אור ברסלב
בית אל חלק א חדר שמיני חדר עשירי

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר שמיני חדר עשירי

חדר שמיני חדר תשיעי

הלכות ביאת מקדש:

פרק ב' הלכה ה':

ע' השגת הראב"ד וע' לקמן הלכה ו' מה שהשיג הראב"ד כיון דהוא חייב להתאבל עליו למה אינו יוצא ודאי יוצא ומטמא בעל כרחו ע"ש והיינו לשיטתו כאן דס"ל דכהן הדיוט פטור כשיצא בשעת עבודה לכן פסק שפיר שיצא בע"ב ויטמא לו כיון שחייב להתאבל ולהטמא לו אבל רבינו לשיטתו כאן שחייב מיתה אם יצא בשעת עבודה וז"ב ועמ"ש הכ"מ כאן בשם הרמב"ן בהשגותיו בספר המצות וע' לעיל פרק א' הלכה ה' בכ"מ ודו"ק היטב. (הלכה י"ב) ע' כ"מ שנתן טעם לדברי רבנו שפסק אם הקריבו נרצה דכיון דמנודה לשמים אף לכתחלה שלחו קרבנותיהן כו' ודבריו מסתברים וע' לעיל בפרק יו"ד הלכה ז' בכ"מ דכתב דמספק אין לנו כח לפסול העבודה שיביא חולין לעזרה ומכ"ש כאן שהוא ספק דרבנן ואין להאריך (הלכה י"ב) חוץ מפסח ע' כסף משנה ועמ"ש בפרק ששי מהלכות קרבן פסח וע"ש בהשגת הראב"ד וכאן לא השיג כלל דסמך על השגתו שם במקומו:

פרק שלישי הלכה ו':

עכ"מ שהביא הש"ס דפ"ג דזבחים אפילו עשה אין

בה כו' שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחכה לויה ע"ש אבל לא לכל מחנה לויה אלא מעזרת נשים ע' בפירוש רבינו עובדיה שם. שם הלכה ט' נכנס המצורע להר הבית לוקה כו' הקשה בשער המלך כיון דפסק הרמב"ם דאם דחקו זבים ומצורעים ונכנסו בפסח הבא בטומאה חייבין ודלא כר"א א"כ ה"ל לפסוק כר"ש דקרא לעשה אתי ע"ש ונראה דלכאורה קשה מה פריך ור' יהודא שפיר קאמר לי' ר' שמעון הא י"ל מה דאמר ר"ש יאמר ט"מ ואל יאמר טמא זב ואני אומר ט"מ משתלח זב לא כ"ש הא אין מזהירין ועונשין מן הדין אמרם ר"ש לשיטתו דס"ל בסנהדרין דף ע"ד דעונשין מן הדין א"ש אבל לר' יהודא דס"ל שם לחד דיעה דאין עונשין מן הדין מה פריך וצריך לומר דהש"ס בפסחים אזיל להך דיעה דרבי יהודא ס"ל ג"כ עונשין מן הדין ע"ש בסנהדרין א"כ שפיר פריך ור' יהודא שפיר קאמר ליה ר"ש ואולם הרמב"ם דס"ל אין עונשין מן הדין ליתא להאי קל וחומר של ר"ש ושפיר פסק כר' יהודא דהלכה כמותו לגבי ר"ש ודו"ק והנה בש"ס פריך על ק"ו דר"ש מאי חומרי' דמצורע מבעל קרי הא אדרבה בעל קרי חמור דמטמא במשהו ומשני סבר לה כר' נתן דאמר זב צריך כחתימת פי האמה ע"ש ואמנם הרמב"ם דפסק בפ"ב מה' מחוסרי כפרה הלכה ט' דזב טמא במשהו ודלא כר' נתן אלא כחכמים דפליגי על ר' נתן ממילא נסתר ק"ו דר"ש וצריך קרא דבדד ישב לגופי' דטעון מחנה שלישית כר' יהודא ולכך פסק הרמב"ם כר' יהודא וזה ברור ואין בידי ספר שער המלך לדעת מה תירץ הוא ז"ל ולע"ד נכון כמ"ש ודו"ק שם הלכה ט' או מחוסר כפורים שנכנס בעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה כו' והראב"ד השיג דזה שיבוש דמחוסר כפורים כו' ובתוספתא דכלים כו' וע' בכסף משנה שהביא הש"ס דזבחים דף י"ז ע"ב דאמרינין דאיכא תנא דסבר דמחוסר כפורים דזב כזב דמי וע"ס דמוקי ת"ק דיוסף הבבלי דסבר לאו כזב דמי ומסתמא הלכה כת"ק וכן פסק רבינו בפ"ד מה' פרה אדומה כת"ק דשרפה מחוסר כפורים כשרה ואמנם הש"ס מסיק שם לא דכ"ע מחוסר כפורים דזב כזב דמי ובהא פליגי כו' ע"ש וכתב הכסף משנה דדחיה בעלמא היא כו' ולע"ד נראה דלפי דפסק רבינו לקמן בפ"ד דאין טמאין בשרץ עושין בציבור בטומאה שלא נדחה אלא טומאת מת בלבד ע"ש א"כ א"א לומר כדדחי הש"ס לא דכ"ע כזב דמי כו' ומר סבר טומאה דהך פרשתא כו' הילכך אונן וטבול יום דשרץ דקילי אתי בק"ו מטבול יום דמת כו' דהא איכא למיפרך דמה לטבול יום דמת דנדחה בציבור משא"כ בטבול יום דשרץ וע"כ ליתא להך דחיה והש"ס לדחיה בעלמא אמר הכי והעיקר כס"ד דפליגי אי כזב דמי או לא ופסק כת"ק וע"ש בתוס' ד"ה ושרפה אונן ע"ש ודו"ק ועמ"ש לקמן פ"ד הלכה י"ב ודו"ק והנה י"ל טעם רבינו דטומאת שרץ לא נדחה בציבור אף דקיל מטומאת עת די"ל דכיון דפסק רבינו כמ"ד טומאה דחויה בציבור ואי איכא טהורים עבדינין ע"י טהורים א"כ בנטמא בשרץ דבידו לטבול ואז יוכל לאכול פסחו לערב כשיעריב שמשו לכך אין טומאתו נדחה וע' פ"ה מהלכות קרבן פסח הלכה ד' דטמא שהיה יכול להטהר לפסח ראשון וישב בטומאתו עד עבור זמן קרבן כו' חייב כרת וכן מדוקדק הלשון בדברי רבינו שם בפרק ששי הלכה א' שכתב אבל הנוגע בנבלה ושרץ כו' ביום י"ד ה"ז טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול ואוכל פסחו לערב ע"ש ובזה יש ליישב מה שהקשה הגאון צל"ח על הרמב"ם מהא דאמר בפסחים דף ע"ט מטמאין אחד מהן בשרץ ועושין בטומאה הא טומאת שרץ אינו נדחה בציבור והיא קושיא חזקה ולפמ"ש א"ש דהא טעם הרמב"ם דטמא שרץ אפשר לו לטבול וישחטו עליו ולמה נדחה הטומאה בחנם כיון דאפשר לעשות בטהרה וכמ"ש אבל שם בפסחים דאם לא יטמאו אחד מהן בשרץ לא יעשו פסח כלל דהא סבר לה כר' יהודא דאין קרבן ציבור חלוק וכת"ק דס"ל פלגא ופלגא לא עבדי בטומאה ע"ש וא"כ א"א לעשות הפסח כלל לכך שפיר מטמאין א' מהן בשרץ ויעשו כולו בטומאה ודו"ק ולפ"ז י"ל הא דדחי בש"ס זבחים ואמר הילכך אונן וטמא שרץ דקיל אתיא בק"ו מטבול יום דמת והקשיתי דאיכא למפרך מה לט"י דמת דנדחה בציבור משא"כ בט"י דשרץ ולפמ"ש א"ש דלא מחמת חומרא דשרץ אינו נדחה הטומאה אלא משום דאפשר לו לטבול אבל ודאי טומאת מת חמורה ושפיר איכא קל וחומר וז"ב: הלכה י"ז שם מה שכתב הרמב"ם דעל בגד ראשון לטומאה אינו לוקה נראה דיצא לו מהא דזבחים דף צ"ד דאמרינן מכניסו לא שנו אלא שלא שייר בו כדי מעפורת כו' ועתוס' דהקשו הא אכתי לא פקע מיניה טומאת מגע ואיך מכניסו לעזרה ולפ"ד רבינו א"ש כיון דאינו טמא משום מדרס אלא משום מגע מדרס הוא רק ראשון לטומאה ואינו לוקה עליו רק מכת מרדות דרבנן ושרי ע"ש בש"ס ודו"ק וע"פ דברי הרמב"ם יש ליישב גירסת רבינו חננאל ותוס' עירובין דף ק"ד ע"ב ד"ה לא דכ"ע דגריס לא דכ"ע פטור והקשו עליו התוס' דא"כ אמאי ס"ל ר' יוחנן בן ברוקא כהן מוציא בהמיינו הא בהמיינו איכא איסורא דאורייתא להשהותו במקדש דהא אית ליה טהרה במקוה ובשרץ ליכא איסורא דאורייתא ומפני זה דחו התוס' גירסת ר"ח והחזיקו גירסת רש"י ואמנם דברי ר"ח דברי קבלה הם כמ"ש הפוסקים ולפי דברי הרמב"ם אתי שפיר דהא המיינו טמא מחמת מגע השרץ והוי ראשון לטומאה ולדעת רבינו אינו לוקה עליו רק מדרבנן מכות מרדות ולכך ס"ל לר' יוחנן דמוציאו בהמיינו ואף דאסור מדרבנן מ"מ מחמת שלא לשהויי טומאה במקדש לא גזרו ור' יהודא ס"ל שהויי טומאה עדיף מלטמא את האבנט בידים וזה כפירש"י דהא אבנט נמי מידי דקדש הוא ואף דאין עובר עליו בלאו מ"מ אסור לטמאות את בגדי כהונה וזה ברור והא דפסק הרמב"ם דמכניס שרץ במקדש חייב היינו משום דפסק כר"ע ע' בכסף משנה וא"כ שפיר י"ל דרבינו גריס גירסת ר"ח ומנה הוציא דינו ולא חשש להת"כ שהביא המל"מ וא"ש הכל ודו"ק והנה הגאון משנה למלך פירש כנפי פלפולו בכל הפרק הזה באריכות גדול וגם אני הרחבתי הביאור בזה באחת התשובות ולא ידעתי איפה ואין להאריך עוד פה כי הענין רחב מני ים ושכלי דל וקצר בעו"ה והמשכיל יבין מעצמו:

פרק ד' הלכה י"ג:

עתוס' שם ד"ה כל היכא דכתבו דעשה מיהו איכא ומכרת פטירי ע"ש. שם הלכה י"ח ע' כסף משנה ויש בדבריו ט"ס וצ"ל ואע"פ דמשמע כו' זה לר' שמעון אבל לר' יהודא אע"ג דבדיעבד מעוברת מ"מ הוצרך לבקש רחמים על עצמו כו' וצ"ל היינו לרבי יהודא כו' ואעפ"כ דבריו מגומגמים ואפשר דבשביל שעיבר השנה מפני הטומאה לחוד לא היה צריך לבקש רחמים על עצמו כיון דבדיעבד מעוברת אבל לפי שעשה עוד איסור אחר שעיבר ניסן בניסן א"כ עשה שני דברים שלא כהוגן לכך הוצרך לבקש רחמים על עצמו ומיושב בזה דברי רבינו שכתב שני טעמים וא"ש דלא הזכיר דברי ר"ש בן יהודא דאין צורך עוד וע' בספר יערת דבש דכתב בזה דרוש ע"ד פלפול חריף ע"ש שם הלכה ו' כהן שעבד ואח"כ נודע שהיה טמא כו' ואם היה טומאת התהום הציץ מרצה כו' ואפילו נודע לו קודם שיזרק הדם וזרק הורצה שהציץ מרצה על טומאת התהום אע"פ שהוא מזיד וכתב מרן הכסף משנה ז"ל על זה משנה בפ' כיצד צולין דף פ' ע"ב ואע"ג דלענין פסח איתניא משמע שם כו' ע"ש והנה שם מיירי בטומאה ידועה ובטומאת דברים הקריבים אבל היא בדף פ"א ע"ב מימרא דמר בר רב אשי וכמסקנא ע"ש ומה שכתב מרן ז"ל אלא דאיכא למידק דממ"ש רבינו נראה דלכתחלה אינו זורק ובפ"ו מה' קרבן פסח נראה מדבריו דאפילו לכתחלה שוחטו וזורק כו' ע"ש דשם מיירי במהלך ברגליו ויש ספק שמא נטה מעט ואפשר שלא יגע דהא כתב שם הכסף משנה דהרמב"ם פירש האי במה דברים אמורים במהלך ברגליו קאי ארישא ע"ש בכסף משנה אבל כאן מיירי בטומאת התהום ודאית ואף דבש"ס פ' כיצד צולין דף פ"א לא משמע כן דהא פריך אמר בר רב אשי מברייתא זו ולפי פירוש הרמב"ם לא קשה מזה מ"מ הרמב"ם פירש כן מדעתו ועמ"ש התוי"ט בנזיר וע' בזבחים דף כ"ג ע"א ובתוס' ד"ה ובטומאת ע"ש וע' בפ"ו מה' נזירות שפירש הרמב"ם האי ולא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד היינו למעוטי הרוג והראב"ד השיג דהוא למעוטי זיבה ע"ש ובאמת בש"ס פ' כיצד צולין דף פ' ע"ב במסקנא משמע כן ואף דלפי פסק הרמב"ם דמרצה גם על טומאת כהן שפיר יש לפרש דממעט שרץ ע"ש מ"מ הרמב"ם פירש כן מדעת עצמו ומי יתיצב נגדו ואולי מצא לו משענת בירושלמי כי לא עינה מלבו ודו"ק היטב ובמ"א בארתי יותר:

פרק חמישי הלכה ג':

ולא יסיח דעתו עכ"מ דכתב וממילא לשינה דסתם ישן מסיח דעתו ע"ש ואמנם שם בתוס' ד"ה מיתבי הקשו למאי דלא ס"ד דמיירי בכהני חדתי כו' וקצת קשה דאמאי ס"ד דלא הוי חדתי דבמתניתין דתמיד משמע דהעזרה היתה ננעלת כו' ותירצו דס"ד מאן דלא פסיל בלינה לא פסיל בהיסח הדעת ומאן דפסול בהאי פסול בהאי והני כהני היה להם היסח הדעת שהיו ישנים בבית המוקד עכ"ל התוס' שם מבואר מזה דשינה הוי היסח הדעת וע' באו"ח סי' מ"ד דכתב שם המגן אברהם בשם הרא"ש דהיסח הדעת לא מקרי רק שחוק וקלות ראש ושם מותר לישן שינת ארעי דהיינו כדי מהלך מאה פסיעות ע"ש בטור מבואר דגם שינת קבע לא אסור משום היסח הדעת אלא שמא יפיח בהן ע"ש בב"י ובט"ז כתב דשינה ביום הוי שינת עראי ע"ש ויש לחלק ואין להאריך שם הלכה ד' יצא מן המקדש וחזר ועבד כו' ע' כסף משנה דכתב דבעיא דלא אפשטא ומספקא לא פסלינין עבודה ע"ש וי"ל דהיסח דעת הוא רק פסול דרבנן וספק דרבנן לקולא ואמנם לקמן הלכה יוד בקידש תוך הכיור דהוי ג"כ בעיא דלא אפשטא ופסק הרמב"ם דבדיעבד לא חילל וצ"ע. הלכה ו' כטמא כל גופו. עכ"מ דכתיב דרבינו כתב אכל אוכלין טמאין במקום נטמא סמוך לשקיעת החמה דלא שכיח ובאמת צ"ע על הש"ס דלא תירץ כן ודחק עצמו לתרץ דהיה סמוך לשקיעת החמה והיה אפשר לומר דבטומאה דרבנן פשיטא להש"ס דא"צ לקדש ואמנם מדברי רבינו לא משמע כן וע' פרק יו"ד מה' אבות הטומאה הלכה ג' בכ"מ שם ובמל"מ (מה שכתבתי בפרק די הלכה ו' דהרמב"ם פירש הא לא אמרו טומאת תהום אלא למת בלבד היינו למעוטי הרוג והראב"ד פירש למעוטי זיבה וכן מבואר בש"ס דף פ' בפסחים ע"ש וע' לח"מ פרק ו' מה' נזירות שכתב בהלכה ט"ז וז"ל ויש סיוע לפירוש רבינו מהא דאמרו בפ"ב דף ט"ו תהום דזיבה התירו כו' והר"א סובר דהכי קאמר כו'. והאי תנא פליג אברייתא אחר וס"ל דתהום דזיבה התירו ולרבינו א"ש טפי עכ"ל וא"כ יפה פסק רבינו ולדידי' לא פליגי הני תנאי כלל ועתוס' נזיר דף ט"ו. והנה אף דטומאת התהום הלכתא גמירי מ"מ יש ליתן טעם דרק במת אמרו ולא בזיבה דטומאת מת הותרה בציבור ולא טומאת זיבה ולפ"ז י"ל דלכך ס"ד בש"ס פסחים דלמעוטי שרץ דג"כ לא הותר בציבור כמ"ש רבינו בפ"ד הלכה י"ב ויש סיוע מזה לדעתו ודו"ק): הלכה יא הטביל ידיו במי מקוה אפילו במעיין אין זה קידוש עד שירחץ בכלי כו' כתב מרן ז"ל ברייתא שם כו' ופירש"י במי מערה שהם כשרים לטבילה וה"ה למי מעין והמגיה כתב דחיפש ולא מצא דברי רש"י אלה ע"ש ולא ראה שהוא ברש"י דף כ' ע"ב דיה או שטבל ע"ש (שם הלכה ט"ז) וכל החוצץ בטבילה חוצץ בקידוש ידים הכ"מ לא ציין מקום מוצא דין זה והוא בחולין דף ק"ו ע"ב וע"ש (שם הלכה י"ט) ע' כסף משנה וע' מה שכתבתי בהלכה ד' והלכה י"א וצ"ע וראיתי בספר טהרת הקדש שגם הוא נתקשה בזה דאם הקרבן פסול מדאורייתא הוא אסור כדין קדשים פסולים כמ"ש בריש ה' פסולי המוקדשין ואיך נכשיר מספק ע"ש ואפשר דרבינו לטעמיה דס"ל כל הספקות מה"ת לקולא ובכה"ג לא גזרו רבנן ועדיין צ"ע דהא יש לבעלים חזקת חיוב והארכתי במקום אחר ואכמ"ל:

פרק שישי הלכה ו':

וכל מי שיש בו מום המיוחד לאדם אע"פ שהוא לוקה לא חילל עבודתו וע' משנה למלך שתמה דבש"ס אמרינן דאינו אלא עשה וכן פירש"י שם והיינו מדאמר שם מאי איכא בין שאינו שוה בזרעו של אהרן ומשום מראית עין איכא ביניהו עשה ע"ש ותימה שהתוי"ט פ"ז מ"ג דכריתות שכתב על פירש"י ומשמע דגרס בהדיא בגמרא דעובר בעשה והא בהדיא איתא גם לפנינו בש"ס איכא ביניהו עשה ולפ"ז צ"ע על הרמב"ם דכתב דלוקה ואמנם שם אמרינן מאי איכא בין אינו שוה בזרעו של אהרן למומא איכא ביניהו אחולי עבודה מומא מחיל עבודה שאינו שוה בזרעו לא מחיל עבודה ולא קאמר דאיכא ביניהו מלקות דזה לקי וזה לא לקי ומזה משמע כהרמב"ם ונמצא בין למר בין למר איכא סיוע וצ"ע (שם הלכה ז') הנה מדברי הרמב"ם נראה בהדיא דהא דטריפה כשר לעבודה הוא משום דהוי מום שאינו ניכר בגלוי ובפ"ב מה' איסורי מזבח כתב פסול דטריפה משום הקריבהו נא לפחתך ודוקא בטרפות האוסרות אותה באכילה ע"ש אבל משום מום לא נפסלה דהוי מום שאינו נכר בגלוי אבל באדם כשר דלא שייך ביה זה ולהפוסקים דס"ל טריפה חי באדם אתי שפיר ודו"ק וע' פ"ק דחולין דף י"א דלא פריך ודילמא הכהן טריפה דל"ש דבדקינין לי' והיינו דטרפה כשר לעבודה ודו"ק והנה ביותרת האבר זה הוא מום הניכר ופסול ולדעת הרשב"א זה חי וע' פ"ב מה' איסורי מזבח דין ה' ומ"ש שם (הלכה יו"ד) עכ"מ ודבריו סתומים ונראה דכוונתו דהא בריש פרק שני דזבחים חיפשו בש"ס קרא ללמד על זר ששימש דחילל עבודה ובחלל דליכא קרא מהיכא תיתי לומר דמחלל עבודה ומקל וחומר מבעל מום וכל הני לא אתיא דהא ליכא למימר הצד השוה שבהן שכן מוזהרין דהא חלל אינו מוזהר ע"ש בתוס' אלא דהיה אפשר לומר דדמי לזר ואמנם כיון דחזינין דאינו מחלל עבודה למפרע מקרא דברך ד' חילו א"כ חזינן דעדיף מזר דזר מחלל עבודה למפרע א"כ גם להבא לא מצינן למילף מזר ואין לנו ראיה דמחלל עבודה מכאן להבא וזה ברור לע"ד כוונת מרן הכסף משנה ז"ל ודו"ק ואמנם לרבי ינאי דיליף התם מקרא דאל הכהן אשר יהיה בימים ההם משמע דהטעם משום דעכ"פ בשעת העבודה לא נודע פיסולו והיה בחזקת כהן כשר לכן גם עבודתו כשרה משמע דלאחר שנודע פיסולו אם עבד עבודתו פסולה ואמנם רבינו ז"ל תפס קרא דברך ד' חילו אפילו חללין שבו תרצה לכן פסק דאפילו עבד אחר שנודע פיסולו עבודתו כשרה וזה י"ל הנפקא מינה בין אבוה דשמואל לר' ינאי וע' פני יהושע שם ושוב ראיתי בר"ש פרק ח' דתרומות שהביא הירושלמי דנקט לימודים אילו וכתב דבירושלמי ביאר הכ"מ בין הלימודים האילו ואין ירושלמי מועד תחת ידי ואולי היינו מה שכתבתי ואמנם פשטא דשמעתא לא משמע וע"ש בתוס' דכתבו דבתרתי פליגי ע"ש ודו"ק והכה המשנה למלך כתב ע' תוס' תענית דף י"ז ד"ה דבר זה מתורת משה לא למדנו ודו"ק והיינו דשם כתבו דלא מצי למילף ערל מק"ו מבעל מום דאוכל בקדשים ואסור לעבוד ק"ו לערל ותירצו דחלל יוכיח דאינו אוכל בקדשים וכשר לעבודה דכתיב ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה משמע שרוצה ד' בעבודתו עכ"ל התוס' ומשמע דס"ל כהרמב"ם כמבואר למעיין בצדק ולכך הביאו הקרא והלימוד ולכאורה למאי הביאו הקרא והלימוד ולפמ"ש א"ש דאינו מקרא דר' ינאי אינו מוכח אלא דאם לא נודע פיסולו בשעת עבודה עבודתו כשרה וכמ"ש וזה מדוקדק בלשונם דמקרא דברך ד' חילו מוכח דרוצה ד' בעבודתו ודו"ק וע"ש עוד בתוס' שכתבו די"ל מה לבעל מום שכן עשה בו קרבים כמקריבים משא"כ בערל דל"ש בבהמה עכ"ל והיינו דלא מצי למימר טמא יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שכן מוזהרים דהא ערל אינו מוזהר וכן כתבו בזבחים דף ט"ז ד"ה אף אני ע"ש והוא דלא כמ"ש רבינו לעיל הלכה ח' דערל מוזהר ולוקה וע"ש בכ"מ דכתב דכיון עד דאתא יחזקאל גמירי להו לכך לקי ע"ש ואמנם התוס' שפיר כתבו דאי לאו דהלכתא גמירי לה אמאי לא ילפינין מק"ו מבעל מום וע"ז שפיר כתבו דלא מצי למילף מבעל מום כו' דמה להצד השוה שכן מוזהרים ובערל אי לאו דהלכתא גמירי לה לא הוי לקי ואין לומר דזה בעצמו לילף בק"ו דילקה דהא אין מזהירין מן הדין ואפילו למ"ד מזהירין מה"ד אין עונשן מן הדין ומהלכתא גמירי לה שילקה כמ"ש הכ"מ וזה סיוע לדברי רבינו דערל שעבד לוקה ובזה א"ש דכתבו התוס' שם תירוץ שני ומה קשה להו בתירוץ ראשון והא כבר תירצו שפיר דחלל יוכיח ולפמ"ש א"ש דלרבי ינאי דיליף מאל הכהן אשר יהיה בימים ההם לדידיה ליכא למימר דחלל יוכיח כמ"ש ולכך תירצו תירוץ אחר שכן עשה בו קריבין כמקריבין ודו"ק ואפשר דהרמב"ם מספקא ליה כמאן הלכתא ופסק לקולא כמ"ש הכ"מ פ"ה הלכה ד' דמספקא לא מחללינן עבודה ודו"ק:

פרק תשיעי הלכה ב':

מה שתמה המשנה למלך דלא פסק רבינו כרבי יוחנן לגבי ר"ל בירושלמי דמחייב בהרמת הדשן ע"ש הנה אין הירושלמי דמועד תחת ידי אבל י"ל כיון דבש"ס דילן בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מאי מוכח דס"ל כרב ורבא הוא בתראה לכך פסק כרב (שם הלכה ה') אבל היוצק והבילל והפותת והמולח כו' אע"פ שנפסלו תימה שהרי בפי"א מה' פסולי המוקדשין הלכה ז' פסק כל המנחות שיצק עליהן השמן פסול לעבודה כגון הזר וכיוצא בו או שבללן או עתתן או מלחן כשרות הגישן או הניפן חוזר הכהן ומגישן או מניפן ואם לא הניף ולא הגיש הכהן כשרות שנאמר והביאה אל בני אהרן וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה וע"ש בכ"מ דפסק כרבנן לגבי ר"ש ואמאי כתב כאן אע"פ שנפסלו וצריך לומר דאשארא קאי אקומץ והמקבל דמים וצ"ע שם הלכה ז' וכן הדלקת הנרות עכ"מ שהביא פירש"י לכאורה נראה כוונת רש"י דאם היה הדלקת הנרות עבודה אע"פ שאינה עבודה תמה שהרי א"צ להדליק אלא ברוב היוצא ואח"כ השלהבת עולה מאליה מ"מ היה חייב הזר מלקות עליה כמו כל הני שמנה רבינו בהלכה ה' אמנם רש"י שלל זה דהדלקת הנרות לאו עבודה הוא כלל שאין בה טורח כלל ולא דמי להצתת האש במערכה שיש בה טורח ולכך לוקה עליה הזר ואינו חייב מיתה לפי שהיא עבודה שאחריה עבודה שני גזירי עצים ולכך פסק הרמב"ם דמותר לזר להדליק הנרות אבל הראב"ד כתב דאסור ולא ידעתי אם מה"ת או מדרבנן והנה רבינו כתב והוציאן לחוץ היינו דאם לא הוציאן לחוץ בלא"ה הזר חייב משום כניסה להיכל וע' מל"מ הלכה ט"ו דהאריך הרחיב בזה ואפשר שזה כוונת הראב"ד שכתב א"א הפליג כו' ור"ל שבחנם כתב והוציאן לחוץ די"ל כפשוטו שהדליקו בפנים ואף דחייב משום כניסה מ"מ הן כשרות ואי"ה בהגיעי להלכה ט"ו אבאר יותר ודו"ק. שם הלכה ט' סידר המערכה פורקה וחוזר הכהן וסודרה מפני שסידורה פסולה כבר הונה מרן ז"ל מהש"ס דמוכח שסידור מערכה כשרה בזר ומ"ש לתרץ דר"ז קא פריך אהא דמחייב ר' יוחנן מיתה וכן פירש"י מתקיף לה ר"ז וכי יש עבודה שיש אחריה עבודה ופסולה בזר להתחייב מיתה עכ"ל מרן ז"ל והוא תמוה דרש"י פירש כן על איכא דאמרי' דר"ז אקשי ליה דהוא עבודה שיש אחריה עבודה ולכן פריך רק איך חייב מיתה אבל מלקות א"ש דחייב כמו בכל עבודה שיש אחריה עבודה כמ"ש רבינו בהלכה ה' אבל בלישנא קמא דאקשי ר"ז מהא דכשרה בלילה ולאו עבודה היא ע"ז פירש"י בפירוש בד"ה אלא קשיא וכי יש לך עבודה שכשרה בלילה ופסולה בזר ואמנם באמת אמאי אקשי ליה ר"ז רק משום שיש אחריה עבודה ולא פריך מהא שכשרה בלילה משמע דלל"ב לא קשה כלל דאעפ"כ היא עבודה וגזה"כ היא על מוקדה שצריך לסדרה בלילה כמ"ש התוס' ד"ה איכא דאמרי דמקרא דעל מוקדה ילפינין סידור מערכה ובהא פליג לישנא בתרא אלישנא קמא וא"כ דברי רבינו א"ש דפסק כל"ב אך דברי הכ"מ עדיין לא א"ש דמ"ש וטעמא משום דכיון דאמאי דאמר ר' יוחנן זר שסידר כו' חייב מתקיף לה ר' זירא ע"כ דאחיוב מיתה מתקיף עכ"ל והוא תמוה דלא מטעם זה היא אלא דאפסול לא מצי להקשות וקצרתי למעיין היטב ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה