בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר צד בדין הפרה לשתי נשים בב"א
א הנה הרמב"ם פי"ב מה' נדרים פסק דמפר הבעל לשתי נשיו כאחת וע' בכ"מ דס"ל להרמב"ם דרביני דאמר תיש און משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גם בה רי יהודא אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמר והשקה אותה לבדה היינו מדרבנן פשוט דרבינא לא משמע להו אותה דוקא מדיתבי טעמא שלבה גס בה והרמב"ן חולק וסובר דאינו מפר לשתי נשים כאחת והנה יש להסתפק אם נדרה בנזיר וצרתה אמרה הריני כמותך למה שכתבו התוס' דגם רבנן מודי לר"ש בהא דשתיהן מותרות ע"ש או אם אמרה הריני בעקביך דהיא בעיא דלא אפשטא אם הפר הבעל לראשונה אי הוי כמו הפר לשתי נשיו כאחת או דלמא כיון דלא הפר אלא לאחת שפיר דמי ולכאורה יש לפשוט מהא דאמר ר"ש באמרה הריני כמותך דשתיהן מותרות אם הפר הבעל לראשונה והא הוי כמפר לשתי נשיו כאחת ולדעת הרמב"ן אינו מופר ועכצ"ל דזה לא נחשב כמפר לשתי נשיו כאחת אך לדעת הרמב"ם אין זה ראיה דהא ס"ל דמפר לשתי נשיו כאחת והנה לכאורה קשה לפי הטעם דאמרו ביבמות דף צ' דלכך מפר נדרי עינוי נפש שלא תתגנה עליו א"כ לר"ע דס"ל דאם אמרה הריני נזירה לכשאתגרש מפר לה הא עתה אינה נזירה אלא כשתתגרש ומה איכפת לי' אם תהיה אז נזירה ומאי שלא תתגנה עליו שייך בזה וע' בזה בפירש"י דף פ"ט ע"א ד"ה אפילו תימא ר' ישמעאל ע"ש וצ"ע (ב) הנה בהלכה יו"ד כתב אמרה יקדשו ידי לעושיהן אינו נאסר במעשי ידיה מפני שידיה משועבדין לו שאע"פ שאמרו חז"ל קונמות מפקיעין מידי שעבוד חכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל מפני שהוא מדבריהם עכ"ל הרמב"ם ומשמע דאם הי' מעשי ידיה משועבדים לבעל מדאורייתא לא היו עושים חיזוק לשעבוד הבעל ובזה א"ש דהרמב"ם פי"ב מאישות העתיק משנה דהמדיר את אשתו מליהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס כפשטה ותמה הר"ן וכתב דבריו תמוהין בעיני הרבה דהא בש"ס אמרינין בהדיא דלא מצי מדיר לה אא"כ אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כו' ולפמ"ש א"ש דהא הרמב"ם פסק בהלכות אישות דמזונות דאורייתא ולא אלמוה חז"ל ולפ"ז קונמות מפקיעין מידי שעבוד והש"ס פריך למאי דס"ל מזונות דרבנן וכבר הארכתי בזה בחידושי כתובות (ג) והנה בפרק י"ג הלכה ז' כתב הרמב"ם המפר נדרי אשתו או בתו צריך להוציא בשפתיו ואם היפר בלבו אינו מופר אבל המבטל א"צ להוציאו בשפתיו אלא מבטל בלבו בלבד וכופה אותה לעשות בין עשתה בין לא עשתה בטל הנדר וע' בהשגת הראב"ד ובלח"מ שביאר יפה דברי הרמב"ם כדרכו הטוב ותוכן דבריו דאף דאינו יכול לכפותה שתעשה והיא לא עשתה מ"מ הכפיה אינה אלא גילוי רצונה שאינו רוצה בנדר ע"ש ואתי שפיר יותר לפמ"ש דנדרי עינוי נפש דנתנה תורה לבעל רשות להפר היא משום דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת והוי כאילו אמרה בפירוש הריני נודר על מכת שלא יקפיד בעלה ויתרצה בנדרה וכיון דלא רצה בנדרה ממילא הנדר בטל ובזה א"ש דאומר לה טלי אכלי טלי שתי דזה מנדרי עינוי נפש הוא ולכך א"צ להוציא בשפתיו דכיון דאגלאי מילתא דאינו רוצה בנדרה ממילא בטל הנדר אבל בנדרים שבינו לבינה דלא שייך דנדרה על מנת שלא יקפיד דהא בודאי יקפיד ורק דהתורה נתנה לו רשות להפר וגזה"כ הוא שלא תפקיע זכותו ע"ש בזה צריך להוציא בשפתיו וביטולו בלב לא מהני דהוי דברים שבלב ואינו דברים ואתי שפיר מה שהקשה הר"ן אהא דאמרו בית הלל אומרים אחד זה ואחד זה מבטל בלבו ודיו דקאי אתא דבשבת אומר לה טלי אכלי טלי שתי דהוי מנדרי עינוי נפש ובזה א"צ להוציא בשפתיו כמ"ש אבל בהפרה בנדרים שבינו לבינה צריך להוציא ואם היפר בלבו אינו מופר וז"ב. וע' בפירוש המשנה שכתב הרמב"ם ואם אד אפשר שיבטל נדרה בשבת במעשה שיכריחנה לעשותו כמו שזכרנו יבטל בלבו כו' ונראה דרצה לומר דאם נדרה ד"מ שתהא נזירה אחר ל' יום ושמע בעלה דצריך להפר לה בו ביום דקיי"ל כרבנן דרבי נתן ובזה לא שייך שיכריחנה לשתות יין בו ביום דהא היום לא נאסרה עדיין ביין ובזה מבטל בלבו ודיו כן נלע"ד כוונת הרמב"ם ז"ל ודו"ק: