בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף צו.
במתני' ר"ש אומר מן הנשואין מוכרת שלא בבי"ד, ופרש"י שאי אפשר להיות יושבת ומתענה עד שיזדקקו לה בי"ד כו', ומלשון זה משמע שאפי' מן הנשואין אינה מוכרת שלא בבי"ד כ"א למזוני דוקא מטעם שכתב דא"א להיות יושבת ומתענה, אבל לכתובה אינה מוכרת אפי' מן הנשואין, דלכתובה לא שייך טעם רש"י, והר"ן הביא פי' אחר דר"ש סובר דמן הנשואין דאית לה מזוני מוכרת שלא בבי"ד אפי' לכתובה, כדי שתפסיד מזונות, וכ"ה דעת התוס' לקמן בד"ה מתני' מני בסוה"ד ע"ש, והנה מה שקשה על רש"י דא"כ מאי קאמר ר"ש בלשונו, מן הנשואין מוכרת, והכי הול"ל למזוני תמכור שלא בבי"ד, כבר תרצה בשמ"ק, דמשום לשון דת"ק נקיט ר"ש נמי כן, והת"ק נקיט לשון מן האירוסין ומן הנשואין, ולא נקיט בין לכתובה בין למזוני, דאי הוה נקיט הכי הוי טעינן בדבריו לומר דדוקא מן הנשואין איירי או מטעם דיש לה מזוני ג"כ ובכדי שתפסיד המזוני, או בשביל שאז נפיש חינה כדלקמן, אבל מן האירוסין לא תמכור אלא בבי"ד, להכי נקיט מפורש דאפי' מן האירוסין מוכרת שלא בבי"ד, ומשום ת"ק נקיט גם ר"ש לשון הזה:
וגם זה אין להקשות על פרש"י מסוגייא דלקמן דקאמר מהו דתימא אלמנה מן האירוסין דלא נפיש חן דידה אבל גרושה דנפיש חן דידה אימא תיבעי חן, ובשלמא אי נפרש כפי' הר"ן דר"ש דוקא באירוסין ס"ל דבעינן בי"ד, להכי איצטריך שפיר לאשמועינן בגרושה, משום דמארוסה לא ידעינן כטעם הש"ס דבגרושה דאיכא חבת ביאה נפיש חן דידה, אבל אי נפרש כפרש"י דר"ש אפי' באלמנה מן הנשואין נמי אינה מוכרת לכתובה, והכא הא איכא נמי חבת ביאה ואפ"ה ס"ל דלא מהני, א"כ יקשה אמאי איצטריך לאשמועינן גרושה, די"ל דאי לא הוה אשמועינן בגרושה אז הו"א דדוקא מן האירוסין ס"ל דלא בעינן בי"ד משום דלא נפיש חן, אבל מן הנשואין דנפיש חן איה"נ דס"ל לר"ש דמוכרת שלא בבי"ד אפי' הכתובה, אבל השתא דשמעינן מגרושה דלא משגחינן אטעם דנפיש חן ממילא נפרש שאפי' מן הנשואין נמי אינה מוכרח לכתובה שלא בבי"ד, ואטעם דליפסיד מזוני לא משגחינן כלל:
אכן נהי שגם שיטת רש"י יש ליישב, אבל הא מ"מ שיטת תוס' והר"ן פשוטים יותר לפי פשט הסוגיא, וא"כ יש להבין מה הכריח לרש"י לפרש כן ולא ניחא לי' בפי' התוס', אע"ג דהר"ן ז"ל הקשה על פי' התוס' דא"כ לרבנן מה הועילו חכמים כו' ע"ש, אבל קושיא זאת אינה מספקת לדחות הפירוש כמ"ש הפנ"י לדחות לקושית הר"ן, וע"ד הפלפול נראה לחת טעם, דהנה לקמן ע"ב במתני' וחכ"א מוכרת אפי' ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת למזונות שלא בבי"ד והרעישו כל הראשונים הא דאמרו חכמים שלא בבי"ד אהיכי קאי, אי אמוכרת למזונות לחוד, פשיטא דמוכרת למזונות מוכרות שלא בבי"ד, דע"ז ליכא מאן דפליג, והול"ל מוכרת למזונות סתם והוה קמ"ל דאע"ג דמוכרת ארבעה וחמשה פעמים לכתובתה לא אבדה מזונותיה ואכתי מוכרת למזונות, אבל שלא בבי"ד מאי אשמועינן בזה, וכולם בפה אחד העלו דבע"כ האי שלא בבי"ד אכולהו קאי דמוכרת ד' וה' פעמים לכתובתה וגם מוכרת למזונות והכל שלא בבי"ד, דגם מה שמכרה לכתובה הוא נמי שלא בבי"ד, והנה אי נימא כפי' התוס' דגם ר"ש סובר דמוכרת לכתובה שלא בבי"ד היכי דאיכא מזוני, ואז יש לומר דרבנן דהך מתני' דס"ל נמי דמוכרת לכתובתה שלא בבי"ד אינם החכמים דרישא דמתני', דחכמים דרישא ס"ל שגם מן האירוסין מוכרת לכתובה שלא בבי"ד, וחכמים דהכא בשיטת ר"ש אזלי ובזה ס"ל כר"ש דהיכי דליכא מזוני מוכרת בבי"ד, ודוקא היכי דאיכא מזוני אז מוכרת לכתובה שלא בבי"ד, ולא פליגי עם ר"ש כ"א בחדא, דר"ש ס"ל דמכרה למקצת כתובה איבדה מזוני וחכמים ס"ל דבמקצת אכתי לא הפסידה מזוני, אבל בזה הם שניהם מודים ובשיטה אחת, דהיכי דאיכא מזוני מוכרת גם לכתובה, ולהכי נקטו החכמים לשון שלא בבי"ד גם אכתובה לאשמועינן רבותא שאפי' גם לכתובה מוכרת שלא בבי"ד, משא"כ אי נפרש כפי' רש"י דר"ש ס"ל דלכתובה בעינן בי"ד בכ"מ אפי' היכי דאיכא מזוני, וא"כ החכמים דמשנה השניה דס"ל גם לכתובה מוכרת שלא בבי"ד, הוא הת"ק דמשנה ראשונה, דליכא למימר דחכמים דהכא אזלי בשיטת ר"ש, דא"כ איך יאמרו דמוכרת שלא בבי"ד לכתובה, הא ר"ש ס"ל דלכתובה בעינן בי"ד בכל אופן, ולומר דהחכמים הם פלוגתא שלישית, דת"ק הראשון סובר דבכל אופן מוכרת שלא בבי"ד אפי' בליכא מזוני, ור"ש סובר דבכל אופן בעינן בי"ד לכתובה, וחכמים השניים סברי דהיכי דליכא מזוני בעינן בי"ד לכתובה כר"ש, והיכי דאיכא מזוני מוכרת גם לכתובה שלא בבי"ד דז"א דאפושי פלוגתא לא מפשינן ומהיכי תיתי להשוות מחלוקת חדשה, אלא ודאי דחכמים אלו הם ת"ק דמשנה ראשונה, ופליגי בתרתי עם ר"ש, דר"ש סובר דמוכרת דוקא בבי"ד, ואינהו סברי דמוכרת אפי' שלא בבי"ד לכתובה ג"כ, ועוד פליגי במזוני אימתי מפסדת מזוני, וא"ש לפ"ז מ"ש רש"י ד"ה לא תמכור את השאר ר"ש קאמר לה, והיינו דלא נוכל לפרש דמשנה אחריתי היא לגמרי ורק רבי סתים כאן כר"ש, דהא החכמים הם אותן חכמים דמשנה קמייתא, ובע"כ דגם דברי ר"ש הם אותם דלעיל ור"ש קאמר לה והם סוף דבריו והכל משנה אחת היא ודו"ק:
ואחרי שהוכחנו זה יבואר לנו הכרח רש"י לפרש כפירושו, דהנה הר"ן ז"ל הביא דהרשב"א ז"ל פוסק בשמעתין כעולא משום טעם דחינא דהכי מסתבר ע"ש, ואמנם כמה ראשונים דחו דלהיפך לא מסתבר כעולא, דהא לעולא צריך לדחוק דמתני' דגרושה אתיא כר"ש דיחידאה הוא, ועוד דלשון וגרושה לא תמכור משמע שהכל מדברי רבנן הוא, ואמנם לפמ"ש בדעת התוס' דר"ש ס"ל דגם לכתובה מוכרת שלא בבי"ד היכי דאיכא מזוני, א"כ גם רבנן דהך מתני' שניה בשיטת ר"ש קא סברי, וא"כ לא קשה מידי לעולא, די"ל דמה דקמשני לעיל דהא מני ר"ש היינו ר"ש ורבנן דאזלי בשיטתו ג"כ, ורבנן גופא אומרים הדין דגרושה לא תמכור, פי' אע"ג דבנשואה דעלמא סברי דמוכרת לכתובה שלא בבי"ד, מ"מ בגרושה מודה דבעינן בי"ד משום דליכא מזוני, וא"כ לא קשה כלל אעולא מסוגיא דשמעתין ולא מלשון המתני', וכיון שלא קשה מכאן הדרינן למיפסק כעולא כטעם הרשב"א, אכן כ"ז הוא לשיטת התוס' משא"כ לשיטת רש"י דרבנן הם ת"ק דמשנה ראשונה, ור"ש יחידאה הוא בדינו א"א למיפסק כעולא מטעם דלדידיה אתיא כיחידאה ולשון דמתני' אין מדוקדק, ובזה י"ל דרש"י לשיטתי אזיל, דהנה לשי' רש"י דטעם דחינא הוא שבעליהם יהיו לחן והנשים יתרצו להנשא להם, כבר הקשו כולם עליו, דהא קיי"ל להיפך בגיטין דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא, ולעיל דפ"ד בחדושינו לתוד"ה לכתובת אשה כתבתי, דבאמת בסברא דיותר ממה שהאיש כו' יש פלוגתא בגיטין, ור"מ סובר התם דלא אמרינן סברא זאת, ומאן דסובר חינא יסבור כר"מ דלא אמרינן סברא זאת דיותר כו' רק אדרבה דאגינן ביותר שהאשה תתרצה להנשא, ומאן דס"ל סברא דיותר כו' לדידיה ליכא כלל טעם חינא, וכל מאן דסובר סברא דחינא בש"ס יסבור בזה כר"מ דלא אמרינן סברא דיותר, וא"כ אליבא דדינא לדידן דס"ל סברא דיותר, בע"כ נסתר טעם דחינא לדידן, וא"כ לשיטת רש"י א"א למיפסק כעולא הכא משום חינא, דהא לדידן אליבא דהלכתא להכי דחק רש"י לפרש כפירושו, ממילא יהי' אוקימתא דעולא נדחה מהלכתא משום דאתיא המשנה כיחידאה, דאם היה מפרש כפי' התוס', אז היה עלינו לפסוק בזה כעולא כמ"ש הרשב"א, וכיון שהיינו פוסקים כעולא א"א לפרש כשיטת רש"י בפי' דחינא, להכי הוצרך לפרש כפירושו בכדי לדחות אוקימתא דעולא מהלכתא, אבל התוס' לשטתייהו בפירוש דחינא, דפסק דחינא נכון הוא גם לדידן משו"ה יכלו לפרש כפשטות הסוגיא, וממילא פסקינן גם כעולא:
ואמנם כ"ז כתבתי רק לפי פירוש הראשונים, דהאי שלא בבי"ד דקאמרו רבנן קאי גם אכתובה, דאי אמזונות לחוד קשה מאי אשמעי' בזה, וממילא לשיטת רש"י בע"כ דחכמים הם ת"ק קמייתא ודעת ר"ש יחידאה הוא, אכן כשאני לעצמי נ"ל מפירוש רש"י יישוב אחר על קושיא זאת, דבאמת האי דאמרו שלא בבי"ד קאי אמזונות לחוד, ואי לא הוי אשמועינן המשנה דמוכרת שלא בבי"ד, הו"א דנהי דסברי רבנן דאם מכרה מקצת הכתובה יש לה מזוני מ"מ בזה מגרעינן זכותה דתמכור דוקא בבי"ד, והיכי דלא מכרה כלל לכתובה אז פשיטא שמוכרת שלא בבי"ד, אבל היכי דמכרה מקצת כתובה דלר"ש מפסדת לגמרי מזונותיה, ונהי דרבנן סברי דלא מפסדה, מ"מ בזה מגרעינן זכותה דתמכור דוקא בבי"ד, לזה אשמועינן שפיר דאפ"ה מוכרת שלא בבי"ד, וכן משמע לי מלשון רש"י ד"ה וחכמים אומרים מוכרת היא לכתובתה אפי' לפרקים ואעפ"כ מוכרת בינתים למזונות שלא בבי"ד ע"כ, הרי כדברינו דזהו הרבותא דאע"ג דמכרה הכתובה במקצת אפ"ה מוכרת שלא בבי"ד, וא"כ אפי' לשיטת רש"י דלר"ש אינה מוכרת כלל לכתובה שלא בבי"ד נמי נוכל לומר דהחכמים קאי בזה לשיטת ר"ש, דכל עיקר ההכרח דחכמים אלו לא קאי בשי' ר"ש, היינו אם נפרש דשלא בבי"ד קאי אכתובה, דלשיטת רש"י לא ס"ל כן כ"א ת"ק קמייתא, אבל לפמ"ש דשלא בבי"ד קאי רק אמזונות, ולכתובה איה"נ דאפשר לומר דבעינן בי"ד דוקא כשיטת ר"ש, ואכתי ר"ש לאו יחידאה, וא"כ נסתר היסוד והדרא הקושיא מי הכריח לרש"י לנוד מפי' התוס':
ולכן י"ל דהכרח אחר גרם לזה, דהנה מלשון וגרושה לא תמכור אלא בבי"ד, משמע דדוקא גרושה הא אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבי"ד, ולשיטת רש"י דר"ש סובר דגם אלמנה מן הנשואין מוכרת בבי"ד דוקא, א"כ קשה מאי קאמר וגרושה, דמשמע הא לאו גרושה מוכרת שלא בבי"ד, הא שום אשה אינה מוכרת לכתובה שלא בבי"ד, וזהו הדוחק הגדול לאוקימתא דעולא דמוקי דדין זה ר"ש קאמר א"כ אמאי קאמר גרושה, בשלמא לר' יוחנן דדין זה אתיא אפילו לרבנן ורבנן קאמרי א"ש, דלדידהו מוכרת לכתובה שלא בבי"ד קאמרי הא גרושה מוכרת בבי"ד, דבגרושה מודה מטעם דליכא התם טעמא דלא תתבזה, אכן אי נימא כעולא דר"ש קאמר לה קשיא הך, וזהו הגורם לדחות אוקימתא דעולא מהלכה, וכן משמע קצת כמ"ש מתורי"ד כאן, דמחמת זה אינו פוסק כעולא, אכן אי נפרש כפי' התוס' דר"ש סובר דאלמנה מוכרת לכתובה שלא בבי"ד, א"כ א"ש גם לר"ש דאע"ג דבאלמנה מוכרת שלא בבי"ד, מ"מ בגרושה מודה דבעינן בי"ד, ושפיר קיימי אוקימתא דעולא, וכיון שקיימא אוקימתא דעולא להלכה א"כ ממילא קשה על שיטת רש"י בטעם דחינא, דהא זהו נגד הדין דיותר ממה שהאיש כו' כנ"ל ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש כפירושו ודו"ק: