בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר קמז בדין מזונות האשה
א כתב הה"מ דנראה לו לפסוק כראב"י דמשנתו קב ונקי דלא כהרמב"ם והרשב"א והרבה פוסקים ע"ש הנה מצאתי בכנה"ג חלק יו"ד סימן רצ"ד דהרמב"ם פסק דלית הלכתא כראב"י אלא במשנה אבל לא בברייתא וגם לא נגד רבים החולקים עמו ע"ש וכאן הוא ברייתא גם החולקין הם שנים ת"ק ור' אליעזר ע"ש וא"כ הרמב"ם לשיטתו א"ש דלא פסק כראב"י אלא כהחולקים עמו ואמנם הה"מ סמך על הברייתא האחרת דתני תיקנו מזונות כו' והוא המכרעת וא"ש מה שלא פסק הה"מ גם במנה כראב"י כמו שהקשה הלח"מ ולפמ"ש דבזה ליכא ברייתא מכרעת כמותו וז"ב ומ"ש הלח"מ דהא בש"ס הגיהו הברייתא לע"ד א"ש דהא מהא דאמר ר"ה יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה מוכח דמזונות דרבנן ולכך יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וז"ב ליישב דעת הה"מ ודו"ק ומרן הכ"מ הקשה על הה"מ וכתב דלא דקדק דהא מסיים בברייתא אליבא דראב"י דמזונות ועונה הוא דאורייתא כמ"ש בתוס' אמנם כן כתבו התוס' שם ותמהו דא"כ ברייתא דתיקנו מזונות דלא כמאן דהא למדו מזונות ועונה מק"ו דכסות ע"ש הנה כזה מצאנו בפרק כיצד מברכין דף ל"ו דכתבו התוס' אהא דאמרינן שם קל וחומר כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש דהאי ק"ו לאו גמור הוא כדמוכח בר"פ מי שמתו מוטל לפניו דברכה לפניה מדברי סופרים כו' והאי ק"ו הוא אסמכתא בעלמא וכן מצינו בכמה דוכתי ע"ש בתוס' וא"כ י"ל דגם האי ק"ו של הברייתא דמסיים בברייתא הוא רק אסמכתא ומזונות לראב"י מדרבנן ואתיא שפיר האי בברייתא דתיקנו מזונות כראב"י ואיש דברי הרב המגיד וז"ב ובאמת רבים חולקים על הרמב"ם בזה ופסקו דהלכה כראב"י אף בברייתא ואפילו נגד רבים כמו שהוכיח הרא"ש בפרק קמא דביצה ע"ש ואמנם הרמב"ם לשיטתו א"ש וע' במעדני מלך פרק א"ט ובכללי הש"ס וע' בר"ן פ"ק דביצה דרב ס"ל הלכה כראב"י אף בברייתא ובזה י"ל הא דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה והיינו אי אפשי בתקנת חכמים משום דרב לשיטתו דסבר כראב"י דמזונות דרבנן אבל אנן דקיי"ל כר' יוחנן דהלכה כרבנן דפליגי אראב"י והיינו בברייתא כמ"ש הר"ן שם בפ"ק דביצה גבי אפרוחים ושפיר פסק הרמב"ם דמזונות דאורייתא ואף דפסק יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת וא"ע כתבתי במ"א וצ"ע ודו"ק:
והנה בהלכה ד' כתב הרמב"ם ועוד תיקנו חכמים שיהיו מעשי ידי האשה כנגד מזונותיה כו' אלא אם אמרה האשה איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה ואין כופין אותה והקשה הר"ן דמשמע מהסוגיא דפרק אע"פ דריש לקיש דאמר יכול לכופה למעשה ידיה וא"י לומר א"כ וא"ע ס"ל דיקדשו ידיך לעושיהן מהכי אבל לרב הונא דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע לא מהני באומר יקדשו ידיך לעושיהן וע' בכ"מ פרק יו"ד דעירוכין תירוץ על קושיא זו ובלח"מ הקשה עוד מהא דדף נ"ח דאמר מאי לאו בניזונת כו' משמע דלר"ה אפי' בניזונת לא קדיש כו' ע"ש היטב וע' ב"ש סימן סט ודו"ק ובחידושי לאהע"ז כתבתי וע' בריטב"א מה שפירש בהא דניזונת ע"ש. (ב) והנה כתב הרמב"ם בהלכה ח' התנה עטה לפחות מעיקר כתובה כו' תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה מק' הרי בעילתו בעילת זכות עכ"ל הרמב"ם וע' לח"מ שכתב דט"ס נפל בדברי הה"מ וצ"ל דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והקשה דע"ב לא אמר ר"י אלא בהתנה ע"פ אבל בשכתבה לו התקבלתי סני ואמאי כתב הרמב"ם דגם אם כתבה לו התקבלתי הוי בעילת זכות ולכאורה י"ל דהא טעם דר' יהודא דהוי כאילו אמרה לו התקבלתי ואמנם בכתובה דאין מיחדין מטלטלין לכתובה שלא יאמר לה טלי כתובתך וצאי וצריך להיות כל נכסיו אחראין לכתובתה כמ"ש בס"פ האשה שנפלו ומכ"ש דלא מהני שתאמר לו התקבלתי וזה ברור לכאורה. והכה הלח"מ עמד על מה שכתב הרמב"ם תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה מר' ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות דהא בש"ס אמרו אע"פ שתנאו בטל ואית לה מ"מ כיון דלא סמכה דעתה הוי בעילתו בעילת זנות וע"ש בלח"מ שכתב סברא נכונה ודפח"ח. ואמנם אציעה לפניך דברי הרשב"א וז"ל קשיא לי דמשמע דעיקרא דמילתא לומר אע"ג דתנאו בטל במעשה אפ"ה כו' ואם כן הכי הוי לי' למימר אע"ג דתנאו בטל כו' ונראה דאע"ג דהתנה עמה בתחלה ועל דעת כן נישאת לו מ"מ לא סמכה דעתה והוי בעילת זנות דאנן סהדי דעל זנות כבעלה לו והלכך תנאו בטל כדי שלא תהי' בעילתו בעילת זנות ע"כ דבריו הנעימים והן הן דברי הרמב"ם שכתב תנאו בטל שכל הפוחת כו' הרי בעילתו בעילת זנות והיינו דלכך תנאו בטל שאם יהי' תנאו קיים תהי' בעילתו בעילת זנות והוא ממש כדברי הש"ס והמעיין ימצא דלפי דברי הלח"מ ימתקו יותר דברי הרשב"א אלא דהלח"מ לא ביאר היטב וגם לא הביא דברי הרשב"א ז"ל ודו"ק:
ג והנה כ' הה"מ ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה יכולין ליתן נכסיהן במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש ואין יכולין להנחיל בתורת ירושה איש ככרי אפילו ברצון היורש כתב רבינו שהוא מפני שהירושה היא חוקת משפט כו' וכל זה הוא לשון מיותר וכתב הלח"מ דזה תירוץ אחר ורצונו לומר אף שתכחיש מה שכתבתי בדין האשה דלא יועיל מה שתוריש היא כיון דאין סילוקו של בעל מן הנכסים מועיל א"כ לא יועיל זה שתוריש כיון דאין סילוקו של בעל סילוק והוא של בעל כו' והנה סברתו נכונה מ"מ נלע"ד פשט דברי הה"מ דהוקשה לו כיון דירושת הבעל דרבנן א"כ איך כתב הרמב"ם שנאמר לחוקת משפט הא האי לחוקת משפט לא קאי על ירושת הבעל דהא מה"ת אינו יורש כלל אלא מדרבנן וגם לשון הרמב"ם וכל תנאי שבירושה בטל הוא מיותר דהא על ירושה קאי ולכן פירש הה"מ דהכי קאמר הרמב"ם דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכיון דכל תנאי שבירושה בטל היינו בירושה של תורה דכתיב לחוקת משפט לכן גם תנאי זה דבירושת הבעל בטל דחז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וזה לע"ד ברור כוונת הה"מ בדעת הרמב"ם והנה לפי סברת הלח"מ יש ליישב הא דכתב הרמב"ם הטעם דכתיב לחוקת משפט למה לא אמרו בש"ס כן אהא דאמר רב הלכתא כרשב"ג ולא מטעמי' דהכי קאמר הלכתא כרשב"ג דתנאי בירושה לא מהכי ובטל ולא מטעמי' דאמר כל המתנה עמ"ש בתורה תנאו בטול דהא בדבר שבממון תנאו קיים אלא משום שנאמר לחוקת משפט לכן גם תנאי בירושת הבעל בטל וכבר הקשה זה הלח"מ ולפמ"ש הר הלח"מ א"ש דהא כתב הלח"מ לפרש דברי הה"מ בהא דכתב ולפי שכל המורישין חוץ מן האשה כו' דכוונתו דיש להשיב על תירוץ הה"מ בדין האשה ואמר דכאן בדין האשה דכיון דסילוקו של בעל לא מהני ל"מ מה שתוריש האשה דהא אין לה שום רשות לתת כל מאומה מנכסיה דהא הכל הוא של בעל ולא דמי לכל המורישין שיש להם רשות לתת מנכסיהן במתנה לכל מי שירצו שלא ברצון היורש כו' ע"ש ולפ"ז בלא"ה א"ש דאין התנאי מועיל ולא היה צריך לקרא דלחוקת משפט וכמו שהטיב לראות רבינו הראב"ד בהשגתו ואמנם הש"ס שם במשנה דמיירי דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן בחייך ובמותך דהבעל סילק עצמו מהכל ואם מכרה ונתנה קיים ואינו אוכל פירות בחייה כמ"ש הרא"ש א"כ שוב יש להאשה רשות לעשות בנכסיה כחפצה ולמכור וליתן לאחרים כאות נפשה ממילא אזדא לה סברת הלח"מ שכתב דיש להשיב על תירוץ הה"מ בדין האשה וקשה שפיר אמאי אין התנאי קיים וצ"ל משום דכתיב לחוקת משפט אבל הרמב"ם כאן דכתב התנה עם האשה אחר שנשאה שלא יירשנה משמע דלא התנה רק על ירושתה לבדה ועל זה השיב הראב"ד שפיר דמה צורך לחוקת משפט כיון דאין לה רשות ליתן מנכסיה לאיש אחר כמ"ש הלח"מ וז"ב. ובזה אזדא לה תמיהת הלח"מ על הראב"ד דמה תמה על הרמב"ם הא בפרק הכותב פליגי רשב"ג ורבנן דלרבנן אם התנה דו"ד אין לי בנכסייך בחייך ובמותך אם מתה אינה יורשה והא הוה מתנה על מה שכתוב בתורה כו' ע"ש ולפמ"ש א"ש דבמתניתין שפיר י"ל כמ"ש הה"מ מפני שהאשה שהיא מורישה אותו התנית עמו כן שלא יירשנה והיא תוריש אחר כו' אבל בדברי הרמב"ם א"א לומר כן ודו"ק בדברים אלה כי נכונים הם לע"ד בס"ד ואגב אודיעך עה שכתב הרמב"ם שם בהלכה יו"ד פוסקין לה ג' סעודות בכל יום והקשה הלח"מ דמשמע בש"ס דלרבנן דקיי"ל כותייהו צריך ליתן לה בכל שבוע סעודה אחת לארחי ופרחי או שתי סעודות למאן דס"ל אוכלת עמו בלילי שבת אוכלת ממש ואיך סתם הרמב"ם ולא הזכיר כלל מזה ונראה דהנה ההפלאה הקשה מאי פריך בש"ס אי הכי שיתסר הוי הא י"ל דר' יוחנן בסעודת שבת דאז צריך פחות מבסעודת חול אבל בחול לא הוי כי אם י"ד או ט"ו סעודות ותירץ דהש"ס פריך לר"מ אי ס"ל כר"י בן ברוקה ולר"מ אדרבה צריך פת יותר בשבת ע"ש ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פסק כר' יהודא דהלכתא כותי' לגבי ר"ע ולא קשה קושית הש"ס שיתסרי הוי ולא צריך לשנויי דחד או תרי לארחי ופרחי ולכך לא הזכיר הרמב"ם כלל מזה ובאמת בהלכות עירובין פרק א' סתם הרמב"ם ולא ביאר באיזה משערין אי במזונו לשבת או במזונו לחול אך שם באמת לא היה צריך לבאר דהא פסק כר"י בן ברוקה דככר הלקוח בפונדיון מארבע סאין בסלע א"כ לענין עירוב אין כ"מ אם הוא סעודה לשבת או לחול וגם הכא סתם וכתב שתי סעודות לכל יום סעודה בינונית לכל אדם והיינו ודאי סעודה כר' יהודא וא"כ לא היה צריך לבאר יותר ודו"ק ואסיים במה שראיתי למרן הכ"מ ז"ל הלכה י"א דכתב אהא דתמה רבינו ירוחם על הרמב"ם דכתב דאם היה עני ביותר ואין לו אפילו ליתן לה לחם שהיא צריכה לו כופין אותו להוציא כו' ותמה רבינו ירוחם למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו במה לזונה דאם אין לו אין כופין כמו בע"ח שאין לו וכתב עליו הכ"מ דא"י למה תמה דמה ענין זל"ז דבע"ח אין תקנה לדבר משא"כ בנידון זה דיש תקנה שיוציאנה ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות אם אין לו במה לזונה יוציאנה עכ"ל הכ"מ ואני תמה אם יצא נקי מנכסיו ואין לו במה לזונה מהיכא תיתי יכפוהו להוציא הלא הוא התנה לזונה אם יהיה לו אבל לא להוציאה אם אין לו אונסא רחמנא פטר' ואפשר דהרמב"ם מיירי אם יש לו להשכיר עצמו ולהרויח ואינו רוצה וע' סי' ע' ס"ג בהג"ה בשם ר"ת ודו"ק:
והנה הקשו על הרמב"ם מהא דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה משמע הא אין לו אין כופין דאל"כ לנקיט רבותא אפילו אין לו כופין להוציא וע' בחלקת מחוקק ס"ק יו"ד ואמנם למ"ש התוס' ר"פ המדיר דהא דאמר רב כופין היינו בשוטים וע"ש בתוס' דהתם תני בהדיא כופין אותו ויוציא ויתן כתובה ע"ש א"כ י"ל דאם אין לו אין כופין בשוטי' אלא במילי דאומדין לו מותר לקרותך עבריינא ושוב ראיתי לא"ז מהרש"א ז"ל דכתב אתא דכתבו התוס' אהאי דחוזרין אצל גדול לכנוס או לפטור דלכך כופין אותו דמונע ממנה כל עניני אישות וכתב מהרש"א הא דבאומר איני זן לא נתנו טעם למה כופין אותו משום דה"ל כמורד על אשתו כו' וא"כ אתי שפיר מה שכתבתי דבאין לו אינו כמורד על אשתו ואין כופין אותו בשוטי' אלא במילי ועפ"ז יש להשוות דעת הרמב"ם לדעת ר"ת ודו"ק: (חדר קמח) חדושים ברמב"ם ה' עכו"ם הלכה אי כל שאין בו עכ"מ דרבינו פסק כת"ק דריה"ג והנה רש"י פירש דמיירי שנטעו גרעין אבל נטעו אילן אף לת"ק אסור והתוס' הקשו עליו ופירשו דנטעו אילן אבל נטעו גרעין אף ריה"ג מתיר ורבינו לא ביאר דעתו והנה רמי ב"ח בש"ס מוקי פלוגתייהו בציפוי פר דת"ק ס"ל דאסור וריה"ג מתיר וגם בזה סתם רבינו ולא ביאר ועיין חולין מ"א ובתוס' שם ודו"ק:
הלכה ו' ע' תוס' חולין דף פ"ח ע"ב ד"ה ושחיקת דהוכיחו דכל ע"ז תחלתה בשרפה דאל"כ מאי אמרו לי' רבנן לר"י אף הוא נעשה זבל הא מתכת אינו מגדל צמחים אלא ודאי כשנשרף מגדל צמחים ע"ש ומזה תמה המל"מ על הטור בסי' קמ"ד דלא ביאר דצריך שריפה קודם שישחקנה ע"ש דהא הטור ס"ל האי סברא דתוס' דהא כתב בסי' כ"ח דמכסין בשחיק' כלי מתכות שנשחקו ע"ש והנה מלשון רבינו דכתב שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים משמע דזורה לים בלא שריפה:
הלכה י"ח הנה לשינויא דרמי ב"ח כתבו התוס' דכולהו תנאי ס"ל דנטעו ולבסוף עבדו אסור אך הרמב"ם פסק כרב ששת דת"ק ס"ל נטעו ולבסוף עבדו מותר ועתוס' ד"ה ת"ק דכתבו דהא דציפוי אסור היינו אם אחר הציפוי נעבד דאל"כ לא גרע מתקרובתו ומלשון רבינו לקמן הלכה ז' לא משמע כן אלא דציפוי הרים וב"ח ואילנות אסורים אע"פ שאינן נעבדים דהא כתב דבר שאין בו תפיסת יד אדם שנעבד כגון הרים בהמה ואילן אע"פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפוי אסור בהנאה ע"ש ואמנם התוס' כ"כ לשיטתן דכתבו לעיל ד"ה אלו' על ההרים בשם רש"י ור"י דתקרובת הר מותר ולא כר"ת אבל רבינו אפשר דס"ב דתקרובת הר אסור דע"ז מקרי ולכך א"ש דס"ל דגם צפוי הר ובע"ח אסור וז"ב. והנה התוס' הוכיחו דצפוי בע"ח מותרין להדיוט מהא דתמורה כ"ח דמייתי קרא לאסור ציפוי בע"ח לגבוה מכלל דלהדיוט שרי והנה רבינו בהלכה ז' כתב דציפוי בע"ח אסורין בהכאה ומה יענה להא דתמורה ושוב ראיתי בתוס' חולין מ' ד"ה הא דהעלו במסקנא דציפוי בע"ח אסורין וע"ש ובאמת יש לדקדק בתוס' שהקשו מ"ש תקרובות מציפוי דפליגי בה תנאי כו' ועדיפא ה"ל להקשות משינויא דרב ששת דלדידי' כולהו תנאי ס"ל צפוי הר אינו כהר ולכ"ע אסור ונראה דלרב ששת ודאי י"ל דמיירי בצפוי הנעבד כדתירצו התוס' אבל לשינוי' דרמי ב"ח דפליג ר' יוסי וס"ל דציפוי הר כהר ולא מחסר הוי ס"ד התוס' בקושייתם דודאי מיירי שלא נעבד דאם נעבד אמאי פליג ר' יוסי ולכך תירצו דלעולם דמיירי בציפוי הנעבד והא דפליג ר' יוסי משום דאין עובדין אותו אלא אגב הר ובטל לגבי' דלא יהא טפל חמור מן העיקר ע"ש ומדוקדק בתוס' ע"ש ושוב ראיתי שכתב רבינו בפ"ב מ"ה שחיטה דהא דהשוחט לשם הרים כו' אינו אסור בהנאה היינו בשוחט לרפואה וכדומה אבל שוחטו לשם ע"ז הוי תקרובת ע"ז ואסור בהנאה כמ"ש הכ"מ בשם הר"ן שם הרי מפורש כמ"ש לעיל דרבינו ס"ל דתקרובת ע"ז להר אסורה בהנאה ודו"ק ובחידושי פלפלתי שם בדברי התוס' ע"ש ואמנם הב"י כתב דדעת הרמב"ם דאפי' לשם ע"ז לא הוי רק פסולה ולא זבחי מתים אבל לא כן דעת הטור והרשב"א בדעת רבינו והאמת אתם כמ"ש וכן דעת הש"ך סי' ד' ס"ק ח' ע"ש ודו"ק:
והנה זקני רמ"א ז"ל בסי' קנ"ה ס"ב פסק דתקרובת הר אינו נאסר ומשמע אפי' עבדו לשם ע"ז כמ"ש בש"ך שם ובצפוי פסק והסכים להש"ע דנאסר והוא מהרמב"ם והרמב"ם בשיטתו דס"ל תקרובת הר אסור בהנאה כשעבדו לשם ע"ז אבל דברי הרמ"א ז"ל תמוהין גם לא זכר שר דעת התוס' דדוקא צפוי הנעבד כיון דס"ל לרמ"א דתקרובת הר אינו נאסר וצ"ע ודו"ק היטב והנה הלח"מ הקשה על מ"ש רבינו ואת המעיינות הנובעים לרבים כו' וכתב הטעם מפני שאין בהן תפיסת ידי אדם הא אפי' טפחינהו בידים דיש בו תפיסת ידי אדם אינן נאסרין כדאמרו שה בש"ס דכן הקשה ר' יוחנן לר"ל וע' בש"ך סי' קמ"ה ס"ק ב' דהוכיח דבתלושין אף של רבים נאסרין מדפריך בדף מ"ז והא ארשב"י מים של רבים אין נאסרין ומאי קושיא דילמא רשב"י מיירי בתלושים ולהדיוט ורבה בעי במחוברים ולגבוה אלא ודאי דתלושין אף של רבים נאסרין וא"כ ע"כ רשב"י מיירי במחוברים לגבוה דאי בתלושין אף של רבים נאסרין והא דפריך לר' יוחנן והא מחוברין נינהו היינו לר' יוחנן דיליף מינה להדיוט אבל לרשב"ל לק"מ דמוקי לה במחוברין לגבוה ע"ש ועפ"ז הי' בא על נכון דברי רבינו דכתב מפני שאין בהן תפיסת יד אדם דאם היו תלושין גם של רבים היו נאסרין לר"ל דקיי"ל כותי' ודו"ק:
עוד כתב הש"ך שם דרשב"י אמר דאין נאסרים דא"א אוסר דבר שאינו שלו ע"ש והנה רבינו ס"ל דאדם אוסר דבר שא"ש בעשה בה מעשה ע"ש אך יש לפלפל בזה: