אור ברסלב
בית אל חלק א חדר לז בדין שוחט שנמצא שא"י ה"ש

בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון

חדר לז בדין שוחט שנמצא שא"י ה"ש

חדר לו בדין אותו ואת בנו

המחבר כתב בש"ע סימן א' סעיף ג' מי שיודעין בו שא"י ה' שחיטה יכולין ליתן לו לשחוט אם אחד עומד על גביו ובלבד שיראה אותו מתחלת שחיטה עד סופה וכתב עליו א"ז רמ"א ז"ל ויש מחמירין ואוסרין ליתן לכתחלה לשחוט מאחר שאינו יודע הלכות שחיטה והכי נהוג עכ"ל רמ"א ז"ל והש"ך הקשה על הדעה הראשונה מהא דמוקי רבינא מתני' דהכל שוחטין הכל מומחין שוחטין בד"א שיודעין בו שיודע ה"ש אבל אין יודעין שיודע ה"ש לא ישחוט כו' וכולן ששחטו ואחרים רואין אותו שחיטתן כשרה ופריך וכולן ששחטו אהייא כו' אלא אאינן מומחין בבודקין אותו סגי ומשני דליתי' קמן דלבדקי' ולדעת המחבר קשה אמאי תני ואם שחטו דיעבד הא אפילו לכתחלה מותר ליתן לו לשחוט אם אחרים רואין אותו והוא לכאורה תימה על המחבר ובימי חורפי אמרתי ליישב דהנה כבר הבאתי דעת זקני הב"ח ז"ל דהא דצריך לבדוק קודם שחיטה ולא סמכינין על בדיקה לאחר שחיטה הוא מחשש ברכה לבטלה ע"ש וכמדומה שכן כתב הרשב"א ז"ל והנה דעת הש"ך בסימן י"ט דהיכא דגברא לא חזי קודם המצוה מצי לברך אח"כ כמו בטבילה ע"ש ולפ"ז י"ל דאם יודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה א"כ הוא ודאי שינבל כמ"ש הט"ז סימן ט"ז סעיף י"ג דגדול שאינו יודע ה' שחיטה מותר לשחוט הבן אחריו דודאי ניבל שחיטתו ע"ש ובמקום אחר פלפלתי בדבריו וכיון דזה ודאי שינבל השחיטה בשהיה או בדרסה ודאי דאין מניחין לו לברך קודם השחיטה מפני איסור ברכה לבטלה וא"כ אם אחרים רואין אותו וראו ששחט יפה יכול לברך אחר השחיטה דהא לא הוי חזי מעיקרא קודם השחיטה דהא אין מניחין לו לברך כמה שכתבתי ולכך מותר ליתן לו לשחוט ואמנם רבינא דמוקי מתניתין בשאין יודעין אם יודע הלכות שחיטה א"כ לכתחלה אין מניחין אותו לברך קודם השחיטה שמא אינו יודע הלכות שחיטה וינבל השחיטה ותהיה ברכתו לבטלה ואם נבדקהו אח"כ ונמצא אח"כ שיודע הלכות שחיטה שוב לא יוכל לברך אחר השחיטה דהא אגלאי מילתא למפרע דידע מתחלה הלכות שחיטה והיה חזי מעקרא לברך אם תי' בודקין אותו תחלה ולכך רק אם שחט ואחרים ראו אותו ששחט שפיר מותר לאכול משחיטתו אבל אסור ליתן לו לכתחלה לשחוט דהא לא יברך לא בתחלה ולא בסוף וז"ב ומיושב תמיהת הש"ך על המחבר ושוב ראיתי בדברי הגאון ישועת יעקב שדרך ג"כ בדרך זה אלא שהוא ז"ל כתב דאם אין אנו יודעין אם יודע הלכות שחיטה הוא נאמן לומר שיודע הלכות שחיטה עכ"פ לענין הברכה ע"ש ולע"ד נראה כמ"ש ואפילו נימא כמ"ש הישועת יעקב היינו לדידן דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן רק לכתחלה אין סומכין על זה וצריך לבדקו א"כ י"ל דלענין הברכה שפיר סומכין עליו מה שאומר שיודע הלכות שחיטה דהא ברכה לבטל' הוא איסור דרבנן כמ"ש הפוסקים וע' פר"ח בא"ח סי' ס"ז אבל לרבינא דהוא לא ס"ל האי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן שפיר אין מניחין לו לשחוט משום ברכה לבטלה וא"ש קושית' על המחבר ודו"ק. וכזה אתי לי שפיר דברי התוס' דף ב' ד"ה שמא יקלקלו דהקשו על פירש"י דפירש הא דאמר בש"ס דף י"ב ע"ב שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחלה ופירש"י אפילו אחרים עומדין על גבן והקשו תוס' הא זה מסיפא שמעינין לה דתני וכולן ששחטו ואחרים עומדין על גבן שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחלה לא ואין לומר דדיעבד דנקט משום טמא במוקדשין או אינן מומחין אבל חרש שיטה וקטן לכתחלה שוחטין באחרים רואין אותו כו' ותמה הגאון בפלתי דאיך ס"ד דמי שאין יודעין בו שהו' מומחה יגרע מח"שו דהם ודאי יקלקלו ע"ש דהוא תמיה חזקה על לשון התוס' ולפמ"ש דח"שו עדיף לענין לכתחלה דהן מועדין מתחלתן ובודאי יקלקלו לא חזי לברך על השחיטה לפני השחיטה ושפיר יכולין לברך לבסוף אחר השחיטה כמו שכתבתי אבל מי שאין יודעין בו אם הוא מומחה אסור ליתן לו לכתחלה לשחוט מפני הברכה אפי' אחרים רואין אותו וכמו חרש השומע ואינו מדבר דאינו שוחט לכתחלה מפני הברכה וז"ב

ואמנם הט"ז עצמו בסימן ט"ז לא החליט כן להלכה וכתב דאין בידו להקל כיון דלא נזכר בפוסקים והנה הט"ז כתב דהא דאמרינין בש"ס דף ט זימנין דשהה או דרס ולא ידע משמע דזה ספק אם שהה או דרס ז"א דהאי זימנין קאי על ולא ידע אבל זה ברור דשהה או דרס ע"ש ואמנם בש"ס דף י"ב אהא דאמר רב נחמן ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו ופריך היכא דמי אי דידע דגמיר למה לי ראה ואי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש"י פשיטא דראה מותר דהא לא שהה ולא דרס ואי לא ראה אסור שמא שהה או דרס משמע דספק הוא וכן בש"ס שם לעולם דידע דלא גמיר וכגון דשחט קמן חד סימן שפיר מהו דתימ' מדהאי שחיט שפיר אידך נמי שחט שפיר קמ"ל האי אתרומי אתרמי לי' אידך שמא שהה או דרס משמע דהספק הוא כפשוטו שמא שהה או דרס ואמנם י"ל דכאן דחזינין ששחט סימן אחד שפיר לא הוי תו ודאי מקולקל אלא ספק אבל הט"ז מיירי דלא ראו כלל אם שחט יפה דבזה הוי ודאי מקלקל ואמנם מדברי רש"י שהבאתי משמע דבכל גוונא הוי ספק לא ודאי דלא כהט"ז וגם הוא ז"ל לא קבע כן להלכה וכן האחרונים התב"ש והפמ"ג ובמ"א דברתי בזה וי"ל דבסברא זו מחולקין המחבר בסימן א' סעיף ג' והיש מחמירין דהמחבר ס"ל דאפי' לא ראותו אחרים בששחט הוי רק ספק אם שהה או דרס לכך אם אחרים עומדין על גביו מותר דסומכין עליהן דודאי ראו שפיר אבל היש מחמירין ס"ל כהט"ז דודאי קילקל וניבל ולכך מחמירין ולא סומכין על האחרים שראו דדילמא לא דקדקו היטב ובתשובה הארכתי בזה והנה בתוס' חולין דף ג' ע"ב ד"ה דליתא קמן דלבדקי' הקשו דמשמע דאי איתי' קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אפילו אחרים ראו אותו דשחט שפיר ולקמן דף י"ב גבי הא דאמר ר"נ ראה אחד ששחט כו' פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא ופירש רש"ל דהיינו מהא דפירש"י שם פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור ע"ש והנה לפ"ד הט"ז דמי שאינו יודע הלכות שחיטה ודאי דקלקל וניבל ומותר לשחוט אחריו בנו שפיר י"ל כסוגיא דחולין דף ג' הנ"ל דאפי' אחרים רואין אותו אין שחיטתו כשרה כיון דודאי ניבל וקלקל השחיטה ואף דאחרים ראו ששחט יפה מ"מ אמרינין דהם לא דיקדקו היטב ובאמת שהה או דרס והם נדמה להם דיפה שחט ואין לסמוך עליהם אבל אם נימא דאף שא"י הלכות שחיטה מ"מ הוא רק ספק אם שהה או דרס וכמו שהוכחתי לעיל מלשון הש"ס ורש"י ז"ל שפיר י"ל דאם אחרים ראו אותו ששחט יפה סמכינין עליהם ונמצא דשתי הסוגיות דחולין ג' ודחולין י"ב פליגי בסברת הט"ז וא"כ אנן דקיי"ל כסוגיא דחולין י"ב וכדפסק הטוש"ע בסימן א' סעיף ג' שהבאתי ליתא לסברת הט"ז ואסור לשחוט בנו אחריו וכמו שהסכימו התב"ש והאחרונים ובאמת לולא דמסתפינא לחדש דבר שלא נמצא בפוסקים אמרתי דאין סתירה בין שני הסוגיות ושניהם יכונו יחדיו דשפיר י"ל דאין לסמוך על האחרים שראו ששחט יפה דאמרינין שלא דקדקו היטב אבל האיש שראה אותו ונתן לבו לדקדק היטב וראה ששחט יפה הוא מותר לאכול משחיטתו שהרי הוא יודע בנפשו שדיקדק היטב וראה ששחט יפה ולפ"ז א"ש דבחולין דף ג' מיירי לענין אם מותרין הכל לאכול משחיטתו ושפיר קאמר דאסור ואין סומכין על האחרים שמא לא דקדקו היטב אבל בדף י"ב אמר ר"כ ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו דקאי על האיש אשר ראה אותו ששחט יפה שפיר פריך פשיטא וחילוק זה מצאנו במל"מ לענין אם אחד העיד שהבהמה טרפה ושנים מעידים שהיא כשרה דהוא אסור לאכול ממנה וכ"ע מותרין אלא דמסתפינא לחדש דבר כזה. וע"פ מה שכתבתי דשתי הסוגיות פליגי בסברת הט"ז הנ"ל (וכן דעת א"ז הב"ח ז"ל והש"ך בספרו חלק עליהם וכתב דהוא רק ספק שהה או דרס ע"ש) אתי לי שפיר מה שהרגישו המפרשים בלשון התוס' שהקשו מהא דפריך פשיט' ולא הקשו מהמסקנא דמסיק לעולם דידע דלא גמיר ואפ"ה מהני ראו אותו ובס' לב ארי' נדחק בזה ולפמ"ש א"ש. דהא כתבתי דשתי הסוגיות פליגי בסברת הט"ז הנ"ל ואין כ"כ תימה דהרבה מצאנו כיוצא בו דהסוגיות פליגי כמ"ש התוס' בדוכתי טובי ובפרט די"ל דרק לפי תירוץ דרבינא הוכרח הש"ס לומר כן ולדידן למסקנא דלא קיי"ל כרבינא דכולהו אמוראי לא אמרו כוותי' ליתא לזה וכה"ג כתב הש"ך בספרו הארוך ליישב דעת הטור ע"ש ואמנם התוס' תמהו על לישנא דפריך הש"ס פשיט' דעכ"פ אין זה פשוט כל כך דהא בסוגיא דף ג' לרבינא ס"ל להיפך ושפיר הוצרך רב נחמן אמר רב להשמיענו ומאי פשיט' אבל ממסקנא באמת אין קושיא וא"ש לשון התוס' ודו"ק. ועתה נבוא לענין השאלה שכתבתי והנה הט"ז סימן ג' ס"ק ו' האריך להשיג על מה שכתב א"ז רמ"א ז"ל בשוחט שבדקוהו ולא ידע ה"ש דאם נטל קבלה פעם אחת אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינין השת' הוא דאתרע אבל אם לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט טריפה למפרע וגם הכלים צריכים הכשר ע"ש והט"ז הרבה להשיב על זה וכתב דקשה על זה מדברי התוס' דחולין דף יו"ד ד"ה סכין שהקשו מההו' דמקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ותירצו ג' תירוצים א' דשאני מקוה דחסר ואתאי וכתב הט"ז דבזה שייך ג"כ לומר שכח ואתאי כו' וה"נ איתא במרדכי פא"ט גבי גבינות כיון דאפשר לומר טריף ואתאי מטריפין למפרע כו' והנה במרדכי שלנו אין הנוסחא כן וע' שו"ת הגאון מהר"ח כהן תשובה כ"ח ע"ש ובאמת כתבתי בחידושי לנדה והוכחתי מלשון רש"י דלכך אין לומר העמד מקוה על חזקתו והשת' הוא דחסרה דז"א דהמקוה מעת היותה היא חוסרת בטבע מעט מעט אלא דעד שחסרה מארבעים סאה היתה כשרה ומשם והלאה היא נפסלה אלא בטבע היא הולכת וחוסרת שנבלעו מים בקרקע או מחמת הטבילה שנשאר מים ע"ג הטובלים ולא היתה אף רגע אחת בלי חסרון וכן גבי מקור האשה המקור הוא מתמלא מעט מעט מדם עד אשר לא יוכל הכיל הדם שבתוכו ואז יוצא החוצה מעט מעט והוא תמיד בתנועה תמידית ע"כ אין שייך להעמיד אשה על חזקתה וע"ש בפירש"י מבואר כן למעיין היטב:

והנה לפ"ז ל"ש הכא לומר שכח ואתאי דפעם אחת בשעה שנטל קבלה והיה שוקד על למודו הלכות שחיטה וחוזר עליהם יום יום כדרך השוחטים ודאי ידע היטב רק במשך הימים מסבת התרשלותו וחסרון לימודו נשכח ממנו אבל ודאי שייך להעמידו על חזקתו בעת שנטל קבלה שאז היה בקי בהלכות שחיטה ולא שכח וא"כ דברי רמ"א ז"ל הם נכונים לפי תירוץ זה ועוד כתבו תוס' לתרץ דכאן יש ס"ס שמא במפרקת אפגם ואת"ל בעוד אפגם שמא לא שחט נגד הפגימה ומזה הוליד האגודה דגם בשוחט איכ' ס"ס שמא ידע אז ואת"ל לא ידע שמא שחט שפיר וע"ז חלק הט"ז דהא לא סמכינין על הס"ס לרב הונא ודוקא בשיבר בה עצמות פסקינין כרב חסדא וע"ש בנה"כ ותב"ש ואני תמה דהא הט"ז עצמו בסימן ט"ז שהבאתי ס"ל דאם לא ידע ה"ש ודאי ניבל והוי נבלה גמורה מדאוריית' דהא מתיר לשחוט אחריהן בנו וא"כ אין כאן ס"ס וא"כ בלא"ה ליכ' כאן ס"ס לפ"ד הט"ז וע' תוס' כתובות ט' דדוק' היכ' דהרוב מדרבנן מצרפין המיעוט לס"ס אבל לפ"ד הט"ז בסימן ט"ז הוי רוב דאוריית' וסמכינין עלי' להתיר לשחוט בנו אחריו ובאמת הפ"י שם רצה לומר דאף דהרוב מדאוריית' מ"מ מצרפינין המיעוט לס"ס דסמוך המיעוט להספק הראשון וה"ל רובא ע"ש ואני כתבתי בחדושי כתובות דזה יתכן רק לדעת דס"ס הוא מטעם רוב ולזה י"ל דמצרפין המיעוט מספק אחרון לספק ראשון דהוא פלגא וה"ל רובא אבל אי הטעם כמ"ש הפלתי דספק ראשון הוא מדרבנן לחומרא כמ"ש הרמב"ם וא"כ הספק השני הוא ספק דרבנן ולפ"ז אם הרוב הוא נגד הספק השני לא שייך זה דמה בכך שהוא ספק דרבנן הא יש רוב נגדו ולא הוי ספק וזה ברור והארכתי בתשובה אחרת בענין זה והעליתי דאם יש בעין מהבשר הנשחט קודם זה ימכרנו לעכו"ם והכלים מותרים אחרי שיהוי מעל"ע ובפרט כאן שיש לתלות בהשכחה מחמת חולי זה הנלע"ד ונפל עתה ברעיוני דפלוגתא דרבינא וכולהו אמוראי אי אמרינין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן תלוי בסברת הט"ז דאם אמרינין דמאן דלא ידע הלכות שחיטה שחיטתו נבלה ודאית שפיר י"ל דאף דרוב מצויין מומחין הן מ"מ כיון דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אין סומכין על הרוב דלאו רוב גמור הוא דהא אין רוב כל אדם מומחין אלא רוב מצויין אצל שחיטה כמ"ש אחרונים אבל לדעת הש"ך בארוך דאף מי שא"י ה"ש אין שחיטתו נבלה ודאית רק ספק שפיר סומכין על הרוב דהא בלא"ה הוי ס"ס שמא הוא יודע ואת"ל שאינו יודע ה"ש שמא שחט יפה וא"כ יש כאן ס"ס ורוב וזה ברור וכן ראיתי להגאון ישועת יעקב שכתב כן מטעם אחר ע"ש סברתו ולע"ד נראה פשוט כמ"ש ובזה נראה ליישב מה דקשה לי לפמ"ש הרשב"א דהא דמצריך בדיקה בין שחיטה לשחיטה ומאי לשון מצריך דקאמר הא אינה אלא עצה טובה ויש לומר משום בל תשחית לכך מצריך עכ"ל הרשב"א וקשה לי איך מותר ליתן לשחוט לחרש שוטה וקטן באחרים רואין אותן הא אסור משום בל תשחית ואמנם י"ל דבח"שו לא שייך דעובר משום בל תשחית דאינו עובר דהא לאו בר דעה הוא אבל ליתן לעי שא"י ה"ש בזה ודאי שייך בל תשחית דהא הוא מצווה על בל תשחית ולפמ"ש דמי שא"י ה"ש הוי שחיטתו ספק א"כ א"ש דהא אינו ודאי שתתנבל דשמא ישחוט שפיר ול"ש דעובר משום בל תשחית ואף דכתב הרשב"א גבי סכין שבדקו לענין בדיקה בין בהמה לבהמה דצריך משום בל תשחית אף דשם הוי רק ספק שמא ומצא הסכין פגום לאחר שחיטה מ"מ הרמב"ם והבה"ת והמחבר סימן ח"י סעיף י"א לא ס"ל כן וכמ"ש א"ז רמ"א ז"ל שם בהג"ה ומי שרוצה להכניס עצמו בספק זה א"צ לבדוק בין שחיטה לשחיטה ע"ש ובש"ך ס"ק ח"י ע"ש והיינו משום דהוי רק ספק ולא חיישינין לזה אבל לדעת הט"ז שמי שא"י ה"ש ודאי יקלקל ושחיטתו ודאי נבלה ומותר לשחוט אחריו בנו א"כ הוי ודאי עובר משום בל תשחית ואסור ליתן לו לשחוט לכתחלה לכ"ע דעובר משום בל תשחית והנה כבר כתבתי דרבינא דלא ס"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם משום דס"ל דמי שא"י ה"ש ודאי יקלקל וכמ"ש הט"ז לכך שפיר מוקי מתני' באין יודעין אם הוא מומחה ושפיר תני ואם שחטו ואחרים רואין אותו שחיטתו כשרה היינו אם אירע ששחט שפיר אבל לכתחלה אין נותנין לו לשחוט אף אם אחרים רואין אותו דשמא א"י ה"ש ואז ודאי ינבל השחיטה ואיכא בל תשחית אבל אינך אמוראי דס"ל דאף מי שא"י ה' שחיטה אין ודאי שיקלקל רק ספק לכן מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט אם אחרים רואין אותו דהא אף אם א"י ה"ש אין ודאי שיקלקל השחיטה ול"ש בל תשחית כמ"ש ובזה אזדא לי' ראית הש"ך מהא דאמרינין אליבא דרבינא דהא ואם שחטו אאינן מומחין קאי ומשמע דלכתחלה אין ליתן לו לשחוט אף אם אחרים רואין אותו ולפמ"ש א"ש דלרבינא באמת הדין כן אבל לדידן דקיי"ל כאידך אמוראי דאמרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והיינו דסבירא לן דאף מי שא"י הלכות שחיטה אין ודאי שיקלקל השחיטה שפיר מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט ולא שייך בל תשחית בזה וכדפסק המחבר ז"ל ודו"ק ושוב ראיתי בפר"ח שכתב ג"כ על דעת היש מחמירין אע"ג דרבינא ס"ל הכי מ"מ לא קיי"ל כרבינא ואפשר כיון למה שכתבתי וז"ב. ובזה נראה ליישב מה שכתב הרא"ש בשם הגאונים דמשום דאית להו רוב מצויין א"ש כו' מוסרין להם כו' על סמך שיבדקנו כו' ומיהו אם איתי' קמן לא סמכינין ארובא ואסור לאכול עד שיבדקנו ע"ש והיינו אף דסבירא להני אמוראי דאפי' מי שא"י ה"ש יש ספק שמא שחטו כראוי ובמ"ש וא"כ יש רוב וס"ס ולכך אי אשתלי ואכלי' בלא בדיקה לאו איסורא עבד וסמכינין ארובא וס"ס אבל אי איתי' קמן צריך לבדקו דכל היכא דאיכא לברורי מבררינין אף דאיכא ס"ס כמ"ש הש"ך בדיני ס"ס ע"ש וכתבתי בחידושי ע"ש והנה הרי"ף כתב והיכא דראה אחד ששחטו ואזיל לי' לעלמא ולא ידעי אי גמיר או לא גמיר אותה שחיטה מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דתניא הרי שמצא תרנגולת בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט כו' חזקתו שחוט דרוב מצויין א"ש מומחין כו' ואיכא מאן דס"ל כרבינא דבתרא הוא ואנן לא סבירא לן הכי כו' ואי קשיא הא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור קיימא עד שיוודע לך במה נשחטה וקיימא לן דהלכתא הוא התם כגון דאתילד ריעותא כו' ע"ש והנה מה שהוצרך הרי"ף להביא ראיה דלית הלכתא כרבינא כתב הרא"ש משום דרבינא בתראה הוא ומזה רצה לומר דללישנא דמוחזקין דליכא ראיה מהא דמצא תרנגולת שחוטה שפיר י"ל דהלכה כרבינא דבעינין מוחזקין ולא הבינותי דהא מההוא מצא תרנגלת בשוק יש ג"כ ראיה דלא בעי מוחזקין דאל"כ אמאי מותרת דילמא לא היה השוחט מוחזק ועוד נלע"ד דהא דהוצרך הרי"ף להביא ראיה דאין הלכה כר"ה היינו דהא אמרינין כולהו כרבינא לא אמרי משום דרוב מצויין כו' והקשה הרשב"א הא איכא חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ונימא סמוך מיעוטא לחזקה ולכך מביא הרי"ף ראיה מהא דמצא תרנגולת דחזקתו שחוט ועכצ"ל דמיעוטא דלא שכיח הוא והוי כמו מיעוטא דמיעוטא וכמ"ש הרא"ש בסוגיא דשחט בסכין ונמצא פגומה ע"ש אבל כאן דאמרינין סתם לעיל לפני לא חיישינין דכתב הרמב"ן דמזה משמע דאפי' מיעוטא ליכא לא צריך להביא ראיה דאין הלכה כרבינא דכולהו אמוראי לא ס"ל כרבי ואמנם הרא"ש ומתוך דברי הרי"ף משמע דדין אחד למומחין ומוחזקין כו' והיינו דלא ס"ל כמו שדקדק הרמב"ן מלשון לעלפויי לא חיישינין ולא קאמר רוב מצויין א"ש מומחין משמע דאפי' מיעוטא ליכא דהא הרמב"ן דיקדק דאפי' איתי' קמן א"צ לשאלו ומהרי"ף משמע דגם במוחזקין צריך לשאלו כמו במומחין ושפיר השיג הרא"ש על היש שדקדקו ע"ש ודו"ק היטב בלשון הרא"ש ותבין המשך דבריו על נכון ותו לא מידי ואתה וכל אשר לך שלו' וברכה כנפשך:

תוכן העניינים

בית אל חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה