בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר סא פרק ב
א בש"ע אהע"ז סימן ק"ג אלמנה בין מן האירוסין בין מן הנישואין מוכרת מנכסי בעלה שלא בב"ד כו' והוא מדברי הרמב"ם פי"ז הלכה י"ג שכתב אלמנה בין מן הנשואין בין מן האירוסין נשבעת ומוכרת מקרקע בעלה ונפרעת כתובתה בין בב"ד מומחין בין בב"ד שאינן מומחין והוא שיהי' השלשה אנשים נאמנים ויודעים בשומת הקרקע כו' ע"ש וכתב הרב המגיד ומה שכתב ונשבעת מסקנת הש"ס דף צ"ח והלכת' צריכה שבועה וא"צ הכרזה ורש"י ז"ל פירש שלא גבתה יותר והרמב"ן פירש שבועת אלמנה הבאה ליפרע מנכסי יתומים וזה דעת רבינו עכ"ל הרב המגיד והנה דעת הריטב"א דרק לכתובה מוכרת שלא בב"ד מפני שהוא תנאי בית דין אבל לא לנדוניא והרב המגיד ס"ל דאף לנדוניא מוכרת שלא בבית דין ולכאורה קשה על דעת הריטב"א דהא בירושלמי אמרי' דא"ב בין רבי שמעון לרבנן אם כתב לארוסה מזונות ע"ש ולא אמר דנפקא מינה לענין נדוניא דהא גם בשביל הנדוניא יש לה מזונות כמ"ש הבית שמואל סימן צ"ג ס"ק כ"א ע"ש בשם הה"מ ועיין בתוס' ריש פרק אע"פ ד"ה לתובעת ע"ש וא"כ לרבי שמעון דהטעם משום מזונות גם הנדוניא מוכרת שלא בבית דין דהא אכתי אית לה מזוני אלא ודאי דגם לרבנן מוכרת הנדוניא שלא בבית דין וזה ברור לכאורה אבל באמת יש לדחות דהא רבי שמעון ס"ל מקצת כסף ככל כסף וא"כ ממה נפשך אם כבר קיבלה עיקר כתובתה כבר אין לה מזונות ואם עדיין לא קיבלה עיקר כתובתה הרי יש לה מזונות בשביל העיקר ומה ירויחו היתומים וכמו שכתב הבית שמואל סימן ק"ג ס"ק א' דאם מכרה שלא בבית דין צריכה למכור הכל כדי שלא יהיה לה עוד מזונות וכן כתב הריטב"א הביאו הבית יוסף דאם מכרה מקצת כתובה אנו צריכין לטעם שלא תתבזה אשתו בבית דין דהא לא ירויחו היתומים ואם כן אין נפקא מידי בין רבי שמעון לרבנן לענין נדוניא ודו"ק היטב:
ב והנה כתב שם הרמב"ם בהלכה י"ד אלמנה שמכרה בכתובה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת שבועת אלמנה אחר שמכרה והוא שמכרה לאחר כו' וכתב הכ"מ בפרק אלמנ' איבעיא להו מוכרת שלא בבית דין צריכה שבוע' או לא ואיפשטא דבעי שבוע' וכתב הר"ן שדעת הרמב"ם כהרמב"ן שפירש דהכי איבעי' לן אי אמרינין תמכור ואח"כ תשבע כדי שלא תפסיד מזונות ביניתים דלאחר מכירה ודאי תשבע שבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים כו' עכ"ל מרן הכסף משנה ז"ל ואני תמה דהא לדעת הרמב"ן צריכה לישבע קודם שתמכור למה דמסיק הש"ס דצריכה שבוע' ורבינו הרמב"ם כתב דנשבעת אחר שמכרה אלא ודאי מה שכתב הר"ן וכן דעת הרמב"ם בפי"ז דצריכ' שבוע' הוא לאפוקי ממה שכתב תחלה פירש"י דצריכה שבוע' שלא גבתה יותר ועל זה הביא סברת הרמב"ן דהשבוע' היא שבועת אלמנה ועל זה כתב דכן דעת הרמב"ם דהשבוע' היא שבועת אלמנה ע"ש אבל הרמב"ם ודאי ס"ל כהרי"ף ז"ל דהבעיא היא אי בעיא שבועת אלמנה אחר שמכרה ע"ש וז"ב:
ואמנם הספק בש"ס הוא לדעתי לפמ"ש בח"מ סימן פ"ז דכל הנשבעין ונוטלין שתפסו אם משביעין אותן ודו"ק ואפשר דהא לכתחל' צריכ' עכ"פ ב"ד הדיוטות וא"כ אם מכרה בינה לבינה הוי לי' מקח שנעש' באיסור ומ"מ המקח קיים דהא הלוקח לא עשה איסור כמ"ש המרדכי אבל אם שמה לעצמה והיא הלוקח' בעצמה לכך מכרה בטל ולא עשתה כלום ודו"ק. ובזה א"ש דכתב הה"מ דלדעת הרמב"ם אפשר דכל שהיו שם שלשה הדיוטות אפילו שמה לעצמה מעשיה קיימים ע"ש דתו לא עשתה איסור כלל ודו"ק ובזה א"ש הא דהקש' הלח"מ מרב ספרא דהכי פריך אביי כיון דלכתחלה בעי שלשה הדיוטות א"כ רב ספרא דחילק בינו לבין עצמו הוי מקח שנעשה באיסור וכיון דרב ספרא שם לעצמו לא מהני דהא הוא המוכר והלוקח בעצמו וכמ"ש ודו"ק: