בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר קיח בדין רוצה בקיומו
בקידושין דף י"ז הביא הש"ס ברייתא גר ועכו"ם שירשו א את אביהן נכרי גר יכול לומר טול אתה ע"ז ואני מעות טול אתה יין נסך ואני פירות ואם באו לרשות גר אסור ופריך בש"ס והא רוצה בקיומו ושקיל וטרי עד דמשני רב פפא שאני ירושת הגר דאקילו בה רבנן שמא יחזור לסורו ע"ש. ולכאורה רציתי להוכיח מזה דאיסור רוצה בקיומו הוא דרבנן דאם הוא דאורייתא איך יתכן דיקילו בו רבנן משום דלא יחזור לסורו. ואמנם י"ל דרשות ביד חז"ל להקל על איסור דאורייתא בשב ואל תעשה משום צורך גדול כמ"ש תוס' ביבמות וא"כ כאן דאין הגר עושה מעשה רק שמניח העכו"ם לקחת הע"ז שפיר יכלו חז"ל להקל על דברי תורה וזה ברור ואף דרוצה בקיומו זה שב ואל תעשה ובזה אתי שפיר דתני ואם משבאו לרשות הגר אסור והיינו דאז אם יחזירם להגוי ויקח בעדם מעות ה"ל קום ועשה שנותן לעכו"ם ע"ז ויי"נ ונוטל בעדם מעות ופירות ורוצה בקיומו של ע"ז ויי"נ וזה לא יכלו חז"ל לעשות מחשש שמא יחזור לסורו וז"ב. והנה כל זה אמרתי בתחלת העיון ואמנם שבתי וראיתי בקידושין דף י"ז דהוכיח הש"ס ממשנה זו דירושת הגר מדרבנן דאי מדאורייתא הא דמי ע"ז קא שקיל ולפ"ז שפיר י"ל דאיסור רוצה בקיומו דאורייתא ואעפ"כ יכלו חז"ל להקל בירושת הגר משום דלא יחזור לסורו דהא הן אמרו והן אמרו דהא כל עיקר ירושת הגר תיקנו משום דלא יחזור לסורו וכאן דיש חשש להיפך שלא יחזור לסורו עקרוה רבנן לתקנתן וא"כ אין הגר מקבל המעות והפירות כלל בעד הע"ז והיי"נ דהא אינו יורש כלל ודו"ק. ובזה א"ש דמסיים הש"ס בקידושין בהוכחתו אלא לאו ירושת הגר דרבנן משום דלא יחזור לסורו ולכאורה זה שפת יתר דמה נ"מ אם הטעם דתיקנו ירושה לגר משום שלא יחזור לסורו או מטעם אחר יהיה הטעם מה שיהיה מ"מ כיון דהוא דרבנן שפיר יכלו חז"ל להקל ולפמ"ש אתי שפיר כמין חומר דאף דירושת הגר הוא דרבנן מ"מ כיון דכבר תיקנו חז"ל לגר ירושה א"כ דמי ע"ז קא שקיל ולכך אמר כיון דתקנת הירושה לגר הוא משום חשש שלא יחזור לסורו וכאן יש חשש להיפך שלא יחזור לסורו לא תיקנו לי' ירושה כלל במ"ז ויין נסך ולאו דמי ע"ז ויין נסך קא שקיל וזה ברור ואין לומר דלענין איסור רוצה בקיומו מה בכך דירושת הגר דרבנן מ"מ הוא נהנה מע"ז ויין נסך ולא גרע מהשוכר את הפועל לעשות בע"ז ויין נסך דאין הע"ז והיי"נ שלו ואפ"ה שכרו אסור ליהנות ממנו דז"א דשם קנסו אותו כדאיתא בריש השוכר את הפועל לפי שנשכר בע"ז ויי"נ אבל גר דיורש ממילא ולא עביד מידי לא שייך לקנסו וזה ברור: ולכאורה י"ל כיון דירושת הגר דרבנן שפיר י"ל דאמרינן הוברר הדבר למפרע דהמעות או הפירות הן חלקו של הגר משעה שמת אביו דהא בדרבנן אמרינן יש ברירה ועתוס' בע"ז דף ס"ד ד"ה תניא כמי הכא וא"כ לפי הס"ס דקידושין אין צריך הטעם מחשש שמא יחזורו לסורו וכן הרמב"ם כאן בה' עכו"ם לא הזכיר הטעם שמא יחזור לסורו והיינו דס"ל ירושת הגר דרבנן ואמרינן יש ברירה ובזה יש להבין מה שכתבו התוס' בד"ה תכ"ה ומשום הכי בקידושין אחר שהוכיח דירושת הגר דרבנן מההוא דגר ונכרי שירשו הוצרך להביא תניא נמי הכי דלא תדחה ראייתו אצל טעם ברירה כו' ע"ש והיינו דלא תימא דלעולם ירושת הגר מה"ת והא דיכול לומר טול אתה ע"ז ויי"נ היינו משום דס"ל להאי תנא דאמרינן ברירה אפילו בדאורייתא ולכך הביא האי תניא נמי הכי דסבר נשתתפו אסור ואי משום דס"ל יש ברירה אפילו נשתתפו ה"ל להתיר וע"כ הטעם משום דירושת הגר דרבנן ובדרבנן שפיר אמרינן יש ברירה ולכך לא הזכיר הטעם כאן שמא יחזור לסורו דבלא"ה מותר משום דיש ברירה ודוק היטב ואמנם יש להבין דהא הכא בהשוכר את הפועל מקשה הש"ס והא רוצה בקיומו ומה מהני דיש ברירה דהא מ"מ אם יאבד הע"ז והיין נסך לא יתן לו הגוי כלום וס"ס הוא רוצה בקיומו דע"י הע"ז והיי"נ הוא נוטל מעות או פירות ולא גרע זה משכרו לשבור ביי"נ דרצה הש"ס לאסור השכר אף דאין הע"ז והיי"נ שלו אי לאו הסברא דלמעט בתפלה עדיף ולפ"ז שפיר הוצרך הש"ס לומר דאקילו בה רבנן שלא יחזור לסורו. ואמנם בקידושין דלא פריך משום רוצה בקיומו רק משום דהא דמי ע"ז הוא שקיל שפיר י"ל משום דבדרבנן יש ברירה ושני הסוגיות צדקו יחדיו ואחרי כתבי זאת ראיתי בתוס' רי"ד שהגיע לידי דהעיר בזה דיש ברירה וכתב דבשני מינין לא שייך ברירה וראיה מפרק ז' דדמאי דגר ועם הארץ כו' ומנחות דף נ"ו דאמר ר"א לא שנו אלא שחלקו גדיים נגד גדיים כו' ע"ש ולפ"ז יש לפרש מה שכתבו התוס' דאי לאו דמייתי תניא כמי הכי הוי מצי לדחות ראייתו אצל טעם ברירה והיינו דהוי אמינא דאף בשני מינין שייך לומר יש ברירה ולכך מייתי האי תנ"ה דמזה מוכח דבשני מינין לא שייך לומר יש ברירה דאל"כ אמאי בנשתתפו אסור וזה ברור ואח"כ ראיתי דגם מהרי"ט בחידושיו הרגיש בזה דנימא יש ברירה וכתב דבשני עינין לא שייך ברירה וכבר קדמוהו רבנן התוס' רי"ד וע' מזה במקנה ועת לקצר ואעיר בזה לפמ"ש הסמ"ג דע"ז של גוי שזכה בה ישראל יש לה ביטול מן התורה רק דרבנן גזרו אטו ע"ז של ישראל כמ"ש בט"ז א"כ אפילו אם ירושת הגר מן התורה ואין ברירה מ"מ לכאורה יכול הגר לבטלה ע"י ככרי דהוי ספק דרבנן דאין ברירה הוי ספק אך י"ל דאיכא חזקה דאיסורא וכתבתי בזה בתשובה וכאן אין להאריך: