בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר נד פרק ה
והנה בשיטה מקובצת כתב הא דאמר ר' יהודא לעולם הוא אוגל פ"פ אע"ג דקיי"ל הבעל שנתן מתנה לאשתו קנתה ואינו אוכל פירות משום דפעמים שיש להבעל זכות בנכסי אשתו כזה דהיינו שנפלו לה פירות תלושין דילקח בתן קרקע והוא אוכל הפירות עכ"ל הש"מ בשם הרשב"א והנה הטור בשם הרמ"ה כתב דהא דהנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות היינו כשנתן לה כשהיא נשואה אבל אם נתן לה בעודה ארוסה ונשאת הוא זוכה בה כשאר נכסי מלוג ואוכל הפירות וכן הוא בש"ע סי' פ"ה סעיף ח' ע"ש וא"כ כיון דמוקי לה הש"מ למתניתין בכותב לה ועודה ארוסה לא קשה כלל קושית הרשב"א מבעל שנתן מתנה לאשתו דאינו אוכל פירות דהא נתן לה בעודה ארוסה וכשנשאה זכה בה ואוכל הפירות ולכך אמר ר' יהודא לעולם הוא אוכל פירי פירות וז"ב ולפ"ז כשנתן לה אחר הנשואין וקנו מידו דמהני לפירות י"ל דמודה ר' יהודא דאינו אוכל פירי פירות ודו"ק: והנה לפי תירוץ הרשב"א דפעמים דיש להבעל זכות כזה בנכסי אשתו כגון דנפלו לה פירות תלושין דילקח בהן קרקע והוא אוכל פירותיה א"ש הא דפסק הרמב"ם דכתב דאם אמר לה דויד אין לי בנכסיך ובפירותיהן כופין אותה למכור הפירות ולקנות קרקע בעבורן והוא יאכל הפירות דהיינו דפעמים יש לבעל זכות כזה בנכסי אשתו ואמנם אם כתב לה בעודה ארוסה דבלא"ה לא קשה קושית הרשב"א מבעל שנתן מתנה לאשתו דאינו אוכל הפירות וכמ"ש וא"צ לבוא לסברת הרשב"א דלכך אוכל הפ"פ משום דפעמים יש לו זכות כזה כו' שפיר אין כופין אותה למכור הפירות ולקנות קרקע שיאכל הוא הפירות רק אם שיירה מעצמה אבל הרמב"ם מיירי אם קנו מידו אחר הנישואין דאז צריך לבוא לסברת הרשב"א משום דלפעמים יש לבעל זכות כזה כגון שנפלו פירות תלושין כו' וכיון דשם ג"כ ילקח בהן קרקע ויאכל פירות כו' וא"ב לא עדיף מיני' האי דינא דידן ולכך שפיר כתב הרמב"ם דבכה"ג כופין אותה לקנות קרקע כדי שיאכל הוא הפירות ולפ"ז לא קשה קושית הרא"ש עליו מהא דמשני בדשיירא דשם קאי על המשנה דמיירי בכתב לה ועודה ארוסה דבכה"ג שפיר אין כופין אותה למכור הפירות ולקנות קרקע רק בדשיירא מעצמה אבל הרמב"ם מיירי בקנו מידו אחר הנישואין וכמ"ש ודו"ק:
והנה לבאר הפלוגתא של התנא קמא ור' יהודא בדין פירי פירות אמרתי דת"ק ס"ל דפ"פ לבעל היינו כיון דהפירות הם שלו ממילא גם הפ"פ דאתו מהם הם שלו וכמ"ש הרא"ש פרק האשה שנפלו סימן ו' דלא מסתבר כלל דכיון דולד דידי' דהא אי בעי שחיט ואכיל לי' דלהוי ולד דידי' דידה ע"ש ולכך ס"ל לת"ק דאם סילק נפפי' מפירי והם שלה גם פירי דפירי הם שלה אבל ר' יהודא ס"ל דלא תקינו לי' רבנן אלא פירי ולא פירי דפירי אלא דאם סילק נפשי' מפירי כיון דלא אכיל פירי דינא הוא דליכול פ"פ דקיימי במקום פירי ע' ברא"ש שם ולפ"ז א"ש קושית ההפלאה על הרי"ף שהבאתי מהא דבעי אמר דו"ד אין לי' בפ"פ פ"פ הוא דלא אכיל הא פירי כו' דאם שייר לנפשי' פירי ממילא אין לו פ"פ לדעת הרי"ף ולפמ"ש א"ש דהש"ס בעי אליבא דת"ק וכמ"ש הה"מ ולדירי' אין תלוי כלל הא דאית לי' פ"פ בהא דסילק נפשי' מפירי וא"ש הבעיא אבל הרי"ף פסק כר' יהודא וכמ"ש מרן הב"י ז"ל מדשקיל וטרי הש"ס אליבי' אי פ"פ דוקא או עד עולם דוקא ש"מ הלכתא כותי' ולכך השמיט הרי"ף בעיא זו דאמר לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירי פירותיהן מאי אכיל פירי או לא אכיל דלהרי"ף דפסק כר' יהודא ממילא אין ציור לבעיא זו כמו שהקשה ההפלאה ודו"ק והנה עוד אמרתי בכוונת הה"מ דכתב דלכך השמיט הרמב"ם בעיא זו משום דאזלא אליב' דת"ק והרמב"ם פסק כר' יהודא היינו דלת"ק שפיר י"ל דודאי לא היה כוונתו לסלק נפשי' מפירות ג"כ דא"כ ה"ל למימר דו"ד אין לי בפירותיך וממילא הוי פירי פירי בכלל אבל לר' יהודא אין ראיה מזה דאילו אמר דו"ד אין לי בפירותיך לא היו פ"פ בכלל ולכך אמר דו"ד אין לי בפ"פ כדי ליפות כחה שלא יאכל הפ"פ ומצאתי זה בספר בני אהובה ובאמת יש לפקפק על זה רק דאין להאריך עוד ואי"ה יבואר עוד: