בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין
דף עד.
בתוד"ה המקדש במלוה פי' בקונטרס כו', לפירושו צריך לחלק כו' ולר"י נראה שאין לחלק ע"ש, והנה בעיקר הפלוגתא שבין רש"י ותוס' בזה, דרש"י סובר דאפי' במחילת מלוה אינה מקודשת, כ"א דוקא בהנאת מחילת מלוה, ולתוס' דוקא בעצם מעות המלוה אינה מקודשת, אבל במחילת המלוה מקודשת, נ"ל דלשיטתייהו אזלי, דבקדושין (ד"ג חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משו"פ לא מיקני' נפשה, ופרש"י משום דגנאי הוא לה, ובתוס' שם השיג ע"ז ופירשו משום דבעינן כסף ופחות מפרוטה לא מיקרי כסף ולא מהני אפי' אם רצונה להתקדש ע"ש, ומפני שקשה מאוד לחשוב בדעת רש"י דעיקר תלוי ברצונה, דאיך תוכל לעשות מפחות מפרוטה שיהיה מיקרי כסף, הנכון בזה כמ"ש המקנה, דהנה שיעור הכסף בעינן שיעור פרוטה שהיה בימי משה כמבואר בקדושין די"ב, ואם לא היה כשעור הפרוטה דמשה ודאי דלא מהני אפי' אם רצונה להתקדש בכך, כיון דלא מיקרי כסף, ולאו בקפידה שלה תלוי, אלא אם יש שיעור פרוטה דמשה, רק שהפרוטה דאותה שעה הוא יותר מפרוטה דמשה, בזה סובר רש"י דאפ"ה אינה מקודשת, דאע"ג דיש שיעור כסף ומיקרי כסף, אפ"ה בקדושין בעינן נמי הנאה שתהא נהנית בשעת מעשה ואם לא נהנית גנאי הוא לה להתקדש ע"ש, ובזה פרשתי הש"ס קדושין (ד"ו במתנה ע"מ להחזיר דבכולהו קנה לבר מאשה לפי שאין אשה נקנית בחליפין, ועיין בתוס' שם שנדחקו להבין הדמיון ממתנה ע"מ להחזיר לחליפין, ולהנ"ל א"ש, דהש"ס טעמא אשמועינן מה שקשה לכאורה, כיון דמתנה ע"מ להחזיר תורת כסף אית בי' לכל מילי דבעינן כסף, א"כ למה לא מהני בקידושין נמי, ומ"ש קדושין ממכר, ומשו"ה מביא הש"ס משום דדומה לחליפין, פי' דכמו דחליפין נמי ראוי לקנין בכל מקום, ואפ"ה בקדושין לא מהני משום דבעינן שתהנה נמי, ובלא הנאה בשעת מעשה לא מיתקדשה, כן נמי במתנה ע"מ להחזיר, נהי דכסף מיקרי מ"מ כיון דצריכה להחזיר ואינה מקבלת שום הנאה לא מהני, ויש לכוון זה ברש"י שם ד"ה אלא אמר רב אשי, והאי לחליפין דמי כקנין סודר דאינו אלא אוחז בה ומחזירה, כלומר דכמו הטעם דחליפין לא מהני, לאו משום דמחוסר קנין כ"א משום דמחוסר הנאה, אחרי שצריך להחזירה ה"נ במתנה ע"מ להחזיר אע"ג דראויה לקנין בכ"מ, אפ"ה בקדושין לא מהני משום דמחוסר הנאה, וזה נכון מאוד בישוב לשון הש"ס, וגם מיושב קושית התוס' דשם, הרי נתבאר דעת רש"י דקדושין משונה מכל הקנינים דבכולם לא קפדינן כ"א שיהא ראוי לקנין ושיהא מיקרי כסף, אבל בקדושין בעינן נמי הנאה בעת מעשה, ואפי' כשמיקרי כסף אם אין הנאה לא מהני, ותוס' סברי דקדושין שוה לכל הקנינים, ואם אך מיקרי כסף שהוא ראוי לקנין, ראוי הוא נמי להתקדש, והנה בטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת פרש"י בקדושין משום דמלוה להוצאה ניתנה וכדידה דמי, ולא פירש הטעם משום דלקנין בעינן דוקא כסף בעין, ולפ"ז יקשה באמת למה אינה מקודשת במחילת המלוה, דבשלמא כשמקדשה בעצם המעות לא מהני משום דאותן המעות שלה הם וכאילו מקדשה בדבר שהוא שלה, אבל כשמקדשה במחילת המלוה אמאי אינה מקודשת ומ"ש מחילת מלוה מהנאת מחילת מלוה, דבשלמא אי הוה אמרינן הטעם דמקדש במלוה אינה מקודשת, משום דכסף אין ראוי לקנין כ"א כשהוא בעין, אז שפיר גם במחילת מלוה אינה מקודשת, אבל לטעם רש"י דלא בעינן כסף בעין אלא משום דכדידה דמי, א"כ טעם זה לא שייך כ"א כשמקדש בעיקר המעות, ואין לומר דבאמת לקנין בעינן דוקא כסף בעין, ומ"ש רש"י הטעם במלוה משום דכדידה דמי, היינו כשהמלוה עדיין ישנו בעין ביד האשה שגם בזה אינה מקודשת כדמוכח מהש"ס (קדושין דמ"ז) וכמ"ש רש"י שם, ומשו"ה כתב הטעם משום דכדידה דמי, אבל כשאין המלוה בעין א"צ לטעם זה זה אלא שאינה מקודשת מטעם דדבר שאינו בעין אין ראוי לקנין, ולזה היה מיושב למה אינה מקודשת במחילת מלוה, מפני שהכסף אינה בעין, אבל א"א לומר כן, דא"כ גם בהנאת מלוה למה מקודשת, והא התם נמי ליכא כסף בעין, דהחילוק בין הנאת מלוה למחילת מלוה אינה כ"א לענין ההנאה, דבמחילת המלוה תבוא ההנאה לאחר זמן כשיגיע זמן הפרעון ולא עתה בשעת הקדושין, ובהנאת מחילת מלוה, דהיינו הפרוטה שהיא היתה נותנת, באה ההנאה בשעת מעשה, דעתה היתה נותנת פרוטה לאחר לפייסו, אבל לענין בעין אין נ"מ ביניהם דגם בהנאת מחילה אינה בעין, ואי נימא שהטעם הוא משום דבעינן כסף בעין, גם בהנאת מחילה לא תתקדש, אע"כ שיטת רש"י ותוס', דלא בעינן כסף בעין, וא"כ יוחזר הקושיא למה לא תתקדש במחילת מלוה, ואכן למ"ש לעיל בשם רש"י א"ש, דרש"י דסובר דקנין דקדושין משונה מכל הקנינים, ואפי' בדבר שראוי לקנין לא מהני אם אין לה הנאה שו"פ בעת מעשה, ומשו"ה במחילת מלוה נמי נהי דראוי הוא לקנין, מ"מ כיון דבשעת מעשה לא נהנית מידי לא מיקניא נפשה, ודוקא בהנאת מחילה שנתוסף לה הנאה חדשה בשעת מעשה מקודשת, אבל במחילת מלוה שעתה אין לה הנאה אלא שתבוא לאח"ז כשיגיע זמן הפרעון לא מהני, אכן התוס' לשיטתייהו דקדושין שוה לכל הקנינים, ולא בעינן כ"א שיהא הדבר ראוי לקנין, משו"ה גם במחילת מלוה מקודשת, ודוקא בעצם המעות אינה מקודשת משום דכדידה דמי, אבל במחילת המעות מקודשת:
ובזה יתיישב נמי קושיא עצומה על התוס' דקדושין (די"ט ע"א) ד"ה במלוה דאמרינן שם דבמלוה שיש עליה משכון מקודשת דגמרינן מקדושי יעוד, וכתבו התוס' דאפי' אין מחזיר לה המשכון אלא שמוחל לה המלוה נמי מקודשת ע"ש, דלכאורה תמוה מאד דלמה שפרש"י הטעם דבהנאת מלוה מקודשת, היינו משום דהיא היתה נותנת פרוטה לאדם שיפייסנה למחול, וא"כ אין שייך זה כ"א באופן שהמלוה הוא הרבה יותר מפרוטה, דאז היתה נותנת פרוטה לאדם שיפעול על המחילה, אבל גבי יעוד דכי משייר בה שו"פ, א"כ כל המלוה אינה אלא פרוטה, ובכה"ג ודאי שלא היתה נותנת פרוטה לאחר שיפעול על המחילה, דמה תרויח בזה, וא"כ למה מקודשת ביעוד, ההנאת מחילה ליכא שוה פרוטה, אכן לפמ"ש בשם התוס' בסוגיין שהשיגו על רש"י שסובר דדוקא בהנאת מחילה מקודשת, אבל במחילת מלוה אינה מקודשת, אלא דסברי דאפי' במחילת המלוה גופא נמי מקודשת, וכן מבואר בב"ש (אה"ע סי' כ"ח סקכ"ה) בשם התוס', א"כ לשיטתם מקודשת גבי יעוד במחילת המלוה דהיינו הפרוטה דדוקא כשמקדשה בעצם הפרוטה אינה מקודשת, אבל במחילת הפרוטה מקודשת, ולשיטת רש"י צ"ל דהתם גבי יעוד מקודשת בעצם המלוה, דכיון שיש משכון והחזיר לה את המשכון א"כ ניתוסף לה הנאה חדשה שיכולה להשתמש במשכון שלה מה שעד עתה לא יכלה להשתמש עמו וכמ"ש באבני מלואים סברא זאת, והכי הוא נמי דעת הרמב"ם והרשב"א, או שיסבור כשיטת הרא"ש דמלוה שיש עליה משכון נחשבת כבעין, ונראה דמשו"ה דייק הרא"ש שם בקדושין דמקודשת במלוה גופא, ולא ניחא לו בפי' התוס' דמקודשת במחילת המלוה, היינו נמי מזה הטעם, דאיהו לשיטתו שסובר כשיטת רש"י דדוקא בהנאת מחילת מלוה מקודשת ולא במחילת המלוה וכמ"ש הב"ש שם בשמו, וא"כ אין שייך לומר דמקודשת בהנאה שהיתה נותנת פרוטה כיון שכל המלוה אינה אלא פרוטה, ובמחילת הפרוטה אינה מקודשת לשיטתו, ומשו"ה הוכרח לפרש שמקודשת במלוה גופא ולחלק דמלוה שיש עליה משכון נחשבת כבעין ודו"ק: