בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף פח:
בתוד"ה לפניהם בסוה"ד ואיצטריך קרא דלפניהם דלענין עישוי בעינן מומחים עכ"ל. מלשונם כאן משמע להדיא דדין בעלמא בלא כפייה לא בעינן מומחין, ודוקא כשנצרך לכפייה אז בעינן מומחים, וכן כתב להדיא הב"ח (חו"מ סי' א') דלכפייה בלא דין או לדין בלא כפייה לא בעינן מומחין ע"ש, ואמנם התוס' בב"ק (דט"ו ע"א) האריכו קצת יותר וז"ל דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפייה אעפ"י שאינו דין דבעי מומחים פ"כ, הרי להדיא דלכפייה בלא דין נמי בעינן מומחים, וא"כ צריך לפרש דמ"ש כאן דלענין עישוי בעינן מומחים, היינו נמי עישוי וכפייה בלא דין, ולפי"ז יש לומר דלדין לחוד כ"ש דצריך מומחין אפילו בלא כפייה ודלא כהב"ח, ושוב ראיתי שהתומים (בסי' א') השיג על הב"ח מכח התוס' דב"ק הנ"ל, ולא רק מלשון התוס' הקשה עליו, כ"א ממקומו מוכרע דלא כהבנת הב"ח בדברי התוס', דהא כל עיקר החלוק של התוס' נובע הוא מחמת קושיתם, דלמה איצטריך קרא דלפניהם למומחים, תיפוק ליה מאלקים דכתיב בקרא, וע"ז תי' דמאלקים לא הוי ידעינן כפייה, ורק מקרא דלפניהם דכתיב גביה אשר חשים אלו כלי הדיינין, ידעינן מיניה שדוקא במידי דכפייה בעינן מומחים, ובשלמא אי נפרש דכפייה היינו בלא דין ניחא דכתיבי תרווייהו, מאלקים ילפינן דדין בעלמא בלא כפייה בעי מומחין, ומלפניהם ידעינן דכפייה בלא דין נמי בעי מומחין, משא"כ אי נימא כהבנת הב"ח דדוקא כשאיכא תרווייהו דין וכפייה בעינן מומחין, אבל לדין לחוד ולכפייה לחוד לא בעינן מומחים, א"כ אכתי יקשה למה כתיב קרא דלפניהם, ונהי דאלקים לחוד לא סגי דהוי אמינא דדין לחוד בעי מומחים, אבל לכתוב לפניהם לחוד. וקרא דאלקים למה לי, והן אמנם דזה יש ליישב, דאדרבה מכאן מוכח כהב"ח, דיש לומר דאי לא כתיב אלקים ומקרא דלפניהם לחוד הוה אמינא דכל כפייה שהוא אפילו בלא דין נמי במי מומחין, ולהכי איצטריך נמי אלקים להורות דבעינן תרווייהו, דהא האי לפניהם על האלקים דכתיבי בפרשה קאי כמ"ש התוס', ואמרינן דדוקא בדאיכא תרווייהו, דין וכפייה הוא דבעינן מומחין ולא באופן אחר וכהב"ח, אלא דאכתי יקשה על הב"ח מלשון התוס' בב"ק ובסנהדרין, דשם כתבו להדיא דלכפייה. לחוד בעינן מומחים, וא"כ בע"כ דגם מה שכתבו התוס' כאן דלענין עישוי בעינן מומחין, היינו עישוי לחוד בלא דין, וזה דלא כהב"ח:
ואמנם שוב ראיתי דגם כוונת התוס' הוא כהב"ח, דדוקא לדין דהטייה בעינן מומחין, דאי נימא כהבנת התומים, דח"ש כאן לענין עישוי, היינו כפייה בלא דין, ולכפייה לחוד הוא דבעינן מומחים מקרא דלפניהם, ומינה דקרא דאלקים, היינו דין בלי כפייה, וא"כ יהיה מוכח מן התוס' דגם כשקיבלו עליהם ההדיוטות מרצונם נמי לא מהני, כיון דאלקים היינו דין לחוד בלא כפייה, והיינו בקבלה, ואפ"ה בעינן מומחים דוקא, וכן הוכיח באמת בתומים שדעת התוס' הוא דבהדיוטות לא מהני גם קבלם, ובאמת הא דעת התוס' מפורש ומבורר דקבלה מהני בהדיוטות נמי, דכן מוכח להדיא מח"ש בסמוך בד"ה ולא לפני הדיוטות, ומדבורה דכתיב והיא שופטת את ישראל אין ראיה שאשה כשירה לדון כו' א"נ שמא קיבלו עליהם אותה משום שכינה עכ"ל, הרי לפנינו דאשה ודאי לא נסמכה והיא פסולה לדון לפי תירוץ התוס' ואפ"ה מהני קבלה, וכיון שהוכחנו דתוס' סברי דקבלה מהני בהדיוטות א"כ אי אפשר לפרש בכוונתם, דלדין לחוד בלי כפייה נמי בעינן מומחים דוקא. דהא היכי שהוא בקבלה ובלא כפייה כתבו להדיא דאפילו אשה כשירה, ובע"כ דדעת התוס' הוא כהב"ח, דדוקא לדין ולכפייה בעינן מומחין דוקא, הא לדין בלא כפייה סגי בהדיוטות, ובכדי שלא יסתרו דבריהם שכתבו בב"ק דלדין לחוד נמי בעינן מומחים, אפשר לחלק ולומר דכוונתם שם הוא כשהבעלי דינים לא באו בעצמם, אלא הדיינים שלחו לקרוא לבעלי הדינים אף שלא ערבו לדבריהם ואינם צריכים כפייה, אפ"ה אין דינם דין, דהדיוטות כמו שאין בכחם לרדות ולכפות לבעלי דינים, כן אין להם רשות לשלוח אחר בעלי דינים. וטעם האיסור הוא כמ"ש הר"ן בחדושיו לסנהדרין, דהדיוטות אסורין להשתמש בכתרן של חכמים, ולכן אע"ג דבעלי דינים אינם מסרבים לילך ואין צריך לכפותם, מ"מ אסורין הדיוטות להשתמש בכפרן של מומחים ולקרוא לבעלי דינים למשפט, וזה אסור מקרא דלפניהם, אבל היכי שהבעלי דינים יבואו מעצמם בלי קריאת הדיינים ומקבלים עליהם אה ההדיוטות שרי, ולפי"ז אין כאן שום התורה, דמ"ש בב"ק דלדין לחוב נמי בעינן מומחים. היינו לקרוא לבעלי דינים, דזה גופא הוי כמו כפייה, כיון שנוטלין כתרן של מומחים, וח"ש הב"ח דלדין לחוד לא בעינן מומחים, היינו כשהלכו בעצמם לדיינין, ולא היה בזה שום כפייה, לא כפייה בעצם, ולא שליחות לקרוא לבעלי דינים, וכיון שהבעלי דינים בעצמם באו וקיבלום עליהם פשיטא דמהני, דלא גרע מאשה, וקצת מזה ראיתי בס' מאזנים למשפט, ואנכי הרחבתי ובררתי הדברים בתופסה מרובה, ודו"ק כי בזה מיושבים כל הדקדוקים שדקדקו האחרונים:
והנה בס' שבר המשפט (סי' א') נסתפק אי מהני קבלה בהדיוטות, ותמהני מאוד למה לא הביא מהא דדבורה דמהני קבלה, אע"ג דאשה ודאי לא נסתרה ואולי יש לומר דמדבורה אין ראיה כיון שהקבלה היתה משום שכינה. כמו שסייעו התוס', ולכן דינה כמומחה:
שם במשנה מפורשת ה"ז מגורשת, ברש"י אחת כהן שיצא עליה קול פלונית נתגרשה היום כו'. ואין להקשות דלמה לא פי' שיצא עליה קול שהי' גרושה מכבר, וכהך דרב אשי בסמוך. דסיפא דמילתא ובלבד שלא יהא אמתלא דחקתו לזה, דמדמסיים בסיפא דאם היה על תנאי זו היא אמתלא. ואינה מגורשת. פי' דאין הבעל הכהן צריך לגרשה, ואי אמרינן דהקול יצא לא על בטל זה, שהוא גירשה, כ"א על בעל הראשון שנשואה היתה לו קודם שנישאת לבעל זה הכהן, א"כ כשהגט הראשון היה על תנאי ממ"נ צריכה להתגרש מבעל זה הכהן, דאם נתקיים התנאי והרי היא גרושה גמורה שאסורה לכהן, ואם לא נתקיים התנאי, והגירושין הראשונים כמו שאינם, כ"ש שתתגרש מבעל השני משום אשת איש, הן אמנם דמצינן לאשכוחי בדוחק. שלא תהא כאן חשש דאשת איש, וכגון שבעל הראשון שנתן לה הגט על תנאי מת אח"כ, והרי היא עתה אלמנה ודאית, והספק הוא אם נתקיים תנאי הגירושין, והויא גרושה נמי שאסורה לכהן, או שמא לא נתקיים התנאי ואינה כ"א אלמנה שמותרת לכהן, אבל זה נראה דוחק לרש"י לפרש כן דהיא אלמנה נמי, ולכן הוכרח לפרש דהקול וצא רק מבעל זה שהיא גירשה, אבל על שעת נשואין אין כאן ספק דודאי פנויה היתה, ואמנם הר"ן פי' בחמת דיצא הקול שהיא גרושה מכבר, ולפירושו בע"כ שנפרש דהיתה ואלמנה נמי מבעל הראשון, דאל"ה כשנפל ספק אם נתקיים התנאי צריכה גט מבעלה שני הכהן ממה נפשך ודו"ק: