בית אל חלק א· רבי אריה ליביש סג"ל נתנזון
חדר יט בענין בע"ח טורף השבח פרק ג
והנה התוס' ב"מ דף ט"ו ע"א כתבו דהא דיתומים אמרו אנו השבחנו דמשמע דבע"ח לא גבי משבח יתומים מיירי שעשאו אפותיקי ואומרים אנו השבחנו ותן לנו היציאה כדין יורד לשדה חבירו שלא ברשות ע"ש ואמנם לדעת הרמב"ם בהלכה ד' דאם היתומים השביחו אין הבע"ח נוטל מהם מן השבח כלום וא"כ א"ש האי דיתומים אמרו אנו השבחנו ואין לך בשבח כלום והבע"ח אומר אביכם השביח ובע"ח נוטל השבח בלא הוצאה כשחובו נגד ארעא ושבחא וא"צ לאוקמי בעשאו אפותיקי ואמנם הרמב"ם עצמו בהלכה ג' העתיק דין היתומים בדשוי' אפותיקי והיינו משום דאמרו שם ששמין להם את השבח ומעלה אותו בדמים וזה רק בדשוי' אפותיקי אבל בלא שוי' אפותיקי אם רצו היתומים מסלקין אותו בדמים או נוטלין שיעור שבחן מן הקרקע כמו שכתב הרמב"ם שם ע"ש והנה הרמב"ם כתב שם דאפילו בלא אפותיקי על היתומים להביא ראיה כמו"ש הלח"מ שכן נראה מסתימת לשון רבינו ולכאורה קשה על הטעם דאמרו בש"ס ארעא כיון דלגוביינא קאי כו' הא בלא שוי' אפותיקי לא שייך האי ממ"נ דכתב רש"י דהא אם יתומים השביחו יוכלו לסלקו בדמים או ליטול שיעור שבחן מהקרקע וצ"ל כמ"ש הסמ"ע דאמרינין כאן נמצא כאן היה ומסתמא אביהן השביח וע' תומים מה שכתב לבאר דברי הרמב"ם בהלכה ו' ע"ש ועדיין אני נבוך בזה וצריך תלמיד או רב להאיר עיני. והנה הרמב"ם כתב וגובה השבח מבני חורין בין חציו בין כולו והיינו בין שבח מחמת הוצאה דגובה בע"ח רק חציו בין שבח דממילא דגובה בע"ח כולו והיינו דבשבח מחמת הוצאה י"ל דלכך גובה אותו מהמוכר דהא יש לו הפסד שהוציא עליו הוצאות אבל שבח דממילא דלא עשה בו מעשה ולא הוציא עליו הוצאות למה יטול יותר ממה שנתן וכמ"ש הש"ך בס"ק י"ד ע"ש וקמ"ל הרמב"ם דנוטל את השבח מהמוכר ובשבח דממילא י"ל לכך נוטל השבח מהמוכר משום דמפסיד כל השבח דהבע"ח טורף ממנו כל השבח אבל שבח מחמת הוצאה דבע"ח אינו נוטל אלא חצי השבח וחצי השבח נשאר ללוקח ולדעת החכמים שהביא הרמב"ם הלוקח נוטל מתחלה כל ההוצאה ואח"כ חולקין נמצא דאדרבה מרויח והיה ס"ד דאינו נוטל מהמוכר כלום קמ"ל דאעפ"כ הוא נוטל מהמוכר וז"ב והא דהוצרך הרמב"ם להשמיענו זאת היינו דלפ"ד הר"זה ורבינו אפרים והרשב"א דממקבל מתנה אין בע"ח גובה אף שבח דממילא משום דאין לו על מי לחזור א"כ מוכח דשבח דממילא גובה הלוקח מהמוכר דאם אינו גובה מדוע יגבה הבע"ח מהלוקח שבח דממילא הלא אין לו על מי לחזור אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דבע"ח טורף שבח דממילא אף ממקבל מתנה אף דאין לו על מי לחזור אין הוכחה לזה די"ל דשבח דממילא אין הלוקח גובה מהמוכר ואעפ"כ הבע"ח טורף ממנו אף דאין לו על מי לחזור כמו דטורף ממקבל מתנה דאין לו על מי לחזור והיה ס"ד דאין הלוקח גובה מהמוכר שבח דממילא לכך הוצרך הרמב"ם להשמיענו זה דלשיטתו אין הוכחה לזה ועש"ך ס"ק י"ד דכתב דכן מוכח מכל הפוסקים ואולי כיוון למ"ש ודו"ק וע' ברמב"ם שכתב ולמה יטרוף הבע"ח חצי השבח מהלוקח ולא יטרוף מהמקבל מתנה כלום מפני שהמוכר כותב ללוקח שטר מכירה שאני מחויב כו' ורצה הלוקח וקיבל עליו כו' שהרי הלוקח ירד על תנאי זה כו' משמע דלולא דקיבל עליו הלוקח לא היה להבע"ח דין ומשפט על השבח שטרח בו הלוקח והוציא עליו הוצאות ולאדם אשר לא עמל בו יתננו חלקו ולכך ממקבל מתנה אינו טורף שהרי לא קיבל עליו אבל שבח דממילא מדינא טורף הבע"ח דאפסדי' כמ"ש הש"ך בס"ק כ"ט ולא מפני שקיבל עליו הלוקח גובה גם ממקבל מתנה ואמנם זה לפי פירוש הרמב"ם אבל הרז"ה ודעימי' פירשו האי תדע דאמר רבא כפירוש התוס' לפי שהמוכר משלם ללוקח בעד השבח ואין ללוקח הפסד לכך אין לחוש אם יטרוף הבע"ח השבח ממנו דהא המוכר ישלם לו ע"ש ולכך אין גובה הבע"ח שבח דממילא בם ממקבל מתנה דהא אין לו על מי לחזור ויש לו הפסד וכל חד לטעמיה וז"ב. וע' בתוס' ד"ה תדע אחר שפירשו האי תדע דאמר רבא כנ"ל הקשו וא"ת מאי ראיה מזה דילמא בלוקח מגזלן דנגזל ודאי אית ליה שבח ע"ש ולע"ד י"ל לפמ"ש דגבי שבח לא שייך לומר אחריות ט"ס הוא דלא שדי אינש זוזי' בכדי דהא הא דטורף הבע"ח השבח הוא משום דכתב לו המוכר כו' והלוקח קיבל עליו ועל תנאי זה ירד לשדה כו' ואיך נימא לא שדי אינש זוזי בכדי הא אדרבה אם לא יקבל עליו המוכר אחריות השבח יהיה הלוקח בטוח יותר ע"ש שביארתי זה היטב ואמנם בלוקח מגזלן אף בלא הקבלה שיקבל עליו המוכר אחריות השבח יטרוף הנגזל השבח מלוקח דאמר ארעאי אשבח וא"כ שייך שפיר לומר אחריות ט"ס הוא ולא שדי אינש זוזי בכדי ולפ"ז לא קשה קושית התוס' דילמא בלוקח מגזלן דז"א דבלוקח מגזלן למה צריך לכתוב לו אנא איקום ואשפי כו' הא רבא ס"ל אחריות ט"ס הוא בין בהלואה בין במקח וממכר וע"כ דבבע"ח מיירי ובאמת התוס' לפי פירושם שפירשו האי תדע דאמר רבא הקשו שפיר אבל לפירוש הרמב"ם לא קשה קושיתם ומכאן סייעתא לפירוש הרמב"ם וגם המשך לשון התוס' א"ש ודו"ק ובזה א"ש מה דלכאורה יש לדקדק אהא דאמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח כו' א"כ מה חידש לנו שמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח הא זה מוכח ממעשים בכל יום דכותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו' ולפמ"ש א"ש דהא שמואל ס"ל אחריות ט"ס הוא בשטרי הלואה אבל לא בשטרי מקח וממכר וא"כ אין מזה ראיה דכותב לו מוכר ללוקח כו' דדילמא משום דדילמא שדה גזולה הוא כקושית התוס' אבל רבא לשיטתיה שפיר מוכח דודאי בבעל חוב איירי כמ"ש דרבא ס"ל אחריות ט"ס הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר ולשמואל לשיטתיה לא מוכח כלום ודו"ק והנה התוס' פירשו האי ועמליהון היינו הוצאה ושבחיהן היותר על ההוצאה ובזה תירצו הא דלא מוקי לה בלוקח מגזלן דהא בגזלן הנגזל גופי' הוא נותן לו ההוצאה כדין יורד לתוך שדה של חבירו שלא ברשות ע"ש וקשה לרב הונא דפליג שם אשמואל ומוקי לברייתא בלוקח מגזלן מה יפרש בהאי עמליהון דכותב לו מוכר ללוקח ואמנם יש לפרש ועמליהון היינו שבח הבא מחמת הוצאה ושבחיהן היינו שבת דממילא והא דלא אמר דמיירי בלוקח מגזלן י"ל כמ"ש תוס' בתירוץ הראשון מדלא כתב ופירותיהן ומזה אפשר דיצא לו להרמב"ם דגם שבח דממילא גובה הלוקח מן המוכר ובזה א"ש קושית הב"ש אחרון על הש"ך ס"ק י"ד שכתב דגם שבח דממילא גובה הלוקח מן המוכר דהא זה מבואר בדברי הרמב"ם דכותב וגובה השבח מן המוכר בין חציו בין כולו ע"ש ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם פירש עמליהן היינו שבח הבא מחמת ההוצאה ושבחיהן היינו שבח דממילא ומזה הוציא דגם שבח דממילא גובה מן המוכר אבל לפירוש התוס' אין משם ראיה לכך כתב הש"ך דכן משמע מכל הפוסקים וז"ב ושוב ראיתי בנימוקי יוסף שפירש ועמליהן שבח הבא מחמת הוצאה ושבחיהן שבח דממילא ע"ש וא"כ מה שכתבתי הוא נכון דמזה הוציא הרמב"ם דשבח דממילא נוטל הלוקח מהמוכר אבל לפירוש התוס' אין מכאן ראיה ולכך חידש הש"ך דין זה אף לדעת שאר הפוסקים דפירשו כהתוס' ודו"ק והרי"ף כתב דאיכא מ"ד דהא דשמואל שינויא דחיקא הוא ולא קיי"ל הכי ולעולם שקיל לוקח ההוצאה מהבעל חוב כפשטיה דלא גרע מהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות כו' ואנן מסתברא לן דלא דמי ליורד לתוך שדה חבירו כו' דהתם אדעתא דשקיל ממרא דארעא הוא דאשבח אבל הכא לאו אדעתא מבעל חוב אשבח אלא אי מפיק בעל חוב מיניה הדר עליה דמוכר כו' והיינו דקא מסייע ליה רבא לשמואל ואמר תדע דכך כותב וכו' עכ"ל הרי"ף ומזה תראה דפירש הא דאמר רבא תדע הוא לתרץ אמאי אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח בלא הוצאה מאי שנא מהיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל הוצאה ממרא דארעא ומשני רבא תדע שכך כותב לו כו' וא"כ אדעתא דשקיל לי' ממוכר אשבח בגופי' ובממוני' ע"ש ואין צריך למה שנדחקו התוס' לפרש. האי ותדע דמחמת שהמוכר משלם ללוקח ואין ללוקח הפסד אין לחוש אם יגבהו הבעל חוב כו' דזה דחוק בלשון הש"ס אלא כפירוש הרי"ף ז"ל ובזה א"ש דשבח דממילא טריף בעל חוב אפילו ממקבל מתנה אע"ג דלא כתב לו הנותן כלום דהא דאמר רבא תדע אינו אלא ליישב אמאי טורף בעל חוב השבח בלא הוצאה דלמה יגרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דנוטל הוצאה וע"ז משני רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו' וא"כ לאו אדעתא דבעל חוב אשבח והוציא הוצאות אלא אדעתא דמוכר אשבח ולא דמי ליורד לשדה חברו דאדעתא דמרא דארעא אשבח כמ"ש הרי"ף אבל שבח דממילא דלא הוציא הוצאות כלל לא צריך הא דכותב לו אנא איקום ואשפי ואפילו ממקבל מתנה דלא כתב לו אנא איקום כו' גובה הבע"ח וז"ב ועדיין יש להתבונן בדברי הרי"ף דלפי פירושו י"ל דהא דאמרינן אלא מעתה מתנה דלא כתיב לי' הכי הכי נמי דלא טריף שבחא היינו רק נגד ההוצאה אבל היותר על ההוצאה שפיר טריף וכן באמת העלה הש"ך בס"ק למ"ד באריכות ובדינים העולים סעיף ג' אבל מסוף דברי הרי"ף לא משמע כן והארכתי בזה בחידושי ואקצר כאן. והנה לפמ"ש הרי"ף א"ש הא דאמר רבא תדע שכן כותב לו מוכר כו' למה צריך עוד ראיה לשמואל והא קיי"ל כשמואל בדיני ולפמ"ש הרי"ף א"ש דהא כתב הרשב"א דהא דבעי שמואל אי דאקני משתעבד תפשוט לי' מדידי' דאמר בעל חוב גובה את השבח ותירץ דשמואל אליבא דר"א אמר דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"ש והנה התומים כתב דזה תלוי אם השבח מדינא משועבד דהיינו לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ע אינו נותן לו ההוצאה דמי הכריחו לקנות שעבודו ואם הוציא יקח ההוצאה מהמוכר אבל לרבנן דס"ל א"א מקנה דשלב"ע והא דדאקני משתעבד הוא רק מדרבנן ומשום נעילת דלת בזה צריך ליתן לו ההוצאה ואין כאן נעילת דלת דהא אם הוא היה רוצה להשביח היה ג"כ צריך להוציא הוצאות ואדרבה כו' ודפח"ח וא"כ שמואל דאמר אליבא דר' מאיר א"ש דאין בע"ח נותן לו ההוצאה אבל לדידן דלא קיי"ל כר' מאיר למה יגבה הבע"ח את השבח חנם ולא יתן ללוקח את ההוצאה לכך אמר רבא תדע שכך כותב לו והיינו דאפילו לדידן אינו נותן לו ההוצאה שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי כו' וא"כ הלוקח אדעתא דשקיל לי' מהמוכר אשבח ולא אדעתא דבע"ח כמ"ש הרי"ף ולכך צריך רבא לומר האי תדע ומימרא דשמואל לחודי' לא שמעינן לה ובין תבין אשר לפניך דסברת האיכא מ"ד שהביא הרי"ף דלא קיי"ל כשמואל כו' היא דס"ל דשמואל אליבא דר' מאיר אמר ולדידן ליתא והרי"ף השיג עליו מהא דאמר רבא תדע שכך כותב לו כו' דאפילו לדידן איתא להא דשמואל דהא כתב לי' המוכר אנא איקום ואשפי כו' וא"כ אדעת' דמוכר אשבח ולא דמי ליורד שלא ברשות דאדעת' דמרא דארעא אשבח כמ"ש הרי"ף והוא מדויק הדק היטב וז"ב ולכאורה מ"ש בשם התומים דזה תלוי אם דאקני משתעבד מדינא והיינו לר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע אין נותן לו ההוצאה ע"ש ולכאורה י"ל להפוסקים דאם הקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלבל"ע קנה גם הדבר שלא בא לעולם א"כ כיון דכתב לי' אנא איקום ואשפי זבינא אילו ושבחיהן כו' א"כ כיון דחל השעבוד על הקרן חל ג"כ על השבח והנה שמואל אמר זה אליב' דר"מ כמ"ש הרשב"א ולדידי' משתעבד מן התורה ושפיר גובה את השבח ואין נותן לו את ההוצאה אבל לדידן דלא קיי"ל כר"מ למה יגבה את השבח ולא יתן ללוקח את ההוצאה ולכן בא רבא לסייע לשמואל דאפילו דלא ס"ל כר"מ מ"מ כיון שכך כותב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי זבינא אלו ושבחיהן כו' א"כ כיון דחל השעבוד על גוף הקרקע וחייב לשלם ללוקח בעד הקרקע חייב נמי לשלם לו גם בעד השבח וכיון דעל מוכר הדר גבי שבחא בע"ח מלוקח והלוקח חוזר על המוכר כפירש"י ודו"ק:
ובזה י"ל קושית התוס' ד"ה תדע דהקשו מאי ראיה דילמא מיירי בלוקח מגזלן ולפמ"ש א"ש דא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה יתן לו המוכר את השבח הא ה"ל דבר שלא בא לעולם ואי משום אגב דחל על הקרקע חל נמי על השבח ז"א דבגזלן ל"צ לקבולי אחריות על הקרן דהא מכר לו שדה שאינו שלו ולקח ממנו טעות ובודאי חייב להחזיר לו מעותיו גם בלא קבלת אחריות ודו"ק היטב כי נכון הוא בס"ד: