בית אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק
שו"ת · סימן ו
בדבר השו"ב דק' יאשונפקע הרבני מו"ה ארי' ליב במו"ה יצחק אייזיק. אשר הרב העבר דק"ק הנ"ל מוהר"נ כהן כתב אלי בחורף העבר שהשו"ב הנ"ל הוא מאכיל טריפות זה שנתים מעת בואו לשם. וכתב אלי שלשה אגרות ובירר כל פרטי הערעורים שלו על השו"ב הנ"ל. וביקש מאתי לאסור השו"ב ואחר התבוננות על כל מכתביו וערעוריו ראיתי שאין בהם ממש לפסול את השו"ב אפילו על שעה קלה ובכל ערעוריו לא נמצא שום דבר לערער על סכינו של השו"ב. וגם לא בבדיקות רק שכתב שהוא אינו בקי בדיני שו"ב. וגם לאמת כל כל זאת בא אלי גב"ע מב"ד של שלשה משם על קצת ערעוריו שהכחישו את הרב על פי שנים. ונפלאתי על הרב העבר מהר"נ הנ"ל איך פער פיו לכתוב על השו"ב שהוא מאכיל טריפות זה שנתים והוא בעצמו כתב שזה י"ד שבועות אשר מנע א"ע מלאכול משחיטתו וקודם לזה אכיל בעצמו משחיטתו ובדיקתו. ולא השיבותיו בזה דבר. גם כבר בא אלי זה קרוב לשנתים אשר כתבו אלי הלומדים דשם שגגת הוראת של הרב מהר"נ הנ"ל אשר שם היה ע"ז גב"ע בפניו. לא ידע בין ימינו לשמאלו בהוראת או"ה ואסור להיות מ"ץ בלי ספק. ע"כ מנעתי א"ע מזה ומזה ולא השבותי כלום ע"ז. ואח"ז שלחו אלי כל אנשי העיר הנ"ל את השו"ב הנ"ל לנסותו בדיני שו"ב ובשאר. ענינים ולהיות סר סכינו לפני. ובא אלי בכתבי ראיות מרבנים מובהקים מפורסמים שכולם יעידן ויגידו על צדקת השו"ב שהוא תמים במעשיו וירא ד' מרבים ובקי בדיני שו"ב. ובתוך הכתבים מצאתי ח"י שני רבנים אשר ניכר לי ח"י אשר יעידו על צדקת השו"ב הנ"ל ומפארים אותו במאוד מאוד. והרב מהר"נ הנ"ל כתב בפ' אלי על הרבנים הנ"ל שפסלוהו להשו"ב הנ"ל ושקר ענה בהם דאדרבה נהפוך הוא כנ"ל. ואחר כל זה נסיתי להשו"ב הנ"ל והגיד לפני כל דיני שו"ב כראוי ונכון וגם סר סכינו לפני כמה פעמים ונמצא יפה עד מאוד. לא מצאתי עול בו והגידו לפני כמה אנשים כשרים שהוא איש תמים במעשיו. אי לזאת הגדתי במכתבי ונתתי כתב ראי' להשו"ב הנ"ל שהוא כשר וערעורי הרב אין בהם ממש. ששקר ענה בו. כי השו"ב הנ"ל בקי בדיני שו"ב בע"פ ככל השו"ב כשרים והוא אומן וכלי אומנתו בידו ומעולם לא נמצא עליו שום שמץ ערעור ובעלילה בא עליו הרב מהר"נ והוכחש בזה במה שכתב ששני רבנים פסלו אותו ונהפוך הוא אשר יגידו על צדקת וישרת השו"ב. וגם כל צרופי ערעורי הרב מוהר"נ. הוכחש ע"פ שנים. ע"פ גב"ע בקצת ערעורין וקצת ערעורי שטות שכתב נתגלה מיעוט ידיעתו בדינים. עכ"פ את הכל ישא רוח ונתברר להיפך אצלי שהשו"ב בקי בדיני שו"ב והוא ג"כ בחזקת כשרות כמאז ומקדם. אח"ז קמו רבנים מערערים ע"ז ורצו לפסול את השו"ב הנ"ל שלא בפניו עד שיושיבו ב"ד של שלשה וכל זמן שלא יושיבו ב"ד של שלשה ע"ז הדבר. פסול השו"ב הנ"ל וכל הכלים אסורים ע"כ מצאתי א"ע מחויב בדבר להודיע הענין וטעמי ונימוקי עמי אשר יצא מפי הוראה ברורה שהשו"ב הנ"ל הוא כשר וכל ישראל הכשרים וצדיקים מותרים לאכול משחיטתו ובדיקתו בלי פקפוק וספק כלל. והנני לברר האמת ע"פ דת תוה"ק בדברים ברורים ומחוורים יראו ישרים והאמת עד לעצמו:
כתוב בתוה"ק לא יקום עד אחד באיש וגו'. וכתב הרמב"ם ז"ל במצות ל"ת רפ"ח. אף אם העד בתכלית הכשרות ובחינוך מצוה תקכ"ג אפי' אם יהיה הנענש רשע גמור והמעיד חכם גדול שבישראל כו' ומבואר בפסחים קי"ב ב' א"ל טובי' חטא כו' דכתיב לא יקום ע"א באיש ואת בלחודך אסהדת בי' שם רע בעלמא קא מפקת בי'. וענין שאמר הר"מ במז"ל אפילו עד בתכלית הכשרות לפי הפשט נראה מהא דכתיב עד אחד ואחד מיותר. אף שרז"ל דרשו כ"מ שנאמר עד הוא שנים כו' עכ"ז לפי הפשט אחד הוא המיוחד. כמו שדרשו חז"ל את הכבש האחד המיוחד והיינו אף שהוא מיוחד וחכם גדול ומוחזק לצדיק עכ"ז לא יקום. וכ"ז אם היה בערעור הרב שום ממש לפי עדותו לא היה לו שום נאמנות נגד השו"ב. ובפרט לקפח פרנסתו כמש"כ היש"ש בחולין פ"ק דין ט'. אף אם יצא עליו שם רע מכבר אין לפוסלו ולקפח פרנסתו. כ"ש באיש כשר ונאמן והוחזק בכשרות מפי גדולי רבנים ומפי כלל העיר שהוא איש תם וישר וירא ד'. וגם אף היה שני עדים ע"ז. אין לפסול ח"ו אדם שלא בפניו. רוב מנין ורוב בנין מחכמי ישראל החולקים על הריב"ש הלא המה תשובת רש"ל ותשובת רמ"א ותשובת מהרי"ל חביב ותשובת מהר"מ אל שקר ותשובת ר"א מזרחי ח"ב סי' כ"ד וגם המ"כ שהביא הרב"י באה"ע סי' מ"ב וכן בתשובת הגאון נו"ב באה"ע ח"א סימן ע"ב. וכן בתשובת בשמים ראש בשם גאון קדמן והוא הלכה פסוקה שאין לפסול ח"ו שום אדם שלא בפניו אף ע"פ שנים. ואיך מלאו לבם של הרבנים המערערים לפסלו שלא בפניו עד שיושיבו ב"ד של שלשה. וכל זמן שלא יבורר פסול שחיטתו. אין לך פסול גדול מזה. בלי ספק שיצא להמערערים שגגת הוראתן מהא דאין סומכין על החזקה במקום שיכול לברר ומהא דקי"ל ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' מיהו י"א בדבר דאיכא לברורי כגון שאמר לו ע"א בא ואראך שכותי מנסך יינך צריך לחוש לדבריו והוא מדברי תוס' קדושין ס"ו ב' דה"מ שלח ואחוי כו' והנה שם מבואר בהיפך דדוקא בדבר שיכול לברר בחוש כגון בעל מום ומקוה חסר. אבל בן גרושה וחלוצה שצריך להביא עדים וראי' ע"ז אין בערעור ע"א ממש. ועוד מוכרח מש"ס קדושין ס"ב ב' דקאמר אלא גר דהוי בידו ומתרץ הש"ס גר לא הוי בידו דגר צריך שלשה מ"ט כו' ומי יימר דמזדקקו ליה תלתא א"כ מבואר נגלה דכל שצריך להושיב ב"ד אינו בידו כלל ולא שייך דאיכא לברורי כלל ע"י ב"ד דאין לך מחוסר מעשה גדול מזה. א"כ נתברר שגגת הוראתן במה שפסלו ע"פ ע"א שלא בפניו עד שיושיבו ב"ד של שלשה. ועוד מבואר נגלה בש"ס בכמה מקומות ובכתובות כ"ו פסק מוסכם הא דקאמר ר' יוחנן ד"ה אין ערעור פחות משנים במקום דהיה לו חזקת כשרות. וכתבו התוס' שם בדה"מ והאמר ר' יוחנן אמסקנא דיבר במקום שהיה מתחלה קול ואח"כ בא ע"א להכשירו ולהסיר הקול. ובכה"ג אר"י דבעינן תרי דוקא לפוסלו. אע"ג שהעד שהכשיר והקול כמאן דליתנהו דמי שהרי העד גרוע מהקול כו' ובכה"ג אר"י דבעינן דוקא תרי לפוסלו וקאמר בש"ס שם באוקימתא א' דליחוש לזילותא דבי דינא קמיפלגי ובמסקנא מסיק במצטרפין לעדות קמיפלגי ומדלא אוקמא עכ"פ בערעור חד וכ"ע דלא חיישינן לזלותא דבי דינא אלא דע"א מערער שיש לו עוד עד אחד להושיב ב"ד ע"ז קמיפלגי ש"מ דלכ"ע לא חיישינן לערעור להושיב שום ב"ד ע"ז. וכללא כייל אין ערעור פחות משנים וא"צ להושיב לכ"ע שום ב"ד. והוא פסק מוסכם בכל דבר שצריך שנים כגון בפסול בן גרושה או בפסול גזלנותא ושארי פסולים שצריך שנים אין ערעור פחות משנים ואין לחוש כלל לערעור דחד וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז לברר הדבר וכ"ש שאין כאן לא ערעור ולא קול וכל ערעורי הר העבר מיאשינאפקי היו למראה עיני ואין כדאי להעלות על הכתב טעותיו. וכל ערעוריו הרהורי שטות אשר גלוי לכל יודעיו מיעוט ערכו בהוראות ודינים:
ועכ"פ נתברר בראיות גמורות שאין לחוש לערעור אף בערעורים שיש בהם ממש יהיה מי שיהיה המערער וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז בערעור דחד אדרבה דעת רבינו הר"מ במצותיו רפ"ח דלאו דלא יקום הוא על ב"ד שלא יקיימו הדבר ולפסוק ע"פ ע"א:
ועיין בפרשת דרכים להגאון בעל מל"מ בדרך מצותיך שתמה על הסמ"ג במצות ל"ת רי"ג שכתב דהלאו הוא על העד יעו"ש בדף ק"ה ב' ובסמוך אי"ה יבואר דברי הסמ"ג ועכ"פ אין שום ב"ד שבישראל צריך לחוש לערעור חד יהיה מי שיהיה אפילו מוחזק לצדיק וכנ"ל. ובפרט שכל הפוסלים אותו הכל שלא בפניו. אף בשנים אין בזה ממש וההכרח הביאני לברר במה שנמצא כתוב לגדול אחרון הגאון מו"ה שמואל לנדא ז"ל בשו"ת שיבת ציון בסי' כ"ג בסוף התשובה שם שכתב דדבר פשוט דהרב נאמן נגד השוחט היכא שיש הכחשה ביניהם ולא אמרינן בזה ע"א בהכחשה לאו כלום והביא ראיה מהא דסי' קכ"ז בדבר שבידו נאמן והרי ע"פ הדין אין השוחט רשאי לשחוט עד שיראה סכינו לחכם ואף האידנא שמחלו החכמים. עכ"ז ברב הממונה להשגיח על או"ה לכ"ע. הרב נאמן שהוא ממונה על השוחט להשגיח עליו. ורב שרואה בעצמו שהשוחט הוא חשוד רשות בידו לפוסלו וזה עדיף מהא דיו"ד סי' קפ"ה באשה שאמרה פ' חכם טיהר לי את הכתם והוא מכחישה שנאמן כש"כ כאן שכל בני העיר סומכין על הרב פשיטא שהרב נאמן נגד השוחט יעו"ש. ופן יראה הרואה כתוב בספר וכש"כ לגדול אחרון שפסק כן הלכה למעשה והוא נגד האמת וכל דברי קדשו דחוים ממחיצת ההלכה ואין להם שחר ולא מחוור. ואולי איזה תלמיד טועה כתבו בשמו. ועכ"פ ברור הדבר להיפך דבלי ספק יתד קבוע הוא לא יקום ע"א אפילו מר בר רב אשי ממונה בדורו. רק שהמחבר הנ"ל דמה להא דדבר שבידו דע"א נאמן אף בהכחשה לדעת התוס' והרא"ש והמרדכי ואף שם אינו נאמן כ"א כשאמר לו בפעם הראשון שמצאו כמבואר בש"ס ופוסקים ואם הבע"ד מכחישו ואמר שלא א"ל בפעם הראשון ודאי הבעלים נאמנים כמבואר בש"ך שם ס"ק ד' רק כשנודע והבע"ד מודה שהוא בפעם הראשון. אז נאמן בדבר שהי' בידו וכל זה שייך דבר שבידו בדבר שאין בו רוח חיים ודעה שהוא בידו לפוסלו אף שאין עתה בידו כיון שהיה בידו מכבר ופעם הראשון שהחזיר נאמן עליו כבעליו אף בהכחשה אבל איך יעלה על הדעת אדם שיש בו דיעה ובינה הוא בידו לפוסלו וכי הוא ממונה לפוסלו שלא כדין רק הוא ממונה להשגיח עליו שיעשה כדת של תורה והרי אדם שיש בו בינה ודעה אדעתיה דנפשיה קא עביד ואין שום דמיון כלל להא דדבר שבידו איזה חפץ לעשות בהחפץ כאוות נפשו לא כן אדם באדם אין זה גדר כלל דבר שבידו וכל שיש הכחשה ביניהם אין ע"א נאמן יהיה מי שיהיה אף בממונה להשגיח עליו הוא רק ממונה להורות לו דרך הישר ע"פ התורה וכל שיש הכחשה ביניהם הרי זה דרכו של תורה לא יקום ע"א וגו' אפי' משה רבינו ע"ה ובלא"ה דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן והרמב"ם דאף בחפץ בדבר שבידו לא מהני בהכחשה כ"א בשותף או באינו יודע. ועיין ש"ך שם ס"ק ב' ובר"ן קדושין ס"ו ובחידושי רשב"א שם ואף לפי דמיון המחבר הנ"ל. הלא מבואר בש"ס חולין יו"ד י"ז לא אמרו להראות סכינו לחכם אלא מפני כבודו של חכם ומפורש אמרו בש"ס חולין יו"ד ע"א נאמן באיסורין והשוחט נאמן מדאורייתא רק שראיית החכם מפני כבודו א"כ אי' איפה הוא השוחט בידו של חכם אדרבה עיקר נאמנות להשוחט מדאורייתא ובפעם א' שהראה לחכם סכינו די. א"כ כל שיש הכחשה בין החכם להשוחט הרי החכם הוא כמו ע"א דעלמא ואינו נאמן והראיה שבש"ס ופוסקים שהעתיקו הך דין דדף י"ח כאן שנמצא סכינו יפה. דאז משמתין אותו וכשלא נמצא סכינו יפה דמעבירין אותו היינו דוקא בנמצא שהכל רואים שאין סכינו יפה. או שאין הכחשה בין החכם להשוחט. אבל היכא שיש הכחשה בין השוחט להרב בודאי אין הרב נאמן כמו כל ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא בלי ספק ומסתימת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שהעתיקו בשלא נמצא יפה אז מעבירין אותו אפילו בפעם א' היינו דוקא בלשון נמצא וסכינו לפנינו ורואין הכל שאין סכינו יפה ושחט בסכין שאינו יפה. אבל לא באומר החכם שיודע ששחט בסכין פגום בודאי אינו כלום כמו כל עד דעלמא כפי דין תורה והתורה אמרה לא יקום ע"א וגו' ואין שום דמיון להא דדבר שהיה בידו כלל. ואף הרב הממונה לפסוק דיני או"ה היינו לפסוק כפי התורה והתורה אמרה לא יקום כו' וכל דברי המחבר הנ"ל דחוים ובפרט שפוסק בכל הדברים שאומר הרב נגד השוחט לפוסלו בכל עבירות נאמן הרב ישתקע הדבר ולא יאמר דהא אין לו להרב שום זכות רק בראית הסכין אבל לא בדבר אחר ח"ו לפסול ע"י ע"א אפי' כשר שבכשרים ואף בראית הסכין אינו אלא מפני כבודו ואף שממונה להרים מכשול היינו מכשול הנגלה ע"פ עדות שנים והכל ע"פ התורה אבל ע"א בהכחשה לכ"ע אינו נאמן וזהו גדר התורה חק ולא יעבור ואין שום דמיון להא דעד מפי עד והראשון מכחישו דשם עיקר עדות הראשון אבל לא כשמכחיש הרב את השוחט. אין שום יתר נאמנות להרב יהיה מי שיהיה מע"א דעלמא רק לכבודו צריך להראות סכינו וכנ"ל. וכנ"ל שברור שאין שום דמיון להא דדבר שבידו אף לשיטת התוס' והרא"ש דשם הוא דבר שאין בו רוח חיים ודעה לכל אשר יחפוץ יעשה בהחפץ לטהרו או לטמאו ולא כן אדם באדם שאי אפשר לעשות בו כרצונו לא יקום ע"א באיש כתיב וכל זה פשוט וברור וכל דברי המחבר הנ"ל דברי שגגה הם או איזה תלמיד טועה העתיקו:
נמצא נתברר דאין להרב הממונה שום יתר נאמנות מע"א דעלמא בלי פקפוק וספק כלל אף לשיטת התוס' והרא"ש והמרדכי דס"ל בדבר שהי' בידו נאמן אף בהכחשת בע"ד וכנ"ל. ועוד בלא"ה אין לדברי המחבר הנ"ל שום יסוד במש"כ דהוי דבר שבידו ע"כ החכם נאמן דהא כל יסוד התוס' ורא"ש ושאר פוסקים הוכיחו מהא דגיטין נ"ד טהרות שעשיתי נטמאו נאמן ביום פלוני אינו נאמן ומתרץ אביי לשיטתו ורבא לשיטתו. וס"ל להתוס' דמיירי באינו שותק אלא מכחישו על כן בעינן דבר שבידו וכמבואר בתוס' קדושין ס"ה ב' דה"מ נטמאו טהרותיך ובשארי מקומות וכל זה דוקא באיסור שנאמן ע"א באיסורין רק במכחישו אינו נאמן ע"כ לרבא בדבר שהי' בידו הוי כבעליו ונאמן אף במכחישו אבל בדבר שצריך שני עדים כיון דקי"ל כרבא בקדושין ס"ו באשתו זינתה דאי מהימן לך כבתרי מחייב לצאת ידי שמים. אבל לא אי מהימן כע"א וכן בכל דבר שצריך שני עדים כגון בפסול בן גרושה או בשבוי' כעובדא דינאי המלך וכן בפסול גזלנותא או בכל פסול לאדם שצריך שנים הוי כמו דבר שבערוה. ובכה"ג לא מהני לרבא אף בשותק דמודה רבא לאביי דא"ל ע"א נטמאו טהרותיך או דא"ל ע"א אכלת חלב או דא"ל ע"א שורך נרבע דבכל השלשה אלו מודה רבא לאביי דמהימן בשותק אעפ"כ בדבר שצריך שנים לא מהני ע"א בשותק. א"כ אף לפי שיטת התוס' דסוברים דבדבר שהיה בידו דנאמן ע"א אף במכחישו. עכ"ז בדבר שצריך שני עדים היכן אשכחן בדבר שהיה בידו דנאמן כשנים וכמו שמחלק רבא באמת אף בשותק באשתך זינתה דלא מהני כ"א במהימן כבי תרי ובבא לצאת ידי שמים. אף דמודה לאביי בשלשה בטהרות וחלב ושורך נרבע. א"כ ה"ה בדבר שבידו לא מהני בשום אופן לפסול במקום שצריך שנים דכל חיליה דהתוס' הוא במקום דע"א נאמן בשותק בכה"ג בדבר שבידו נאמן אף במכחישו אבל בדבר שאין ע"א נאמן אף לאביי דס"ל באשתך זינתה בשותק דנאמן ע"א והק' הרשב"א וכי לית ליה לאביי דאין דשב"ע פחות משנים ותירץ דאביי ס"ל ומוקי ליה במכחישו ורבא ס"ל אף בשותק א"כ אף לאביי י"ל במכחישו בדבר דצריך שנים לא מהני בשום אופן אף בדבר שהוא בידו וכן לתירוץ השני שתירץ הרשב"א שם דבאמת מדאורייתא מודה אביי אף בשותק אלא כיון דבעלמא מהימן הימנוה רבנן אפילו בדבר שבערוה עכ"פ במכחישו כ"ע מודים בדבר שצריך שני' מן התורה לא מהני בשום אופן אפילו בדבר שבידו וכש"כ לדידן דקי"ל כרבא דאף בשותק לא מהני כלום בדבר שצריך שנים א"כ אין שום מעלה יתירה בדבר שבידו להאמינו כשנים אף להתוס' והרא"ש וכש"כ להראב"ד והרשב"א ושארי פוסקים דס"ל אף בנטמאו טהרותיך לא מהני כלום דבר שבידו במכחישו יהיה איך שיהיה נתברר בראיות גמורות שאין להשיב דאף ברב הממונה אינו נאמן יותר מע"א דעלמא לא יקום ע"א לכל השיטות ולכל הפוסקים ראשונים ואחרונים וכנ"ל ודברי המחבר אין להם שום קיום ויסוד כלל וכלל והוא נגד האמת ונגד כל הפוסקים ראשונים ואחרונים בלי פקפוק וספק כלל:
והנה הרשב"א בתשובה סי' אלף רל"ז כתב דאף במאמין להאחד כבי תרי דוקא שהאשה שותקת. אבל לא במכחשת אינו חייב להוציא ידי שמים דע"א בהכחשה לאו כלום היא והביאו המל"מ בפ' כ"ד מאישות וסיים ולדעתי דבר גדול דיבר הנביא ובאמת הרשב"א שם נסתייע מדברי רש"י בקדושין ס"ו שפי' גבי האי סמיא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה הואיל ולא מכחישתו כן הביא שם רבינו הרשב"א בתשובה שם וברש"י שלפנינו כתוב דה"מ אפקה הואיל ולא הכחישתו וי"ל דוקא על אביי דס"ל דאף בע"א דמהימן ליה כחד צריך לאפקה י"ל בכה"ג דהיכא דמכחשת א"צ להוציא. אבל לרבא דס"ל דוקא במהימן כבי תרי י"ל אפילו במכחשת צריך להוציא. וכן נתקשה בזה הגאון מוהר"י בס' בני אהובה שם. אבל לא עיין בדברי רבינו הרשב"א שכתב מפורש לפניו אף לרבא במהימן כבי תרי הואיל ולא הכחישתו ונאמן רבינו הרשב"א בעדותו ובלא"ה ע"כ אביי ורבא בחדא גווני פליגי דמיירי בשותקת. וע"ז קאמר רבא דבעינן דוקא מהימן כבי תרי א"כ במכחשת י"ל ג"כ לרבא כמו לאביי דאף במהימן כבי תרי א"צ להוציא אף לצאת ידי שמים וצריך לבאר דעת רבינו הרשב"א ז"ל במה שנתקשה הגאון מוהר"י ז"ל שם איך אפשר לאוקמי בשותקת הלא שתיקתה כהודאה דהיא יודעת האמת היה לה להכחיש העד ובאמת דברי הרשב"א ברורים בטעמם כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים אינו בגדר עד כלל אין שתיקתה ראיה דלא חששה להשיבה לדברי עד כיון שאינו עד בזה וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ח"י בשם רבינו ירוחם להדיא יעו"ש אלא דבמאמין ליה כבי תרי אז בצירוף שתיקתה הוי ליה בגדר עדות ע"כ חייב להוציאה ידי שמים. א"כ כל שהכחישתו דקי"ל דע"א בהכחשה לאו כלום בעלמא. א"כ הוי כמאן דליתא לעד ואיך שייך לומר דמהימן ליה כבי תרי לעשות מהעדר מציאות ולחוש לדבריו. ע"כ פסק הרשב"א במכחישתו אין שום מעלה במה שמהימן ליה כבי תרי כיון דהוי כמאן דליתא דמי ואיך שייך לצאת ידי שמים בזה דוקא בשותקת כיון דמאמין ליה כבי תרי לגבי נפשיה הוא בגדר עד. ע"כ בצירוף שתיקתה חייב להוציאה אבל בהכחשה שלה דהוי כמאן דליתא כלל לאו כל כמיני' לעשות מאין יש ולחוש לדבריו וזה פשוט טעמו של הרשב"א ז"ל. ועכ"פ יש לנו עמוד גדול הרשב"א ונסתייע מדברי רש"י דאף במאמין כבי תרי בהכחשה לאו כלום הוא וא"צ לצאת ידי שמים כלל. א"כ אין שום פקפוק דא"צ לחוש לערעור הרב הממונה אפילו מר בר רב אשי בדורו כל שיש הכחשה ביניהם וכל לפסול אדם הוי כמו דבר שבערוה שצריך שנים. ואף להחולקים על הרשב"א כנראה קצת מדברי התוס' קדושין ס"ה ב' דה"מ נטמאו שכתבו ומה שאמרנו דבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו גברא דלא מהימן כבי תרי. אבל אי מהימן ליה כבי תרי נאמן דמשמע קצת אף במכחישתו נאמן דלא כהרשב"א וכ"כ הגאון מוהר"י שם דהתוס' חולקים על הרשב"א אף שאין הכרח די"ל דהתוס' מיירי באינו יודע דלשיטת התוס' באינו יודע באכלתי חלב א"צ לחוש לדברי העד בכה"ג במהימן ליה כבי תרי נאמן אבל לא במכחישתו. וכן נראה בביאור הגר"א ביו"ד סי' קכ"ז ס"ק ז' דס"ל דדעת התוס' אף במכחישתו אי מהימן כבי תרי נאמן. עכ"ז היינו דוקא בעד זנות או בשאר איסורים כיון דאם נאמין לדברי העד הרי האיסור לעולם והיא נאסרת לעולם ואין מועיל שום גדרי תשובה. אבל לא בשוחט שרוצים לפסלו להבא כיון דאם באמת עשה תשובה מעלי' בכל הגדרים בלא רמיה הרי הוא ככל ישראל הכשרים. אלא דבאם יש שני עדים ע"ז ונתברר פסולו בשנים אין אנו מאמינים לו על התשובה דילמא עדיין לא יצא גדרי התשובה וברמיה עשה. עכ"פ בע"א אף דמאמין ליה כבי תרי אין לפוסלו מכאן ולהבא ולהעבירו מאומנתו והרי מהרי"ק אומר דאף העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא וכש"כ לכל העולם שאין יודעים בדבר. בע"א בהכחשת בע"ד אינו כלום לפוסלו מכאן ולהבא דמעשיו סתומים ומעולם לא יצא מחזקת כשרות שלו רק בערעור ע"א ולא דמי לע"א שזינתה במאמינו כבי תרי אף לדעת התוס' החולקים על הרשב"א. ועתה בס"ד נחזי אנן בנד"ד ששגו ברואה המערערים והעבירו דרך דרכו של תורה בהפסק שלהם להושיב ב"ד של שלשה ע"פ ערעור דחד וכבר ביררנו בראיות שאין להשיב שהרב נגד השוחט אין לו שום מעלה יתירה מע"א דעלמא אף אם יהבינן להו כל שקרותם דהרב דיאשינא בתום לבבו עושה זאת הלא מבואר בח"מ סי' כ"ח סעיף א' בהגהה שע"א לא יעיד אלא בדבר איסור ואפרושי מאסורא אבל אם כבר נעשה האיסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא שס רע. ובלי ספק אפרושי מאיסורא היינו באשת איש ומהימן לבעל כבי תרי דבכה"ג מותר להעיד יחידי דהיינו דהאיסור הוא על להבא כיון שאם אמת הדבר הרי נאסרה לבעלה לעולם א"כ הוי אפרושי מאיסורא על להבא. אבל לא כן בשו"ב בנד"ד שכל ערעורים שמערער הוא הכל מערער על לעבר שאף אם ח"ו האכיל טריפות א"כ בזה אסור להעיד דהוי כמוציא שם רע. ואם על להבא לאוסרו להיות שו"ב הרי יכול לחזור בתשובה מעלי' בכה"ג אין כאן אפרושי מאיסורא בשלמא אם היה הרב עומד בשירותו עתה ועומד וצווח שהשו"ב מאכיל טריפות הוי בכה"ג באם שמהימן ליה כבי תרי הוי אפרושי מאיסורא. אבל כיון שצריך לערער בערעורים שכבר עברו אין כאן אפרושי מאיסורא ורק הוי מוציא שם רע על העבר ועל להבא כיון דאינו יודע מעשיו של עתה ויכול לחזור בתשובה כדת וכל ישראל בחזקת כשרות וכבר היה לו חזקת כשרות ולא נודע שום ערעור עליו כ"א ע"י ערעור חד הרי תחילתו וסופו אין אנו יודעים מעשיו. ואיך יעיד ויערער בדבר הכל על מעשה העבר וע"ז אסור להעיד והוא רק מוציא שם רע. בשלמא בעדות זנות ושארי איסורים הרי עדותו על להבא אבל לא כן בשו"ב דהרי עיקר תשובה בלב וחרטה על העבר והעד אינו יודע מעשיו של עתה. א"כ כל ערעוריו על העבר ואסור להעיד ואסור להושיב ב"ד ע"ז כלל כיון דאין כאן שנים ואף במאמין ליה כבי תרי אין לחוש בכה"ג ואסור להעיד תדע שכן הוא שהרי מקור דברי הרמ"א הוא מהגהת מיימני והוא מדברי הסמ"ג ל"ת רי"ג בל"ת דלא יקום ע"א באיש שהקשה מהא דסמיא דא"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי כו' חייב לצאת ידי שמים וכן בבת ר"ח בהכותב פ"ה דהעידה דחשודה על השבועה וקים ליה בגווה או בס"ת שכתבתי שהיה האזכרות שלא לשמה ממקומות האלו הביא הסמ"ג ראיה שמותר להעיד ע"א לאפרושי מאיסורא דהוי הכל האיסור על להבא בע"א בזנות נאסרה לעולם או בס"ת שנכתב שלא לשמה וכן בבת ר"ח בדיני ממון שהרי העידה שהיתה כופרת בפקדון ולא החזירה וכדומה בדיני ממונות הולכין אחר אומדן הדעת של הדיינן כמבואר בח"מ סי' ט"ו סעיף ה' והוא מדברי הרמב"ם ובזמן חכמי הגמרא היה להם רשות לדון ע"פ אומדן דעת כמבואר ברמב"ם וברי"ף ובש"ע שם. אבל לא כן להעיד באיסור כי אם לאפרושי מאיסורא על להבא ובדבר איסור שאי אפשר להחזירו בשום אופן כמו בזנות דנאסרה לעולם או כמו ס"ת שכתבו שלא לשמה שמהם מביא הסמ"ג ראיה אף שבאמת דברי הסמ"ג קשה להלום דהא דמביא מהך סמיא באמת לרבא צריך להאמינו כבי תרי וכן מהא דס"ת הטעם דנאמן משום מיגו דמפסיד שכרו והוי בידו כמש"כ הרא"ש בהנזקין בסי' ח' דין י"א ודין י"ד ע"ש ובבת ר"ח דוקא בדיני ממונות שאני שרשות לב"ד שבימי חכמי הגמ' לדין ע"פ אומדן החזק והברור:
עכ"פ יהיה איך שיהיה לא שייך אפרושי מאיסורא כ"א באיסור שנאסר על להבא לעולם ואין מועיל שום תשובה. אבל לא כן להעיד לפסול אדם ע"פ מעשיו העבר דהרי על לעבר הוא מוציא שם רע ועתה אין מעשיו ידועים לו ובתשובה קלה וחרטה יכול להיות ככל ישראל כשרים וצדיקים ואיך יעיד בדבר שלא נודע לו עתה מעשיו. אינו אלא מוציא דיבה ולא דמי לכל הנך דהביא הסמ"ג ראיה דאין כאן לאפרושי מאיסורא כלל. וכיון דקי"ל כר' יוחנן דאין ערעור פחות משנים וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז כמבואר בש"ס כתובות כ"ו הנ"ל ובקדושין ע"ג ב' קאמר הש"ס הא דאר"י אין ערעור פחות משנים אבע"א ה"מ היכא דאיכא חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה דכשרות אף ערעור דחד הוי ערעור א"כ בהשו"ב שהיה לו חזקה דכשרות מכמה רבנים סמוכים כפי כתבי ראיות שת"י השו"ב והי' מוחזק לכל העולם בחזקת צדיק וישר. בכה"ג אין ערעור פחות משנים דהרי על העבר המערער הוא מוציא דיבה ועל להבא אף אם יהיה המערער נאמן כבי תרי כיון שלא נודע לו מעשיו כעת הרי הוא בחזקתו דמעמידין אותו על חזקה דמכבר ולא נודע שום פסול עליו הרי הוא בחזקתו כמקדם ואמרינן דנתחרט על מעשיו ובתשובה קלה הרי הוא ככל ישראל הכשרים כל זמן שלא נודע פסול עליו ע"פ שנים ולא דמי כלל לע"א שזינתה ולשאר איסורים דאין כאן אפרושי מאיסורא כלל ואסור להעיד ע"א על מעשים שעברו וכל זה ברור ואמת וישר בסברה:
ואף אם נעקש ונאמר דאם הוא מהימן כבי תרי אף בשו"ב הוי לאפרושי מאיסורא כמו בע"א שזינתה כבר פסק הגאון מופת הדור הנו"ב בחלק א"ח סי' ל"ה דף ט"ו דאם העד כבר הודיע לבעל וראה שאינו מאמינו א"כ אין בהעדתו לפני ב"ד שום תועלת לאפרושי מאיסורא ושום ביש הוא דמפיק וחייב מלקות עכ"ל א"כ איש בער הרב דיאשינאפקע כיון שרואה שכל בני העיר אינם מאמינים לו ואדרבה כולם יעידין ויגידין צדקת השו"ב והוא העביר עליו הדרך בעלילות שקרים א"כ כל ערעוריו הוא רק לשון הרע ורבנים ההולכים בחשיכה כולם בלה"ר נלכדים אוי לדור שכך עלתה בימינו את הישרה יעקשו והרי באמת נודע לי בבירור וכל יודעיו שבעלילה בא הרב דיאשינאפקע לפוסלו. ועוד שגו כולם ברואה הרי מבואר באה"ע סי' קט"ו גבי ע"א בזנות שמהימן להבעל כבי תרי דחייב לצאת ידי שמים דוקא אם מאמין ליה בשארי דברים אבל אם אינו מאמין לו בשארי דברים כ"א בדבר זה לא כו' וכתב הב"ש ס"ק ל"ג דוקא בת ר"ח דקים ליה בגוה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קים ליה בגוויה לא והוא מוכרח מש"ס כתובות פ"ה מהא דר"פ. א"כ נחזי אנן אף אם היה לרבנים העוזרים להרב דיאשינאפקע היה מוחזק להם בחסידות כל זמן שלא קים להו בגוויה אינו כלום. אי לזאת האמת יהתל בהם ודבר זה מביא לידי גיחוך אף אם יחפאו דברים אשר לא כן ויאמרו שהוחזק להם לצדיק עכ"ז הכל יודעים דלא קים להו כבת ר"ח ולא עדיף להבדיל מן ר"פ ובכה"ג אין לאסור אף בא"א וכש"כ בפסול השו"ב על מעשיו העבר וכנ"ל וכ"ש להיודע בדבר שהכל הוא להיפך ובעלילה בא על השו"ב:
ועכ"פ יהיה איך שיהיה נתברר ע"פ ד"ת תוה"ק שא"צ להושיב שום ב"ד כלל ואין לחוש לערער חד כיון שכל בני העיר יודעים הדבר להיפך ועכ"פ אינן מאמינים להרב העבר כלל ואשוב ואתפלא איך שכחו העוזרים להרב דיאשינאפקע ואסרו כל הבשר והכלים של שחיטת השו"ב הנ"ל שנמצא ביד כל בני העיר הלא הלכה פסוקה הוא בטוש"ע סימן קכ"ז ומלמדים אותו לכתחילה שיאמר איני מאמינך ואז לכ"ע שרי כמבואר בהגהת הרמ"א שם סעיף א' ולדעת הרמ"א שם עוד בהגהה ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע"ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר והוא ממקור נאמן דעת ר"ת כמבואר בב"י ואף לדעת הש"ך בס"ק ט"ו דחולק על הרמ"א בזה דאם מאמין ליה כבי תרי אין מלמדין אותו. עכ"פ בע"א לכ"ע מלמדין אותו לכתחלה וכל זה שמחלק הש"ך במאמין כבי תרי היינו בלא הכחשת בע"ד. אבל בנד"ד שהשו"ב מכחישו מכל וכל הרי יש לנו עמודי עולם רש"י והרשב"א בתשו' סימן אלף רל"ז הנ"ל דס"ל בע"א אף במאמין כבי תרי אינו כלום והרב הגאון המוסמך בעל מל"מ הסכים לדעת הרשב"א כנ"ל א"כ הרי יש לנו עמודי עולם רש"י ור"ת והרשב"א דכולם סוברים עכ"פ בהכחשה אין לחוש לע"א אף דמאמין ליה כבי תרי. ועכ"פ בע"א מלמדין אותו לכתחלה לומר אינו יודע ומותר לכל העולם ואיך שגגו בפשיטות ובהלכות ברורות מעמודי עולם לאסור הבשר והכלים שלהם:
כללו של דבר רבו משערות ראשם השגגות וטעות ששגגו בזה. היוצא לנו מכל הנ"ל נתברר הדברים כשמלה דאין חילוק בע"א בין הוא ע"א סתם או הרב הממונה אפילו רבי עקיבא בדורו אין בערעור ע"א כלום דלא כהמחבר שיבת ציון כנ"ל ואף במהימן ליה כבי תרי לדעת רש"י והרשב"א בתשובה בע"א בהכחשה אינו כלום וכנ"ל ואף לדעת החולקים על הרשב"א כנראה מדברי התוס' הנ"ל דוקא בבת ר"ח דקים ליה בגווה טובא ולא מפני שמוחזק בחסידות כמבואר באה"ע סי' קט"ו בהגהה ומוכרח דברי מהרי"ק מש"ס כתובות פ"ה. וכ"ז בע"א שזינתה דהוי לאפרושי מאיסורא על להבא ואין מועיל שום תשובה. אבל בשו"ב כיון דמועיל תשובה ובחרטה בעלמא הוא העיקר תשובה אין כאן לאפרושי מאיסורא. ועל העבר אסור להעיד והוי מוציא דיבה ולוקין מדרבנן ועל להבא אולי עשה תשובה מעליא וכ"ש באינו יודע מעשיו כעת איך מתנהג השו"ב. ועכ"פ אף אם נדמה השו"ב להא דע"א שזינתה צריך לכל הדעות דוקא קים ליה בגוויה טובא ולא מחמת שמוחזק בחסידות וכבר פסק הנו"ב אם אמר העד להבעל ואינו מאמינו אסור להעיד כנ"ל בנו"ב סי' ל"ה באו"ח. א"כ בנד"ד הרי כל בני העיר אינם מאמינים להרב העבר והרי מקירות לבם כולם באו לפני ומעידים שלא נשמע על השו"ב הנ"ל שום שמץ דבר והוא צדיק באמונתו אסור להעיד כפסק הגאון מופת הדור הנו"ב ואף למי שמוחזק העד אצלו בחסידות אין לחוש כלום לערעור ע"א כל זמן שלא קים ליה בגוויה כבת ר"ח ומי לנו גדול מר"פ. וכל שמוחזק בכשרות כמו השו"ב בנד"ד ע"פ כתב קבלות וראיות מרבנים מובהקים ומעולם לא יצא עליו שום שמץ דבר והולך בתום ויושר. ואין כאן לא קול ולא ערעור עליו כ"א ערעור הרב דיאשינאפקע והוא הוציא קול המון עליו ואף למי שמוחזק אצלו העד לצדיק וישר אין לחוש לערעור חד וכש"כ שבכל ערעוריו שכתב אלי באגרות שלשה שלו אין בהם שום ממש אף אם היו שנים ע"ז. וכ"ש שהוכחש ע"פ עדות בגב"ע שת"י שהכחישו אותו וקי"ל בהכחשה שלא בפניו בכתובות ך' דמכחישין את העדים שלא בפניהם והרי הוכחש מפי שנים כפי הגב"ע שת"י והוחזק לשקרן אצלי שכתב ששני רבנים פסלו את השו"ב ושקר ענה בהם ובו בכשר אדרבה ראיתי וניכר לי ח"י שכתבו על השו"ב שהוא איש צדיק ככל השו"ב הכשרים בישראל ונתברר אצלי אשר בתואנה ובעלילה בא עליו מוהר"נ כהן הנ"ל לפוסלו שלא כדת א"כ אי' איפה נתלבשו ונתאזרו הרבנים המערערים בחסידותם ובצדקתם ובחכמת תורתם לעקור הלכות קבועות בתורה שבכתב בש"ס ובכל הפוסקים בלי פקפוק וספק כלל מבואר שאין לחוש לערעור חד יהי' מי שיהיה והשו"ב בחזקת כשרות כמאז ומקדם וכל ישראל מותרים לאכול משחיטתו ובדיקתו וכל הפוסלים אותו שלא כדת לפסול שלא בפניו אף ע"פ שנים כנודע וכפי המ"כ שהביא הרב"י באה"ע כולם צריכין כפרה וכש"כ שאין כאן לא ערעור ולא קול כלל וא"צ להושיב שום ב"ד ע"ז. והב"ד שיושיבו אסור להם לפסוק ועוברים על לאו דלא יקום כמבואר ברמב"ם במצותיו וגם הגאון בעל מל"מ בפרשת דרכים בדרך מצותיך שהסכים לזה ואני פסקתי ע"פ התורה ובפני באו השואלים כל בני העיר והשו"ב ואחר התבוננות על כל ערעורי שטות של הרב ראיתי שאין בזה ממש ומי יערב לבו לגשת לפסוק במקום אשר לא נשאל מאת הבע"ד והכהן העבר אינו בע"ד בזה כלל. כ"א מערער בדברי תועה ורעות רוח וכולם בלה"ר לפסוק שלא בפני בע"ד ואני על משמרתי אעמודה שהשו"ב כשר. וכל ישראל הצדיקים וכשרים מותרים לאכול משחיטתו ובדיקתו וא"צ לשום בד"ר או זוטא ע"ז ומאן יהיב לן משופרי שופרי ונאכל. ודע דמש"כ המחבר ביו"ד סי' קכ"ז סעיף י"ג ע"א נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר ועיין ש"ך ס"ק כ"ז שנדחק בזה. וכן הגר"א בביאורו הניח בצ"ע דהיכא דלא אתחזק נאמן על שניהם ואי אתחזק לצד א' אינו נאמן על שניהם יעו"ש:
ונראה בס"ד לבאר דברי המחבר כי באמת דברי המחבר מקורו מדברי התוס' קדושין ס"ה דה"מ נטמאו שכתבו ג"כ בזה הלשון בסופו והא דאמר דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר כגון בשר זו מנוקרת כו' אבל לאסור הדבר אינו נאמן אלא כמו שפירשתי עכ"ל והיינו דוקא בשותק וכפי שיטתם המבואר שם ואח"כ כתבו שם התוס' והא דאמרינן דדבר שאינו בידו כי אינו שותק לא מהימן היינו דוקא בדבר שאינו יכול להתברר כו' כגון שאמר לו יש שרץ בטהרותיך או נכרי מנסך יינך בא ואראך האיסור יש לחוש לדבריו כו' כדאמר גבי בעל מום שלח ואחוי כו' וקשר ופשט דברי התוס' הוא לבאר דעת ר"ת דסובר דמלמדין אותו לומר איני מאמינך דלכאורה איך נקיל באיסורים כ"כ. ע"ז כתבו התוס' דאין להחמיר כלל כיון דאין נאמנות לע"א מותרים אנו לומר לו לכתחלה אינו מאמינך ואין לחוש להחמיר כלל וסיימו אבל בדבר שיוכל להתברר בחוש יש להחמיר וכן הרמ"א בהגהה הביא הך דין השני של התוס' סמוך אצל דין המחבר ולפי שהמחבר לא הביא הך דין דמלמדין אותו לכתחלה לומר איני מאמינך הביאו בסעיף ג' וכוונת התוס' להוציא משיטת הרשב"א והרמב"ן דס"ל דאף באינו שותק נאמן ע"א והיינו דס"ל דהתורה נתנה נאמנות לעד באיסורין לאסור וע"כ בספק שקול בלא"ה א"צ לעדותו של העד וא"כ ע"כ אף במקום דאתחזק התירא נאמן ע"א לאסור לשיטתו של הרמב"ן והרשב"א ע"כ סיימו התוס' דע"א אינו נאמן מדאוריי' לאסור רק להתיר נאמן בספק שקול:
והנה באמת הך דין דר"ת דמלמדין אותו לומר אינו יודע הוא דוקא לשיטת התוס' דס"ל דהעד נאמן מטעם שתיקת הבע"ד. אבל באומר אינו יודע אין לאסור ע"פ העדאת העד בעצמו ע"כ מלמדין אותו לכתחלה אבל לפי שיטת הרמב"ן והראב"ד דס"ל פועל שאני. אבל באדם אחר נאמן לאסור אף שאומר הבע"ד אינו יודע רק שאינו מכחיש לו נאמן העד א"כ איך שייך לומר דמלמדין אותו לומר איני מאמינך כיון שאינו מכחיש להעד העד נאמן בעצמו לשיטתם וכן נראה להדיא בתשובת הרשב"א סי' תקמ"ה שכתב שם בע"א בהכחשה אף שלא בפניו אינו כלום כדמוכח מהא דכתובות ך' דהכחשה שלא בפניו הוי הכחשה והביא שם שיטת ר"ת דס"ל בהני תלתא דינים דאביי קדושין דף ס"ו דוקא בשותק אבל באומר אינו מאמין לדבריו אין בעדותו כלום וכתב אע"פ שיש תשובה על דבריו מ"מ במכחיש ע"א אינו כלום עכ"ל. א"כ מבואר דכתב שיש תשובה על דבריו היינו שיטתו ושיטת הראב"ד נראה מבואר דאף באומר אינו מאמין לדבריו לשיטתם העד נאמן אלא דבאמת ה הרשב"א בתשובה בסי' תתל"ז שם החליט כשיטת ר"ת שכתב שם מפורש ואם אתחזק היתרא אינו נאמן כ"א בשותק. אבל כשאומר איני מאמינך אינו נאמן יעו"ש. ועכ"פ הטור והמחבר והרמ"א כולם סתמו כשיטת התוס' ור"ת ולא הביאו שום חולק ע"ז וכ"ז דוקא במקום שע"א נאמן אבל בע"א בזנות לכל השיטות כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים מלמדים אותו לומר איני מאמינך וכן בפסול בן גרושה או גזלנותא ושארי פסולים שרוצים לפסול שום אדם שצריך שנים לכל הפוסקים מלמדין אותו לומר איני מאמינך וכ"ש בהכחשה בכל ענין לאו כלום הוא:
והנה באמת טעמם של הטור והמחבר והרמ"א דפסקו בפשיטות כשיטת התוס' והרא"ש והמרדכי ולא הביאו כלל שיטות החולקים גדולי הראשונים היינו מפני כי עיקר יסוד של השיטות החולקים דנתקשו לפי פי' דברי ר"ת והתוס' דס"ל מחמת שתיקה כהודאה בהנך תלת דינים דאביי קדושין ס"ו וכמבואר פשט הסוגיא דשם וביבמות פ"ח והקשו מהאי סמיא ומינאי מלכא דלא ידע הסמיא כלום וכן בינאי מלכא. ע"כ הכריחו שיטתם דאף באינו יודע ג"כ ע"א נאמן לאסור. אבל כבר תירצו התוס' יבמות פ"ח דה"מ דשתיקה כהודאה דלא הוי הודאה ממש כ"א רגלים לדבר יעו"ש וכן הר"ן בהאומר מסיק כשיטת ר"ת ותירץ דהוי גזירת הכתוב כל דשותק העד כו' יעו"ש וכבר כתב הרשב"א בעצמו בתשובה סי' שע"ו ג"כ דפשטא דסוגיא משמע כר"ת אלא דנתקשה מהאי סמיא ועובדה דינאי וכיון שתירצו התוס' בעצמן קושיות אלו וכן הר"ן לפי דרכו נקטינן כפשטא דוקא בשותק ולא באומר אינו יודע או אינו מאמינך והשתיקה מיירי אף במקום דידעינן שאינו יודע ג"כ ע"א נאמן מפאת רגלים לדבר או מגזה"כ כמש"כ הר"ן שם ועוד מוכרח שיטת התוס' דלשיטת החולקים צ"ל דע"א נאמן אף במקום דאיתחזק היתרא וכיון דפשטא דש"ס ביבמות פ"ח מסיק באתחזק איסורא אינו נאמן כ"ש באתחזק היתרא ומש"כ הרשב"א בחדושי קדושין ובתשובה סי' שע"ו דזה תליא בשני אוקימתות לרבנן דפליגי אר"מ בכריתות י"ב בטעמא דרבנן בשנים שאומרים לו אכלתי חלב והוא מכחישן שאינו מביא קרבן אם הטעם משום מיגו דאמר מזיד אני או הטעם משום דאדם נאמן על עצמו כמאה עדים וכיון דקי"ל כהך טעם משוה מיגו נדחה סוגית הש"ס דיבמות יעו"ש ברשב"א. והנה באמת לפי מה דמסופק הר"י בתוס' יבמות פ"ח דה"מ מה אם ירצה היכא דאמר בפירוש לא אכלתי חלב לא שוגג ולא מזיד אם נאמן נגד עדים ואם נאמר דנאמן אף בכה"ג א"כ אין שום נ"מ בין הלשונות כלל וע"כ מוכח דהטעם משום שתיקה אף שנראה מתוס' כריתות י"ב דה"מ נ"מ שכתבו וה"נ המ"ל נ"מ היכא דאמר לא אכלתי שוגג ולא מזיד נראה שם דאינו נאמן בכה"ג להך לישנא עכ"ז פשטא דש"ס נראה ביבמות דאף להך לישנא דמטעם מיגו עכ"ז באומר סתם לא אכלתי חלב דנאמן וע"כ הטעם משום שתיקה ונקטינן כפשטא דש"ס יבמות מטעם שתיקה וכפשטא דש"ס קדושין דהכל מטעם שתיקה לאביי רק דהשתיקה אינו מחמת דנודע לו רק אפילו אנו יודעים בבירור שאינו יודע כל זמן ששותק או מטעם רגלים לדבר או מטעם גזה"כ נאמן ע"א אבל כל שאומר בפירוש איני יודע או איני מאמינך אין נאמן ע"א. והיינו דברי התוס' הנ"ל קדושין ס"ה דה"מ נטמאו שכתבו דהא דע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר אבל לאסור דבר אינו נאמן כל זמן שאינו שותק והוא בחזקת היתר כמו שאינו נאמן באתחזק איסורא וכמו שהעתיק המחבר בסעיף ג' בסימן קכ"ז הנ"ל דברי התוס' הנ"ל וכן לדינא הסכים הרשב"א בתשובה סי' תתל"ז לשיטת התוס' ור"ת אף שבשני התשובות בסי' שע"ו ובסי' תקמ"ה נראה שהביא דעת החולקים והכי נקטינן להלכה למעשה כפסק הטור והמחבר והרמ"א דלא הביאו כלל דעת החולקים ומלמדים אותו לכתחלה לומר איני מאמינך או כשאומר איני יודע אינו נאמן ע"א לאסור בכל האסורים שבתורה וכל זה דוקא באין הכחשה. אבל בהכחשה אף החולקים מודים דאינו כלום כמש"כ הרשב"א בסימן תקמ"ה אבל לפסול אדם לא נראה ולא נמצא שום פוסק ראשון או אחרון שח"ו לחוש לערעור חד ואינו כלום וזה שכתוב בתורה לא יקום ע"א באיש דייקא היינו לפסול אדם וגו' בכל חטא והב"ד שפוסקים ואוסרים ע"פ ערעור ע"א יהיה מי שיהיה עוברים אלאו דלא יקום והעד הוא מוציא דיבה וכל זה ברור ופשוט.
ויש להביא ראיה נכונה בס"ד לשיטת התוס' והרא"ש דדוקא בשותק ע"א נאמן ולא באינו יודע והוא מהספרי דפ' שופטים לא יקום ע"א באיש אין לי אלא בדיני ממונות בד"נ מניין ת"ל לכל עון קרבנות מנין ת"ל ולכל חטאת כו'. והנה מדתני בסיפרא והובא בש"ס יבמות פ"ז ב' או הודע אליו חטאתו ולא שיודיעוהו אחרים יכול אף ע"פ שאינו מכחישו יהא פטור ת"ל או הודע אליו מ"מ דמוקי הש"ס יבמות בע"א וע"כ דהטעם הוא משום שתיקת בע"ד ולא באינו יודע דהא הך קרא דלא יקום ע"א דדריש בסיפרי לכל חטאת על קרבנות. ע"כ לא מיירי במכחיש להעד דהא בסיפא דקרא כתיב ע"פ שני עדים או שלשה עדים יקום דבר וע"כ דקאי על רישא דקרא ובקרבנות לרבנן דפליגי אר"מ בכריתות י"ב בשני עדים היכא דמכחיש להו אינו מביא קרבן או מטעם אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או מטעם אם ירצה לומר ובפרט אם נאמר דאף להך לישנא אף אם אמר לא אכלתי שוגג ולא מזיד ג"כ נאמן להכחיש העדים כספיקו של ר"י בתוס' שם וכן בפסקי תו' יבמות הניחו זה בצ"ע וכן מפשט דברי הרמב"ם בפ"ג משגגו' הלכה א' נראה ג"כ דנאמן להכחיש אף בכה"ג והוא בכלל לא אכלתי שוגג אלא מזיד ובמה שאמר ג"כ לא מזיד אסוקי דלישנא הוא ויפה עושה דלא מפרש חטאו וכמש"כ התוס' ועכ"פ באומר סתם לא אכלתי נאמן להכחיש עדים לרבנן א"כ סיפא דקרא ע"פ שני עדים ע"כ לענין קרבנות מיירי באינו מכחיש העדים כ"א שאומר איני יודע ובכה"ג כתיב ברישא דקרא לא יקום ע"א וגו' ולכל חטאת שהוא קרבנות היינו בכה"ג באיני יודע אינו מביא קרבן ע"פ ע"א וע"כ הך סיפרא דבהודיעו לו אחר היינו ע"א שמביא קרבן מיירי בשותק ובכה"ג מסייע שתיקת הבע"ד להעד א' לחייב קרבן א"כ מוכח דהך דלא יקום ע"א לענין קרבנות מיירי באיני יודע ובכה"ג אין ע"א נאמן וכשיטת התוס' וסיפא דקרא ע"פ שני עדים מיירי ג"כ באינו יודע ולא במכחישם לרבנן ומוכרח שיטת התוס' באיני יודע אין ע"א נאמן באיסורין וכנ"ל ודוק:
והנה הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק כ"ד כתב על הרמ"א שכתב בהג"ה מיהו י"א בדבר שאיכא לברורי כגון שאמר לו א' בא ואראך שעכום מנסך יינך צריך לחוש לדבריו וכתב הש"ך דלא הו"ל להרב לכתוב בלשון י"א דש"ס ערוך הוא בקדושין ס"ו גבי בעל מום ומקוה כו' והתוס' ע"כ הוסיפו דאפי' ע"א מכחישו עכ"ל והנה לדעתי דקדק הרמ"א בלשונו הדק דכתב צריך לחוש לדבריו כלשון התוס' דה"מ נטמאו שכתבו בסופו ד' ס"ו א' בדבר שיכול לברר יש לחוש לדבריו של עד ולבדוק והיינו דהתוס' אזלי לשיטתם כשיטת ר"ת דאין ע"א נאמן בטהרות כ"א מחמת שתיקת הבע"ד וכשאין שתיקה מהב"ע שאינו לפנינו או שאומר איני יודע אין ע"א נאמן כפי שהעתיק המחבר בסעיף ג' ע"א נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר שהוא מדברי התוס' הנ"ל וכתבו ע"ז בדבר שיוכל לברר חוששין לע"א לבדוק אף דליכא שתיקת בע"ד אבל במה שהעתיק הש"ך להלכה דברי התוס' ס"ו ב' דה"מ שלח בדבר שיכול להתברר ע"א נאמן עליו ואפילו ע"א מכחישו ליתא אליבא דהילכתא רק אליבא דאביי דמפרש הך תוספתא דפ"א דמקוואות שאר"ע לר"ט מקוה פסולו ביחיד ובעל מום פסולו ביחיד דמפרש אביי אף במכחישו דאמר ליה שלח ואחוי לך הנה מפורש בש"ס שם דקאמר רבא האי בעל מום שפסולו ביחיד היכי דמי אי דקא מכחיש ליה מי מהימן והלכה כרבא דמזה הוכיח בבן גרושה דבעי שנים אף בשותק דקי"ל הילכתא כוותיה בדבר שבערוה וכה"ג וא"כ לרבא בבעל מום אם מכחיש ליה אינו נאמן ע"א אם אירע שהלך הבעל מום ואי אפשר לברר העבודה כשירה אף שע"א צווח שהי' בעל מום כיון שהיה בהכחשה וכן כשע"א דעלמא היה מכחישו אלא דהתוספת בדה"מ נטמאו כתבו דצריך לחוש לדבריו ולבדוק והיינו אף לרבא דהא במקוה שנחלקו ר"ע ור"ט שר"ט היה מטהר כל הטהרות דלא שייך לומר מחמת שתיקת הבע"ד ואעפ"כ הודה ר"ט לר"ע דמקוה פסולו ביחיד ולר"ט הא איכא חזקת המקוה ואיך ע"א נאמן לאסור ולומר דמקוה חסר אלא ע"כ כיון דיכול להתברר חוששין לדברי העד וכל שאין הכחשה בדבר שיוכל להתברר יש לבדוק ולמדוד ואם אירע שלא מדדו ואין כעת לברר כגון שיבש המעין בכה"ג חוששין לעד שאומר שמדד ונמצא חסר וכן בבעל מום כל זמן שאין הכחשה אף שאין כאן שתיקת הבע"ד דהרי הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח וכל זמן שלא הכחישו אף שנראה מתוך מעשיו שאינו בעל מום כיון שמקריב ע"ג המזבח בכה"ג כל שלא הכחיש בפירוש חוששין לעד האוסר אף לרבא וזהו כוונת התוס' בדה"מ נטמאו בדבר שיכול לברר ע"א נאמן לבדוק היכא שיש הכחשה לברר או במקום שאין הכחשה ואי אפשר לבדוק י"ל ג"כ דאסור כמו שמוכח מהא דמקוה לר"ט דסובר דלא אזלינן בתר חזקת הטומא' כ"א לחזקת המקוה אבל עכ"פ במכחיש אין ע"א נאמן אף במקום שיכול לברר ואי אפשר כעת לברר והתוס' ס"ו ב' לא כתבו רק לאביי ומפורש בש"ס שרבא חולק ע"ז בהכחשה ולא מצינו שרבא הודה לאביי אדרבה עיקר הוכחת דין רבא בע"א שזינתה הוא מהך תוספתא דמקוואות וכיון דקי"ל בע"א שזינתה וכן בבן גרושה כרבא א"כ מוכח דע"א במקום דיכול לברר אין אוסר בהכחשה. אלא דהתוס' שם בדה"מ נטמאו כתבו דיש לחוש לדבריו במקום שיכול לברר אף דליכא שתיקת בע"ד דבזה מודה הוא אף רבא דקי"ל כוותיה. ועיין בחדושי רשב"א דהניח בצ"ע על הא דקאמר אביי לעולם דקא מכחיש ליה דא"ל שלח ואחוי וכתב ותמיהא לי דהא לא דמי למשל דמקוה דמקוה מאי אחוי איכא אי תימא נמדדי' א"כ לאו פסולו בחד כ"א בשנים ואי מדדיה חד ואמר תא ונמדדיה זימנא אחריתא דילמא במדיד' הראשונה לא חסר ומאי קאמר מקוה פסולו בגופו כלומר שנוכל לברר שהרי הוא לפנינו הא ליכא לברר כ"א ע"פ ע"א שמדדו בראשונה וצ"ע עכ"ל הרשב"א בחדושיו שם והיינו דמקשה איך הכריח ר"ע לדחות לר"ט דמקוה פסולו ביחיד הא לר"ט אין הולכין אחר חזקת הטומאה כ"א אחר חזקת המקוה דהי' שלימה ובכה"ג אין מטמאין למפרע לר"ט וכל הטהרות בחזקת המקוה כשירה א"כ איך נאמן ע"א אף אם נמדוד כעת וימצא חסר דילמא מתחלה היה שלם כחזקתו הראשונה ואין ע"א נאמן נגד חזקה לר"ט. אבל לענ"ד לתרץ זה ע"פ סברת התוס' דבדבר שיוכל להתברר ע"א נאמן אף במקום חזקת טהרה וצריך לחוש לדבריו כיון שהיה יכול לברר לכתחלה במדידה הראשונה כל זמן שאין מכחיש נגדו וזהו עיקר הוכחת התוס' בדה"מ נטמאו דבכה"ג נאמן ע"א א"כ במקוה שאין הכחשה כנגדו ע"כ נאמן ע"א אף במדידה הראשונה אף לר"ט דאזיל בתר חזקת המקוה ומתורץ בזה צ"ע של הרשב"א. אבל עכ"פ במכחיש כיון שרבא חולק מפורש על אביי דאמר אף בבעל מום דאי קא מכחיש ליה לא מהימן ברור דהלכה כרבא היכא דאי אפשר לברר כעת אין ע"א נאמן ודלא כהש"ך ודברי רמ"א בדיוק כתב צריך לחוש לדבריו בדבר שיוכל לברר והיינו אף במקום דליכא שתיקת בע"ד וכהוכחת התוס' בדה"מ נטמאו אף לרבא ומוכרח מכח קושית הרשב"א שהניח בצ"ע. דבכה"ג במקום דיכול לברר אף ע"פ שע"א היה מעיד שהמקוה היה חסר אפילו לר"ט דאזיל בתר חזקת המקוה עכ"ז פסולו ביחיד כיון שהוא דבר שיכול לברר בשעת מעשה ואין הכחשה כנגדו. אבל כל שיש מכחיש לעד אף בדבר שיכול לברר ואי אפשר כעת לברר אין ע"א נאמן וכרבא ולא מצינו דהודה לאביי בזהו דברי הרמ"א מדוקדק ודלא כהש"ך ז"ל וזה ברור:
ונשלים לבאר בס"ד דין ע"א בהכחשה חד לגבי חד והחילוק בין בת אחת המכחישים זא"ז ובין שמכחישים בזה אחר זה והש"ך בסי' קכ"ז ס"ק י"ב י"ג י"ד האריך בזה ונברר בס"ד כל פרטי דינים בזה ודעת הרמב"ם ז"ל. הנה המחבר ביו"ד סי' א' סעיף ף י"ד פסק שוחט שהעיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו ע"א בהכחשה לאו כלום כו' וכתבו הט"ז והש"ך שם דרש"ל וב"ח אוסרים דמעמידין הבהמה בחזקת איסור כיון דהוא ספק בשחיטה ואותו שחיטה אסורה לכל אדם. ולענ"ד ברור בזה כדעת המחבר וכסתימת רמ"א דלא הגיה עליו כלום והיינו כיון דקי"ל בש"ס ופוסקים בטוש"ע באבדו גדיין ותרנגוליו במקום שרוב ישראל מצוים. ונמצאו שחוטים כראוי מותרים א"כ תיכף כשנשחטה הבהמה יצאת מחזקת איסור ומעשה השחיטה מתיר מפאת רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם הרי כבר יצאת מחזקת איסור וחשוב כאלו העיד בב"ד שנשחטה כראוי ויצאת בהיתר מפאת נשחטה הותרה ומה שהעיד ע"א ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו בזה אין ע"א נאמן כמו בכל ע"א בהכחשת בעל דבר ואין כאן שום ספק בשחיטה כלל רק ע"א בהכחשת בע"ד שאינו כלום לכל השיטות. וכן הגר"א ז"ל בביאורו ביו"ד סי' א' ס"ק מ"ג. ציין כמש"כ ברפ"י דיבמות ופ"ג דקדושין ורפ"ג דכריתות עכ"ל והיינו ע"א בהכחשת בע"ד דא דאינו כלום ואין זה ענין כלל לדמות לחד כנגד חד בהכחשה דהולכין אחר חזקת איסור דמעשה השחיטה בעצמה מתיר והרי הבהמה בחזקת היתר כמו שלא נודע לנו עי השוחט ואח"כ כשבא ע"א ואמר להשוחט ששחט שלא כהוגן הרי הוא ע"א בהכחשת בע"ד ואינו כלום ואף אותו השחיטה מותר דכבר יצא בהיתר בעת שנשחטה ולא צריכים לדיבור של השוחט כלום להתיר והש"ך בסי' קכ"ז ס"ק י"ד כתב על דברי המחבר כיון דהאמינו להשוחט מטעם דחזקת רוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם הו"ל כאלו נתקבל כבר עדותו בב"ד ונאמן מטעם כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואפילו ע"א מכחישו אינו כלום אפילו בבת אחת. ולפי מה שכתבנו א"צ לזה כלל כיון דמעשה השחיטה בעצמה מתיר ואח"כ כשאמר ע"א ששחט שלא כהוגן אינו נאמן מטעם הכחשת בע"ד כיון שאומר על השוחט ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אינו כלום כמו בכל האיסורים בהכחשת בע"ד אף לענין אותו שחיטה וכבר יצאת בהיתר מפאת מעשה השחיטה בעצמה נשחט' הותרה וכיון שא"צ לדבורו כלום א"כ ממילא ע"א בהכחשה אינו כלום וכמבואר וא"כ אף לפי מה שפסק רש"ל כהנ"י דלא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים בשאר איסורים. עכ"ז בשחיטה טעמא אחרינא הוא דהמעשה מתיר וע"א בהכחשת בע"ד אינו כלום וכהסכמת הגר"א בביאור הנ"ל וכבר יצאת הבהמה מחזקת איסור במעשה השחיטה ויש להעמיס דברינו בדברי הש"ך אלא שלא ביאר מפאת השחיטה כ"א דחזקת רוב מצוין אצל שחיטה מסייע להשוחט:
ועכ"פ לכל הדעות יש להכשיר כדעת המחבר מפאת דאין כאן כלל ספק בשחיטה דכבר יצאת בהיתר מפאת מעשה השחיטה ומה שהעיד ע"א נגד השוחט א אינו כלום אף לענין אותו השחיטה כיון דהוא בהכחשת בע"ד וכנ"ל. והנה ברור הדבר באם הע"א העיד על השוחט שבמזיד שחט שלא כהוגן בפגימה וכדומה בכה"ג הבהמה כשירה לכל הדעות ואף אם בא העד האוסר מתחילה כיון שהשוחט הכחישו ולא שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כשבא האוסר מתחלה ואף שלענין הכחשת העדים בריאה בסי' ל"ט אם בא האוסר מתחלה הוי כשנים ואין ע"א המתיר הבא אח"כ כלום אבל בשחיטה כיון דהאוסר מעיד על השוחט שהוא פסול ואינו נאמן לפוסלו א"כ אינו נאמן על הבהמה לאוסרו ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולא שייך לומר פלגינן דבורו להאמינו לענין הבהמה ולא להאמינו לענין השוחט לפסול לו כמש"כ הרא"ש ז"ל במסכת מכות סי' י"ד בשם הראב"ד ז"ל דוקא כשמעיד על עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ואינו בגדר עד כלל אז פלגינן דבורו אבל כל שהוא בגדר עד אף שאינו נאמן הוי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכיון שאינו נאמן לפוסלו אז ממילא השחיטה כשירה כיון שהוא והשחיטה שלו קשורים יחד ובטלה כולה ואף אם בא העד האוסר תחילה אינו כלום. וכן נראה מדברי הגאון בעל תב"ש והפמ"ג שפירשו דמהרי"ק מיירי ששחט השוחט באונס שלא כהוגן יעו"ש אלא שלא ביארו הטעם ועכ"פ בדברינו נתברר בטוב טעם דהיכא שמעיד על השוחט לפוסלו ואינו נאמן אז השחיטה ג"כ מותרת ואף שבא האוסר תחלה וכנ"ל:
וראיתי בפמ"ג ביו"ד סי' א' ס"ק כ"ג במשבצות זהב שכתב אם אומר שהוא שחטו ואחד מכחישו לומר שכותי שחט אם באו בבת אחת. אף למהרי"ק והמחבר פסולה דבב"א ליכא למימר דהוי כשנים ובזא"ז תליא בפלוגתא ולענ"ד זה אינו דאף בבאו בב"א עכ"ז השחיטה כשירה דעיקר טעם רוב מצוים אצל שחיטה מומחים והשחיטה בעצמה מותרת כמו באבדו גדיין כו' א"כ הרי הבהמה בחזקת היתר מפאת מעשה השחיט' והעדים מכחישים זא"ז אף בב"א בדבר שבחזקת היתר הבהמה כשירה וכיון שהוא אומר שהוא שחט כהוגן ומעשה השחיטה בעצמה מסייע בלא דבורו אין ע"א נאמן לומר שכותי שחטו כיון שהשוחט מכחישו ואף בב"א כשירה וכמבואר:
והנה בתרי ותרי שנים אומרים בפשיעה שחט שלא כהוגן ושנים אומרים שיפה שחט מסתפק בפמ"ג כיון דגברא כשר דמעמידין אותו על חזקה דכשרות וכיון דגברא כשר ממילא הבהמה שחוטה וכיון דקי"ל תרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא אזלינן בתר חזקה יעו"ש. ולענ"ד בזה ברור דהשחיטה פסולה אף דגברא כשר דדוקא בע"א כיון שבטלו עדותן לענין האדם לפוסלו ממילא הבהמה כשירה והיינו כיון שאין ע"א נאמן לפסול אדם ממילא בטל כל העדות והבהמה כשירה. אבל בתרי ותרי הא באמת קי"ל זו באה בפ"ע ומעידה והוי כל כת ספק פסול אלא דאוקמינן לכל כת אחזקתו בפ"ע אבל אחד מכת זה ואחד מכת זו פסולים להעיד א"כ אין כאן עדות שבטלה מקצתו כלל הא באמת כת הפוסלין אותו מעידים על השוחט שהוא רשע והבהמה טריפה אלא כיון דאיכא כת המכחישים אינם נאמנים לפוסלו מטעם שמעמידין אותו על חזקת כשרות א"כ הבהמה דהיא בחזקת איסור בודאי פסולה וכל אחד מעמידין על חזקתו הבהמה בחזקת איסור והאדם בחזקת כשרות ואף שקשורים יחד עכ"ז אינו בגדר עדות שבטל' מקצתה. דוקא שאם לא היה להם נאמנות על פסול שלו מצד עצמן אז ממילא בטל כל עדותן כגון בע"א. אבל בשנים מצד עצמן נאמנים בין לפוסלו בין על הבהמה אלא כיון דאיכא כת המכחישים מעמידין כל אחד על חזקתו ובזה אינם נאמנים לפוסלו והבהמה פסולה מפאת חזקה דאיסור כיון דאנן מסופקי' איזה כת המה עדים כשרים ואין החזקה מסייע לענין עדותן להאמין כת אחד יותר מכת השניה. א"כ תלוי הכל בחזקה ומעמידין האדם על חזקת כשרות והבהמה בחזקת איסור וזה ברור ששחיטה זו אסורה אבל בע"א אף השחיטה מותרת והוי עדות שבטלה מקצתה כיון דאינו נאמן לפוסלו ממילא הבהמה כשירה וזה ברור דבשני עדים לא שייך זה וכמבואר. לא מבעי' לחכמים דקי"ל כוותייהו בטהרות פ"ו משנה א' המסוכן ברה"י והוציאוהו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ספיקו טהור אף שאח"כ כשהוא ברה"ר אמרינן דחי הוא אעפ"כ מטמאינן ברה"י אף דהוא תרתי דסתרי אהדדי דאי אפשר לומר חי הוא אח"כ ומתחלה מת אעפ"כ הולכין אחר המקום ברה"י טמא וברה"ר טהור לחכמים דהילכתא כוותייהו אלא אף לר"ש דאומר רה"ר מפסקת למפרע דאין אנו יכולין לומר מת הי' ברה"י וחי ברה"ר אח"כ. דשם הוא תרתי דסתרי אבל בכאן בשוחט בתרי ותרי מעמידין כל אחד על חזקתו ויכול להיות דהאמת הוא עם כת הפסולים אלא דמפאת חזקת האדם השוחט כשר אבל הבהמה בחזקת איסור והשחיטה זו פסולה וכנ"ל ואף לר"ש הבהמה בשחיטה זו פסולה בתרי ותרי. אבל בע"א כיון שאינו נאמן לפוסלו הוי עדות שבטלה מקצתו בטלה כולו וגם הבהמה כשירה כיון שהשוחט כשר וכנ"ל מבואר. ועיין ברמב"ם פי"ב מה' עדות הלכה ג' שנים שהעידו על אחד שהוא פסול בעבירה כו' ובאו שנים והכחישו הרי זה ספק פסול לפיכך לא יעיד ואין מוציאין ממון בעדותו כו' מבואר דאף דאית ליה חזקת כשרות דהוי ספק פסול אפילו בדבר אחר כ"ש שהשחיטה זו פסולה דמעמידין הבהמה בחזקת איסור בתרי ותרי וראיתי בס' שב שמעתא להגאון בעל קצה"ח בשמעתא ו' פ' ט"ו שהביא הא דתוס' רי"ד בקדושין ס"ו גבי אשתו זנתה בע"א דאמר רבא הוי דבר שבערוה ואין פחות משנים ובמעיד על אשה שנשבתה או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה מכהונה הוי דבר שבערוה וכדמוכח בשמעתין מהא דינאי מלכא ומהא דקאמר הש"ס אל יוכיח בן גרושה שפסולו בשנים יעו"ש וכתב שם דהרמב"ם חולק בפט"ז מסנהדרין שכתב דהאיסור עצמו יכול להחזיק ע"פ ע"א כגון שאומר ע"א חלב כליות הוא או גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל ה"ז לוקה כו' דמוכח דאף בזנות לא הוי דבר שבערוה וה"ה באשה שנשבית ומחלק בין בן גרושה דהוא פסול הגוף הוי דבר שבערוה אבל להעיד שהיא גרושה או זונה שהוא פסול שנתהוה במקרה בזה ע"א נאמן יעו"ש. ולענ"ד ברור דאין שום מחלוקת בין הרמב"ם והתוס' רי"ד כדמשמע פשטא דש"ס דהוי דבר שבערוה בין לפסול אותה לכהונה לומר שהיא גרושה או זונה וכן בשבויה לפוסלה לכהונה וכמו בעדות שבן גרושה הוא אין שום הבדל בינה לבין בנה וכוונת הרמב"ם מבואר במקומו דכתב בפט"ז מהלכות סנהדרין הלכה ו' א"צ שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בע"א יוחזק כיצד אמר ע"א כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו ה"ז לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א ובהלכה ז' כתב בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע איסור אבל אם אמר כו' אינו גרושה אינו לוקה עד שיוקבע האיסור בשני עדים וכוונת רבינו מבוארים אף דע"א נאמן באיסורין לדעתו לאסור הדבר עכ"ז במכחיש אינו נאמן ע"א והיינו שהעד העיד שהאשה גרושה והיא שותקת ובשעת מעשה אין הענין נוגע לשום דבר שהיא פנויה ואינה רוצית להנשא לאיש או שמעיד שהיא זונה ופסולה לכהונה והיא פנויה ואין לה בעל כהן בכה"ג כיון שבשעת עדותו אין נוגע הדבר לשום אדם והיא פנויה ושותקת וגם בפני מי שמעיד ג"כ שותק בכה"ג הרי מעיד על חתיכה זו או אשה זו אסורה לכהונה ואין נוגע לשום אדם ואין כאן הכחשה לעד נאמן כמו בכל איסורים שע"א נאמן. אבל אם מעיד באשה שנשאת לכהן שהיא זונה אפילו באונס או בשבויה שנשאת לכהן שהיא שבויה או בגרושה שרוצת להנשא לכהן בכה"ג לכ"ע הוי דבר שבערוה וצריך שנים והרמב"ם ביאר כיון שלא העיד בשעת מעשה הרי הוא רק עד שחתיכה זו אסורה או אשה זו אסורה לכהונה ובאין מכחיש ע"א נאמן כמו בכל איסורים שבתורה אבל כל שהעיד לפוסלה מאישה כהן או כשרוצת להנשא לכהן והוא אומר שהיא גרושה אין בעדותו כלום לא יקום ע"א באיש לכל פסול שבעולם ואין כאן שום מחלוקת בין הר"מ במז"ל לתוס' רי"ד כלום ודמי שפיר גרושה או זונה או שבויה לבן גרושה והוי דבר שבערוה ואין פחות משנים וזה ברור אלא דהרמב"ם חידש כיון שבשעה שהעיד לא הי' נוגע הדבר לשום אדם והיא היתה פנויה והי' שותקת בכה"ג ע"א נאמן באיסורין והוחזק ע"פ ע"א דהוי כשנים ומלקין אח"כ על חזקה זו ואין שום מחלוקת כלל וכמבואר:
והנה מדברי הרמב"ם ז"ל אלו בפט"ז מה' סנהדרין מוכח דס"ל כשיטת הרשב"א והרמב"ן דע"א נאמן באיסורין באומר הבע"ד איני יודע ולא ס"ל כשיטת התוס' והרא"ש ומרדכי דדוקא משום שתיקת בע"ד מפאת רגלים לדבר מדהתנ' הרמב"ם בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע ולשיטת התוס' ומרדכי העיקר תלוי בשתיקה ובמקום דלא הו"ל לידע אין ע"א נאמן לאסור כמש"כ התוס' בקדושין ס"ה ב' דה"מ נטמאו וכפי שהעתיק המחבר בסימן קכ"ז סעיף ג' דע"א נאמן באיסורין להתיר אבל לא להחמיר. ולפ"ז אי אפשר להיות קבוע האיסור ע"י ע"א לכל העולם שאינן יודעים כלום ולהלקות ע"י חזקה זו וכן נראה מבואר מדברי הכ"מ שכתב שם נראה שלמד כן מדאמרינן ע"א נאמן באיסורין ומפרש רבינו נאמן לאסור הדבר עכ"ל א"כ לדעת התוס' והרא"ש והטוש"ע דס"ל דאין ע"א נאמן כ"א להתיר דהא באמת עיקר לימוד דע"א נאמן באיסורין או כמש"כ רש"י בחולין י' דילפינן משחיטה או מנדה כתובות ע"ב וספרה לה וכמש"כ התוס' בגיטין ב' ב' בדה"מ ע"א נאמן באיסורין ועיין חדושי הרשב"א שם א"כ הוא הכל להתיר אלא דהסוברים דע"א נאמן לאסור באינו יודע של הבע"ד הוא מפאת ק"ו אם נאמן להתיר כש"כ לאסור ועכ"פ לפי דעת התוס' ושאר פוסקים אי אפשר להחזיק איסור בע"א לכל העולם שאינם יודעים בדבר ו ברי הרמב"ם במחלוקת שנוי' ולפסק המחבר אי אפשר במציאות הך דין דהרמב"ם וזה ברור ופשוט ועיין ש"ך בסימן קכ"ז ס"ק ט"ו דכתב ג"כ דמוכח מדברי הרמב"ם בפ"ט דנזירות דס"ל כשיטת הרשב"א וכמבואר. ועוד מוכח מדברי הרמב"ם אלו דס"ל דהא דאמרינן בש"ס יבמות קי"ד ב' וכתובות כ"ב ב' ובסוטה ל"א ב' מ"ז ב' דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הוא לאו דוקא בעדות אשה כ"א בכל האיסורים דמהימן ע"א אף ע"פ הסברא כמו ע"א באיסורין לאסור כיון שהוחזק האיסור ע"פ ע"א בלא הכחשת בע"ד הרי הוא כשנים וסוקלין ומלקין ע"י ע"א דלא כהרא"ה וכפי שיתבאר בס"ד לקמן דאל"כ איך יצויר מלקות ע"פ ע"א שהחזיק הא מבואר בספרי שופטים בפסוק לא יקום ע"א למכות מנין ת"ל בכל חטא וצריך שני עדים לענין מלקות אלא ע"כ כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכיון שהוחזק ע"פ ע"א וע"א נאמן באיסורים הרי הוא כשנים לאחר חזקה מלקין ע"י לפ"ז ברור אף דקי"ל כ"מ שע"א מועיל אשה ופסול ג"כ מעידים כמש"כ הרמב"ם פ"ה מה' עדות הלכה ג' כמבואר בסוטה ל"א ב' אשה אומרת נטמאה כו' ובסוטה מ"ז אשה אומרת ראיתי את ההורג עכ"ז לענין להחזיק להלקותו אף שאשה נאמנת עכ"ז לא שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים באשה ופסול כפי שיתבאר בס"ד לקמן א"כ אין להלקותו ע"י אשה אף שנאמנת באיסורין אף שנעשה חזקה ע"י אשה כ"א ע"י ע"א כשר וכמבואר הטעם כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים בעד כשר דוקא. אבל מדברי הרמב"ם פ"ג משגגות דין ב' נראה מבואר אף ע"י אשה מביא חטאת וכן הוא במשנה כריתות י"א אשה אומרת אכלת ואשה כו' אבל באין מכחיש מביא חטאת:
וראיתי בפלתי ביו"ד סימן ל"ט על הא דכתב המחבר בסעיף י"ז הקונה ריאה ואמר ע"א שהיתה הסירכ' במקום שהוא טריפה וע"א מכחישו במקום שהיא כשירה כיון שבאו שניהם בבת אחת לב"ד אין כאן עדות אבל בזא"ז מי שבא ראשון נאמן דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכתב הפלתי בס"ק ז' על דעת הריטב"א והרא"ה דס"ל דדוקא בעדות אשה דצריך שנים הוא דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כשבא ראשון. אבל בשאר איסורים דקי"ל ע"א נאמן באיסורין אין לו נאמנות יותר מע"א אפי' בא בתחלה וכתב שם הפלתי דנראה דהרמב"ם סובר כן דס"ל גבי עדות אשה אף בבא אשה מתחלה ואמרה שמת הוי כשנים אבל בסוטה לאחר קנוי וסתירה בבא ע"א כשר מתחלה אמרינן דהוי כשנים אבל בבא אשה תחלה ואמרה שנטמאה לא הוי כשנים וכן בעגלה ערופה מחלק בין ע"א כשר שאמר ראיתי את ההורג בא תחלה הו"ל כשנים ולא כן באשה שבאה תחלה ונתקשה הלח"מ בזה ע"כ תירץ הפלתי דס"ל להרמב"ם כהריטב"א דבשאר איסורים לא אמרינן כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים על כן קשה להרמב"ם הא אמרינן בסוטה ובעגלה ערופה כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כמו שנתקשה הש"ך בסי' קכ"ז וס"ל להרמב"ם דוקא בסוטה ובעגלה ערופה דגלי לן קרא דע"א מהימן ולעד כשר לא איצטרך דהא בכל האיסורים אמרינן דע"א נאמן באיסורין וע"כ יחד הקרא להורות דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים. אבל נשים וכיוצא די הקרא להורות שנאמנת כע"א והיא רק כשאר עד כשר בשאר איסורים דאינו רק כאחד בין בבא בב"א או בזא"ז וכסברת הריטב"א וא"כ הרמב"ם מסכים לריטב"א ע"כ פסק כהריטב"א דבשאר איסורים לא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים יעו"ש בפלתי:
ואחר בקשת המחילה מכבוד גאונו דבריו אינם מחוורים וטעמו של הרמב"ם יתבאר בס"ד לקמן על נכון והוא מש"כ דלא איצטרך קרא בסוטה ובעגלה ערופה על עד כשר שנאמן הא קי"ל ע"א נאמן באיסורין נפלא הדבר הא מבואר בסוטה ל"א שם במשנה אמר ע"א אני ראיתי שנטמאה לא היתה שותה ולא עוד אפילו עבד כו' שהיה בדין מה אם עדות ראשונה שאינה אוסרת איסור עולם אינה מתקיימת אלא בשנים עדות אחרונה שאוסרת איסור עולם אינו דין שלא תתקיים פחות משנים ת"ל ועד אין בה א"כ מבואר דאיצטרך קרא אף לע"א כשר דלא נימא דצריך שנים בעד טומאה אחר קנוי וסתירה וכן בעגלה ערופה בלא"ה צריך קרא אפילו לעד כשר דאי לא גילתה לנו התורה דזה הוי ידיעה כמו שמבואר בש"ס סוטה מ"ז ב' לא נודע מי הכהו. אבל נודע מי הכהו אפי' אחד בסוף העולם לא היו עורפין ובלתי הקרא דגילתה לנו התורה דאף ע"י ע"א הוי ידיעה הו"א כיון דאין ע"א מועיל להמית אדם הוי לא נודע כיון דע"א אסור להעיד בכל עון ובכל חטאת א שפ א"כ איצטרך קרא אף לעד כשר בסוטה ובעגלה ערופה. א"ב מנ"ל דהוי כשנים לפי סברת הפלתי דסובר בכל איסורים בע"א לא אמרינן כשנים וכמו כן בסוטה ובעגלה ערופה צריך קרא אף לע"א כשר ומנ"ל דהוי כשנים ונסתר סברת הפלתי. אך באמת דברי הרמב"ם נכונים וברורים:
ומתחלה נברר דברי הראב"ד ז"ל שהשיג על הרמב"ם בפ"ט מה' רוצח שכתב בה' י"ד אשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת אומרת לא ראיתי את ההורג היו עורפין בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו בזא"ז ובעד כשר בה' י"ג מחלק הרמב"ם כשבאו בזא"ז הראשון שאמר ראיתי את ההורג הו"ל כשנים ואם בא אח"כ ע"א והכחישו אין משגיחין על דברי אחרון ואין עורפין וכתב הראב"ד על מש"כ הרמב"ם באשה בהכחשה דאין חילוק בין בב"א בין בזא"ז אמר אברהם נראה מן הגמרא שזה שבוש הוא דבזא"ז הראשון עיקר אפילו היא אשה עכ"ל ונבאר כוונת הראב"ד ומתוכו יתברר בס"ד דברי הרמב"ם ויתורץ סתירת הרמב"ם מהא דעדות אשה שמת והיינו דכוונת הראב"ד שנראה מן הגמרא להיפך דאף באשה יש חילוק בין בב"א בין בזא"ז והוא דבסוטה מ"ז דנפקא לי' הש"ס מקרא בע"א היודע לא היו עורפין מקשה הש"ס והשתא דאמרת דע"א מהימן אידך איך מצי מכחיש ליה והא אמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים אמר לך עולא תני לא היו עורפין וכן תני ר' יצחק לא היו עורפין ור' חייא פליג תני היו עורפין ולר"ח קשיא דעולא ל"ק כאן בב"א כאן בזא"ז וכמו כן הסוגי' בסוטה ל"א גבי סוטה דפליגי ר' יצחק ור' חייא והכריח הראב"ד דע"כ גבי אשה בהכחשת אשה כנגדה ג"כ החילוק לר"ח בין בב"א בין בזא"ז והוא דמרי"צ נשמע לר' חייא כיון דעולא ורי"צ דחולקים וס"ל דאין חילוק בין בב"א בין בזא"ז דהעד האומר שנטמאה או ראיתי את ההורג הוא הנאמן כשנים ואין ע"א יכול להכחישו א"כ באשה ג"כ הדין כן הא קתני במשנה עד אומר נטמאה ועד אומר לא נטמאה אשה אומרת נטמאה ואשה אומרת לא נטמאה וקתני במשנה לא היתה שותה לעולא ולרי"צ וכן בעגלה ערופה קתני ג"כ במשנה עד אומר ראיתי כו' אשה אומרת ראיתי לא היו עורפין לעולא ולרי"צ א"כ אין חילוק לעולא ולרי"צ בין עד כשר ובין אשה דהאומר נטמאה או ראיתי את ההורג הוא נאמן כשנים בין עד כשר או אשה כמבואר בשתי המשניות הנ"ל לעולא ולרי"צ א"כ רבי חייא שחולק ומחלק בין בב"א בין בזא"ז ומוקי להמשניות בב"א וגורס במשנה היתה שותה וכן בעגלה ערופה היו עורפין דמיירי בב"א. עכ"פ אין חילוק בין עד כשר לאשה א"כ בזא"ז דהוי הראשון כשנים א"כ גם באשה האומרת תחילה נטמאה או ראיתי את ההורג הוי כשנים ואין אשה אחרת יכולה להכחישה בזא"ז ומעולא ורי"צ נשמע לר"ח וכיון דלדידהו אין חילוק בין עד כשר לאשה בין בב"א בין בזא"ז כמו כן לר' חייא עכ"פ בזא"ז אף באשה הבאה ראשונה הויא כשנים ואין האחרת הבאה אח"כ יכולה להכחישה זהו טעמו של הראב"ד ז"ל החולק על הרמב"ם וקאמר דמהגמרא מוכח בזא"ז אף באשה הראשון עיקר:
והנה הלח"מ בפי"ב מגרושין דין י"ח ביאר דברי הראב"ד דכוונתו דמוכח מסיפא דמתניתין דקתני ע"א אומר נטמאה ושנים אומרים לא נטמאה היתה שותה דמוקי הש"ס בפסולי עדות וכן בעגלה ערופה דקתני באחד אומר ראיתי ושנים אומרים לא ראינו היו עורפין הא בחד בחד לא היו עורפין דמקשה לרבי חייא ש"מ אף בפסולי עדות הראשון שבא תחלה הוי כשנים דלא כהרמב"ם אבל נבאר בס"ד דברי הרמב"ם ברורים בטעמן ואין שום סתירה מהש"ס לא ממה שכתבתי בכוונת הראב"ד ולא מן ראית הלח"מ בכוונת הראב"ד והוא הא בש"ס סוטה ל"א מ"ז דמקשה על ר"ח מן הסיפא בהכחשה אחד כנגד שנים בין בסוטה בין בעגלה ערופה ומוקי בפסולי עדות איכא שתי לשונות בש"ס כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש א' כשני אנשים באיש א' ואיכא דאמרי כל היכא דאתי ע"א כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כאיש א' דמי אלא דבנשים ופסולי עדות הולכין אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה א' כשני אנשים באיש א'. והנה בפסולי עדות שהולכין אחר רוב דעות בשלשה וארבעה מכחישים זא"ז הולכין אחר ארבעה דבפסולין הולכין אחר רוב מנין ללישנא בתרא ודוקא בפסולים נגד פסולים. אבל עד כשר הרי הוא כמאה פסולים א"כ לדידן דקי"ל כלישנא בתרא כמו שפסק הרמב"ם בסוטה ובעגלה ערופה ובהלכות גרושין. א"כ ע"כ צ"ל דהך כלל כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הוא נאמר דוקא בעד כשר דבכל עדות שבתורה תרי כמאה והוא גדר שנים כמו מאה אבל בפסולי עדות דהולכין אחר רוב דעות ואין שום גדר שנים סוף הגדר אלא דעיקר תלוי בדעות בשלשה וארבעה וכן עד אין סוף כל מי שמרובה מכריע את המועט אפילו אחד יותר א"כ כמו בשלשה וארבעה ארבעה מכריעים השלשה בין בב"א ובין בזא"ז א"כ ה"ה אחד ושנים בפסולי עדות השנים מכריעים נגד האחד בין בב"א ובין בזא"ז וא"כ איך יצויר הך מימרא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים בפסולי עדות כיון דבפסולי עדות אין שנים סוף גדר עדות כ"א המרובים מכריעים המועטים. וע"כ הא דאמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים היינו בעד כשר דהוי כשנים ותרי כמאה ממילא אבל בפסולי עדות כיון דבשנים ושלשה הולכין אחר שלשה א"כ בחד נגד חד הולכין אחר שלשה א"כ אף בחד נגד חד הולכין אחר הדעה ושוים הם בדעה מה לי בב"א ומה לי בזה אחר זה זהו טעמו של הרמב"ם כיון דפסקינן כלישנא בתרא דהולכין אחר רוב דעות דוקא בפסולין א"כ אין שום סתירה מהש"ס לדברי רמב"ם דהא דמוכח מעולא ורי"צ דאף בפסולי עדות כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכנ"ל היינו דסוברים דאין חילוק בין עד כשר לפסול וכלישנא קמא דר' נחמיה אבל לדידן דמחלקינן בין עד כשר לפסולי עדות. א"כ הך כלל כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הוא דוקא בעד כשר דשנים הוא כמאה. אבל בפסולי עדות דהולכין אחר הדעות אין חילוק בין בב"א בין בזא"ז אף בחד נגד חד דהרי דעה נגד דעה מכחיש ואין כאן שום קושיא מהא דעולא ורי"צ דאינהו סוברים כלישנא קמא דרבי נחמיה וכן הדיוק שהביא הלח"מ מהא דסיפא עד אומר נטמאה ושנים אומרים לא נטמאה דמשמע בחד נגד חד לא היתה שותה וכן בעגלה ערופה בחד נגד חד לא היו עורפין ש"מ דאף בפסולי עדות בזא"ז הראשון כשנים אין שום קושי' להרמב"ם דהש"ס והמשנה עיקר אתי לאשמעינן בפסולי עדות דשנים יכולין להכחיש אחד דס"ד אמינא כיון דהתורה האמינה לפסולי עדות ובכל עדות דעלמא אין חילוק בפסולים בין אחד למאה א"כ כאן שהאמינה התורה לפסול א' הוי א' כשנים או מאה קמ"ל דהשנים מכריעים אחד וה"ה בכל רוב דעות אבל באמת אף בחד נגד חד אין חילוק בין בב"א בין בזא"ז כיון דהדעה שוין והך כלל כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הוי בעד פשר דהרי הוא כשנים או מאה בכל עדות שבתורה תרי כמאה ולא בפסולים ודברי הרמב"ם מדוקדקים בסברה ובש"ס אין שום סתירה וכמבואר. אבל בעדות אשה כיון שחז"ל האמינו לאשה ופסול כשנים דאין דבר שבערוה פחות משנים. ע"כ אף בפסול ע"א או אשה אומרים מת נאמנים כשנים ומחלקים שפיר בין בב"א או בזא"ז אף באשה והא דהולכין בפסולי עדות אחר חוב דעות בשנים ושלשה פסולים או יותר אבל בחד נגד חד ע"כ הראשון נאמן כשנים דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין כאן שום סתירה בהפסקים ודברי הרמב"ם מדוקדקים. ולפ"ז היה מקום לתרץ קושית התוס' ביבמות קי"ח א' עד אחד אומר מת וע"א אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת ה"ז לא תנשא דמקשה הש"ס שם לרבי יוחנן קשיא דאשה אומרת מיירי בצרתה המכחישה והקשו התוס' בדה"מ אלא וא"ת מנ"ל דילמא באשה דעלמא מיירי דהכי תנן בסוטה ע"א אומר נטמאה וע"א אומר לא נטמאה אשה אומרת נטמאה ואשה אומרת לא נטמאה והתם לא קאי אצרות וי"ל כו':
והנה באמת קשה איך מסיק בש"ס בקושיא על ר' יוחנן הלא עכ"פ יכול לתרץ דמיירי בנשים דעלמא ולא בצרות ולא אלים תירוץ התוס' לקום בקושיא על ר' יוחנן דבש"ס ויש לתרץ דבאמת התוס' בדה"מ הקודם אשה אומרת מת כתבו אי אמרינן אשה אחת מכחשת את העד אם אמת הוא כן הו"ל למיתני רבותא טפי ובירושלמי מצא ר"י דאין ה"נ ומצא ברייתא כן יעו"ש:
והנה אם נאמר כהירושלמי דאשה מכחשת את העד כשר היכא שבאים בב"א י"ל קושית התוס' הנ"ל דמסיק הש"ס בקושי' על ר' יוחנן והיינו דקשה למה לא קתני במשנה רבותא דאשה מכחשת עד כשר בב"א דבשלמא בסוטה ל"א מ"ז שם לא שייך לשנות שאשה מכחשת העד דהא י"ל כדעת הרמב"ם דבפסולים אין חילוק בין בב"א בין בזא"ז באשה נגד אשה אבל בכשרים אין אשה מכחשת ע"א כשר דהוי כשנים ע"כ קתני במשניות דסוטה אשה אומרת ואשה מכחשת. אבל אין אשה מכחשת עד כשר אף בב"א עד כשר כשנים ואשה כאחת והולכים אחר הכשר אבל ביבמות דמיירי בעדות אשה דע"כ אף אשה אחת נאמנת כשנים חכמים האמינה בדבר שבערוה דבעי שנים א"כ אשה יכולה להכחיש את עד כשר בב"א וכהירושלמי הנ"ל ע"כ מקשה הש"ס לר' יוחנן קשיא דע"כ מדקתני אשה מכחשת אשה ולא קתני רבותא טפי אשה מכחשת איש בב"א ע"כ דמיירי בצרות ואשמעינן כר"א דבמחלוקת שינוי' וקשיא לר' יוחנן כן היה נראה לתרץ בש"ס דילן לחלק בין עדות אשה לסוטה ועגלה ערופה. אבל באמת הירושלמי סובר אף בסוטה דאשה מכחשת ע"א כמובא בתוס' סוטה ל"א ב' בדה"מ הא חד וחד כו':
והנה באמת הרמב"ם פי"ב מגרושין דין ק"א חולק על הירושלמי ועיין מ"מ שכתב דהירושלמי אתי כלישנא קמא דעשו שתי נשים באיש אחד כו'. אבל הרמב"ן ורשב"א חולקים וסוברים באשה אומרת מת לא תצא מהתירה הראשון יעו"ש:
ועכ"פ נתברר בס"ד דעת הרמב"ם דמחלק בין עדות אשה המכחשת לאשה בעדות נשים שמתו בעליהן דמחלק בין בב"א ובין זא"ז ובין עדות סוטה ועגלה ערופה דאין חילוק בהכחשת אשה לאשה בין בב"א בין בזא"ז ולא קשה מהסוגי' שהקשה הראב"ד ז"ל ונתברר טעמו דעיקר יסוד כל שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הוא בעד כשר דוקא ולא בפסולי עדות דהולכין אחר רוב דעות וכלישנא בתרא דר' נחמיה ואף בחד נגד חד בפסולי עדות אין חילוק בין בב"א בין בזא"ז בסוטה ועגלה ערופה. לפ"ז נתברר דהרמב"ם סובר בכל ע"א באיסורין אם בא עד כשר מתחלה הוי כשנים כיון דע"א נאמן באיסורין מדאורייתא ולדעת הרמב"ם אף נאמן באיסורין לאסור כל זמן דליכא הכחשה ע"כ סובר שפיר דא"צ שני עדים להחזיק האיסור בפט"ז מה' סנהדרין דין ו' וכנ"ל ואח"כ כשהחזיק לוקין ע"מ דכ"מ שהאמינה תורה לע"א כשר הרי הוא כשנים. אבל בפסולי עדות אשה אף דנאמנים באיסורין עכ"ז אינם כשנים ואין לוקין ע"י חזקת פסולי עדות באיסורין נתברר דדעת הרמב"ם דלא כהריטב"א ודלא כהפלתי הנ"ל לפ"ז לדעת המחבר בסי' קכ"ז סעיף ג' דס"ל דע"א נאמן באיסורין להתיר אבל לא לאסור בהכחשת עד כנגד עד בריאה אף דבא העד האוסר מתחילה כיון דאינו נאמן מדאורייתא הוי כמו הכחשת עד נגד עד בב"א ומעמידין על חזקת היתר ואף לדעת החולקים דע"א נאמן באיסורין לאסור מדאורייתא והוא דעת הרמב"ם והתשב"ץ והוא ע"פ דעת הרשב"א בתשובה סימן שע"ו דס"ל דהסוגי' דיבמות פ"ח אזלה להך לישנא דכריתות דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. אבל לאידך לישנא דכריתות משום מיגו ומתניתין דע"א כי שתיק אידך דחייב משום נאמנותו דע"א הוא ורחמנא הימני' ובעין איפשטא ובכל איסורין ע"א נאמן אף באיתחזק איסור וכפשטא דש"ס בכמה מקומות בגיטין ב' וביבמות פ"ח דקאמר דאתחזק איסור דא"א ודבר שבערוה דוקא אז בעינן שנים וכן נראה דעת הרשב"א בחידושיו לקדושין ס"ו וכן הוא בתשב"ץ ח"א סי' מ"ט דכתב דע"א נאמן באיסורין אפילו היכא דאתחזק איסורא אפילו אין בידו כדמוכח בחולין ובגיטין וביבמות ובכתובות ובהרבה מקומות עכ"ל והוא ע"פ שיטת הרשב"א הנ"ל וא"כ לאסור נאמן ג"כ ע"א מכח ק"ו וכיון דנאמן אף לאסור והך דגיטין נ"ד דבעינן שיהא בידו טעמא אחרינא איכא משום דפועל חזקתו משמר. א"כ ע"א נאמן מדאורייתא בין לאסור בין להתיר וכבר כתב התשב"ץ בח"ב סי' פ"ט גבי הכחשת עד נגד עד בריאה בהך דין של המחבר בסימן ל"ט הנ"ל כיון שע"א נאמן באיסורין בין להיתר בין לאסור אף אם בא האוסר מתחלה והמתיר אח"כ. עכ"ז כיון דשניהם נאמנים מדאורייתא אין שייך לומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים בזא"ז. דוקא בסוטה ובעגלה ערופה דהאמינה תורה להעד האומר נטמאה ולעד האומר ראיתי ההורג ולעד המכחישם לא האמינו ע"כ אם בא ראשון עד האומר נטמאה ואח"כ בא השני הראשון נאמן כתרי ואין עד המכחישו זא"ז כ"א כע"א והראשון נאמן. אבל באיסורין כיון דבין האוסר והמתיר נאמנים מדאוריי' אף בזא"ז ובא האוסר מתחלה בריאה מוקמינן על חזקת כשרות נשחטה הותרה. א"כ לפ"ז קשה על המחבר ביו"ד סי' ל"ט סעי' י"ז שכתב בהכחשת הקונה והמוכר דוקא שבאו שניהם בב"א לב"ד אבל אם בא האוסר מתחלה הו"ל כשנים והמכחיש הוי כע"א וכמש"כ הש"ך שם בס"ק מ' וממ"נ קשה לפי שיטת המחבר בסימן קכ"ז סעיף ג' דע"א נאמן באיסורים להתיר אבל לא לאסור א"כ עכ"פ אין האוסר נחשב כשנים אפילו בא מתחלה ואפילו להחולקים דסוברים דע"א נאמן לאסור כיון ששניהם נאמנים מדאורייתא אף אם בא האוסר מתחלה לא שייך לומר דהמתיר הבא אח"כ הוי כע"א וכמש"כ התשב"ץ כנ"ל וצ"ל טעמו של הרב"י בזה והוא אף דס"ל דע"א נאמן באיסורין להתיר אבל לא לאסור עכ"ז אם בא האוסר תחילה הו"ל כשנים והוא ע"פ המבואר בסימן קכ"ז סעיף ג' ברמ"א וכל דבר דלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור ע"א נאמן עליו אפילו לאסרו. וכתב הש"ך שם בס"ק כ"ו דאע"ג דבלא"ה אסור מספק מ"מ חשיב בעדותו ודאי איסור ונ"מ לענין ס"ס עכ"ל ובאמת א"צ למש"כ הש"ך דנ"מ דהוי ודאי איסור אלא דנ"מ לענין אם בא המתיר בזא"ז אח"כ אין דברי המתיר כלום וכפי מה שפסק המחבר כאן בסימן ל"ט סעיף י"ז והיינו דהמחבר דסובר דע"א נאמן להתיר מדאורייתא דוקא בלא אתחזק איסור רק בספק שקול ודלא כהתשב"ץ בח"א סימן מ"ט הנ"ל על כן התשב"ץ לשיטתו בח"ב סימן פ"ט שכתב דאף אם שניהם נאמנים מדאורייתא ובא האוסר מתחלה אינו כשנים נגד המתיר כיון דהמתיר נאמן אף במקום דאתחזק איסור. אבל לדידן דקי"ל בשו"ע במקום דאתחזק איסור אין ע"א נאמן א"כ בספק שקול ובא האוסר מתחלה משווי ליה לאתחזק איסור ואין המתיר הבא אחריו נאמן במקום דאתחזק איסורא וכן בהכחשת הקונ' והמוכר בריאה אף דבחזקת היתר עומדת כיון דלדידן כל שלא בדק הריאה אסורה הבהמה מדרבנן. א"כ בלא העד האוסר אסורה הבהמה וכשבא האוסר מתחלה הוי להריאה בצירוף עד האוסר כמו אתחזק איסור ואין עד המתיר הבא אח"כ נאמן במקום דאתחזק איסור בכה"ג. אבל התשב"ץ לשיטתו דעד המתיר נאמן אף באתחזק איסור. א"כ אף שבא אחרון ולדידי' העד האוסר נאמן ג"כ מדאורייתא. עכ"ז שניהם שווים אף בזא"ז ומעמידין הבהמה בחזקת היתר. אבל לדידן הו"ל כמו אתחזק איסור ואין נאמן עד המתיר הבא אח"כ: