אור ברסלב
בית אל חלק א חדר רביעי דיני קדשים ואסורי מזבח

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר רביעי דיני קדשים ואסורי מזבח

חדר שלישי פלפול בסוגיא דירך שנתבשל בה גיד הנשה

פרק ראשון:

א הרמב"ם בפרק תשיעי מהלכות ביאת המקדש הלכה יוד כתב הטמא והבעל מום ושלא רחוץ ידים ורגלים ששימש במקדש אינן חייבין אלא על עבודה שהזר חייב עליה מיתה ועל שאר העבודות באזהרה ועיין בכסף משנה שכתב דהכי קאמר כל חד כדאיתא טמא ושלא רחוץ במיתה ובעל מום מלקות אלא על עבודה שהזר חייב מיתה שהרי בריש פרק ששי כתב דאין בעלי מומין במיתה ע"ש והיינו דבעל מום בשאר עבודות אפילו אזהרה אין בו וע' במשנה למלך פ"ב מה' תמידין הלכה ו' ובאמת במשנה לא הוזכר בעל מום וזה הוסיף רבינו עשה מדעתו כמ"ש הכסף משנה וע' במל"מ בפ"ב מה' תמידין דנסתפק בדעת התוס' אם סבירא להו כהרמב"ם בזה ע"ש ונראה לי להביא סעד לדברי הרמב"ם ז"ל מסוגיא דיבמות דף ל"ג ע"ב דאמרינן זר ששימש בשבת במאי כו' אי בהקטרה הא אמר ר' יוסי הבערה ללאו יצאה והקשו התוס' דאמאי לא מוקי לה בהצתת אליה דעבודה הוא ובעיא כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאינה עבודה תמה כדאמר בפ"ב דיומא כו' ולדעת הרמב"ם יש ליישב דהא מני זר ששמש ובעל מום ששימש בהדי הדדי ומסתמא בחד גווני מיירי ואי בהצתת אליה מיירי הא בעל מום לא מחייב עליה ואפילו באזהרה ליתי' וזה ברור והנה יש לדקדק שם דנקט שם בפלוגתא דרבי חייא ובר קפרא זר ששימש בשבת ואח"כ נקט בעל מום ששמש בטומאה ואמאי שבקי' לזר ונקט בעל מום והא ניחא למאי דס"ד דבאיסור כולל פליגי אתי שפיר דזר ששימש בטומאה ליכא כולל כלל דהא מעקרא נמי הוי אסור באכילה אבל בעל מום מעקרא הוי מותר באכילה כדאיתא בש"ס שם אבל למסקנא דבאיסו' בת אחת פליגי הוי ליה למנקט בתרויהו זר ומיירי שנטמא ואחר כך הביא שתי שערות דבהדי הדדי קאתי תרויהו ונראה דזה ראיה לדעת הרמב"ם כאן בהלכה י"א דזר אינו חייב בכל אילו ואם כן אתי שפיר דלא נקט זר ששימש בטומאה ודו"ק והנה לכאורה יש לדקדק הא דנקט רבי חייא שם חייב שתים הא לשיטת הרמב"ם הוי ליה למימר חייב שלש דהא גם על הכניסה חייב וזה יש ליישב ואין להאריך והנה הרב משנה למלך החליט לדעת הרמב"ם זר לוקה על הכניסה מק"ו דבעל מום והביא בשם בעל מגלת אסתר דזר אינו מוזהר על הכניסה ע"ש שהוכיח כן מדבריו ולע"ד יש ראיה דאין חילוק בין זר לבעל מום דהא בריש פרק ב' דזבחים יליף לזר דמחלל עבודה מק"ו מבעל מום שאוכל בקדשים ומחלל עבודה ק"ו לזר שאינו אוכל דמחלל עבודה, ע"ש והא איכא למימר מה לבעל מום שכן מוזהר על הכניסה תאמר בזר שאינו מוזהר על הכניסה וע"כ דאין חילוק ביניהם ומאן דס"ל בבעל מום דמוזהר על הכניסה ה"ה בזר וזה ברור ואמנם אפשר לומר לפמ"ש המל"מ דלמ"ד מעלות דאורייתא גם זר לוקה על הכניסה ע"ש וא"כ שם י"ל דאזיל אליבא דמ"ד מעלות דאורייתא וא"כ הרמב"ן דס"ל כמ"ד מעלות דרבנן כמ"ש הכ"מ לעיל בפרק א' הלכה ט"ו וחולק על הרמב"ם שם לדידיה שפיר י"ל דזר אינו לוקה על הכניסה ע"ש ואולם הרמב"ם לשיטתו דס"ל שם כמ"ד מעלות דאורייתא לכך ס"ל דלוקה זר על הכניסה וכל חד לטעמיה אזיל ודו"ק היטב ואמנם באמת אכי תמה דהרי בסוף הלכות סנהדרין מנה הרמב"ם מספר הלוקין והם קס"ח ע"ש ומנה בעל מום שנכנס להיכל וזר לא מנה עמהם והתם מנינא קתני ובהכרח שהוא בדיקדוק לא פחות ולא יתר והנה לעיל כתבתי דמה שנדחק המהר"י קורקס והכ"מ לחשוף מקור מוצא דברי הרמב"ם דכתב דבעל מום אינו חייב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר וכתבתי דכשחר מוצאו מהתורת כהנים פרשת אמור עתה ראיתי כי י"ל דאין משם ראיה לדברי הרמב"ם דהא כבר העיר הגאון משנה למלך דלולא דברי רבינו היה אומר דכיון דהני לא אמעיטו אלא ממיתה אבל אזהרה אית בהו וא"כ בעל מום דאפילו בעבודה תמה אינו אלא באזהרה לכן לא הוזכר במשנה ואין חילוק אצלו בר עבודה תמה לשאר עבודות ועל כולן הוא באזהרה ודבריו אמתים וא"כ י"ל דסתם ספרא ר' יהודא ומבואר בת"כ שם דר' יהודא ס"ל דזר ששימש במיתה ושפיר יש חילוק לדידות דבעבודה שאינה תמה הוא רק באזהרה ומטוענו ממיתה אבל לדידן ליתא ודו"ק. והנה והכסף משנה בשם מהר"י קורקס כתב ובעל מום לא הוזכר במשנה ואינו הזכירו אפשר דסובר רבינו דלאו דוקא נקט במשנה הכי אלא היה לכל חיוב שחייבין משום עבודה שאין חיוב אלא בעבודה תמה ובעבודת מתנה דילפינן מזר דחד טעמא הוא וגם בבעל מום כתיב ואל המזבח לא יקרב והיינו לעבודה כמו שנתבאר ודין כולם שוה דמאי שכא עכ"ל המהר"י קורקס ובחנם נדחק דברייתא, ערוכה בתורת כהנים פרשת אמור פרשתא ג' הלכה ד' דבעל מום אינו חייב אלא על ד' עבודות כמו זר ע"ש וכבר העיר על זה הגאון מגן אברהם ז"ל בספרו זית רענן ע"ש וע"ש בזית רענן על פסוק כל איש אשר יקרב שכתב דזר שעבד בטומאה חייב משום זרות ומשום טומאה והרמב"ם כאן בהלכה י"א כתב דאם היה זר אינו חייב ואלא משום זרות והוא מהתוספתא כמ"ש הכסף משנה ע"ש ואם נימא דזר אינו מוזהר על הכניסה כמ"ש המגלת אסתר לדעת רבינו א"כ הוי טומאה איסור כולל שכולל גם כניסה והתוספתא וסבירא ליה דגם זר מוזהר על הכניסה ואין כאן כולל ואמנם הכ"מ כתב טעם אחר ואין להאריך:

ב כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות איסורי מזבח הלכה ד' השוחט בעלי מומין לשם קרבן לוקה שהרי נאמר בבעלי מומן לא תקריבו אלה לד' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט כו' וכתב הכסף משנה ודיקדק רבינו לכתוב לשם קרבן משום דאמרינן בגמרא שומע אני אף קדשי בדק הבית תלמוד לומר ואל פתח אהל מועד כו' שאינו ראוי לפתח אבל אין חייבין עליו משום שחוטי חוץ וה"ה לבעל מום שאין חייבין עליו משום בעל מום ע"ש ובמל"מ הקשה עליו וע"ש שפירש דכוונת הרמב"ם למעט אם שחט שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר ע"ש ולענ"ד כוונת הרמב"ם דהא ובריש זבחים אמרינן דבקדשים סתמא כשר משום דסתמא לשמה קאי ע"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' מעש"ק ה"י ואמנם זה בקדשים תמימים אבל בעלי מומין מהיכא תיתי דסתמן לשמן קיימי אדרבה מסתמא שחטן שלא לשם קרבן דהא עובר בלאו ואם כן אמרינן מסתמא שחטן שלא לשם קרבן. אלא לשם חולין ולכך אינו לוקה אלא א"כ שחטן בפירוש לשם קרבן וזה ברור לכך כתב הרמב"ם השוחט בעלי מומין לשם קרבן דוקא לאפוקי אם שחטן סתמא דאינו לוקה כן נלפע"ד ביאור דבריו ודו"ק. ובהלכה ה' כתב אחד בעל מום קבוע ואחד בע"מ עובר אם הקריבו עובר בכל אלו שנאמר לא תזבח כו' מפי השמועה שזו אזהרה לבעל מום עובר והכסף משנה הביא בשם הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצות שחלק ע"ז והמגלת אסתר יישב דברי הרמב"ם שם דכיון דהן מומין מוחלקין יחשבו לשנים ע"ש ובלאוין ע"א כתב דלאו אחד על הכניסה ולאו השני על העבודה ולא הבינותי דהא הלאו הראשון הוא אים מזרעך אשר יהיה בו מום לא יגש והוא שמנה הרמב"ם שם בלאוין ע' ומה ענין זה ללאו ואל הפרכת לא יבוא וגם אמאי לא תירץ גם כאן כמו בלאוין צ"ה דכיון דהם מומין מוחלקין ימנו בשתים וכפי הנראה מדברי המגלת אסתר משמע דמחלק דשם בלאוין צ"ה שני הלאוין רחוקים זה מזה דזה בפרשת אמור וזה בפרשת שופטים וכאן הן בפסוק א' אך תחלת דבריו צ"ע וכמ"ש ובחבורי על מנין המצות כתבתי והנה כעת לא ראיתי שכתב הרמב"ם הדין דבעל מום פסולו באחד והוא בקידושין דף ס"ג ולפ"ז אם העיד ע"א שהוא בעל מום ועבד אח"כ לוקה דהאיסו' עצמו בע"א הוחזק כמ"ש הרמב"ם בהלכות א"מ ואין להאריך.

ג ושם בהלכה ז' כתב הרמב"ם המטיל מום בקדשים כו' לוקה שהרי נאמר בקרבן כל מום לא יהיה בו מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא יתן בו מום ואינו לוקה אלא בזמן שהיה הבהמ"ק קיים אבל בזמן הזה אע"פ שעבר בלא תעשה אינו לוקה והגאון לחם משנה תמה עליו מש"ס דעבודה זרה דף י"ג דשם נראה מבואר דמטיל מום בזמן הזה עדיף ממטיל מום בבעל מום וכיון דהתם אינו עובר בלא תעשה מכל שכן במטיל מום בזמן הזה ע"ש והנה שם משני דנראה כמטיל מום בקדשים וע' בתוס' שם שהוכיח דמיירי בקדשי בדק הבית ואסור להטיל בהם מום גזרה אטו קדשי מזבח כדאמרינן גבי גיזה ועבודה ע"ש ואי נימא דבזה"ז אפילו קדשי מזבח מותר להטיל בתם מום מן התורה כמ"ש הלחם משנה א"כ ה"ל גזרת לגזרת ולא דמי להא דהביאו התוס' דאסירי בגיזה ועבודה אטו קדשי מזבח דהתם הוא גזרה אטו דאורייתא וע"כ דמן התורה איכא איסור גם בזה"ז להטיל מום בקרבן כדעת הרמב"ם ודו"ק:

ד כתב הרמב"ם בהלכה ה' בפרק ב' מה' איסורי מזבח וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר אע"פ שאינה טריפה כגון בכוליא אחת כו ה"ז אסורה למזבח ותצא לבית השריפה והנה בבכורות דף ל"ט אמר רבי יוחנן דכ"ע חסרון בפנים שמיה חסרון ובע"ב דכ"ע לא שמיה חסרון בן הוא גירסת הצאן קדשים בפירש"י ד"ה אלא וגירסתנו שמי' חסרון וע' חולין דף מ"ח ע"ב דכ"ע חסרון בפנים לא שמי חסרון הכי גריס רש"י ז"ל ובעל העיטור גריס שמי' חסרון והנה הרמב"ם פסק שם דלאו שמי' חסרון וכאן פסק דשמי' חסרון ונתן טעם שנאמר תמימים יהיו לכם ובחידושי חולין כתבתי בזה והנה בפרק ג' הלכה ד' כתב וכן היתום שנולד אחר שנשחטה אמו פסול למזבח שנאמר תחת אמו וכתב הכ"מ משנה בפרק בתרא דבכורות איזה יתום כל שמתה אמו או שנשחטה אמו ואח"כ ילדה ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו עכ"ל הכ"מ וע' תוס' נדה דף מ"ה דכתבו דע"כ מיירי שנהרגה אמו דאל"כ איהו מיית ברישא וא"כ היינו נשחטה וא"ש דהשמיט רבינו מתה ואמנם בפ"ו מה' בכורות הלכה י"ג העתיק מתה או נשחטה וצ"ע: (ה) והנה כתב הרמב"ם בפרק ג' מה' איסורי מזבח דין ז' אחר שכתב פסול הרובע והנרבע והבהמה שהרגה את הנפש למזבח כתב ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין האלה ראויין למזבח לקרבן אם עבר והקריבן אינו לוקה לפי שלא נתפרשה אזהרתן אבל אתנן זונה ומחיר כלב אסורין למזבח והמקריב אותן לוקה כו' ומארץ הכ"מ ז"ל פקפק על דבריו וע' בלחם משנה מה שכתב ליישב דברי רבינו ע"ש ולע"ד יש להביא ראיה לזה מריש פרק כל האסורין דבעי לאתויי רובע ונרבע מקל וחומר ופריך א"כ מן הבקר למה לי ע"ש והא אצטריך קרא דלילקי עלה דהא מקל וחומר אין עונשין מן הדין ועל כרחיך כדעת הרמב"ם דבלאו הכי לא לקי עליהו וזה ברור והנה מהא דאמר רבי שמעון אני אדיננו אין ראיה דרבי שמעון לטעמיה דס"ל עונשין מן הדין אבל מהתנא קמא יש ראיה ואמנם לפמ"ש הריטב"א במסכת מכות דלענין קרבנות שפיר עונשין מן הדין א"כ אין ראיה משם ובחידושי הבאתי ראיה להריטב"א מהא דאמרינן במסכת בכורות דף מ"א לכתוב רחמנא חרוץ ולא בעי גרב כו' והא אצטריך ללקות עליו המקריב דמק"ו אין עונשין וע"כ כמ"ש הריטב"א דבקרבנות עונשין מן הדין וז"ב והנה יש להעיר הא דאמרינן בפרק כל הפסולין דף ל"ד המעלה איברי בהמה טמאה פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש ולפי מסקנת הש"ס קיי"ל כמ"ד אינו לוקה ואף דהרמב"ם פסק בפרק ה' הלכה ו' מהלכות איסורי מזבח דלוקה כבר השיג עליו הראב"ד ואף לפי דעת הרמב"ם מ"מ פלוגתא הוא והא בלא"ה לוקה משום משקה ישראל למנחה מן המותר לישראל ועכצ"ל דמשום ממשקה ישראל ליכא מלקות וזה ברור ולפ"ז קשה מהא דאמ' דף כ"ט ואי דאסורין להדיוט למה לי קרא תיפוק ליה משום ממשקה ישראל למנחה והא אצטריך ללקות עליו ועל כרחך כדעת הרמב"ם דבלא"ה לא לקי וזה ברור לע"ד והנה אני נבוך במה שכתב הרמב"ם סתם המקדיש בעל מום למזבח הרי זה לוקה דהא קיי"ל אמר על שאינו ראוי לקרבן הרי זו עולה לא אמר כלום אמר הרי זו לעולה הרי זו ימכרו ויביא בדמיה עולה וא"כ אם אמר על בעל מום לא שייך לומר בדיבורא עביד מעשה דהא אין בה קדושה כלל ואמאי לקי הא לא אהני דיבורי' כלל והנה בש"ס תמורה דף ז' דקאמר מתקיף לה ריש לקיש שמא לא שנינו אלא בתם ונעשה בעל מום כו' וע"ש בפירש"י מבואר להדיא דאדרבה אם הקדישו על מנת להקריבו בעצמו לקי ואם הקדישו לדמי' אינו לוקה והוא חמוה דנתפוך הוא כמ"ש הן אמת דיש לומר דריש לקיש לטעמיה דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדמשמע בריש תמורה דפליג על ר' יוחנן ע"ש דאמ' טעמא דה"ל התראת ספק ואמנם עדיין קשה דהא ר' יוחנן בעצמו עונה על דבריו והוא ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכן רבא בסוף שמעתתא ע"ש ובדברי הרמב"ם היה מקום לומ' דאזיל לטעמיה דס"ל לפי מת שכתב הרב המגיד בשמו גבי חסימה דכיון דאפש' לעבור עליו ע"י מעשה אפילו חסמה בקול לוקה וא"כ הכא נמי אפש' לעבור עליו על ידי מעשה כגון שיקדישו לדמי' דאז בדיבוריה יתעביד מעשה לכך גם אם הקדישו למזבח לוקה אך מ"מ דברי הש"ס תמוהין דהא ס"ד דר' לקיש דאם הקדישו לדמי' אינו לוקה ועוד אני תמה בדברי הש"ס ממ"נ במאי מיירי אי דאמ' לעולה א"כ בתם ונעשה בעל מום אמאי לקי דילמא כוונתו היה לדמי' ואי כשאמ' ה"ז עולה איך משכחת לה דכוונתו לדמי' הא מפורש אמר ה"ז עולה וע' פירש"י דכתב וכיון דמצינו למימר אדעתא דהקרבה לקי והוא תמוה איך נלקנו מספק ולכן נראה ענין חדש ע"פ מה שכתב הרמב"ם פרק א' הלכה ז' בנתכוין לומר על בעל מום הרי זו עולה ואמר שלמים אינו קדוש ואינו לוקה ע"ש וא"כ הכי נמי אם באמת כמן להקרבה ואמר ה"ז עולה אע"ג דאינו קדוש אעפ"כ לוקה ואף דאין בו מעשה דהא לא עביד מידי דהא לא קדוש כיון דאפשר ע"י מעשה כגון דיאמר הרי זו לעולה אבל כאן דאומדנא דמוכח דכונתו רק לדמי' דהא דיקלא בעלמא הוא והוא אמר הרי זה עולה אמרינן ודאי טעה בדיעבד וא"כ אינו קדוש כלל וגם אינו לוקה דאע"פ שנתכוון לאיסור מ"מ בעינן פיו ולבו שוין וע' לחם משנה פרק א' מה' תמורה וכיון שכן אינו לוקה דהא אינו קדוש כלל ודו"ק היטב:

ו כתב הרמב"ם פרק חמישי מהלכות איסורי מזבח דין פ' אין מביאין מכחות ונסכים לא מן הטבל כו' ואם הבי' לא נתקדשו להיות ראוין למזבח אבל נתקדשו להפסל ויהיו כשאר קדשים שנפסלו וכתב הכ"מ שהוא במשנה פרק ר' ישמאל כו' ומשמע לרבינו דהיינו לומר שהן כקדשים שנפסלו ע"ש וכבר העיר הגאון ברכת הזבח שהו' ש"ס מפורש בזבחים דף פ"ח ע"א ובמל"מ רמז לזה והתוס' הקשו שם על פירש"י ופירשו בשם רבינו חיים הכהן דפירש המדומע מעורב בערלה וכלאי הכרם ולא כפירש"י דפירוש חולין מעורב בתרומה דממשקה ישראל לא שייך כיון דמות' לכהנים ע"ש ובספר טהרת הקדש תמה בזה דמה יענו להתוספת' דתנא בהדי' תרומה וע"ש שכתב דלא היה בגירסתם ע"ש ורבינו הרמב"ם כתב סתם מדומע ולא העתיק תרומה כהתוספת' ואולי לא היה ג"כ בגירסתו אך בפרק ב' מהלכות מעה"ק כתב אין מביאין נסכי' אלא מן החולין ולא מן התרומה והוא ממנחות דף פ"ב ע"ש וע"ש בתוס' שפירשו דלא מביאין ממעשר שני דכל דבר שהו' כולו לגבוה לא יביא אלא מן החולין דבעינן אכילה שיש בו שמחה ע"ש והרמב"ם כלל תרומה ובכורים ומעשר שני כאחד והם מטעמים שונים וצ"ע ועיין בפרק י"ב מה' תרומות הלכה י"א כתב הרמב"ם ואם נטמאו אחר שנעשו תרומה וסחטן פחות פחות מכביצה כו' ויינן כו' ואפילו לנסכים היה ראוי כו' וקשה איך יהיו ראוין לנסכים הא אין מביאין אלא מן החולין ולא מן התרומה כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' מעה"ק ושבתי וראיתי דהרמב"ם שמר לשונו לשון זהב וכתב ואף לנסכים היה ראוי ולא כתב לשון הש"ס פסחים דף ל"ג ויינן ראוי לנסכים והיינו דבש"ס מיירי בחולין כמ"ש מהר"י קורקס בכ"מ שם אבל הרמב"ם דמיירי שנעשו תרועה לכן כתב ויינן היה ראוי לנסכים ור"ל דמצד שהענבים נטמאו אין חשש אבל באמת אינם ראוין לנסכים משום דהן תרומה ואין מביאין נסכים מן התרומה ודו"ק היטב:

ז כתב הרמב"ם בפ"ג מה' איסורי מזבח הלכה י"ד המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות שהרי נשתנו ונדמו לולדות של איסורי מזבח שהן מותרין ועיין בכ"מ אמאי פסק לקולא ע"ש ולע"ד נראה דהא כתבו שם התוס' ד"ה יש שינוי דהבעיא הוא מדרבנן דמדאוריית' ודאי מותרין דהא במחובר מהיכא יליף מאתנן ודיו לבא מן הדין להיות כנידון ע"ש (וע"ש רש"י ותוס' שם דמספקא לרמב"ח אי יש לחלק בין בע"ח למחובר) וכיון דהוי מדרבנן שפיר פסק הרמב"ם ז"ל הבעיא לקולא וזה ברור ובזה א"ש מה שפסק הרמב"ם לקמן בפרק ד' הלכה ו' המשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת ותמה הכסף משנה הא כאן פסק הבעיא לקולא ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם דהנעבד פסול מדאוריית' בלא קל וחומר מאתנן שפיר הוי הבעיא מן התורה ולכך פסק הבעיא לחומרא ודו"ק ומרן הכ"מ כתב שם דס"ל להרמב"ם דלא דמי למשתחוה לקמה דהתם יש שינוי גמור מעקרא חיטי השתא קמח משא"כ בתכלת מעקרא צמר ועכשיו צמר ע"ש וע"פ דבריו א"ש מה דאמרו שם ואי לציצית היינו בעיא דרשב"ל וכתבו תוס' משום למצוה נקט בעיא דרשב"ל דהא בכלל בעיא דרמב"ח הוא שהרי נשתנה ע"י טויה ע"ש ולפמ"ש הכ"מ א"ש דזה לאו בכלל בעיא דרמב"ח הוא דזה לאו שינוי גמור הוא ובחידושי לאו"ח סימן י"א כתבתי בזה והנה הרמב"ם כתב כאן והנעבד הוא ומה שעליו אסורין למזבח וכתב הכסף משנה דקאי אנעבד גופי' דאילו מה שעליו אסור אף להדיוט בהנאה וכן כתב הרמב"ם בביאור שכל ציפוי נעבד אסור בהנאה ועיין תוס' חולין דף מ"א ע"א ד"ה הא דאמר שפלפלו אם ציפוי דבעל חיים אסור בהנאה וכן כתבו בתמורה דף כ"ח ובתורת כהנים פרשתא ב' הלכתא ה' ע"ש דמיושב בזה מה שהקשו תוס' בב"ק דף מ"א דהקשו למה לי נעבד והבריית' דתורת כהנים מיישבת זה דליכא למילף כעבד מרובע דרובע ציפויו מותר ונעבד ציפויו אסור ולהכי אצטריך קרא לנעבד ובגליון התורת כהנים כתבתי:

ח כתב הרמב"ם בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ט' נשא אחת אחייבי לאוין כל שיתן לה מחמת בעילה הרי זה אתנן ע' כ"מ ולע"ד נראה דהרמב"ם פירש הא דאמרינן מאי איריא אלמנה דנקט ומשני אצטריך ס"ד אמינא הואיל ובנין אב הוא לא ליתסר קמ"ל וע' פירש"י ותוס' שהקשו על פירש רש"י לכן פירש הרמב"ם דהכי קאמר דסלקא אדעתא כיון דילפינן בנין אב זונה ישראלי' מזונת כותית אימא דדוקא דבא עליה דרך זנות דומיא דכותית דלאו בת קידושין היא אבל אלמנה לכהן גדול דתפסי קידושין והוא בא לשם קידושין ונשאה אימא דלא להוי אתנן קמ"ל דהוי בתנן והיינו כדעת הרמב"ם שכתב נשא אתה מחייבי לאוין כל שיתן לה באתננה ה"ז אסורה למזבח ולע"ד הוא לכון בדעת הרמב"ם ודו"ק. והנה בהלכה ג' כתב הרמב"ם ואם האדם הוא שנרבע מן הבהמה אינה נפסלת מעל גבי המזבח עד שתהיה האשה הנרבעת בת שלט שנים ויום אחד והראב"ד חולק בזה ונראה להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהא דאמר רבי שמעון בריש כל האסורין אבי אדון ומה בעל מום שאין העדאת שני עדים פוסלתו מאכילה העדאת עד אחד פוסלתו מהקרבה רובע שהעדאת שני עדים פוסלתו מאכילה (ופירש"י שהרי בסקילה הוא) אינו דין כו' והא לדעת הראב"ד אצטריך להיכא דלא היתה אשה הנרבעת בת שלש שנים ויום אחד דאין הבהמה בסקילה ואעפ"כ היא נפסלת מעל גבי המזבח וע"כ כדעת הרמב"ם דכל שאין הבהמה בסקילה אינה נפסלת מעל גבי המזבח ודו"ק ומדברי רש"י שפירש אהא דאמר רובע שהעדאת שני עדים פוסלתה מאכילה ופירש"י שהרי בסקילה הוא מוכח דהיכא דאינה בסקילה מותרת להדיו"ט ועט"ז יו"ד סימן רצ"ז ס"ק ג' שהשיג על המורה ע"ש ודו"ק ועתוס' תמורה דף למ"ד ע"ב דיה אבל ע"ש וע' בש"ס ב"ק דף מ"א דאמר ר' אליעזר אין דיני אלא בשהרג ע"פ ע"א ע"ש:

ט כתב הרמב"ם פרק הי הלכה ד' מהי איסורי מזבח כיצד המעלה מבשר חטאת ואשם או מבשר קדשים קלים כו' המעלה כזית מכל אלה בחמץ או בדבש אע"פ שכל אלה אין ראויין להקטרה הואיל והן קרואין קרבן לוקה עליהן שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותן לד' וגומר והראב"ד כתב עליו בחיי ראשי שנשתבש בלשון הברייתא כו' ואפריון נמטיי' להגאון בעל לחם משנה שמצא לו מקור לדברי הרמב"ם ז"ל מהספרי ע"ש שכתב דמיירי שהקטירן בסתמא דכיון שהקריבן עם הקרבן הוי כאילו הקריבן לשם קרבן ולא כהכסף משנה ודבריו מסתברין ואמנם לענ"ד יש להוסיף על דבריו ולהטעים סברתו דאם הקטירן בלא קרבן מסתמא ולא פירש לשם קרבן אמרינן אוקי גברא אחזקתו חזקת כשרות ואמרינן דודאי לשם עצים הקטירן ולא מחזקינין לי' ברשע שעבר על לאו דכל שאור וכל דבש אבל אם הקטירן עם הקרבן והיינו עם בשר חטאת ואשם אז חזינן שכבר עבר על איסור דהא אסור להעלות מכל אלה למזבח א"כ אתרע חזקתו ואמרינן ודאי לשם קרבן הקריבן ולכך לוקה ודו"ק ויש ליישב בזה מה שהקשה הכ"מ דאמאי לא כתב הרמב"ם דלוקה שתים משום שאור ודבש ומשום כל שממנו לאשים ולפמ"ש יש ליישב כיון דאם היה מקטירם סתמא בלא הנך היה פטור דאז הוי אמרינן דלא לשם קרבן הקריבם והא דחייב מלקות על זה היינו משום דהקריבן עם הקרבן ואתרע חזקתו ואמרינן דלשם קרבן הקריבן לא שייך להלקותו משום שני לאוין דהוי כמו לאו שבכללות ונכללין שתיהם בלאו אחד דהא אחד אחר בחבירו ודו"ק ואמנם באמת סובר הרמב"ם דאינו לוקה על לאו דכל שממנו לאשים שהרי בפי"ט מהלכות סנהדרין לא מנה רבינו במנין הלוקין לאו זה ע"ש והכסף משנה הוכיח זה מדברי הרמב"ם הלכה ח' ע"ש והוא מבואר ומוכח בפי"ט מה' סנהדרין הנ"ל וא"כ א"ש קושית הכסף משנה ודו"ק היטב ואמנם מה שכתב הלח"מ מהספרי דתני ומנין שהמעלה מבשר חטאת כו' והקטירם מן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה כו' דוזה מבואר כדעת הרמב"ם אבל דע שהרבה מפרשי הספרי לא גרסו בספרי הך והקטירם מן השאור ומן הדבש ע"ש וכן היה נוסחת הראב"ד ואין להאריך גם בספר המצות לא נמנה לאו זה והטעם כיון דהוא רק ממשמע הכתוב דלא תקטירו ממנו אשה לה' ודרשו חז"ל כל שממנו לאשים ה"ז בבל תקטירו וזה לדעת הרמב"ם אינו מפורש להדיא לכך אינו נמנה וכמ"ש הרמב"ם בכמה מקומות בספר המצות שלו ויש בזה לפלפל הרבה ואין כאן מקומו וכתבתי במ"א ודו"ק וע' בהלכה ו' שכתב המקטיר איברי בהמה טמאה על גבי המזבח לוקה ואע"פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול הא טמאה לא תאכל והראב"ד חולק וע' כסף משנה ולח"מ ויש לפרש הסוגיא לפ"ד הרמב"ם דהש"ס פריך מהא דתניא אותה תאכלו ולא בהמה טמאה ולאו הבא מכלל עשה עשה ומנין שהוא בלא תעשה קיו משפן וארנבת כו' ואעפ"כ לוקין על אכילת בהמה טמאה משום דכיון דאיכא עשה באכילתה תו עונשין מן הדין כמ"ש הרב המגיד א"כ ה"ה למעלה על המזבח דלוקה מקל וחומר דבעל מום דכיון דאיכא עשה בהקרבתה שוב לוקין על הקרבתה מק"ו דבעל מום וזה מכוון בלשון הרמב"ם כשם שלוקין על אכילת בהמה טמאה כך לוקה על הקרבתה ומסיק הש"ס בבהמה טמאה כ"ע לא פליגי דלוקה ובזה אתי שפיר מה שדקדק הרב הלחם המשנת ע"ש ודו"ק היטב והנה שם בהלכה ט' כתב הרמב"ם ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויות לקרבן אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו הנה בכל אלה שייך פסול ממשקה ישראל למנחה ואעפ"כ דינין כקדשים שנפסלו ולפ"ז קשה בי מהא דפריך בש"ס בתא דממעט טרפה מקרא סיפוק ליה דבעין ממשקה ישראל למנחת והא יש נפקא מינה דבטרפה לא חל עליה קדושה כלל ותמכר בלא מום כלל כע"ש הרמב"ם בפרק ג' הלכה יו"ד מה' איסורי מזבח ואפשר דהכא איירי שכבר הקריבן ובכה"ג תצא לבית השריפה כמ"ש הרמב"ם פרק ב' הלכה י"א וצ"ע ובהלכה י"א כתב הרמב"ם דמצות עשה למלוח כל הקרבנות חוץ מעצים ויין ודם וע' בכסף משנה דפסק כר' ישמעאל בנו של ר"י ברוקא ובלח"מ כתב דפסק כרבנן דס"ל קטרת בעי מלח ע"ש וזה אמת ואמנם מה שכתב דעסק דכתב הרמב"ם ודבר זה קבלה ואין מקרא לסמוך עליו אעצים לחוד קאי דדמי לפרט בחד צד שהם ראויים לאישים לא ידעתי אמאי לא איין דהא גם יין דמי לפרט בחד צד דבא על מזבח החיצון רק דם ילפינן מעל מנחתך ולא מעל דמים גם מה שכתב רבינו בהלכה י"א הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית מלח כו' ואע"פ שלוקה הקרבן כשר חוץ מן המנחה שנאמר ולא תשבית כו' וקשה לי לדעת דאם לא מלח הקרבן כשר חוץ ממנחה א"כ היכא יליף בש"ס דדם לא בעי מלח מקרא על מנחתך ולא מעל דמך הא שפיר י"ל דקרא ממעט דם מעיכוב' דרק מעל מנחתך הוי עיכובא ולא מעל דמך ואם לא מלח הדם כשר הקרבן ואמנם לפמ"ש הרמב"ם דבכל הקרבנות חוץ ממנחה אין מלח מעכב א"ש דאי למעט דם מעיכובא אתי קרא דמעל מנחתך הא במנחה ליכא דם וא"כ בלא"ה מלח לא מעכב ודו"ק ואולי יש מזה סיוע למה שכתב רבינו דחוץ ממנחה אין המלח מעכב ואפשר דלכך כתב הרמב"ם דדבר זה קבלה הוא ואין לו מקרא מפורש וכתב הלח"מ דלא קאי אדם דהא על דם יש מקרא מפורש מעל מנחתך ולפמ"ש אתי שפיר די"ל דקרא למעט עיכובא אתי כמ"ש ודו"ק ולכאורה אני תמה דהא במנחה שנה עליו הכתוב לעכב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך ולכך במנחה מעכב אבל בשאר קרבנות ליכא אלא קרא חדא על כל קרבנך תקריב מלח לכך לא מעכב וצ"ע וע' בש"ס דיליף מכלל ופרט דהכלל מרבה מילי דדמי לפרט:

י כתב הרמב"ם בפרק ו' הלכה ב' מה' איסורי מזבח וכן עצי המערכה לא יהיו אלא מובחרים וכ' ועצי סתירה פסולין לעולם. במנחות דף צ"ב ומה שפסק הרמב"ם כר' אליעזר בן שמוע ולא כת"ק כתב הלח"מ משום דבתוספתא משמע דסבר' ותרתי בעינין ע"ש ואין זה מספיק לפסוק כיחידאי והאמת הוא משום דרבא עביד עובדא כוותיה בזבחים דף ק"ז ע"ב ע"ש בעובדא דאימי' דשבור מלכא שדרה קורבנא לרבא ע"ש ודו"ק. ובהלכה ד' כתב הרמב"ם הסולת והיין ונסכים ועופות והעצים בכלי שרת שנטמאו אין פודין אותן שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו דהעמדה נערך כו' ובהלכה ה' כתב במה דברים אמורים שנטמאו אחר שנתקדשו בכלי שרת כ' והנה לדעתי תמוהין דבריו מאוד דכתב הטעם דכל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה והטעם הזה ליתא בש"ס אלא דלא מצינו מכלי שרת דמפריק ופירש"י דלא מצינו דבר שנתקדש בכלי שרת שיועיל פדיון אפילו בהמה שכתוב בה פדיון משנשחטה תו לא מהני בה פדיון ע"ש ובאמת תמוה לי דנהי דבהמה לא מהני בה פדיון היינו משום דבעי העמדה והערכה דהא בעודה מפרכמת נפדית כמ"ש הרמב"ם בפרק א' הלכה י"א מהלכות איסורי מזבח והטעם שכתב הרמב"ם הוא נכון אלא דבש"ס לא אמרו טעם זה ואפשר דבש"ס רצה ליישב אף אליבא דמ"ד דס"ל קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה ע' תמורה דף ל"ד וכדס"ל לריש לקיש שם ולכך הוכרח לומר טעם אחר משום דנתקדש בכלי שרת אבל הרמב"ם ס"ל דהכל היו בכלל העמדה והערכה וכמ"ש הרמב"ם בפרק חמשי מהלכות עירוכין ע"ש ולכך כתב הטעם משום העמדה והערכה ודו"ק כי יש לפלפל בזה וגם במה שפסק הרמב"ם בהלכה ה' מלבד מה שהקשה הלחם משנה דהא סתמה המשנה בסיפא גבי עופות עצים ולבונה ולא חילקה ע"ש אני תמה עוד דבהדיא מבואר שם בש"ס דף ק"א בהא דמותיב רב הונא בר מנוח ממתניתין ומהא דמשני התם מבואר דבעופות ועצים וכו' אפילו קודם שנתקדשו בכלי לא מהני פדיון אי מדאורייתא משום דכטהורים נינהו למ"ד דטהורים אין נפדין וכמ"ש הרמב"ם ואפילו למ"ד דטהורים נפדין מ"מ כיון דלא שכיחי תיקנו רבנן דלא לפדותו ומצאתי בשעה"מ שהרגיש בזה:

ובהלכה ו' כתב הרמב"ם מי החג שנטמאו והשיקן וטיהרן אם טיהרן ואח"כ הקדישן מתנסכין ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו וע' בש"ס פסחים דף ליד איתא והטעם דאין זריעה להקדש וכמ"ש הרמב"ם בהלכה ח' ואפשר זה הטעם בעצמו דאין זריעה להקדש דהואיל ונדחו ידחה ואמנם בהלכה ח' לא חילק הרמב"ם ומסתמא גם שם מיירי רק בהקדישן ואח"כ נטמאו וצ"ע על שינוי הטעם בלשון הרמב"ם:

יא הרמב"ם בפרק א' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ב' כתב ואף פרה אדומה ששחטה הזר כשרה שאין לך שחיטה פסולה בזר. הכ"מ והלח"מ נתנו טעם אמאי פסק הרמב"ם כר' יוחנן ע"ש והנה בש"ס אליבא דרב משני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וע"ש בפירש"י דבפרה ודאי לאו משום דעבודה הוא פסולה בזר דהא קדשי בדק הבית היא אלא גזה"כ הוא דומיא דמראות נגעים ע"ש ואמנם הרמב"ם דס"ל דפרה קדשי מזבח היא כמ"ש פ"א מה' פרה נדתה שינויא דהש"ס ועתוס' חולין דף י"ב ד"ה חטאת ולכך פסק הרמב"ם בפרה דלא כרב אבל בפרו פסק כרב ור' יוחנן וז"ב: ובהלכה ו' פ"א מה' פהמ"ק כתב הרמב"ם הקטן אינו שוחט בקדשים אפילו גדול עומד על גביו שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה אלא להחמיר כיצד כו' והלח"מ היה לו הנוסחא אלא להכשיר ע"ש והנה הלחם משנה כתב דאפילו ונתכוין לחתיכת סימנין מקרי מתעסק עד שיתכוון לשחיטה דאי לא מתכוון אפילו לחתיכת סימנין בחולין נמי פסול ואע"ג דהתוס' לא כתבו כן אלא לרבנן ורבי נתן פליג עליהו וקיי"ל כר' נתן מ"מ אפשר דאפילו רבי נתן מודה דבקדשים בעינן שיתכוון ממש לשחיטה דליכא פלוגתא בין ר"נ לרבנן בקדשים אלא בחולין עכ"ל הלחם משנה ואני אומר דהאי אפשר ודאי הוא דכן מבואר בחולין דף ל"א דאמר רבא בהא זכנהו רבי נתן לרבנן מי כתיב וחתכת וזבחת כתיב ממ"נ אי בעינן כוונה לחתיכה לזביחה נמי בעינן ואי לא בעי כוונה לזביחה לחתיכה נמי לא בעי ע"ש וא"כ בקדשים דכתיב ושחט ובעי כוונה לחתיכה אפילו לרבנן א"כ לזביחה נמי בעי כוונה וזה ברור וע' תוס' חולין דף י"ג ע"א ד"ה מנין למתעסק בקדשים ובזבחים דף מ"ז שהקשו על פירש"י דפירש מתעסק דהפיל סכין והקשו דזה גם בחולין פסול לרבנן דפליגי על רבי נתן דבעי מתכוון לחתיכת סימנין כו' ע"ש ומאי קושיא והא אנן כר' נתן קיי"ל ולא כרבנן כדאיתא שם אלא ודאי דבקדשים לא פליגי רבנן ורבי נתן כלל כמ"ש הלחם משנה וזה ברור והנה בהלכה א' כתב רבינו חוץ מן הטמא שאינו שוחט לכתחלה ואע"פ שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו ושחט בעזרה גזרה שמא יגע בבשר. וכתב הלחם משנה אע"ג דבריש כל הפסולין אמרו דעביד בסכין ארוכה ושחט כתב רבינו ופשט ידיו ושחט משום דפסק בפ"ג מה' ביאת המקדש דביאה במקצת לא שמי' ביאה עכ"ל ובאמה י"ל דבסכין ארוכה יכול לשחוט אפילו לכתחלה דלא גזרינן בכה"ג שמא יגע בבשר רק דבש"ס הוצרך לשנויי בסכין ארוכה למ"ד ביאה במקצת שמיה ביאה אבל הרמב"ם דפסק לאו שמי' ביאה אפש' דבסכין ארוכה שוחט לכתחלה ולכך לא הזכיר הדין דבסכין ארוכה אסו' לכתחלה לשחוט. ואמנם יש לתמוה הא כתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ח"י וכן טמא שהכניס ידו למקדש מכין אותו מכות מרדות וא"כ בלא"ה אסור לפשוט ידו ולשחוט לכתחלה דהא מכין אותו מכות מרדות גם לפמ"ש התוס' דעכצ"ל דבבמה איירי דאיך יתכן סכין ארוכה כל כך קל"ה אמה א"ש דהשמיט רבינו הא דסכין ארוכה דהא לדידן כבר נאסרו הבמות וע' מה שכתבתי בהלכות ביאת המקדש בזה ודו"ק: והנה בש"ס פריך האי סכין דאטמי במאי כו' ומשני דאטמי בשרץ ואיבעית אימא דבדק קרומית ושחט בה והתוס' כתבו דהא בעינן כלי וצ"ל שבדק קרומית ועשאה כעין כלי ואע"ג דאין עושין כלי שרת של עץ מ"מ לשחיטת קדשים לא בעי כלי כו' ע"ש בתוס' והנה הרמב"ם פסק בפ"א מה' בית הבחירה כרבי דפוסל כלי שרת של עץ ופסק בפ"ד מה' מעה"ק ה"ז דשחיטת קדשים בעי כלי שרת לכתחלה לכך א"א לאוקמי כאן אלא בטמא שרץ דלא מטמא סכין ועמ"ש בחידושי מסכת חולין ודו"ק והנה כתב הרמב"ם פ"א מה' פהמ"ק ה' י"ד היתה הבהמה כולה בפנים ורגליה בחוץ ושחטה הזבח פסול שנאמר והביאום לד' עד שתהיה כולה בפנים וע' בלחם משנה שהביא קושית התוס' דהקשו מהא דחתך ואח"כ שחט כשרה לפי הס"ד והא בעינן שתהא כולה בפנים ותירצו דהא דוהביאום היינו לכתחלה ולא בדיעבד ואמנם רבינו כתב הזבח פסול משמע אף בדיעבד וע"ש מה שפלפל בזה. ולע"ד נראה די"ל כמ"ש הכסף משנה לקמן בהלכה כ"ו דכתב הרמב"ם נשפך מקצת הדם מצוואר בהמה על הארץ ולא אספו וקיבל מקצתו מצוואר הבהמה הרי זה כשר והקשה הכ"מ הא אמרינין השוחט צריך שיקבל את כל דמו של פר י"ל דהיינו אם לא נשפך דם מצוואר לארץ אבל אם נשפך מקצת הדם מצוואר לארץ הנשאר היינו כל הדם של הפר ע"ש וה"ה כאן י"ל דהא דבעינן שתהא כל הבהמה לפנים היינו היכא דאיתא כולה אבל אם חסר ממנה מעט באופן דלא הוי מום כשרה דהא אשכחן נטלו קרניה ולא הזכרות כשרה משמע דלא מעכב האי דחסר ושפיר פריך הש"ס והא בעל מום קא שחיט הא לולא זאת כשנים ובזה א"ש מה שהקשה הלח"מ דלמסקנא דחותך בבכך עד שמגיע לעצם אמאי הזיד בי ממה דס"ד מעקרא דחתיך ואח"כ שחט ואמאי נייד משחיטה לקבלה ולפמ"ש א"ש דלמסקנא דעדיין לא חסר כל העצם הדרא קשיא לדוכתה הא בעינן והביאום לד' שתהא כולה בפנים דהא איתא כולה ודו"ק כי נכון הוא ועיין בכסף משנה הלכה ט"ו שכתב ליישב השגת הראב"ד על מה שכתב הרמב"ם שבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקה כשר הא אפילו אחר זריקה כשר דהא נאכל בכל ירושלים וכתב הכסף משנה ועוד י"ל דה"ק אע"ג דדם האיברים לאו דם הוא לענין שנאמר דאם הזה ממנו כשר מ"מ כיון דאית ביה שמנונית לא חשבינין לי' כמיא בעלמא דלא ליחול עליו פסול יוצא כו' והוא בלתי מובן דמה ענין דם האיברים לכאן וכבר תמה עליו הלחם משנה ע"ש. ונראה לבאר דברי מרן זיל דהנה התוס' כתבו שם בד"ה ש"מ דעל הדם לא שייך לומר שסופו לצאת ע"ש ואמנם בש"ס מסיק משום שמנונית ופירש הכסף משנה דקאי על הדם עצמו שמעורב בו שמנונית ולא חשיב כמיא בעלמא וחל עליו פסול יוצא וסופו לצאת לא שייך לומר בו שהרי הדם אין נאכל בכל העיר וא"כ הוי כיצא חוץ למחיצתו ולכך כתב הרמב"ם שבשר קדשים קלים שיצא לפני זריקה כשר שהזריקה מועלת ליוצא כן נלע"ד ליישב דברי מרן הכ"מ וק"ל:

יב כתב הרמב"ם פרק א' מהלכות פהמ"ק הלכה כ"ז דם שהוליכו הפסול לעבודה והחזירו לכשר והוליכו כו' נפסל הזבח שהרי א"א לתקן דבר זה וכתב הכסף משנה דפסק א"א לתקוני משום דרבי יוחנן קאי כוותי' ופסק נמי כרבא עכ"ל הכ"מ ותמהו עליו דהאי דרבי יוחנן אינו ענין לכאן דהתם לית הלכתא כוותי' דאמר הולכה שלא ברגל אינו יכול לעשות ברגל ובהא איתותב עולא ולית הלכתא כוותי' וכן כתב רבינו בפי"ג מהלכות אלו אלא הכא הוא ההולכה של פסול דזה א"א לתקן ודברים חלוקים הן עכ"ל הלח"מ ובמשנה למלך חתר ליישב דברי הכסף משנה ודבריו במח"כ דחוקים דמה ענין ההוא דר' יוחנן להכא כיון דבהולכה שלא ברגל לא קיי"ל כר' יוחנן אפשר דגם בהולכת פסול אפשר לתקן ואף דיש לחלק דהולכה שלא ברגל לאו שמיי הולכה כלל והוי בעומד במקומו אבל הוליך הפסול כבר עשה הולכה גמורה בפסול וא"א לתקן עוד אבל לא משמע כן כוונת מרן הכ"מ בקצורו. לכן נראה ביאור דברי הרמב"ם ז"ל דאדרבא הרמב"ם פסק כמאן דאמר הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו כשר כיון דקיי"ל הולכה שלא ברגל אפשר לתקוני ה"ה בהוליכו הפסול והרמב"ם מילתא אחרית' קאמר דהא יש לדקדק עה דכתב רבינו הואיל והוליכו הפסול בין בתחלה בין בסוף שהרי אי אפשר לתקן דבר זה מלת שהר"י אינו מדוקדק דמשמע דזה פשוט דאי אפשר לתקן זה ומאי פשיטותא היא הא ליכא מ"ד בש"ס דאיכא לתקוני ולכן נראה לפע"ד דהנה יש להבין דפריך בש"ס אמאן דאמר דלא אפשר לתקוני מהא דתנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ונהי נמי דיחזור הכשר ויקבלנו אי ס"ד דאי אפשר לתקוני הא אפסלא לה והאי נהי נמי הוא תמוה וע' פירש"י דפירש ונהי נמי דיחזיר הכשר הראשון ויקבלנו כו' ושמע מינה דהולכת כשר קמא הולכה הוא והולכה שלא ברגל הולכה הוא וכשרה כו' והוא תמוה דהא מזה מוכח דהולכה שלא ברגל כשרה והש"ס כאן רצה להוכיח דאף דפסולה הוא מ"מ אפשר לתקוני לכן נראה דהנה לעיל בעי הולכה שלא ברגל שמה הולכה או לא ורצה לפשוט מהא דתנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר ופירש"י ואשמעינן בהא דהולכה זו שעשה הכשר שלא ברגל שהושיטה לפסול שעומד בצד המזבח לא נעשית כהכשר ולא שמה הולכה דקתני יחזירנה למי שנתנה לו ואי הולכה שלא ברגל שמה הולכה אמאי יחזירנה לאחור יבא הכשר ויקבלנה ממנו לצד המזבח וזה לא יושיטנה לו אלא דמעשה אצטבא בעלמא עביד ע"ש והנה גם זה אינה ראיה ברורה דמה לי אם יחזירנה לכשר קמא או דיבוא הכשר אצלו ולכן נראה דהנה לקמן אמרינן הוליכו זר והחזירו כהן וחזר והוליכו פליגי בה בני ר"ח ור' ינאי חד אמר כשר וחד אמר פסול מר סבר אפשר לתקוני ומ"ס א"א לתקוני ע"ש ויש לדקדק אמאי נקט והחזירו כהן הא החזרה יכול להיות על ידי ישראל אך נראה דאם נימא הולכה שלא ברגל לא הוי הולכה וצריך לתקוני וא"כ ה"ה אם הוליכו זר ברגל וצריך להחזירו למקום שהיה נמצא דאם החזירו זר פסול דהא זה הילוך הצריך להלך וכדאיתא לקמן בשילהי פרקין ודבר זה א"א לתקן דאפילו אם יחזיר ויוליכנו כהן ויחזירנו ויחזיר ויוליכנו מ"מ הזר שהחזירו פעם ראשונה כבר עשה פעולתו דהא על כרחך היה צריך להחזירו למקום שהיה ולכך נקט והחזירו כהן וזה ברור ושוב אחר זמן בא לידי ספר טהרת הקדש ומצאתי סברא זו ע"ש ומעתה י"ל דהכי פשיט קש"ס מדתני יחזיר לכשר משמע דהפסול יחזירו להכשר למקום שהוא שם וא"כ מוכח דהולכה ראשונה שעשה הכשר שלא ברגל הוי הולכה דאי לא הוי הולכה וצריך לתקוני וצריך לקמשורו א"כ כשהפסול אחזירו הוי הילוך הצריך להלך ועשה הפסול פעולתו וא"כ נפסל ואין לתקן זה כמו שביארתי לעיל ולפ"ז פשיט ליה דהולכה שלא ברגל הוי הולכה והתרצן שני ליה דתני יחזיר הכשר ויקבלנו מיד הפסול והכשר יחזירנו למקום אשר עמד שם בתחלה ויוליכנו שנית אל המזבח ולעולם דהולכה שלא ברגל לא הוי הולכה ודו"ק ומעתה אתי שפיר הוכחת הש"ס דאפשר לתקוני דלא מבעיא אי נימא דתני יחזיר לכשר א"כ מוכח דהולכה שלא ברגל שמי' הולכה ולא צריך אפילו לתקוני ולהחזירה אלא בהי נמי דהני יחזיר הכשר ויקבלנו דאז אינו מוכח דהולכה שלא ברגל שמי' הולכה מ"מ מוכח עכ"פ דאפשר לתקוני וזה ברור למעיין ודו"ק ומעתה י"ל דהרמב"ם פסק בהוליכה זר דאפשר לתקוני וכמו שכתוב לעיל רק זה דוקא אם החזירו כהן כדאיתא בש"ס אבל רבינו לא כתב והחזירו כהן אלא כתב הוליכו זר והחזירו לכשר והוליכו ע"ש וכיון שהחזירו הזר לכשר שפיר נפסל וכמ"ש לעיל וזה שסיים רבינו שהרי אי אפשר לתקן דבר זה והיינו כע"ש דהפסול כבר עשה פעולתו במה שהחזיר ואי אפשר לתקן דבר זה לעולם ולכך פסול ושפתי רבינו ז"ל ברור מללו ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד:

י"ג והנה בש"ס דף ט"ו אתמר הולכה שלא ברגל פלוגתא דרבי שמעון ורבנן בהולכה רבתי כולי עלמא לא פליגי דפסלה כו' ע"ש בפירש"י וע' משנה למלך שהאריך לפרש פירושים שונים בזה ולפלפל בסוגיא זו ולע"ד אפשר לפרש דבהולכה רבתי היינו ששחט רחוק מן המזבח שאי אפשר להשיטו שלא ברגל והלך ברגליו עד קרוב למזבח למקום שיכול להשיטו משם למזבח בלא רגל והושיטו משם למזבח שלא ברגל ובשעה שהושיט הדם למזבח חשב על הדם מחשבת פסול אף דההושטה היתה שלא ברגל מ"מ פסלה המחשבה שחשב בה דהא כיון דעשה כבר הולכה ברגל תו לא מפסל ההושטה שלא ברגל כמ"ש המשנה המלך בסוף דבריו וא"כ פוסלת בה המחשבה בפסול כי פליגי היכא דשחט קרוב למזבח והושיטו למזבח שלא ברגל במחשבת פסול לר"ש לא פסל בה מחשבה דהא הוה הולכה שלא ברגל ולא שמי' הולכה ומה שאמ' רש"י עבודה שאפשר לבטלה היינו דכולה צורך זריקה כפירש"י וכי חשיב על הולכה חשיב ולא אזריקה והא לא הולכה היא היא ורבנן סברו דהולכה שלא ברגל הולכה היא ופסלה בה מחשבה ובחידושי הש"ס כתבתי יותר. וכתב הרמב"ם בפ"א מה' פהמ"ק הלכה ל"א נשאר מן הבשר כו' פחות מכזית לא יזרוק ואם זרק לא הורצה עכ"ל הרמב"ם וכתב הכסף משנה דהכי משמע בפרק הקומץ ואני אומר דזה מפורש בש"ס פסחים דף ע"ח ע"ב מודה ר' יהושע בנטמא אבל אבוד ושרוף לא ע"ש וז"ב והנה כתב הרמב"ם בהלכה כ"ח קיבל הפסול אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבלו ומוליך וזורק שאין הפסולין עושין שיריים הדם הנשאר חוץ מן הטמא הואיל והוא ראוי לעבודה בקרבן הבא בטומאה כמו שביארנו והנהו בהלכות ביאת המקדש פרק די ואמנם לפ"ז זב וטמא שרץ דכתב הרמב"ם דאין ראויין לעבודה בקרבן הבא בטומאה אין עושין שיריים ואולי לזה רמז הרמב"ם במ"ש כמו שביארנו היינו בפ"ד מהלכות ביאת מקדש הלכה י"ב ששם ביאר החילוק שבין טמא מת ובין טמא שרץ וז"ב וע"ש ובכל זאת לא העירו עשאי כלי הרמב"ם בזה וצ"ע וע' פסחים פ' כיצד צולין ודו"ק:

ובהלכה ל"ב כתב הרמב"ם וכל דם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם הנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומאת. וכתב הכסף משנה ומה שכתב ועל הארץ תשפכנו כמים כו' בספ"ק דפסחים מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים וקשיא לי מדתנן בפרק כיצד צולין הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם ומשמע דמדאורייתא הוא מדתני הציץ מרצה עכ"ל הכ"מ ותמה עליו הלחם משנה דמאי אולמא מברייתא דעל מה הציץ מרצה כו' שהקשו בש"ס על רב ותירצו דמדרבנן ודלא כר' יוסי בן יועזר ואמנם גם תירוץ הכ"מ דהוא מדרבנן קשה דא"כ אמאי לא ביאר הרמב"ם בשום מקום דדם קדשים מקבל טומאה מדרבנן וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דהא דמשני התם בש"ש היינו דרצה לאוקמי הברייתא אליבא דרב דס"ל האי תנא ג"כ טומאת משקין דרבנן אבל הרמב"ם דפסק בפ"א מה' טומאת אוכלין מצות עשה אחת והוא טומאת אוכלין ומשקין כו' רק דם קדשים אמעיט מקרא על הארץ תשפכנו כמים וס"ל שכשר וטומאה א הן וא"כ לא גזרו טומאה כלל והני ברייתות דדם שנטמא הוא דלא כר' יוסי בן יועזר וסבירא להו דטומאת משקין דרבנן ולכך לא מצי למילף מהאי קרא דעל הארץ תשפכנו כמים דהא לדידהו מדאורייתא בלא"ה טהורים והרמב"ם דחה הני ברייתות מהלכה וז"ב ולפ"ז שפיר הקשה מרן הכ"מ ז"ל ממתניתין דכיצד צולין דמה יענה רבינו למשנה זו דודאי לא יפסוק רבינו בהיפך ממשנה שלמה זה נראה לע"ד ליישב דברי מרן הכ"מ ז"ל ואחר שכתבתי זה עיינתי בסוגיא זו דפסחים סוף פיק וראיתי דהפני יהושע והצל"ח פלפלו בדברי הרמב"ם האלה ונראה קצת שכווונו למה שכתבתי ומפני איזה טירדא לא ירדתי לעומק פלפולם ומה שנלפע"ד כתבתי ודו"ק: (יד) כתב הרמב"ם פ"ב מהלכות פהמ"ק הלכה ל"ב וזריקה לא מועלת ליוצא לשרפו אבל לא לאכלו ונראה הטעם לענ"ד דחשבינן בשעת שיצא הבשר לחוץ כאילו כבר נזרק הדם דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ונקבע בפגול ונותר וטמא כמ"ש התוס' סוף פ"ק דמעילה דף ז' ע"ב ד"ה כי אמר ר"ע אבל מ"מ לא עדיף מאלו יצא אחר הזריקה דהיה עליו איסור יוצא וזה ברור ולכך אסור לאכלו משום איסור יוצא ואמנם בקדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה דאף דנימא דהוי כאילו כבר נזרק הדם ויצאו מ"מ הא העזרה לאו מחיצתן הוא דנאכלים בכל העיר ואין לומר דעדיין לא הגיע זמנן לצאת דהא עדיין לפני זריקה היא דאיך נימא דלענין זה הוי כאילו כבר נזרק ולענין זה לא וז"ב ודו"ק ועוד כי היכא דהזריקה קובעת האימורין להיות קדשי קדשים כן נימא דהזריקה קובעת הבשר לחול עליו איסור יוצא רק דהא דחל עליו איסור יוצא לפני זריקה היינו משום דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ איך נאחז החבל בתרי ראשין וזה לע"ד כוונת הראב"ד בהשגה ע"ש ותראה שכן הוא. ושם הלכה ו' דיקדק הלחם משנה למה כתב הרמב"ם קיבל הכשר הא אפילו קיבל הפסול וזרק ע"ש ולפמ"ש הלחם משנה בשם התוס' דאף דהטמא עושה שיריים מ"מ כיון דהוא שלא במקומו אף דשלא במקומו כמקומו דמי מ"מ כיון דלא הוי מקומו ממש אינו עושה שיריים והכא בטמא איירי כמ"ש הלח"מ עצמו ע"ש א"כ אתי שפיר דמה בכך דזרק אח"כ שלא במקומו כיון דקיבל הטמא תיכף עושה בקבלתו שיריים ולכך נקט הרמב"ם רק זריקה אבל הקבלה היה בכשר ועיין לקמן פי"ד מהלכות פהמ"ק הלכה ב' מה שכתבתי ומשם בארה מה שכתבתי כאן. וכתב הרמב"ם פרק ג' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה ז' קדשי קדשים ששחטן בדרום או קיבל דמם בדרום אם עלו לא ירדו וע' בלחם משנה מה שפלפל ליישב קושית מרן הכסף משנה אמאי פסק רבינו ששחטן בדרום או קיבל דמן בדרום אם עלו לא ירדו וכרב יוסף והא אליבא דרבי יהודא לא פליגי רבה ורב יוסף כלל דאם עלו ירדו והרמב"ם דפסק בסמוך כרבי יהודא הוי ליה לפסוק דאם עלו ירדו וכתב הכסף המשנה דאולי נוסחא אחרת היה להרמב"ם בזה והלחם משנה כתב דהרמב"ם ס"ל דפליגי הסוגיות אהדדי ע"ש מה שפלפל בזה ואמנם באמת שהיה להרמב"ם גירסא הנזכרת בזבחים דף ק"כ דגרים במתניתין אם עלו לא ירדו ופליגי רבה ורב יוסף ירדו מהו שיעלו ע"ש וכן מצאתי להגאון בעל ברכת הזבח שכתב כן ע"ש ובאמת דלגירסא זו לא קשה מה שהקשו תוס' בזבחים דף פ"ד ד"ה פרט כיון דליכא מיעוט רביעי מהיכא תיתי ימעט ר' יהודא נשחטו בדרום וכן מה שהקשו כיון דאית לר' לרבי יהודא שלא במקומו כמקומו דמי אמאי ס"ל לר' יהודא בנשחטו בדרום אם עלו ירדו ולפי גירסת הרמב"ם ניחא הכל וז"ב ורוה"ק הופיעה בפי מרן הכ"מ ז"ל דכתב אולי גירסא אחרת היה לו כי באמת היה לו גירסא הנזכרת בזבחים דף ק"כ ע"ש וכמ"ש אך יש להבין לדעתו מאי קאמר בריש מעילה אליבא דר' יהודא כ"ע לא פליגי הא לדידיה בזה ר' יהודא ור' שמעון שניהן שוין ואפשר דגם זה לא היה בגירסתו וכן משמע בזבחים שם ע"ש ברש"י וכן משמע מהא דפריך ממתניתין דתני נשחטו בדרום מועלין בהם ולפירש"י וגירסתו קשה דצ"ל דס"ל מתני' ר' שמעון הוא וזה דוחק דהא קיי"ל כר' יהודא ולהרמב"ם א"ש וכן מה שהקשה הלח"מ על מ"ש הרמב"ם דמועל מדרבנן ע"ש ריש פ"ג דהלכות מעילה והקשה הכ"מ והלח"מ האי שינויא הוא אליבא דמ"ד אם עלו ירדו אבל לדידן דקיי"ל אם עלו לא ירדו מדאורייתא יש בה' מעילה ולפמ"ש א"ש דלפי גירסת הרמב"ם האי שינויא הוא אליבא דמ"ד אם ירדו לא יעלו וכן קיי"ל דכיון דאם ירדו לא יעלו אמאי מועל בהן ומשני מדרבנן וכיון דגם לדידן אם ירדו לא יעלו שפיר כתב הרמב"ם דמועלין מדרבנן בסוגיא שם ובמ"ש הלח"מ ותראה דמה שכתבתי הוא נכון וקצרתי למעיין היטב והנה כתב הרמב"ם בפרק ב' מה' פסולי המוקדשין הלכה י"ג דם חטאת שנכנס להיכל אפילו של יחיד הנאכלת אסורה שנאמר וכל חטאת אשר יובא מדמה אל הקדש וכו' ע"ש והקשו הלחם משנה והמשנה למלך אמאי השמיט הרמב"ם האי דינא דאמר רבא אהא דפריך התם בש"ס יאמר קדש ואל יאמר פנימה ומשני רבא כל מידי דחשיב עליה לפני ולפנים לא מפסיל בהיכל והרמב"ם השמיטו מ"ש ונראה דלכאורה יש להבין מאי פריך לכתוב אל הקדש דהא היא פלוגתא דר"א ורבי שמעון הוא אם בעינין הזיה דוקא או לא ולר' שמעון בעי הזיה דוקא א"כ יש נפקא מינה אם הביא דם חטאת החיצונה בהיכל ולא הזה ממנו והכניסו אח"כ בקדש הקדשים והזה ממנו דמשום היכל לא מפסיל דהא לא הזה ממנו. ומשום קדש הקדשים גילתה תורה דמפסל וצריך לומר דקושית הש"ס הוא לר' אליעזר דאמר נכנס לכפר אע"פ שלא כיפר פסול ואמנם רבינו הרמב"ם דפסק בהלכה ט"ז כר' שמעון דדוקא הזה וכמ"ש הכ"מ משום דר' יהודא ס"ל כותי' ע"ש א"כ לא מוכח כלל האי דינא דרבא ולכך השמיטו הרמב"ם ודו"ק ובאמת תמהו שם מרן הכ"מ והלח"מ על הרמב"ם דפסק דוקא בשוגג אם לא הזה כשר ומש"ס מוכח דלר' יהודא אפילו במזיד כשר אם לא הזה ע"ש שפלפלו בזה ולע"ד י"ל דהרמב"ם ז"ל הכריע דבשוגג ולא כיפר הוי ליה ר' שמעון ור' יהודא שוים להתירא דלר' שמעון אפילו במזיד כשר אם לא הזה ולר' יהודא אפילו הזה כשר אם הוא בשוגג ולכך בשוגג ולא הזה פסק כרבי יהודא ור"ש דהוי להו רבים נגד ר' אליעזר ובמזיד ולא היזה ה"ל ר"ש יחיד ופסק כר"א ודו"ק והנה כתב הרמב"ם שם הלכה י"ח חטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל כשרה ולכאורה קשה דהא זה ק"ו מהכניסה בשוגג וצ"ל דהאי תנא ס"ל דאפילו בשוגג פסולה כר' אליעזר ואמנם הרמב"ם דפסק בהלכה ט"ז דהכניסו בשוגג ולא הזה כשרה וצריך לומר דמיירי אפילו הוזה ממנה בהיכל מ"מ כיון דלא הובא בידי אדם כשר דכתיב אשר יובא דהיינו ע"י אדם וז"ב ומזה ראיה לפסק רבינו וז"ב וע' ברש"י שם שפירש דהא דנקט וחזרה לאו דוקא הוא ע"ש גבי יצאה לדרום והיינו דשם מיירי בבשר קדשי קדשים שיצא לאחר הזריקה לדרום דאפילו נשארה שם בדרום כשרה לכך פירש"י דלאו דוקא הוא אבל כאן בחטאת העוף ע"כ מיירי לפני המיצוי דאחר המיצוי תו לא נפסל כדמוכח במשנה ובדברי רבינו בהלכה י"ג דנתן בחוץ ואח"כ נתן בפנים כשר וא"כ דוקא נקט וחזרה כדי למצות דמה על מזבח החיצון ורבינו לא כתב וחזרה משמע דפירש גם כאן דלאו דוקא הוא וי"ל דבש"ס בעי ר' אבין אליבא דמ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי ולכך דוקא חזרה ועשה מיצוי הדם במקומו אבל אנן דקיי"ל שלא במקומו כמקומו דמי כמ"ש הרמב"ם כאן הלכה יו"ד לכך לא העתיק וחזרה ועיין בזה דלא הרגישו בזה נושאי כליו ז"ל ודו"ק והנה בהלכה י"ד כתב הרמב"ם פר העלם דבר של ציבור ושעיר ע"ז שנכנס להיכל אם הכניסו לבית ק"ק כו' והראב"ד כתב דהענין אינו כפירושו כו' ע"ש ובכ"מ בשם מהר"י קורקס דבפרק טבול יום משמע כדברי הרמב"ם דאמרינין שם שמא בקדש היתה ויצאה וקדש היינו היכל והלח"מ כתב דעדיין אינו מוכח דכשיצאה למזבח נפסלה וזה עיקר הבעיא ורבינו השמיטה ע"ש ומ"מ מוכח בפרק טבול יום דינו של הרמב"ם דכשיצא חוץ להיכל אף שהוא בעזרה נפסלה ואמנם עיקר דברי מהר"י קורקס לא אבין דכתב דבקדש היינו היכל והא התם שעיר ר"ח היתה שנעשית במזבח החיצון והאי בקדש היתה היינו בעזרה דאלו בשעיר הפנימי מיירי הלא היא מן הנשרפים וכדין נשרפה ובאמת הא דאמר שם שמא הכנסתם דמה לפני ולפנים צ"ע ואפשר דר"ל לפנים בהיכל וצ"ע:

טו כתב הרמב"ם בפרק ב' מה' פסולי המוקדשין הלכה כ"ב נפל לתוכו יין או דם חולין אומדין אותו אילו היה מים אם ראויין לבטל דם שבמזרק לא יזה ממנו הלחם משנה האריך כאן להקשות על הרמב"ם דסותר משנתו דהא כתב בפרק ג' מה' מקוואות היה בו מי חטאת אם היה רוב הכלי פנוי כדי שירבו מי מקוה על מי חטאת הרי זה טהור וכו' הרי שפסק כרבנן דאזלינין בתר הרוב דלרבי יהודא לא אזלינין בתר הרוב במי חטאת אלא בכלי טמא אדרבנן ולא בכלי שהוא טמא מדאורייתא כדמוכח מסוגיא דפרק התערובות ועוד קשה שם אדידי' אדידי' שכתב שם כלי שתוכו טהור וגבו טמא והיה מלא יין לבן או חלב והטבילו הולכין אחר הרוב מפני שטומאתו מדבריהם משמע דדוקא היכא דטומאתו מדבריהם והיינו כרבי יהודא וא"כ למה במי חטאת כתב דאזלינין בתר רובא אע"פ שהוא טמא מדאורייתא וגם על הראב"ד שהשיג שם עליו ודעתו לפסוק כרבנן שם א"כ למה לא השיג כאן עליו דפסק כמתניתין דרואין דהיינו כרבי יהודא דלרבנן אזלינין בתר רובא כדמוכח בסוגיא שהבאתי כו' ולע"ד נראה דהרמב"ם לא גריס כגירסת רש"י ותוס' אלא האוקמתא קאי על כלי שהוא מלא יין או חלב ולענין הכלי עצמו והקושיא היתה דר' יהודא אדרבי יהודא ומשני דהאי כלי שהוא מלא רוקין רבנן הוא וגם הם ס"ב רואין כמתניתין רק בכלי שיש בתוכו יין או חלב מיירי בכלי שתוכו טהור וגבו טמא וטומאתו מדברי סופרים ולכך הקילו בו והלכו אחר הרוב ולא אמרינן רואין והרמב"ם פסק כרבנן ובזה מיושב הכל כאשר ימצא המעיין בצדק ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' שם בזבחים דף ע"ט ד"ה רבא אמר אמאי במלא רוקין הוי כאילו לא טבל ומלא מי רגלים רואין כאילו הוא יין ולפי מה שכתבתי אתי שפיר הכל וע' בתוס' ד"ה כלי שהוא מלא רוקין ותבין היטב ודו"ק והנה בהלכה כ"ד כתב הרמב"ם ז"ל האימורין כו' והקמצים אחר שנתקדשו בכלי שרת אם זרק אחד מכל אילו ע"ג האישים בין ביד בין בכלי ובין בימין בין בשמאל הרי אלו כשרים וע' לחם משנת שפלפל בזה וע' בפרק י"א מהלכות אלו הלכה ו' שכתב הרמב"ם היתה המנחה או קומצה שלא בכלי שרת או שהעלהו שלא בכלי שרת למזבח פסולה וע' כ"מ שם שציין הברייתא מנחות דף כ"ו וחכ"א קומץ טעון כלי שרת כיצד קומצו וכלי שרת ומקדשו בכלי שרת ומעלו ומקטירו בכלי שרת ע"ש וע' בש"ס וצע"ג והנה התוס' שם ד"ה הקומץ הקשו הא דלא ערבינהו דלמא תלת תלת שמענהו עיין שם ואמנם לדעת הרמב"ם אתי שפיר דהקטר חלבים ואיברים אפילו לכתחלה מעלם ביד כמ"ש הרמב"ם ריש פרק ז' מהלכות מעשה הקרבנות והוא מהש"ס סוטה אטו במבס מקטר להו כמ"ש הכסף משנה שם וכאן בקומץ רק בדיעבד כשרים ולכך שלגינהו לתרתי ובאמת בש"ס משמע דהאי ברייתא כר' שמעון אתיא ולכך פריך מינה לרבי יהודא ברי' דרבי חייא וכבר תמה בזה הלחם משנה אבל יש לומר להיפך דמשמע להש"ס דלכתחלה קאמר דומיא דהקטר חלבים ואימורין ולכך הוכרח לאוקמי כר' שמעון ואין להאריך ודו"ק והנה בהלכה י"ב כתב הרחבים ואויר מזבח כמזבח והקשה הרב לחם משנה דלפ"ז ה"ל להרמב"ם לבאר דפיגול בעולת העוף לא משכחת לה אלא בחישב על מנת שיורידנה קודם עמוד השחר וכדמשני בש"ס אליבא דמ"ד אויר מזבח במזבח בדף פ"ז והוא תמיה חזקה ולכאורה י"ל דהתוס' הקשו הא משכחת לה אליבא דתצא קמא דאמר עשאה אפילו אמה אחת למטה מרגליו כשרה ותירצו דפריך אליבא דר' נחמי' וראב"י דאמרי היא עצמה אינה אלא בקרנו של מזבח ע"ש וכיון דמסתמא הלכה כתנא קמא א"כ שפיר משכחת לה ולכך לא ביאר הרמב"ם זה ואמנם דא עקא דלעיל בה' מעשה הקרבנות פרק ג' הלכה ב' כתב דבינו וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה וזן החוט שבאמצע המזבח ולא ביאר דאם עשאה למטה מרגליו כשרה וע' בכסף משנה שם שציין שהוא בפ"ק דמסכת קינים ובאמת תני שם עולת העוף למעלה כו' ואם שינה בזה ובזה פסול ועמ"ש הרמב"ם לעיל בהלכה י"ב דאעפ"כ נתכפרו הבעלים דשלא במקומו כמקומו הוא וא"כ שפיר דמשכחת לה דעשה למטה מרגליו ואעפ"כ הוא פיגול ונ"ט דלא נתכפרו הבעלים והש"ס י"ל דפריך למ"ד שלא במקומו לאו כמקומו דמי וא"ש קושית הלחם משנה ודו"ק כי עדיין יש לפלפל בזה.

טז כתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות פסולי המוקדשין הלכה י"ב ואימורי קדשים קלים שהעלן לפני זריקת דמים לא ירדו שהרי נעשה לחמו של מזבח. וע' פירש"י דכתב דרבותא נקט אע"ג דלא הובררו למזבח כלל דהא אין בהן מעילה כל כמה דלא זריק דם מ"מ כעשו לחמו של מזבח ע"ש ובאמת זה קשה להבין מה חילוק יש בין קדשים קלים לקדשי קדשים דהא אפילו קדשים קלים סוף סוף קיימי אימורים למזבח והתוס' בסוף פ"ק דמעילה כתבו דהרבותא הוא אע"ג דלא קדישי כולי האי ע"ש והנה למאי דקיי"ל כר' שמעון דכל העומד לזרוק כזרוק דמי א"כ י"ל דמה שכתב הרמב"ם בהלכה י"ג הפריש שני אשמות לאחריות ושחט את שניהם וקדם והעלה אימורים של אחד מהם קודם זריקה הרי אילו ירדו היינו אף דאח"כ זרק הדם של אותו האשם שהעלה אימוריו אעפ"כ ירדו דהא בשעה שהעלה אימורים לא נודע עדיין דם של מי יזרוק ולא שייך לומר כל העומד ליזרוק כזרוק דמי דבדאורייתא קיי"ל אין ברירה ולא הוברר עדיין למזבח בשעה שהעלה האימורין וז"ב ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם בהלכה י"ג ולא ביאר כמ"ש רש"י והראב"ד דנזרק דמו של האחר ולא נזרק דמו של זה דמשום מחוסר זמן נגעו בה דהרמב"ם ס"ל דאף דנזרק דמו של זה דהעלה אימוריו מ"מ ירדו כמ"ש דאין ברירה אבל הראב"ד מיאן בזה ופירש דלאו משום דלא הוברר למזבח אלא דהוא מחוסר זמן ולכך דוקא אם נזרק דמו של האחר ולא נזרק דמו של זה ע"ש והיינו דלא התיר דמו של האחר את האימורין של זה אבל אם נזרק דמו של זה שפיר לא ירדו וז"ב ומעתה תראה דמ"ש הרב מרן ז"ל על הראב"ד דאין השנה מזה על רבינו דהוא מבואר ברש"י שהוא העתיק דברי הש"ס כמנהגו עכ"ל הנה לפמ"ש רש"י והראב"ד מחולקין והשגתו על רבינו בדיקדוק כן נלפע"ד ביאור דעת הראב"ד והנה כתב הרמב"ם בהלכה ט"ו עוף שמיצה דמה זר ועלה לא ירד וקומץ שקמצו זר ועלה ירד והנה התוס' כתבו דזה לרבי שמעון אבל לרבי יהודא ס"ל דכל עבודה בדם ירד דומיא דנשחטה בלילה ויוצא ודרום כו' והרמב"ם דפסק לעיל חלבה ז' כרבי יהודא אמאי פסק כאן דלא ירדו וצ"ל דלא ס"ל כהתוס' בזה ושוב ראיתי דהלחם משנה עמד בזה וע"ש שיש ט"ס בדבריו דצ"ל יליף מבמה ע"ש והנה כתב הרמב"ם בהלכה י"ז הקומץ שמיצה שמנו על העצם וירד העצם יחזירו שהדבר ספק אם חיבורי עולין כעולין דמי ע"ש והראב"ד פירש בע"א ע"ש ועלח"מ שכתב ביאור דברי רבינו ודבריו סתומין ולע"ד פירושו דאיה העצם מאותן שאם ירדו לא יעלו כגון שפקעה מעל המזבח דפסק רבינו בפרק ו' מהי איסורי מזבח דעצמות אם פירשו לא יעלו ע"ש אבל מפני שהוא מחובר להשמן של הקומץ יחזירו כן נלפע"ד ובהלכה ח"י כתב הרמב"ם מזבח הפנימי מקדש פסולין בין ראויין בין אינו ראויין וכתב רש"י הטעם שהוא כלי שרת ונמשח עם המשכן ע"ש וצריך לומר דעדיף וכלי שרת דהן איכן מקדשין אלא הראוי להם במ"ש התוס' וכתב הרמב"ם בהלכה י"ט וכלי שרת מקדשין את הדם הפסול ליקרב הכסף משנה כתב דרבינו פסק כרבי יוסי בכריתות דף כ"ג דאשם תלוי שנודע לו שלא חטא אם שחטו וקיבל הדם בכוס יזרק ופסק כוותיה דנימוקו עמו ע"ש ועלח"מ דהקשה ממ"ש הרמב"ם בפרק ד' הלכה י"ט דנודע לו אחר שנשחט הדם ישפך והבשר ישרף וכו' וע"ש שכתב לחלק בין דם לבשר ע"ש ולא הבינותי דהא פסק הדם ישפך. והנה בכריתות דף כ"ד ע"ב ד"ה קסבר הקשו התוס' דבפרק המזבח מקדש בעי ריש לקיש מר' יוחנן כלי שרת מהוי שיקדשו לכתחלה ופשיט ליה דאין מקדשין ונימא דלא כר' יוסי ותירצו דבעלמא בשאר פסולין אית ליה אין מקדשין והכא דאין זה פסול כל כך שהיה תחלתו קרבן ובא על נקיפת לב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרי יספך י"ל דבעלמא מקדשי דהוי קדשים רק דאירע פסול בהן אבל הכא דנמצא שהיה חולין מעקרא אין מקדשין ע"ש והנה לגירסת הרמב"ם דפשיט לי' דמקדשין לא קשה קושית התוס' הראשונה וא"צ לתירוצם והא דפסק דלא כר' יוסי בפ"ד ה' י"ט היינו דשם אגלאי מילתא דחולין היה מעקרא וכמ"ש התוס' ונמצא הכל נכון וזה ברור והנה כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות פהמ"ק הלכה ח' כל חטאת שאבדה ונמצאת קודם כפרה אע"פ שנמצאת בעל מום או שנמצאת אחר שעברה שנתה אינה מתה אלא תרעה עד שיפול בה מום ויפלו דמיה לנדבה נמצאת אחר שכיפרו הבעלים אע"פ שנמצאת בעלת מום או עברה שנתה תמות הואיל והיתה אסורה בשעת כפרה ע"ש ובכ"מ הגיה לשון רבינו האי אע"פ דכתב ברישא ובלח"מ בירר השיטות היטב והגיה ג"כ כהכ"מ ולע"ד נראה דדברי רבינו מיושרים בלי הג"ה כלל דהא כתב הרמב"ם בהלכה ג' משך אחת מהן ונתכפר בה האחרת תמות והיינו כפירש"י דכיון דמשך האחת והקריבה גלי דעת דדחה האחרת בידים ורק אם בא לימלך דגלי דעתיה דניחא ליה אומרים לו שיתכפר בהאבודה והאחרת תרעה וע"ש בפירש"י ולפ"ז כאן דנמצאת בעלת מום וא"א לכו לומר לו שיתכפר בה א"כ לכאורה הוי לה למות ואמנם קלקלתה תקנתה דלא שייך לומר דדחה אותה בידים ולא איכפת לו בה דהא על כרחו לא היה יכול להתכפר בה דהא היא בעלת מום וז"ב ושוב מצאתי כן בברכת הזבח שתירץ כן על קושית התוס' שהקשו כן אהא דריש לקיש דאם עברה שנתה רועה והבה"ז תירץ כהסברא שכתבתי ונהניתי שכיוונתי לדעת הגדול ומעתה אתי שפיר דברי רבינו דברישא שנמצאת קודם שנתכפר א"כ יש סברא לומר כיון דנמצאת בעלת מום א"א לנו לומר לו שיתכפר בה והאחרת תרעה ועל כרחך שיתכפר בהשניה והוי כמו שמשך אחת מהן והקריבה דהאחרת תמות קא משמע לן רבינו דאעפ"כ אינה מתה דהא בע"כ משך השניה ולא שייך לומר דדחה זו בידים ולא איכפת ליה בה וכמ"ש ובסיפא בנמצאת אחר שכיפר בהשניה דאז לא שייך לומר שמשך האחת ודחה השניה בידים דהא בשעה שכיפר בהשניה עדיין היתה הראשונה אבודה ולעלמא מעין כל אי וא"כ אדרבה היה מקום לומר כיון דהוא בעלת מום אם כן רבוי הריעותות גורמות ומביאות לידי רעיה כמ"ש התוס' קמ"ל הרמב"ם דאעפ"כ עתה הואיל והיתה אבודה בשעת כפרה ואתי שפיר דנקט הרמב"ם מלת אע"פ ברישא ובסיפא וכל אחת על מקומה תבוא בשלום ודו"ק היטב. ובזה אפשר לפרש הא דפריך רבא על רבה דמוקי בנמצאת בעלת מום עובר א"כ ישמור מבעיא לי וע' פירש"י ותוס' ולפמ"ש י"ל דה"פ ישמור עד שתתרפא כמ"ש תוס' וכיון דלא שמרה ונתכפר בהאחרת מוכח דלא איכפת לו בה ואמאי בשנמצאת עד שלא כיפר תרעה תמות מבעיא ליה ואפשר דלזה כיוונו התוס' ודו"ק. ובהלכה ו' כתב הרמב"ם הפריש חטאת מעוברת וילדה הרי היא וולדה כשתי חטאת שנתפרשו לאחריות והקשה הלח"מ דבריש כיצד מערימין סליק ר' יוחנן בתיובתא מהא דהאומר לשפחתו כו' ותירץ דלמאי דמסיק תנאי הוא תו ליכא תיובתא דר' יוחנן די"ל דהאי ברייתא כר' יוסי ע"ש הלה הרב כתב כן מדעתו ליישב דעת הרמב"ם ובמח"כ לא ראה דכן כתבו התוס' בסנהדרין דף כ"ב בשם ר"ת דלא גריס כלל תיובתא דר' יוחנן אלא דהש"ס משני דתנאי הוא וא"כ דברי הרמב"ם מיושבים שפיר טפי וז"ב גם מה שכתב הלח"מ להקשות כיון דהרמב"ם פסק כר' יוחנן איך כתב בהלכות מעשה הקרבנות היא שלמים וולדה עולה הרי ולדה שלמים ה"ב לכתוב הרי זו שלמים כדמגיה הש"ס אליבא דר' יוחנן במח"כ לק"מ דבש"ס הגירסא במשנה הרי זה שלמים ועל זה שפיר מקשה הש"ס מדקרי ליה ולד שלמים משמע דאינו אלא מטונ' דאימי' ואי אמרת שיירו משויר ה"ל להיות שלמים הוא עצמו וכמ"ש התוס' אבל הרמב"ם בחכמתו שינה וכתב קרי ולדה שלמים וזהו ממש כמו הרי זה שלמים וזה ברור לכל מעיין ודו"ק היטב והנה התוס' מנחות דף ע' ע"א ד"ה הפריש כתבו דע"כ מיירי בהפרישן בבת אחת דאי בזה אחר זה אין ונתכפר בשניה ואיך שייך רצה בזה מתכפר רצה כו' ובבת אחת נמי הא כל שאינו בזה אחר גם בבת אחת אינו וע"כ דאמר תיקדוש אחת משתיהן ע"ש והרמב"ם סתם ולא ביאר כלל. ויש להבין מפריש חטאת מעוברת איך מיירי וע"כ דג"כ אמר תיקדוש אחת משתיהן ולפ"ז, קשה מאי קאמר דר' יוחנן ס"ל שיירו משוייר הא אפילו עובר לאו אמו הוא לא הוי ולד חטאת דהא אם רוצה יכול להתכפר בהולד ומסברא בראה דהוי כאילו שניה' לפנינו דכתב הרמב"ם לעיל דבא להמלך אומרין לו שיתכפר באבודה והשני' תרע' וכן הכא אומרין לו שיתכפר בהולד והאם תרעה וע"כ דהקושיא קאי על ר' יוחנן דאמר רצה בזה מתכפר רצה בזה מתכפר הא ע"כ לכתחלה צריך להתכפר בהולד והאם תרעה והרמב"ם דכתב סתם דהוי כמפריש שתי חטאות לאחריות כונתו דאם נתכפר באם הולד אזיל למיתה ולכתחלה מורין לו שיתכפר בהולד והאם תרעה, ותפול לנדבה וא"כ אין קושיא על הרמב"ם ודו"ק היטב וכתב הרמב"ם בהלכה ט"ו וכל אשם שניתק לרעיה אם הקריבו עולה כשר ולמה לא יקרב בעצמו עולה לכתחלה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה עלח"מ שהקשה כיון דהרמב"ם ס"ל דבעי עקירה א"כ אין הטעם משום גזרה משום לפני כפרה אלא כדסבר המקשה שמא ישכח מלעקרו והש"ס דאמר הטעם אטו לפני כפרה והיינו למ"ד דלא בעי עקירה כמ"ש התוס' ע"ש ונראה דהרמב"ם ס"ל בשיטת ר"ת דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה מדאורייתא רק דרבנן אמרו ירעה וא"כ קשה לומר הטעם שמא ישכח מלעקרו דזה הוי גזרה לגזרה דמדאורייתא אפילו לא עקרו קרב עולה ואף דבש"ס המקשה דפריך אי הכי כי לא נתק נמי משמע בעי עקירה ניחא דגזרינין שמא ישכח מלעקרו היינו דאכתי לא אסיק אדעתיה לומר גזרה אחר כפרה אטו לפני כפרה והיה מוכרח לומר דגזרי' גזרה לגזרה אבל לבתר דמסיק גזרה כו' ודאי עדיף טפי לומר כן מלומר דגזרינין גזרה לגזרה ואפשר לומר דזה החילוק דמ"ד בעי עקירה ס"ל דמה"ת רועה ולא קרב עולה ומ"ד לא בעי עקירה ס"ל כר"ת וא"ש המקשה והמתרץ דלמ"ד בעי עקירה לא הוי גזרה לגזרה ודו"ק וע"ש בתוס' ד"ה אשם דכתבו מדאורייתא א"צ רעיה כלל ולהכי קאמר אלמא לא בעי עקירה משמע כמ"ש וע"ש שכתבו ומנא תימרא כו' ואחר ניתק נמי דיעבד כשר כו' אי לאו דגזרו אטו קודם כפרה ע"ש ומזה א"ש דברי הרמב"ם דמוכח הנוע' משום גזרה משום לפני כפרה ולכך נקט טעם זה ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה