב להקשות על הט"ז עיין שו"ת ב"ח סימן מה שכתבו לחלק בין דבק לתפירה שהדבק סופו להתפרק וכל העומד לפרוד כפרוד דמי ותמה על הח"מ והפר"ח סי' קכ"ד שנעלם מהם דהכי פסקינן ביו"ד סי' ר"ב לענין ידות הכלים כו' ולענ"ד יש לחלק דשאני התם שהדבר מצד עצמו ומתחלתו נעשה ע"מ כן שיקצצו משם ומעולם לא נכנס זה בכלל יד וכלי ולא דמי להך דהכא שאדרבא נעשה לשם חיבור ואע"ג דאפשר שיתקלקל ויתפרד מכל מקום השתא מיהא מחובר הוא ונעשה לשם מחובר וגם בהא דלח"מ ופר"ח שאין הענין מצד עצמו רק מצד המצוה סבירא ליה דלאו כפרוד דמי וע"ש בחולין בתוס' ד"ה חיבורי אוכלין ובשו"ת שער אפרים סימן א' ובשו"ת ח"צ סי' ס"ב וס"ג שהאריכו בהך דכל העומד לחתוך ולקצר אני צריך והתוס' בסוטה דף כ"ה ד"ה לאו כתבו וז"ל וטעמא דר"מ דכבצורות דמיין משום דבידו כו' והכי אמר בפרק בהמה המקשה גבי ידות הכלים דאין מטבילין אלא עד מקום מדה משום דעומדים ליקצץ וגבי כל העומד ליגזז קאמר בסנהדרין דמודה ר"מ דלאו כגזוז דמי משום דשבוחי משבח כל מה דקאי כו' והני דר"ש טעמא אחרינא אית בהו ולא אמר אלא במקום מצוה כו' אבל בהני דר"מ ורשב"ג לא שייך האי טעמא כו' עכ"ל הרי שהתוס' הראו פנים לכאן ולכאן וכתבו שיש סברא דמצוה עדיפא ובמקום מצוה אמרינן דכזרוק דמי אליבא דר"ש. ולר"מ כתבו שיש סברא לומר לפי שהוא דבר שבידו ורצונו לקצצו משא"כ בשערו שאינו רוצה לגזזן דאשבוחי משבח אבל אם אין רצונו בכך רק שאתה דנו ע"ש סופו שיתקלקל ויתפרד זו מנין לנו וכל תפור עשויה היא שתתקלקל ותרקב לאחר שנים רבות ואפ"ה אין אנו באים לדונה ע"ש סופה א"כ דבק נמי כיון דהשתא מיהא מחובר הוא אין לנו לומר כפרוד דמי ואין לחלק לענין זה בין מעט להרבה.

ומ"ש ובהכי אשכחנא פתרי למ"ש הרמ"א באה"ע סימן ק"ל כו'. ולפמ"ש דוקא תפירה מהני ולא דבק כו' תמהני שהרי הב"ש הקדים שם בשם הד"מ דה"ה אם תפר פסול וכן הוא בד"מ בשם הא"ז ומ"ש לתרץ קושית הב"ש מהא דבעינן אות אחד בפנים לר"י ושרי ע"י דבק וחילק משום דגט עשוי לראיה והולך מיד אל יד עתיד להתפרד וכפרוד דמי והוא הדין בתי התפילין מה שאין כן בפרשיות:

וראיתי בד"מ בא"ח סימן ל"ב שכתב בשם א"ז אם כתב תפילין שני דפין בעור אחד ואפילו בשני עורות ודבק יחד כשר עכ"ל ולכאורה דברי הא"ז סותרין דהא באה"ע כתב הד"מ בשם הא"ז בגט לפסול מספק ולפמ"ש הרב המשיב לחלק בין גט לפרשיות שהם מבפנים הוי א"ש אבל באמת אין זה נוח לי ולכאורה י"ל דסבירא ליה להא"ז דדוקא במזוזה דילפינן כתיבה כתיבה ואמרינן ספר אמר רחמנא שפיר מפסל לרש"י בב' עמודים ולהתוס' בב' עורות אע"פ שדבקם משא"כ בתפילין כיון שמדובקים יחד סגי אבל צ"ע דמלשון הירושלמי שאמר שתפילין ומזוזות נכתבים בעור אחד מבואר דתרווייהו חד דינא אית להו ולפי מ"ש לעיל מוכח משם דאפילו בתפירה פסול דהא קאמר שבזה חלוק תו"מ מספרים וצ"ע:

ואמנם בלא"ה מ"ש הרב המשיב לחלק דדבק עתיד להתפרד הנה לפמ"ש הד"מ בשם הא"ז להסתפק בגט אף בתפירה אם כן ע"כ דלאו מהאי טעמא אתי עלה ואמנם אפילו תימא דבגט בדבק פסול שסופו להתפרד מכל מקום צ"ל דוקא גט כיון דכתיבה ע"ד המתקיים בעינן וכמ"ש התוס' דף כ"א ע"ב ד"ה על עלה של זית וכיוצא בו דמתקיים וכ"כ הר"ן הביאו הרמ"א בהגה סימן קכ"ד סעיף ב' והלכך אם אינו באופן שאינו מתפרק כדבר שאינו של קיימא דיינינן ליה ופסול משא"כ בבתי התפילין היכן מצינו דבעינן שיהו מדבר המתקיים ויהי' זכרון א' קיים לעד דלמא כל שעתה הוא דבוק לפנינו והארבעה טטפת יחדיו יהיו תמים על ראשו באגודה אחת סגי בהכי להיות נקרא זכרון אחד ואע"פ שלאחר זמן יתפרד החבילה בתר השתא אזלינן והא מחובר. ומ"ש הרב המשיב ראיה מהירושלמי דפריך על העלה של זית ולא כמקורע הוא וקשה דהא איכא למימר דמיירי בדבק שדבק עלין זל"ז ובשלמא בתפירה י"ל דלא שייכא בעלין משא"כ בדבק אלא ע"כ דדבק לא מהני עכ"ל:

ולכאורה יש לדקדק ג"כ מש"ס דידן בגיטין דף כ' גופא שלחו מהם כתבו על איסורי הנאה כשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית דלמא שאני עלה של זית דחזי לאצטרופי ופרש"י דחזי לאצטרופי עם עלין הרבה לשכב עליהם או למאכל בהמה כו'. ולכאורה קשה מאי דוחקי' למימר משום דחזי לאצטרופי לימא דמיירי בדבק עלין הרבה וכתב הגט עליהן ושפיר חזי למאכל בהמה ואף אם אין שם רק כשיעור פי פרה או פי הגדי חשוב כדאשכחן לענין שבת אלא ע"כ דהש"ס דילן נמי קשיא ליה קושית הירושלמי דהוי כמקורע ואע"ג שדבקן יחד מ"מ חשוב כמקורע וע"כ לומר כתירוץ הירושלמי אפילו כתב אני פלוני מגרש אשתי כשר דזה יכול לכתוב על עלה אחת לכך איצטריך לדחויי טעמא משום דחזי לאצטרופי אלא דלפ"ז היה מקום להכריח מזה דגם אם חיבר ע"י תפירה פסול:

ומ"ש הרב המשיב שהחוש יעיד שהעלים מזיתים אינם יכול להתפר יחד שנקרעים וכו' לא ידעתי הבדל בין עלה זיתים לעלה תאנים שמקרא מלא דיבר הכתוב ויתפרו עלה תאנה ותרגומו וחטיטו להון טרפי תאנה ופירושו תפירה ממש וכמ"ש התרגום על ומתפרות כסתות ביחזקאל י"ג ועיין בערוך ערך חט והר"א בן עזרא כתב שם ופירוש ויתפרו ידוע וכן שק תפרתי עלי גלדי והמבקשים מחט מבהילים כי בעץ דק יעשו דרכם עכ"ל:

ומ"מ מש"ס דידן איכא לדחויי דסבירא ליה דלישנא על העלה של זית משמע ליה דבחד עלה דמיירי דאל"כ ה"ל למימר על עלי זית ואע"פ דמיירי בתפרן יחד שייך למינקט הכי אלא ע"כ דבחד מיירי אך הירושלמי דפריך ולא כמקורע הוא משמע דסבירא ליה דאיכא לפרושי מתני' שכתב על כמה עלין אלא דמ"מ קשיא ליה דהא הוי כמקורע בהא איכא לאקשוי' דהא שפיר איכא למימר שנתחברו יחד על ידי תפירה ובכה"ג אלא ע"כ דלא מהני ואפשר דגם הירושלמי סובר דבשלמא אם כותב על ב' וג' עלין שאין מחוברים יחד שפיר שייך למינקט על העלה כיון דכל חד באפי נפשיה חד עלה הוא משא"כ אם לא משכחת לה רק כשמחבר כמה עלין יחד וכותב עליהן א"כ ה"ל למינקט על העלין של זית וע"כ כשלא חיברן א"כ ה"ל כמקורע ומשני ליה דבחד נמי כשר:

והנה הרמב"ם והש"ע נקטו באמת בלשונם על העלין אך נראה דמ"מ לא אתו להכשיר בכתב על העלין הרבה דהא במזוזה ס"ל דתפירה לאו חיבור הוא או י"ל דהרמב"ם לשיטתו שהשמיט הך דינא דספר אחד ולא ב' וג' ספרים וע"כ טעמא משום דס"ל ספר לספירת דברים אתי וא"כ שפיר מותר לכתוב על כמה עלין וראיתי שבקרבן העדה כתב כן אך לענ"ד גם הרמב"ם מודה דאף דלספירת דברים אתי אית לן למימר סיפור אחד אמר רחמנא כו' רק אתי לאוריי דבכל מיני העלין אע"פ שאינו של זית כשר כמבואר בדברי הה"מ ועיין פר"ח וכבר בארתי לעיל דאפילו תימא דבגט לא מהני דבק לתפירה וכדמשמע מפשיטות דברי הירושלמי וכמבואר מהתוספת' דת"ק פליג עליה דרשב"א וס"ל דדבוק הקרעים לא מהני ומזה פריך הירושלמי בפשיטות ולא כמקורע הוא דלא משמע ליה דלשנוייא דמתני' כרשב"א אתיה מ"מ אין זה אלא גבי גט וכה"ג כיון שהתפירה או הדבק ניכר ונראה לעינים ששנים היו וקירב את הרחוקים בזרוע ע"י תפירה או דבוק כדמעיקרא דיינינן ליה משא"כ לענין בתי התפלין שהתפירה בין בית לבית אינה ניכרת ונראת כלל והבתים גופייהו אדרבא צריך להיות נראה מבחוץ שהם חלוקים וצריך להיות חריץ עד התפר הלכך אפשר אע"פ שהוא שוה מבפנים ע"י תפירה לית לן בה דזכרון אחד מיקרי ויש קצת ראיה לזה מהא דאיתא בעירובין דף פ"א אמר ר"ח תפרה בקיסם מערבין לו בה והתני' אין מערבין לא קשיא הא דידיע תפירה הא דלא ידיע תפירה ופירש"י ידיע תפירה ניכר מקום תפירתה והוי כפרוסה כו' ע"ש מבואר מזה דכל שהתפירה ניכרת כחלוק לשנים דמי וכל שאין התפירה ניכרת כחד דמי והוי חיבור ומשם למד הרוקח והובא בש"ע סימן קס"ח דאם יש לו שתי חצאי לחם יחברם יחד בעץ או בשום דבר כדי שלא יהא נראה ודינו כדין שלם ולמד כן מהאי דעירובין וגם בשו"ת בית יעקב סימן קמ"ב לענין אתרוג שניטל עוקצו וחיבר ע"י מחט כשלם דיינינן ליה ולא כחסר והביא ראיה מהך דעירובין ובשו"ת שבות יעקב ח"א סימן ל"ה השיג עליו דהתם משום איבה וכל שחיברו ליכא איבה וגם בפנים מאירות בחידושיו לזבחים כתב דמהתוספתא דמייתי התוספות שם אתרוג שנפרץ כו' חיבורי אדם אינו חיבור מוכח דלא כרוקח דמייתי ראיה מעירובין לענין שנקרא לחם שלם על ידי חיבור דז"א דהתם טעמא משום איבה (ועיין בסימן ל"ג לענין רצועה של תפלין דבעינן קשירה תמה שיש שסוברים שכל שתפרה ואין התפירה ניכרת שפיר דמי ויש שחולקין בזה וקצת יש לדחות) ועיין באליה זוטא ובשו"ת שבסוף הס' שם:

ואם אמרתי אבא העיר על דבריהם יאריך הענין רק אמינא אחת מהנה בהא דכתב השבות יעקב באתרוג שנשבר פטמתו ועדיין הוא מחובר במקצת שלימה ותמה מיקרי מדאמרינן בחולין דף י"א דלמאי דפתח ובדק לה כו' אבל היכא דלייף לית לן בה הרי דפשוט להש"ס כל היכא דמחובר בו מיקרי תמימה ושלימה כו' ובאמת אין זה ראיה דשאני התם דכשפותחין את הבהמה מצד אחד ומצד השני כל האורך מחובר לגמרי משא"כ באתרוג שפטמתו נשבר ונפרד במקצת מרוחב האתרוג:

וכמדומה ששמעתי מדודי מ"ו הגאון נ"י שאמר לחלק בזה. ולפענ"ד נראה דאם נשבר רובו הוי ככולו כדאשכחן גבי גרגרת ודכוותיה טובא שיש חילוק בזה ואף ע"פ שעדיין הוא מחובר ויכול להתקיים כך מ"מ כיון שנפרד רובו ככולו ולאו לקיחה תמה הוא ומההיא דחולין אין ראיה וכדכתיבנא ואין להביא ראיה מהך דגיטין דפריך דת"ל דס' אחד וכו' ומשני ל"צ דמעורה אלמא דאם הוא מעורה ומחובר במקצת ספר אחד מיקרי שיש לדחות דאע"ג דבכה"ג לא מיקרי ב' וג' ספרים כיון דמעורים במקצת מ"מ תמים לא מיקרי ויש לדון בדבר ממתני' דטבול יום כל שאוחז בגדול כו' דמייתי מיניה ראיה לענין בציעה ולפי שאינו מענינינו ראיתי לקצר:

ומ"ש הרב המשיב נ"י ממתני' פרק י"ח דכלים אנכי הרואה שהגאון קדוש ה' מוה' מנחם עזריה בתשובותיו סי' כ"ב פתח פיתחא להדא פרשתא מהכא וז"ל עוד שמעתי שיש כאן מתחכמים לעשות הבתים של הראש בארבעה עורות ואפשר שיצא להם זה ממה ששנינו במס' כלים תפלה ארבעה כלים ואין זה דקדוק נכון שהרי מפורש בברייתא פרק הקומץ כותבין על ד' עורות ומניחין בד' בתים בעור אחד ופסקוה כל בעלי הלכות ואין ספק שכך מצוותו ותנאי לא פליגא שאין זה לעכב אלא אפילו על ד' עורות כשרים ובלבד שיהיו תפורים זל"ז ואם לא תפרן עד שישובו כעור אחד פסול כי אין ללמוד יותר מזה מאותו משנה וכן הוא שיטת הב"י סימן ל"ב מסכים עם ס' התרומה עכ"ל (ומ"ש הב"י שטוב לעשות בעור אחד הוא לשון סה"ת עצמו שכתב כן ומדברי הרב המשיב נראה שסבר שהוא לשון הב"י וז"א אלא סה"ת אע"פ שכתב שתפירות נמי כשר מ"מ כתב שטוב ונכון לעשות בעור אחר):

ואני אומר שאין לדקדק מאותה משנה שהתפר מועיל לגמרי די"ל דהתם מיירי שהבתים מאחיזים זב"ז אלא שפתח מיתריהם ופשטם כעור פשוט ושוב חזר ועשאם בדפוס ותיקנם אך מדברי המפרשים הר"ש והרא"ש והברטנורה משמע שהחליפן ממש ונתן אחרים במקומם וכמ"ש גם כן הרב המשיב א"כ ע"כ שיש תקנה בתפירה אלא שאין להכשיר רק בדיעבד וכמ"ש מהרמע"ז. וראיתי שהרב הנ"ל כתב שבדברי הרמב"ם י"ל שהתיר קציצה אחד היינו שחתך הדפנות מצד המעברתא ומצד שכנגדו כל גביהן עד למעלה ועי"ז בטלה מתורת כלי שאין להם בית קיבול וכעין תפלין שעליהם אנו דנין אם נפרד הבית מצד המעברתא ומצד שכנגדו מחוברין כו'. ונלענ"ד נעלם מעיני הרב נ"י מ"ש הרמב"ם באותו פרק דתפלה של ראש אינה עולה מטומאתה עד שיתיר משלש רוחות ובין קציצה לחברתה והוא מהתוספות הובאה בדברי הר"ש פ' כ"ג דכלים וא"כ כיון שפתח אותם מכל צד להעלותן מטומאתן ע"כ דכה"ג הם חוזרים ונראין ע"י תפירה רק שי"ל כיון שבתחתית הבתים מעור אחד הם שפיר דמי:

ומ"ש הרב נ"י שתמה על הרמב"ם שכתב דוקא אם הותר ה"ז טהורים והוא נגד המשנה כבר הרגיש בזה בתוס' חדשים שבגליון המשניות שם ומה שנראה מדברי הרב המשיב דדוקא אם הוא מעצמות עור אחד אז הוי חיבור לטמא אע"פ שאין עליו תורת כלי בפ"ע לענ"ד פשוט שז"א דאפילו אם חיברם בתפירה נמי חיבור גמור הוא לטומאה כדאיתא פרק כ"ג דכלים האוכף שנקרע הנוגע במה שבתוכו טמא מפני שהתפר מחברו ופסקה הרמב"ם פרק ז' מהל' כלים וכתב מפני שהתפר מחברו ונעשה כולו כגוף אחד והך מתני' דכלים נראה שיש ג' מחלוקות בדבר לפי' הר"ש ודעימיה כל שהותר הג' פעם ב' נטהרו כולם אף הרביעית לפי שלא היה טומאת מגע בעצמו רק מפאת חיבורו לרביעית ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה נראה דכשהותר הג' אז הג' שכבר הותרם ב' פעמים טהורים אבל הרביעית כ"ז שלא התירה טמאה מגע כמבואר מלשונו שכתב אבל אם הותר הג' וחזרה הנה לא יטמאו מפני הד' לפי שהד' כבר חזרה וולד הטומאה כו' משמע שהד' בעצמו טמא אלא שמ"מ אין מטמא הרביעי הג' שהוא גופא וולד הטומאה וכן נראה מלשונו שכתב אח"כ כאלו הוא כלי אחד אשר יגע בזאת הד' שלא טמאוהו משמע שהד' גופא טמא ומ"ש שם הנה כבר נטהרו כולם ר"ל אותן הג' נטהרו שהרי מסיים בטעמא לפי שלא ישאר בו דבר מטמא זולתו כו' משמע שמ"מ נשאר בו מה שהוא עצמו טמא דהיינו הרביעית רק שדבר המטמא זולתו לא נמצא שם כיון שהרביעי הוא וולד ומ"מ צ"ע מה חילוק יש בין הותר הג' לב' וא' כיון שהתיר האחת ותיקנה נמי נימא דהא אין כאן מי שיטמא אותה דהא הנך ג' וולדות נינהו כמו הד' א"כ שטעם מפני שהוא מחובר א"כ אף שהותר ג' וחזר ותיקנה תטמא שהרי מחוברת אל הד' וצ"ל דע"כ לא מטמאינן מטעמא שהוא מחובר לו אלא היכא שהוא וולד הטומאה מחמת נגיעה שנגע באב הטומאה אז כל המחובר לו הרי הוא כמוהו משא"כ היכא שאין טומאתו בו רק מצד שהוא מחובר לטמא כגון הך רביעית שתיקנה שטמא מצד חיבורו ונהי דהוא גופא נשאר בטומאתו אף אחר שנבדל ממנו וולדות הטומאה דטומאה שנקבעה בו לא פקעה מ"מ אין עושה המחובר לו להיות כמוהו ומצד נגיעה אין טומאה שאין מגע עושה מגע ומ"מ צ"ע אם נאמר שאין טומאה ברביעית רק מצד חיבורו א"כ כשהוחלפו הג' שנית ונתפר ונטהרו מהיכי תיתי יטמא הוא דלא שייך לומר טומאה בכדי לא פקעה כ"א היכי שנעשה בו מעשה אלא דוקא כשיש בו טומאה מצד עצמו אבל אם אין הטומאה רק מצד חיבורו כיון שפירש ממנו טהור וכדאיתא שם במשנה שלפני זה בכרע שהיה טמא טומאת ערב שחברו המטה טמאה טומאת ערב פירש ממנו טהור ופסקו הרמב"ם בחיבורו וה"נ דכוותיה והרמב"ם בחיבורו נראה דס"ל דהא דאמרינן אבל טמאה טומאת מגע הוי טעמא דחשוב כאלו הוא נוגע בעצמו כמ"ש רש"י בשבת דף קי"ב גבי סנדל שנפסק כו' אחד מאזניו וכן נראה מדברי הרמב"ם בחיבורו דאהא דתפלה ד' כלים כתב וכן סנדל שנפסק כו' משמע דחד טעמא הוא עם סנדל שנפסק וכן נראה ממ"ש וה"ז כתפלין אחרונות שנגעו בראשונות כו' וה"נ בשעה שהתיר הקציצה משלש רוחותיו ובין קציצה לחברתה וחזר ותפר אותה כבראשונה הרי הוא כאלו נוגע בעצמו א"כ הרביעית נמי טמאה משום וולד הטומאה מהך טעמא והלכך כל זמן שלא התיר הרביעית עוד טומאתו בו וגם הג' מחוברים לו טמאים מגע עד שיתיר גם הרביעית ואז נטהרו כולם ונראה שכך היתה נוסחא אחת במשנה לפני הרמב"ם ובשעה שחיבר ס' היד תפס נוסחא זו לעיקר אלא שצ"ע לפי מ"ש המשנה למלך שם דע"כ הרמב"ם גבי סנדל טעמא לאו משום שנוגע בעצמו דהא הרמב"ם לא פסיק כר"מ דטומאת בית הסתרים טמא ע"ש גם צ"ע כיון שהתיר הקציצה לגמרי א"כ הוא טהור לגמרי ואיך יחזור לטומאתו ודוקא גבי סנדל שייך לומר כן כמ"ש רש"י דה"ה לא תיקנה משום דאכתי כלי הוא וכו' ולכך הוי ראשון שנוגע בעצמו משא"כ בהך דתפלה כיון שהתירה אין עליו תורת כלי וטהור מכלום כמ"ש הרמב"ם עור שכרך הקמיע מקבל טומאה פשטו טהור וא"כ גם טומאת מגע אין שם ובמאי יבא לו טומאת מגע אם לא מחמת נגיעה בחיבורו כמ"ש בפירוש המשנה שם וקצת יש ליישב כל זה ועיין בפ' מהל' כלים הנ"ל גבי בגד שארג גע"ג ובדברי הרמב"ם בפה"מ פרק כ"ז דכלים משנה ז' ובדברי התוי"ט שם ועת לקצר:

טרם אחלה לדבר בענין תפירה אי הוי חיבור אימא בה מלתא שלכאורה יש להביא ראיה דהוי חיבור ממ"ש הרמב"ם בפרק י"ב מהל' פרה אדומה שני כלים שחיברן עד שנעשו גוף אחד כגון שתפר ב' בגדים או ב' יריעות הרי אלו חיבור לטומאה ולהזאה מפני שהם ככלי אחד עכ"ל הרי מבואר דתפירה חיבור גמור הוא אף להזאה ואף בשלל של כובסין ובגד שתפר בכלאים והם עומדין להתירם הם חיבור לטומאה רק להזאה לא הוי חיבור והוא מתניתא פרק י"ב דפרה ומדברי הרמב"ם שם מבואר הא דאינו חיבור להזאה אינו רק מדרבנן והר"ש שם כתב דהא דש"ס דשבת שבק מתני' ונקט ברייתא משום דהתם קתני עד שיתחיל להתיר וכן כתבו התוס' בשבת שם ואני תמה דגם הך עד שיתחיל להתיר משנתינו הוא זו במסכת עוקצין פרק ב' וא"ל דע"כ הא דמייתי הש"ס מברייתא הוא דהא במתני' דעוקצין לא קתני שלשלת של מפתחות א"כ הדרי ק"ל דאמאי לא נקיט בשבת שם מתניתא דעוקצין דהא עיקר רומיא דרמי ר' ירמיה לר"ז הוא משלל של כובסין שהם חיבור שלא בשעת מלאכה וצ"ע ועכ"פ חזינן דתפירה חיבור גמור הוא ואף שיש לדחות קצת ולומר דאע"ג דלטומאה והזאה חבור גמור הוא מ"מ לא מיקרי אחד ממש כגון הכא דבעינן עור אחד והתם שאני דכל שהוא מחובר סגי בהכי וכמו שלשלת של מפתחות ואע"ג דלענין הזאה באמת בשלשלת וכה"ג לא הוי חיבור כבר כתבתי שלדעת הרמב"ם אינו רק מדרבנן מ"מ יש ראיה מדברי התוס' בשבת שם מבואר דאדרבא הא דלטומאה חיבור הוי מדרבנן במקום שאינו חיבור להזאה וכל שהוא חיבור אף להזאה כגון בתפירה גמורה ע"כ דכחד חשבינן ליה דהא אזלינן ביה לקולא כשהזה ע"ז נטהר גם המחובר לו על ידי תפירה וגם מלשון הרמב"ם שהבאתי משמע דכגוף אחד הם על ידי תפירה וכן נראה מדבריו סוף פ"ז דכלים שהבאתי לעיל שכתב שהתפר מחברן ועושהו גוף אחד א"כ ה"ה כאן זכרון אחד מיקרי ועוד אומר אני כלך אצל נגעים דהתם ודאי בגד אחד בעינן לטהר או לטמא דבגד כתב בפרשה ואית לן לפרושי דלא שנים ושלש בגדים כמבואר בפרק י"א דנגעים דתפירה משוי ליה כחד בגד וז"ל הרמב"ם פרק י"ב מהל' ט"צ הלכה י"ב התופר מטלית שאין בהם ג' ע"ג ועושה מהם בגד ה"ז מטמא בנגעים שהתפור כארוג וכולו בגד אחד עכ"ל ואין להביא ראיה דתפירה לא הוי חבור מהא דאיתא התם חזר נגע לבגד מציל את המטלית כו' ולא אמרינן דהתפירה משוי ליה חיבור כבר עמד בזה המשנה למלך שם הלכה ו' דכתב וז"ל ודע דהמטלית מלבד שאין טעון שריפה אף גם זו לא חשיב כאלו נראה בו נגע וישמש עצמו בסימנים אלא הוא טהור מכל וכל ואע"ג דמלתא דפשיטא הוא דכל שחיבר ב' בגדים במקום אחד דהוי חיבור לטומאה כו' שאני התם שכולן היו טהורים כו' אבל הבגד שנראה בו הנגע כבר הוחזק להיות בו נגע לפיכך כשחזר ונראה בו נגע תולה הקלקול במקולקל ולא חשיב כאלו נראה הנגע במטלית כו' ע"ש אבל מ"מ התפירה חיבור גמור הוא כדחזינן בסיפא בטולה מן המוסגר בטהור וחזר למטלית תשמש הבגד הב' בסימנים לפי שהוא מחובר עם המטלית ואע"פ שיש להקשות לפי זה ברישא נמי נימא שהטמא אוחז את הטהור עמו דהיינו המטלית ויצטרך לשמש בסימנים כבר כתב המשנה למלך בזה בסוף החלוקה הד' שם דשאני רישא דמתניתין דלאו ברצונו חיבר הטהור עם הטמא אלא גזרת הכתוב הוא כו' ואף ע"פ שכתב שלא נתקררה דעתו בזה לפענ"ד יש לומר דאפשר דממעט מקרא דואם תראה בבגד באש תשרפנו וכיון דהאי נגע אכתפא דבגד שוור ותולין הקלקלה בו ולאו לתא דמטלית הוא אמרינן תשרפנו לזה ולא לאחר דהיינו המטלית המחובר עמו ואיך שיהיה נלמוד מכאן דהתפירה חיבור הוא וכ"כ הר"ש שם גבי ב' דפי חלוק שנראה נגע בא' מהם דלא כעין חלוקים שלנו שמתכוין ומחברים בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירות של חיבור דהאי הוא ודאי חשוב בגד אחד אלא דלא מחובר כולי האי כו' והשתא אי ר' נחמיה לפרושי אתי היאך יתכן הא אמרי' גבי טולה מן המוסגר כו' ואי ר' נחמיה מפליג פליג דההיא כרבנן ומתניתין דקתני ב' דפי חלוק אין מצטרפין לא פליגי דדלמא הנ"מ כשלא נתחברו יפה כו' עכ"ל הר"ש וכ"כ הרא"ש והר"ע ברטנורה שם הא קמן דתפירה חבור גמור הוא ובדרך אגב אמינא מ"ש המ"ל שם דלשרוף הבגד אף שלא היה במטלית ג' ע"ג הבגד טעון שריפה דהא קיימא לן בתופר מטלית שאין בהם ג' ע"ג מטמא בנגעים דכולו בגד אחד הוא כמו שפסק רבינו אבל לענין המטלית צריך ג' ע"ג כו' ואין זה מוכרח לפע"ד דאפשר שאני מטלית שאין בהם גע"ג שחיברם יחד כיון דאין בשום אחד מהם תורת בגד שפיר הוי התפירה מועלת לעשותם בגד אחד משא"כ היכי שיש כאן תורת בגד מעיקרא אלא שהוא מחבר עליו חתיכה שאין בה גע"ג אף שחיבר הנגע למטלית זו אין הבגד טעון שריפה ומסתייע הך סברא ממה שכתב רב עמרם לענין ציצית ומביאו הרא"ש גבי טלית שנקרע חוץ לג' כו' דתוך ג' לית ביה תורת בגד וכמאן דפסיק דמי ולא רמינן ביה ציצית והגיה שם מהר"ש דלהרא"ש אף אם לא תפרו ואחר כך עשה בו ציצית לא מהני וכ"כ המג"א שם א"כ ה"נ דכוותיה כיון שאין במטלית גע"ג אף על פי שתפרו אינו חיבור לבגד ואין טעון שריפה כלל: אך הט"ז שם חולק וס"ל דגם הרא"ש בשם רב עמרם מודה דבכה"ג שתפרו מתחלה ודאי חיבור גמור הוא עיין שם ואיך שיהיה מדברי כולם נלמוד דתפירה חיבור וכחד חשוב וכן משמע לשון הרמב"ם והר"ש והרא"ש והראב"ד וא"כ לענין הבתים נמי יש לומר כל שתפרן יחד זכרון אחד מיקרי:

סיומא דפסקא כבר הראיתי פנים דאף אם כל בית נעשה בפני עצמו ונתחבר על ידי תפירה יש מקום להכשיר וכבר כתבתי שכך כתב הגאון מוהרמ"ע מפאנו זלה"ה וז"ל להכשיר בדיעבד עכ"פ מ"מ יש למנוע מזה כמ"ש הב"י בשם סה"ת שטוב ונכון לעשותם בעור אחד וכ"כ שאין ראיה מוכרחת ממתניתין דכלים להכשיר החיבור ע"י תפירה ואם נעשה כולו מעור אחד אע"פ שהם מחותכין מצד המעברתא לצד שכנגדו יפה כיון הרב המשיב להלכה ולמעשה שאין כאן בית מיחוש כיון שעכ"פ מעור אחד הם לא שייך למעוטי מהא דזכרון אחד אמר רחמנא ולא ב' וג' זכרונות ועדיף טפי מהך דגיטין דאמרינן כיון דמעורה מיקרי ס' אחד כ"ש בהא שמחובר לגמרי מיקרי זכרון א' ואין לחוש לפי שמצד המעברתא ושכנגדו הוא פתוח ואף ע"פ שהוא חוזר ומדבק סרח העודף מזה ומזה לכסותו ומדבקו בדבק מ"מ דבק לאו חיבור הוא וכאלו עדיין פתוח דמי ולא מיקרי בית כיון שמצד המעברתא ושכנגדו אינו מחובר רק בדבק לבד שלפי ענ"ד בכה"ג יש לומר לדבק טוב הוא כיון שהוא מאותו העור עצמו וכיון שהוא סתום ומכוסה בית קרינן ביה בין שהוא בדבק או בתפירה וכבר הבאתי לשון המשנה למלך פרק י"ב מהלכות ט"צ מה שכתב לחלק בין תפירה בבגדים לבונה מן המוסגר בטהור דלא מיקרי חיבור ואפ"ה חזינן דמיקרי בית וה"נ כיון שהוא מוקף בעור מד' רוחותיו אע"פ שהוא על ידי דבק שפיר דמי ומכ"ש בזה שאף העור הזה הוא מעצמות הבתים ומעורן ומי שסיפק בידו לעשות בדפוס בעור אחד ממש בלי תפירה וכמו שצייר הרמב"ם ורש"י מצוה מן המובחר הוא ובפרט אם גם המעברתא והתיתורא מעור הזה עצמו אבל אין להחליט שם פסול אף על הבתים הנעשים בתפירה וכדכתיבנא ומכ"ש היכא שהם מחותכים מעור אחד כיון שהפרשיות עוטים עור כשלמה מעור אחד ממש אין מקום לפסול כלל מטעם ב' וג' זכרונות דזכרון אחד לכולם:

ומ"ש הרב המשיב שיש מקום לפסול אותם לפי שתולה עליהם עור והוי א"ר את האויר. לכאורה יפה השיב ע"ז מדברי התוס' והרא"ש בזה שכתבו גבי מעברת' היינו רצועה קטנה שמעבירין על התפלין של יד אין לפוסלן משום בית החיצון שא"ר את האויר דלא שייך אלא בחיבור להם בית אחר או דלא שייך אלא בשל ראש דשינה אחד מן הבתים מקומן כו' א"כ בזה שלא הוסיף בית וגם לא שינה מקומו אין לפוסלו ומכ"ש לפמ"ש התוס' כיון שהבית רואה את האויר מצד המעברתא ומצד שכנגדו כשר וה"נ הבית רואה את האויר מצד השינין וא"כ אין מקום לפסול מחמת זה אך לפענ"ד צ"ע לפי מ"ש התוס' במנחות דף ל"ה וז"ל והנותנה אם אין דינה להיות פוסלת דנמצא דאין בית רואה האויר דלא דמו לטולה תפלין ש"ר ועושה אותן של יד עכ"ל והדברים מגומגמים ואא"ז מהרש"א ז"ל נדחק בזה לפרש דבריהם וגם הגאון בשו"ת נודע ביהודה סי' א' כתב בזה פירוש מדעתו וגם הרב המשיב נ"י כתב שלפי דעתו חילוף הדברים ועליונים למטה כו' ואני נתתי לבי אל דברי התוס' בזה וראיתי שאין מקום לנטות בכוונת הדברים כ"א ע"ד שכתב הגאון מוהרש"ק ז"ל בבה"ז ואף שנצטרף עוד קצת הג"ה שיבואו דבריהם על סדר נכון אין בכך כלום דהא קמן שהוא משגגת המעתיק שהשמיט כמה תיבות כי בודאי דבריהם מכוונים עם מ"ש המרדכי בשם ר"י ז"ל וכנראה לעין ברוב המקומות שם וכצ"ל גם כאן בלשון זה ויש לספק דשמא עיקר פירושו דמעברתא כפי' קמא וא"צ לתת רצועה על הבית והנותנה אם אין דינה להיות פוסלת כו' כ"צ להגיה או בלשון אחר הנמשך לכוונה זו וכדאיתא במרדכי וז"ל ועוד דבש"ס אמרינן לעיל טולה עליו עור ומניחן כ"ש הכא שהבית רואה את האויר ומיהו אומר ר"י דאדרבא איפכא מסתברא דהיכי דכולו מחופה בעור עדיף טפי דנראה הכל כעור אחד ומה לי עור אחד או ב' וגבי של ראש נמי הכשרנו לעיל לכורכו בקלף משם הגאונים אבל היכא שניכר שאין מעור התפלין יש לפסול טפי ויש לספק בדבר כו' וזה כוונת התוס' מ"ש ולא דמי לששה וכו' א"כ הא קמן שיש ספק בדבר אף בשל יד היכא שאין כולם מחופה בעור שמא יש לפסול מצד שא"ר את האויר אע"ג דשפיר חמי מצד המעברתא ומצד שכנגדו וא"כ גם בשל ראש יש לספק בזה אע"פ שהשינין רואים את האויר שמא כיון שאינו רואה את האויר מצד המעברתא ומצד שכנגדו ואין כולם מחופה בעור יש לפסול ועוד שהרי במרדכי שם אהא דאמר רב חננאל החליף פרשיותיו כו' כתב וז"ל וכתב רבינו שמשון קצת נ"ל מדאמרינן בית החיצון שא"ר את האויר משמע דוקא בית החיצון קפיד אבל לא באחרים מדלא תני בית שא"ר האויר שלו פסול והוי משמע כולהו בתי ומיהו פוק חזי מה עמא דבר ופסול עכ"ל. הרי מבואר דאף בבתים האמצעים דתפלין כתב דעמא דבר לפסול והרי הבתים האמצעים לעולם א"ר את האויר אלא מצד המעברת' ומשכנגדו ואפ"ה כתב דאם גם שם א"ר את האויר פסול אע"פ שהחיצונים מצד השינין שפיר רואה את האויר. גם מלשון הרי"ף שהביא במרדכי משמע דאין ליתן רצועה בשל ראש כלל שכתב וז"ל ורי"ף פי' מעברתא וכו' ותיתורא רצועה עליונה של זרוע שלא תהא כטוטפת שאין לה אלא רצועה א' אלא צריכה רצועה אחרת כו' מבואר מזה דטוטפת דהיינו של ראש אין לו כ"א רצועה אחת ואע"פ שלא נמצא כן בלשון אלפסי שלפנינו מ"מ ראיתי בס' התרומה שהביא לשון זה בשם הלכות גדולות של הרב אלפסי כלשון שכתב המרדכי בשמו עיין שם. אך י"ל כיון דהתוס' פקפקו בדבר דשמא רצועה פוסלת בשל יד אם אין דינו להיות מחמת שא"ר האויר ואפ"ה נהגינן להעביר רצועה זו כמ"ש בד"מ ובסימן ל"ב בהג"ה ודוחק לומר דסמכינן אהך פירושה דמעברתא או תיתורא היינו רצועה זו דהא משמע מרוב הפוסקים דפי' מעברת' או תיתורה היינו כמו שאנו מפרשים כפשוטו אלא צריך לומר שנהגו כן לחזק כמ"ש הרא"ש או כמו שכתב הל"מ משום קמטים וא"כ ע"כ הא דאין חוששין לה משום שא"ר את האויר ע"כ שאנו סומכין בזה על מ"ש התוספות והמרדכי מתחלה שאין בזה משום שא"ר האויר והסכימו לזה סה"ת והרא"ש שיכול לעשות כן לחזק או לנוי משום קמטים כמ"ש הלח"מ (ומ"ש בלח"מ מה שלא נהגו בארצות הב"י משום שהיו עושים באופן שאין קמטים ולא הוצרכו לרצועה לענ"ד טפי י"ל שחששו לדעת הפוסקים דלעיל דמספקא להו וכדי לצאת מידי ספק מנעו עצמם ואף על פי שהיה להם לחוש להמפרשים כן מעברתא או תיתורא שב ואל תעשה עדיף להו) וא"כ בשא"ר נמי כל שבית החיצון רואה האויר מצד השינין יכול הוא לתלות העור מצד המעברתא לצד שכנגדו לחזק או לנוי כמו שנהגו בשל יד שהרי מבואר מדברי הגאונים שהביא הסה"ת והמרדכי שעיקר הקפידה שהבית שבו השינין יהא רואה את האויר ואי חיבר ביתא אחרינא נעשה חיצון זה פנימי ופסול ובשל ראש הוי ובש"י לא הוי כו' עיין שם בסה"ת ואם כן גם בש"ר כשאין הרצועה רק מצד המעברתא לצד שכנגדו לשל יד דמי:

ולכאורה מדברי רש"י פרק הנחנקין משמע דאף בשל יד שייך למיפסל מחמת שא"ר האויר שרש"י כתב שם אהא דאנו אין לנו אלא תפלין ואליבא דר"י שיש שפירשו דהיינו ר"י במנחו' דאמר שצריך לדבק ורש"י הקשה ע"ז דהתם בשל יד והכ' בשל ראש דטוטפת קתני ועוד דהא אמרינן אי דעבד ד' בתי וכו' אלמא דבש"ר מיירי וכו' ולא כ' עוד הכרח מדקאמר הש"ס הא אמר ר"מ בית החיצון כו' וההיא בשל ראש אתמר ואיכא למימר דכיון שאין זה הכרח גמור לדחות דברי המפרשים בזה דהא מצינן למימר דאה"נ דגם בשל יד שייך למימר הכי דהא ודאי דגם אינהו מודו דר"י במנחות בשל יד מיירי וא"כ מאי דקאמר אי דעביד ד' בתי כו' לאו דוקא לדידהו ור"ל דכתב ד' פרשיות ועלה קאמר דאם א"ר האויר פסול:

אך י"ל דגם מהמפורשים אלו אין ראיה דלכאורה קשה בהא דקאמר ואליבא דר"י דאמר צריך לדבק דניהו דלמאי דס"ד שמה שגורע בתפלין הוא מחמת שהוסיף על המצוה א"ש דדוקא אליבא דר"י דס"ל דצריך לדבק א"כ לא אמרינן ביה האי לחודיה קאי כשהוסיף פרשה א' כיון דדינא הוא שצריך לדבק משא"כ אם אין צריך לדבק אז אע"פ שהוסיף פ' א' אין מוסיף זה גורע דאמרינן האי לחודיה קאי וכמו לולב אי א"צ אגד או הציצית אי קשר עליון לאו דאורייתא אבל מ"מ למאי דמסיק דהפסול הוא משום שא"ר האויר א"כ מה לי אם צריך לדבק או א"צ לדבק דהא סוף סוף אין החיצון רואה את האויר כיון שיש בפנים פרשה יתירה מונחת לצד חוץ וכדאמרינן גבי החליף פרשיותיו גווייתא לברייתא וגם קשה דממ"נ קודם שתפר הבית לתיתורא בלא"ה פסול ולאחר שתפר כמות שהם מונחים חמשה פרשיות א"כ גרוע ועומד הוא וע"כ לומר דבאמת לא תפר בבית זה רק ד' פרשיות ואייתי ביתא אחרינא ואנח גבייהו א"כ מה ענין זה לדברי ר"י דאמר צריך לדבק דמיירי לענין הפרשיות שבפנים לכאן דפסולו מחמת שא"ר האויר מה לי לר"י מה לי לר' יוסי וראיתי שאא"ז מוהרש"א ז"ל הרגיש בזה וכתב ולמאי דמסיק נמי דמשום פסול בית החיצון שא"ר האויר נהגו בה אם הוסיף בית חמישי ולא דבק אותו לא הוי מיקרי מפסיק בית החיצון מלראות האויר עכ"ל ודבריו צ"ע דמה ענין הך דצריך לדבק לענין דבק הבתים ועוד שהרי הש"ס קאמר דאי אייתי ביתא אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי כו' ומאי קושיא דהא אי צריך לדבק לא אמרינן האי לחודיה קאי ואם כוונת אא"ז ג"כ על הפרשיות ור"ל שהוסיף פרשה חמישית ולא דבק אותה כבר כתבתי דמהך דהחליף פרשיותיו מוכח דאף בלא דיבק פסול גם לישנא דאא"ז לא משמע לפרושי דאפרשיות קאי דמ"מ קשיא מאי פריך האי לחודי' קאי דהא בדיבק מיירי והו"ל לאקשויי כמ"ש דאי כבר תפר גרוע ועומד הוא לכן נראה לפענ"ד בדעת היש מפרשים דס"ל דבשלמא לר' יהודה דצריך לדבק א"כ ע"כ דהדבק מועיל למשויה אות אחד מבפנים א"כ אם דיבק לו בית מבחוץ אע"פ שאין הדבק מועיל לפסלו מחמת התוספת שהרי כבר הוכשר ואינו חוזר ונפסל כמ"ש לעיל מ"מ שפיר הוא נפסל מחמת שאין בית החיצון רואה האויר משא"כ למ"ד אין צריך לדבק א"כ מצינן למימר שאין הדבק מועיל בו לדון אותו כגוף א' וא"כ לענין ראיות האויר דיבוק הבית לאו מלתא הוא וחיצון רואה האויר קרינן בי' ואפשר להעמיד זה בכוונת אא"ז ז"ל ובזה מתיישב ג"כ מאי דקשי' על הנך מפרשים דהא דקאמר אליבא דר"י היינו הא שצריך לדבק שהרי במנחות אמרינן מדבריו של ר' יוסי חזר בו ר"י (ועיין בב"י סימן ל"ב מה שכתב על האגור בשם מהר"ח) ודוחק לומר דר"ל אליבא דר"י כדקאמר מעיקרא או למ"ד דס"ל הכי:

תוכן העניינים

בית אפרים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה