בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר קכח בדין חלה בזה"ז
א הרמב"ם בפרק ששי מהלכות בכורים הלכה א' פסק הלוקח מן הנחתום חייב בחלה ומפריש מן החמת על הצוננת כו' וכתב הכסף משנה משנה בפ"ה דדמאי הלוקח מן הנחתום נוטל כדי חלה ותרומת מעשר וא"ת הא תנן בפ"ב דדמאי הנחתומין לא חייבו אותם חכמים להפריש אלא כדי ח"מ וחלה וכתבו רבינו בפ"ט מס' מעשר אלמא דהנחתום הוא חייב להפריש חלה בירושלמי רמי להו אהדדי וא"ר יוחנן כאן בעושה בטהרה נחתום מפריש חלה הואיל שראויה לכהן לאכילה אבל נחתום העושה בטומאה לא הטריחו למוכר להפריש כיון דלא חזיא אלא להסיק תחת תבשילו ולוקח שיאכל הוא יפריש ור' אלעזר אמר כאן בעדה גסה הלוקח יפריש כאן במדה דקה שהתינוקות קונין ממנו ואין בקיאין להפריש המוכר מפריש ויש לתמוה על רבינו שסתם שתי המשניות ולא פירש עכ"ל הכ"מ והנה לפי תירוץ שני שבירושלמי דמיירי במדה גסה אבל במדה דקה מפריש המוכר מפני התינוקת י"ל כיון דחלה בזה"ז דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפרק א' הלכה ד' א"צ הנחתום להפריש דלא מבעיא להרשב"א דס"ל דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן אפילו בידים לא שייך החשש דהתינוקת יאכלו בלא נטילת חלה דאיסור דרבנן הוא ומותר אפילו להאכילו בידים (ולפמ"ש השעה"מ בה' שביתות עשור דאם אפשר לתקן יתקן יש לדחות זה אך אין זה מוסכם) אלא אפי' להפוסקי' דלא כהרשב"א אלא דאין מאכילין לקטן אפילו איסור דרבנן בידים מ"מ כאן לא ספי לי' בידים דהא י"ל דהתינוק יפריש חלה וגם י"ל דהא דאמר דתינוקת אין בקיאין להפריש היינו דאין בקיאין להפריש שיעור דהיינו אחד מן כ"ד כתקנת חז"ל אבל להפריש כל שהו יודעין וא"כ בזה"ז דאין מפרישין אלא כ"ש אין חשש בזה דהא בלא"ה הוא רק לאור ויש לומר דזה פירוש מ"ש בירושלמי כאן בעושה בטהרה דאז מפריש כשיעור ודו"ק. עוד י"ל דבעושה בטהרה צריך להפריש חלה דאם יקנה ממנו ע"ה דאינו עושה בטהרה ויפריש חלה תטמא החלה וא"כ הוא גורם לחלה שתטמא אבל אם הנחתום בעצמו עוש' בטומא' אדרב' אינו מפריש דאם יפריש תטמא החל' אבל אם אינו מפריש עדיין לא תטמא דשני אינו עוש' שלישי בחולין ודו"ק. וע"ש הרמב"ם ומפריש מן החמ' על הצוננת עיין בכ"מ שסיים ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שתי המשניות ולא חילק והוא בלתי מובן. וי"ל דהר"ש כתב דאין חשש שהרי אצל הנחתום נתחייב' בחל' ובעוש' בטומא' אין חיוב על הנחתום להפריש א"כ כשיקנה אות' זה ככר זה וגם ככר זה יוכל לבוא לידי מפריש שלא מן המוקף או לידי ברכה לבטל' ואין להאריך ודו"ק ובש"ע לא נזכר דין הלוקח מן הנחתום לפי שאינו נוטלין רק דבר מועט ושורפו באור ומסתמא הנחתום מפריש ובחידושי לה' חלה כתבתי ודו"ק. וראיתי להרב ט"ז בסימן שכ"ב ס"ק ב' שהקשה על א"ז רמ"א ז"ל דכתב דאם נפלה חלה ונתערב' בעיסה ואין בעיס' ק"א לבטל' אם לא אכל העיס' ישאל לחכם ויתיר לו כנדר כו' ותמה דא"כ הא דתני סאה תרומ' דנפל' לפחות ממאה חולין תירקב אמאי לא תני תקנתא דישאל לחכם עלי' ע"ש י"ל דמיירי דהחולין שנתרמה מהם התרומ' כבר נאכלו ואינו בעולם ואם ישאל על התרומ' תחזור לטבל' וא"כ החולין שנאכלו היו טבל למפרע ונאכלו באיסור מיתה משא"כ כאן דהעיס' קיימת ויוכל להפריש ממנה חלה פעם שנית והא דפריך דה"ל דשיל"מ א"ש דעכ"פ אפשר לישאל עלי' ושם היתר עלי' ומה שעש' איסור למפרע זה אינו ענין לתרומ' זו וי"ל דזה דמשני דנדרים מצוה לאתשולי עלה ותרומ' אין מצוה להשאל עליה ועמד הט"ז מ"מ מ"ש מכל איסורין דקיי"ל דאם המתיר בידו לעשות בלי הפסד הוי דשיל"מ ולפמ"ש א"ש דהא הכא יהי' לו הפסד שאכל למפרע טבל באיסור מיתה ולא הוי דשל"מ ודו"ק:
ב והנה ראיתי בספר ישועת יעקב בסימן שכ"ג שפלפל בדברי הט"ז וכתב דאם נתערב' בק"א לא שייך שישאל עלי' דהא אין לו הפסד במה שנתערב דהא לא שייך שיאמר אילו הייתי יודע שיתערב בחולין לא הייתי מפריש רק הי' נשאר בטבלו דמה הפסד לו שנתערב דהא בטל ומותר באכילה והיתר של רמ"א ז"ל הוא רק אם נפלה לפחות מק"א דאז יש לו פתח דאילו ידע שיתערב לא הי' מפריש והית' מותרת ע"י שיפריש חלה אחרת וא"כ א"ש הא דתרומ' לא חשיב דשיל"מ ובטלה בק"א דאין כאן פתח לישאל על הפרשתו משא"כ אם נפל' לפחות מק"א דיש לו פתח ודפח"ח ובזה יישב קושית הר"ן דלמה לא הקש' הר"ן מברייתא עצמ' דמייתי בנדרים ע"ש ודבריו מתוקים מדבש ולכאור' י"ל דלא שייך שאלה אלא היכא דיש לו פתח לבטל הדבר לגמרי כגון בנדרים דאם נדר מפרי זה יכול לישאל ולומר אילו ידעתי כי לא אוכל לעמוד בנדר זה לא הייתי נודר כלל אבל כאן איך יאמר אילו הייתי יודע שתפול החלה לתבשיל לא הייתי מפריש חלה דהא ע"כ היה צריך להפריש חלה מעיסתו ומאי חזית דעדיף לו תבשיל זה מהעיסה דהפריש ממנה חלה זו. ואמנם לע"ד י"ל דאילו הייתי יודע שתפול לתבשיל הייתי לש פחות פחות משיעור שלא סי' חייב בחלה ולפ"ז לא שייך זה בתרומה וא"כ לא קשה מתרומה וא"ש דעת רע"א וכן המנהג ובמקום אחר דברתי בזה. ואמנם בקונה מנחתום עיס' והנחתום הפריש חלה ונפלי לתבשיל ל"ש שאל' דהא אין העיסה בידו רק ביד הקונה. ואולי לא ירצה הקונה להפריש שנית ותמהני שלא פקחת עינך על זה והוא דבר דשכיח טובא וצ"ע. ואמנם אהא דכתב בש"ך ס"ק ט' דרק לאוכל' זר פליגי הי"א אבל כהן בימי טומאתו מודים דברוב סגי שפיר קשה דהוי דשל"מ ע"י שאל' ואין לומר דמה הפסד יש לו דהא גם עתה מותר דהא לזר אסור כיון דאין ק"א כנגדו לפ"ד הי"א וצריך למכרה לכהן בזול וצ"ע ודו"ק. ואמנם נראה דדשל"מ היינו עד שתאכלנו באיסור כו' והיינו דביטול לא מהני אלא היכא דיפסידו על ידו ההיתר אבל היכא דיש תקנה לההיתר בע"א לא מועיל הביטול ולכך ביש טורח לא הוי דשל"מ וכמ"ש במ"א וכיון דמותר לבטלה לכתחל' ברוב לא שייך זה דהא בזה אין הפסד לההיתר אם לא יערב האיסור בההיתר ואעפ"כ התירו חז"ל וא"כ גם דשל"מ לא שייך ביה ודו"ק והנה הירושלמי הקשה אמתניתין דסאה תרומ' טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין טהורים תירקב והקש' למה תני תירקב ולא תני תישרף (וע' רע"ב דפירש משום תקלה) ככל תרומ' טמא' ומשני עילה מצאו שמא מתוך שממתין לה עד שתירקב שמא יתוסף עליה עד ק"א ותעל' באחד ומאה ע"ש וי"ל דמתוך שימתין לה עד שתירקב בתוך הזמן הזה ימצא פתח להשאל עלי' וכמו במדיר את אשתו ואמנם מזה מוכח כדעת הט"ז ודו"ק ואמנם הש"ס מוקי לה בתרומה ביד כהן דא"א להשאל עלי' וא"כ לא שייך מה שכתבתי ע"כ הוצרך הירושלמי לומר טעם אחר דיתוסף עליה עד ק"א אמנם בש"ס דידן דמסיק דתרומה לא הוי דשיל"מ שפיר מצי מיירי בתרומה ביד ישראל ודו"ק: