בית אהרן· אהרן פרלוב מקרלין
דרושים על התורה ומועדים
מר' אשר הגדול מסטאלין
ספר בראשית
בראשית
כתבי קודש מכ"ק אדומו"ר הרב רבינו אשר זצוק"ל זי"ע
איתא במדרש שמחה לאיש כו'. במענה פיו ויאמר אלקים יהי אור. ודבר בעתו מה טוב וירא אלקים את האור כי טוב: עכ"ל
ולכאורה הוא תמוה האיך שייך עת אצל השי"ת. ונוכל לומר דכתיב לכל זמן ועת לכל חפץ. חפצים נקראים מעש"ט. כי באמת עיקר אור הוא מה שהצדיקים מאירים בתוך לבות ב"א עבדות השם ב"ה ודביקות ואהבת השם. עפ"י המדרש ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. שהבדיל בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים. ואיתא במדרש ויאמר אלקים יהי אור זה אברהם. ויקרא אלקים לאור יום זה יעקב. ולחשך קרא לילה זה עשו. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. זה יוה"כ. כי צדיקים צריכים לכלול עצמם בתוך כלל ישראל. ולהאיר בתוכם אור ה' ולתקן גם הרשעים הנקראים ערב. ולזה אומרים ביו"כ ע"ד המקום כו' אנו מתירים להתפלל עם העבריינים. כי צריך להוריד עצמו לכל מדריגות התחתונות בכדי להעלות אותם לשרשם להאיר בתוכם אור יי' ב"ה וב"ש ולהביא אותם לתכלית התשובה והם נעשים בריה חדשה ונבראים נשמות חדשות כמו שאמרנו ועם נברא כו'. במענה פיו על שברא את הצדיקים. ודבר בעתו מה טוב. וירא אלקים את האור כי טוב. שראה מעשיהם של צדיקים שהם מאירים בתוך לבות בני אדם אהבת השם ברוך הוא בכל עת וד"ל:
בהפטרה כה אמר יי' בורא שמים ונוטיהם. פי' דכתי' אשר עשה האלקים את האדם ישר. ומהו הישר. כשעושה כל העשיות הוא עושה ע"י השכל. וע"כ נקרא שכל מפני שמשכיל על כל דבר להבין מה הוא זה ומפני מה הוא זה כך או כך. ובאמת כשעושה מה שהשכל שלו מחייב ואינו מתנגד עמו אזי בכל הדיבורים שהוא מדבר בעולם הוא פועל אמת. וזהו ציר נאמן לשולחיו מה שהמחשבה שולחת לפעול בדיבור ובמעשה. וזהו שכתוב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ. ופירש"י וחיותכם וקשה למה כתיב וחתכם. ופי' מורי לשון וחתכם. ומפני מה נקרא חית לפי שאות ח הוא חיות העולמו' והמילוי של חי"ת הוא יו"ד ותי"ו זהו חית הארץ. ואמר שמי שרוצה להתגבר בלבו עליהם יש בזה סגולה. אך מי שמבלבל את השכל שלו ולא עשה את הישר וכהיום רוצה לילך בדרך הישר. ומכח זה צריך להתברר איזה הדרך שילך בכמה בירורין. ופעמים שצריך לנטות השכל שלו מן הדרך כדי לברר שם כמה ניצוצות ואח"כ להעלות לשורשו. ועוד יש בזה כמה דברים. ע"כ אמר הכתוב בורא שמים ונוטיהם. שמים זה השכל. ונוטיהם כנ"ל:
נח
איתא במדרש שתולים בבית יי'. זהו נח ששתלו בתיבה. בחצרות אלקינו יפריחו זה בניו. עכ"ל:
יבואר עפ"י שאמרנו ע"פ ותרם התיבה מעל הארץ. שהרים אותה מהארציות. כי היתה במדרגה יותר גבוה משמים וארץ. והזמן שהיה נח בתיבה היו בבחי' עיבור. ונעשה הוא ובניו אח"כ בריות חדשות. ולזה נקרא' התיבה יו"כ כי כמו שיו"כ מכפר ואח"כ נעשה ברי' חדשה כפי שאמרנו ועם נברא יהלל יה. כך כיפרה התיבה על נח ובניו ונעשו בריות חדשות כמו שאמרנו שנח הי' צריך ג"כ למבול רק שמצא חן וכיפרה התיבה. כי כמו שיוה"כ אינו מכפר רק לשבים ואינו מכפר לשאינם שבים. כמ"כ התיבה. ובזה לא צריך להסתפק שבודאי עשה נח תשובה. ולזה כיפרה לו התיבה. אבל דור המבול בודאי לא עשו תשובה לא כיפרה להם התיבה: ולזה איתא במדרש הנ"ל: שתולים בבית יי' וכו' זה נח ובניו: כי התיבה כיפרה להם ונעשו כל הזמן שהיו בתיבה בבחי' עיבור. ואח"כ השיגו נשמות חדשות. וזהו דאתמר מלמד שעקר הקב"ה לנטיעות שנטע ושתלן במקום אחר: ולזה אמר נח יתכללון בי צדיקייא על שגמלת עלי. כי נח היה כללות הצדיקים שכבר היו ושעתידין להיות כולם נכללים בנח וממנו הושתת העולם. וזהו שאמר שתולים בבית יי' זה נח כי ע"י התשובה שתלו הקב"ה שהתיבה נקראת בית יי' כי תיב"ה אותיות בית ה'. והיו נח בתיבה בבחי' עיבור. בחצרות אלקינו יפריחו זה בניו שאח"כ נעשו בריות חדשות. וזהו ועם נברא יהלל יה:
ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה כו' איתא במדרש. דומה דודי לצבי וכו'. הנה זה עומד אחר כתלנו זה כותל מערבי שאינו נחרב לעולם. משגיח מן החלונות בזכות האבות. מציץ מן החרכים בזכות האמהות:
ונוכל לומר. כי האבות נקראים חלון. כי חלון הוא לשון תפלה מלשון ויחל משה. כי האבות עומדים תמיד ומבקשים עבור ישראל למחול להם עונותיהם ולהשפיע להם כל טוב. וזהו ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה. היינו מקץ ארבעים יום פתח הקב"ה את חלון התיבה ששמע התפלות. עפ"י דאיתא בזוה"ח הק' מי שמבקש על איזה דבר מ' יום בודאי נענה מדכתיב ארבעים יום. ושמעתי מפה קדוש אדומו"ר הרב ר' שלמה זצ"ל. על פסוק הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח וכו' שהקב"ה פותח בכל יום לכל הבחי' של דלות ועניות דלית ליה מגרמי' כלום. פותח להם שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע. ועוד נקראים האבות חלו"ן כי האבות הן הן המרכבה המאירים תמיד בתוך לבות ב"א אמרי הקב"ה. מציץ מן החרכים בזכות האמהות. כי חרכים קוראים סדק קטן שאין האור שולט בו כל כך כמו ע"י חלון. לכן נקראים האמהות חרכים כי הם מקבלים האור ע"י האבות. שהאבות משפיעים בתוכם ואינם משפיעים להם כל אור שלהם רק הם מאירים בתוכם. ע"י בחי' הנקראת חרכים והם מקבלים את האור ומשפיעים למטה מהם ג"כ ע"י חרכים הנ"ל ואינם מאירים כל כך כמו האבות רק שצומח האור ע"י סדק קטן. וזהו מציץ מן החרכים בזכות האמהות. שהאבות ואמהות עומדים ומתפללים עלינו תמיד ועל ידם נשפע לנו כל טוב מהקב"ה:
איתא במדרש. הוציאה ממסגר נפשי. זה נח. שהיה סגור בתיבה כו'. להודות את שמך לתת הודי' לשמך. בי יכתירו צדיקים יתכללון בי צדיקיא כי תגמול עלי על שגמלת עלי ואמרת לי צא מן התיבה. עכ"ל המדרש:
ונוכל לומר עפ"י פשוט. כי לכאורה הוא תמוה. כשרצה הקב"ה להציל את נח מן המבול למה הי' לו להטריחו לעשות תיבה. ואיתא שבנין התיבה נשתהא ק"ך שנה. והלא הרבה הצלות יש לו. ובפרט לפי דאיתא שבא"י לא היה המבול. היה לו לשלוח אותו לא"י. רק שבאמת נוכל לומר שנח היה צריך להמבול כמו כל הדור שלא היו יכולים להתתקן רק על ידי המבול. כרמוז בפ' כי לא המטיר יי' אלקים על הארץ ואדם אין לעבוד כו'. כך נח ובניו ג"כ היו צריכים להתתקן ע"י המבול רק שמצא חן בעיניו והסגיר אותו בתיבה וניתקן כפי הצריך להם. ולזה יש דורשין אותו לשבח ויש דורשין אותו לגנאי. ולזה אמר יתכללון בי צדיקייא על שגמלת עלי. כי הייתי צריך להשטף בתוך מי המבול כמו כל הדור ומצאתי חן בעינך. ולזה כתיב כי מי נח זאת לי וכו' מעבור מי נח עוד על הארץ. כי נח הי' צריך ג"כ למבול ומצא חן ונתקן ע"י התיבה ונעשה אח"כ ברי' חדשה:
לך לך
איתא במדרש. ואעשך לגוי גדול. ואשימך אין כתיב כאן אלא ואעשך כשאני עושה אותך ברי' חדשה את פרה ורבה. ואברכה מברכיך. שתהא ברכתך קודם לברכתי:
ונוכל לומר עפ"י פשוט לפי ההקדמה שאמרנו על פסוק ועם נברא כו' כשאדם עושה תשובה בר"ה ויו"כ נעשה בריה חדשה ולזה אמר לו הקב"ה לך לך מארצך. היינו מארציות שלך מלשון רצון שלא תעשה עוד רצון שלך שמושך את האדם לתאוות רעות והבלי עולם. וממולדתך היינו מהולדות אם. כמ"ש דהע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ומבית אביך. היינו שתשליך את הדרך של אביך אחרי גיוך ותבטל כל הרצונות שלך. רק אל הארץ אשר אראך. שלא תחפוץ רק הרצונות שלי שאראה לך. הגם שעדיין לא תשיג אותם. ממילא אתה נעשה בריה חדשה ואתה פרה ורבה. שמזה נבראים נשמות חדשות. ואברכה מברכיך שתהא ברכתך קודם לברכתי. כי באמת כל דבר שצריך לבא בעולם אי אפשר לבא להשפיע רק על ידי האבות והם משפיעים לעולם כל הברכות וטובות וישועות ולזה הם נקראים אבות מל' אב ובן. ומהאבות התחיל בנין העולם. כי קודם אברהם הי' שני אלפים תוהו. ומאברהם התחיל תיקון העולם. ולזה כתיב בהבראם א"ת בהבראם אלא באברהם. והם נקראים אבות. ולמטה מהאבות נקראים תולדות ותולדות תולדותיהן. ולזה דהמע"ה כשהי' צריך לקבל את המלכות הלך לחברון להתאחד עם אבהן. כי ע"י האבות יכולים לקבל המלכות. עכ"פ נחזור לענינינו כי כל מי שצריך לקבל איזו השפעה אי אפשר לקבלה רק ע"י האבות. לזה אמר שתהא ברכתך קודם לברכתי היינו שכל מי שיצטרך לאיזו ברכה והשפעה יהא מוכרח מקודם להתאחד עם אבהן ולקבל הברכה מהם ואח"כ יקבל הברכה ממני על ידם. וזהו ואברכה מברכיך. כשאתה תברך אותו גם אני מברך אותו ואשפיע לו כל טוב. ולזה קודם שמתפלל אדם על צרכיו צריך מקודם להתאחד עם האבות. ולזה אנו אומרים מגן אברהם:
איתא במדרש. ויחלק עליהם לילה. הלילה נחלק מאליו ורבנן אמרי יוצרו חלקו. עכ"ל המדרש:
ונוכל לומר כתיב לרגעים תבחננו. כי הקב"ה משנה עצמו בכל רגע ורגע. ולא שיש ח"ו בהקב"ה איזה השתנות דהא כתיב אני י"י לא שניתי שאין בו שום השתנות. כי הוא אחדות הפשוט. רק כשהוא צריך לעיין בזה העולם ולהשפיע לזה העולם. אזי הוא משנה עצמו כביכול לפי העת והזמן. לבושא דלביש בי' בצפרא לא לביש בי' ברמשא. רק לפי אותו מדה שהוא צריך להשפיע בעולם באותו לבוש הוא מלביש א"ע. וזהו ויחלק עליהם לילה כי באמת האדם אינו שם על לבו כשהוא שוכב עצמו בלילה לישן וישן כל הלילה ואינו יודע מה נעשה עמו. אבל באמת אלפי אלפים ורבוא רבואות השתנות נעשה עם האדם:
נחזור לענינינו. כי באמת הוא תמי' כי אברהם עם שמנה עשר ושלש מאות איש רדפו אחר כמה מלכים ובפרט לפי הדיעה שרק הוא בעצמו רדף עם אלעזר רק שהקב"ה שינה את הטבע. וחלק את הלילה חצי לילה הראשונה לאברהם וחצי לילה שני' להרוג בה את בכורי מצרים. ונחשוב כי מחצי לילה ראשונה עד חצי לילה שני' נתעכב יותר מן ד' מאות שנה. וזהו לרגעים תבחננו. וזהו הלילה נחלק מאליו מחצה לאברהם ומחצה השני' המתינה עד מצרים: (חסר)
ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. פרש"י רמז לו על המנחות והנסכים. מנחות לשון מנוחה. ונסכי"ם לשון נסיכי אדם ולשון יסכ"ה. וזהו בקודש הסך נס"ך. שהקב"ה ברחמיו יסתכל על המלוכה וזהו ביכולת הצדיק רק לא הכל אלא מי שהוא כהן עליון לאל:
אם אקח מכל אשר לך. והשי"ת מקבל תענוג מכל דבר:
וירא
למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. ואיתא ברש"י מכאן ששינה מפני השלום. ולולי דמסתפינא יכול להיות שלא הי' בזה שום שינוי. כי באמת הוא תמוה האיך לא האמינה שרה שתלד הלא פירסה נדה. רק יכול להיות כי הפי' הוא כך כי כתיב ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה. זה אינו בלשון תמי' רק אמרה רואה אני אשר מצידי אין שום מניעה כי הלא היתה לי עדנה רק מתיירא אנכי אשר ואדוני זקן. היינו שמא ח"ו הייחוד למעלה אינו בשלימות ומחמת זה אין מולידין הצדיקים ג"כ. אשר זה הי' ח"ו חטא אדה"ר וחוה. וזה ידוע המדה הנקראת אדוני. וכמו כן נקראת זאת המדה אנ"י וג"כ נקראת דב"ר. וזהו שאמר הקב"ה לאברהם למה זה צחקה שרה האף אמנם אל"ד. כידוע שזהו הוא השם הכלול במקורו. ואמרה מזה השם יודע אני ורק מתיירא אנכי שמא ח"ו ואנ"י זקנתי בבחי' זקנ"ה ואין מקבל השפעה מלמעלה. היפלא מי"י דב"ר וכי יש ח"ו איזה פירוד בין הדביקים רק יש יחוד גמור דב"ר עם ה'. למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן. וד"ל:
והאלקים נסה את אברהם. והקשה ע"ז הרמב"ן איך שייך שינסה השי"ת את האדם וכי אינו יודע השי"ת אם יעשה אם לאו. ותירץ הנסיון אינו בשביל המנסה אלא בשביל המנוסה. ושמעתי ממורי פי' הרמב"ן הנ"ל. דהנה למשל אהבת האב על הבן גדולה מאוד וגם על כל פשע תכסה אהבה. אך כשהבן הוא חכם ורוצה לפשפש במעשיו אז האהבה גדולה יותר. וזה שייך באדם. אבל בהשי"ת לא שייך לומר יותר רק שהאהבה נתגלה ביותר. וזהו פי' הפסוק והאלקים נסה את אברהם. פי' שהנסיון הוא בשביל אברהם שנקרא אהבה. כי אברה"ם הוא אב"ר מ"ה אב"ר הוא לשון התקשרות וגם ל' אגפים ומ"ה הוא ל' התפארות. כידוע שהעוף פורח בשביל שיסוד הרוח גובר בו. ודפח"ח:
חיי שרה
ואברהם זקן בא בימים וכו'. ולעיל מיני' כתיב ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים. פי' של שר"ה היא ש"ר ה'. זהו המחשבה שנקראת שר"ה שהוא שר על הדיבור. והמה באים בימים. פי' התחילו להתגלות בימים:
חדל להיות לשרה אורח כנשי"ם. הנה נשים הוא לשון שכחה כידוע. היינו המחשבה אינה רוצה בשכחה. ואברהם זקן בא בימים. פי' כבר הוא זקן במדות הנקראים ימים. ויאמר אל עבדו זקן ביתו עבודתו הוא זקן ביתו לחוד. ובמה הוא זקן ביתו במה שמושל בכ"ל אש"ר. שממשיל התפארות של הקב"ה על כל דבר של גשמי:
איתא במדרש. יראה אל עבדיך פעלך. זה אברהם ושרה. והדרך על בניהם. זה יצחק ורבקה שאמרה מי האיש הלזה כו'. ד"א והדרך על בניהם. זה תכלת שבציצית שישראל לובשים אותם ונקראים בנים למקום עכ"ל:
ונוכל לומר. דאיתא שרצה הקב"ה שיהיו אברהם ושרה נבראים תחילה רק שאמר כשיהיו חוטאים מי יתקן אותם. לזה אמר אברא תחילה לאדם וחוה. וכשיחטאו יתקנו אותם אברהם ושרה. הגם שאין זה מובן ואין אנו יודעים כלום. רק עכ"פ עיקר הבריאה היתה בשביל אברהם כדכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם באברהם. נמצא שאברהם נקרא תולדות השמים והארץ. וזה עיקר פעלו של הקב"ה. והדרך על בניהם. כי בנים נקראים הד"ר. כי יצחק נעשה בהידור. ורבקה כשזכתה להנשא לו מסתמא היתה היא ג"כ בהידור. ורש"י פי' על ותרא את יצחק. ראתה אותו הדור. ואיתא במדרש עד רבקה לא היתה אשה שנבעלה לשמונה. הגם שאין אנו יודעים ואין אתנו יודע עד מה עכ"ז זה ידוע לכל מה שנקרא נבעלה לשמונה וזהו שנקרא הד"ר. פרי עץ הדר זה אתרוג. אשר לזה נקרא מלך השמיני הד"ר. ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד. בת מי זהב. ורבקה שראתה אותו הד"ר נקראת ג"כ הד"ר וזהו והדר"ך על בניהם זה יצחק ורבקה. ד"א זה תכלת שבציצית. כי יש כמה גוונים וכל הגוונים כשישראל לובשים אותם מעלים אותם הכל להקב"ה ומביאים אותם לתוך התפארת. ולזה נקרא תכלת הד"ר. וישראל לובשים אותם שנקראו בנים למקום:
תולדות
ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד'. פי' אש"ר א' ש"ר הוא ברכה לשם הוי"ה ב"ה. כי א' הוא חכמה ש' הוא של ג' קוין. פי' אהבת השי"ת נמשך בקו. וזהו פי' הכתוב קו"ה קויתי אל ד' ויט אלי פי' הקו של השי"ת קוית"י אל ד' דהיינו החסדים. ויט אל"י הי' לו לומר ל"י. אלא פי' אלי א' ל"י י"ראה שתהי' בחסדים:
תפילתן של צדיקים מהפכת מדת רגזנות למדת רחמנות. והטעם דאמר ר' ישמעאל בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן. ופי' נדרש"ת מלשון התחברות דהיינו שאמר השי"ת למשה ע"י שתעש"ו לפני כסדר הזה מיד אמלא עליכם רחמים. ופי' כסדר הזה היינו עולם עשי"ה. שהוא מסודר אם תעשו לפני. דהיינו שיעלה לפני. השי"ת מיד אמלא עליכם רחמים. כי הצדיק נקרא בן איש חי. אי"ש. וזה פי' ר' ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרש"ת בהן. היינו תורה שבע"פ שנתחבר להשי"ת:
ויתן לך האלהים. פי' שיהי' בידך מדת האלקי"ם. והטעם מטל השמים. שיעלה אותה וד"ל:
ויצא
איתא במדרש. ויפגע במקום זה הקב"ה. וילן שם כי בא השמש. כיבה השמש. עכ"ל:
ונוכל לומר עפ"י שאמרנו. כתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. כי זה ידוע לכל כי כל הברכות שאדם אומר וכל המצות שאדם עושה צריך האדם לכוין לשלב השמות של הוי"ה אדנ"י יחד ליחד את אדנ"י להוי"ה. ובכל מקום נכתב בהוי"ה ונקרא באדנ"י נמצא ששמו הנקרא הוא אדנ"י. ומקום עולה [* ר"ל י' ה' פ' ה' כו'] הוי"ה. וזה ידוע ששם אדנ"י מקבל משם הוי"ה וזהו בחי' יחוד. וזהו בכל מקו"ם אשר אזכיר את שמ"י. היינו שתעשה יחוד שמ"י עם מקו"ם. היינו שילוב שני השמות יחד. כי אזכיר הוא בחי' יחוד מלשון זכר. אז אבוא אליך וברכתיך ואשפיע לכם כל הברכות. וזהו ויפגע במקו"ם זה הקב"ה כי צדיקים אין להם מנוחה רק כשמייחדים עצמם בכל איבריהם להקב"ה. וזהו כי בא השמש ל' כיבה וייחד עצמו להקב"ה לבחי' הנקרא מקום כי יש מקום טמיר וגניז ונעלם ולית מחשבה תפיסה בי' כלל:
איתא במדרש שבעה עקרות היו בעולם. כנגד שבעת ימי בראשית. עכ"ל:
ונוכל לומר. כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם א"ת בהברא"ם אלא באברה"ם. כי הצדיקים היו מקודם הבריאה ובכל שבעת ימי בראשית שימש האור הטוב הגנוז וכל צדיק הוא צינור להשפיע האור שלו בכל יום שלו תמיד. ואברהם ושרה הם נגד יום ראשון. א"ת בהברא"ם אלא באברה"ם שהקנה לד' שמים וארץ. ויצחק ורבקה נגד יום ב' שנאמר בו ויבדל ויש לו רקיע שאינו משתעשע אלא עמו. וע"ז נאמר ואבדיל אתכם מן העמים. ויעקב ולאה נגד יום ג' וימצא דודאי"ם נוטריקי"ן ד"ו אד"ם שמתייחדים העולמות ומשפיעים כל הטובות. ולוי הוא שלישי שנלוה במתנות כהונה ונתקדש מאוד. ורחל נגד יום ד' שבו נבראו ב' המאורות. כשם שהשמש משפיע אורה לכל העולם כך יוסף הצדיק הוא צינור לכל השפעות וכתיב והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי. ושמואל וחנה נגד יום ה' שנסע ממקום למקום ובחמישי נאמר ועוף יעופף על הארץ. ושמשון הוא נגד יום הששי. ומזה אנו רואים מעלת שמשון. וציו"ן הוא נגד יום השבת. כי כשם שהשבת הוא כלול מכל שבעת הימים כך ציון נכלל בה כל הבחי' והיא כלול' מכל הבחינות. ולכך שבת נקרא עונתא דחכימא שכל החכמות נתייחדו ביחוד גמור. כשם שהצדיקים אינם מולידים רק ע"י זיווג ויחוד. כך יהיה כל הברכות כשיתייחד ד' עם ציון שנאמר ברוך ד' מציון שוכן ירושלים ואז הללוי"ה. הכלל שכל צדיק וצדיק משפיע אור של שבת בכל יום ויום:
וימצא דודאים בשדה. מציאה שייך בדבר חידוש גדול וזהו מהדברים שאינם באים אלא בהיסח הדעת. והיכן מצאן בשדה אשר ברכו ד'. הכלל העולה כי הצדיקים הם קיום העולם. וכשם שכל הששה ימים מקבלים משבת כך כל הברכות והשפעות שבא לעולם הוא רק ע"י ציון ברוך י"י מציון:
וישלח
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום וכו'. הנה עפ"י דאיתא שאחשורש נקרא הקב"ה ופשיטא שנוכל לומר עש"ו נקרא הקב"ה. כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. וז"ש וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו. כי בכל יום צריך אדם להתפלל לפני הקב"ה. ואל יאמר כבר התפללתי אתמול. רק שבכל יום יהיו בעיניך כחדשים. והתפלות נקראים מלאכים כי מכל דיבור ודיבור שיוצא מפי צדיק. נברא מלאך. ושולח אותם להקב"ה:
ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעש"ו. היינו כה תאמרון להקב"ה. כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עת"ה. פי' עפ"י דאיתא בבעל הטורים עתה ר"ת ע' שנה של גלות בבל. ת' שנה של גלות מצרים. ה' אלפים. ואלף הששי ימות המשיח. וזהו שאמר הכתוב שאמר יעקב עם לבן גרתי. עיקר הדירה שלי הוא עם לב"ן רק ואחר עד עת"ה שצריך אני להמתין עד שאסבול הגלות הרמוז בתיבת עת"ה:
וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עש"ו וגם הולך לקראתך. היינו שנתקבלה תפלתו של יעקב ואמרו לו המלאכים שברא בתפלתו נתקבלה תפלתך:
וגם הולך לקראת"ך. הו"א בחי' מיין דכורין כי מקודם צריך להיות אתערותא דלתתא ואח"כ אתערותא דלעילא ולכך אמרו לו הולך לקראתך. פי' הקב"ה בכבודו הולך לקראתך. וארבע מאות איש עמו. היינו ת' עלמין דכסופין. עפ"י דאיתא בזוה"ק על ארבע מאות שקל כסף. זהו ת' עלמין דכסופין:
ויירא יעקב מאוד. היינו שהיה ירא מאד מפני כבודו של הקב"ה. ויחץ את העם וכו'. היינו כפי ששמעתי מאדומו"ר הק' מוהר"ש נ"ע ויחץ הוא לשון התקשרות. היינו שקשר עצמו עם כל אשר לו להקב"ה. ואמר קטונתי מכל החסדים ומכל האמת. כי יעקב נקרא קטן רק מה שהוא יותר קטן הוא יותר גדול:
ויותר יעקב לבדו. פרש"י שכח פכים קטנים. פי' כמו שהקב"ה נקרא לבד"ו. כמ"ש ונשגב י"י לבד"ו ביום ההוא. כמו כן נקרא יעקב לבד"ו. ועשה עצמו שיריים אל לבד"ו. ויות"ר הוא ל' מותרות. היינו שקשר עצמו אל לבד"ו. וזהו שכח פכי"ם קטנים. כי יש בחי' תחתונות הנקראים פכי"ם קטנים. והיה צריך להעלות הכל לשרשם ולהמתיקם. ולזה עשה עצמו כשיריים והקטין את עצמו ואמר קטונתי בכדי לקשר אותם אל לבד"ו כמ"ש ונשגב י"י לבדו ביום ההוא:
ואיתא במדרש פרקי דר"א מה עשה קוב"ה שלח לו מלאך להצילו ולהושיעו מיד עשו ונדמה לו כדמות איש. כיון שהגיע עמוד השחר א"ל המלאך שלחני כי כבר הגיע עת עמידתי לשורר ולזמר להקב"ה. ולא הניחו. מה עשה המלאך התחיל לשורר ולזמר מן הארץ כיון ששמעו המלאכים קולו של מלאך מן הארץ אמרו בשביל כבודו של אותו צדיק המלאך משורר ומזמר מן הארץ ועליו הכתוב אומר מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק ע"כ. כי באמת רצה המלאך לקשר הכל להקב"ה ושיתעלה כל העולם כולו ויהיה בחי' משיח ושיעשה עשו מה שעשה יעקב. כי עיקר עשייתו של יעקב הי' לקשר הכל להקב"ה ורצה המלאך שיעשה ג"כ עשו עשי' בזה כמו שיהי' אי"ה לימות המשיח כמו שכתוב ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד. נשמת כל חי. היינו כל הנשמות יהיו מודים להקב"ה שאין אלוה זולתו ונאמר והי' יום אחד הוא יוודע כו' וכתיב ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלקים. ולזה כשבא המלאך להצילו ולהושיעו מיד עשו להעלות הכל לשורשם שיודו הכל להקב"ה לימות המשיח ויתעלו כל הבחי' למעלה ורצה המלאך לעלות לא הניחו עד שהתחיל לשורר ולזמר מן הארץ. היינו מכל בחי' ארציות. וכיון ששמעו המלאכים כך. אמרו עליו מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. כנ"ף הוא לשון סוף. היינו לסוף כל העולם לימות המשיח שמענו זמירות מסוף כל הבחינות. צבי לצדיק. שיודו כולם להקב"ה ויתעלה כל העולם כולו ואז ומלאה הארץ דעה את י"י כמים לים מכסים. אכי"ר:
איתא במדרש. עשה עמי אות לטובה. מדבר ביעקב עשה עמי אות לטובה בעשו ובאלופיו. כי אתה י"י עזרתני ברחל ונחמתני בלבן. ד"א עשה עמי אות לטובה מדבר בלשון של זהורית שהיה תלוי על פתחו של היכל וכשהיה מתלבן היו יודעים שנתקבלה תפלתם:
ונוכל לומר עפ"י פשוט. כתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לב"י. כי באמת כל מה שנברא בעולם וכל הענינים שנעשו הכל הוא לטובת ישראל וכל הד' גליות הוא כולו לטובת ישראל וכל האומות לא נבראו רק לטובת ישראל כי כמו שיש לכל פרי קליפה סביב והקליפה היא שומר לפרי כן ישראל הם הפרי והאומות הם הקליפה לפרי והם שומר לפרי. והקליפה צריך להיות קודם לפרי וזהו לפני מלך מלך לבני ישראל. וזהו עשה עמי אות לטובה בעשו ובאלופיו. כי הם קודם לישראל והם שומרים את ישראל ולא נבראו רק לטובת ישראל. וכמו כן הלשון של זהורית היה מקודם אדום ואח"כ נתלבן. כי מקודם היה בו כל הזוהמא מעונותיהם ואח"כ נתלבן ונמחלו כל עונותיהם כמו שכתוב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו וכו'. וכן עשו נקרא אדום והוא ג"כ אות לטובה לישראל כי הוא השומר לפרי כנ"ל. כי אתה י"י עזרתני ברחל. כי עד שנולד יוסף היה יעקב ירא מעשו כיון שנולד יוסף מיד אמר ללבן שלחני כי כתיב והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש. נמצא שכל העזר של יעקב היה כשנולד יוסף שהוא מרחל. וזהו עזרתני ברחל. כי עיקר העזר היה לו מרחל שממנה נולד יוסף. ונחמתני בלבן. כי לבן אמר יש לאל ידי וכו' ואלהי אביכם אמש אמר אלי וכו'. כי באמת רצה לבן לעקור את הכל שלא יזכר שם ישראל עוד ח"ו רק. ברחמי י"י על עמו הוא עוזר להם תמיד ואדרבה מזה נעשה טובה לישראל. כללו של דבר שכל מה שהאומות רוצים להרע לישראל יוצא מזה יותר טובה לישראל וכל הענינים שנעשו בעולם הכל לטובת ישראל:
ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ כו'. ולכאורה הוא תמיה שיארע דבר כזה לדינה בתו של יעקב. רק האמת הוא נראה מה כתיב בפרשת בראשית שהקב"ה הושיב את אדם וחוה בג"ע ויצתה חוה מג"ע לראות את הארץ. ובא הנחש אליה. והשיאה. ודינה בת לאה קלקלה ג"כ בזו הבחינה ויצתה לראות בבנות הארץ וירא אותה שכם בן חמור החו"י מלשון חוי"א. וראה אותה הנחש. רק שבאמת היה מזה טובה לפי דאיתא ע"פ והארץ הנה רחב"ת. ר"ת ר"בי ח"נינא ב"ן ת"רדיון. שיצא מן דינה ומשכם. וז"ש ותדבק נפש"ו בדינה. שהניח הנפש שלו שהוא ניצוץ ר"ח בן תרדיון אצלה. כללו של דבר כל מה שנעשה בעולם הוא רק לטובתן של ישראל בכדי להוציא כל הניצוצות קדושות מתוך עמקי התהום ולהעלותם לשרשם עד ביאת משיחנו בב"י אמן:
וישב
איתא במדרש. וישב יעקב בארץ מגורי אביו כו' כתיב מעונה אלהי קדם וכו'. איני יודע מי קודם אם מעונה קדם אם אלקי קדם עד שבא דוד ופירשה ע"י משה בתפלה למשה וכו' אדני מעון אתה.. ומתחת זרועות עולם. אע"פ שבראתי את העולם ואני טוענו. כשיש צדיקים בעולם הם טוענים את העולם: ויגרש מפניך אויב זה עשו ואלופיו. ואז וישבון ישראל בטח: ע"כ
ונוכל לומר. כתיב כה אמר יי' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. נמצא כשיעקב פדה את אברהם היה יעקב קודם לאברהם. וכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהברא"ם א"ת בהברא"ם אלא באברה"ם. נמצא שאברהם היה בריאת העולם ויעקב היה קודם בריאת העולם. כי באמת יעקב הוא קיום העולם. כי אברהם אחיד בדרועא ימינא ואחז במדת החסד. יצחק אחיד בדרועא שמאלא. יעקב אחיד באמצע הוא תפארת גופא רחמים והוא היה ממוצע בין שניהם. בכדי שיוכל העולם להתקיים. וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו שעשה ישיבה וסמיכה ביראה של אביו כי לא היה העולם יכול להתקיים מפני יראתו. וזהו בראשית ברא אלקי"ם. מלשון בריא וחזק. ור"ל עם הראשית עשה ברי"א את מדת אלקי"ם שיהי' קיום לעולם מחמת שהיה מקודם מדת הדין קשה מאוד. וזהו כוונת השופר של ר"ה כי ר"ה הוא תחילת הבריאה זה היום תחילת מעשיך וצריכים לתקוע בשופר להמתיק הגבורות. ויעקב נקרא קול פשוט ועל ידו נמתקו כל הגבורות:
נחזור לעניינינו. עכ"פ נמצא שבאברהם הי' בריאת העולם ונקרא מעונה. ויעקב פדה את אברהם נמצא שהי' קודם בריאת העולם והוא קיום העולם. וכתיב ויקרא לו אל אלקי ישראל. שהקב"ה קרא ליעקב אלקי ישראל. כי יעקב הוא אביו של ישראל וממנו וע"י יונקים כל ישראל. נמצא שיעקב נקרא אלקי ואברהם נקרא מעונה כמו שזכרנו מקודם בהברא"ם. וזהו פי' המדרש. איני יודע אם מעונה קדם ואם אלקי קדם. פי' מי הוא העיקר. עד שבא דוד ופירשה בתפלה למשה כו' אדני מעו"ן אתה וכו':
לחנוכה
איתא במדרש. ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב אשר הי' דבר יי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך. ילמדינו רבינו ר"ח שחל להיות בחנוכה מהו להזכיר של חנוכה במוספין לפי שאין מוסף בחנוכה. כך שנו רבותינו צריך להזכיר של חנוכה במוספין. וכן שבת שחל להיות בחנוכה מזכירין של חנוכה במוספין. והיכן הוא מזכיר בהודאה ע"כ:
ונוכל לומר כי באמת זהו בלתי אפשרי שיעמוד העולם תמיד על בחי' אחת. רק שבכל עת צריך העולם להתעלה ובכל יום ויום העולם מתעלה והולך עד שיהיה אי"ה ביאת משיחנו ותחיית המתים ואז יהי' שלום ושלוה והיתה ליי' המלוכה ביום ההוא יהי' יי' אחד ושמו אחד. וזה נקרא תוספות. מה שהעולם מתעלה ומוסיף והולך. וע"י מי נתעלה העולם ע"י הצדיקים. וגם הצדיקים שהם מעלים את העולם הם ג"כ מתעלים תמיד וגם האבות והשבטים מתעלים ג"כ תמיד. כי זה אי אפשר שיעמדו תמיד על מדריגה אחת כי החיות רצוא ושוב ותמיד הצדיקים והעולם מתעלין ומוסיפין. וזהו ויקח אליהו שתים עשרה אבנים. כי אליהו הוא אוהב את ישראל ורוצה להעלות את העולם עד שיתעלה בשלימות גמור עד שיהיה שלום ושלוה. לזה לקח שנים עשר אבנים כנגד שבטי בני יעקב אשר קראו ישראל כי שרית עם אלקים ואנשים ונתעלה ממדריגתו. ואימתי נתעלה העולם במוסף של שבת. ואז היא זמן שנתעלה העולם ממדריגתו. וזהו שאמר המדרש מהו להזכיר של חנוכה במוספין. היינו אם חנוכה מתעלה ג"כ בבחי' תוספות ע"י מוסף של שבת. כך שנו רבותינו ז"ל צריך להזכיר של חנוכה במוסף. כי באמת כל הדברים מתעלים והולכים ע"י מוסף שבת. כמו שדברנו מזה כמה פעמים עמ"ש תמידים כסדרן ומוספין כהלכת"ם. שהוא לשון הילוך. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל ומה נשמע במחיצה שלכם: וזהו כהלכתם מה שהולך ומוסיף ממדריגה למדריגה וזהו פי' המדרש כי ידוע שמוסף שבת הוא עליה לכל העולמו' כת"ר ואיה מקום כבודו. ואותה הבחינה עצמו היא בחינת נר חנוכה בנר השמיני מתייחדין כל השלש עשרה בחינות מכילין דרחמי ולזה מזכירין של חנוכה במוסף. וקורין בזאת חנוכה עד בהעלותך ונעשה י"ג. וזהו אשר הי' דבר יי' אליו לאמר ישראל יהיה שמך כי שם ישראל הוא שלימות הגמור אמן כי"ר:
ויגש
איתא במדרש: ויגש אליו יהודה: ואת יהודה שלח להורות לפניו גושנה: ילמדינו רבינו אימתי מברכין על הנר במוצאי שבת. כך שנו רבותינו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. מנין אתה למד מהקב"ה שנאמר וירא אלקים את האור כי טוב ואח"כ ויבדל אלקים. א"ר זעירא א"ר אבהו מכאן שאין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו: אמר רשב"י אמר הקב"ה היו מחבבין את המצות שהם שלוחי ושלוחו של אדם כמותו כו' כאלו לי כבדתני. אין לך אדם שכיבד את המצות כו' כיעקב שנאמר ויעקב איש תם וגו' אבדת אחד תמצא שלשה יוסף מנשה ואפרים. וכשבשרו לו יוסף חי מיד שלח את יהודה פריזבוטא. ואת יהודה שלח כו': עכ"ל המדרש
ולכאורה מה ענין המצות לכאן. ונוכל לומר לפי שקיי"ל שלוחו של אדם כמותו אזי צריך השליח להתקשר עצמו לשולחו בכדי שיתייחד עצמו עם המחשבה של שולחו כדי שיוכל לפעול שליחותו: והמצות הם שלוחיו של מקום וכביכול מתלבש עצמו בתוך המצות. וזהו שאמר אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. לפי שהקב"ה צוה לברך על הנר במוצאי שבת הלביש רצונו בזה שצריך לברך. ולזה אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו. כי הנאה שייכא בדבר שיש איזו מחיצה מפסקת שאינו יכול לבא לזה והוא שובר המחיצה ובא לאותו דבר אזי יש לו הנאה מאד. ולזה כשהוא מכיר בין האור ובין החשך אז יש לו הנאה וצריך לברך. ובאמת אין שייך כאן דווקא על הנר אלא זה שייך ג"כ בכל המצות כי כל המצות נקראים נר. וכתיב שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. וכשאדם עושה איזו מצוה צריך מאד לידע שהמצוה ההיא שולח לו הקב"ה וצריך להיו' אצלו מקודם שלשה דברים הכנעה הבדלה המתקה. שיבדיל ממנו כל הדברים המעכבים עשיית המצות ולהכניע לבו ולשבור את המחיצה של ברזל המפסקת במוחו ולבו. וימתיק כל הדברים שנצרך להמתיק וידע ויבין גודל החילוק בין טוב לההיפוך מהיות טוב אל תקרי רע. ויהנה מאורו. ולזה אין מברכין עד שיאותו לאורו. וסוף המאמר לעיל אין לך אדם שכיבד את המצות יותר מיעקב וכו' שלח את יהודה פרוזביטא. כי קודם שנתבשר מבשורת יוסף לא שרתה עליו השכינה ולזה לא היו יכול להבדיל כל הדברים שצריכים להבדיל. אבל משנתבשר מבשורת יוסף כתיב ותחי רוח יעקב וכו'. פי' שהשיג את החיות. ולזה אמר יעקב רב עוד יוסף בני ח"י. היינו שיש לי עוד חלק ברב טוב הצפון לצדיקים. ואז הבחין בין האור ובין החשך והבדיל האור מן החשך והי' יכול לעשות את יהודה שליח ליוסף. כי יוסף נקרא בוקר. הבוקר אור והאנשים שולחו לייחד את יהודה עם יוסף. וזה אין צריך להסתפק כי מסתמא כל הוויכוחים שהיו בין יהודה ליוסף הכל היו לימות המשיח. ולזה הבדיל יעקב מהם כל הדברים שצריכים להבדיל וייחד אותם בייחד שיהי' לעתיד משיח בן יוסף מקודם ואח"כ משיח בן דוד. כללו של דבר שצריך כל אדם לידע שהמצות הם שלוחיו של מקום. וכביכול צמצם כבודו בהמצות. ושלוחו של אדם כמותו. וצריך האדם להבחין יתרון האור מן החשך בכדי שיהנה מאורו ויכוין לייחד קוב"ה ושכינתי' כי יעקב כשהשיג את החיות והבדיל האור מן החשך היה יכול לייחד יהודה עם יוסף. וזהו אחר שבשרו מיוסף וקיבל חיות ושרתה עליו שכינה אז שלח את יהודה לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה:
איתא במדרש. ויגש אליו יהודה. כתיב מים עמוקים עצה בלב איש. לבאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננים ויפים ולא היתה שום בריה יכולה לשתות מהם בא אחד וקשר חבל בחבל נימא בנימא משיחה במשיחה ודלה מימיה ושתה. התחילו הכל שותין ממנה. כך לא זז יהודה משיב ליוסף עד שעמד על לבו. וזהו ויגש אליו יהודה. עכ"ל המדרש:
ונוכל לומר עפ"י דאיתא בזוה"ק ע"פ כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו. דכד מתחברין כחדא כדין עברו יחדיו וכל דינין מתעברין ומתכפיין. כי יהודה ויוסף נקראים מלכים כי יהודה נקרא מלכי צדק ויוסף נקרא צדיק וכשצדיק וצדק מתייחדין ביחד אזי כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו. מתבטלין כל הדינים. ושמא תאמר שכולם רואים את הייחוד. המה ראו כן תמהו. כי הם סוככים בכנפיהם כדי שלא ייראו הייחוד שביניהם. וזהו כי הנה המלכים נועדו. שהנקודות מתייחדים בייחוד גמור וזה נקרא חבל בחבל נימא בנימא משיחה במשיחה. ואיתא באור החיים הקדוש. ויגש אליו יהודה וכו' שהקריב דעתו ורצונו לאהוב את יוסף כדי שיוסף יקרב דעתו אליו ונתייחדו הנקודות הנקראים ציון. וזהו ברוך י"י מציון שוכן ירושלים. פי' כשהנקודות מתייחדין אזי הוא שוכן בירושלים. וזה הי' מחלוקת ביניהם עבור בנימין. כי יוסף נקרא צדיק דלעילא. ובנימין נקרא צדיק דלתתא. עד ולא יכול יוסף להתאפק כי כן דרכו תמיד להשפיע תמיד כל טוב לכל הנצבים עליו. ולזה כשניגש אליו יהודה ונתייחדו צדיק וצדק כחדא אזי הם משפיעים תמיד כל הברכות וישועות לישראל ויכולים כל הנצבים עליו לקבל ההשפעה וזה נקרא חבל בחבל. ומתבטלין כל הדינים. וזהו פירוש הזוהר הקדוש. כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו דמתעברין ואתכפיין כל הדינים ונשאר חסד אל כל היום כנ"ל. וזהו המה ראו כן תמהו כנ"ל:
כתיב ביוסף כי פי המדבר אליכם. ופירש"י בל' הקודש ולכאורה מה הוא הראי' מזה שהוא יוסף. הלא כל המלכים צריכים לידע שבעים לשון. רק הפי' הוא כך שאמר להם ראו כל מה שדברתי עמכם מיום ראשון שראיתי אתכם עד היום הגם שדברתי עמכם בלשון מצרי הי' הכל ל' קודש. ובאמת דיבר עמהם גם בשבת ל' מצרי. כי הסעודה שאכל עמהם בשבת הי'. כי אין והכן אלא שבת. וכתיב והם לא ידעו כי שומע יוסף. נמצא שדיבר עמהם בל' מצרי. לזה אמר להם באיזה לשון שדיברתי עמכם הי' הכל לה"ק כי הוא נקרא יוסף הצדיק וברית הלשון מכוון נגד ברית המעור. ובאמת התורה נתפרש בשבעים לשון. והראה להם שלא קלקל ח"ו שום דבר והוא יוסף הצדיק. אשר לזה אמר להם. העוד אבי חי. ולכאורה הוא תמוה ששאל בל' כזה. אבל באמת הפי' הוא כך. כי עו"ד הוא עולה יסוד. וגם עו"ד הוא ל' עיקר. אמר להם תדעו שתהלה לאל העו"ד של אבי חי שלא קלקלתי ח"ו. אשר מזה הי' ירא יעקב שלא יחטא ח"ו יוסף ולא יהי' ליעקב חלק ברב טוב הצפון. לזה אמר להם יוסף העו"ד אבי חי וכמו כן אמר יעקב. ר"ב. עתה יהי' לי חלק ברב טוב הצפון. עו"ד יוסף בני חי:
סליק ספר בראשית
ספר שמות
שמות
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה. ה' ידועה בדעת. ו' שור"ק. לשון אשרקה להם ואקבצם. ו' היא התפארות. וזהו אשרק"ה. לשון אש"ר. והוא"ו הוא המשכת כל העולמות. וזה שייך לשובבי"ם כידוע וזהו ותמלא הארץ אותם והבן:
איתא במדרש. ותרא אותו כי טוב הוא. תניא ר"מ אומר טוב שמו. רבי יאשי' אומר טובי' שמו: ר' יהודה או' הגון הוא לנביאות. אחרים אומרים שנולד כשהוא מהול. ורבנן אמרי כיון שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה כתיב הכא ותרא אותו כי טוב הוא. וכתיב התם וירא אלקים את האור כי טוב:
ונוכל לומר כי טוב נקרא דבר פשוט היינו שאין בו שום דבר רק שהוא טוב. כמ"ש למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית י"י אלקינו אבקשה טוב לך. ואין בו שום בחי' שונות כלל רק שהוא טוב הפשוט. לזה נקרא משה טוב. ר' יאשי' אומר טובי' שמו. היינו שניתוסף עליו כמה בחי' שונות ולזה נכלל טו"ב עם שם י"ה. וזהו ידוע גודל השבח של הללוי"ה. שמא ושבחא כחדא ששם י"ה מקבל מן השבח. לזה עולה הלל"ו כידוע. ולזה נקרא משה טובי"ה שהוא טוב ולא עוד אלא שטוב שלו נכלל עם שם י"ה. וזהו ישמח משה במתנת חלקו שנתן להם השבת מדעתי' דנפשי'. כי משה הוא הדעת של כלל ישראל ונתן להם הטוב מבחינתו ולזה כתיב ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו. כי היא מבחי' מים העליונים כי בתי' ראתה מים במים היינו המים שהי' קודם בריאת העולם שהי' כל העולם כולו מים במים. מים עליונים במים התחתונים. ואח"כ עשה הקב"ה רקיע ביניהם ויבדל אלקים בין המים אשר מתחת לרקיע וכו'. ולזה קראה שמו משה כי מן המים משיתיהו. שהוא נבדל מן המים התחתונים והוא מבחי' המים אשר מעל לרקיע. כי משה יותר גבוה מרקיע כי ברקיע יש כוכבים ומזלות אבל משה הוא מבחי' יותר גבוה ולמעלה מן המזל. ולזה הי' עליו מחלוקת קרח ועדתו כי קרח לא הי' יכול להבדיל בין מים העליונים למים התחתונים:
נחזור לעניינו. אשר לזה נקרא משה טובי' כי הוא היה טוב ומשפיע לישראל גם טוב שאינו פשוט רק שהוא בצירוף שם י"ה. וזהו שבחא ושמא כחדא. רבנן אמרי כשנולד נתמלא כל הבית כולו אורה כתיב הכא כי טוב וכתי' התם וירא אלקים את האור כי טוב. כי כיוון שנולד משה אז האיר להם לכל ישראל ועשה הבדלה בין האור ובין החושך. כלל העולה מזה. כי משה הוא הדעת של כל ישראל כי הוסיף מדעתי' דנפשי' ומשפיע תמיד לכל ישראל טוב הפשוט ולא עוד אלא שמשפיע להם גם כן טוב מבחי' הנקרא טובי'. היינו בצירוף שם י"ה ולא עוד אלא שמאיר תמיד לכל ישראל כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא:
וארא
וגם אנ"י שמעתי את נאקת בני ישראל וכו'. ואזכור את בריתי. פי' אנ"י היא תפלה ע"ש ואני תפלה. ואל"ף הוא לשון ואאלפ"ך חכמה. ונו"ן ויו"ד היא חכמה תתאה. וכשישראל צועקים אנ"י אז שמעתי. וזהו פי' הפסוק וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ד'. מפני שהצדיקים מהפכין מדה"ד למדת הרחמים. ויאמר הוא לשון המשכה ולשון התפארות. מפני שכל התיקון של שובבי"ם. הוא התפארות ויראה. דהיינו היו"ד והפ"א של יוסף. והפ' היא התפארות שנמשך בעולמות התחתונים. ושאר האותיות ו' ס'. וזהו מרומז בפסוק בהוציאך את העם. ואזכור את בריתי. מפני שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם לא מבעי' השלום שבנגלה אלא אפי' השלום שבהעלם הם מגלים כמ"ש וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך א"ת בני"ך אלא בוניך. ולכאורה הוא מיותר. אלא שלימודי השם כולם הם נקראים בניך אפילו בדיבור. אך מי שיכול לבנות במחשבה הרב שלום זה נקרא בוני"ך והוא יכול להקרא בניך וזהו אל תקרי בניך אלא למי שהוא בונה וזהו ואזכור את בריתי והבן:
בא
כי אני הכבדתי את לבו. לשון כבו"ד. עם לבו ועם לב עבדיו. היינו האברים של הלב. או לשון עובדות ועשיות דהיינו המצות מעשיות. למען שתי אותות"י לשון אותיו"ת. אלה בקרבו. ושית"י הוא לשון אבן שתי'. ואבן קרוי השכחה שאדם שוכח שהוא בן המלך ועל ידי זה הוא מעכב את עצמו מלילך בבית המלך. ובאמת אין מי שיעכב את בן המלך אם לא השכחה. ושית"י הוא לשון ש"ת בטוחות חכמה קרוי המחשבה. וזה יש ביכולת הצדיק להקים את השכחה מפני שהוא מביא את האמונה בלב האדם. וזהו עמוד אחד יש בעולם וצדיק שמו. היינו שעושה מזה עמוד וקיום לאח"ד. ע"י שהוא מקרב הכל להשם ית'. וזהו למען שתי אותיות"י אלה בקרבו על ידי התקרבותו:
ויקם פרעה ליל"ה. מפני מה כתיב ליל"ה. כי בודאי הי' בלילה כנ"ל. ונוכל לומר כי האמת הוא כי בכל מכה שהביא הקב"ה על המצרים היתה התגלות מדותיו ית' ועל כן היו עשר. והנה במכת בכורות כתיב כחצו"ת הלילה ופירשו המפרשים מהו הלשון כחצו"ת. ופירשו כחצו"ת הוא לשון חץ. יורה כחץ. מפני שבזה המדה היתה התגלות ההתקשרות. וידוע כי כל הגלות היתה בדיבור דהיינו מלכות וכל זה הי' מפני שלא היו מקושרים בי"י וכיון שנתגלה המדה של התקשרות כמו שכתוב ראשית אונים באהלי חם. מיד יצאו מן הגלות ויצא הדיבור מן הגלות והדיבור נקרא פרעה. והאמונה נקרא ליל"ה. וכיוון שנתגלה זאת המדה אז קם פרע"ה ליל"ה:
בשלח
בפרשת המן. כתיב וילקטו המרבה והממעיט. ונוכל לומר כי נודע כי דור המדבר הם דור דעה והם הדעת של כל הדורות עד שיבא משיח במהרה בימינו. והנה מי שיש לו שכל לדעת ולהשגיח על כל העובדות והעשיות של דור המדבר אפי' בנגלה בוודאי הי' יכול להנצל מיצר הרע בכל מדותיו וזה מובן:
והנה בדור המדבר כתיב שהתרעמו על משה שהלכו במדבר. ולכאורה קשה על דור דעה שיתרעמו. אלא שבאמת האמינו בד' שיכול ליתן פרנסה בכל מקום אלא שסברו שמשה עשה מדעתו שהוליכם במדבר וע"כ התרעמו. ובאמת כתיב וגם בך יאמינו לעולם. והענין כי כל התורה נמשך ע"י משה ולא הי' אפשר לקבל התורה או אפי' אות אחת בלא האמונה ח"ו כמו שהעיד עליו הכתוב בכל ביתי נאמן הוא. וע"ז הבטיח לו הקב"ה וגם בך יאמינו לעולם והוא הדעת והשכל של כל ישראל. והנה מי שהוא ירא שמים ושכלו נכבד בוודאי רואה שלא ילך מהשכל אפילו כמלא נימא. ומה הוא עיקר השכל היינו שכל טוב מה שהוא דבוק בד'. ומי שהוא עושה כן אזי כל מדותיו קשורים בהשכל שלא יצא החוצה ח"ו אך מי שאינו כנ"ל אזי המים של אהבת האכילה והשתי' ושאר תענוגים שוטפים את השכל שלו. והנה ישראל התרעמו על משה רבם מה נאכל. וע"י האכילה התרחקו מעט מהשכל כנ"ל והם היו צריכים לקבל את התורה באמצעות משה ע"כ אמר לו ה' הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. דהיינו כל האכילות יהיו מהשכל ולא נפרד מן השכל ועי"כ יהיו מקושרים תמיד בהשכל ובמשה. וזהו שאמר הכתוב וילקטו המרבה והממעיט. היינו לא מבעיא שאכלו בקדושה ובטהרה כי זה הי' ממילא אלא אפי' הלקיטה מה שלקטו היה ג"כ המרבה את השכל והממעיט את תאוות הגופניות כמ"ש כי אתם המע"ט מכל העמים. ולא קאי תיבת המרבה והממעיט על המן. רק מורה שהרבה דבר אחר עם הלקיטה דהיינו השכל. והמעיט ד"א. היינו שהמעיט תאוות הגופניות:
איתא במדרש. ראו כי י"י נתן לכם השבת. כל דבר של שבת כפול הי'. שני העומר לאחד. ואף קרבנו הי' כפול שני כבשים. ואף מזמור שלו כפול מזמור שיר ליום השבת:
ונוכל לומר כתיב למעני למעני אעשה. ומהו כפל הלשון רק שבאמת כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. אפילו כל הדברים שבבריאה הוא להתגדל כבודו של הקב"ה וב"ש וזה נקרא למעני וכל הדברים שישנם בזה העולם הכל יש דוגמתם למעלה וכל הדברים ועשיות שאדם עושה בעולם הכל הוא בחי' שבת כפי שאמרנו הפי' על הזמר זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה. ולכאורה זה תמוה וכי כל התורה כולה היא רק שבת הלא יש בה תרי"ג מצות. רק באמת כל המצות שהאדם עושה צריך לכוין לשם יחוד וכו' אשר ע"י המצוה שעושה יהיה יחוד גמור וישפיע ע"י זה כל טוב לישראל וזה בחי' העלאת מ"נ וכל המצות ל"ת הוא ג"כ כדי להכניע הקליפה והסט"א ולא להניח לה לקבל שום קדושה רק שיהיה יחוד גמור. וכדאיתא ישב ולא עבר עבירה נחשב לו כאילו עשה מצוה. נמצא שכל המצות וכל התורה כולה רק בחי' העלאת מ"נ. ועי"ז ירד הטוב לישראל בחינת הורדת מ"ד וזה היחוד הגמור ולזה נקרא כל התורה כולה בחי' שבת כי עונתא דחכימא משבת לשבת. וזהו זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה. חרות"ה ליום השביעי כפי דאיתא בגמרא שאמרה לו אנא חרות"א דמן יומא וד"ל. נחזור לעניינינו שכל הדברים נקראים בחי' שבת. ושבת הוא אחד מששים בעוה"ב הנקרא ג"כ שבת. וזהו למעני הכפול שהם אינם בבריאה רק למעני. ולזה הי' כפול כל דבר של שבת כדאיתא שבא שבת בעצמו ואמר מזמור שיר ליום השבת ליום שכולו שבת:
לפורים
ויבא עמלק. כתיב מני אפרים שרשם בעמלק וכו'. ונוכל לומר כי אפרים נקרא הברית כידוע שיוסף הוא היסו"ד. ועמלק הוא הקליפה והערלה. ותמיד הקליפה קודמת לפרי. וזהו הכתוב מנ"י אפרים היינו ההתמנות של אפרים. היינו העטרה של הברית. שרשם בעמלק. השורש הוא מכוסה בתוך עמלק. וצריך לחתוך הערלה ואחר החיתוך והפריעה נתגלה העטרה. וזהו שכתוב אחר שמל אברהם וירא אליו י"י. כי מקודם שחותכין את הערלה והקליפה שסביב הקדושה ויש עדיין מלחמה בעמלק אזי כתיב כי י"ד על כ"ס י"ה אין הכסא שלם ואין השם שלם אבל כשחותכין הערלה והקליפה שסביב הקדושה אזי הכסא שלם והשם שלם. אזי וירא אליו י"י. וזהו הכוונה של הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. שהחסד נתגלה בפום האמה. וזהו פי' הכתוב מנ"י אפרי"ם שרשם בע"מלק:
כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל. וכי ידיו של משה עושות מלחמה כו'. ועיקר פירושו בכ"מ שכתוב בתורה יד הוא דבר הנותן השפעה הוא יד הנותן ויד המקבל מה שלוקחין הדבר ההוא. וכשלוקחין מן הדעת קרוי יד משה. וזהו כאשר ירים משה ידו פי' שנסתכל כלפי מעלה וגבר ישראל ודבר הכולל קרוי יד ופרטי המדות קרויין אצבעות. כיוצא בדבר הוא אומר עשה לך שרף ושים אותו על נס והיוצא מהדבר צריך להמשיך (חסר)
איתא במדרש. הפכת מספדי למחול לי אמר מרדכי בשעה שהרכיבהו המן על הסוס. ולא הספיק לומר למען יזמרך. שקרא ק"ש עכ"ל.
ותמוה מאוד אלו השלשה תיבות לא עלתה בידו מחמת ק"ש. רק יוכל להיות כי באמת מחוייב להיות אצל כל אדם [הטובה] וח"ו ההיפוך על אופן אחד. היינו כשהקב"ה משפיע לו כל טוב מחוייב להתאחד הכל להקב"ה ולא למרוד בו ח"ו. רק צריך לידע שהכל הוא מאת השי"ת כל טוב ויאמר שמע ישראל כו' י"י אחד. וח"ו להיפוך י"י ישמרנו צריך לידע ג"כ שהכל הוא מאת השי"ת וצריך למסור נפשו ולומר ג"כ שמע ישראל ביחוד גמור. והראי' מר' עקיבא כשסרקו בשרו במסרקות של ברזל אמר שמע ישראל ועשה יחוד גמור. נמצא מרדכי הצדיק אם הי' ח"ו המן הרשע תולה אותו על העץ שהכין לו המן. מה הי' עושה בשעת מעשה הי' מוסר נפשו להקב"ה ביחוד גמור והי' אומר שמע ישראל י"י אלקינו י"י אחד. עכשיו שרכב על הסוס בלבוש מלכות לא נהנה מזה עצמו כלום. רק ייחד הכל להקב"ה ואמר ג"כ שמע ישראל. נמצא שאצל מרדכי הכל א' בין טוב בין ח"ו ההיפוך הי' תמיד אומר שמע ישראל. רק הנפקא מינה באם שח"ו הי' מקוים רצון המן הרשע הי' אומר הק"ש מתוך צער והספד. עכשיו אמר אותה הק"ש ג"כ מתוך שמחה. אבל באמת הי' אומר תמיד ק"ש ביחוד גמור. וזהו פי' המדרש הפכת מספדי למחול לי אמר מרדכי היינו שאמר אני בין כך ובין כך הנני מייחד עצמי להשי"ת במסירת נפש וק"ש. רק באם ח"ו הי' להיפוך הייתי אומר מתוך הספד. עכשיו אני אומר מתוך שמחה. וזהו הפכת מספדי למחול לי. הפכת הק"ש מן הספד לק"ש מתוך שמחה. אבל מה הוא עושה קורא קריאת שמע ואינו יכול לומר יותר וד"ל:
כשבא לביתו מהרב הקדוש והנורא ממעזיבוז. סיפר בשמו שפי' הפסוק אודך ה' וגומ' בעת סעודת ההודאה ואמר שאף שחייב אדם לברך על הרעה ולקבולי בשמחה כמו על הטובה היינו לגבי עצמו יכול הצדיק אבל לשמח אחרים עמו צריכין לראות השמחה והטובה בעיניהם ואז יכולין להיכלל בשמחת הצדיק. וזה פירוש הכתוב אודך אד' אלקי בכל לבבי. היינו שאני בעצמי אודך בכל לבבי אף על מדה"ד ח"ו אך שאני רוצה לכבד שמך שם הרחמים לעולם פי' בפני העולם. ועפ"ז אמר שיש לפרש ג"כ הפסוק שוש אשיש בד' היינו שאשמח בעצמי ואשיש אחרים בד' במדת הרחמים. אבל במדה"ד ח"ו לא אוכל לכלול אחרים בשמחתי רק תגל נפשי באלקי פי' נפשי בעצמה:
סדר במדבר
שלח
בגמרא. תניא וראיתם אותו וזכרתם. ראה מצוה זו וזכור מצוה התלוי' בה ואיזה זו מצות ק"ש דתנן מאימתי זמן ק"ש משיכיר בין תכלת ללבן. תניא אידך ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה. ואיזה זה מצות כלאים שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדולים תעשה לך. ע"כ:
ונוכל לומר ע"פ פשוט. כי עיקר מצות ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים שלימה וזה אי אפשר כי אם שיקבל עליו כל ד' מיתות ב"ד וזה נקרא דינא דמלכותא דינא וכשמקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות אזי הוא בא בתוך עולם החירות. ושמעתי מפי מורי הק' ר' שלמה נ"ע ע"פ דודי שלח ידו מן החו"ר הוא לשון חרו"ת. וזה נקרא ג"כ תכלת כי תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד. וזהו לכל תכל"ה ראיתי קץ. אבל לבן הוא לבנינות. וכל זה נרמז בציצית כי ציצית צריך להיות שני חוטי תכלת ולזה זמן ק"ש משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה. תניא אידך ראה מצוה זו וזכור מצוה הסמוך לה ואיזו זו כלאים כי בכל הדברים אסורים כלאים. רק בבגדי כהונה ובציצית הותרה כלאים. וזהו דעה השני' משיכיר בין תכלת לכר"תי כי כר"תי אותיות כת"ר. ויש עוד צירוף כזה בסט"א ג"כ. ולזה הותר בבגדי כהונה ובציצית כלאים וזה נרמז הכל בציצית. כי כשמקבל עליו עול מלכות שמים בשלימות כמבואר אזי הוא מכיר בין תכל"ת לכ"רתי. היינו בין ב' צירופים הנ"ל. והדברים עמוקים:
חקת
במשנה אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים. שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם ואומר מקוה ישראל ד'. מה מקוה מטהר את הטמאים. אף הקב"ה מטהר את ישראל:
ונוכל לומר כי לשון מי שייך לשאול על דבר שאפשר להשיג אותו רק אני איני יודע אותו שואל אני עליו מי הוא. אבל דבר שבלתי אפשר להשיג אותו אינו שייך לשאול עליו מי הוא. וזה פי' המשנה אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין פי' שאדם מטהר עצמו ובא לבחי' קודם שאפשר לשאול עליו מי הוא. והבחינה הנקרא מי הוא מטהר אתכם שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים. ונאמר מקוה ישראל ד'. כי כשם שאדם טובל עצמו במקוה כך צריך לטבול עצמו בשם הוי' ב"ה וצריך שיהי' מים במים כמו שהי' קודם בריאת העולם ומטהר עצמו לפני מי. וזה הבחי' מי מטהר אותו. וזהו כוונת המקוה שצריך האדם לטבול עצמו בד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש שיהי' מים במים. ואי' במדרש ויקחו אליך פרה אדומה וכו' כך פתח ר' תנחומא הולך בתום צדיק זה אברהם. אשרי בניו אחריו כל מה שעשה אברהם להמלאכים עשו אח"כ לבניו. הוא אמר יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם כך בניו מזין עליהם מאפר פרה אדומה וטובלין עצמן ונטהרים. כי באמת הי' אברהם החסד של העולם. פי' שנתן לכולם כל הנצרך להם. וכשם שעשה אברהם חסד עם המלאכים וטיהר אותם כי המלאכים היו שלשה אנשים כידוע ולזה היו צריכים טהרה וטיהר אותם במים שאין בם שום צד טומאה רק כולו טהור כך באותו שעה טיהר ג"כ את ישראל באותו מים עצמו. כתיב ועשית כיור נחשת וכו' עד בבואם אל אהל מועד ירחצו מים. ומשמע שהמים עצמם צריכים רחיצה ולכאורה איך אפשר לרחוץ מים במים. רק עפ"י דאי' בגמרא מים שנטמאו וצריך להכשירם צריך להשיק אותם במים טהורים וזהו ירחצו מים שצריך להשיק מים תחתונים במים עליונים וזה הפי' משיק מים במים וזהו לפני מי. מקודם מי אתם מטהרין שהם מים טהורים לגמרי ואותו המים נתן אברהם להמלאכים לטהר אותם ובכל עת שהאדם מטהר עצמו צריך לטהר עצמו באותו מים בכדי להשיק מים במים מקוה ישראל ד'. ומדה הנקראת מי הוא מטהר אתכם וזהו ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום שלא יהי' בה שום חסרון רק שיהי' בכל השלימות. אשר לא עלה עלי' עול כי הוא מעלמא דחירות וזה הבחינה נקרא מי מטהר אתכם. וזה פי' הפסוק הולך בתום צדיק זה אברהם שעשה חסד עם כולם וטיהר גם את המלאכים והשיק מים במים. אשרי בניו אחריו כפי שעשה חסד עם כולם בזכות זה גם בניו נטהרים באותו מים:
בלק
לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל. פי' מי שהוא בבחי' יעקב לא ראה שום און. מפני שהוא תמיד אצלו בקטנות. וגם לא ראה עמל בישראל. מפני שהוא רואה תמיד התפארות של הקב"ה היינו ה' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. היינו התחברות של הקב"ה בו פי' עמו. ואמר לי מורי שרמז בזה ג' יחודים ישראל ולאה. ויעקב ולאה. ויעקב ורחל. ועוד הד' העלים:
מה שאמר הרב הק' אדומו"ר זצוקללה"ה זי"ע ביום ה' ח"י אלול בעת אמירת תהלים:
איתא בגמרא. אמר דוד לפני הקב"ה. רבש"ע בשעה שעוסקים ישראל באמירת תהלים יהי' חשוב בעיניך כאלו עוסקים בנגעים ואהלות. עכ"ל הגמרא:
והעולם לומדים הפשט מחמת שנגעים ואהלות הוא חריפות לזה ביקש דהמע"ה שיהי' חשוב העוסק בתהלים כאילו עוסק בחריפות. אבל אינו מובן מה נ"מ מזה. ועוד למה דווקא נגעים ואהלות. ונוכל לומר עפ"י פשוט כי זאת ידוע שהנגעים דבר רע למאד. ואיתא בגמרא על י"ג דברים נגעים באים וחושב שם על לה"ר ורכילות וכו' ועל שאינו רוצה לעשות לחבירו איזו טובה או להלות לחבירו איזה כלי. וכפי שמונה שם כל הי"ג דברים. ונמצא ג"כ התיקון בתוכם היינו שצריך להראות לכהן וכפי שנראה בעיניו אם צריך הסגר. ויש שצריך לנתוץ את הבית. ואהלות ג"כ נמצא התיקון בתוכו ע"י הזאה. אשר לזה ביקש דהמע"ה שבשעה שיתעסקו ישראל באמירת תהלים וכו' שצריך כל איש לשבר לבו ולבקש מאת השי"ת על נגעי לבבו בעת אמירת תהלים ולשוב בתשובה שלימה על קילקולו שקילקל ולבקש מהשי"ת שיתן לו כח ומוח להתגבר נגד היצה"ר. ובלא זה עליו נאמר מי ביקש זאת מידכם כו'. ולזה ביקש דהע"ה כשיתעסקו ישראל בזה האופן באמירת תהלים יהי' נחשב כאילו עוסקים בנגעים ואהלות שיש התיקון בתוכן. כך כשיתעסקו ישראל באמירת תהלים בלב נשבר ימחול להם הקב"ה על כל עונותיהם ויתוקנו בכל הצריך להם:
סדר דברים
לשבת קודם סליחות
איתא במדרש. אמר ר' שמואל בר נחמני לפי שבעוה"ז הזכר מסבב אחר הנקבה. אבל לעתיד לבא הנקבה תסבב אחר הזכר שנאמר נקבה תסובב גבר ולכך בעוה"ז הקב"ה מחזר אחר ישראל שיעשו תשובה אבל לע"ל ישראל מחזרים אחר הקב"ה שיעשה רצונם שנאמר נקבה תסובב גבר. עכ"ל המדרש:
להבין החילוק. כי כשהזכר מחזר אחר הנקבה. יש לו עבודות קשות כי צריך לראות שלא יהי' לו ח"ו איזו מחשבה רעה ושום פני' ותאוה ובפרט תאות המשגל כמאמר הגמרא אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה. אבל כשהנקבה מסבבת אחר הזכר אזי היא מסבבת אותו ומייחדת אותו ומחשבתו אצלה ומשפיע לה בלי שום מחשבה זרה ותאווה ח"ו. ולזה בעוה"ז הזכר מסבב את הנקיבה כמאמר הגמרא גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך אלא מי מעכב שאור שבעיסה מעכב. כי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ויום ולילה לא ישבות ולא ינוח. ולזה צריך האדם להיות מאד זריז ונשכר שלא ישמע אליו ולא לעשות ח"ו שום דבר למלא תאוותו. ולהרחיק מעצמו כל מחשבות רעות. אבל לימות המשיח שיתבטל היצה"ר לגמרי אזי הנקיבה תסובב גבר. היינו שכל בחינת נקבות יסבבו את בחינות זכרות להשפיע להם. כי כל מה שנמצא בעולם הכל הוא בחי' זכר ונקבה ולזה בעוה"ז הקב"ה מחזר אחר ישראל שיעשו תשובה כי רוצה שלא יקבלו ח"ו החיצונים ההשפעה. כי ממנו אין שום מניעה כי הוא משפיע תמיד כל טוב לישראל רק מחמת חסרון המקבלים מקבלין ח"ו הסט"א. וישראל יונקים מהתמצית. ולזה מחזר הקב"ה אחר ישראל שיעשו תשובה כדי שיוכלו ישראל לקבל ההשפעה ושלא יתערב זר ח"ו. וזה נקרא בחי' זכר. אבל לעתיד שיתבטל היצה"ר והקליפה יתבטל לגמרי. ולא יהי' שום כח להסט"א אזי יהיו ישראל מחזרים אחר הקב"ה שיעשה רצונם ושישפיע להם כל הצריך להם לישראל לכל הבחי' שנאמר נקבה תסובב גבר:
בפסוק כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כ"א הרוה את הארץ והולידה והצמיחה וכו' כן יהי' דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כ"א עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו. ע"כ:
ולכאורה היו צריך לכתוב כן הוא דברי. מהו כן יהי' שהוא לשון צווי. אבל באמת פי' הכתוב כך הוא כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים אזי הארץ מקבלת אותה הטיפה בתוכה ומזרעת ומולידה רק שמקודם צריכה הארץ להכין עצמה לקבל הטיפה. כמאמר הגמרא אין טיפה יורדת מלמעלה אלא א"כ טיפיים עולות מלמטה כנגדה. וזהו בחי' העלאת מ"נ ואח"כ מקבלת מ"ד. כן יהי' דברי אשר יצא מפי לכל איש ישראל לא ישוב אלי ריקם. וזהו בחינת מ"ד וצריך כל אדם להעלות טיפיים כנגדן. היינו להכין א"ע ולטהר עצמו ולבו ולעשות עצמו כלי לקבל דיבור של הקב"ה כדי שיעשו פירות שזה נקרא בחי' העלאת מיין נוקבין ולזה כתב כן יהיה לשון צווי. כי מקודם צריך לאתערותא דלתתא כדכתיב ואיד יעלה מן הארץ:
נצבים
איתא במדרש. למה תוקעין בר"ה. לפי שע"י קול השופר הקב"ה מזכה את ישראל ומרחם עליהם בדין שנאמר עלה אלקים בתרועה י"י בקול שופר. אמר אסף לפי שע"י קול השופר הקב"ה מרחם על ישראל תהיו נוטלים את השופר ותקעתם לפניו ועי"ז הקב"ה יזכה אתכם וירחם עליכם. מנין אתה למד ממה שקרינו בענין הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב. עכ"ל:
ונוכל לומר. כי עלה אלקים בתרועה. היינו שע"י התרועה עולה השם אלקים למקום גבוה מאוד מקום שאין בו שום תערובות דין כלל ואין מעורב בו שום רע כלל רק הוא כולו טוב וממנו נעשה שם הוי"ה ב"ה. וזהו י"י בקול שופר. שע"י קול שופר נמתק שם אלקים ונעשה שם הוי"ה כולו טוב. כי באמת עיקר השופר הוא להכניע לבו לפני בוראו ולשפ"ר מעשיו. כענין שפר"ו מעשיכם וברית לא תופר. ועוד נקרא שופר אילו של יצחק. היינו התגברות הגבורות של יצחק. כי אי"ל מלשון ואת איל"י הארץ לקח. וע"י קול השופר צריך להמתיק ה' גבורות של יצחק שיהי' כולו רחמים גמורים. כפי שאמרנו כבר ע"פ קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. ולכאורה מהו המצוה להלבין פני חברו ברבים לגלות חטאיו ופשעיו. אשר הנביא אמר קרא בגרון. אבל באמת פשט הכתוב כך הוא. כי באמת בעת תקיעת שופר אז נתערבב השטן ואין שום דינים מתערין רק כולו טוב. אשר לזה רשאים להתוודות בעת תקיעת שופר בלחש. ולזה אמר הכתוב. באם שתוכל להוכיח את ישראל בזה האופן שלא לעורר עליהם ח"ו שום דינין רק להביא אותם בגדר התשובה אשר עי"ז יומתקו הדינים מהם ויושפע להם כל טוב. אזי הגד לעמי פשעם וכו'. וזהו כוונת הכתוב. כשופ"ר הרם קולך. היינו כמו הקול של שופר הוא המתקת הדינים כך על ידי הקול שלך יעשו תשובה ויומתקו הדינים:
נחזור לעניינינו. כי ע"י קול השופר צריך להמתיק הדינים והגבורות כי שופר עולה אלקי"ם כידוע. היינו ש' עולה אלהי"ם במלואו. ר' עולה אלהים באחוריים פ"ו עולה אלהי"ם במספר השוה. ושם הוי' ב"ה נרמז בו ג"כ כידוע. וע"י קול השופר צריך להמתיק הגבורות ולהעלות אותם למקום שאין שום גבורות שולטים שם רק כולו רחמים גמורים וכולו טוב ונעשה מאלקי"ם הוי'. ועי"ז מזכה את ישראל ומרחם עליהם. מנין אתה למד ממה שקרינו בענין הרנינו לאלקים עוזנו הריעו לאלקי יעקב. כי יעקב נקרא קול פשוט ולא היה בו שום תערובות דין כלל. רק כולו רחמים גמורים וצריך ליטול את השופר ולהריע לפניו שיהי' נפשט כל הדינים שיהי' נמתק ויהי' כולו טוב. כמ"ש אל אלקים י"י דבר ויקרא ארץ. א"ל אלקי"ם י"י. זה אברהם יצחק ויעקב. וע"י בחי' יעקב מייחד אותם ביחד ואז נמתקו כל הגבורות ונעשה כולו טוב. והכל רחמים גמורים. אזי דיבר ויקרא ארץ ומשפיע לישראל כל טוב בלי שום תערובות דין כלל:
לר"ה
איתא בזוהר פ' אמור. ת"ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכולא בי' אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין מתערין וכו' וכד אתער האי שופר וישראל תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר. וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופר אחרא ואתער רחמי. עכ"ל הזוה"ק:
להבין זה. כי שופר נקרא אימא עלאה וזו"נ מתייחדים עמה ומקבלים ממנה כל הבהירות. וזהו דווקא על ידי תשובה. היינו תשוב ה'. וצריך כל אדם לשוב בתשובה שלימה באמת ובתמים לפני הבורא ב"ה כדי שיוכל להמתיק הדינין. ומאד מאד צריך האדם לשוב ולהכניע לבו הרע ולהסיר לב האבן ממנו ולהגביר היצ"ט על היצה"ר ולשוב בלב שלם ולבכות ולחנן תמיד מאת הבורא ית"ש שיתן לו לב בשר ושיוכל לכבוש המלחמה של היצה"ר ובוודאי יעזור לו השי"ת כמאה"כ ובקשתם משם את י"י אלקיך ומצאת. אימתי כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ובפרט ביומא דר"ה. כדאיתא בזוה"ק מאן הוא דלא דחיל מיומא דר"ה יומא דדינא קשיא וכו' וכל העולם עוברין לפניו כבני מרון ולא נעלם מאת הבורא ית"ש שום דיבור ומחשבה ועשי' של האדם. וכשלא שב בתשובה שלימה ח"ו אזי לא מתייחדין ח"ו זו"נ ואינם מקבלים ח"ו שום בהירות ולא שום המתקה. וממילא דינין אתערו. אבל כשישראל עושין תשובה שלימה בשעת תקיעת שופר אזי מקבלים זו"נ הארה ובהירות מאמא עלאה ונמתקו כל הדינין. וזהו פי' הזוה"ק ועל ידי קול שופר אתער שופר אחרא ומשפעת לישראל בני חיי ומזוני ממקום החיות מחי החיים ונכתבין לאלתר לחיים אמן:
כתיב ועבדתם את י"י אלקיכם. בלשון רבים. ואח"כ וברך את לחמך וכו' הכל בלשון יחיד:
ונוכל לומר עפ"י פשוט. דאיתא בגמרא ששולחנך גדול משולחנם. ואיתא ג"כ פת במלח תאכל וכו' אשריך וכו' ולכאורה סותרים זה את זה. רק האמת הוא עיקר שולחן של ישראל שיושבים בסעודה ויש ביניהם ד"ת ומעלים כל דבר להקב"ה אז נקרא זה השולחן אשר לפני י"י. וכפי דאיתא בגמרא עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו והוא במקום קרבן. וזהו הפירוש ועבדתם את י"י אלקיכם. היינו חבורה שאוכלים ביחד ועובדים את י"י באכילה זו כמו שדברנו. אז וברך את לחמך ואת מימיך. כי ברוב כמה אנשים יכול להיות שקשה לו לאחד לאכול לחם ואחד שקשה לו מים. לזאת אמר ובירך את לחמך. היינו היחיד שלא יזיק לו שום דבר. ולא עוד והסירותי מחלה מקרבך. שאם ח"ו אחד מהם חולה. תסיר הסעודה הזו החולשה ממנו ויהי' לו רפואה שלימה. השי"ת ישלח לנו רפואת הנפש והגוף. ונזכה לעלות לציון ברנה אמן:
כתיב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וכו'.
ונוכל לומר שזהו כוונת השופר כידוע שופ"ר הוא בגימטריא אלקי"ם. שי"ן עולה אלקי"ם במילוי. ר' עולה אלקי"ם באחוריים. פ"ו הוא מספר השוה מן אלקי"ם. וכמו כן שר"ה יש בה ש"ר ואות ה' נגד ה' אותיות אלקי"ם ולזה אמרה כל השומע יצחק לי שצריך לשמח אותה ולהמתיקה וע"י מי נמתקים הגבורות ע"י קול השופר. ולזה אנו מברכים לשמוע קו"ל שופר. לשון המתקה. שע"י קול השופר נמתקים כל הגבורות ונתעוררו החסדים על כל העולם. וכמו כן אמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקו"לה. היינו שע"י קול של השופ"ר נמתקו כל הגבורות ונתעורר רק חסד א"ל כל היום אמן:
לשבת תשובה
איתא במדרש. שובה ישראל עד י"י אלקיך. משל לבן מלך שאמר לו רופא תאכל דבר פלוני ותתרפא. והי' מתיירא ואמר לו אביו אני אוכל מתחלה. כך כשאמר הקב"ה לישראל שיעשו תשובה היו מתייראים. אמר הקב"ה אני אעשה מקודם שנאמר ושב י"י אלקיך את שבותך. ד"א משל לבן מלך שהי' רחוק מאביו מאה ימים. אמרו לו אוהביו שישוב אצל אביו והי' מתיירא שלח לו אביו לך כמה שאתה יכול ואני אבוא אליך. כך אמר הקב"ה. שנאמר שובה אלי ואשובה אליכם. ע"כ:
ולכאורה הפסוק הוא תמוה כי איך אפשר לשוב עד י"י. אבל פירוש הכתוב כך הוא. שובה ישראל. עשה תשובה. עד י"י אלקיך. היינו כ"ז שי"י הוא אלקיך. ולבך כואב תמיד עליך על הרע שלך ואתה יודע שיש י"י המשגיח עליך ויודע כל דבר ולית אתר פנוי מיני' אז הוא העת לעשות תשובה אבל כשח"ו הוא נשרש בתאוות רעות ולא שם על לבו שעתיד ליתן את הדין לפני הבורא ב"ה קשה לו מאד לעשות תשובה. וזהו פי' המדרש. משל לבן מלך שהי' רחוק מאביו מאה ימים וכו'. שלח לו אביו לך כמה שאתה יכול. היינו הוי יודע שי"י אלקיך כנ"ל ועשה כפי יכולתך ואני אבוא אליך. וממילא ישוב עד י"י. כי באמת קרוב הוא לכל קוראיו ומלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיני'. ולזה אמר הכתוב כי כשלת בעוניך ופריך בגמרא קרית לי' עון וקרית לו כשלון. רק כשעושה תשובה כנ"ל אינו נחשב לו העונות רק כשלון לבד. וזהו פי' הפסוק. קחו עמכם דברים דהיינו הדיבורים שאתם מוציאים מפיכם תקחו עמכם היינו שיהי' כפיו כן לבו שלא ידבר ח"ו בפיו. ולבו לא נכון עמו. רק ליקח הדיבורים מהלב. ושובו אל י"י היינו אז תוכלו לשוב אל י"י ממש. כי לכאורה שני פסוקים סתרי אהדדי. כי כתיב לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך. וכתיב לא יבא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי י"י יהי' לך לאור עולם. כי באמת כל העולמות נבראו על פי הדיבור. שנאמר בדבר י"י שמים נעשו. וזה השמים והארץ נבראו בריאה גשמית. ובאמת מכל הדיבורים שאדם מדבר צריך לראות לקשר עצמו ולבו ומחשבתו ליחדם אל הדיבור וכשהוא בזה האופן בורא עולמות עם הדיבורים שלו. היינו עולם רוחני ומקבל חיות מחי החיים. ולזה אמר הכתוב לא יבא עוד שמש"ך שאתה בורא מהדבורים שלך והי' לך י"י לאור עולם. כמו שאמרנו מקודם ע"פ קחו עמכם דברים ושובו אל י"י היינו שתגיעו לבחי' הנקרא י"י ע"י עולמות שלכם שבראתם מדבורים שלכם וזהו והי' לך י"י לאור עולם. וזה באמת קשה מאד. ולזה אמר הקב"ה אני אעשה תשובה מקודם. אתם עשו כפי היכולת ואני אשוב אליכם. רק בעוד שי"י אלקיך כנ"ל. כללו של דבר מאד מאד צריך האדם להרבות בתשובה עד שיביא את חבירו ג"כ בגדר התשובה. ובפרט ביו"כ. וזהו פי' הגמרא. אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו. ירצה. מלשון רצון. היינו שיעשה לחבירו רצון ושיכניס תשובה ברצון חבירו ולקשר את כל החיצונות שלו להקב"ה ולשוב אליו באמת מעומקא דלבא. ואז והי' לך י"י. לאור עולם. אמן:
פרשת האזינו
איתא במדרש. כי שם י"י אקרא הבו גודל לאלקינו. נמצינו למדין שהזכיר משה את השם אחר כ"א תיבות מנין הוא למד מהמלאכים שהם מזכירים את השם אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש אמר לא אהי' נפחת משבעה ממלאכים:
ונוכל לומר עפ"י פשוט. כי המלאכים במדרגה יותר גבוהה מישראל שהם בזה העולם כידוע מה שנקרא עולם המלאכים והם יכולים להזכיר את השם תמיד. רק שמתחלה הם צריכים לקבל קדושה ולקדש עצמם מאד. ולזה אף המלאכים צריכים לומר מתחלה שלש פעמים קדוש. אבל ישראל הם בזה העולם וא"א להם להזכיר את השם. רק משה רבינו הי' בבחי' שבת ולזה הי' יכול להזכיר את השם ושבת נקרא עולם הבריאה. וזהו ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי שבת וכו'. ומשה השיג תמיד את הבחי' שב"ת. כי משה בגימטריא א"ל שד"י. ולזה אצל המלאכים אין שום מלאכה ויכולים להזכיר את השם תמיד. אבל בישראל כתיב ששת ימים תעשה מלאכה. רק מי שהשיג בחי' שב"ת יכול להזכיר את השם. ולזה אמר משרע"ה לא אהי' נפחת משבעה מלאכים כי שבת הוא אחד משבעה ימי החול. ואעפ"י שמרע"ה היה תמיד בבחי' שבת עכ"ז הי' צריך לעלות למדריגה הנקרא אחד משבעה אצל המלאכים כי המלאכים הם תמיד נקראים זה הבחינה. עכ"פ משה שהי' בבחי' שבת הזכיר את השם בזה הבחינה. ולזה אמר כי שם י"י אקרא. כשאני מזכיר את השם הבו גודל לאלקינו. יתגדל אלקות שיש אצלי ואצל כל אדם כי משה הי' הדעת של כל ישראל וכל איש ישראל כשמזכיר את השם צריך לראות שיתגדל אצלו חלק אלקות שלו כי כל נשמה היא חלק אלוק ממעל:
לסוכות
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים:
ולכאורה קשה מהו דורותיכם הי' לו לכתוב למען תדעון כמו שכתוב לעיל וידעתם כי אני י"י המעלה אתכם וכו'. ונוכל לומר עפ"י פשוט כי באמת החמשה אומות הנקראים ענקים רפאים נפילים כו' הם נמצאים תמיד בעולם שרוצים להתגבר תמיד עצמם על הקדושה אם לא בחסד אל כל היום שהוא מציל אותנו תמיד מידם במה שהושיב אותנו בסוכה בהוציאו אותנו מאמ"צ כי הדור שיצאו ממצרים הי' כללות ישראל וגם החמשה אומות הנ"ל היו ג"כ בעת ההיא ורצו להגביר עצמן על הקדושה ח"ו וזה הי' ג"כ מלחמת עמלק. וז"ש וירא בלעם את ישראל שוכן לשבטיו. שראה אותם יושבים בסוכה ומסכך עליהם שלא ישלוט עליהם לעולם שום אומה ולשון ולזה נקראת סוכ"ה אימא דמסככת על בניה. וזה שאמר הכתוב למען ידעו דורותיכם. פי' האומות והסט"א הם יהיו יודעים כי בסוכות כו'. ודורותיכ"ם הוא מל' דירה הדרים אצליכ'. כי באמת הס"א דר תמיד אצל ישראל בכדי לינק מן הקדושה ולקבל השפעה מתוכה ולא להניח להם לישראל שום השפעה ח"ו. ולזה אמר הכתוב למען ידעו דורותיכם. היינו החמשה אומות הנ"ל וכל הרשעים שבעולם הדרים אצליכם ידעו שבוודאי לא יוכלו להגביר על ישראל ולא יוכלו להרע להם בשום אופן כי בסוכות הושבתי את ב"י. המסכך עליהם ומציל אותם מידם. וזהו דכתיב כי מגפן סדום גפנם. כי הם רוצים לינק תמיד מגפן של ישראל. אבל תמיד רחמי י"י עלינו אמן:
לשבת חוה"מ
איתא במדרש. ויאמר משה אל י"י ראה אתה אומר אלי וכו' ואתה לא הודעתני. ולמעלה הוא אומר ויאמר י"י אל משה כו'. למערה שהיתה על שפת הים עלה הים ומילאה לא היה הים זז משם אלא מכאן ואילך הים נותן למערה והמערה נותן לים. אמר משה ראה שאין אתה יכול לזוז אהבתך מהם. ואתה לא הודעתני כו'. אמר לו הקב"ה כו' אמר לו משה נראה דבר מי יקום. מיד א"ל פני ילכו והניחותי לך. עכ"ל:
ונוכל לומר. עפ"י פשוט כי כתיב ודבר י"י אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו. כי כשמדבר איש את חברו אזי שניהם מדברים זה לזה. והדיבורים של שניהם נלקח משורש אחד ומתייחדים יחד בהבל פיהם כמו המערה הנ"ל. וזהו ודיבר י"י אל משה פנים אל פנים שנתייחדו פנים בפנים. וזהו שאמר לו פנ"י ילכו והניחותי לך. היינו כשילכו פני כמבואר ויתקשרו בשורש פנים בפנים אזי והניחותי לך. לשון נחת. שיהי' לך מנוחה. כי אצל משה כתיב ותחסרהו מעט מאלקים שכל המ"ט שערים השיג משה אבל שער החמשים לא השיג. ולזה כל זמן שלא השיג שער החמשים לא הי' לו עדיין מנוחה כי כמו שיש מ"ט שערים טהור כן יש מ"ט שערים להיפך. אבל כשיהי' פני ילכו וישיג מדרגת שער הנו"ן אשר שם כולו טהור ומשם נשפע מקור החיות והתענוג אז והניחותי לך. היינו יהי' לך מנוחה. וזו המדריגה לא השיג משה בשלימות עד אחר הסתלקותו ולזה נקרא המקום שהוא טמיר וגניז בו הר נב"ו נ' בו ששם השיג שער הנו"ן כי שם התקשר עצמו בחי החיים ובא לתענוג הרוחני האמיתי וזה נקרא עולם החירות. חרות על הלוחות. א"ת חרות אלא חירו"ת. והשיג שם שם שער הנו"ן כי שער הנו"ן נקרא מקום שהוא כולו תענוג אמיתי. ולפ"ז נוכל לומר ע"פ רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. ולכאורה הוא תמוה מאי נ"מ בין שחקים לשמים. גם מהו עזרך וכי שייך עזר להקב"ה. אך באמת הפשט הוא כך. שמים נקראים האבות והאבות הן הן המדות. וזהו כ"ז שהוא בתוך המדות אזי בעזרך צריך להעזר שלך היינו המעש"ט והאהבה והיראה של האדם וזהו עזר להקב"ה שמשפיע לישראל כל טוב ע"י המדות. ובגאותו שחקים כי שחקי"ם הוא מלשון בגדים שחוקים ובלוים וזהו ובגאותו שחקי"ם. כי כשהוא בא למעלה מן המדות. ובא לשער הנו"ן שהוא נקרא גאו"ת. וזהו שאמר משה אשירה לד' כי גא"ה גא"ה. ות"א ארי אתגאי על גיותניא. וזהו ד' מלך גאות לבש. הפורפירא שלו גאות. וכשהוא בא לזה המדריגה ומתקשר עצמו בחי החיים יכול הוא להעלות כל המדריגות התחתונות שנקראים שחקי"ם לשרשם ולהמתיק אותם ובא לעולם החירות וא"צ לשום עזר וזהו על ישראל גאותו ועוזו בשחקים:
איתא במדרש. שלשה המה נפלאו ממני. זה פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים אלו ארבעה מינים שבלולב. ע"כ
ונוכל לומר עפ"י פשוט נ"פלאו הוא ל' פלא היינו משמע שידיעה והשגה יש לו בזה אבל הוא אצלו פלא. וזהו פסח מצה ומרור. וארבעה לא ידעתים. שאין לו בזה שום ידיעה והשגה כלל וזהו ארבעה מינים שבלולב. כי באמת משרע"ה לא השיג זאת ופשיטא ששלמה המלך ע"ה לא השיג:
איתא במדרש. פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם. ביקש דהמע"ה עכשיו שאין להם לישראל לא מקדש ולא כהן ולא מזבח לא תבזה את תפלתם. תכתב זאת לדור אחרון. מכאן שהקב"ה מקבל שבים. ועם נברא יהלל יה. שנעשים בריה חדשה. מה להם לעשות ליקח לולב ואתרוג ולקלס להקב"ה. וזהו ולקחתם לכם ע"כ:
ונוכל לומר כי באמת הוא תמוה מה דאיתא בגמרא במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. למה הוא כך. רק לפי המדרש הנ"ל נוכל לתרץ כי מי שעושה תשובה באמת ובלב נשבר עד שמגיע לבחי' הנקראת תשובה אזי הוא נעשה באמת בריה חדשה כי ע"י התשובה הוא מעלה את כל הניצוצות שנפלו בעמקי הקליפות ומעלה אותם לשרשם ונעשה מהם נשמות קדושות ובורא בריה חדשה ונקראים נשמות חדשות. וזהו תכתב זאת לדור אחרון. כי כשישראל עושין תשובה בר"ה ויו"כ ומוסרין עצמם באמת על קידוש שמו יתברך אזי הם נעשים אח"כ בריה חדשה והם נקראים דור אחרון. ועם נברא היינו העם שנבראים אחר ר"ה ויו"כ ע"י התשובה ונעשים בריה חדשה יהלל יה. מה להם לעשות ליקח לולב ואתרוג. היינו ליחד עצמו ולבו ומחשבתו וכל הבחי' שלו הנקראים ד' מינים שבלולב להקב"ה בעת שמקיים מצות לולב. וגם בכל עת ובפרט בהושענא רבה צריך מאד לעשות תשובה בעת חביטת הערבה שבעת ההיא הוא גמר חתימה. וצריך האדם מאד לעשות תשובה לפני הקב"ה ועי"ז הוא בורא בריה חדשה. כידוע כי ערב"ה גי' זר"ע וגי' עז"ר. כי צריך לכוון בעת חביטת הערבה להמתיק ה' גבורות ושיעשה כולו חסדים וזהו ח"ביטי חביט ולא בריך. גי' ט"ל וזהו ט"ל של תחי'. שהוא מעלה ע"י תשובה שלו בחי' העלאת מ"נ ואח"כ מקבלת מ"ד ומזה נעשה בריה חדשה וזהו ועם נברא יהלל יה. היינו עם שנברא ע"י התשובה יהלל יה. כללו של דבר מאד מאד צריך האדם לעשות תשובה בר"ה ויו"כ וסוכות ועי"ז יבא למדריגה הנקרא' תשובה עליונה ושם הוא נקרא בריה חדשה. כי ע"י התשובה הוא בורא נשמות חדשות ומתמתקין כל הדינין ומייחד כל הבחי'. אשר לזה נקרא תשוב"ה תשוב ה' ונעשה יחוד גמור. וזה נקרא בריה חדשה. וזהו דאי' במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות כי אחר ר"ה ויו"כ נעשים ישראל בריות חדשות ע"י התשובה שעושין. והקב"ה מכפר להם עונותיהם. וזהו ולקחתם לכם כו':
תהלים
כתיב אהבו את ד' כל חסידיו אמונים נוצר ד'. אפי' מי שהוא אינו אלא בבחי' אמונה. אעפ"כ כשהוא מאמין בחסדי ד' וכו'. נוצר ל' צורה ואין צייר כאלקינו והיינו שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כו' אפי' כשהחסד הוא כמו תינוק ונער אעפ"כ הקב"ה זוכרו משום אהבת כלולותיך. פי' כללות ישראל. או הוא מלשון כלתה נפשי שהוא כוסף לאהוב את השם. ואע"פ שהוא אלקי כל הארץ אינו מייחד שמו אלא על ישראל. וכן אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. א"ת ב"הבראם אלא באברהם. אע"פ שהי' אחר כמה דורות. וכמו האב שאוהב את בנו בקטנותו מפני שהוא מצייר שכשיהי' גדול יהי' צדיק וחכם. וזהו אמונים נ"וצר לשון ציי"ר. ע"כ אהבו את ד' כל חסידיו וכו':