בינת מקרא· רבי מנשה בן־פורת מאילייא
הקדמה
אמר הכותב. זה קרוב לשנתים ימים שיעדתי להביא על הדפוס ליקוטי חידושי, ובעונותי נתעכב ע"י כמה סיבות וגלגולים, והוכרחתי להיות מתון בדבר בכדי שיצא הדבר יותר מתוקן לפי קט שכלי. וכעת ת"ל אני פנוי מכל טרדא אך עסוק בענין סידור חיבורי. ומחמת שעל כרחו יתארך עוד איזה משך עד שיהיה נעתק ומוגה מחברים המקשיבים לקולי שלא יהיה בו יתור ונלעג לשון ולשנא דמשתמע לתרי אפי, אמרתי בתוך כך אדפיס ענין קצר ונצרך מאוד לכל מתחיל לקרוא בספר תורת ה' להרגיל עצמו בזה, והוא פתח עינים לכמה פירושי פסוקים ע"פ עומק פשוטם.
וזה הוא ענין החיבור – לבאר ערכי וסידור פסקי הטעמים וחיבוריהן. כדאמרינן במגילה ((ג ע"א)) ובנדרים ((לז ע"ב)): וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא ((נחמיה ח ח)) – אלו פסקי הטעמים.
והנה אף שקשה עלי מאוד להעלות על ספר ולדבר מטעותֵי ומגנות בני אדם שנבראו בצלם, ושמתי לנגד עיני תמיד המשנה "אמר רבי יהודא בן בתירא אלמד בו? אמר לו, אם לקיים דברי חכמים, הין" ((משנה נגעים ט ג)). וגם מרגלא תמיד בפומי הפסוק חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ ((ירמיהו ד כב)), ואמרתי דקאי על מי שסותר תמיד דברי שכנגדו ואינו יודע לבנות רק לסתור. וגדרתי בעדי שלא להזכיר בחיבורי מטעות מי שקדמני רק לכתוב דרך שקלא וטריא קושיה ותירוץ והבוחר יבחר. ואי"ה בחיבורי כשאדבר על ענין מדות ודעות לתועלת ההנהגה אאריך בזה, איך להתנהג בתיקון איזה ענין כשיצטרך הדבר לסתור דעת שכנגדו, איך להזהר שלא יהיה ח"ו קלקולו יתר על תיקונו.
עכ"ז בזה הענין שהוא עיקר גדול נצרך מאוד, ונשכח זה כמה מחמת דמיון כוזב, שהוא כולל וגורם כמה טעותים ומכשולים בכל הענינים, אמרתי עֵת לַעֲשׂוֹת וגו', והתרתי לי קצת לכתוב הגרמא בניזקין לכמה טעותים, ושומר נפשו ירחק מהם.
הנה ידוע ופשוט בתחלת העיון, שפסקי הטעמים כל עיקר הכוונה בהם לתת סימנים להפסק הענינים וחיבוריהם. ומחמת שרבו הפרטים והחילוקים שבין ההפסקים בין רב למעט כפי שאבאר לקמן, הוצרכו לכמה חלקי סימנים, ולא ישמשו שני מלכים בכתר אחד, רק כ"א הוא מדרגה זה למעלה מזה. ואם ימצאו שנים שוים בהפסקם, הוא מחמת שינוי התנועות במלה, שאם יש רֻבי תנועות במלה אחת, צריך להפסיק קצת בניגון במלה ההוא באיזה תנועה שבו, בכדי שלא יובלע שום תנועה. וזה פשוט למי שירצה לפקוח עיניו קצת אף פתיחה כל דהוא. רק מחמת ההרגל בבני אדם שכל אחד רוצה לעלות איזה מדריגה למעלה מערכו, ע"כ כ"א רואה להשתדל ולהאמין שיש בכל דבר סוד נסתר, ויקטן בעיניו פשוטי הדברים, שאין בהם לפי דעתו שום חריפות. וכאשר שמעתי איזה מתעקשים כנגדי בזה, על שאני משתדל בענין נסתר גבוה כזה, לבקש דרך הפשוט. וידוע הגמרא: "אמר רב כהנא כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה הש"ס, ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו" ((שבת סג א)). וזה פתח להשתדל לפרש כל פסוק ע"פ עומק פשוטו, והדרשה תדרש. ושמעתי מפה קדוש הגאון החסיד נ"ע מהר"ר אלי' מווילנא זללה"ה, שהרבה להסביר טעותֵי הסוברים שהדרש יפרש פשט הכתוב. והביא לדוגמא מה שדרשו בגמרא על הפסוק דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה ((משלי יב כה)) – "חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר יסיחנה לאחרים" ((סנהדרין ק ב)). והנה אמרו על 'ימין' שהוא 'שמאל', שהשי"ן של יַשְׁחֶנָּה היא שי"ן ימנית. רק הפירוש הפשוט הוא, יַשְׁחֶנָּה – שהדאגה תשוח את הלב מלשון השתחויה, וסיפא דקרא מוכיח – וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה, שקאי ג"כ על הלב, שישמח את הלב. אלא שהוקשה לרז"ל, שהיה לו לכתוב תַּשְׁחֶנָּה שדאגה לשון נקבה כשמה. ואף שידוע לשון הראב"ע "כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו", עכ"ז הם דרשו על כל קוץ טעם לשבח. והוסיף עוד אומץ שאף במשנה יש פשט ודרש והביא דוגמא לזה, והאיר עיני בזה לתרץ כמה משניות כמו שיבא אי"ה בליקוטי חידושי. וכן בנידון דידן, אף שידוע לכל שטעמי המקרא סודן נשגב מאוד וסדר מדרגתן טנת"א רומזים לד' עולמות אבי"ע, וטעמים הוא נגד עולם אצילות ושם ע"ב, עכ"ז צריך להשתדל להבין פשוטי הדברים. הארכתי מה שיש בו די לעורר הלבבות לשום לב לפשוטי הדברים בכל הענינים ויתעוררו רבים ותרבה הדעת. וידוע לכל שבכל מקום הפשט הוא יסוד והעיקר שעליו תסובנה כל הדרשות והסודות, ואף בהם צריך להתקרב הכל לדרך הפשט.
והנה קצת קדמני בזה המדקדק ר' זלמן הענא בשערי זמרה הגדול והקטן שחיבר. אך לא השלים כמה פרטים מחמת שהקדים שרבו מאוד חלקיהם ופארותיהן עד אין חקר. והרבה לחלקן על מלכים ושרים ופקידים ומשרתים, ובאיזה פסוקים שנראה סותרים לכללו דרוש דרש בהם איזה דרש בכדי שיהיה מסכים להכלל. וידוע שהטעמים נוסדו על עומק פשט המקרא לא על שום דרש כלל וכלל. וגם באיזה דברים אני מחולק עמו אשר אזכיר בקיצור איזו מהם. גם מהטעמים שבספרי אמ"ת לא דיבר בהם כלל. ע"כ אבאר בקיצור ובלשון קל שיובן לכל, שיהיה נכלל בזה כל פרטי' וחלקי'. ולא אשים להם שמות רק 'מפסיקים' ו'מחברים', שהוא קרא למחברים 'משרתים' ע"פ דרכו שקרא למפסיקים הקטנים 'שרים' ו'פקידים'. ועכ"ז אפריון נמטייה במה שהתחיל בזה לפרש רובן ככולן בדרך האמת והנכון, במה שנלאו בזה מחברים שלפניו להבין מהם אף אפס קצהו, ומקום הניחו לו להתגדר בו. ובזה אשים קנצי למילין ואתחיל בע"ה בגוף החיבור.