בית אהרן על גיטין· הרב אהרן וואלקין
דף ו:
בגמ' שתוק הואיל ויצא הדבר בהיתר. הלשון תמוה הא ר' אלעאי דפריך ליה והלא כפר סיסאי מובלע בתחום ארץ ישראל הוא דמיקל עוד טפי וסובר שאין צריך כלל לומר בפני נכתב, וא"כ מאי בהיתר דקאמר, ונ"ל עפמ"ש התוס' ד"ה ואי עבדא אהנית משמע דבפני נכתב מועיל בא"י וכו', מסגנון דבריהם משמע דבחוץ לארץ פשוט יותר הדבר דתיהני אמירת השליח לענין שלא יהיה יוכל הבעל שוב לערער, כיון ששם היתה עיקר התקנה, והאמינוהו לשליח כבי תרי, דלא יועיל שוב ערעורו של בעל, משא"כ בא"י דשם לא היתה התקנה, אפשר שלא נתנו חכמים כח כ"כ לשליח שיהיה אמירתו חשובה כתרי סהדי, ולכן הוצרכו להוכחה וראיה מהסוגיא שאפילו בא"י נמי תועיל, ובירושלמי דסוגיין משמע להדיא דבא"י ספוקי מספקא אם מהני ע"ש, ולפי"ז אפשר לפרש דר' ישמעאל הבין שר' אילעאי במה שהוכיח דכפר סיסין הוי מא"י רצה לפלוג עמו על דין זה שהשיב ר' ישמעאל דצריך לומר בפני נכתב כדי שלא תזקק לעדים, ואי אהי תו בטל ומערער לא משגחינן ביה, ע"ז הוא דפליג וסובר שדוקא בחוץ לארץ הוי הדין כן, אבל בא"י ששם לא היתה התקנה אין מועיל אמירה דידיה לענין שלא יוכל תו הבעל לבוא ולערער, והיינו שהוכיח והלא כפר סיסאי הוא מא"י, וא"כ איך אמרת דאמירה מהני לענין שלא תזקק לעדים, והא בא"י אין מועיל זה, ושפיר השיב שתוק בני הואיל ויצא הדבר בהיתר, וגם בא"י מהני, ועיין בירושלמי הלכה ב' הביא שם המעשה הזה ומסיים מהו הואיל ויצא הדבר בהיתר, א"ר זעירא שאם בא וערער ערעורו בטל ע"ש, הרי כדבריי, וכה הבין ר' ישמעאל, אכן הש"ס לא ניחא ליה דר' אלעזר לחלוק טל ר' ישמעאל בא במה שמועיל אמירתו, אלא היה סובר דר"א מתמה על מה דמצריך כלל אמירה לכן קשיא ליה הא איהו נמי שלא תזקק לעדים קאמר, ובאמת לא מצריך, ומשני דלא סיימוה קמיה, אבל ר' ישמעאל עצמו הבין דר"א בא לחלוק עליו ע"ז שסובר דמועיל עדותו, ולהבנתו שפיר קא משיב שתוק הואיל ויצא הדבר בהיתר ודו"ק היטב:
בתוד"ה ערבתם פי' בקונטרס ערובי חצירות ואין נראה וכו' ע"ש. ונ"ל ליישב סברת רש"י, דנהי דאם לא עירב עדיין רשאי לערוב עירובי חצירות גם בספק חשיכה דהוא בין השמשות, מ"מ זה פשוט שהאזהרה לבני ביתו צריך להזכיר גם על עירובי חצירות עם חשיכה, דמי שרי לכתחלה לעבור בידים על שבות בין השמשות, כל כמה שאפשר לעשות קודם, והא דקתני ספק חשיכה מערבין עירובי חצירות, היינו אם שכח או נאנס ולא עירב, רשאי לערוב גם אז, אבל האזהרה לבני ביתו צריך להזהיר גם עירובי חצירות מבעוד יום, ולפי"ז רש"י שכתב כאן עירובי חצירות, לרבותא כתב כן, דלא מיבעי עירובי תחומין ודאי שצריך להזהיר עם חשיכה, כיון שזמנו הוא, ואם לא עירב בעת מעשה אין רשאי שוב לערוב, פשיטא שצריך להזהיר, אלא אפילו עירובי חצירות דרשאי עוד לערוב בין השמשות, אפ"ה צריך להזהיר עליה עם חשיכה, ואין להקשות דלפמ"ש שגם בעירובי חצירות דשרי בין השמשות, אפ"ה האזהרה צריכה להיות מבעוד יום, א"כ מנ"ל להש"ס בשבת שם להוכיח דעירובי תחומין אסור בין השמשות מהא דקתני עם חשיכה, דמשמע ספק חשיכה לא, הא עם חשיכה דנקיט הוא לענין האזהרה, אבל אם לא עירב אפשר שגם עירובי תחומין שרי בספק חשיכה, די"ל דאי שניהם היו מותרים בספק חשיכה, אז לא היה צריך להקדים ולהזהיר מבעוד יום. דהאזהרה כל מה דמאחרינן לה טפי עדיף, שלא יפשע ויאמר אכתי יש שהות וכמ"ש רש"י בשבת שם, ואע"ג דלכתחלה אין לעבור בידים על איסור שבות בין השמשות כנ"ל, מ"מ כיון דאם לא עירב מבעוד יום שרי לכתחלה לערוב בין השמשות, אכתי יש לחוש שמא יפשע ויאמר אכתי יש שהות, ולכן יותר טוב היה לאחר את האזהרה עד בין השמשות ממש דזה לא מיקרי אפשר כיון דחיישינן לפשיעה, ומינה הוכיחו דבע"כ שעירובי תחומין אשור בין השמשות, וא"כ הרי הוכרח להזהיר קודם בין השמשות, וג"ז אין להקשות דהא תינח בעירובי תחומין אבל עירובי חצירות אכתי יזהיר בין השמשות גופא, כיון דכל כחה דמאחרין עדיף טפי, ועיין במג"א ובט"ז (או"ח סי' ר"ם) שדחקו לתת טעם לזה, ולי נראה, דודאי להזהיר על שניהם קודם הזמן שפיר יש לחוש לפשיעה, אבל כיון שבעירובי תחומין זמנו הוא ולא יפשע לדחותה, ושדה ומדהתחיל להתעסק בעירובי תחומין, בנקל לפניו לעשות נמי עירוב חצירות, מדכבר התחיל להתעסק בענין עירוב ולכן לא חיישינן תו שמא יפשע לדחות העירוב חצירות, דיותר נח לו לעשות השתא גם העירוב חצירות מלהתחיל שוב מחדש במלאכה זאת, דהזכייה וכל הענינים יוכל לעשות לשני העירובין כאחד, וכיון שבכה"ג לא חיישינן לשמא יפשע מהדרין תו לומר דלהקדים האזהרה אפי' מעירובי חצירות עדיף, דמי שרי בידים לעבור אשבות ביהש"מ וכנ"ל ודו"ק היטב: