אור ברסלב
בית אליקום חדושי הלכות

בית אליקום· רבי אליקום גצל מאיר פודרוביניק

חדושי הלכות

לברר בענין מה שכתבו התוס' בפסחים (צ"ד) ד"ה ר"י ובשבת (ל"ה א') תוס' ד"ה תרי תלתי ותוס' (זבחים נ"ו) ד"ה מנין לדם ובמנחות (קי"ב) ד"ה נפסל בשקיעת החמה. דשני שקיעות הם. והא דקאמר הש"ס ד' מילין עד צאת הכוכבים היינו מתחלת השקיעה. והוא עוד היום גדול. והא דקאמר בש"ס שבת שם תרי תלתי מיל או תלת רבעי מיל היינו סוף השקיעה הוא בה"ש. ולזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א והר"ן לשיטת ר"ת. וכן הוא בפסק מרן בש"ע א"ח סי' רס"א. והנה הגאון החסיד מוהרא"ו. שם בש"ע חולק ע"ז. וכפי שיתבאר בס"ד. אף שאין להכריע ח"ו נגד ראשונים שרי התורה. עכ"ז כיון שכבר פתח גאון עוזנו והאיר בשיטתו הנקי' רשות להתבונן בדבר ולבאר בס"ד הענין לאמיתו. ועוד יתברר בס"ד מש"כ הגאון החסיד מוהרא"ו בש"ע א"ח בסי' תנ"ט בס"ק ה' דחשבון י"ב שעות הוא מהנץ החמה עד שקיעה וכן בענין רביע יום דק"ש של שחרית הוא ג"כ החשבון מהנץ החמה. הכל יבואר אי"ה ויתברר שיטת הגאון החסיד לאמיתו בס"ד:

והנה הגאון מופת הדור בעל ש"א ז"ל בתשובה סי' י"ז העמיק בזרוע עיונו לברר דזמן תפלת המנחה עד הערב דלא כתלמידי רבינו יונה. והנה לפי שכל דברי קדשו בנויים על יסוד שיטת ר"ת בשני השקיעות. אם כי דבר ה' אמת בפיו דתפלת המנחה עד הערב ממש. עכ"ז השרשים אשר הניח בתשובה זו. יש לדבר על כל פרט ופרט. וזה נוגע לעניננו ע"כ יבואו כל דברי קדשו על המבחן ובתוכו יתברר בס"ד כל הנ"ל. וזה החלי בס"ד. הנה התוס' (בזבחים נ"ו ובמנחות כ') כתבו דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו תחילת השקיעה אף דהוי יום לענין דברים שמצותו ביום עכ"ז מפסוק מיותר ביום הקריבו למדים דנפסל מתחילת השקיעה. וכן בפסחים (צ"ג) דחשיב דרך רחוקה עד תחילת השקיעה. שהוא ד' מילין קודם צאת הכוכבים לשיטתם. הכל הוא מחמת דדם נפסל בשקיעת החמה. בתחלת השקיעה. והנה הרמב"ם בפ"ד מהלכות מעה"ק דין א'. וכן בפ"א מה' פסולי המוקדשים הלכה ל"ז. כתב כל הקרבנות אינם מקריבין אלא ביום לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה החמה נפסל הדם. מבואר מדברי קדשו דדוקא בסוף השקיעה שהוא לילה אז נפסל הדם כיון דכתב מבואר על הא דאין מקריבין אלא ביום לפיכך כו'. ודלא כהתוס' דאי ס"ל כהתוס' א"כ אף ביום בתחילת השקיעה אסור לזרוק הדם. וכ"כ הש"א בסי' הנ"ל דהרמב"ם חולק על התוס':

והנה קשה על שיטת התוס' דס"ל דדם נפסל בתחילת השקיעה בעוד היום גדול. מהא דקי"ל (במנחות כ"ו ב' ובתמורה י"ד א') דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטור' ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים שמעלם ומקטירם עם בוא השמש שמתעכלין והולכין כל הלילה וקאמר הש"ס במנחות דלא משכחת ליה שתצית האור ברובו. לא קשיא כאן לקלוט כו'. ועכ"פ מבואר דהקרבה הוא בסוף השקיעה סמוך לחשיכה. והרי קאמר בש"ס (מנחות ב') דאקיש רחמנא מנחה לזבחים ובמנחות (י"ב א') קאמר בש"ס זה הכלל כל הקומץ כו' ופי' רש"י דאיתקש מנחה לזבח כו' מה זבח נפסל בד' עבודות כו' והקטרה נגד זריקה בזבח. וכיון דזריקה בזבח פסול בתחילת השקיעה הי' לפסול הקטרה ג"כ בתחילת השקיעה והרי מבואר בש"ס (מנחות כ"ו) להיפך. דבסוף השקיעה כשר הקטרה במנחה. וכן קשה מהירושלמי דפסחים (פ' תמיד נשחט הלכה א') דקאמר ר' ירמיה על הא דקאמר יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שנאמר בו בין הערבים לבד דקאמר ר' ירמיה או נאמר בערב מוקדם אלא נאמר יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים כבוא השמש לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים לבד. ואית תנויי תני בערב אתה אוכל כבוא השמש אתה זובח כו'. א"כ מבואר להך ברייתא דכבוא השמש שהוא זובח. והיינו ע"כ עד סוף השקיעה. והוא נגד סוגית הש"ס (דפסחים צ"ד) דדרך רחוקה הוא בתחילת השקיעה בפסח. דכבוא השמש אתה זובח משמע בתוך השקיעה רשאי לזבוח. ולא מסתבר לומר דש"ס דילן חולק על הירושלמי דלא הביא הש"ס בפסחים חולק על זה. וכן קשה מהמשנה דמגילה שהקשה הש"א דף כ' דקתני כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה כו' לקמיצה ולקבלה ולהזיה ולשיטת התוס' אין כל היום כשר דמתחילת השקיעה דם נפסל. וכן קשה מהמשנה אף לפי שכתב הש"א לשיטתו. דדוקא השחיטה צריך קודם שקיעת החמה ומתחילת השקיעה נאסר השחיטה. אבל הקרבה וזריקת דם כשר עד בה"ש. והרי במשנה קתני שחיטה באלו דברים שכשרים כל היום. ולשיטתו בין בפסח בין בתמיד השחיטה צריך קודם תחילת השקיעה ואיך כולל במשנה שחיטה עם זריקה שמצותו כל היום. וכן מהירושלמי הנ"ל דמבואר בהברייתא כבוא השמש אתה זובח משמע דאף השחיטה מותר אחר התחלת השקיעה קודם בה"ש. והוא סתירה אף לשיטת הש"א. ולשיטת התוס' דס"ל דדם נפסל בשקיעת החמה קשה ג"כ מה שהקשה הש"א מהא דפ"ק דהוריות ד' משל דסומכוס למה"ד דומה לאדם שהביא כפרתו בה"ש ספק מבעוד יום ספק משחשיכה ואי דם נפסל בשקיעת החמה הרי בודאי לא נתכפר אפילו את"ל בה"ש יממא הוא דהרי מתחילת השקיעה דם נפסל בעוד היום גדול:

והנה הגאון ש"א האריך לתמוה על הרמב"ם (פ"ה מקרבן פסח דין ט') שפסק כעולא. דאם היה עם עליית השמש ט"ו מילין ה"ז דרך רחוקה. והנה מלבד קושית הגאון בעל ש"א. הוא תמוה דפסק כעולא והש"ס (בפסחים צ"ד) מסיק תיובתא דעולא. כמו שתמה הגאון החסיד מוהרא"ו בביאורו לא"ח סי' תנ"ט שם. אך ליישב דברי רבינו הר"מ. מקושית הגאון בעל ש"א. נראה דהקושיא ראשונה שהקשה למה חשב מן נץ החמה ולא מן עמוד השחר. זה אין קושיא דשיטת הרמב"ם וכן יתבאר בס"ד לקמן שיטת התוס' והרמב"ן דחשבון י"ב שעות הוא מהנץ עד תחילת שקיעת החמה וכשיטת הגאון החסיד. אך שאר הקושיו' שהקשה בעל ש"א על הרמב"ם. נראה דהכריח להרמב"ם פירושו. דנחשב דרך רחוקה תיכף אחר חצות היום. מהסוגיא דפסחים שם. דכבר הקשו התוס' (פסחים צ"ג ע"ב) ד"ה רב יהודא דאמר דרך רחוקה הוא כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה תימא דלר"י מן המודיעים לא יוכל לכנוס בחצי היום וכל הלילה ולעולא בשעת שחיטה. וזה באמת קושיא חזקה. ותירוץ התוס' דאיסתתום דרכים קשה להלום. בימי האמוראים יחלוקו במציאות גדול כזה:

עוד קשה בהסוגיא מה שהקשו התוס' (צ"ד א') בד"ה לרב יהודא הואיל וסבר ר"י אין שוחטין וטמא דקרא היינו טמא שרץ מ"ט לא נילף מטמא דרך רחוקה דהא ר"ע מדמי להדדי כו'. והתוס' תירצו לפי דרכם ופירושם. ע"כ מכח אלו הקושיות הכריח הרמב"ם פירושו. והיינו לעולא דאמר דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת שחיטה בשעת התחלת זמן שחיטה תיכף אחר חצות היום ורב יהודא דחולק ואמר כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה היינו ג"כ התחלת זמן אכילה א"כ אינם חולקים כלל במציאות מי המודיעים לירושלים אלא דלעולא הוא מן חצות היום הראשון ולרב יהודא מן פלגא דיומא עד תחילת השקיעה. ונקרא אז זמן אכילה כפי שיתבאר בס"ד דעת הרמב"ם דתיכף מתחילת השקיעה מתחיל בה"ש. א"כ הוא אז זמן אכילה אלא דמחמת ספק הוא בה"ש. כמו תרי תלתי מיל או תלת רבעי מיל. ומתורץ קושית התוס' על נכון לשיטת הרמב"ם וממש מוכרח שיטת הרמב"ם. ורב יהודא דסובר דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילה. הוא ג"כ בהתחלת זמן אכילה דמתחיל תיכף בתחלת השקיעה. דלא כר"ת. דהוא בסוף השקיעה אלא דהספק הוא בשיעור בה"ש וכנ"ל. וכפי שיתבאר בס"ד לקמן גם כן שיטת רש"י כן. וכהסכמת הגאון החסיד מוהרא"ו בסי' רס"א. ומה שהקשה הש"א שם על הרמב"ם דאין דיחוי באדם. כבר מתורץ מתוך דברי קדשו. דהך דרך רחוקה לא בטעמא תליא מילתא. כ"א גזירת הכתוב הוא וסובר עולא בהתחלת זמן השחיטה תליא ואסור לשחוט עליו אף שיוכל לבא בתוך משך זמן שחיטה:

ועדיין צריך ליישב למה תפס הרמב"ם דברי עולא דמסיק הש"ס בתיובתא. דמן הנץ עד חצות הוא יותר מט"ו מילין או ט"ז מיל או עשרים מיל כפי שמבואר בביאור הגאון בסימן תנ"ט והוא סיוע גדול מירושלמי דאחד מעשרה ביום הוא. לפי דחשבון עשרה פרסאות ביום בינוני הוא מן הנץ עד תחילת השקיעה. וד' מילין של קודם הנץ וד' של השקיעה אינו בחשבון י' פרסאות ג"כ. א"כ חצי היום כ' מילין. ואיך תפס הרמב"ם שיטת עולא דאיפריך בש"ס. אך י"ל דבלא"ה צריך להבין הא רבי עקיבא אמר מן המודיעים ולחוץ הוא דרך רחוקה. וא"כ אף לפי המסקנא צריך להבין דברי ר"ע בעצמו בלא הך דעולא. ולא מסתברא לומר דיחלקו במציאות שמן המודיעים רחוק כמו כ' מילין מירושלים דזה אין סברא שיחלוקו במציאות וכנ"ל על תירוץ התוס'. דאף במציאות ה' מילין או מיל לא מסתברא שיהי' ספק במציאות בימי האמוראים. אלא נראה דלפי המסקנא גם כן מציאות המודיעים רחוק מירושלים רק ט"ו מילין. אלא כיון דירושלים היא עיר גדולה לאלהים. א"כ אף שעד חומת ירושלים. מן המודיעים הוא ט"ו מיל. עכ"ז למקום המקדש יכול להיות כמו ה' מילין א"כ אינו יכול לבא אחר חצות למקום מקדש להקריב הפסח. ונחשב ריחוק המקדש מן החומה כן צ"ל במסקנא וע"כ הרי לא חש והעתיק דברי עולא די"ל דגם למסקנא אין חולקים במציאות אלא דנחשב דרך רחוקה. עד מקום המקדש. ועכ"פ דברי עולא אמת שמן המודיעים עד חומת ירושלים הוא ט"ו מיל. ושאר ה' מילין הוא נחשב ריחוק המקדש מן החומה. ובזה מתורץ כל דברי הרמב"ם על נכון. ברוך החונן דעה במתנת חנם. ונתגלה בעניותנו טעמו של הרמב"ם:

ועתה נבא לבאר בס"ד לברר שדעת התוס' והרמב"ן דחשבון י"ב שעות הוא מן הנץ עד תחילת השקיעה. והנה דעת התוס' הוא מוכרח מכמה מקומות לבד מה שכתב הגאון החסיד בסי' תנ"ט. דמש"כ בתוס' שעה ומחצה הוא חשבון מע"ה עד הנץ. והוא תמוה לכאורה דהוא לפי חשבון עולא דמהלך מן הנץ עד תחילת השקיעה שלשים מיל. אבל לפי שכתב הגאון החסיד הוא אף לפי המסקנא דמן הנץ עד תחלת השקיעה הוא ל"ב מיל. וחשבון י' פרסאות דמהלך אדם בינוני הוא בהצטרף ח' מילין דמן עה"ש עד הנץ. וד' מילין משקיעה עד צאת הכוכבים. נמצא בי"ב שעות של היום מן תחילת הזריחה עד תחילת השקיעה הוא הולך ח' פרסאות בי"ב שעות נמצא ד' מילין הוא מהלך שעה ומחצה מכוון. כמש"כ הגאון שם לשיטת התוס'. עוד נכריח שיטת התוס' דחשבון י"ב הוא מן הזריחה עד תחילת שקיעה. והוא דכבר הקשה רש"א. לפי שיטת התוס' דדם נפסל בתחילת השקיעה. מהא דקאמר בש"ס ברכות (כ"ו ע"ב ובדף כ"ז א'). ר' יהודא אומר עד פלג המנחה וקא מבעיא. אי עד ועד בכלל. רבי יהודא היינו רבנן והקשה אם נאמר לר' יהודה עד ועד בכלל הוא עד הלילה ולרבנן בשעה וחומש קודם הלילה מתחילת השקיעה שהוא ד' מילין. וכן צ"ל לפי שיטת הש"א דעיקר מחלוקת שבין ר' יהודא ורבנן הוא בחלק עשרים מהשעה, לר' יהודא הוי פלג המנחה הוא שעה ורביע ולרבנן עד הערב הוא שעה וחומש. וזה דוחק גדול דיסתום הדברים שמפשט הפלוגתא נראה דמחולקים בשעה ורביע דלר' יהודא מוקדם זמן המנחה שעה ורביע קודם לרבנן. ואם מחלוקתן במציאות מעט. חלק מעשרים בשעה איך לא יבארו דבריהם בפירוש. וכן הקשה לפי' הא' דעולא דהוי חמש מילין מן התחלת השקיעה עד סופו. א"כ אדרבא לרבנן הוא שעה ומחצה ולר' יהודא הוא שעה ורביע. ע"ש שנדחק בכל זה וכן הקשה מהירושלמי דברכות דקאמר טעם דרבנן דקאמר שנים ליום תן חצי היום לתמיד של שחר וחצי היום לתמיד של בין הערבים. והקשה לשיטת התוס' דדם נפסל בתחילת השקיעה. הא זמן תמיד של בין הערבים אינו אלא חמש שעות חסר חומש להמסקנא בפסחים. והכל הוא הולך לשיטתו. דסובר החשבון הוא מעה"ש עד צאת הכוכבים. אבל ברור דשיטת התוס' דהחשבון הוא מן הנץ עד תחילת השקיעה. א"כ לר' יהודא פלג המנחה הוא שעה ורביע קודם התחלת השקיעה ומחולקים ר' יהודא ורבנן בשעה ורביע כפשטא. וניחא ג"כ אף לעולא בהא דהוי ה' מילין דלרבי יהודא הוא שעה ורביע קודם התחלת ה' מילין של השקיעה ומתורץ כל הנ"ל היטב בלי דוחק כלל. נמצא נתברר שיטת התוספות דסובר החשבון י"ב שעות מן הנץ עד תחילת השקיעה והוא יתד שלא תמוט:

ועתה נברר בראיה ברורה שגם דעת הרמב"ן כן. דהנה הרמב"ן בפי' התורה בפ' בא דכתב בתחלת השקיעה שהוא שעה ורביע קודם הלילה אינו נקרא בין הערבים כמו שהאריך הגאון בש"א בדברי הרמב"ן לשיטתו שיתבאר בס"ד לקמן. וכתב הש"א על הרמב"ן שלא דק דשעה ורביע הוא דעת ר' יהודא מפלג המנחה. וזמן השקיעה לעולא הוא שעה ומחצה ולמסקנא שעה וחומש אבל שעה ורביע לא שמענו יעו"ש בש"א. דכתב שלא בדקדוק כתב הרמב"ן ועירובי דברים נתחלף לרבינו הרמב"ן. אבל לענ"ד דברי רבינו הרמב"ן ברור מללו דהוא שעה ורביע והיינו ע"פ מה שפירש הגאון החסיד. דארבעה מילין הוא זמן שעה ומחצה. והיינו כי הל"ב מילין מן הנץ עד תחילת השקיעה. שהוא ח' פרסה בי"ב שעות נמצא שעה ומחצה לד' מילין. והנה בש"ס שבת פליגי רבה ורב יוסף בשיעור בה"ש אם הוא תרי תלתי מיל או תלת רבעי מיל. וכתב רבינו יונה הביאו הרא"ש שם דאין להכריע לפסוק תלת רבעי מיל כיון דרבה חולק משמיה דשמואל יעו"ש א"כ אם נאמר דבה"ש הוא תרי תלתי מיל:

והנה כיון שחשבון ד' מיל הוא שעה ומחצה כנ"ל בשיטת התוס'. א"כ בהסר בה"ש דהוי ספק לילה שהוא תרי תלתי מיל. שהוא מכוון רבע שעה. נשאר מן ודאי יום מן התחלת השקיעה עד בה"ש שהוא בסוף השקיעה לשיטת ר"ת והרמב"ן נמצא מכוון שעה ורביע מן התחלת השקיעה עד בה"ש שהוא תרי תלתי מיל. שהוא רבע שעה שבין הכל שעה ומחצה של זמן ד' מילין. וכשיטת התוס' דהחשבון י"ב שעות הוא מן הנץ עד תחילת השקיעה ודברי הרמב"ן ברור מללו ואין כאן עירבוב דברים כמו שחשב הגאון ש"א. וא"כ רבי יהודא שחולק בפלג המנחה היינו שעה ורביע קודם התחלת השקיעה נמצא נתברר בראיות ברורות מהתוס' והרמב"ן דחשבון י"ב שעות היום מהנץ עד תחילת השקיעה. דלא כהגאון ש"א. וכן מוכח מדברי הרמב"ם הנ"ל ועוד יתברר בס"ד לקמן. ועתה נבא בס"ד לברר שיטת הגאון החסיד מוהרא"ו בענין ד' מילין של השקיעה עד צאת כל הכוכבים ברקיע והך דתלת רבעי או תרי תלתי מיל הוא בהתחלת השקיעה. כמו שביאר הגאון בסי' רס"א. ונכריח בס"ד השיטה זאת. וכן הוא שיטת הרמב"ם ורש"י ז"ל.

הנה הגאון בעל ש"א הקשה דברי רש"י אהדדי דבזבחים (נ"ו) פי' רש"י על הא דדם נפסל בשקיעת החמה. ולא מהניא ליה הלנה בראשו של מזבח ובפסחים (צ"ג ב') פי' רש"י ומיהו זמן שחיטה מתחילת שבע ואילך ונמשך עד שתשקע החמה. שהוא ה' מילין קודם צאת הכוכבים לעולא ולמסקנא ד' מילין. וכיון שעיקר הוכחת התוס' (בזבחים נ"ו. ובמנחות כ') דדם נפסל בשקיעת החמה מתחילת השקיעה אף דעוד היום הוא גדול ומפסוק מיותר משמע ליה. אבל לפי' רש"י דמהניא הלנה בראשו של מזבח. אין כאן פסוק מיותר א"כ אין נפסל רק עד בה"ש. והניח בתימה. וכל זה לפי דרכו. דסבר הגאון ש"א דרש"י ג"כ אזיל בשיטת ר"ת. אבל באמת שיטת רש"י אינו כשיטת ר"ת. וזמן בה"ש הוא בתחילת השקיעה וכפי שיתבאר בס"ד לקמן אין כאן סתירה כלל. דמתחילת השקיעה מתחיל בה"ש. וד' מילין הוא עד צאת כל הכוכבים. שהוא ג' מילין ורבע אחר לילה. ודע דיש לומר ברש"י שפירש בזבחים נ"ו. על הא דר' יצחק בר אבדימי דדם שנפסל בשקיעת החמה. ולא מהניא לי' הלנה בראשו של מזבח. דהקשו התוס' בד"ה מנין הניחא למ"ד אין לינה מועלת בראשו של מזבח. אלא למ"ד מועלת למה לי קרא כנ"ל. והוא באמת פלוגתא בזבחים פ"ז. רבה ורבא. והרמב"ם בפ"ג מהל' פסולי המוקדשים דין י"א פסק כרבא א"כ לינה מועלת וקשה קושית התוס' ל"ל קרא. וגם להרמב"ם לא שייך תירוץ התוס'. דברמב"ם פ"ד מהלכות מעה"ק דין א' מבואר דאין זורקים דמים אלא ביום. מבואר דעד בה"ש זורקים דם ולא נפסל מקודם כשיטת התוס'. וכמו שכתבנו לעיל וכן כתב הש"א. א"כ קושית התוס' נשאר למה לי קרא כיון דלינה מועלת בראשו של מזבח:

והנה לתרץ קושית התוס' על רש"י והוא דכבר הקשה הש"א שם. דהא דקאמר הש"ס (בזבחים נ"ו ב'). ודילמא הכי קאמר רחמנא אי קריב דם האידנא כו'. אי קריב דם למחר נתאכל הבשר למחר וליומא אוחרא. דע"כ הך קושיא בש"ס הוא למ"ד אין לינה מועלת. דאל"כ אי אפשר להקריב הדם למחר יעו"ש. ונראה מפשטא דסוגיא כרבה. וה"ל לפסוק כסוגיא זו. וכן קשה בפסחים (נ"ט א') דקאמר רב פפא מעלה ומלינה בראשו של מזבח. דכתבו התוס' (יומא כ"ט) ד"ה אלא ובר"ה ל' ד"ה נתקלקלו. דלמ"ד לינה מועלת לא שייך לומר מעלה ומלינה בראשו של מזבח דנפסל בלינה. א"כ נראה מסוגיא דפסחי' וזבחים כמ"ד אין לינה מועלת כרבה והיה לנו לפסוק כסוגיין דעלמא כרבה ולא כרבא. וראיתי במ"ל פ"א מהל' תמידין ומוספין הלכה ג' שהניח בצ"ע דברי רש"י (פסחים נ"ט) וז"ל. וראיתי לרש"י שכ' בפ' ת"נ. ולינה אינה פוסלת בראשו של מזבח כדאמרי' בפ' המזבח מקדש פ"ז א'. לד"ה לא ירד. דמשמע מדבריו דהאי דר' ישמעאל אתי אפי' למ"ד אם ירדו לא יעלו והוא תימא בעיני והוא נגד דברי התוס' הנ"ל יעו"ש והוא באמת קושיא חזקה. והנה מלבד זה דסותר לדברי התוס' קשה דהרי רש"י בעצמו (זבחים פ"ז) כתב בד"ה מקטיר והולך לעולם דאפילו אמרינן לינה מועלת בראש המזבח מסקינן להו במערכה שהרי פסולין שעלו לא ירדו ורבא אמר לא יעלו דה"ל פסולין דלינה מועלת וכיון דירדו לא יעלו ע"כ. א"כ מבואר מדברי קדשו של רש"י דלמ"ד לא ירד. אע"פ שנפסל בלינה. א"כ ע"כ הך דקאמר בש"ס מעלה ומלינה בראשו של מזבח הוא דוקא למ"ד אין לינה מועלת. א"כ דברי רש"י בעצמו סותרים אהדדי. ע"כ נראה לומר ולבאר שיטת רש"י וממילא יתורץ קושית התוס' שהקשו בזבחים שם. למ"ד מועלת א"צ קרא ע"ז. והוא דרש"י ז"ל חילק בדבר והוא דהא לכ"ע בלנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם כל זמן שלא ירדו. ואף דמזבח מקדש אפילו פסולין. עכ"ז דוקא בהקטר חלבים ואברים דכשרים כל הלילה ולנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם. אף דפסולין המה בלינה. והיינו כיון דאם ירדו לא יעלו. וכשרים להקטיר בלילה וכיון דלנו בראשו של מזבח נפסלו בלינה. ועכ"ז מקטיר והולך לעולם אף בפסולין. אבל אם עלו לראשו של מזבח דם אחר שקיעת החמה. דצריך להזות ביום דוקא. מהניא הלנה בראשו של מזבח. כיון דאי אפשר לזרוק בלילה ולא נפסל בלינה וביום המחרת ירד ולא יעלה ויזרוק ולא נפסל לכ"ע בלינה בראשו של מזבח כיון דאי אפשר לזרוק בלילה וכן אם אי אפשר להקטיר אחר תמיד של בין הערבים. ומעלה ומלינה בראשו של מזבח. כיון דאי אפשר להקטיר בלילה בכה"ג. כשמעלה בראשו של מזבח לא נפסל בלינה לכ"ע לא ירד. והא דכתב רש"י בזבחים (פ"ז) דאף דנפסל בלינה עכ"ז מקטיר לעולם בראשו של מזבח. והיינו דוקא כיון דיכול להקטיר בלילה הו"ל כאילו ירד. ולא מהניא הלנה בראשו של מזבח. ואע"פ כן מקטיר לעולם כמו בכל פסולין. אבל כשלא יכול לזרוק בלילה כמו הך דזבחים (נ"ו). או שאי אפשר להקטיר אחר תמיד מפאת עשה דהשלמה בכה"ג לכ"ע מהניא הלנה בראשו של מזבח ולא נפסל בלינה. ע"כ מקשה הש"ס שפיר בזבחים. אי קריב דם למחר כו'. והיינו לכ"ע. אף דקי"ל כרבא. בכה"ג כיון דאי אפשר לזרוק בלילה. לכ"ע כשהוא בראשו של מזבח לא נפסל בלינה. וזה הוא כוונת רש"י בפסחים לד"ה לא ירד. בכה"ג כיון דעלו לא נפסל בלינה לכ"ע. אבל בחלבים ואברים דיכול להקריב בלילה. אף דעלו לראשו של מזבח. כיון דיכולים להקריב בלילה הכל כמו אם ירד. ולא מהניא לינה בראשו של מזבח. אף דיכול להקטיר לעולם כמו כל הפסולין. ונפסלים בלינה. אבל כל שאי אפשר להקריב בלינה או מחמת הזריקה. או מחמת עשה דהשלמה. כל שעלו לראש המזבח לא נפסל בלינה לכ"ע. וניחא הסוגיא דזבחים (נ"ו ב') ופסחים (נ"ט א') לכ"ע אף לרבא. זה הוא שיטת רש"י והתוס' חולקים ע"ז. למ"ד לינה מועלת נפסל אף בכה"ג דאי אפשר להקריב בלילה. והא דרב פפא דפסחים הוא לרבה דוקא וכן בזבחים סוגית הש"ס שם ג"כ לרבה אבל לרבא לא צריך קרא. וא"כ שיטת רש"י לחלק בכה"ג. ואין סתירה מרש"י דזבחים (פ"ז) כלל. וכנ"ל החילוק:

והנה התוס' שם (זבחים נ"ו) בד"ה מנין. אחר שהקשו על רש"י למ"ד מועלת למה לי קרא כו'. וכתבו וכי תימא דאיצטריך קרא משום אימורים דקי"ל אם עלו לא ירדו וקמ"ל בדם דירדו ואליבא דמאן אי לר"ג האמר לא ירד אפילו בדם ואי לר' יהושע האמר אין מזבח מקדש פסולין שלא ירדו אלא בהקטרה. ודברי התוס' קשים להלום. הא כבר הקשו למ"ד מועלת א"צ קרא. א"כ מה יועיל אם עלו לא ירדו דהא לרבא אף דאם עלו לא ירדו. עכ"ז נפסל בלינה בראשו של מזבח. א"כ הקושיא במקומה:

ועוד מה זה שדחו בין לר"ג בין לר' יהושע דהא לר"ג בכל עניני פסול בדם אם עלו לא ירדו. ולר' יהושע עכ"פ בלן בדם לא ירד. כמבואר בש"ס (זבחים נ"א א') מפני מה אמרו לן בדם כשר. שהרי לן באימורים כשר כו' דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש וכן בש"ס זבחים (פ"ד י"ב). ור' יהודא מייתי לה מהכא מפני מה אמרו לן בדם כשר כו' וכיון דאין בלן בדם עסקינן. דלכ"ע לא ירד. אף לר' יהושע וכן פסק הרמב"ם כר' יהושע ואעפ"כ פסק בלן בדם אם עלו לא ירדו כר' יהודא. א"כ חוזר הכל אל הקושיא דלעיל לרבא אף דאם עלו לא ירדו אעפ"כ נפסל בלינה א"כ אי אפשר לזרוק הדם אחר שקיעת החמה דנפסל למחר בלינה וא"צ קרא ע"ז כקושית התוספות מתחלה א"כ מה זה קושיא וכי תימא:

והנה בתוס' (מנחות כ' ב') ד"ה נפסל כתבו גם כן אחר הקושיא למ"ד מועלת מאי איכא למימר ואין לומר דאיצטריך משום דקי"ל גבי דם אם עלה לא ירד הואיל ולן כשר באימורים ואם מעלהו ע"ג המזבח ה"א דיכול לזרוק משום דבהא פלוגתא דר"ג ור' יהושע דר' יהושע אמר ירד ור"ג אמר לא ירד. אם כי דברי התוס' במנחות מכוונים יותר במה שכתבו גבי דם אם עלה לא ירד. ונראה דט"ס הוא בתוס' זבחים. אבל הענין קשה להלום מה ענין ר"ג ור' יהושע בלן בדם. וגם קשה כנ"ל הא לרבא אף אם עלה לא ירד ועכ"ז נפסל בלינה א"כ הקושיא במקומה למה צריך קרא בדם דנפסל בשקיעת החמה לרבא. וכל הצעת דברי התוס' קשה להלום. על כן נראה לענ"ד לפרש הצעת התוס' כך דכתבו דאין לומר דאף לרבא דסבר דמועלת י"ל דוקא לפי האמת דנפקא לן מקרא ביום הקריבו את זבחו. דדם נפסל בשקיעת החמה ואי אפשר לזרוק למחר דנפסל בלינה א"כ ה"ה אימורים נפסלים בלינה לרבא אף דקי"ל אם עלו לא ירדו. אבל אי לא כתיב קרא דביום הקריבו ה"א כיון דחילוק יש בין לן דדם לשארי פסולי דם דבלן דדם קי"ל אם עלה לא ירד. ה"א דאין נפסל בלינה ג"כ. א"כ ה"ה אימורים דהא נפקא לן לן דדם מלן דאימורים. אבל כיון דגלי קרא דביום הקריבו דדם נפסל בשקיעת החמה ונפסל לינה א"כ ה"ה בכל הדברים דאם עלו לא ירדו נפסלים בלינה לרבא. א"כ הוי אתי שפיר דצריך קרא דביום הקריבו אף לרבא ג"כ. וע"ז דחו התוס' לר"ג דסבר בכל פסולי דדם אם עלו לא ירדו. א"כ אין חילוק בין לן דדם לשאר פסולים דדם. א"כ אין כאן חידוש בהך דאם עלו לא ירדו. ואע"פ כן סובר רבא דנפסל בלינה א"כ ע"כ אין זה מצד גילוי הפסוק כלל. אבל לר' יהושע כיון דכל הפסולים דדם אם עלו ירדו. רק בלן דדם אם עלה לא ירד י"ל באמת דצריך קרא ע"ז. דלא נפסל בלינה דדם נפסל בשקיעת החמה ומזה ילפינן אימורים ג"כ. וכוונת התוס' הניחא לר' יהושע אבל לר"ג דאין חילוק בין לן דדם לשאר פסולים. א"כ ע"כ בלא קרא סבירא ליה לרבא אף דאם עלה לא ירד עכ"ז נפסל בלינה וא"צ קרא על זה. א"כ קשה קרא דביום הקריבו למאי אתי לרבא וכקושית התוספות מעיקרא. כן נלע"ד לפרש דבריהם ויש קצת ט"ס בתוס' דצ"ז הניחא לרבי יהושע אבל לר"ג מאי איכא למימר. ועדיין לא ראיתי לאחד מהמפרשים שהעירו על דברי התוספות הנ"ל המוקשים. ואח"כ כתבו התוס' ואין לומר דאיצטריך משום דס"ד גבי דם לא נפסל בלינה משום כי היכי דאין חייבין עליו משום פיגול ונותר כמבואר בחולין (קי"ז) ובשאר מקומות. ודחו התוס' דהרי עצים ולבונה דאין חייבים עליהם משום נותר כו' ואפ"ה מיפסלי בלינה וכי תימא דילפינן מדם דילמא שאני דם דמתיר. והנה נ"ל ברור דטעם הרמב"ם פ"ד מהל' מעשה קרבנות דין א'. דכתב דכל הקרבנות אין מקריבין אלא ביום שנאמר ביום צוותו וגו'. ולפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקים דמים אלא ביום השחיטה. שנא' ביום הקריבו את זבחו. ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה כו'. נראה מבואר דסובר הרמב"ם דמפסוק ביום צוותו ילפינן לזריקה דפסול בלילה אלא דצריך קרא ביום הקריבו שיהיה ביום הזביחה ההקרבה. ולא ביום אחר. וע"כ צ"ל כיון דפסק כרבא למה לי קרא ע"ז. וצ"ל כמו שכתבו התוס' דה"א כיון דדם אין חייבים עליהם משום פיגול ונותר, לא נפסל בלינה ג"כ ולית ליה דחיית התוס' מעצים ולבונה דילפינן מדם והך דחיה של התוס' דשאני דם דמתיר לית לי' להרמב"ם והיינו ע"פ המבואר (בחולין קי"ז וביומא ס') דקאמר הש"ס לפגול א"צ קרא כל שיש לו מתירים ודם גופי' מתיר הוא. ועיקר ג' פסוקי' לנותר ולטמא ומעילה דאינו בדם. א"כ חזינן דאינו מטעם דדם מתיר הוא הא מהאי טעמא א"צ קרא לפיגול. וא"כ שפיר יש לומר דהא דלבונה אין חייבים עליו משום נותר ואפ"ה מיפסלי בלינה. היינו לאחר שגלי לן התורה קרא בדם דאי אפשר להקריבו למחר דמיפסל בלינה ילפינן שפיר לבונה מדם. אבל אי לאו קרא ה"א דאינו נפסל בלינה כמו שאינו בנותר וטמא. ודחית התוס' דדם מתיר הוא. אינו דהא מהאי טעמא א"צ קרא לפיגול. אבל הא דאינו בנותר וטמא אינו שום מעלה של מתיר כלל. א"כ ילפינן שפיר לפי האמת לבונה מדם אחר דגלי לן קרא בדם דנפסל בלינה כן נראה ברור לדעת הרמב"ם וזה פשוט. נחזור לענין. דמדעת רש"י והרמב"ם נראה מבואר דפירשו דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בה"ש. וא"כ הא דקאמר בפסחים (צ"ד) דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים הוי ד' מילין שהוא צאת הכוכבים כולם ברקיע ולא תלתא כוכבי לענין לילה דהוא רק תלת רבעי מיל מתחילת השקיעה דלא כר"ת וסייעתו והוא מוכרח מהא דהוריות ד' משל דסומכוס לאדם שהביא כפרתו ספק בה"ש כו'. דאי דם נפסל בתחילת השקיעה שהוא ג' מילין ורביע קודם בה"ש. א"כ בודאי לא נתכפר כקושית הש"א. וכן מהא דקאמר בש"ס (ברכות כ"ז אדרבא מדרב הונא ורבנן לא הוו מצלי עד אורתא. ש"מ דאין הלכה כר' יהודא דש"מ לרבנן הוי זמן המנחה עד בה"ש. ואי אמרת דדם נפסל בשקיעת החמה כסברת ר"ת א"כ בעוד היום גדול כבר כלה זמן מנחה כקושית הש"א. וכן הא דאמר רבי יוחנן (ברכות כ"ט ב') דמצוה להתפלל עם דמדומי חמה דנראה מבואר שהוא סוף השקיעה. ובפסחים מבואר דהוא זמן ד' מילין מתחילת השקיעה ואי דם נפסל בתחילת השקיעה הוא בעוד היום גדול. אך לשיטת הגאון החסיד ניחא. דהוא באמת בתחלת השקיעה ואז מתחיל בה"ש. וכל השקיעה אינה רק תלת רבעי מיל מעת התחלת השקיעה עד סוף והוא זמן בה"ש. וד' מילין של פסחים (צ"ד) הוא יציאת כל הכוכבים דהוא אחר ודאי לילה ג' מילין ורביע וכן מטין שיטת רש"י והרמב"ם. ובהכי ניחא דלא סתר רש"י אהדדי מהא דזבחים נ"ו שפירשו דהא דדם נפסל בשקיעת החמה. ולא מהניא הלנה בראשו של מזבח. ובפסחים צ"ד פירשו דדם נפסל בתחילת השקיעה דמתחילת השקיעה מתחיל תיכף בה"ש וכשיטת הגאון ואין סתירה בדברי רש"י. ומתורץ קושית הגאון ש"א כנ"ל. וכן הוא דעת הרמב"ם דפסק הא דעולא ובענין דם נפסל בשקיעת החמה היינו בלילה. ואין כאן סתירה כשיטת הגאון החסיד וכמבואר. ונבאר בס"ד להכריח שיטת הגאון החסיד בש"ע סי' רס"א והוא דהגאון בש"א בתשובה הנ"ל חתר לחלק דהא דדם נפסל בשקיעת החמה היינו שחיטת התמיד הוא בעוד היום גדול. אבל עשיית התמיד הוא עד הלילה וסיוע לשיטתו מדברי הרמב"ן על התורה בפ' בא. דכתב שם דזמן בין ערבים הוא שעה ורביע קודם הלילה. היינו מתחילת השקיעה. וכבר ביארנו לעיל טעם הרמב"ן דנקיט שעה ורביע ולא שעה וחומש. ותירצנו קושית הש"א על נכון. ועכ"פ בין הערבים הוא שעה ורביע קודם הלילה לכ"ע. ורבי יהודא ורבנן מחולקים בתמיד אי תעשה קאי על כל העבודות או על שחיטה דוקא יעו"ש שהאריך בזה הרבה. א"כ ניחא הא דזמן מנחה עד הערב לרבנן היינו נגד הקרבת התמיד שהוא עד הלילה. וכן בכל הקרבנות דדם נפסל בשקיעת החמה. הוא בסוף השקיעה לר"ת. דאז הוא קרוב ללילה. והיינו בכל הקרבנות דלא כתיב בין הערבים. רק בתמיד ופסח דכתיב בין הערבים הוא זמן השחיטה. דווקא בתחלת השקיעה שעה ורביע קודם הלילה. ולר' יהודא בתמיד כל עשייתו עד תחילת השקיעה. ע"כ גם זמן מנחה עד שעה ורביע קודם הלילה. ולא איפסק הילכתא אי כר' יהודא או כרבנן והוי ספיקא דדינא. אי תעשה קאי על כל עשיית התמיד או על השחיטה דילפינן מפסח דכתיב גבי שחיטה בין הערבים. כל זה הוא שיטת הגאון בש"א:

והנה הגאון בעל ש"א צירף דברי הרמב"ן לשיטתו דפירש דהא דפלג המנחה לר' יהודא הוא זמן בין הערבים הכתוב בתורה. והניח בצ"ע על הרמב"ם בפ"א דתמידין ומוספין תמיד של בין הערבים שוחטין משש שעות ומחצה עד סוף היום. וכן הא דכתב הרמב"ם בפ"א מהל' ק"פ. דשחיטת הפסח אחר חצות עד סוף היום. כיון דמספקא לן בש"ס אי הלכה כר' יהודא א"כ אין בין הערבים אלא עד פלג המנחה. וכיון דספיקא דאורייתא הוא, הוא לחומרא ומפלג המנחה אסור לשחוט התמיד ופסח. והנה מלבד מה שבררנו לעיל דהחשבון י"ב שעות של יום הוא מן הנץ עד תחילת השקיעה. אף לפי שיטת הש"א דפירש דהחשבון הוא מן ע"ה עד צ"ה. א"כ הך דקאמר ר' יהודא שעה ורביע הוא חלק אחד מעשרים קודם התחלת השקיעה ולהרמב"ן הוא חשבון מתחילת השקיעה. אלא דלעיל בררנו דהוא מכוון שעה ורביע בהסר תרי תלתי וע"פ חשבון י"ב שעות מן הנץ עד התחלת השקיעה שהוא י"ב שעות מהלך ל"ב מילין שהוא שעה ומחצה וכנ"ל. ועכ"פ בהודאת הגאון בעל ש"א. דהך פלג המנחה דר' יהודא הוא אינו חשבון תחילת השקיעה. א"כ אין זה ענין לדברי הרמב"ן כלל. דהרמב"ן כתב מתחילת השקיעה אף שהוא יום. כיון דכבר עבר הילוך החמה במערב והיא שוקעת ברקיע אז אינו זמן שחיטה מן התורה לפי שיטתו שפירש כשיטת ר"ת בענין ד' מילין של שקיעת החמה שהוא בעוד היום גדול. ולשיטת הש"א אינו תלוי בתחילת השקיעה. דהרי הוא חלק אחד מעשרים קודם השקיעה והוא תלוי בזמן פלג המנחה קטנה שהוא מתשע ומחצה ביום. והנה בש"ס פסחים בפ' ת"נ (נ"ח א') קאמר ר' יהושע בן לוי. בין הערבים חלקהו לבין שני ערבים שתי שעות ומחצה לכאן וב' שעות ומחצה לכאן ושעה אחת לעשייתו. ומקשה רבא מהא דע"פ נשחט בשבע ומחצה כו' אלא אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב כו' א"כ מסקנת הסוגיא דבין הערבים אין פירושו בין הערבים באמצע כ"א בתוך הערבים משעה שהתחיל החמה לנטות למערב עד סוף היום והוא פשטא דסוגיא ולא תלוי כלל בר' יהודא ורבנן דפליגי בפלג המנחה. ועכ"פ ברור דאין לר' יהודא דאמר דתמיד קרב והולך עד פלג המנחה אין זה ענין לדאורייתא כלל דכבר איפרך ריב"ל דפירש בין הערבים בתוך א"כ אם נאמר דלר' יהודא פלג המנחה הוא מדאורייתא א"כ ע"כ מפרש דמחלק הערבים לשתי שעות ומחצה ובתוך הערבים השני חצי מזה הוא זמן הקרבת התמיד א"כ ליתרץ ריב"ל דאנא דאמרי כר' יהודא ובפרט דלא איפסק הילכתא אי כר' יהודא אי כרבנן ובזמן המנחה. ועוד דאם נאמר דרבי יהודא מדאורייתא קאמר ע"פ המנחה א"כ אינו אפילו שיטת ריב"י דפירש בין הערבים בתוך הערבים ב' שעות ומחצה לכאן כו'. ולר' יהודא הוא פי' בין ערבים בתוך הערבים השני חצי חצי' וכיון דלכ"ע מתחיל מן תחילת שבע והסוף הוא עד חצי חציו השני' דהוא פלג המנחה. א"כ ע"כ פירש הערבים לחלק. א"כ איך תלוי הזמן של ערבים. בשלמא לריב"ל דהיה ס"ד דזמן התחלה של תמיד אחר שתי שעות ומחצה ע"כ כתיב בין הערבים. אבל כיון דזמן התחלת התמיד אחר חצות היום. ומה זה דחילק התורה על שני ערבים ולפרש דהסוף הוא בחצי חצי' השני לענין מאי מחלקינן הערבים לר' יהודא כיון דאין שום נ"מ בחצי הראשון. ועוד השעה דזמן עשי' בשלמא אם היא באמצע ניחא אבל כיון דהתחלת עשיה בחצות היום א"כ ענין בין הערבים לחלק לשנים לר' יהודא לאיזה כוונה ביארה התורה זאת אין זה אלא תימא לפרש לר' יהודא על פי' בין ערבים שבתורה שהוא פלג המנחה כשיטת הגאון ש"א ז"ל לפי המסקנא דפסחים שם. אבל ברור דר' יהודא דסבר דזמן הקרבת התמיד עד פלג המנחה הוא סייג מדרבנן ואינו מדאורייתא כלל וכיון שקבעו חכמים זמן התמיד בשמונה ומחצה ושעה אחת לעשייתו שהוא מדרבנן. ע"כ בשתי שעות ומחצה הנשאר חלק את זמן התמיד שלא יאחר יותר מפלג מנחה קטנה כיון דצריך זמן להקטרת הקטרת ונרות דהוא אחר תמיד של בין הערבים. ע"כ עשה סייג וגדר עד פלג מנחה קטנה אבל הוא הכל מדרבנן. והא דמייתי סייג לדבריו הגאון ש"א מהא דקאמר הש"ס בברכות (כ"ז א') הא דאמר ליה רב חסדא לרב יצחק התם א"ר כהנא הלכה כר' יהודא הואיל ותנן בבחירתא כוותיה הכא מאי אישתיק כו' ופי' לפי שיטתו דמספקא ליה בפירוש בין הערבים אם קאי על כל עשיות ומקשינן תעשה דבין הערבים לתעשה דבקר יעו"ש לפי שיטתו:

והנה לתרץ הדקדוק של הגאון ש"א מה זה תלוי בהא דפסקינן בשחרית כר' יהודא. לפי מה שכתבו התוס' בד"ה ת"ש יתפרש כפשוטו. דאין גורסין במשנה ר' יהודא אומר עד שבע שעות זמן תפלת המוסף וכתבו התוס' רבי למה לא הזכיר מחלוקת ר' יהודא בתפלת מוסף דכיון דנזכר במשנה מחלוקת ר"י ורבנן בתפלת שחרית ומנחה למה הניח לבאר שיטת ר"י במוספין ע"כ כתבו כיון דרבי בשחרית נראין לו דברי רבי יהודא דהלכה כמותו. וכן במנחה אין הכרע אם הלכה כר"י או כרבנן דעביד כמר עביד כו' ובמוסף אין הלכה כר' יהודא בלי ספק ע"כ עזב רבי בכוונה לשנות שיטת ר' יהודא במוספין דאין הלכה כמותו במוספין. וזה הוא כוונת הש"ס דקשה להו קושית התוס' למה לא קתני רבי במתניתין פלוגתא דרב יהודא במוספין לזה אמר לי' בשחרית ניחא דהלכה כמותו בודאי כר' יהודא הואיל ותנן בבחירתא כוותי' במנחה מאי מסתמא דעזב בתפלת המוספין לשנות דברי ר' יהודא מכלל דבהני תרתי הלכה כר' יהודא לזה השיב לו דהוי ספיקא דדינא. ע"כ עזב לשנות דברי ר' יהודא במוספין דבזה בודאי אין הלכה כמותו. וזה פשוט וברור ע"פ הנחת התוס' הנ"ל

ועכ"פ ברור הדבר דלר' יהודא זמן פלג המנחה, הוא רק סייג מדרבנן וזה הוא שיטת הרמב"ם בפ"א דתמידין ומוספין ופ"א דהלכות ק"פ ואין שום קושיא על הרמב"ם אף לדידן דקי"ל דעבד כמר עבד דכל זה הוא סייג מדרבנן. אבל מדאורייתא לכ"ע עד הלילה אלא דהרמב"ן סובר לפי שיטת ר"ת כיון דזמן השקיעה הוא ד' מילין מעת התחלת השקיעה אינו בין הערבים דכבר התחיל השמש לשקוע ואינה הולכת כלל בצד מערב ואינו זמן בין הערבים דפי' בין הערבים אינו בתוך הערבים באמצע אלא בהילוך הערב וכבר אינה הולכת החמה רק שוקעת ברקיע אף דהוא יום גדול לפי שיטת ר"ת אבל פירוש פלג המנחה דר' יהודא אינו כלל בפירוש הקרא דבין הערבים כפי מסקנת הש"ס פסחים. וריב"ל איפרך וכנ"ל רק סייג מדרבנן. והאמת הוא שעה ורביע קודם השקיעה לר' יהודא וכמו שבררנו לעיל דחשבון י"ב שעות עד התחלת השקיעה כמו שבררנו בין לשיטת התוס' בין לשיטת הרמב"ן ועדיין החמה הולכת שעה ורביע על כפת הרקיע בעולם:

וכן הא דקאמר בירושלמי ברכות לרבנן שנים ליום חלק את היום חצי לתמיד של שחר וחצי לתמיד של בין הערבים ור' יהודא דחולק על זה הוא מחמת דסובר דבקר הוא עד ארבע שעות וזה הוא מדאורייתא. אבל בין הערבים גם לרבי יהודא מדאורייתא הוא עד הערב ופלג המנחה הוא סייג (כנ"ל) ע"כ מפרש שנים ליום שני פרקליטין ליום מחמת תמיד של שחר. וגם לפ"ז יתפרש כפשוטו הא דקאמר ר"ח לר"י התם אמר רבי הלכה כרבי יהודא הואיל ותנן בבחירתא כוותי' הכא מאי והיינו דבשחרית מחולקת בדאורייתא. אבל בין הערבים דפליגי בדרבנן וגם רבי יהודא סובר מדאורייתא עד הלילה ורק משום סייג א"כ בתפלה ג"כ הי' להיות הלכה כרבנן כיון דגם ר' יהודא מודה דמדאורייתא כשר עד הערב. וע"ז השיב רב חסדא דאף על פי כן הוי ספק במנחה. אבל עכ"פ ברור דמדאורייתא אף לר' יהודא הוא עד הערב זמן התמיד וכן מוכח בתוס' ברכות (כ"ו ב') ד"ה עד פלג המנחה תימא מנ"ל הא בשלמא עד ט' ומחצה כו' וי"ל דרבי יהודא ס"ל דתפלה כנגד קטרת תקנו דכתיב וגו' ודברי התוס' אלו מבוארים בירושלמי אחר שאמר דזמן פלג המנחה י"א שעה פחות רביע לר' יהודא קאמר תמן תנינן ת"נ בח' ומחצה וקרב בתשעה ומחצה כו' ר' ירמיה בעי הכא את עביד מנחה ב' שעות ומחצה והכא את עביד מנחה ג' שעות ומחצה. אמר ר' יוסי לא הוקשה תפלת המנחה לתמיד של בין הערבים אלא לקטרת מה טעם תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. הרי מפורש בירושלמי כמש"כ התוס' דזמן פלג המנחה נגד קטרת לר' יהודא והיינו דרבי יהודא אינו חולק על רבנן בזמן תמיד דבכל היום בח' ומחצה ובע"פ מקדימין דזמנו מעת שינטו צללי ערב ונמשך זמנו כל בין הערבים שהוא הלוך החמה בצד מערב שהוא עד הלילה אלא דבכל יום נמשך זמן הקרבת הקטרת שהוא אחר תמיד של בין הערבים עד פלג המנחה. א"כ ע"כ צ"ל דהא דקאמר ר"י בברייתא עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה והיינו הקרבת תמיד שעליו השלם עם הקטרת שאחריו וכמבואר בתוס' ובירושלמי המבואר ועכ"פ מדאורייתא לכ"ע עד הערב. ועתה בס"ד נשלים לברר דע"כ בתחלת השקיעה אחר תלת רבעי מיל הוא לילה וד' מילין של פסחים צ"ד הוא אחר צאת כל הכוכבים. וכשיטת הגאון החסיד מוהרא"ו ז"ל מלבד הראיות המכריחות מהא דקי"ל מגילה ב' כל היום כשר כו'. וכן מהא דהוריות ד' שהביא הגאון ש"א וכן מהא דקי"ל תפלת הערב עד הלילה לרבנן דמבואר דהוא לילה ממש וכמש"כ הגאון בעל ש"א. ואי כדברי ר"ת דהתחלת השקיעה עד בה"ש הוא ג' מילין ורביע וכן הרמב"ן בעצמו כתב דמשעה שהתחיל לשקוע אינו בין הערבים לכ"ע וא"כ כל מה שכתב בין הערבים אסור מתחלת השקיעה והרי קטרת ג"כ כתיב בין הערבים ומבואר במנחות כ"ו דברים שדרכן ליקרב ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת כו' שמעלן ומקטירן עד בא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה דמקשה הש"ס לר' יוחנן דסבר שתצית האור ברובו והא עם בא השמש לא משכחת ליה ומשני כאן לקלוט כאן להתיר. והנה נחזי אנן אם נאמר דמבוא השמש הוא בתחלת השקיעה וכשיטת ר"ת דהוא עוד היום גדול דע"כ קתני קטרת בהך ברייתא ולמה כללן ביחד קומץ ולבונה עם קטרת דבקטרת דכתיב בין הערבים הוא בתחלת השקיעה אסור אף דעוד היום גדול ובקומץ ולבונה לא כתיב בין הערבים ותלי' הכל ביום שהוא עד סוף השקיעה לפי' ר"ת. ואיך כללן הברייתא ביחד שדיניהם חלוקים מאד. ואם נאמר לר"ת כל מה שדרכו להקריב ביום אסור מתחלת השקיעה איך יפרנס הך דהוריות דמבואר דוקא בה"ש אסור הוי ספק אם הורצה וכמו שהביא הש"א וכנ"ל. וכן משארי מקומות דמשמע דעד הלילה ממש מותר להקריב. וע"כ צ"ל דוקא בדבר שנאמר בין הערבים כגון בפסח או בקטרת או בתמיד אז אסור מתחלת השקיעה ואף שנאמר בתמיד. דוקא השחיטה אסור בתחלת השקיעה וכן בפסח. אבל ההקרבה מותר עד הלילה. אבל עכ"פ בקטרת לא שייך הך סברא דשם כתיב סתם בין הערבים יקטירנה. וא"כ איך כללם יחד בברייתא דדיניהם חלוקים בקטרת מתחלת השקיעה ובקומץ ולבונה עד סוף השקיעה ועוד בקטרת גופא דסבר רבי יוחנן בעינן שיצית האור ברובו בכל הקרבות וכיון דבאמת בתחילת השקיעה הוא עוד היום גדול וכבר קלט האור עם בוא השמש וכיון שעוד היום גדול והוא זמן רב עד בה"ש ויכול להצית האור ברובו עד בה"ש ומאן לימא לן דלא מהניא לר' יוחנן בכה"ג כיון דהתחיל להקטיר קודם התחלת השקיעה מאן לימא לן דסוף הקטרה וכש"כ להצית האור ברובו אינו כשר בעוד יום אף לאחר התחלת השקיעה. ועכ"פ בקומץ ולבונה הי' להיות להתיר השיריים כיון שהכל נקרב ביום שהוא זמן ג' מילין ורביע עד בין השמשות. ועוד משמע דעיקר הרבותא בברייתא דמעלן ומקטירן עם בוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה והיינו אף דקי"ל במנחות ע"ב דחביבה מצוה בשעתה דהרי הקטר חלבים ואברים דכשרים כל הלילה ולא היה ממתין בשבת עד שתחשך אעפ"כ מותר לכתחלה להעלות ולהקטיר עם מבוא השמש ומתעכלין והולכין כל הלילה ואם איתא דהתחלת הקטרה הוא בתחלת השקיעה הרי עוד היום גדול לעיכול עד הלילה לזמן בה"ש ומאי אשמעינן הברייתא אלא ע"כ הנכון דמזמן התחלת השקיעה התחיל בה"ש ואין חילוק בין קטרת ושארי דברים שקריבין ביום א"כ תיכף בתחלת השקיעה הוי ספק לילה ומתעכלין בלילה וקמ"ל הברייתא אף דחביבה מצוה בשעתה עכ"ז כיון שהתחלת השקיעה עם מבוא השמש לית לן בה אפי' לכתחלה וכן משמע לי מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מעה"ק שכתב בהלכה ג' אע"פ שמותר להקטיר אימורין ואברין בלילה כו' משתדלין להקטיר הכל ביום חביבה מצוה בשעתה ואח"כ בהלכה ד' כתב כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת מותר להקריבן עם מבוא השמש והם מתעכלין והולכין כל הלילה. והיינו דבזה מותר לכתחלה כיון דהתחיל ביום. ואם נאמר דצריך להתחיל בעוד היום גדול כפי שיטת ר"ת הרי מה לי עם מבוא השמש או באמצע היום כיון דכבר יש שעות להתעכל זמן רב בעוד יום עד בה"ש. אלא מוכרח דתיכף מתחיל בה"ש א"כ נתעכל הכל בלילה ואשמעינן רבותא דמותר לכתחלה כיון דהתחיל בעוד יום. ועכ"פ מדברי הרמב"ם ורש"י נראה בבירור דסברי דתיכף בהתחלת השקיעה מתחיל בה"ש ע"כ הא דדם נפסל בשקיעת החמה הוא בה"ש. וכן זמן הקרבת התמיד ופסח הוא עד הלילה להרמב"ם וכנ"ל. וכן רש"י אף דלא פירש בזבחים כפי' התוס' ואע"פ כן כתב בפסחים צ"ג ב' דזמן הפסח הוא כמו ה' או ד' מילין מתחלת השקיעה והוא אינו סותר בעצמו כלל כמו שהקשה הגאון ש"א שם רק דתיכף מתחיל בה"ש ד' מילין קודם צאת כל הכוכבים וכן מוכח מכמה סוגיות הש"ס הנ"ל:.

והנה נבאר בס"ד הירושלמי דפ' תמיד נשחט דקאמר על הא דאמר יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו אלא בין הערבים. רבי ירמיה בעי מאי חמית מימר בערב מאוחר או נאמר ערב מוקדם כיון דערב נקרא ג"כ שעה שינטו צללי ערב אחר חצות היום. אלא יאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים כבוא השמש מסייע לרבי ירמיה שם תזבח את הפסח בערב בערב אתה זובח כבוא השמש אתה אוכל אית תנויי תני בערב אתה אוכל כבוא השמש אתה זובח כו'. והנה בש"ס דילן (ברכות ט' ע"א) בין לרבי אליעזר בין לרבי יהושע דרשו כבוא השמש אתה אוכל דלא כאית תנויי תני דירושלמי. והנה ע"כ ר"א ור"י דס"ל כבוא השמש אתה אוכל היינו אחר צאת הכוכבים. א"כ התנא דדריש כבוא השמש אתה זובח היינו ע"כ קודם ביאת השמש. ולשיטת ר"ת קודם התחלת השקיעה אתה זובח וא"כ אין שום נ"מ בין התנאים. ובמאי פליגי. ואין לומר דהך תנא ס"ל בסוף השקיעה אסור בשעת בה"ש אבל מתחלת השקיעה עד בה"ש מותר לזבוח להך תנא והך דקאמר בש"ס פסחים (צ"ד) קודם ד' מילין של שקיעת החמה אינו זמן שחיטת הפסח היינו לר"א ור"י דאית להו כבוא השמש אתה אוכל. א"כ רבי ירמיה דירושלמי שלא אליבא דהלכתא. ועוד הו"ל לירושלמי לאסיק פלוגתא דתנאי בדינא דנ"מ בג' מילין ורביע לדינא ומשמעות הירושלמי במשמעות דורשין פליגי התנאים מחמת דלשון בערב אינו מוכרח שהוא מאוחר דילמא הוא מוקדם. ואם היא פלוגתא מחודשת הו"ל להירושלמי להזכיר הנ"מ לדינא. ע"כ המחוור כשיטת הגאון מוהרא"ו דמתחלת השקיעה הוא בה"ש רק דבין השמשות פלוגתא דרבי יהודא ורבי יוסי כד שלים בה"ש דרבי יהודא מתחיל דר' יוסי א"כ התנא דדריש כבוא השמש אתה זובח סבר כרבי יוסי ובשעת בה"ש דרבי יהודא מותר לזבוח ולהקריב הפסח לרבי יוסי והיינו כבוא השמש בהתחלת השקיעה כל זמן בה"ש דרבי יהודא דהך תנא סבר כר' יוסי אבל לשיטת ר"ת כיון דהתנאים דסוברים כבוא השמש אתה אוכל אם כן מתחילת השקיעה אסור לשחוט מחמת הטעם של הרמב"ן דבין ערבים משמע כל זמן הילוך החמה ולא זמן השקיעה אף דהוא יום גדול וכיון דהך תנא דסובר כבוא השמש אתה זובח א"כ מנ"ל למעט ולאסור בתחילת השקיעה כיון דהוא יום גדול כמו הילוך ג' מילין ורביע כיון דליכא מיעוטא מוקמינן אדינא עד בה"ש מותר לזבוח. וא"כ נ"מ גדולה ביניהם לדינא ואיך לא ביאר הירושלמי הנ"מ לדינא רבתי וגם רבי ירמיה איך יחלוק על כל התנאים ר"א ור' יהושע וכפי מסקנת הש"ס (פסחים צ"ד) המבואר דבתחלת השקיעה אסור לשחוט הפסח. אבל לשיטת הגאון מוהרא"ו ניחא שפיר דאין שום נ"מ לדינא. דלכ"ע מהתחלת השקיעה הוי בה"ש דרבי יהודא ולרבי יוסי מתחיל בה"ש שלו אחר דשלים בה"ש דרבי יהודא. א"כ רבי ירמיה דירושלמי הוא רק בא להסביר הטעם דמאוחר דבר שנאמר בו בין הערבים כבוא השמש. ולא ניחא ליה הטעם דקאמר בש"ס דילן יאוחר דבר שנאמר בערב ובין הערבים כקושיתו דילמא בערב מוקדם אבל לדינא אין שום מחלוקת בין התנאים אבל לשיטת ר"ת ע"כ מוכרח לעשות מחלוקת בין התנאים כיון דליכא מיעוטא דבין הערבים לומר בזמן ההילוך דוקא וכיון דכבוא השמש הוא זמן הזביחה א"כ עכ"פ כל התחלת השקיעה ג' מילין ורביע דהוא יום היה להיות כשר למ"ד זה. וכל הך מחלוקת לדינא לא הוו שתקי לבאר בפירוש. וגם רבי ירמיה איך יחלוק על כמה תנאים ויהי' הולך אחר תנא יחידאה אך לפי הנ"ל לשיטת הגאון החסיד מוהרא"ו כיון דאין נ"מ לדינא רק משמעות דורשין להסביר הטעם דיאוחר דבר היה נראה לרבי ירמיה יותר להסביר מהך דכתיב בין הערבים כבוא השמש וכנ"ל:

ועתה נשלים לבאר בס"ד ולהכריח שיטת החסיד הגאון ז"ל. והוא דהגאון בעל ש"א ז"ל הניח בתשוב' הנ"ל יסוד דר' יהודא ורבנן פליגי בהא דבין הערבים של תמיד לר' יהודא כל עשיית התמיד הוא עד בין הערבים ולרבנן דוקא השחיטה. אם שכבר בררנו דהך פלג המנחה דרבי יהודא הוא רק מדרבנן כמו שבררנו מהש"ס ותוס' וירושלמי וכן הוא דעת הרמב"ם וכו'. עכ"ז לפי הנחת הרמב"ן דבין ערבים הוא עד התחלת השקיעה אם כי פלג המנחה דרבי יהודא הוא שעה ורביע קודם התחלת השקיעה באמת וכנ"ל. ואף לפי שיטת הגאון ש"א הוא חלק אחד מעשרים קודם התחלת השקיעה. א"כ פלג המנחה דרבי יהודא אינו רק מדרבנן עכ"ז עכ"פ מתחלת השקיעה י"ל דהוי מדאורייתא. וכהנחת הרמב"ן בתורה וכנ"ל. אבל עכ"פ מה שבירר הגאון בש"א דלרבנן הוי הך בין ערבים דתמיד דוקא על השחיטה אבל הזריקה וההקרבה הוא עד סוף השקיעה שהוא בה"ש לדעת ר"ת. ומכח זה תירץ הקושיא החזקה מהא דחכמים דסברי עד הערב ממש הוא זמן מנחה והיינו נגד עשיית תמיד של בין הערבים לבד השחיטה וכמבואר בדברי קדשו. ונבאר בס"ד דהמחוור דלא כוותי' והוא כיון דקי"ל בפסחים (נ"ט ע"א) ובשארי מקומות דאין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים כ"א קטרת ונרות ופסח כו':

והנה התוס' כתבו בפ' ת"נ שם בד"ה יאוחר דבר אע"ג דתמיד תדיר איצטרך למיכתב דהא דהפסח קדים משום עליה השלם וכבר כתבו התוס' (במנחות מ"ט) דאינו אסור אחר תמיד של בין הערבים היינו אחר הקטרתו. אבל קודם הקטרתו אף שהוא אחר זריקתו ליכא איסור אפילו מדרבנן. ואם נאמר דהך בין הערבים דכתיב גבי פסח הוא רק בשחיטה כמש"כ הש"א וכן בין הערבים דתמיד הוא רק בשחיטה לרבנן א"כ איך קאמר בש"ס יאוחר דבר שנאמר בערב ובין הערבים דהא לאחר שחיטה אין כאן בין הערבים גבי פסח ועיקר האיסור של השלמה הוא אחר הקטרה ואיך כתבו התוס' דהא דפסח קדים משום עשה דהשלמה ש"מ דהך בין הערבים קאי על כל עשיית הפסח להתוס'. ואף לפי שכתבו התוס' ביומא כ"ט דאין חילוק בין אחר הקטרה לאחר זריקה והכל שוה לאיסור השלמה עכ"פ לאחר זריקה דוקא איכא עשה דהשלמה א"כ ע"כ מוכח דהך דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים גבי פסח קאי על זריקה ע"כ איצטרך קרא דהא דפסח קדים משום עשה דהשלמה וע"כ מוכח דהך בין הערבים קאי גבי פסח ג"כ על זריקה וכן כתבו מפורש ברש"י פסחים ס"א א' על המשנה ואם נזרק כשר שפי' רש"י ואם נזרק קודם לתמיד כשר אע"ג דאמרן לעיל נ"ט יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין ערבים וגו' לא מיפסל בהכי הרי מפורש דהך בין ערבים קאי על זריקה בפסח דלא כהש"א. אלא ש"מ דבין בפסח בין בתמיד של בין ערבים הוא קאי על שחיטה וזריקה וכיון דבפסח אמרינן דבין ערבים קאי על זריקה כש"כ בתמיד דכתיב סתם ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ולא כתיב גבי שחיטה כלום כמו בפסח דהך בין ערבים דכתוב מפורש גבי שחיטה ואעפ"כ אמרינן דקאי על זריקה ג"כ כש"כ גבי תמיד דכתיב סתם ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. ועוד כיון דקטרת שהוא אחר תמיד דכתיב גבי' גם כן בין הערבים ואמרינן דהוא כשר אחר תמיד ואם איתא דהך בין ערבים דתמיד דוקא לרבנן על שחיטה הרי יכול להקטיר קטרת בין שחיטה לזריקה דתמיד ואז יתקיים שניהם עשה דהשלמה ובין ערבים דקטרת ותמיד אלא ע"כ לכ"ע דהך בין ערבים דתמיד קאי על שחיטה וזריקה א"כ קטרת מאוחר אחר כל עשית התמיד של בין הערבים. ואם נאמר דבין ערבים הוא דוקא עד תחילת השקיעה כמש"כ הרמב"ן וכיון דתמיד קודם לקטרת והרי לכ"ע צריך להקריב התמיד קודם התחלת השקיעה דהרי צריך להקטיר קטרת אח"כ דכתיב ביה בין ערבים ג"כ וא"כ קשה איך אמרו לרבנן עד הערב והרי בתחלת השקיעה אסור לכ"ע להקרבת התמיד ואיך קאמר מדרב צלי של שבת בע"ש דכרבי יהודא סבירא ליה דהרי אף לרבנן הוי עוד יום גדול מתחילת השקיעה וכמבואר בש"א. וכיון דנתברר דבין הערבים קאי על זריקה ג"כ א"כ תפלת המנחה אינה עד הערב. אלא ע"כ מוכח כשיטת הגאון החסיד דבה"ש מתחיל מתחלת השקיעה וזמן תפלת המנחה עד בה"ש דהוא תחילת השקיעה וכנ"ל:

והדקדוק שדקדק הגאון בש"א. מהא דזבחים צ"א מהא דאיבעיא שם אם קדם ושחט לשאינו תדיר מי אמרינן כיון דשחיט מקריב ליה א"ד כו' ופשיט מהא דתנן שחט לפסח קודם לתמיד כשר ויהי' ממרס בדמו כו'. ודחי הש"ס דמיירי דקדם ושחט לתמיד ברישא ודייקא מהמשנה דקתני עד שיזרוק הדם א"כ נפשט היכא דשחיט לפסח ברישא דזורק לפסח ברישא. והקשה מהא דקי"ל יומא ל"ג ומנחות ל"ו עבורי דרעא אטוטפתא אסור אף דפגע בשל ראש תחלה ואין מעבירין על המצות כיון דכתוב בקרא בהדיא וקשרתם וגו' והדר והיו לטטפת כו'. א"כ ה"ה בפסח ותמיד כיון דיאוחר דבר שנאמר בערב ובין הערבים הוי כאילו כתוב מפורש. ואיך פשט מיניה לקדם ושחט לאינו תדיר וגם לפי המסקנא קשה ע"כ הכריח שיטתו דאחר שחיטת הפסח ליכא בין הערבים דלא קאי כ"א אשחיטה יעו"ש. אם שכבר ביארנו דרש"י בפסחים ס"א פירש דאף לאחר שחיטה שייך יאוחר בפסח דערב ובין ערבים קאי אף על הזריקה וכן מוכרח לפרש. כיון דרישא דמתניתין מיירי דשחט לתמיד ברישא כדיוקא דש"ס זבחים. א"כ הסיפא דמשנה ואם נזרק כשר קאי על רישא דנשחט התמיד ברישא ואם איתא דהך בין ערבים לא קאי על זריקה מאי רבותא דאם נזרק כשר אלא ע"כ כפי' רש"י דה"א כיון דיאוחר דבר שנאמר בערב ובין ערבים ואעפ"כ לא מיפסל בהכי דבין ערבים קאי על זריקה ג"כ וכיון דמבואר דהך דיאוחר דבר שנאמר בערב ובין ערבים אינו אלא לכתחלה ובדיעבד לא מיפסל כמבואר בסיפא דמתניתין א"כ מוכח מרישא שפיר לענין קדים ושחיט לשאינו תדיר דיקריב אינו תדיר כדיוקא דגמרא דעד שיזרוק דם התמיד דמשמע דוקא דקדם ושחט לתמיד אבל לא קדים יקריב לפסח קודם. א"כ מוכח שפיר מכח כש"כ דהא תמיד תדיר וגם בלא תדיר איכא לימוד דיאוחר הפסח שנאמר בו בערב ובין ערבים ואעפ"כ מוכח מהמשנה דאם קדם ושחט לפסח ברישא דיקריב ויקדים לתמיד כש"כ בתדיר ושאינו תדיר דאינו רק חד מעלה דאם שחיט לאינו תדיר דיקריב לאינו תדיר ברישא. והדמיון שדמה להא דתפילין של יד אינו דומה כלל דהתם מבואר בקרא וקשרתם והדר והיו לטטפות ש"מ דהקפידה התורה בפירוש אבל בכאן אינו רק סברא דמוכח כיון שנאמר שתי לשונות המאוחרי' בערב ובין ערבים ושפיר פשט הש"ס מכח כש"כ בתדיר ושאינו תדיר דהא בתמיד איכא תרי מעלות להקדים מעלת התדיר ומעלת הלימוד יאוחר דבר שנאמר בערב ובין ערבים. ואעפ"כ אם קדם ושחט הפסח יקריב ג"כ כדיוקא דש"ס ונפשט שפיר האבעי' ואדרבא מוכח מסיפא דמשנה ואם נזרק כשר דקאי על רישא דשחט לתמיד ברישא דבזריקה איכא ג"כ הך לימוד יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין ערבים וכפי' רש"י. וכן צ"ל דעיקר האיחור של בערב ובין ערבים קאי על זריקה כיון דמוכח מרישא דמשנה דאם קדם ושחט לפסח ברישא דיזרוק לכתחילה ג"כ את הפסח קודם כדיוקא דש"ס זבחים א"כ למה קתני בסיפא ואם נזרק כשר דקאי על רישא היכא דקדם ושחט לתמיד ברישא דדין הוא לזרוק התמיד תחלה ואם עבר וקדם וזרק הפסח כשר דאשמעינן דבדיעבד לא פסל הא מרישא שמעינן דכיון דאם שחט לפסח ברישא דיזרוק הפסח לכתחלה כש"כ בדיעבד דכשר אלא ע"כ דעיקר האיחור של בערב ובין ערבים קאי על זריקה וכיון דמרישא לא שמעינן אלא מדיוקא קתני בסיפא מפורש דאם נזרק כשר. אבל אם נאמר דהאיחור לא קאי על זריקה כמש"כ הש"א א"כ הך סיפא דאם נזרק כשר הוא מיותר כיון דכבר שמעי' מרישא דזורק אף לכתחלה היכא דקדם ושחט לפסח ברישא מפאת דאין כאן איחור בזריקה דבין ערבים לא קאי על זריקה א"כ מותר לכתחלה לזרוק הפסח היכא דקדם ושחט כמו בכל תדיר דקדם ושחט לשאינו תדיר והך סיפא מיותר דאם נזרק כשר. אלא ע"כ דבפסח שני מעלות איכא מעלת תדיר לתמיד ומעלה דמחויב להקדים התמיד דיאוחר דבר כו'. ע"כ קתני בסיפא מפורש דאם נזרק כשר דלא נטעה לפרש ברישא דמיירי דקדם ושחט לפסח ברישא ואעפ"כ צריך לזרוק התמיד תחלה. א"כ אף בדיעבד י"ל דפסול מחמת הקרא דיאוחר ע"כ קתני בסיפא ואם נזרק כשר. אבל לפי' הגאון ש"א דאין כאן שום מעלה יתירה על תמיד להקדים בזריק'. א"כ לאשמעינן במ"א בתדיר ושאינו תדיר דבדיעבד אינו נפסל ומוכח עכ"פ כפירש"י והך דיאוחר קאי על זריקה ג"כ ואשמעי' בסיפא דלא נטעי ברישא לפרש דמיירי דקדם ושחט לפסח ברישא א"כ ה"א דבדיעבד פסול מחמת דיאוחר קמ"ל בסיפא ואם נזרק כשר וכפירש"י ומוכרח דהך יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים קאי על זריקה וכנ"ל דלא כהש"א וכמבואר:

ועוד י"ל בס"ד דמוכרח לומר דהך דיאוחר דבר כו' קאי על זריקה ג"כ כפירש"י דאל"כ איך קתני ואם נזרק כשר אדרבא היה צריך לכתחל' לזרוק הפסח קודם התמיד כיון דכבר שחט התמיד קודם. דבזה מקיים העשה דהשלמה ואת התמיד אחר הפסח דכבר קיים הא דיאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין ערבים דמיירי הרישא דשחט התמיד. ובזריקה אדרבא לכתחלה יזרק הפסח תחלה ואח"כ התמיד ויהי' מקיים העשה דהשלמה בזריקה אלא ע"כ מוכרח כפירש"י דהך דיאוחר דבר כו' קאי ג"כ על הזריקה א"כ אשמעינן המשנה דאעפ"כ לא פסל אם זרק הפסח קודם וכנ"ל ומוכרח כפי' רש"י בלי פקפוק:

נחזור לענין בס"ד כיון דנתברר בראיות צודקות דבין ערבים ש בין בפסח בין בתמיד קאי על הזריקה ג"כ ולפי הסוברי' כשיטת ר"ת א"כ בעת התחלת השקיעה אז לא נקרא בין ערבים כיון דכבר התחילה השמש לשקוע ואינה מהלכת א"כ מוכרח הדבר כפי שיטת הגאון החסיד דבה"ש מתחיל בהתחלת השקיעה. וכן הוא בלי ספק שיטת הרמב"ם ורש"י דהא להרמב"ם התמיד וקרבן פסח מותר להקריב עד הלילה ואם איתא כשיטת ר"ת הי' לאסור עכ"פ מתחלת השקיעה דהוא עוד היום גדול כמו שלשה מיל ורביע. וכן מוכרח מדברי הרמב"ם פ"ד מה' מעשה הקרבנו'. וכן מהא דקטרת דמקטיר עם מבוא השמש ונתעכלין כל הלילה דמשמע דהוא קרוב לבה"ש ואם איתא לשיטת ר"ת הרי בקרת נאמר בין ערבים וכפי שהוכחנו לעיל מהא דמנחות כ"ו באריכות. אלא ע"כ דהרמב"ם סובר כשיטת החסיד הגאון דתיכף מתחיל בה"ש לר' יהודא, וניחא הסוגיא דפסחים צ"ד וכן הוא שיטת רש"י דפסחים צ"ד פי' דהא דדם נפסל בשקיעת החמה בתחלת השקיעה ובזבחים פרש"י דהך קרא דביום הקריבו את זבחו קמ"ל דלא אמרינן דמעלה ומלין בראשו של מזבח. וכבר נתקשה הגאון ש"א ואמר שרש"י סותר בעצמו ולפי שיטת הגאון החסיד אין שום סתירה וכן מהא דתפלת המנחה עד הערב לחכמים וכבר הוכחנו דהך בין ערבים דתמיד קאי על זריקה ג"כ ואף בפסח קאי ג"כ על זריקה דלא כהש"א א"כ מוכרח שיטת החסיד דבה"ש מתחיל מתחלת השקיעה בלי פקפוק וכיון דדעת רש"י והרמב"ם כן והסוגיא מכרעת כן מכמה מקומות בש"ס הוא יתד שלא תמוט והסכמת הגאון החסיד בטוחה. וגם נתברר דהחשבון של י"ב שעות הוא מן הנץ עד התחלת השקיעה וכנ"ל מהתוס' והרמב"ם והרמב"ן והאמת יורה דרכו:

ודע דלפי שנתברר בס"ד דחשבון י"ב שעו' הוא מהנץ עד תחלת השקיעה. א"כ צ"ע הא דקאמר בש"ס ברכות ג' ב' לר' נתן הא דקאמר קדמו עיני אשמורות כו' שית דלילה ותרתי דיממא וכו' כיון דשית דלילה הוא עד עמוד השחר כדמוכח בברכות ג' א'. למאן דגני בבית אפל בתוס' שם כמש"כ המ"א בסי' נ"ח א"כ הך שעה ומחצה דמן ע"ה עד הנץ או שעה וחומש אינו בחשבון והיינו כיון דקי"ל בברכות ט' א' כר"ע דמן ע"ה עד הנץ יכול לקרות ק"ש של ערבית ג"כ בשעת הדחק והוא זמן לק"ש דערבית ושחרית ע"כ אינו בחשבון וכיון דעכ"פ תרי משמורות הוי אלא דיש יותר על תרתי משמורות לית לן בה ע"כ שפיר קאמר הקרא קדמו עיני אשמורות כיון דאינו פחות משני משמורות אף דהוי יותר לית לן בה כיון דליכא ג' משמורות לית לן בה היתרון של שעה ומחצה או שעה וחומש. וכן משמע פשטא דמשנה ברכות ט' ב' דקאמר זמן התחלת ק"ש דשחרית משיכיר בין תכלת ללבן. ור"א סובר בין תכלת לכרתי וגומרה עד הנץ החמה. וע"ז קאמר ר' יהושע עד שלש שעות. ואם נאמר דרבי יהושע סובר עד שלש שעות מן עמוד השחר הרי לא נזכר לא בת"ק ולא בר"א זמן התחלת דק"ש דשחרית כ"א שיכיר בין תכלת ללבן או בין תכלת לכרתי ועמוד השחר אינו נזכר במשנה כלל, אבל אם נאמר דרבי יהושע קאי על נץ החמה ניחא דהתנאים הת"ק ורבי אליעזר סוברים דגומרים עד הנץ החמה וע"ז קאי רבי יהושע דמן הנץ החמה עד שלש ושעות ובפרט לפי הגורסים במשנה וגומרה עם הנץ החמה, וע"ז קאי רבי יהושע עד שלש שעות מן הנץ החמה, אבל עמוד השחר לא נזכר במשנה לא בהתחלת הזמן ולא בסוף בין לת"ק בין לר"א:

עירובין ל"ה א' משנה נתגלגל חוץ לתחום כו' עד סוף הסוגי' ל"ו א', במשנה ר"מ ורבי יהודא סוברים ספק עירוב ה"ז חמר גמל ורבי יוסי ור"ש אומרים ספק עירוב כשר, והנה בברייתא שהביא הש"ס ל"ו א' כיצד אמר ר' יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת וכו' אבל עירב בתרומה ספק טהורה ספק טמאה אין זה ספק עירוב כשר. והנה אם ראה שנזרקה טומא' בין השמשות על העירוב והספק הוא בזמן אם הוא יום או לילה לא נתבאר איך סבר רבי יוסי והנה לפי מה שכתבו התוס' בשבת ל"ד ב' ד"ה שניהם קנו עירוב דהיכא שהניחו בין השמשות או שנאכל בין השמשות לא מכשר. א"כ ה"ה בראה שנטמא בה"ש אין כאן חזקה ולא מכשר רבי יוסי כיון דאיכא חזקה דהעמד אדם על תחום ביתו דוקא ספק מבעוד יום נטמא ספק משחשיכה אמרינן אוקמא בה"ש אחזקה קמייתא וטהורה היא והשתא משחשיכה נטמא כמש"כ רש"י בסוגיין אבל אם ראינו שנטמא בה"ש אין כאן חזקה והוי ספק על זמן והעמד אדם על תחום ביתו ואין זה ספק עירוב שכשר לרבי יוסי. ובזה מתורץ הצ"ע שהקשה הגאון החסיד רבי עקיבא איגר זצללה"ה בגליון הש"ס על הא דקאמר הש"ס דהיה עליו שרץ כל בין השמשות, אי הכי בהא לימא ר"י ספק עירוב כשר דלוקמא בפשיטות דנפל בתוך בה"ש יעו"ש, ולהנ"ל ניחא דבאמת הסוגיא קשה להלום לפי פי' רש"י ותוספות דהיה עליו שרץ בה"ש דודאי איטמא מבעוד יום איך ס"ד לספק בכהנ"ל וגם קשה מה שהקשו התוס' בד"ה בהא לימא דה"מ למיפרך בהא לימא ר"מ ור"י ה"ז חמר גמל אלא דעדיפא פריך, אך באמת י"ל דזה הוא הפירוש בש"ס ר' ירמיה אמר משנתנו שהיה עליו שרץ כל בה"ש, ירצה כיון דלר' יוסי קיימינן ובה"ש דר' יוסי כהרף עין אחר דשלים בה"ש דר' יהודא כמבואר בשבת ל"ה א' ואינו בשהיות זמן א"כ אם נפל השרץ בה"ש דרבי יוסי הרי הוא כל בה"ש והיינו שנטמא בה"ש דרבי יוסי וכקושית הגאון מוהרע"א ז"ל זה הוא תירוץ ר' ירמיה וע"ז מקשה הש"ס שפיר אי הכי בהא לימא רבי יוסי ספק עירוב כשר, היינו כיון שנטמא בה"ש אין כאן חזקה והעמד אדם על תחום ביתו, אבל לרבי מאיר ור"י הוי שפיר ספק חמר גמל, וזה ברור ואמת בפירוש הש"ס ומתורץ קושית הגאון הנ"ל היטב. דבאמת זה הוא תירוץ ר' ירמיה דנטמא בה"ש דר' יוסי והיה עליו שרץ כל בה"ש דרבי יוסי דהוא כהרף עין. ואין כאן חזקה לרבי יוסי וכנ"ל:

ועוד יש להעמיס בכוונת תירוץ רבי ירמיה דהי' עליו שרץ כל בה"ש דהיינו דהניח העירוב מבעוד יום ונטמא בה"ש. והיינו ע"פ שפסק רבינו יונה והביאו הרא"ש בשבת פ"ב סי' כ"ב דוקא הניח העירוב מבעוד יום ונאכל בה"ש הוא דהוי עירוב לענין עירובי חצרות לדעת הרא"ש שם. אבל אם עירב עליו בה"ש ונאכל העירוב בה"ש לא הוי עירוב ולא אמרינן דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה יעו"ש. ע"כ מדייק הש"ס דהיה עליו שרץ כל בה"ש וירצה דהניח העירוב מבעוד יום ונטמא בה"ש. ואעפ"כ קאמר הש"ס לר' יוסי לא הוי עירוב דאין כאן חזקה. אבל אם עירב בה"ש ונטמא בה"ש לכ"ע לא הוי עירוב אף בעירובי חצרות וכשיטת רבינו יונה הנ"ל. ועכ"פ הפירוש בש"ס דהיה עליו שרץ בה"ש כולו וירצה דנטמא בה"ש ולא שנטמא מבעוד יום ואפ"ה לרבי יוסי לא הוי עירוב דאין כאן חזקה וכנ"ל. ובסמוך בס"ד יתבאר לתרץ שיטת רש"י והרמב"ם בשבת שם דפירשו בעירובי תחומין:

בש"ס וסבר רבי מאיר ספיקא לחומרא והתנן טמא שירד לטבול ספק טבל ספק לא טבל ואפילו טבל ספק במ' סאה כו' וכן שני מקואות באחת יש בה מ' סאה ובאחת אין בה מ' סאה טבל באחת מהם ואינו יודע באיזה מהם טבל ספיקו טמא בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין או שנפלו על ראשו כו' וירד לטבול ספק טבל ואפילו ודאי טבל ספק טבל במ' סאה כו' וכן שני מקואות באחת יש בה מ' סאה ובאחת כו' ספיקו טהור ור' יוסי מטמא ומתרץ הש"ס דסבר ר"מ תחומין דאורייתא:

והנה ע"כ מדמקשה הש"ס מדר' מאיר אדר"מ ולא מקשה בפשיטות כיון דס"ד דר"מ סבר תחומין דרבנן הו"ל להכשיר בספק כמו בכל ספק דרבנן. אלא ע"כ דהש"ס סבר דכאן הוי חזקה לחומרא וכפירוש רש"י בהסוגיא דהעמד אדם על תחום ביתו. רק דמקשה דר"מ אדר"מ דסבר בדרבנן אף דאיכא חזקה לחומרא ספיקו טהור כמו בכל טומאה קלה וספק טבל וכמבואר. והקשה הש"ס ורמי דאורייתא אדאורייתא מהא דנגע באחד בלילה דמטהר ר"מ בר"ה דאוקמי' אחזקה קמייתא והקשו בתוס' בד"ה אמר ר' ירמיה הא במתניתין איכא חזקה דתחום ביתו נגד חזקה דמעיקרא:

כתב הריטב"א בשם התוס' דכיון דודאי עירב ואין הספק אלא אם נטמא העירוב הא נפיק גברא מחזקת ביתו ואוקמינן את העירוב בחזקת טהרה שהיה בשעת קנית העירוב. וכ"ז דוקא שהספק היה אחר בה"ש. אבל כשנפל הספק בה"ש א"כ בשעת קניית העירוב נפל הספק הוי שפיר חזקה דתחום ביתו. כן צ"ל לחלק לפי תירוץ הריטב"א שהביא בשם התוס' ובתוספתא שלפנינו ליתא זאת ואולי הוא ט"ס וסברת עצמו הוא דבאמת דוחק פי' התוס' דהש"ס מתרץ אפי' סבר ר"מ תחומין דרבנן כיון דהקושיא היא מן דאורייתא אדאורייתא:

והנה עכ"פ לדידן דקי"ל תחומין דרבנן ולפי שפסק הרמב"ם בפ"י מהלכות מקוואות הלכה ו' כר"מ בספק טבל בטומאה קנה ספיקו טהור. א"כ אף דהספק הוא בשעת קניית העירוב כגון דנטמא בה"ש או דנאכל העירוב בין השמשות כיון דהוא ספק לילה הוי כמו ספק טבל בטומאה קלה וספק עירב כשר א"כ מתורץ קושית התוס' בשבת שם על רש"י דפירש על הא דאמר רבא דאם נאכל העירוב בה"ש דשניהם קנו העירוב דהוי כעירובי תחומין אף דרבי יוסי סבר בכה"ג לא הוי עירוב היינו דרבי יוסי לשיטתו דסבר בספק טבל בטומאה קלה דהוא טמא ע"כ גם בעירוב מעמידין על חזקת תחום ביתו כיון דהספק הוא בשעת קניית העירוב אבל לדידן דקי"ל כר"מ אם נאכל העירוב בה"ש הוי שפיר ספק עירוב דכשר כיון דקי"ל דתחומין דרבנן. והא דפסק הרמב"ם בפ"ו מעירובין אם עירב בתרומה שהוא ספק טמאה אינו עירוב היינו משום שאינה סעודה הראוי מבעוד יום וכן מבואר במ"מ שם הלכה י"ג להכי בהלכה י"ג פסק הרמב"ם דאם נאכל העירוב בה"ש ספק עירוב כשר היינו לשיטתו שפסק בטומאה קלה אם ספק טבל דטהור כר"מ ומתורץ שיטת רש"י והרמב"ם ועיין מגיד משנה שם. והרשב"א שהקשה ע"ז מהא דספק טמאה ספק טהורה היינו דהרשב"א לשיטתו שפסק בתשובה סי' ת"א כר' יוסי בספק טבל בטומאה קלה א"כ בנאכל העירוב בה"ש ג"כ לרבי יוסי אינו עירוב וכנ"ל בנטמא בה"ש. אבל לדעת הרמב"ם שפסק במקוואות כת"ק שהוא ר"מ אם בנפל הספק בה"ש בין שנאכל העירוב בה"ש או שנטמא הוי ספק עירוב כשר לדידן רק בעירב בתרומה שהוא ספק טמאה כיון דבשעת העירוב אין סעודה הראוי כמו אם היו לפניו שתי ככרות אחת טמאה ואחת טהורה ואינו יודע באיזה משתיהן ואמר עירובי בטהורה בכ"מ שהוא אינו עירוב שאין כאן סעודה הראויה לאכילה כמבואר בש"ס בסוגין ל"ו א'. וכן הרמב"ם כללן יחד בהלכה ט"ו. לפ"ז מתורץ מה שהקשה הרב המגיד שם בהלכה י"ג על הרשב"א דפירש הך דשבת ל"ד בנאכל עירוב בה"ש דבערובי חצרות מיירי כפי' התוס' וכתב בדין אם עירב בערובי חצרות ספק טמאה ספק טהורה שאינו עירוב וכתב בדין בה"ש בערובי תחומין שאינו עירוב ולמדו ממה שאמרו בתרומה ספק טמאה שאינו עירוב ואומר אני לדבריו ערובי חצרות יוכיחו עכ"ל המ"מ. ובאמת י"ל דהרשב"א לשיטתו דסובר בטומאה קלה ספק טבל דטמא כר' יוסי וכנ"ל. א"כ לר' יוסי א"צ לשום טעם אחר בספק טמאה ספק טהורה רק מחמת דנפל הספק בעת העירוב ומעמידין לאדם על תחום ביתו. א"כ ג"כ בספק כזה שנאכל בה"ש ג"כ לא הוי עירוב וכן מוכרח בש"ס עירובין ל"ו א' דמתחלה הביא הש"ס הך ברייתא דאם עירב בתרומה ספק טמאה דלא הוי עירוב לר' יוסי ואח"כ מבעי' רב שמואל בר יצחק בעירב בשתי ככרות אחת טמאה כו' ואמר ערבו לי בטהורה בכ"מ שהיא דתיבעי לר"מ ולרבי יוסי ולא פשט מהא דספק טמאה ספק טהורה. אלא דפשט מסברת עצמו דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום מכלל דשם איכא טעמא אחרינא לר' יוסי משום כיון דבשעת קניית העירוב הוי ספק ולא מהני לרבי יוסי כמו בספק טבל בטומאה קלה וה"ה בנאכל עירוב בה"ש או נטמא בה"ש ג"כ לא הוי עירוב לרבי יוסי אלא דהרמב"ם לשיטתו לפי המסקנא דפשט דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום. אף דפסק כר"מ בספק טבל עכ"פ עכ"ז בעירב בספק טמאה אינו עירוב מחמת טעם השני מדלא הוי סעודה הראויה א"כ לפ"ז לדינא פסק הרשב"א שפיר בעירב בספק טמאה בעירובי חצרות דלא הוי עירוב דגם שם בעינן סעודה הראויה מבעוד יום. אבל בנאכל בה"ש בעירובי חצרות דקיל טובא אף הספק מותר דלא שייך שם סברת העמד אדם על תחום ביתו בעירובי חצרות א"כ בכל ספק הוי עירוב. אבל בספק טמאה כיון דאינו נאכל מחמת ספק לא הוי סעודה הראוי' מבעוד יום דזה שייך אף בערובי חצרות. אבל בנאכל בה"ש כיון דהוי ספק יום או לילה ומבעוד יום הי' העירוב קיים או שנטמא בה"ש בספק זה בעירובי חצרות הוי עירוב ואין הפסקים סותרים לשיטת הרשב"א שפסק כרבי יוסי בספק טבל בטומאה קלה. ועיין רמב"ם סוף פ"א דעירובין דסובר דגם בעירובי חצרות בעינן סעודה הראויה מבעוד יום א"כ שפיר הפסקים דהרשב"א ולא קשה קושית המ"מ על הרשב"א אבל הרמב"ם לשיטתו סובר בערובי תחומין ג"כ בעירוב שנאכל בה"ש או שנטמא בה"ש הוי ספק עירוב דכשר אף דאיכא חזקת תחום ביתו כמו בספק טבל בטומאה קלה וכנ"ל דפוסק במקוואות כר"מ:

ועתה נבוא בס"ד לבאר הך דין ספיקא דרבנן באתחזק איסור דהש"ך בסי' ק"י אות ך' כתב דאף דמדברי הרשב"א בתשובה סימן ת"א נראה דדוקא בדבר שעיקרו מדאורייתא הוי לחומרא אבל לאידך שינויא הוי אפילו בדבר שאין עיקרו מדאורייתא אסור והרשב"א בתשובה לא כתב רק שינויא קמא היינו להשואל והנו"ב בי"ד סי' ס"ד חולק על הש"ך ואומר דלכל התרוצים אינם מחמירין כ"א בדבר שעיקרו בדאורייתא אלא דאידך שינויי סוברים לרבי יוסי תחומין י"ב מילין דאורייתא א"כ אף בתחומין הוי עיקרו דאורייתא יעו"ש וכן נראה קצת מהריטב"א בחדושיו דאם נאמר די"ב מילין מן התורה הוא עיקרו מן התורה. והנה באמת כל יסוד הרשב"א בתשובה שם משום דקי"ל כר' יוסי וע"ז חולק הרמב"ם בפ"י מה' מקואות הלכה ו' ופסק כר"מ דהוא הת"ק דפ"ב דמקואות משנה ב' וכן הפר"ח בסי' ק"י השיג על הש"ך בזה. ובאמת תמיה קיימת על הרשב"א בתשובה שם הא קי"ל בכה"ג הוי סתמא היכא דמחלוקת בצדה כמבואר בש"ס ביצה גבי שבת סתם לה תנא כר"ש אף דחולק שם רבי יהודא במשנה וכמש"כ התוס' ביבמות מ"ב ובביצה שם ובשארי מקומות דהוי כרבים נגד יחיד. וכן בש"ס שבת ס"פ כל הכלים קכ"ו ב' נגר הנגרר נמי סתמא הוא אף דשם בעירובין ק"ב חולק במשנה ר' יהודא וכן פסק הרי"ף מפורש בפ' כל הכלים קכ"ד ב' כת"ק כל הכלים הנטלים בשבת שבריהן נטלים ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה אע"ג דפליג שם ר' יהודא במשנה דסובר שיהיו עושין מעין מלאכתן כמבואר בהרי"ף שם באריכות וכן הוא פסק מוסכם מכל הפוסקים ובטוש"ע א"ח סי' ש"ח סעיף ו' בלי שום חולק. א"כ הוא יתד תקוע לפסוק כת"ק אף שהוא רבי מאיר והוי סתם משנה. א"כ ברור דהלכה כר"מ דמקואות ודלא כר' יוסי וקשה על הרשב"א מכל הסוגיות והלכות פסוקות. ועל צד הדוחק נאמר דהרשב"א שכתב שם היינו לשיטת הבעל הלכות דאמר משמיה דרב צמח גאון דהלכה כר' יהודא וכן משמע בש"ס יבמות מ"ב דר' יוחנן אית ליה ג"כ בכה"ג לא הוי סתמא ועיין ריטב"א בחדושיו ביבמות שם ובירושלמי יבמות שם. אבל כבר השיג הרי"ף שם על הגאון א"כ ברור לדידן דקי"ל כר"מ ודלא כר' יוסי והרשב"א אגב שיטפי' להשואל נקיט שיטת הקדמונים ולית הילכתא הכין וקי"ל כר' מאיר וכפסק הרמב"ם ומוכרע מכמה שיטות הש"ס ומכל הפוסקים וזה ברור. לפ"ז כיון דקי"ל כר' מאיר בטומאה קלה אף דאתחזק איסור טהור א"כ אף במקום שאית ליה עיקר בדאורייתא ג"כ ספיקו לקולא כדמשמע פשטא דש"ס דילן בעירובין דקאמר לר' יוסי דסובר שעיקרו מדאורייתא לחומרא מכלל לר"מ אף בזה לקולא וכן כתב המ"ל בפ"ד דבכורות דהעלה לפי דקי"ל כר"מ אף בדבר שעיקרו מהתורה אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אף דאתחזק איסורא. וראיתי להגאון בעל ס"ט בשיורי טהרה בסוף הספר בדף ק"ט דאף להרמב"ם דפסק כר"מ י"ל בדבר דאתחזק איסורא ועיקרו מן התורה מחמרינן כמו באב הטומאה שהוא מד"ס. וכן ראיתי לגדול אחרון הגאון בעל חוות דעת דתפס בפשיטות כן בסי' ק"י כיון דמבואר בראב"ד פ"י ממקואות וכן כתב הכ"מ והמ"ל דהרמב"ם מודה באה"ט מד"ס דהוא טמא א"כ בולד הטומאה דרבנן דהוי תרי דרבנן דהטומאה הוא דרבנן וגם האדם אינו מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה דאורייתא אלא דרבנן משא"כ באב הטומאה דרבנן יעו"ש. והנה באמת פשט הסוגיא דעירובין עומד לנגדו דקאמר לר' יוסי דמטמא דוקא בעיקרו מדאורייתא מכלל לר"מ אף בעיקרו מדאורייתא מטהר וכן מבואר בתשובת הרשב"א סי' ת"א הנ"ל דוקא משום דפסק כר' יוסי וכן במ"ל פ"ד מבכורות אף דסובר בפ"י מהלכות מקואות דהרמב"ם מודה באה"ט מד"ס לחומרא ואעפ"כ העלה שם דאף דעיקרו מדאורייתא מקילין לר"מ א"כ יהי' סותר בעצמו:

והנה באמת הגאון בעל ס"ט שגג בדברי התוס' עירובין ל"ה ב' בד"ה ספיקו טהור דר"מ בר"ה איירי כדתני בתוספתא וסבר הרב דקאי על ר"מ דפ"ב דמקואות ובאמת ט"ס הוא וקאי על ר"מ דנגע באחד בלילה דזה מבואר בתוספתא פ"ה דטהרות. אבל הך דפ"ב דמקואות מיירי בין בר"ה בין ברה"י ועיין נו"ב סימן ס"ד דהשיב כן להשואל בפשיטות. ובאמת כן הוא דלא נמצא בשום תוספתא על הך דפ"ב דמקואות אדרבא מבואר בהיפך בהמשנה דהש"ס בעירובין קיצר המשנה וז"ל המשנה הטמא שירד לטבול ספק טבל כו' מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג בין בר"ה ובין ברה"י טמאות בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלים טמאים כו' ספיקו טהור ר' יוסי מטמא שר"י אומר כו' א"כ מבואר דקאי בין בר"ה ובין ברה"י:

ועתה נחזי אנן בהך משנה י"א דפ"ד דטהרות ספק ידים ליטמא ולטמא ולטהר כו' ספק רה"ר טהור ספק ד"ס אכל אוכלים טמאין כו' ספיקו טהור אבל דבר שהוא אב הטומאה מד"ס ספיקו טמא דע"כ מיירי ברה"י דבר"ה אף בספק דאורייתא ספיקו טהור דהא הרמב"ם בפי' מפרש דספיקו טמא איירי אף בספק נגיעה באה"ט מד"ס טמא וע"כ ברה"י מיירי וזה א"צ לפנים. א"כ לפ"ז נחזי אנן במשנה פ"ב דמקואות דמיירי בין בר"ה בין ברה"י וקאמר בד"א בטומאה חמורה ופי' רש"י בסוגין דעירובין שנטמא בטומאה המטמאתו מן התורה כגון באב הטומאה ופשט הלשון משמע דמיירי בטומאה דאורייתא וכן המ"ל עמד על הר"ש והרע"ב וכן התויו"ט דהא מבואר באה"ט מד"ס ג"כ טמא. אבל באמת ניחא דלכאורה קשה הדיוקים במשנה דאם נאמר דטומאה חמורה הוא מדאורייתא א"כ מה דסיים בסיפא אבל בטומאה קלה כגון אכל אוכלים טמאים כו' ולא קאמר רבותא יותר באה"ט מד"ס לפי פירוש רש"י דטומאה חמורה מיירי באה"ט מן התורה וכבר עמד ע"ז בעל ס"ט. אבל באמת ניחא דהך דפ"ד דטהרות דקתני באה"ט מד"ס ספיקו טמא דמיירי אף בליטמא ע"כ מיירי ברה"י וכיון דפ"ב דמקואות מיירי המשנה בין בר"ה בין ברה"י אעפ"כ ברישא מיירי שפיר דוקא בטומאה חמורה מדאוריית' ע"כ אף בר"ה טמא כיון דהוא סוף טומאה וכבר הוחזק בטומאה אבל בסיפא דכלל ג"כ רה"י לטהר זה דוקא בטומאה קלה כגון אכל אוכלין טמאים דוקא אבל באב הטומאה מד"ס ברה"י טמא אף בתחלת טומאה ספק נגיעה אבל לענין רה"ר אף באה"ט מד"ס ג"כ טהור אף דאתחזק טומאה. אלא דהמשנה כיון דאיירי בין ברה"י בין בר"ה לטהר ע"כ אי אפשר לכלול כ"א בטומאה קלה דרבנן ולא באה"ט מד"ס דזה טמא ברה"י אבל בר"ה נקטינן בכל ספק דרבנן אף דאתחזק איסורא טהור. ואף בדבר שעיקרו מה"ת כמו באה"ט דרבנן וקצת מזה העיר בעל ס"ט אך לא סיימהו קמי מחמת ששגג בדברי התוס' דסבר דלא מטהר ר"מ במקואות כ"א בר"ה א"כ אדרבא מוכח ממתניתין דוקא בולד הטומאה דרבנן. אבל כיון דהאמת הוא בין בר"ה בין ברה"י מטהר א"כ הך חילוק באה"ט מד"ס שספיקו טמא דוקא ברה"י העמידו חכמים כמו כל ספק טומאה ברה"י ואף בספק נגיעה טמא. אבל בר"ה אף באה"ט דרבנן אף בסוף טומאה ג"כ טהור כמו כל ספק דרבנן דאתחזק איסור. והא דנקיט במשנה בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה דהיינו ולד הטומאה דרבנן בשביל רה"י אבל בר"ה אף באה"ט דרבנן אף בסוף טומאה ג"כ טהור א"כ מזה מוכח לר"מ אף בדבר שעיקרו מה"ת בספיקא דרבנן ואתחזק איסור ג"כ טהור. ורישא דמתניתין דוקא בטומאה חמורה דאורייתא מטמאינן בין בר"ה בין ברה"י אבל סיפא דוקא בולד הטומאה דרבנן בשביל דמטהר ברה"י א"כ באה"ט מד"ס טמא. אבל בר"ה אף באה"ט מד"ס טהור ואף דעיקרו דאורייתא ודלא כבעל חוות דעת והס"ט הנ"ל. ואין שום סתירה מהך דאה"ט דרבנן שטמא דזה מיירי דוקא ברה"י וכמבואר:

ועתה אבאר בס"ד הדבר דר"מ ור' יוסי פליגי בספק דברי סופרים דמטהרינן לר"מ אף בספק לטהר ג"כ מטהרינן אף דהי' לו חזקת טומאה ולר' יוסי הא דספק דברי סופרים טהור דוקא ליטמא ולטמא ולא לטהר במקום שהי' לו חזקת טומאה כמבואר בסוף המשנה דפ"ב דמקואות וכה"ג פליגי בספק ידים בפ"ב דידים משנה ד' דת"ק סבר ליטמא ולטמא ולטהר טהור ור' יוסי סובר לטהר טמא כיון שהי' בחזקת טומאה. אבל בדבר שהוא אה"ט מד"ס ספיקו טמא אף בספק ליטמא א"כ הכל מיירי ברה"י א"כ פלוגתייהו באיזה ספק דברי סופרים טהור לר' מאיר דסבר בכל דברי סופרים אף דאתחזק איסור עכ"ז ספיקו להתיר א"כ גם דברי סופרים דהקילו בטומאה הקילו ג"כ בכה"ג אף בספק לטהר. אבל ר"י דסבר בכל דברי סופרים בכל דבר דאתחזק איסור אסור א"כ גם בטומאה שספק ד"ס טהור מיירי ג"כ בכה"ג ולא בספק לטהר א"כ מזה מוכח דבכל ספק דרבנן היכא דאתחזק איסור לר"מ מותר ואין זה ענין לטומאה קלה ואה"ט דבאה"ט העמידו על דין תורה כמו בכל ספק רה"י דטמא אף בספק ליטמא. אלא דפלוגתייהו בפירוש ספק ד"ס שטהור ור"מ לשיטתו דס"ל בכל ספק דרבנן אף באתחזק איסור מותר ע"כ בספק ד"ס שטהרו חכמים אף בספק ליטהר ולר' יוסי דסבר בכל ספק דרבנן באתחזק איסור אסור א"כ הא שטהרו בספק מד"ס ג"כ דוקא בספק ליטמא ולא בספק לטהר א"כ הכל נצמח מהא דמחולקים בכל ספק דרבנן בעלמא. מזה נצמח פלוגתייהו בפירוש ספק ד"ס שטהרו חכמים בטומאה אבל באב הטומאה מד"ס שטמא בזה לא נחלקו מעולם דהוא נכלל בכלל כל ספק טומאה ברה"י שטמא מדאורייתא אף בספק נגיעה וכמו כן העמידו חכמים באה"ט דרבנן על דין תורה בטומאה דאורייתא. ועכ"פ מוכח בכל ספק דרבנן לר"מ אף באתחזק איסור מותר להכי סובר דכי טהרו חכמים ספק דברי סופרים בטומאה ברה"י טהרו אף בספק לטהר. ור"י דסובר בכל ספק דרבנן היכא דאתחזק איסור אסור א"כ הא דטהרו חכמים ספק ד"ס דוקא לטמא ולטמא ולא לטהר א"כ אין פלוגתייהו בטומאה קלה דוקא אלא מהא דסוברים בכל דרבנן בעלמא מזה נצמח פלוגתא בפירוש ספק דברי סופרים א"כ מבואר נגלה דבכל ספק דרבנן בכ"מ לר"מ מותר אף דאתחזק איסור וכמבואר. ואין שום קושיא מהא דאה"ט דד"ס דטמא דזה לא בא לכלל טהרת ספק דברי סופרים. והוא בכלל כל ספק טומאה ברה"י כמו בדאורייתא בספק טומאה ברה"י. אלא מיהו יסוד פלוגתי' דר"מ ור"י בכל דרבנן בעלמא שספיקו לקולא לר"מ אף דאתחזק ולר"י בלא אתחזק. על כן קאמר בש"ס עירובין שפיר לר' יוסי שאני טומאה הואיל ויש לו עיקר מן התורה אף דמיירי בטומאה קלה ועכ"ז בספק לטהר מטמא ר' יוסי והיינו דהא דהתירו חכמים ספק מדברי סופרים דוקא לטמא אבל לא לטהר כיון דטומאה עיקרו מדברי תורה ע"כ כשטהרו חכמים ספק דברי סופרים לא טהרו כ"א ליטמא ולטמא ולא לטהר. אבל בספק דלית ליה עיקר מהתורה אף היכא דאתחזק לקולא כמו בתחומין א"כ ר"מ דסובר אף בספק לטהר טהרו חכמים והיינו דסובר אף בעיקרו מן התורה עפ"ז ספיקו לקולא אף באתחזק ועיקר פלוגתייהו בכל ספק דרבנן ומזה נולד הפלוגתא דר"מ ורבי יוסי בספק טומאה דדברי סופרים שטהור אף לטהר א"כ מוכח שפיר לדידן דקי"ל כר"מ אף בעיקרו מן התורה ספיקו לקולא אף באתחזק ודלא כהס"ט וחוות דעת הנ"ל ואין זה ענין כלל להא דספק אה"ט דטמא אף בד"ס וכמבואר:

תוכן העניינים

בית אליקום

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה