בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף צ.
ברש"י ד"ה תרומה ומעשר, דסתם דייש לאו תו"מ הוא כו', ולקמן בד"ה ממון גבוה פרש"י הטעם משום דלאו דישו הוא. ונ"ל הטעם מה שבתחלה לא רצה רש"י לפרש משום דלאו דישו, משום דבברייתא כולל כאחד שני הדינים, דין דפרות המרכסות, ודין דדשות בתרומה ומעשר, ומשמע דטעם איסורם שוה, ולפי פירושו עתה הוי שני הטעמים שייכים זב"ז, דטעם דפרות המרכסות הוא משום דכבר נגמר מלאכתן וזה גופא דבדבר שכבר נגמר אין עובר דרשינן מדייש, דכל דייש לא נגמר מלאכתו למעשר, דהדישה הוא שעת גמרו, וכשכבר נגמר למעשר לא הוי דומיא דדייש, והיינו ממש כעין הטעם דתרומה ומעשר דהוי נמי משום הכי דלא הוי כסתם דייש, אבל לטעם דבתרומה הוי משום לאו דישו הראוי, א"כ יהיה טעם דפרות המרכסות וטעם דתרומה ומעשר חלוקים, רק אח"כ דמחלק בין ממון גבוה לממון הדיוט בע"כ הטעם משום דישו, דאילו לטעם זה דלא הוי כסתם דייש אין לחלק בזה, דאפי' אם ממון הדיוט הוא ג"כ אין עובר דעכ"פ לאו כסתם דייש הוא, ובע"כ דהשתא לא ס"ל כטעם דלעיל, וכ"כ מהרש"א דלבסוף לא ס"ל כטעם דלעיל, ועיין מה שכתבתי בתוד"ה והדשות בארוכה מזה:
בתוד"ה והדשות, הקשו דלסברת רש"י א"כ אפי' חולין מתוקנים נמי ע"ש. ונ"ל ליישב שיטת רש"י, דודאי אין לומר דאפי' בדבר היתר יסבור רש"י דאינו עובר משום דלאו דייש הרגיל, דא"כ בסמוך דקתני בברייתא עובר ומוקי לה כר' יהודה דממון הדיוט הוא, ומאי מהני זה, והא סוף סוף לאו דייש הרגיל הוא, ודוחק גדול לומר כהמהרש"א דלפום אוקימתא הזאת חזר רש"י מסברתו דלאו דייש הרגיל, ועוד דלטעם התורה שהקפידה שלא לחסום הבהמה בדישתה, משום דחזיא ומצטערי וכדלקמן, איזה סברא הוא לפטור בדייש שאין רגיל, כיון שהדישה מצד עצמה ראוי ומותרת להבהמה, וכי בשביל שדשה כשהיא מתוקנה יהא רשאי לחסמה, והא הכא דרשינן טעמא דקרא וכמ"ש המפרשים, ולטעם התורה אין נ"מ בין דייש רגיל לאינו רגיל, אלא פשיטא דגם לרש"י הוי טעם דתרומה ומעשר, משום דדבר איסור הוא להאכיל לבהמה וכמ"ש התוס' רק שהוצרך גם לסברא דדייש הרגיל, משום דלכאורה תמוה מאוד טעם ההיתר לחסמה בתרומה ומעשר, דכיון דאסור להאכילה לבהמתו, איסורא לא זכי לה רחמנא, והא הקדש דאיסורו חמור מתרומה ואפ"ה מצרכינן לעיל קרא דרעך למעוטי הקדש, הא אי לאו קרא דרעך הו"א דגם בהקדש אסור לחסמה, ובטעם הדבר י"ל דבלאו מיעוטא הו"א שפיר דאפי' בדבר איסור אסור לחסמה, דאע"ג דאסור להאכיל לבהמתו דבר האסור כגון הקדש ותרומה, היינו להאכילה בידים אבל גבי דישה דהבהמה אוכלת מעצמה, וכי מחויב להפרישה, אתמה ע"ז, ועוד דאפשר לומר דמה שאסרה התורה להאכיל לבהמתו תרומה והקדש, היינו שלא בשעת דישה, אבל בשעת דישה דחזייה ומצערא לא אסרה התורה כלל, ובשעת דישה נדחה איסור הקדש וכמ"ש התוס' לעיל (דף פ"ז) ד"ה רעך, ועמש"ש, ויהיה הטעם איך שיהיה, עכ"פ זה ידעינן דאפי' בהקדש לא הוי שרינן לחסמה אי לאו מיעוטא דרעך, וא"כ גבי תרומה ומעשר דליכא קרא מנ"ל דרשאי לחסמה, ואמאי לא אמרינן כיון דסתמה התורה ללאו דחסימה ולא פי' מיעוטא לתרומה כמו דממעט גבי הקדש, מכלל דאפילו בתרומה אסור, לזה כתב רש"י סברתו דדייש הרגיל, פי' דמסתימת התורה אין ראיה, כיון דלאו דייש הרגיל, לא הוצרך התורה למעוטי בהדיא, דבשלמא גבי הקרש, דמצד עצם התבואה דייש הרגיל הוא, הוצרך קרא למעוטי, אבל גבי תרומה ומעשר דלאו דייש הרגיל הוא להקדימו בשבולין, לא הוצרך למעוטי, ולהכי אין ראיה מסתימת התורה לאסור בתרומה ומעשר, דודאי דנימא דכיון דדבר איסור הוא לפני הבהמה, לא זכתה לה התורה ורשאי לחסמה, והא דלא מיעטה בהדיא משום דבדייש כזה לא מיירי התורה, ומיושב קושית התוס', דא"כ אפי' חולין שאינם מתוקנים נמי, דודאי בדבר היתר לא שרינן מטעם דלאו דישו הרגיל, ורק עיקר ההיתר משום דדבר איסור לא זכה ליה, ודו"ק:
ודע דהסמ"ע (בסי' של"ז סקי"ג) כתב, דהא דכתב הרמב"ם דחיטין העומדים לעשות פת שחייבת בחלה לא הוי גמר מלאכה עד שיגיעו לחיוב חלה, היינו דוקא בחיטין דסתמו לפת ורגיל הוא לכך, משא"כ בשעורין וכוסמין וש"ש שסתמא אין רגיל לעשות ממנו פת אלא לעשות מהן משקה ולהאכילן לבהמתו לא בעינן גמר חיוב לחלה, ומשנגמרו למעשר אסור לאכול שוב, והשיג על הע"ש שהשוה שעורין לחיטין ע"ש, ובט"ו שם כתב דלפום סברת התוס' דלא איכפת לן בדייש הרגיל, ולא תליא מילתא כלל ברגיל ואינו רגיל א"ש דברי הע"ש, דאפי' בשעורין נמי דלאו רגיל לפת אפ"ה כיון דתבואה הוא בעינן שיעור של תבואה דהיינו חיוב חלה, אלא כיון דלפרש"י תליא ברגילות והיינו כדברי הסמ"ע יש להחמיר שלא יאכל הפועל במידי שאין דרך בעה"ב לעשות פת ע"ש, ולמ"ש גם לרש"י לא תליא כלל ברגילות, וגם למ"ש מהרש"א דלבסוף חזר רש"י עכ"פ לכו"ע גם לרש"י לא תליא ברגילות, ולפי"ז הדין עם הע"ש, ואין מקום להחמיר. כהסמ"ע, לפום מה שתלי הט"ז פלוגתא דסמ"ע והע"ש עם פלוגתת רש"י ותוס'. רק בעיקר מה שדמה הט"ז פלוגתתם לפלוגתת רש"י ותוס', לא אדע, דהא בדין דסמ"ע עיקר הדין תלוי ברגילות, דבאמת כיון שכבר נגמר מלאכתו למעשר לא היה רשאי שוב לאכול בשום תבואה, דדומיא דדייש בעינן שלא נגמר מלאכתו למעשר, אבל כשנגמר מלאכתו למעשר לאו דומיא דדייש הוא, אלא דאפ"ה אמרינן דבחיטין שנטחנו ונעשו מהם קמח והן ראויין מעתה לחלה, דפועל אוכל בהן עד שיוגמר חיובן לחלה, והיינו כיון דחטים טחונים לקמח, הרגילות הוא לעשות מהן פת, ולהכי בתר הרגילות אזלינן ואוכל עד שיגיע לחיוב חלה, וכיון שעיקר הדין דחיוב חלה הוא משום דבתר הרגילות אזלינן, י"ל שפיר דבשעורים וש"ש דאין עומדים לפת, שוב הדר דינו לעיקרו דמשנגמר מלאכתו למעשר, אבל בדין דהכא מאן מוכח דאזלינן בתר הרגילות כלל, והיינו דגם רש"י ותוס' ס"ל דבדין דהכא לא תליא כלל ברגילות, ורק בדין דחלה ומעשר, דהתם גלי התורה מקרא דדייש שני דינים לאכילת פועל, דדבר שרגיל למעשר לחוד תלי במעשר, ודבר שרגיל לפת שיעורו משנתחייב בחלה, הרי התורה גלה להשגיח על הרגילות, ולפי"ז בדין דסמ"ע, הצדק עם הסמ"ע לכו"ע אפי' לסברת התוס', ודו"ק:
בא"ד ונראה דטעמא משום דכתיב דישו הראוי לו ומפשר ממין גבוה הוא ותרומה נמי לישראל אסור ליתן לבהמתו כו', ומשמע לכאורה דבתרומה לא הוי טעמא משום דלאו דישו הראוי כבמעשר אלא משום דאסור להאכילה, ותמוה לפרש כן, דהא הבהמה עצמה אינה מוזהרת על האיסור, ורק הוא אסור להאכילה בידים אבל גבי דישה דהבהמה מעצמה אוכלת, אטו יהא חייב להפרישה, ועוד דהא התוס' גופא (לעיל דף פ"ז) ד"ה רעך כתבו דאי לאו רעך הו"א דנדחה איסור הקדש, וא"כ בתרומה דליכא מיעוט אמאי לא ידחה איסור תרומה. וצ"ל דכוונת התוס' דבתרומה נמי משום דלאו דישו הראוי, דכיון שאסרה תורה להאכיל לבהמה תרומה, משו"ה מיקרי זה דישו שאין ראוי לבהמה, והתורה אמרה בדישו, דישו הראוי לבהמה, דע"כ האי דישו אבהמה קאי. והנה מכאן יקשה לכאורה על מה שכתבתי לעיל בסמוך, דלהכי כתב רש"י הטעם בתרומה משום דלאו דייש הרגיל, משום דבתרומה לא כתיב מיעוטא כמו בהקדש והו"א דגם בתרומה אסור לחסמה, דאיסור דתרומה נדחה בפועל להכי הוצרך להוסיף טעם דאין דייש הרגיל, להכי לא הוצרכה התורה למעט, והא באמת גם בתרומה איכא מיעוטא, דדישו משמע הראוי לו ותרומה לאו דייש הראוי, ומפורש אמרו במעילה דדישו אתי למעט, וכמ"ש התוס' כאן, וא"כ אכתי למה הוצרך רש"י לכתוב טעם דלאו דייש הרגיל. אכן באמת רש"י לשיטתו מפרש במעילה, דלאו מדישו קא ממעט, כ"א מרעך ע"ש במתני', ואע"ג דבגמ' הביא לקרא דדישו, סובר רש"י דלאו מדישו ממעטינן, אלא משום דכולה פרשה בחולין כתיב מדיליף מרעך וכפרש"י להדיא שם ד"ה דישו. ומה שדחקו לזה, נראה פשוט דקושיית השמ"ק בסוגיין הכריחו לזה, דבשמ"ק הקשה כיון דממעטינן מדישו א"כ למה לי קרא דרעך למעוטי הקדש, תיפוק ליה דלאו דישו הראוי, ועוד דאיך נמעט מעשר מדישו שלו ולא של גבוה, הא דישו אבהמה קאי, להכי סובר רש"י דבאמת דישו לא אתא למעט שום דבר ואפי' בבהמה נמי, דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא, ועיקר המעוט הוא מרעך, ובתרומה לא מצרכינן כלל למעוטי כיון דלאו דייש הרגיל, וא"כ אדרבה יהיה מכאן ראיה נכונה למ"ש לעיל. ואפ"ה לשי' התוס' דס"ל דמדישו ממעטינן, י"ל נמי קושית השמ"ק, דאי לאו קרא דרעך, מדישו לא הוי ממעטינן של גבוה משום דדישו אשור קא ולא אבהמה, רק השתא דילפינן מרעך אסמכינן נמי אקרא דדישו, וניחא לש"ס להביא קרא דדישו דמיירי בשור גופא. היוצא ממ"ש דלשיטת רש"י בכל דישה האסורה צריך מיעוטא להתיר החסימה וכמו בהקדש, אבל בלא מיעוטא אמרי' דאיסורא זכי רחמנא, לבד בתרומה דל"צ למעוטי כיון דלאו דייש הרגיל, ולתוס' גם בתרומה ומעשר איכא מיעוטא דדישו והאי לאו דישו הראוי. ואכתי צ"ע לרש"י ממ"ש לקמן (דף צ"ב) גבי נטע רבעי איסורא לא זכי ואע"ג דהתם ליכא מעוטי והוי דייש הרגיל, אכן מצאתי בשמ"ק שכתב דבאמת גם גבי נטע רבעי ממועט מקרא, ועמ"ש לעיל (דף פ"ז) בתוד"ה רעך:
ברש"י ד"ה ממון גבוה, ולא קרינא בי' בדישו, וא"ל הא כתבתי לעיל דרש"י ס"ל דדישו לא אתא לשום מיעוט, ואפי' בבהמה, דלא תדוש בחסימה אמר רחמנא, וא"כ היכי ממעטינן מיניה מעשר, וי"ל דה"נ לאו מדישו ממועט אלא משום דכולה פרשה בחולין הוי מקרא דרעך, ממילא ממועט גמי מעשר דלא הוי של רעך אלא של גבוה, ולא תהא לשון רש"י עדיף מלשון הש"ס עצמו במעילה דקאמר התם להדיא, דישו ולא של הקדש, ואפ"ה כתב רש"י שם דלאו מדישו ממועט אלא מקרא דרעך ואסמכיה רק אקרא דדישו משום דניחא לו להביא קרא דמיירי בשור גופא, ואכן זה לא שייך כ"א במעשר דממון גבוה הוא ואתמעט מרעך, אבל בתרומה דודאי ממון כהן הוא לכל חילי וכמ"ש בתרומות פ"ו, דהגונב התרומה משלם כפל, ואילו גבי מעשר פטור מכפל משום דלאו רעהו, אין למעטו מרעך, ורק מיעוטא דתרומה לרש"י משום דאיסורא לא זכי ליה רחמנא, או אפשר דמ"ש רש"י לא קרינא ביה דישו, לאו מדישו ממעט, אלא כוונתו נמי כדלעיל, כיון דסתם דייש לאו במעשר משתעי, א"כ היינו לאו דישו הרגיל וכ"כ בס' מ"ה, ודו"ק:
בא"ד וגבי תרומה מיתוקמא שהיתה פרה של ישראל, והוא דלא כתוס' ד"ה והדשות דלדידהו אפי' בשל כהן אסור להאכילה תרומה, והמפרשים הקשו דלפרש"י דבפרת כהן עובר, א"כ אמאי הוצרך לתרץ בגדולי תרומה, לוקמי כאן בפרת כהן וכאן בפרת ישראל, וי"ל דבפרת כהן לא הוצרך כלל לאשמועינן, כיון דאין איסור באכילתה, מאיזה טעם נפטרנה, אבל כי מוקי בגדולי תרומה דאיסורא דרבנן איכא והו"א דאינו עובר, אשמועי' רבותא דגם בזה עובר, אע"ג דמדרבנן אסורה מ"מ לא העמידו דבריהם במקום לא תחסום דמה"ת, ואכן בעיקר הדבר שכתב רש"י דמיתוקמא בפרת ישראל דוקא, אינו מובן דהא בתו"כ (פ' אמור) איתא להדיא דאפי' פרת כהן אסורה לאכול תרומה משום הפסד, ודוקא כרשינים שרי וכמ"ש התוס', א"כ אפי' בפרת כהן מיתוקמא:
ברש"י ד"ה הא בעי חומה כו', והיכי אתי לאו דלא תחסום ודחי לאו דלא תוכל, מכאן ראיה נמי דאיסורא לא זכי ליה רחמנא, ואע"ג דמיעוטא לא כתיב הכא כמו בהקדש, הכא לא צריך למעט כיון דלאו דייש הרגיל הוא וכפרש"י לעיל וכמ"ש לעיל בכוונת רש"י, ומיושב קושית התוס' ד"ה כאן במעשר, אלא דהתוס' לשיטתם דהשיגו לעיל על רש"י, ואכן למש"ש מבואר, ועמ"ש שם: