אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף קח.

דף קז:

בגמ' בשלמא שוקל שקלו מצוה קא עביד דתנן תורמין כו', מחזיר אבידתו נמי מצוה עביד, וקשה לי למאי הוצרך הש"ס להביא מן המשנה דתורמין על הגבוי, דמשום זה לא נהנה המודר מידי, דמשמע מזה שאילו המודר היה מקבל איזה הנאה לא היה מהני טעם דמצוה עביד, ואמאי הא גבי מחזיר אבידה, שהמודר מקבל הנאה ואפ"ה שרי מטעם דמצוה עביד, וי"ל שודאי בטעם דמצוה עביד לחוד סגי נמי אפי' במקום שחבירו נהנה מזה, דהמדיר יכול לומר אנא מצוה בעינא לעשות ואיני מכוון כלל לההנותו, אלא שזה אין שייך כ"א במקום שאינו מוכח שמכוין לההנותו, אבל במקום שמוכח כי מכוין לההנותו, אז אע"ג שבאמת מצוה היא בכ"ז אסור עד שבאמת לא יקבל המודר שום הנאה, לפי"ז לא דמי כלל למשיב אבידה, דהתם אי אפשר למדיר לעשות המצוה כ"א למודר הזה שמצא אבידתו, ולהכי ודאי דיכול לומר המדיר, מה לי ולנדרו של זה, אנא בעינא לעשות המצוה של השבת אבידה, ואע"ג שהלה יהנה עי"ז, אני איני מכוין לההנותו כ"א לשם מצוה, משא"כ לגבי שוקל שקלו, אם לא ירצה כ"א למצוה, לעשות צדקה ממעותיו, למה לו לשקול בעד המודר הזה, והלא יכול לשקול גם בעד אדם אחר שאינו מודר הנאה ממנו, ומשו"ה בעינן שחבירו לא יקבל הנאה, ובזה יובן הדקדוק בלשון רש"י שבד"ה מצוה קא עביד, דלגבי שוקל שקלו כתב וז"ל כלומר מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו ע"כ ועל מצוה עביד דגבי השבת אבידה לא פי' הכי, היינו משום דלגבי השבת אבידה הוי כפשוטו, שהוא מכוין לשם מצוה, ולא לההנות לזה, ומשו"ה אע"ג שהמודר נהנה, מ"מ כיון שהוא מכוין לשם מצוה שרי, דאטו משום שזה נהנה ימנע הוא מלעשות מצוה, אבל לגבי שוקל שקלו, דמוכח שאינו מכוין לשם מצוה כ"א לההנותו, ועיקר ההיתר הוא משום שזה אינו מקבל שום הנאה, להכי הוסיף לפרש דמצוה בעלמא הוא, כלומר דאין הפירוש שמכוין רק לשם מצוה, אלא פירושו מצוה בעלמא ואינו מהנהו, דהן אמת שהוא מכוין לההנותו, אבל התכלית יצא שזה לא קיבל הנאה מממונו, אלא שרק מצוה בעלמא נעשית מממונו:

ואכן מדקדוק לשון רש"י בד"ה ומחזיר לו אבידתו, אם ראה חבירו תועה מותר להשיבו, היה נ"ל לפרש באופן אחר לגמרי, שבאמת היכא שהמודר מקבל הנאה לא שרי אפי' כשזה מכוין לשם מצוה, וכמו דמוכח באמת מהך דשוקל שקלו דאע"ג דמצוה קא עביד אפ"ה הוצרך לטעם דלא נהנה מידי, והא דשרי גבי השבת אבידה, י"ל דהתם נמי יכול לומר שלא נהנה מידי, כיון דלא הצילו מן ההפסד הברור, דאם היה מצילו מן ההפסד הברור, כגון במקום כזה שאילו לא היה זה מחזירה לא היתה הולכת לאיבוד איה"נ דאסור, ורק הכא מיירי במקום שחמורו אינו כ"א תועה בדרך, וא"כ אינו הפסד ודאי דקרוב הדבר שגם אם זה המוצא לא היה מחזירה לו, היה מוצאה אדם אחר ומחזירה, וכיון דההנאה לא ברירא שרי, וז"ש רש"י כגון שחמורו תועה, ולא ברירא ההנאה, די"ל שגם בלעדו היה מחזיר לו אדם אחר, משא"כ אבידה שברירא הנאתו כגון שמוצאה טובעה בנהר ומצילה, איה"נ דאסור, דבטעם דמצוה עביד לחוד לא סגי, וג"ז נכון, ועכ"פ זה נראה ברור דאם רוצה המדיר לתת צדקה למודר אסור. דהא הכא הוי שני החסרונות, ההנאה ברורה וגם הוא מכוון לההנותו ולא לשם מצוה בלבד, דהא יכול לתת נדבתו לעני אחר, וא"כ ודאי דאסור, ובעיקר הדין מצאתי בשמ"ק בשם תלמידי ר"י שאסור לתת צדקה, ולמ"ש מוכרח כן מסוגיין:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה