אור ברסלב

בית אהרן על כתובות· הרב אהרן וואלקין

דף נט:

דף נח:

בתוד"ה שדה שמשכנתי כו' משמע שבעודה ממושכנת אין יכול להקדיש כו', ע"ש שהאריכו להקשות מההיא דב"מ ומערכין, והנה על הסתירה הגדולה הזאת הרעישו רבותינו הראשונים ז"ל והרבה תירוצים נאמרו ע"ז, התוס' בכמה דוכתי תירצו, דמה שיתר על החוב יכול להקדיש, ולא מה שכנגד החוב, והך דסוגיין מיירי שרוצה להקדיש כולה, והר"ן בנדרים פ' השותפין כתב, דבערכין מיירי בהשכיר לו בית סתם ולהכי מצי להקדיש ויהיב לי' לשוכר בית אחרינא, אבל בבית זה ודאי לא מצי המשכיר להקדיש, ובהכי מיירי הך דסוגיין דקאמר לכשאפדנה, וסמ"ג בשם ריב"א תי' לחלק בין משכון לשכירות, דמשכון דומה להקדים שכרו דאין יכול להקדיש ועמ"ש התוס' בערכין מזה, ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם (פ"ו מהלכות ערכין) שכתב להנהו תרי דינים בסתמא דבמשכון כתב לכשאפדנה ממך תקדש קדשה, ומשמע דקודם שפדה א"י להקדיש, ואח"כ כתב דבמשכיר לחבירו בית והקדישה המשכיר פקע השכירות, ולא הזכיר שום חילוק מכל הנהו חילוקים, ואפשר לי לומר, דבעיקר הסתירה שהקשו התוס' יש ליישב ולחלק בין משכון לשכירות, דמשכנתא דהוי כמכר בידו עד שיסלק החוב וכדאמרי' (ב"מ דס"ב) אינהו בתורת זביני אתו לידו, וכיון דעד שיסלק החוב הוי כמכר להכי א"י להקדיש, דפשיטא שדבר המכור כבר א"י להקדיש, אבל בשכירות דלא הוי כמכר כלל, דגוף הבית ודאי דלא הוי כמכור, אלא אפי' הנאת התשמיש נמי לא חשיב כמכור וכמ"ש התוס' עצמו (ב"מ דנ"ו) דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר כ"א לגבי אונאה אבל לכל מילי לא הוי כמכור, וכיון דלא הוי כמכור יכול שפיר להקדיש, וכן מצינו לענין איסור ריבית לחלק בין משכנתא לשכירות, ואמרינן נמי דמשכנתא עדיפא משכירות, דגבי שכירות קיי"ל דהמלוה לחבירו אסור לשכור ממנו בפחות וכמ"ש (ב"מ דס"ד) ואילו גבי משכנתא מותר בנכייתא אע"ג דהוי נמי בפחות, ותי' התוס' שם דמשכנתא דהוי כמכר משו"ה התירו חכמים לאכול בנכייתא, אבל אם השכיר לו בלא משכנתא אם ישכור בפחות הוי ריבית, וכ"כ הרא"ש שם ביתר ביאור, וא"כ גם לענין נ"ד נמי אפשר לחלק בין משכנתא לשכירות, דבמשכנתא כיון דהוי כמכור לו ודאי דאינו יכול להקדיש ולמכור, ומיושב שפיר הסתירה מההיא דערכין להך דסוגיין. ולפ"ז מיושב נמי דברי הרמב"ם הנ"ל שסתם להנהו תרי דינים כפשוטם, משום דאיהו לשיטתו דס"ל נמי דשכירות לאו ממכר הוא כלל, וכמ"ש בט"ז (חו"מ סי' שע"ג) להכי א"ש הנהו תרי פיסקי כפשוטם, במשכנתא דהוי כמכר, דייק לכתוב לכשאפדנה, ומקמי הכי לא, דא"י להקדיש דבר המכור, ובשכירות דלא הוי ממכר כלל, שפיר יכול להקדיש בכל אופן, ואין להקשות מההיא עובדא דמרי בר רחל דהוי נמי משכנתא ואפ"ה יכול היה למכור, דשאני התם דישראל מנכרי לא קנה המשכון ולא הוי כמכור וכמ"ש (פסחים דל"א) דחכמים דר"מ סברי דישראל מנכרי לא קנה משכון, ועיין בפנ"י כאן שנשאר נמי בתימה על התוס' דמדמו משכנתא דסוגיין דמיירי בישראל למשכנתא דרב מרי דב"מ דמיירי בעכומ"ז ועמ"ש בהפלאה:

והנה על כל הראשונים שטרחו ליישב הסתירה הזאת, הן המה הרא"ש והר"ן וכנ"ל, ולא ניחא להו לחלק כחלוקינו בין משכנתא למכר, דלשיטתם בפירושא דשכירות ליומא ממכר הוא אין לחלק בכך וכמו שנבאר, דהנה התוס' (ב"מ דנ"ו ע"ב) ד"ה והאי ביומי' הקשו איך אמרינן דיש אונאה לשכירות משום דשכירות ליומא ממכר הוא והא בע"ז מוכח דשכירות לא קניא, מישראל ששכר פרה, ומלא לבית דירה אמרו, ותי' דדוקא גבי אונאה דכתיב ממכר מיותר אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא ולא לכל מילי, ואכן בנמוק"י תי' דודאי לכל מילי הוי שכירות כמכר, אלא דלא הוי כמכר כ"א הנאת התשמיש ולא גוף הדבר, וא"ש ההיא דע"ז, דקאי התם לגבי אכילת תרומה שאם כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ונהי דיש לכהן בפרה קנין שכירות, אבל גוף הפרה כיון דשל ישראל הוא אסור להאכילה תרומה, וכן לענין להכניס ע"ז, כיון דביתו של ישראל הוא אף דיש לעכו"ם קנין שכירות אסור להכניס בתוכה ע"ז, אבל ודאי דהנאת התשמיש הוי כמכור, ואמנם שיטת הרא"ש הוא דשכירות הוי מכר ממש אפי' לענין גוף הדבר, דהטור (חו"מ סי' ר"ס) הביא בשם הרא"ש דשכירות ליומא ממכר הוא לענין קנייה ושלו הוא עד תום שנתו ע"ש, ויותר יש להוכיח ממ"ש הרא"ש בב"ק הטעם דמשכיר יכול להקדיש משום דסוף הקרקע לחזור ליד המשכיר, ובתשובה סי' א' ביאר יותר דהוי עי"ז כמו חצר השותפין כיון שלאחר זמן השכירות יחזור להמשכיר ולכן הוי כחצר השותפין משום שיש לשניהם חלק בו, וע"ש בב"ק שכתב במסקנא וז"ל ומתוך זה נ"ל דהקדש שחל על גוף הקרקע אעפ"י שמשכנו או השכירו יכול לאסור חלקו שיש לו כו' ע"ש, ואי נימא דס"ל להרא"ש כהנמוק"י דשכירות לא הוי כמכר כ"א לענין ההנאה ולא לגוף הדבר, למה לו לומר הטעם דיכול להקדיש הגוף משום דסופו לחזור ליד המשכיר, תיפוק לי' משום דבגוף הקרקע אין לשוכר שום קנייה, אע"כ דס"ל דגם הגוף מכור ליומא, ולהכי אי לאו טעמא דסופו לחזור לא היה יכול לאסור אפי' הגוף, ולפ"ז א"ש דהרא"ש לשיטתו א"א לחלק בין משכנתא לשכירות, דהחילוק הזה לא שייך כ"א לשיטת התוס' דס"ל דשכירות לאו ממכר הוא כלל, ואפי' לשיטת הנמוק"י דמכר הוא לענין הנאת התשמיש מ"מ אכתי לא דמי למשכונא, דמשכונא הוי הגוף כמכור עד שיסלק, אבל לשיטת הרא"ש דגם בשכירות הוי הגוף כמכור, ורק משום דסופו לחזור והוי כחצר השותפין, א"כ דמי ממש למשכנתא, דהתם נמי סוף הקרקע לחזור, ועפ"ז ניחא נמי מ"ש הטור והמחבר (יו"ד סי' רכ"א) שהשוה דין דמשכן לדין דמשכיר, והוא דלא כרמב"ם הנ"ל שחילק ביניהם, והיינו משום דגם הם לשיטתם שפסקו (בחו"מ סי' ר"ס) כהרא"ש דשכירות ממכר ממש הוא, וא"כ דמיא ממש למשכנתא, וגם בר"ן י"ל נמי דסובר כהרא"ש בזה, ומשו"ה הוכרחו לתירוצים אחרים בישוב הסתירה ממשכון לשכירות אכן על התוס' בלבד יקשה, דהם עצמם סברי דשכירות לא הוי כמכר כלל אפי' לענין הנאת התשמיש, ובמשכנתא ס"ל דהוי כעין מכר וכמ"ש (ב"מ דס"ד) ד"ה ולא ישכור, א"כ למה טרחו למצוא ישובים אחרים ולא תירצו כפשוטו, דבמשכנתא דהוי כמכר א"י להקדיש ובשכירות יכול להקדיש:

ואפשר ליישב שיטת התוס', דהנה כבר כתבתי דמעובדא דרב מרי דב"מ מוכח שאפי' במשכון יכול למכור, ויישבתי דהיינו משום דישראל מנכרי לא קנה משכון, ואמנם הא חזינן לתוס' שבכל המקומות שדברו מזה הביאו גם מעובדא דרב מארי להוכיח דבמשכנתא יכול למכור, מכלל דלא ניחא להו לחלק בזה בין נכרי לישראל, ובטעם הדבר י"ל כמ"ש ההפלאה, דהטעם דישראל מנכרי לא קנה משכון הוא משום דקנין המשכון ילפי' מהך דר' יצחק מקרא דולך תהיה צדקה, ודר' יצחק מיירי שלא בשעת הלואה, וקנין מעות ליכא דהמעות הוי הלואה כברי, ורק קנין משיכה הוא דאיכא, א"כ היינו דוקא בישראל דמשיכה קונה, אבל בנכרי דקנינו במטלטלין בכסף כדאיתא בע"ז דלישראל בחדא ולעכו"ם בחדא, וא"כ אין לו במה לקנות המשכון, ורק ר"מ לטעמי' דס"ל (קדושין מ"ח) המקדש במלוה מקודשת והוה"ד במכר, שפיר קונה בכסף ההלואה, אבל לרבנן דמלוה לא קנה, ומשיכה נמי לא קנה בנכרי במטלטלין, לא יוכל לקנות המשכון, ולפ"ז היינו דוקא משכון של מטלטלין, אבל במשכון דקרקע כעובדא דרב מרי דעיקר קנינו בשטר, אין חילוק בין ישראל לנכרי, וכיון שכן א"ש מה שלא רצו התוס' לחלק בין שכירות למשכנתא ולומר דבמשכנתא דעדיף משכירות אין מועיל המכירה, דהא יש להם הוכחה מסוגיין דמיירי נמי במשכון ואפ"ה יכול למכור, והיינו דבכל המקומות שהביאו התוס' להקושיא מערכין אהך דסוגיין, הביאו נמי מעובדא דרב מרי אע"ג דא"צ לזה לכאורה, דהא הקושיא היה שפיר בלא זה, אלא משום דבלא עובדא דרב מרי הו"א לחלק בין ההיא דערכין דמיירי בשכירות להך דהכא דמיירי במשכון, משו"ה דייקו בכ"מ לצרף לזה גם עובדא דרב מרי דמיירי נמי במשכון ואפ"ה יכול למכור, הרי דאין חילוק בזה, דוק ותשכח, ואכן כ"ז נוכל לומר רק בדעת התוס', דיסברו כטעם דהפלאה בזה שאין ישראל מנכרי קונה משכון, ושלפ"ז בקרקע אין חילוק, ושפיר מוכח מסוגיין דאין לחלק בין משכון לשכירות, אבל הרמב"ם לשיטתו א"א לפרש כטעם דהפלאה מחמת תרי טעמי, חדא דהא שיטת הרמב"ם ידוע דס"ל דישראל במשיכה, ובנכרי או בכסף או במשיכה, וכמ"ש המ"מ והכ"מ (בפ"א מזכייה ומתנה), וא"כ גם מנכרי יכול לקנות המשכון ע"י משיכה, ועוד דאפי' בכסף ההלואה נמי יכול לקנות, דאע"ג דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואה ונעשו המעות מלוה, הא הרמב"ם סובר דמלוה קונה במכר, ובע"כ דהרמב"ם סובר דטעמא דחכמים דר"מ דישראל מעכו"ם אינו קונה משכון, היינו משום דילפי מקרא דולך תהיה צדקה, וישראל מישראל דבר צדקה הוא קני, אבל משכון דנכרי דלאו בר צדקה הוא לא קני וכמ"ש הר"ח טעם זה, ולטעם זה אין חילוק בין קרקע למטלטלין, ואפי' במשכון דקרקע נמי אין קונה ישראל מנכרי, ובאמת כן מוכח כולה סוגיא דפסחים שם דאפי' בקרקע נמי לא קנה וכמ"ש הפנ"י כאן, וכיון שכן אין מוכח מההיא דב"מ כלל, דבמשכון נמי מועיל המכירה, די"ל דהתם מיירי במשכון של נכרי דלא קנה אותו כלל משו"ה מועיל המכירה, אבל במשכון דעלמא ודאי שאין יכול למכור, כיון דמשכנתא נחשב כמכר, וא"כ ל"ק כלל מההיא דערכין דמיירי בשכירות דלא נחשב כמכר לשיטת הרמב"ם, משו"ה יכול להקדיש ולמכור, אבל במשכנתא א"י למכור. וצדקו דברי שניהם, דברי התוס' דמדמו משכון לשכירות, ודברי הרמב"ם שמחלק ביניהם, דלשיטת התוס' היה להם הכרח מן הש"ס דב"מ שאין לחלק ביניהם, ומשו"ה הוכרחו בתרוצים אחרים ביישוב הסתירה מערכין לסוגיין, והרמב"ם לשיטתו אין הכרח מש"ס דב"מ, משו"ה מיישב בפשיטות וחילק בין ההיא דערכין דמיירי בשכירות להך דסוגיין דמיירי במשכנתא:

ואחרי שעלה בידינו ליישב שיטת הרמב"ם והתוס', ננסה עוד את כחנו ליישב שיטת הריב"א המובא בתוס' בערכין בישוב הסתירה הזאת, דבסוגיין דמיירי במשכון שהקדים לו המעות, ובכה"ג גם בשכירות אם הקדים לו השכירות א"י שוב להקדיש, דהוי כמי שאינו של משכיר, ובערכין מיירי שלא הקדים לו השכירות עדיין להכי יכול להקדיש ע"ש, וכבר הרעישו רבותינו גם על תי' הזה, דאיזה נ"מ יש בין הקדים לו השכירות או לא, הלא שכירות קרקע נקנה נמי בשטר וחזקה בקנין גמור, ואפ"ה יכול להקדיש, א"כ כי נתן לו גם הכסף מאי הוי, ומה מועיל קנין על קנין, ועוד דהא ודאי שלא נתן לו הדמים לשם קנין מאחר שכבר קנה השכירות כדרך כל השוכרים, אלא דהוי כמסיק בו זוזי, עיין על דבריהם ברא"ש דנדרים, והנה אם התלונה היתה רק על הריב"א בלבד החרשתי, אכן באשר שבירושלמי מפורש נמי כדבריו, דז"ל הירושלמי (פסחים פ"ד) המשכיר בית לחבירו ועמד והקדיש ה"ז מקודשת אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל אם הקדים שכרו ה"ז דר בתוכו חנם, והתוס' בערכין ובנדרים הביאו ראיה לזה גם מן התוספתא, וכן פסק הא"ז וכ"כ נמי הסמ"ג, וקשה לעשות לכל אלו כטועים בדבר התלוי בסברא, לזה נ"ל ליישב דכל הפוסקים הללו יסברו נמי כשיטת התוס' דשכירות לאו ממכר הוא כלל, או כהנמוק"י דאין ממכר כ"א להנאת התשמיש ולא לגוף החפץ, וכיון שכן מצד עצם קנין השכירות אכתי יש זכות ביד הבעלים להקדישה, דנהי דהשוכר קנה קנין גמור להנאת התשמיש, אבל הגוף הא לא קנה כלל ובודאי יכולים הבעלים להקדישו, ואיך יוכל השוכר לדור בתוכה, הא תחת בית של הקדש הוא דר, וע"כ נהנה הוא מן ההקדש, ואף דיש לו קנין ליהנות, הקנין לא יוכל לבטל איסור הקדש, ואכן כ"ז הוא דוקא כשלא הקדים לו שכרו דאין לשוכר שום תביעה ושעבוד על גוף הדבר, כ"א מצד הקנין שהשכירו ליהנות בו, אבל אם הקדים שכרו אז יש לו זולת תביעת הקנין עוד תביעה אחרת על כסף השכירות, ובעד תביעה הזאת גוף הבית משועבד לו לסלוק החוב, דאע"ג שלא עשאו אפותיקי מפורש, הא משכנתא לשכירות אפי' בסתם הוי נמי אפותיקי וכמבואר בחו"מ (סי' קי"ז), וכיון דגוף הבית נמי הוי אפותיקי ודאי דא"י שוב למכור, ואפי' להקדיש נמי אינו יכול, דע"כ לא קאמרינן בגיטין ד"מ דהקדש מפקיע משיעבוד האפותיקי, דוקא קדושת הגוף, אבל קדושת דמים הא ס"ל לרש"י דאין מפקיע, והנה הירושלמי ודאי דס"ל בזה כרש"י וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי, ולהכי לשיטתו שפיר חילק בין הקדים השכירות ללא הקדים, דבלא הקדים שאין לו כ"א קנין על ההנאה ולא בגוף הדבר שפיר יכול להקדיש, אבל בהקדים השכר, דהגוף משועבד נמי לחוב השכירות, וקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד, וכן י"ל נמי דהריב"א וא"ז סברי נמי כרש"י, ועיין בתומים ונה"מ שכתבו להדיא דאפי' במשכון סתם א"י למכרו מטעם דהוי כאפותיקי ודו"ק:

בתוד"ה קונמות קא אמרת הקשו דא"כ כל אדם יפקיע ממונו מבעל חובו ע"י קונם, לכאורה היה אפשר לתרץ, דהא הדין דקונמות מפקיע הוי דוקא לרבא דסובר בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה, וכיון שחל שעה אחת שוב לא פקע איסורו וכמ"ש התוס' בב"ק דפ"ט ע"ש, ולרבא דסובר כל מילתא דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני, א"כ כיון דפריעת בע"ח מצוה היא, לא מהני מה שמפקיע אפי' ע"י קונם, אכן באמת התוס' לשיטתייהו בתמורה, דבאיסור שבדה מלבו כו"ע סברי דמהני, וקונמות נמי דאיסור שבדה מלבו הוא מהני אפי' לרבא משו"ה שפיר הקשו, אלא דאכתי קשה מכאן על מה שחידש המהרש"ל הובא בתשובת נו"ב תנינא (חיו"ד סי' ט') דיש לחלק בין כשהדבר אינו מתייחס כ"א להבודה לכשמתייחס גם לאחרים כמו בהקדש וכיוצא, דבזה אפי' באיסור שבדה אמרינן נמי דלא מהני, א"כ אכתי בקונם שאיסורו מתייחס על זולתו לא מהני, ומאי מקשו, ואין לחלק דדוקא בהקדש שאיסורו מתייחס על כל העולם אבל הכא בע"כ לא מיירי שאוסר בקונמו על כל העולם, דפשיטא דשום אדם לא יעשה כן להיות מופרש מכל העולם וכמ"ש בגליון התוס', ובע"כ שלא אסר כ"א על הבע"ח לבד, ולא דמי להקדש דהא לפי טעמו של מהרש"ל אין לחלק בזה, דז"ל מה שנלענ"ד לחלק בין שבועה למקדיש דגבי שבועה כתבו התוס' דהוא בדה את האיסור בכה"ג לא אמרינן אי עביד לא מהני, הואיל ואיסור שבועה אינו מתייחס אלא על הנשבע ולא על שאר אדם בזה לא אמרינן אעל"מ כיון שהוא בדה את האיסור לאסור איסור על נפשו מה שהיה מותר לו אבל בהקדש כיון דמעשיו מהני בהקדישו לאסור איסור על כל העולם ונקרא שם איסור ההקדש על כל אדם וממילא שייך בי' אעל"מ, דכל שהאיסור מתייחס על זולתו לא שייך לומר שהוא בדה האיסור דהרי ע"י הקדישו של זה חל על אדם אחר איסור הקדש בע"כ שלא ברצונו וכיון דלגבי אחרים לא שייך לומר בדה האיסור שוב אין לחלק בין המקדיש לאדם אחר ע"ש, ולטעם שכתב אין סברא לחלק בין הקדש שאוסר על כל העולם, לקונם שאוסר על בע"ח לבד, כיון דס"ס ע"י קונם של זה חל איסור על אדם אחר בע"כ, לא שייך לומר בדה האיסור, וא"כ אכתי מאי מקשו התוס', ואלא שאפשר לומר שהתוס' סברי דדוקא במילתא דא"ר לא תעביד ועביד אמרינן דלא מהני, אבל במילתא דאמר רחמנא עביד הכי ולא עביד לא אמרינן דלא מהני וכמו שהאריכו האחרונים, ולפ"ז לא שייך כאן הך דין דאי עביד לא מהני ואכ"מ יותר:

בתוד"ה כגון שנדרה היא וקיים הוא כו' אבל ליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו כיון דמשעבדה לי' אין הנדר חל, כתב מהרש"א דיש לדקדק נהי דמשעבדא לי' מ"מ כיון דקיים לה אמאי אין הנדר חל, ובפשוטו י"ל דכיון דבשעה שהוציאה נדרה מפיה לא היה כח בידה לאסרה עליו, שוב אין מועיל קיומו, דהקיום הוי תו על מילי דכדי ולא על נדר וכ"מ ברשב"א, ובזה ניחא גם מה שתמה הפנ"י על התוס' דלמה הוצרכו לכך הא לעיל מסקינן דקונם מפקיע מידי שעבוד אלא דאלמוהו רבנן לשעבוד דבעל, והטעם דאלמוהו משום דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, ואי משום דמצי להפר זימנין דמטריד ושוכח להפר, אבל כשקיים לה הוא לא מצינן למימר דאלמוהו, ולפי הנ"ל ניחא כיון דבשעה שהוציאה הנדר מפיה לא היה כח בידה לאסרה עליו אין ע"ז דין קונם כלל שיכול להפקיע, ועוד בלא"ה יתורץ, דהפנ"י הבין שהקיום דהכא מיירי כשקיים לה בפירוש, אכן המפרשים הראשונים כתבו דלא מיירי הכי, אלא ששמע ולא היפר לה, ואכתי שייך בזה טעם דאלמוה לשעבודא דבעל מטעם דשמא מטריד ולא הפר וכנ"ל:

ברש"י ד"ה אם היה מכירה, שאינו רוצה לינק מאחרת, ובתוס' רי"ד הקשה על פירושו דא"כ אמאי בעי בסמוך ועד כמה ופליגי אמוראי בשיעורא, לכשנראה שאינו חפץ לינק מאשה אחרת אז נכוף אותה, ועוד ההוא דאותבוה בדרא דנשי, מה צורך בבדיקה זו נבדוק ונראה אם יונק מאשה אחרת, ואפשר לומר דבמה שאינו יונק מאשה אחרת לחוד, אין לכופה עוד, דשמא אקראי בעלמא הוא, ורק כשנבדוק שמכיר את אמו, ונדע מזה שהסבה שאינו יונק הוא מחמת שמכיר את אמו, והבדיקה שבש"ס, לא שיבדוק אם יונק מאחרת, אלא הבדיקה הוא אם מכיר את אמו, דכיון שחזינן שמכיר את אמו תלינן שהסבה הוא מחמת זה, ושפיר כייפינן אותה, משא"כ כשעדיין לא הגיע התינוק לזמן הזה שאפשר להכיר את אמו, אז אפי' כשאינו יונק מאחרת אין כופין אותה עדיין, דתלינן דאקראי בעלמא הוא, ומה שפרש"י שאינו יונק, לאו דבהכי סגי, אלא דאם אינו יונק, אז נצריך הבדיקה לידע הסבה אם מפני שמכירה הוא או מטעם אחר, ושפיר בעי עד כמה, בכמה זמן יכול התינוק להכיר את אמו, שנחשוש שמא מחמת סבה זו אינו יונק, ומר אמר עד ג' חדשים, אבל פחות מכאן א"צ לבדוק ע"ז, כי מסתמא אמרינן שאפי' אם אינו יונק, לא הוי זה מחמת שמכיר את אמו, דפחות מזמן זה א"א להכיר, אם לא כשנדע בודאי שמכירה, אבל בסתמא לא חיישינן קודם זמן זה ועיין ברא"ש:

ד"ס ע"א בגמ' דם שע"ג הככר גוררו ושבין השינים מוצצו, ופרש"י דהא ליכא דחזי לי', וקשה לכאורה הא כ"מ שאסרו משום מראית העין אפי' בחדרי חדרי אסור ונ"ל דהך כללא ליתא כ"א המקום שהחסרון שא"א לראות הוא מפני שאין שם אנשים, אבל אם היו שם אנשים היו יכולים לראות, ובכה"ג אסרינן אפי' בח"ח, דשמא יבאו פתאום אנשים ויראוהו, משא"כ כשהחסרון הוא משום שעצם הדבר הוא מוצנע וא"א להסתכל בו, אפי' כשהוא עומד בשוק במקום שיש הרבה אנשים, וכגון כאן גבי דם שבין השינים, שהדבר בעצמו הוא מוצנע, ואפי' אם יעמוד במקום אנשים א"א לראות מה שבתוך פיו, בכה"ג ליתא כלל להך כללא לאסור בח"ח, ודבר זה למדתי ממ"ש התוס' (שבת דס"ב) ד"ה והתניא וז"ל ואפי' למ"ד כ"מ שאסרו כו' אפי' בח"ח אסור הכא לא שייך למיגזר דאפי' עומד בשוק ונושאן בקומצו אין כאן מראית העין, שוב מצאתי בשעה"מ הלכות יו"ט (פ"ה ה"ד) שכ"כ בשם התוס':

והנה לפי תירוץ הזה דוקא דם שבין השינים מוצצו, אבל דם שע"ג הככר אפי' במקום שיניו נמי צריך לגוררו, ובאמת נ"ל דדם שבמקום שיניו אפי' כשהוא ע"ג הככר נמי שרי, דהיכי שיש לרואים לתלות בדבר היתר, לומר שמדם השינים הוא, בכה"ג לא אסרו משום מראית העין, דצריכין הרואים לדון אותו לכף זכות ולומר שודאי דם השינים הוא, ולא דם בהמה, וראי' ממתני' דע"ז די"א מהו לילך לשם בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור ואם היה יכול להלך בה למקום אחר מותר, ופרש"י שהרואה אומר למקום אחר הוא מהלך, הרי להדיא דבמקום שאפשר לדונו להיתר אין חוששין תו לחשדא, ויש לדחות דהתם שאני שיש ס"ס, דיחשבו שמא לעיר אחרת הוא הולך ואת"ל שילך לאותו העיר שמא לא יחוג עמהם, אבל בחד ספק אסור אפילו כשאפשר לדון להיתר, ומהתם גופא יהיה ראיה, דאלת"ה אפי' כשהדרך מיוחדת לאותו מקום נמי יהא שרי דנדון אותו להיתר שאינו הולך לחוג עמהם, אע"כ דבחד ספק אין אומרים לידון להיתר, אלא דאכתי יש ראיה דנידון להיתר אפי' בחד ספיקא ממ"ש התוס' (שבת דס"ה) לדחות הי"מ דאין הלכה כרב מדתני בחולין אין שוחטין לתוך הגומא ברה"ר ובחצר מותר, דאין זה ראיה דבחצר מותר דאף הרואה אותו אומר לנקר חצירו צריך, אבל בעלמא שאם יראה אדם הרואה יחשדנו אפי' בח"ח אסור ע"כ, הרי דבמקום שאפשר לדון אותו לזכות לא אסרינן, ומלשון הברייתא דקתני שע"ג הככר צריך לגוררו, י"ל דהיינו שלא במקום שיניו, אבל אם הדם במקום שיניו יתלו כלם שהדם מחמת חוזק הנשיכה הוא, כיון דמקומו מוכיח דשל היתר הוא, ואין להקשות ע"ז ממ"ש המחבר (יו"ד סי' ס"ו) להדיא שעל הככר אפי' במקום שיניו אסור, די"ל המחבר לשיטתו דלא ס"ל כסברת התוס', דהא פוסק (ביו"ד סי' י"ב) שאפי' בבית אסור לשחוט לתוך הגומא כ"א במקום שעושה מדרון, אבל בלא זה אסור, אבל לסברת התוס' היה אפשר להתיר בזה, אכן מדלא זכרו הפוסקים וגם משום דממתני' דע"ז מוכח דבחד ספק לא אמרינן להיתר, צ"ל דמתוס' אין ראיה, שהם לא כתבו כן כ"א להתיר בחדרי חדרים, דלענין ח"ח דהשתא ליכא מראית העין כלל, והאיסור הוא רק שמא יבוא אדם פתאום, משו"ה במקום שאפשר לדונו לכף זכות שרינן, דאמרינן אף אם בדרך רחוק יבוא אדם, ידינוהו לכ"ז, אבל היכי שהדבר הוא גלוי לכל כמו דם שע"ג הככר, לא שרינן איסור מראית העין משום טעם זה וז"פ, ועוי"ל דדוקא לחוש לחשש עב"ז שנראה ככופר, ודאי שכל שאפשר לדון לכף זכות לא חיישינן לחשדא, אבל בשארי דברים לא דיינינן להיתר, אלא דממתני' דע"ז מוכח שאפי' בחשש ע"ז לא אמרינן לידון להיתר ובע"כ צריך לחלק כמ"ש שדוקא לענין ח"ח כתבו התוס' כן, ועמ"ש בס' תפארת ישראל בע"ז שם:

תוכן העניינים

בית אהרן על כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה