אור ברסלב
בית אל חלק א חדר נז פרק ז בענין השקאת סוטה

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר נז פרק ז בענין השקאת סוטה

חדר נז פרק ו בענין מנחת סוטה

א בספרי איתא ולקח הכהן מיד האשה מלמד שאם פירסה נדה אינה שותה והרמב"ם השמיט בריית' זאת ולא נודע טעמו ואפשר דבריית' דספרי אתיא כר' מאיר דאמר מעוברת ומניקה אינה שותה שאינה ראויה לאישות והכי כמי נדה אינה ראויה לביאה אבל אנן קיי"ל כרבנן דס"ל יכול להפרישה ולהחזירה אחר זמן ומכ"ש נדה וז"ב ואחר זמן ראיתי להגאון מגן אברהם בפירושו על הילקוט דכתב הטעם דיטמא הכהן וגם המנחה ע"ש וזה צ"ע ובלא"ה י"ל דהא אסורה ליכנס להר הבית וצ"ע וכן השמיט הרמב"ם הא דאמר בספרי הכהן הופך את פניו ופורע וע"ש בתוס' ד"ה ויתגרו בה ע"ש וע' מה שכתב הרב משנה למלך פרק ג' מה' סוטה הלכה ט' ואפשר דס"ל כרבי יהודא דס"ל ג"ש שאינו מופנה אין למדין ממנה ע"ש ואמנם י"ל דאפילו ס"ל כרב אחא דלמדין ומשיבין הכא הא יש להשיב מה למצורע שכן טעון עץ ארז ואיזוב ושני תולעת כדפריך בש"ס ודו"ק (ב) והנה התוס' סוטה דף ו' ע"א ד"ה ושבאו לה עדים ואמרו דנטמאה כתבו מספק' לרבי אי דוק' נקיט עדים שנים אבל עד אחד לא מהימן דמוקמינין לה בש"ס דמיירי אחר ששתתה דדוק' קודם ששתתה האמינה תורה לעד אחד ורב ששת דאמר בגמר' סוטה דיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה דוק' עדים נקט ולא עד אחד או דילמ' כיון דהאמינה תורה ע"א אחר קינוי וסתירה אין חילוק בין אחד לשנים ומיהו מסתבר' דה"ה לעד אחד כדעולא דאמר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים עכ"ל התוס' והנה להבין טעם ספקתם היינו די"ל אף דהאמינה תורה עד אחד בסוטה משום דכבר אזלא חזקת היתר דידה מעת שקינא לה ונסתרה דנאסרה לבעלה כמ"ש התוס' בריש נדה עד שתשתה ואמנם אם שתתה והותרה תיכף לבעלה כמ"ש התוס' בסוטה דף ו' ע"ב ד"ה וטהורה מהירושלמי והרמב"ם פרק ג' הלכה כ"א ע"ש א"כ חזרה לחזקת היתר שלה ושוב לא מהימן עד אחד ואמנם אם לא נימא כסברת הירושלמי ואינה מותרת מיד די"ל הזכות תלה לה א"כ אין לה עדיין חזקת היתר וע"א מהימן בה אף לאחר שתיה וז"ב ואמנם לרב ששת דס"ל אף דזכות תולה לה מ"מ מתנוונות והולכת ודאי דמשתרי תיכף לבעלה כמבואר בתוס' ד"ה וטהורה דכתבו ואתיא כמאן דאמר הזכות תולה ואינה ניכרת ע"ש וא"כ התוס' דכתבו ורב ששת דאמר בגמר' סוטה שיש לה עדים כו' ולרב ששת ודאי היא בחזקת היתר אחר ששתתה ואעפ"כ כתבו דע"א נאמן וע"כ לא מטעם דהיא בחזקת איסור אלא משום דכיון שהאמינה תורה עד אחד אין חילוק בין אחד לשנים וזה שסיימו התוס' וכן מסתבר דכל מקום שהאמינה תורה ע"א אין חילוק והרי הוא כשנים וא"ש המשך דברי התוס' ודו"ק ויותר נראה כוונת התוס' שכתבו כדעולא דאמר ע"פ מה שכתב הנמוקי יוסף הביאו הש"ך ביו"ד סי' קכ"א דהא דאמרינין כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים הוא דווק' היכ' דמדינא בעי שנים כגון בדבר שבערוה והאמינה תורה באשה להעידה שמת בעלה עשאתו תורה כשנים אבל באיסורין דאין צריך אלא ע"א לא הוי כשנים ע"ש וא"כ אם היה הטעם משום דמשעה שנסתרה נאסרה והוי לה חזקת איסור ולכך נאמן עד אחד א"כ נאמנות העד אינו משום דה"ל כשנים דהא היכ' דאיכ' חזקת איסור העד נאמן אפילו בדבר שבערוה ויותר מזה דעת הגה"מ דהיכ' דליכ' חזקה כלל ע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה ומכ"ש דהיכ' דחזקה מסייע לו וא"כ מדאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים מוכח דטעמ' לאו משום דאיכ' חזקת איסור אלא אפילו כבר שתתה דמותרת לו תיכף ואיכ' חזקת היתר אעפ"כ מהימן עד אחד וזה שהוכיחו התוס' וא"ש המשך דבריהם כמין חומר ודו"ק היטב עוד נראה בהא דכתבו התוס' כדעולא כו' ולכאורה י"ל כיון דאחר ששתתה אית לה חזקת היתר כמ"ש וגם איכ' הוכחה מדלא בדקוה המים וזכות תולה לא שכיח ועוד דה"ל להתנונ' לכן לא מהימן ע"א ואמנם התוס' הביאו מדעולא דס"ל דאפילו באו בבת אחת עד הטומאה נאמן ולא היתה שותה ובכל דוכתי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא וע"כ דהאמינה תורה לע"א בסוטה האומר שנטמאה כשנים ממש והעד המכחישו ה"ל חד במקום תרי וא"כ אף לאחר ששתתה מהימן ע"א דמעיד דנטמאה וז"ב ואמנם זה לעולא אבל לרבי חייא דאמר דוק' אם בא ראשון אז ה"ל כשנים וכן פסק הרמב"ם וי"ל הטעם משום דכבר הוחזק האיסור על ידו וכן נראה מלשון הרמב"ם פרק א' מהלכות איסורי ביאה אבל כאן אחר ששתתה והיא בחזקת היתר ולכך לא מהימן וז"ב והנה הגאון משנה למלך הקשה על שיטת התוס' דכתבו דגם אחר ששתתה ע"א מהימן מהא דאמרינין בשבועות דף ל"ב הכל מודים בע"א בסוטה דחייב קרבן שבועה והקשו תוס' אמאי חייב קרבן שבועה הא לא הפסיד לבעל דבלא"ה תשתה ותמות והקש' המל"מ כיון דהתוס' ס"ל דגם אחר ששתתה מהימן ע"א א"כ הוי כאילו יש לה עדים במדה"י ואין המים בודקין אותה אלא ודאי דדוק' ביש שני עדים במדה"י אין המים בודקין אבל ע"א לא מהימן אחר ששתתה ע"ש ולפמ"ש י"ל דאביי ס"ל כר' חייא וכדפסק הרמב"ם פרק א' מהלכות סוטה הלכה י"ז ולדידי' אין ע"א נאמן לאחר ששתתה וכמ"ש ולפ"ז י"ל דהתוס' והרמב"ם לא פליגי דהתוס' אזלי אליב' דעולא וכמו שכתבו וכן מסתבר כדעולא ואפשר דפסקו כעולא אבל הרמב"ם דפסק כרבי חייא שפיר פסק דע"א לא מהימן אחר ששתתה ודו"ק היטב.

והנה י"ל בסברת התוס' דנהי דמששתתה היא בחזקת היתר לבעלה מ"מ היא בחזקת איסור לבועל מחמת איסור אשת איש וקיי"ל מחזיקין מאיסור לאיסור והעד מהימן עכ"פ לאסרה לבועל ומתוך שנאמן לגבי בועל נאמן ג"כ לגבי בעל ומאי חזית דאזלת בתר חזקת היתר דבעל זיל בתר חזקת איסור דבועל והוי כאילו אין כאן חזקה כלל וע' מ"ש הרמב"ן גבי שליח ששלח לקדש בו אשה שהקש' ליזל בתר חזקת פנויה דקרובות ותירץ דאין הקרובות לפנינו ואין דנין עליהם כלל וזה לח שייך הכא דהכ' אנו דנין על שניהם דונטמאה ונטמאה כתיב וזה ברור לע"ד:

ובזה יש ליישב מה שהקש' הח"צ על הרשב"א דס"ל אם אמר אני זכיתי עם אשתך נאמן א"כ לעולם יש לה עדים במדינת הים לפ"ד התוס' דע"א נאמן לאחר שתיה ע"ש ולפמ"ש א"ש דהא דהבועל נאמן ולא אמרינין אין אדם משים עצמו רשע היינו דאמרינין פלגינין דיבורי' ועל עצמו אינו נאמן רק על איש אחר א"כ גם על הבעל אינו נאמן לאחר ששתתה דאין לומר מתוך שנאמן על הבועל נאמן גם על הבעל זה אינו דהא על עצמו אינו נאמן וא"כ גם על הבעל אינו נאמן ודו"ק היטב:

פ"ח בדין סוטה שנפלה לפני יבם

א הנה הבאתי לעיל מחלוקת התוס' והרמב"ם ז"ל בע"א שבא לאחר ששתתה אי נאמן או לא ולדעת הרמב"ם אינו נאמן כמ"ש בפרק שלישי הלכה כ"ג מה' סוטה. והנה אם נפלה ליבם תליא ג"כ במחלוקת זה דלדעת התוס' היא פטורה מן החליצה ומן היבום ולדעת הרמב"ם היא מתיבמת או חולצת וכן להראב"ד אף לשיטת התוס' חולצת ולא מתיבמת כמבואר כל זה בפרק ששי מהי יבום וחליצה דין י"ט וע"ש בכסף משנה הנה יש בזה קולא וחומר' לכל אחד מהדעות והארכתי בזה במקום אחר לבאר שיטת כל אחד ואחד ואין כאן מקום וגם הזמן אינו מסכים להאריך ק ושלומך יאריך.

ב והנה בפרק ב' ה' ט"ו מהלכות יבום כתב הרמב"ם היבמה שנדרה הנאה מיבמה בחיי בעלה או שנדרה הנאה מכל היהודים כופין אותו שיחלוץ לה ותטול כתובתה ואם נדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ואם לא רצה ה"ז מורדת ע"ש והוא משנה יבמות דף קי"א ע"ב ע"ש והנה הרשב"א הקש' על המשנ' דכופין אותו לחלוץ לה הא כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצ' דאיסור נדר הוא עשה ולא תעשה ולמה חולצת ע"ש והאחרונים דחו קושיתו דהא מצות לאו ליהנות ניתנו ע"ש בדבריהם והנה רש"י פירש מצות לאו ליהנות ניתנו דהם גזרת המלך על עבדיו ונרא' דהוי כהנאה הבאה לאדם בעל כרחו ולפ"ז י"ל למאן דאמר מצות חליצה קודמת ודאי לא שייך זה דהא עיקר המצו' היא החליצה ואמנם אפילו למאן דאמר מצות יבום קודמת מ"מ הא רחמנ' ברצונו תל' או ייבם או יחלוץ ואין זה גזרת המלך שייבם דוק' ואי מייבם היא מרצונו הטוב ואין זה גזרת המלך ולכך לא שייך מצות לאו ליהנות ניתנו וז"ב וא"כ קושית הרשב"א קמה וגם נצבה ודחיית האחרוני' לאו דחיה הוא ואמנם י"ל דאי נימא דכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצ' א"כ תיבטל מצות יבום לגמרי ושוב שייך לומר מצות לאו ליהנות ניתנו דלא שייך לומר דהא אפשר בחליצ' דהא כל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה וא"כ שפיר מיושב קושית הרשב"א ודו"ק:

והנה י"ל קושית הרשב"א דלא שייך כאן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצ' דהא יש לה היתר להתייבם על ידי שאלה לחכם וכן ראיתי כתוב בשם שו"ת תשב"ץ וכתב דע"כ צריך לומר דאחר שתשאל לחכם תהיה מותרת ליבם דאל"כ כל שאינה עולה ליבום קרינין בה ע"ש ואמנם דעת הרשב"א נרא' דכיון דבשעת נפילה היתה אסור' ליבם ולא קרינין בה יבמה יבוא עליה שוב אין לה היתר ושפיר הקש' וע' בית שמואל וטורי זהב סימן קס"ה ס"ק ד' מה שכתבו בזה וכתבתי בחידושי שם ובזה נרא' דאתי שפיר מה שעמדו האחרונים על הרשב"א אמאי לא הקש' מסיפ' דנדרה לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה הא כל שא"ע ליבום א"ע לחליצ' ולפמ"ש א"ש דבסיפ' דנדרה לאחר מיתת בעלה שפיר י"ל תירוץ התשב"ץ דהא יש לה היתר ע"י שאלה ואין לומר דהא בשעת מיתת בעלה לא הית' מותרת ליבם וכל יבמה שאין אני קורא בה יבמה יבוא עלי' אפילו שעה אחת שוב אין לה היתר לעולם זה אינו דהא בשעת מיתת בעלה עדיין לא נדר' והית' מותרת ליבם וא"כ הוי לי' יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה דקיי"ל כרב דמותרת ולכך הקש' מרישא דנדר' בחיי בעל' ודו"ק ולכאור' י"ל דהא דאמרינין כל שאינ' עולה ליבום אינה עולה לחפיצ' זה דוק' אם הוא אחת מחייבי כריתות דאז אין בה מצות יבום כלל אבל בנודרת נהי דלכתחל' לא מתיבמת דנדר עשה ול"ת הוא ואין עשה דוח' ל"ת ועש' מ"מ אם בעלו אינו חייב משום אשת אח שלא במקום מצו' וכן נסתפק בזה הגאון פרשת דרכים ע"ש ויש לי בזה פלפול רב במקום אחר ולפ"ז לא שייך בזה לומר כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצ' דאכתי יש לו זיקה עלי' דהא בעי חליצ' ונפקע איסור אשת אח וקצרתי למעיין בזה היטב ודו"ק והנה בספר שער המלך הקש' על הרשב"א דהא בזה שפיר עשה דיבום דוחה עשה ול"ת דנדר דהא איתא בשאלה כמו בנזיר ולכאור' י"ל כיון דאפשר שתתיר נדרה א"כ אינו דוחה דאפשר שתקיים שניהם שתתיר נדרה ותתיבם ואין לומר דאפשר דאין לה פתח זה אינו דהא מיירי שלא הית' מתכוונת על היבם לאסור עצמה עליו ברישא דמתניתין כפירש"י ע"ש שלא היה להם כעס זה עם זה (והמל"מ לא הרגיש בט"ס שיש ברש"י וע' במגיד משנה שם וכתבתי בחידושי וע' בים של שלמה) וא"כ יש לה פתח להתיר נדרה שאילו ידעה שתפול לפניו ליבום לא היתה נודרת הנאה ממנו ושפיר הוי אפשר ואין דוחה וזה ברור:

ואמנם זה ברישא אבל בסיפא דנדרה אחר מיתת בעלה דהיתה מתכוונת ליאסר עצמו עליה דהא לכך מבקשין ממנו ולא כופין אותו ע"ש א"כ שפיר י"ל דאין לה פתח והוי לא אפשר לקיים שניהם ושפיר דוחה עשה ול"ת דנדר ולא קשה קושית הרשב"א ולכך הקש' הרשב"א רק מריש' ולא מסיפ' ומיושב קושית האחרונים ודו"ק ובספר בית מאיר הקש' כשאמרה נטולה אני מכל היהודים אמאי כתב הרמב"ם דכופין אותו שיחלוץ לה הא לחלוץ אין כופין רק בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא כו' וכאן דאסורה על כל העולם ליכא טענה ע"ש ונראה דבספר ישועת יעקב כתב דלכך צריך דוק' דבאה מחמת טענה דאל"כ אין כופין אותו לחלוץ שמא אח"כ ישוב ונחם ויתרצה לייבם וכשכופוהו לחלוץ שוב לא יוכל לייבם ולא רצו חז"ל לבטל מצות יבמין ע"ש והדין עמו דאל"כ קשה אמאי לא נכפהו לחלוץ או ליבם כדין כל מ"ע שבתורה דמכין אותו עד שתצא נפשו אלא ודאי כמ"ש הגאון ישועת יעקב וז"ב ולפ"ז א"ש דבאמרה נטולה אני מכל היהודים דאז לא תוכל להתיבם לעולם שפיר כופין אותו לחלוץ לה ולא קשה קושית הבית מאיר ודו"ק:

והנה רש"י פירש הא דאמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה היינו רק במקום דאפשר ועפ"ז ביאר הב"מ קושית הרשב"א דמקשה רק מדלא כפינין לה להתיר את נדרה דזה הוי כאפשר ע"ש בסימן קנ"ט והנה י"ל דמיירי שנדרה ע"ד רבים דא"א להתיר נדרה ואמנם י"ל דכדי לקיים מצות יבום הוי כמו לדבר מצוה דשרי להתיר ואמנם פשט דברי הרשב"א לא משמע כן ומה שהביא הבית מאיר פירש"י כתבתי בחידושי ע"ש ולכאורה י"ל דאם אמרה נטולה אני מכל היהודים הנה על היהודים לא חל עדיין דהא בלא"ה אסורה להם משום אשת איש ואין איסור חל על איסור וצ"ל דחל לכשתתגרש וא"כ קודם שתתגרש לא תוכל להתיר הנדר דהא אם תתיר הנדר יהי' כל הנדר בטל ואין יכולים להתיר עד שיחול ולא קשה קושית הרשב"א דנכוף אותה שתתיר נדרה דהא קודם שיחלוץ לה לא חל הנדר דהיא עדיין באיסור יבמה לשוק ואם תתיר הנדר יהיה גם הנדר על כל היהודים בטל ועל כל היהודים א"י להתיר דעדיין לא חל וא"כ גם על היבם א"י להתיר ודומה למה שכתב המל"מ פ"ב דנזירות באמר הריני נזיר ואמר חבירו ואני דאין חבירו יכול להתיר נדר הראשון דע"י זה יותר גם נדרו דהא תלה נדרו בנדרו והוי כמפר נדרי עצמו ע"ש וגם זה הוא כן וא"כ א"ש קושית הבית מאיר דבנטולה אני מכל היהודים אמאי כופין אותו לחלוץ הא ממ"נ אם תמצא פתח לנדרה תותר אף ליבם ואם לא תמצא פתח לנדרה תהיה אסורה לכל העולם וא"כ לא באה מחמת טענה דהא לא תרויח כלל ולפמ"ש דשפיר תרויח דאם יחלוץ לה היבם אז שפיר יחול הנדר על כל היהודים ושפיר תוכל להתיר נדרה משא"כ בטרם אשר יחלוץ לה היבם לא תוכל להתיר נדרה וז"ב וגם קושית הרשב"א א"ש לפי הבנת הבית מאיר דנכוף אותה שתתיר הנדר ולפמ"ש כל זמן שאין היבם חולץ לה אין בידה להתיר הנדר ודו"ק מאוד ואמנם הרשב"א הקשה שפיר על המשנה דמיירי שנדרה הנאה רק מהיבם ואין להאריך:

פ"ט בדין סוטה שיש לה עדים במדה"י

מה שהקשית בסוגיא דסוטה דף ו' דאמר רב ששת סוטה שיש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה ואמרינין ואנהיריכהו לעיינין ממתני' דקתני ושבאו לה עדים שהיא טמאה דאתו עדים אימת אי נימ' מקמא דשתיא זונה היא ופירש"י ופשיט' דנאסרה בתרומה כו' אלא לבתר דשתי' ואי ס"ד מים בודקין אותה תגלי מילת' דסהדי שיקרי נינהו והקשית דילמ' בעלה בא עליה בדרך ואי משום דמוסרין לו שני תלמידי חכמים עדיין הוי תרי לגבי תרי ואוקמי אחזקתה שהיתה אסורה בתרומה משעה שנסתרה קודם ששתתה. הנה הקושי' הזאת היא כתובה על ספר מחנה לוי ז"ל והיא באמת קושי' נכונה ואמנם כראה ליישב דהא כתבו התוס' דמיד ששתתה מותרת לבעלה מיד ולא אמרינין ימתין לה עד שלש שנים דאל"כ ונקפה ונזרעה זרע היכ' משכחת לה ע"ש וכן פסק הרמב"ם וא"כ משעה ששתתה אזיל לי' חזקת איסור כמ"ש הפוסקים בשם הרמב"ן בסכין שנאבד ואי הוי תרי לגבי תרי הוי לן לאוקמי אחזקת היתר וזה ברור ובזה יש ליישב קושיא שניה של הרב מחנה לוי ז"ל (והנה אף אי נימ' דלא כשיטת התוס' הנ"ל ומה שהוכיחו התוס' דא"כ ונקתה ונזרעה זרע היכ' משכחת לה דהא אסורה לבעלה לכאורה יש לדחות דעכ"פ אחר שלש שנים הוא מותרת לבעלה דזכות אינה תולה אלא עד ג' שנים גם י"ל דאם מת בעלה ונשאת לאחר או שגירשה וכתבתי בחידושי מ"מ זה הכל לפי דמשני רבי יוסף דאתי' כרבי דזכות תולה לה אבל לרב ששת דס"ל לדברי הכל מתנונוה ודאי דמשתרי תיכף לבעלה ואית לה חזקת היתר כמ"ש וא"ש קושית המחנה לוי כמ"ש) דמה משני רב יוסף דאתי' כרבי דס"ל זכות תולה לה עד ג' שנים והקשה דעכ"פ לאחר ג' שנים תהי' מותרת לבעלה דהא אגלאי מילתא דסהדי שקרי הוי ומלשון המשנה משמע דאסורה לעולם ולפמ"ש א"ש דכיון דחידש רבי יוסף דזכות תולה לה א"כ עכ"פ עד ג' שנים היא אסורה לבעלה וא"כ אפילו לאחר ג' שנים תהי' אסורה ומוקמינין לה אחזקת איסור ואמרינין שמא בעלה בא עליה בדרך ואף דמוסרין לו שני ת"ח מ"מ הוי תרי לגבי תרי ואסורה מספק ומכ"ש אם נימא דלא כסברת הירושלמי ולא אשתריא מעולם לבעלה ולתרומה ולא היתה בחזקת היתר ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה