בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף עו.
בתוד"ה וחדא במקום תרתי, וא"ת והא גבי בעל כו', לענ"ד אפשר ליישב קושיתם, דהא שני החזקות דאיתא לדידה הוי על שני זמנים, דחזקת הגוף מראה שלאחר האירוסין, ואפי' אם תרצה לומר דסברת כאן נמצא מרעי לחזקה ותימה דעד שלא נתארסה, אכתי נימא שראה ונתפייס מטעם החזקה דאין אדם שותה בכוס כו', וא"כ הוי זה ס"ס גמור, חדא דנימא שאחר האירוסין באו, ואפי' אם קודם אירוסין, מ"מ ודאי שראה ונתפייס, ואפי' בס"ס גרידא הא מוציאין ממון כמ"ש התוס' לעיל ד"ט, וכ"ש הכא דלכל אחד מן הספיקות יש נמי חזקה המאלם אותו, אבל לגבי בעל הוי שינוי החזקות על ענין אחד דכאן נמצא מראה שבא קודם אירוסין, וכן בחזקה השניה נמי מוכרח לומר דקודם אירוסין, דאי לאחר האירוסין מאי מהני דאין מתפייס, מ"מ נסתחפה שדהו, וכיון ששני החזקות אינם כ"א על צד אחד משו"ה אינן נחשבות כ"א לחזקה אחת, באשר צד אחד נתאלם שפיר גם ע"י חזקה אחת, ולכן אע"ג שהחזקות של בעל, כל אחת לחודייהו כשהיא עומדת נגד חזקה אחת של אשה, עדיפא טפי חזקת הבעל, מ"מ היכי דאיכא לדידה שני חזקות אע"ג דלדידיה נמי יש שנים לא מהני, באשר שהחזקות שלה נחשבות כשתים שבאים להורות על שני צדדים, א, על קודם האירוסין, וא' לאחר האירוסין, אבל חזקת הבעל כיון שאינם באים אלא בצד אחת אינן נחשבות כ"א לחזקה אחת, וכן משמע מלשון רש"י בד"ה אמר לי' ע"ש:
בגמ' אמר רב יהודה א"ש המחליף פרה בחמור ומשך בעל החמור כו' ופרש"י ותנן בקידושין כל הנעשה כו' נתחייב לחבירו באונסי חליפין ע"כ, וכתב בעל המאור ע"ז דא"כ הו"ל הא מילתא דלא כהלכתא דהא קיי"ל פירי לא עבדי חליפין ע"ש, והי' נראה לומר דאף שהמעשה היה כאן בדרך חליפין שהחליפו חמור בפרה, מ"מ הקנין לא היה. מועיל בזה מטעם חליפין, דחליפין ודאי אינה כ"א בכלי, אלא הקנין מועיל מטעם משיכה, דכיון שמשך זה את הפרה ומשיכה ודאי קניא, ממילא נקנה החמור לזה ונתחייב באונסי החמור, וכמ"ש בס' באר יעקב בחדושיו ליו"ד סי' ש"ך בכה"ג בעובדי דהוי התם שישראל אחד החליף שני שוורים עם כותי בפרה והכותי משך השוורים, דאע"ג דמטעם חליפין לא מהני בזה להכרעת הש"ך (חו"מ סי' קכ"ג סעי"ד) דכותי אינו קונה בחליפין, מ"מ מטעם משיכה של שוורים נקנה הפרה לישראל ע"ש, וה"נ דכוותה, דנהי דמטעם חליפין אין מועיל דלאו כלי הוא מ"מ מטעם משיכה מיהא ליקני, ואי"ל דלפ"ז היכי משכחת להאי דינא דפירי לא עבדי חליפין, דיקנה עכ"פ מטעם משיכה, דמצי למימר דמיירי במקום שמשיכה אינה קונה, אלא דיש לדון בזה טובא, ולדינא נראה דבמשיכה לא יכול לקנות חפץ השני, דמשיכה לא מהני כ"א להתחייב באונסי חפץ הנמשך, אבל שיהא חפץ השני שכנגדו נקנה נמי לאידך לא אמרינן, דז"ל הב"י (חו"מ סי' ר"ג) עמ"ש הרמב"ם (פכ"ו ממכירה) המטבע אין לו דרך שיזכה בו מי שאינו ברשותו אלא ע"ג קרקע כו', והקשה הב"י דהא ע"י משיכת המטלטלין נקנו המעות למוכר, ותי' דה"ק אין מטבע יוכל לקנותו וקודם שיבוא לידו יזכה בו לענין שאם נגנב או נאבד המעות יהיה הפסד למוכר, אלא ע"ג קרקע, ואילו במשיכת המטלטלין נתחייב במעות ואם היה לו מעות ואבדו משלם אחרים תחתיהן ע"כ, הרי להדיא דמשיכה לא מהני אלא לענין שמחויב לשלם דמי שוויה של כלי הנמשך, אבל שיהא נקנה חפץ השני עד שיהא ברשות חבירו לא אמרינן, ואם כי הב"י כתב נמי תי' אחר, מ"מ יש להביא ראיה גם מרש"י (ב"מ מ"ז ע"א) גבי חליפין ומקפיד מאי, ופרש"י מי קנו תרווייהו במשיכה דחד מינייהו או"ד כיון דמקפיד עלייהו הוי כדמים ואין קונין עד שימשוך תרווייהו ע"ש, וקשה מה בכך נהי דלא קנה משום חליפין נקני משום משיכה, אלא דבמשיכה לא קני אידך אלא שנתחייב לו דמים, ואם כי בחבורי לב"מ שם דמ"ו הארכתי לבאר, דכל זה אינו כ"א לר' יוחנן דסובר מה"ת מעות קונה, ומה שעקרו לגמרי קנין מעות ותקנו דמשיכה לחוד יקנה, היינו משום דאל"ה יאמר הלוקח נשרפו חטיך בעליה, וא"כ מטעם זה סגי אם נאמר שמשיכה לא יועיל כ"א לחייבו באונסין של דבר הנמשך, דכיון דמה"ת אין מועיל כלל משיכה, ורק בכדי שלא יאמר נשרפו חטיך, א"כ כשנאמר דלענין זה מהני המשיכה שיתחייב באונסי חפץ הנמשך, ליכא למיחש תו לזה שיאמר נשרפו חטיך, ודי בזה, ולמה לתקן עוד שיועיל גם לקנין, אבל לר"ל דסובר משיכה מה"ת שפיר י"ל דמשיכה מהני גם לענין לקנות חפץ חבירו, מ"מ ס"ס לר' יוחנן דקי"ל כוותי' לא מהני וא"כ ליכא לתרוצי דהכא מהני מטעם משיכה דאכתי יהיה דלא כהלכתא:
והנה היה מקום אתי עוד לומר שאפי' לר' יוחנן נמי דמשיכה אינו מועיל כ"א לחייב דמים, היינו דוקא כשהחליף עמו על מעות שאינם ידועים, דבזה אמרינן כיון דהמעות לא נקנו עוד לגמרי למוכר משו"ה אם נגנבו או נאבדו חייב לתת לו מעות אחרים, אבל כשהחליף עמו על מעות ידועים, נהי שאינן ברשות המוכר, מ"מ אחרים נמי אין חייב לתת לו, מטעם שלא נתחייב לתת לו כ"א אלו המעות הידועים, ומצאתי אח"כ סברא זאת בס' מ"ה, וא"כ הכא שהחליפין היו על חפץ ידוע, שפיר נתחייב זה באונסי חליפיו, דודאי הפסד החליפין הם שלו, כיון שלא נתחייב לו כ"א החמור זה, וכשמת אין מחויב לתת לו אחר, והיה נראה נמי ליישב בזה מ"ש הרמב"ם (פ"ה ממכירה) כל המטלטלין קונין זא"ז כיצד החליף פרה בחמור או יין בשמן אע"ג שמקפידין על הדמים כו' כיון שמשך האחד קנה השני המטלטלין בכ"מ שהוא ע"כ, ותמה המ"מ נמי כקושית הרז"ה כאן, הא הרמב"ם פוסק דכלי בעינן, ומ"ש המ"מ דמיירי בחליפין שוה בשוה, לא משמע הכי מלשון הרמב"ם, דהא כתב אע"ג דמקפיד ושיערו הדמים, דמשמע שזה הוי כ"ש היכי דלא שיערו הדמים דלא הוי שוה בשוה דמהני, ולמ"ש י"ל שבאמת לאו מטעם חליפין מועיל הקנין כ"א מטעם משיכה, ואע"ג דמשיכה אין מועיל כ"א לענין התחייבות, מ"מ הכא שהחליף על דבר ידוע מהני וכמ"ש והיינו דלא נקיט הרמב"ם דנקנין בחליפין, כן היה נ"ל ליישב הסוגיא וגם הרמב"ם שכתב ממש כלשון הסוגיא, אמנם בעיקר הסברא י"ל גם להיפוך, דכשהחליף על דבר שאינו ידוע, עכ"פ קונה המושך את החפץ הנמשך לפחות, ואם החליף על דבר ידוע, ותלוי קנין זה בדבר הידוע, וכיון שעל אותו חפץ השני שלא משכו עוד השני לא קנה אותו, ממילא שגם זה המושך לא קנה נמי חפץ הנמשך, כיון שהקנין תלוי זב"ז, שוב ראיתי כן להדיא בטור (חו"מ סי' ר"ג) הביאו הרמ"א שם וע"ש בט"ז ונה"מ שבמעות ידועים לא קנה גם המטלטלין אעפ"י שמשכן ע"ש:
ברש"י ד"ה אילימא כלה בבית אביה כו' וסבירא לשמואל כר"א דמוקי לה בתרי תנאי ואפי' נכנסה לחופה כו', ואין להקשות דלמה הוצרך לזה הא אפי' בבית אביה נמי כיון דהספק נולד אחר האירוסין, שאם נולד בה מום השתא אמרינן דנסתחפה שדהו, וא"כ הוי זה ברשות הבעל נולד הספק, וכמו בפרה דאמרינן הכי, דכיון דלאחר משיכה נולד הספק, מיקרי שהספק נולד ברשות של הקונה, די"ל דכיון דלא נפקא עדיין מרשותו של אב לגמרי משעת אירוסין, ולענין כמה דברים ברשותו עדיין, משו"ה מיקרי שהספק נולד ברשות האב, אם ידעינן בודאי שאחר האירוסין נולד המום, יכול לומר לבעל דנסתחפה שדהו, אבל כשאנו דנין ברשות מי נולד, מיקרי אכתי ברשות אב:
סליק פירקא
האשה שנפלו פרק שמיני