אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף פז:

דף פה.

בגמ' הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור איצטריך דקרא למישרי פועל כו', ופרש"י פלוגתא הוא בפ' הגוזל ומאכיל, והתוס' השיגו ע"ז דהתם פליגי רק בהפקעת הלואה אבל גזילה ממש חודו כו"ע דאסור ע"ש. וליישב דעת רש"י נראה, דאי נימא כהבנת התוס' דאיסורא דואל כליך מיירי באופן שהוא גזל גמור, וכגון שלאחר שאכל די שבעו ירצה הפועל ליקח גם לכליו להביא לביתו, א"כ יש לשאול דלמה לן קרא דואל כליך, תיפוק ליה מלא תגזול, וכאשר שאל באמת כן החנוך (מצוה תקע"ז) ע"ש, ודוחק לומר כיון דפועל הוא הו"א דשרי, דאטו בשביל שעובד אצלו יקח כל הכרם, ובלא קראי הו"א נמי מסברא דלא התירה התורה כ"א אכילת די שבעו, וכיוצא בזה יקשה על מה דאמרי' דבכרם של עכו"ם מותר לתת גם לתוך כליו ואי נימא דהיינו לאחר שכבר אכל די שבעו, וא"כ יוכל ליקח גם כי הכרם, וזה לא מסתבר כלל, וג"ז אין לומר דקרא אתי לאשרו. לעבור בל"ת יתירא דואל כליך, הא ברמב"ם שלא נזכר כל מל"ת דלא תגזול, ועמ"ש הסמ"ע (בסי' של"ו סקל"ח). ולכן נ"נ דבאמת היכי שכבר אכל כדי שביעה ואח"כ רוצה בם ליקח לביתו:

מעט, ע"ז לא אתי קרא דואל כליך, כיון שזהו גזל ממש, ולא איצטריך קרא גבי פועל לאסור, דהתורה לא התירה לפועל כ"א לאכול כדי שביעה, ולאחר שאכל כדי שביעתו הרי היא כשאר אדם בעלמא, ואסור לו ליטול עוד, ואם נטל הוי גזל ממש, רק איסורא דואל כליך אתא למקום שאינו רוצה ליטול יותר מכשיעור רק שאותו השיעור הצריך לאכילתו, רוצה הוא להביאו לביתו, או ליתן לאשתו ובניו, דהו"א כיון דבעצמו מותר לו לאכול, יכו להביא גם לביתו ולאכול שם את חלקו, או גם ליתן לאשתו ובניה, ע"ז אתא קרא לאסור, דדוקא בשעת עשיית המלאכה הוא דשרי ולא להביא לביתו, וכן איתא (לקמן דף צ"ב) פועל שאמר תנו לבניי אין שומעין שנאמר ואל כליך לא תתן, הרי להדיא דקרא זה מיירי בכה"ג שרוצה ליתן חלקו לבניו, ולפמ"ש דאיסורא דואל כליך לא מיירי בגזל ממש, א"כ יקשה להיפוך, דמאי קאמר הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור צריך קרא למישרי, והא הך מ"ד לא אסר אלא גזל ממש, אבל דבר שלא הוי גזל ממש וכגון בהפקעת הלואתו שרי בעכו"ם, והכא נמי דלא הוי גזל ממש ודומה להפקעת הלואה, למה צריך קרא למישרי, ולכן הוכרח רש"י לפרש, דהך פלוגתא הוא בפ' הגוזל ומאכיל, דשם פליגי נמי בהפקעת הלואה, ומאן דאסר אפי' בהפקעת הלואה נמי אוסר, ולהכי הוצרך קרא למישרי, ולא מצי לפרש דהך פלוגתא הוי בגזל ממש, דלדידהו בהפקעת הלואה שאין גזל ממש שרי וא"כ למה הוצרך קרא הכא למישרי, כיון שגם כאן לא מיירי בגזל ממש, וא"ש דברי רש"י:

והיה מקום בזה ליישב קושית הלח"מ (בפי"ב משכירות) עמ"ש הרמב"ם אין הפועלים אוכלים משל הקדש שנאמר בכרם רעך, והקשה הא למ"ד דגזל עכו"ם אסור מבואר הכא דדרשינן רעך ולא עכו"ם, דבעכו"ם מותר לתת גם לתוך כליו, וא"כ הרמב"ם שפסק (בפ"א מגזילה) דגזל עכו"ם אסור מה"ת, אתא רעך למעוטי עכו"ם, ולמה כתב הרמב"ם דרעך למעוטי הקדש אתא ע"ש, ולמ"ש דהאיסור דהכא לאו גזל ממש אתי שפיר, דהא בלא"ה כבר הקשו על הרמב"ם (פ"א מגזילה) שכתב דאסור לגזול ולעשוק את העכו"ם, הא בקרא לא תעשוק רעך כתיב, ומשמע ולא לעכו"ם, ועוד הא הפקעת הלואה מותר, ועשק היינו הפקעת הלואתו, וכתב הכ"מ דהרמב"ם יסבור כדעת רש"י דהפקעת הלואה מותר מן התורה, והכא רק איסורא בעלמא קאמר ולהכי לא הזכיר שעובר בל"ת, ורק איסורא מדרבנן הוא, אבל מה"ת שרי במקום שאין גזל גמור ע"ש, ולפי"ז לא מצי הרמב"ם לאוקמי דרעך למעוטי עכו"ם אתא, פי' דבשל עכו"ם מותר לתת לתוך כליו, כיון דקרא דואל כליך לא מיירי בגזל ממש, ובדבר שאין גזל ממש שרי אפי' במקום שלא הוי פועל, דהא הפקעת הלואה שרי כיון דלא הוי גזל ממש, וא"כ פועל מיבעי, ולא הוצרך קרא למישרי גבי פועל, ובע"כ קרא למעוטי משם הקרש, ודו"ק:

ואמנם בעיקר הדבר שכתבתי דאיסורא דואל כליך, היינו כשירצה ליקח לביתו שיעור אכילתו, או לתת לאחר במקומו, אבל אם לקח יותר מכדי אכילתו הרי הוא עובר בלא תגזול ולא צריך קרא להכי, לא משמע כן ברמב"ם, דז"ל הרמב"ם שם, וכן אם הוליך בידו לביתו או שלקח יתר על אכילתו עובר בל"ת שנא' ואל כליך לא תתן ע"כ, הרי דגם ביותר מכדי אכילתו אין עובר כ"א משום ואל כליך, ונהי דאכתי נוכל לפרש, שאם אכל כדי שביעתו ואח"כ הולך ליקח עוד יותר מעט בכדי להביא לביתו, דכיון דבשעת הלקיחה הני באיסור הוי גזל ממש, והכא מיירי שלקח לכתחילה כדי שיעור יתר מאכילתו בפעם אחת, באשר שסבור היה שכל זה צריך הוא לאכילתו, ואח"כ נותר מעט, ואותו המותר רוצה ליקח לתוך ביתו וכיון דהלקיחה היה בהיתר, שסבור היה שכל כך צריך הוא לאכילתו, אין עובר בלא תגזול, דגזל ממש לא הוי כ"א כשהלקיחה היה באיסור לשם גזל כעין ויגזול את החנית וכמ"ש ברמב"ם גופא (בפ"א מגזילה), והיינו דדייק הרמב"ם בלשונו לכתוב, שלקח יתר מכדי אכילתו, ולא כתב שאחר שאכל כשיעור לקח עוד מעט, משום דבאופן כזה, דלקיחה היתה באיסור, אסור משום גזל ממש ועובר בלא תגזול, ולא הוצרך לאשמועינן הכא ביחוד גבי פועל, ומה דאשמועי' גבי פועל היינו אפי' אם מתחלה כשלקח לצורך אכילתו, לא צמצם שיעורו ולקח יתר מעט, דלא תגזול לא שייך הכא כיון דהלקיחה בהיתר היתה, ואפ"ה אסור משום ואל כליך, כן היה אפשר לדחוק, אלא שבמנ"ח ראיתי דמפרש דלרמב"ם ליכא לא תגזול בכל אופן ע"ש:

והנה אפי' אם נאמר שדוחק לפרש כן, אלא דאיסור דואל כליך הוא בכל אופן אפי' כשלקח יתר מכדי אכילתו, אפ"ה יש ליישב דברי הרמב"ם ורש"י בדרך שכתבתי, דבאמת יש להבין, למה לא יעבור בלאו דגזל במקום שהתורה לא זכתה לו, והסמ"ע (בסי' של"ז) כתב באמת דעובר בלא תגזול, וצ"ל כמ"ש המנ"ח (מצוה תקע"ז) בשם התוס' דביצה (דף י"ב), דכל שיש היתר בפירוש כגון גבי אוכל נפש ביו"ט והתורה אסרה לגבוה מלכם ולא לגבוה, אינו עובר בלאו כ"א בעשה, דלא אמרי' בכה"ג אהדריה קרא לאותו איסור כיון דהתורה התירה בפירוש, וא"כ ה"נ דגבי פועל התירה התורה מפורש גזל מואכלת וגו', וכמ"ש התוס' בסוגיין בד"ה רעך, א"כ מה דאסרה תורה היינו ואל כליך, אינו רק לאו זה, ולא אהדרה קרא לאיסורא קמא ללאו דגזל ע"ש, ועכ"פ גם לפי תרוצו אין כאן איסור גזל ממש, רק איסורא דואל כליך, וא"כ הרמב"ם דס"ל דבמקום שאין גזל ממש מותר בשל עכו"ם אפי' שלא בפועל, כ"ש פועל דשרי בשל עכו"ם היכי שאין גזל ממש, וע"כ קרא דרעך למעוטי הקדש אתא. וגם בדעת רש"י י"ל כן שגם הוא סובר כהרמב"ם, דאין כאן כ"א איסורא דואל כליך ולא גזל ממש, דלא אהדרה קרא לאיסורא קמא, ולהכי לא מצי לפרש דפלוגתא שמביא כאן, היינו פלוגתא דלקמן דמיירי בגזל גמור, דא"כ יקשה דמאי קאמר הניחא למ"ד גזל עכו"ם אסור אתא קרא למישרי, ואמאי צריך יקרא גם לדידיה, הא איהו לא אסר כ"א גזל ממש, אבל בהפקעת הלואה דקליש איסורא מותר, וה"נ גבי פועל כיון דקליש גביה איסור גזל הוי לדידיה כהפקעת הלואה וקרא למה לי, והוכרח לפרש דהפלוגתא הוא בהגוזל ומאכיל, דמאן דאוסר אפי' בהפקעת הלואה אוסר אע"ג דקליש איסורו, ושפיר איצטריך קרא למישרי גבי פועל, ודו"ק:

בתוד"ה רעך ולא הקדש כו', והקשו דלמה לי קרא דרעך הא כבר מוכח מדישו שלך ולא של הקדש ופועל ילפינן מבהמה ע"ש, קושיתם הוא רק לפום מה שכתבו מקודם דסלקא דעתך כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו ה"נ הו"א דשרי בשל הקדש, דלפי"ז מיעוטא דרעך למעוטי אכילת הקדש גמור אתא, וע"ז שפיר הקשו דל"ל קרא, תיפוק ליה מקרא דדישו גבי בהמה. אכן לולי דבריהם הקודמים אין מקום לקושיתם, דהראשונים הקשו ל"ל קרא למיסרי' להקדש והלא יש בו מעילה מה"ת, ותירצו דקרא אתא שלא נימא דהגזבר מחויב לפדות קצת מן הענבים כדי שיאכל הפועל, או כגון שהתנה שלא יחול עליו הקדש אלא בדמיו, וכההיא שאמרו בונין בחול ואח"כ מקדישין, עיין על דבריהם בשמ"ק, ולפי"ז אין מקום לקושית התוספות, דמקרא דדישו לא ידעינן כ"א דאסור לאכול הקדש ממש, דהא התם בבהמה מיירי ובבהמה לא שייך איסור מעילה, וקרא דרעך אשמועי' שאפי' בהתנה שלא יחול ההקדש אלא בדמיו נמי אסור לאכול, ולפי"ז צ"ל דמה דילפינן התם מקרא דדישו, היינו רק אבהמה, אבל בפועלים לא צריכין קרא להכי כיון דבלאו קרא פשיטא דאסור לאכול בשל הקדש, והתוס' שכתבו הכא דקרא דדישו קאי נמי אפועלים היינו לשיטתם בכאן, דהו"א דכמו נדחה איסור גזל, נדחה נמי איסור הקדש, אבל באמת דבריהם דחוקים, דמה ראיה הוא איסורא מממונא, דכמו דממונא נדחה ה"נ איסורא, הא בכ"מ מחלקינן בין איסור לממון, וראיה ברורה לדברינו דעל דבר האיסור לא צריך קרא למעוטי, ממ"ש לקמן (דף צ"ב) דאם שכרו לעשות בנטע רבעי אינו אוכל ואם לא הודיעו הבעה"ב פודה ומאכילן, דמיחזי כמקח טעות, אבל מה"ת אין אוכל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא, הרי להדיא דדבר איסור לא זכי ליה רחמנא, ובלא קרא ידעינן דאסור, דהא בנטע רבעי ליכא קרא להכי ואפ"ה אסור, ואי כסברת התוס', דקרא איצטריך שלא נימא דכי היכי דשרי איסור גזל שרי גמי איסור אחר, א"כ בנטע רבעי דליכא קרא מנ"ל דאיסורא לא זכי ליה רחמנא, אע"ג כמ"ש דדבר פשוט הוא דאיסורא לא זכי ליה רחמנא, ולא ילפינן כלל מגזל דממונא הוא, והנה בשמ"ק (לקמן דצ"ב) הקשה, דכיון דאיסורא לא זכי ליה, א"כ למה לי רעך למעוטי הקדש ע"ש, ופלא הוא, הא השמ"ק עצמו כתב כאן דרעך למעוטי שהגזבר לא יוצרך לפדות קצת, או כגון שהתנה מתחלה שלא יחול ההקדש וכנ"ל, ועמ"ש לקמן (ד"צ ע"א) בתוד"ה והדשות:

בתוד"ה שבעך ולא אכילה גסה כו' ולא הוי דרשינן ואכלת ולא מוצץ ע"ש, ואין זה מוכרח, דבטעמא דאכלת ולא מוצץ, מבואר בראשונים תרי טעמי, חדא כיון שאינו אוכל הקליפות אלא מוצץ היין וזורק את הקליפה מכלל דאינו תאב לזה ואוכלם אכילה גסה, שנית שאפי' כשהוא תאב להם אסרה עליו תורה משום שלא יפסיד יותר מן הענבים לבעל הכרם, וע"כ צוה התורה שיאכל גם הקליפה, ולפי"ז שפיר י"ל דאפי' אי לא כתיב כ"א ואכלת לחוד הוי ילפינן מיניה ולא מוצץ, והוי מפרשינן מטעם הראשון, משום דהוי אכילה גסה, וממילא הוי ידעינן נמי דאסור לאכול אכילה גסה, דהא טעמא דמוצץ משום הכי הוא, והשתא דכתיב שבעך לאכילה גסה, מפרשינן טעמא דמוצץ משום הפסד, ועכ"פ טעמא דמוצץ לאו גזה"כ הוא, אלא טעמא רבה יש בזה, ודלא כמ"ש קצת המפרשים, דאע"ג דבכ"מ שתיה הוי בכלל אכילה, הכא הוי גזה"כ דלא הוי בכלל אכילה, וזה אינו דאפי' הוי בכלל אכילה נמי אסור בכה"ג שמפסיד הרבה ע"י שיזרוק הקליפות וכנ"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה