בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף צב.
ברש"י ד"ה לדידיה זכי לו רחמנא, בצדקה וכ"ז דלא מטי לידו לא זכי ליה כו', ומלשון זה משמע דלא מיבעי לן כ"א היכי דלא מטי לידו דפועל עוד, אבל מכי מטי לידו וזכה בו הפועל יכול ליתנו לאשתו ובניו אפי' אם משל שמים הוא אוכל, והיינו כדעת הי"א שבטור חו"מ (סי' של"ז) ומהגהות הגר"א משמע דהי"א שבטור הוא דעת רש"י דהכא. ולענ"ד קשה לומר כן דרש"י יסבור גם אליבא דאמת כן, דהא לקמן בע"ב בד"ה אלא א"א משלו הוא אוכל, ובסוף העמוד בד"ה משל שמים כתב להדיא שאינה של פועל עד שיתננה לתוך פיו. ובכדי שלא יסתרו דברי רש"י אהדדי נ"ל, דהנה כוונת הבעיא משלו או משל שמים יש לפרשו בשני פנים, א), אם הזכייה שזכתה תורה לפועל לאכול, הוא בתורת שכר על פעולתו, והיינו משלו, או בתור מתנה וגמ"ח כשארי מתנות עניים, והיינו משל שמים, אבל זה פשיטא דאפי' אי נימא דבתור צדקה הוא, יש לו הרשות לעשות בה כחפצו, וכמו שארי מתנות עניים ומתנות כהונה דהוי נמי משל שמים, ואפ"ה משזכה בהן יכול לעשות בהן מה שירצה ולתתם למי שירצה, והנ"מ הוא רק בזה, דאי נימא משלו הוא אוכל בתורת תוספת שכר יכול הפועל ליתנם אפי' קודם דמטא לידו, דא"צ לזכות בהן, וכיון שהתחיל במלאכה נקנה לו השכר והתוס', ואי בתורת צדקה הוא, קודם שיזכה בהן אין לו לפועל שום זכות בהן, אבל בדמטא לידו וזכה בהם הרי הם שלו לכל מילי כמו כל מתנות עניים, ב), אי משל שמים הוא, ולא זכתה לו תורה כ"א מה שיכנס לתוך פיו, ולא השוה זכות הפועל לזכות שארי עניים במתנותיהם שיכולין לעשות בהם כחפצם, אבל בפועל לא זכתה לו כ"א מה שיכניס לתוך פיו, דאע"ג דעיקר קפידת התורה בזה הוא לטובת הפועל, מ"מ חשה התורה שיהיה בזה נמי איזה תועלת גם לבעה"ב, ואם הפועל יאכל יזדרז במלאכתו יותר, ולהכי לא זכתה לו כ"א מה שיתן לתוך פיו ולא לתת לצורך אחר כלל. ולפי"ז א"ש דברי רש"י, דהכא לפום מאי דמפרש הש"ס דנפקא מינה לפועל שאמר תנו לאשתי ובניי, דלשון זה משמע שאומר לבעה"ב ליתן לאשתו, ולא קאמר, לפועל שירצה בעצמו לתת לאשתו, משמע מזה דסתמא דש"ס סברי השתא, דבאמת הפועל עצמו כשמטא לידו יכול ליתן גם לאשתו, ובע"כ דסברי דאפי' אי משל שמים הוא, יכול לעשות בה כחפצו, ומשום דדמיא לשארי מתנות עניים, והיינו דדייק רש"י בד"ה משל שמים, לכתוב כשאר מתנות עניים, לומר דדינו הוי כשאר מתנות, דאע"ג דבתורת מתנה הם, אפ"ה משיגיע לידם יכול הזוכה לעשות בה כחפצו, והנ"מ הוא רק בזה, דאי משלו ובתורת תוספת שכר הוי אפי' בדלא מטא לידו נמי יכול ליתן, ואי מש"ש לדידיה זכיה רחמנא, פי' דוקא בדמטא לידו ולא קודם, ושפיר דייק רש"י לפרש כאן דקודם דמטא לידו אין יכול ליתן דאה"נ לפום פירוש הש"ס דהשתא בע"כ לפרש כן, אבל בסוף הסוגיא דפשיט ממתני' דאינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים, בע"כ לומר דאי משל שמים אין לו לפועל שום זכייה קודם שיתנו לתוך פיו, ורחמנא לא זכתה לו כ"א מה שיכניס לפיו, דאי נימא דמשמטא לידו דעבד זכה בהן ושיהיה רשאי לעשות בה כחפצו, כמו שארי מתנות עניים, היה יכול שפיר האדון ליקצץ, דמשמטא לידו דעבד וזכה בהן, זכה בו רבו נמי דמה שקנה עבד קנה רבו ושל האדון הוי ואמאי אין יכול ליקצוץ, אע"כ דרחמנא לא זכתה לפועל כ"א מה שיתן לתוך פיו דבכה"ג לא קנה רבו כיון שגם העבד לא קנה כלל, וכמבואר בקדושין (דף כ"ג ע"ב) ובתוס' שם, ושפיר דייק רש"י לכתוב התם, דאפי' של פועל אינה עד שיתנה לתוך פיו, דממתני' ודאי דמוכח כן, ולפי"ז למסקנא דקיי"ל כתנא דמתני' דאינו קוצץ, ודאי דאפי' משמטא לידו אין יכול ליתן לאחר לכו"ע, דרחמנא לא זכה ליה כ"א מה שיתן לתוך פיו. ובדברינו מיושב מ"ש השלטי גבורים כאן דמ"ש משארי מתנות עניים דיכול ליתנן לאחר, ולמ"ש א"ש דהכא חשה התורה גם לתועלת בעה"ב ולא זכתה לו כ"א מה שיתן לתוך פיו בכדי שגם לבעה"ב יהיה תועלת מזה, וכמ"ש בב"י בשם המרשים. אלא דלפי"ז צ"ע למה מוקי פלוגתת המתני' וברייתא, דמ"ס משלו, ומ"ס משל שמים, ה יכול לאוקמי דכו"ע משל שמים, ומ"ס דרחמנא זכי ליה כשאר מתנות עניים דמשזכה בהן יכול ליתנן למי שירצה ולהכי ס"ל דקוצץ, ומ"ס דרחמנא לא זכי ליה כ"א מה שיתן לפיו, ומדלא מוקי הכי מכלל דאי משל שמים, אפי' אי נימא דרחמנא זכי לו לכל מילי אין יכול האדון לקצוץ, ודוקא כשמגיע לו בתורת שכר בזה אמרינן דכמו דאגרייהו של אדון כן נמי אכילתו דידיה, אבל אם האכילה הוא בתורת מתנה אין לאדון חלק בו ואין יכול לקצוץ, אלא דאין מסתבר לומר כן, דמאיזה סברא נימא שלא יקנה האדון, ויותר נראה דלא מסתבר לש"ס לומר דפליגי באופן הזיכוי שזכתה לו תורה, וניחא לאוקמי יותר דפליגי רק בזה, אי אמרי' דבמתנה הוא או תוספת שכר, ודו"ק:
בתוד"ה ואי אמרת משלו אמאי אין שומעין כו', וא"ת אלא, מאי משל שמים א"כ אמאי נקיט נזיר כו', והנה. ז"ל הרמב"ם (בפי"ב משכירות) והטור (חו"מ סי' של"ז) פועל שאמר לבעה"ב תנו לאשתי כו' אפי' נזיר שהיה עושה בענבים ואמר תנו לאשתי ובניי אין שומעין, ובסמ"ע שם סקל"ה כתב בטעם הדבר שכתבו על נזיר בלשון אפילו, דלא תימא כיון דידע בעה"ב שהוא נזיר ולא יאכל הו"ל כאילו התנה עמו שיתן לאשתו ובניו קמ"ל ע"כ, ולפי"ז לק"מ קושית התוס', דשפיר נקיט נדר לרבותא דאפי' בנזיר דידע בעה"ב שלא יאכל אפ"ה אין שומעין לו, ובודאי זהו טעם הרמב"ם והטור שכתבו דבנזיר הוי רבותא, דקושית התוס' דחקתם לזה, וסברת התוס' י"ל אמנם משום דמוסגיין מוכח לכאורה דבנזיר פשוט הוא יותר דאין שומעין לו. משום לך לך אמרי' וקנסוהו לו כמ"ש רש"י, וכמו שהקשה הש"ך שם על הרמב"ם. אכן גם מזה לא איריא, דכבר יישבו הדרישה שם לקושי' הזאת ע"ש ואכ"מ:
בגמ' מנין לפועל שאמר תנו לאשתי ובני שאין שומעין לו שנא' ואל כליך, ראיתי מקשים על הרמב"ם מכאן, דהרמב"ם (בפי"ב משכירות) כתב דמי שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים ה"ז עובר בלאו דואל כליך, והא מכאן מוכח דאפי' בכדי אכילתו נמי עובר, דאל"ה למה דחיק לאוקמי בנזיר לוקי דמיירי ביותר מכדי אכילתו. ואכן למ"ש לעיל (דף פ"ז ע"ב) דהרמב"ם רבותא נקיט, דאפי' ביותר מכדי אכילתו נמי לא עבר כ"א בואל כליך, ולא בלאו דלא תגזול אבל לא נתכוון הרמב"ם כלל לומר דדוקא ביתר מכדי אכילתו עובר, ובכדי אכילה אינו עובר, דהא בהדיא כתב שם בדין י"ג, או שאמר הריני נותן מעט מזה שנטלתי לאכול לאשתי אין שומעין לו, הרי שאפי' משיעור אכילתו אוסר הרמב"ם, אלא ודאי דהרמב"ם אשמועינן דאפי' ביותר מכדי אכילה נמי אין עובר כ"א בואל כליך לחוד ולא בלאו דלא תגזול וכמ"ש שם לעיל מילתא בטעמא ע"ש. והנה בס' מ"ה הקשה עוד על הרמב"ם שכתב דאין לוקין על לאוין אלו שאם אכל חייב לשלם, ומ"ש מהא דקיי"ל דחובל בחבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה דלוקה, אף דבשוה פרוטה ממונא משלם ולא לקי, מ"מ בהכאה בפחות משוה פרוטה לקי, וא"כ אמאי לא לקי כלל אלאוים הללו, הא משכחת מלקות בנתן לאשתו פחות משוה פרוטה דלא ניתן לתשלומין וילקה ע"ז, ואמנם לפום חורפי' לא הרגיש בשבשתא ששיבש בזה, דבלאו דחובל, דאזהרת הלאו אינו משום אזהרת ממון חבירו כ"א מחמת קפידת עצם החבלה, וממילא אפי' בחבלה שאינה שוה פרוטה נמי שייך אזהרה הזאת, דמ"מ עשה חבלה וע"ז הקפידה התורה, רק דכשיש בחבלה שוה פרוטה דאית בה נמי היזק דממון, ושתי רשעיות א"א למידן, גילתה התורה לעשות בו רשעה דממון, אבל כשאין בחבלה שו"פ דהשבה דממון אינה בפחות מפרוטה, והלאו דחבלה יש גם בזה, ואין כאן אלא רשעה אחת להכי לוקה לפחות משום החבלה, משא"כ אזהרת הלאו דואל כליך, דעיקר האזהרה הוא משום חסרון ממון חבירו, וכיון דבממון בעינן שיעור פרוטה, כמו באיסורין אחרים שיעור כזית וכדומה, א"כ כשחסר לו פחות מפרוטה דהוי פחות מכשיעור, לא קעבר כלל הלאו, וכמו בנבילה פחות מכזית, דנהי דאיסורא דאורייתא יש בכאן כמו בכל פחות מכשיעור, אבל הלאו ליכא בפחות משיעור, והגע בעצמך, גזל או אונאה בפחות מפרוטה שאין מחויב בהשבון, האם נאמר דמחויב מלקות בזה, אע"כ דטעמא הוי דבפחות מפרוטה ליכא גם הלאו כיון דהלאו הוא אזהרת ממון חבירו, על פחות מפרוטה לא קאי האזהרה, כי התורה לא תחייב אלא בדבר שבממון ופחות מפרוטה לאו ממון הוא, וכמ"ש החנוך (מצוה רכ"ט), ושפיר כתב הרמב"ם דאין לוקין כלל, דממ"נ אי יש בזה שו"פ, הוי לאו הניתן לתשלומין, ואי אין שוה פרוטה לא עבר הלאו מעיקרו, ועמ"ש לעיל (דף נ"ו ע"ב) במתני' דאלו דברים שאין להם אונאה, ודו"ק: