אור ברסלב
בינת אדם שער השמחה

בינת אדם· רבי אברהם דאנציג

שער השמחה

שער רנה וישועה

סימן א

א השייך לשער הזה תמצא בחלק ראשון בקונטרס מצבת משה

ב שאלה בט"ז בכסליו תקס"ד שנפלו בתי חצרי בעו"ה ונהרגו ל"א נפשות והח"ק חפרו ופקחו הגלים עד שמצאו כל הרוגים אך איזו גופים נמצאו איברים איברים וחתיכה חתיכה והנה כשפנו המרתף שבחצרי ומצאו בו איזה הרוגים חזרו להשליך האבנים והאפר לתוך המרתף עד שמצאו מספר הנפשות שהיו ידועים שהיו שם בבתים אך יש לחוש שמא נשאר במרתף עוד עצמות וחתי' בשר ודם ובתמוז תקפ"ד התחלתי לפנות החצר לבנותו ונמצאו עצמות שאמרו הרופאי' הבקיאי' שהם עצמות אדם וגם נמצא לחי אחד עם השיניים תחובים בו וחצי גלגולת והנה החצר היה כמין גאם מזרח ודרום ובצד דרום היה מרתף ועליו בית ועליה והמתים נפלו לתוך המרתף וכעת אני בונה בתי החצר רק צד המזרחי וצד הדרום ישאר לחצר ואמנם חצי המרתף יהיה תחת הבית שאבנה אי"ה וזה החצי אני מפנה עד קרקע בתולה וצויתי להיהודי' המפנים בשיחזרו להשליך הצרורות העפר לחצי מרתף זה לסתום אותו ישגיחו שלא יחזרו להשליך לתוכו איזה עצם אך ראיתי שלא השגיחו ככל הצורך ולפנו' חצי המרתף הב' שכעת יהיה חצר הוא הוצאה גדולה באופן שאין חשש בכל החצר רק מאמת חצי המרתף הזה שהרעפים שעל הבתים יהיה מאהיל על חצי המרתף הנשאר בלא פנוי אם מותר לכהנים ליכנס לבתי החצר והספיקו' הנופלי' לכנוס בו א' מחמת כמה רביעיו' דם שנבלע בקרקע ב' מחמת רקב ג' שמא יש רובע עצמות וכל א' מאלו ג' ספיקו' מטמאין באהל ד' אף אם לא נחוש לזה שמא יש עצם כשעור' ולא גרע מבית הפרס:

ג תשובה מחמת ס' רביעית דם אי' להדיא בנדה ס"ב דם שנבלע בבית הבית טמא וא"ל טהור ולא פליגי הא בכלים דמעיקרא הא בכלים דלבסוף וכ"פ ברמב"ם בפ"ד מהל' ט"מ ועוד דלאחר שנבלע אין לו אלא דין רקב ועיין בנדה כ"ז ע"ב גרש"י ותוס' שם ד"ה למעוטי הרוג וברמב"ם פ"ג הל' ח' כ' הכ"מ דלרמב"ם רקב מדם טהור לגמרי ובאמת מרש"י ותוס' והרב לא משמע הכי ודינו כרקב:

ד ולכן ב' מחמת רקב בין מבשר או מדם אי' להדיא בנזיר נ"א מת שחסר אין לו רקב וכ"פ הרמב"ש בפ"ג הל' ד' ואמנם ס' ג' מחמת רובע עצמות צ"ע גדול. והנה תחילה צריכין אנו לידע הא דאמרינן בכ"מ בית הפרס דרבנן וקי"ל באהלות פ' י"ח ג' בית הפרס הן השדה שנחרש בו קבר ושדה שאבד בה קבר כו' וכתב הר"ש שם. מ"ג דשדה שאבד בה קבר ברה"י דאורייתא הוי כבקעה בימות הגשמים דקיי"ל כחכמים ני"ו דטהרות דמטמא אפילו בס' ביאה דהוי ס"ס וכן פי' הרמב"ם בפ"ב מה"ל אה"ט ומשמע ודאי דהוי ספק דאורייתא וכן הדעת נוטה דכיון דאיתחזק שנאבד בו קבר הוי ס' דאורייתא דדוקא בנחרש בו קבר הוי ס' דרבנן כמו שכתבו תוספת במ"ק ה' ע"ב ד"ה מנפח דמסתמא לא הגיע המחרישה עד המת ואוקי אחזקת טהרה וכדמחלק שם הש"ס להדיא בין נחרש לנאבד ולפ"ז נידון דידן הוי כשדה שנאבד בי קבר והוי ס' דאורייתא שמא יש כאן רובע עצמות ומטמא אפילו באהל ואמנם י"ל דהוי ס"ס שמא אין כאן רבע ואת"ל יש כאן רבע שמא אינו מאדם אחד ושמא אינו תחת האהל רק הוא בחלק המרתף שאינו תחת הגג וכעין זה כתב הר"ש פ' י"ז מאהלות משנה ג' והביאה הרב שם אך י"ל דדוקא התם שחרש משדה שנאבד דכיון דחרש אין כאן אלא טומאה דרבנן כמ"ש בשם תוס' מ"ק אבל הכא שיש ס' דאורייתא וקי"ל דס"ס ברה"י טמא כדאיתא בטהרות פ"ו וכ"פ הרמב"ם פ"א מהלכות אה"ט ובפסחים י' ובב"ב ל"ה ע"ב משמע בתוס' דאע"ג דבכל התורה ס"ס מותר ואפילו מדרבנן אבל לענין טומאה לרבנן דר"א בבקעה דקי"ל כותיה טמא מדאורייתא ע"ש ואמנם מדברי הראב"ד בפ"ע מהלכות טומאת מת הלכה י"ב מוכח להדיא דס"ל דאפילו בטומאת ס"ס אינו אלא מדרבנן וכ"מ בב"ב שם בתוס' לדעת רש"י ורשב"ה ועיין בחי' רשב"א בב"ב ד' נ"ה שמיישב מתני' דכל שאתה יכול להרבות ס"ס ברה"י טמא לדעת רש"י ורשב"ם ובודאי זה בזה תליא דאי ס"ס טמא מדאורייתא א"כ כי אזהר רחמנא לכהנים אטומאה בודאי גם אס"ס אזהרו אבל אי נימא דאינו אלא מדרבנן מצינו כמה דברים שהתירו לכהן בברכות י"ט משום כבוד הבריות ובערובין מ"ז ללמוד תורה ולישא אשה ועיין בתוס' פסחים צ"ב ע"ב ובט"ז י"ג בתוס' ד"ה ללמוד מה שכתבו בשם השאלתות ומשמע שם דכל מצוה מותר בלא ניפוח ובתשובת רשב"א סימן פ"ג ששאלוהו על קבר שנמצא בשכונת ישראל ולא נודע מי הוא אם נאמר דהוי ס' טומאה בר"ה והשיב וז"ל כל כה"ג ס' טהור ואפילו ברה"י שלא אמרו רה"י ורה"ר אלא בדאיתחזק איסורא כגון ט' צפרדעים ושרץ ונגע באחד מהם וא"י באיזהו א"נ ברגלים לדבר וא"נ אע"ג דלא אתחזק והוא דל"ל כל דפריש כו' ע"ש וגם התוס' בסוטה כ' בד"ה ר"ה משמע דמספקא להו אם גמרינן משוטה היכא דלא אתחזק איסורא והר"ן בחי' ריש נדה כתב בפשיטות דלא ילפינן מסוטה אלא כשנותן הטומאה הוא בודאי כמו הבועל והספק הוא רק על האשה אם קבלה הטומאה ונ"ל שזה ג"כ דעת הרמב"ם ובזה יתיישב כמה הלכות וז"ל פ' ט"ז מהל' אה"ט מפני מה טיהרו חכמים ס' טומאה ברה"ר שהרי הצביר עושין פסח בטומאה כו' אם טומאה ודאי נדחית ק"ו לספק שאיסור כל הספיקות מדבריהן כמו שביארנו ומפני מה החמירו בס' רה"י שהרי סוטה כו'. עכ"ל ודבריו צ"ע:

ה כמו שהקשה בתשו' מהרי"ט ח"ב סימן א' דלמה נתן טעם לכל הספיקות מדבריהם והלא יליף מק"ו ואדרבה מכאן ק' על הך כללא דאי ס"ד דכל הספיקות מדבריהם ל"ל לאתויי מפסח ועוד דהא מסוטה גמרי' ונ"ל לפי מה שכתבתי בשער רוב וחזקה סימן ט"ו דהרמב"ם ס"ל כדעת רשב"א דבכל איסורין היכא דאיתרע חזקה לא מוקמינן אחזקה והנה תוס' כ' בדוקא לטמא ברה"י גמרי' מסוט' אבל לטהר בר"הר לא אצטריך כלל למילף דמוקמי גברא אחזקה ואמנם לרמב"ם דלא מוקמי אחזקה בכ"א ואף דס"ל דכניסה אינו אלא מדרבנן וא"כ ה"ה בטומאה בר"הר אע"ג דמדאורייתא טהור כדין כל ספיקות ולא מטעם חזקה דהא חזקה לא מהני לשיטתו ואעפ"כ אסור מדרבנן א"כ ק' למה טיהרו חכמי' לגמרי ס' טימא' בר"הר אף דמדאוריי' טהור בכל איסורין שבתורה מ"מ מדרבנן יהיה טמא וע"ז כ' מפני מה טיהרו חכמים וכ' הטעם דכיון דמצינו דפסח בא בטומאה ולא גזרו בו חכמים ק"ו לס' טומאה דחכמים השוו מדתם ולא דילפי' מפסח כמו שהקשה מהרי"ט דמה לפסח שהותרה בו טומאה ודאית אלא דבן זומא באמת לא יליף לטהר בר"הר ס' מפסח אלא טעמא יהיב למה לא החמירו בו עכ"פ מדרבנן ואמר דכיון דאפי' טומאה וודאי נדחית כ"ש דלא שייך שיחמירו חכמים בספק ולכן מסיים הרמב"ם שכל הס' אינו אלא מדבריהם ואע"ג דבשאר איסורין גזרו בטומאה לא גזרו אבל אם היו כל ס' איסורין איסור דאורייתא ה"נ בטומאה היה טמא דמפסח לא ילפי' כקו' מהרי"ט:

ו והנה צ"ע שהרי בהל' זו כ' הרמב"ם להדי' דס' טומאה בר"הי טמא דילפי' מסוטה ומשמע שהוא מדאורייתא ובפ"ט מהל' טו"מ כ' בור שמטילין לתוכו נפלים המאהיל עליו טמא דין תורה אע"פי שחולדה מצוי' אין ס' מוציא מידי ודאי' אבל אם הפילה שם נפל וא"י אם הפילה דבר הטמא הואיל וחולדה מצוי' שם הרי ספיקו טהור דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ס' ה"ה של דבריהן ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אינו אלא מד"ס עכ"ל ומדכ' הואיל וחולדה מצוי טהור ע"כ מיירי בר"הי דאי בר"הר אע"פי שאינו מצוי שם חולדה כיון דס' אם הפילה נפל הוי ס' בר"הר וא"כ קשה מאי דמסיק דבר ידוע כו' ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאה ודאית והא ס' בר"הי טמא מדאורייתא אבל לפי הנ"ל א"ש דס"ל לרמב"ם דלא ילפינן מסוטה אלא כשיש כאן טומאה ודאית ואין ס' אלא על המקבל הטומאה וא"כ אין כאן טומאה מדאורייתא אלא מד"ס ואף דבשאר טומאה דרבנן היכא דאיכא ס"ס עכ"פ תולין וכמש"כ הרמב"ם פ' י"ג מהל' אה"ט הלכ' י"ב אבל על ס"ס אין שורפין אלא תולין ושם הל' י"ג ואין שורפין על ב' ספיקות אלא תולין ע"ש הכא כיון דהוי ס' הרגיל טהור וכמש"כ תוספת בפסחים ט' ע"ב:

ז ולפ"ז אין כאן בחצר זה ס' דאורייתא שהרי אין כאן טומאה וודאית ויש כאן ס"ס וכדמשמע מראב"ד שהבאתי ואע"ג דבפ' י"ח מהל' אה"ט כ' כל שאתה יכול להרבות ס"ס בר"הי טמא ומוכח התם דאפי' אין כאן טומאה ודאית צ"ל דאינו אלא תולין כמש"כ דעל ש"ס אין שורפין עליו תרומה לעולם וכ"כ תוס' בשבת ובנדה ל"ג בהדיא וא"כ משמע כיון דאין שורפין מוכח דכל ס"ס אינו אלא מדרבנן דכיון דאפי' בס' א' מן הדין ראוי לטהר ואעפ"כ גזירת הכתוב לטמא החמירו נמי חכמים אפי' בס"ס ולכן השיגו הראב"ד כיון דעכ"פ ס' דאורייתא לחומרא עכ"פ מדרבנן כמש"כ מהרי"ט דזה כונת הראב"ד ואינו סותר דבריו למה שכת' בהלכות כלאים ונ"ל דזהו מה דמסיים דהל"ל משום ס"ס ר"ל כיון דהוא ס"ס בלא"ה אינו אלא מדרבנן ואף דבס"ס תולין כיון שיש כאן ס' הרגיל טהור ולא היה לו לרמב"ם צורך לכתוב כיון דהוי דרבנן דאפי' אי הוי ס' א' דאורייתא עכ"פ ס"ס וודאי אינו אלא מדרבנן. וא"ל כיון דמצאו בו איזה עצמות אדם הרי הוחזק שיש כאן טומאה ז"א כמ"שכ המ"א בא"ח סימן תס"ד ותס"ז כדעת הט"ז בשם רש"ל דדוקא בתולעים דמיני' קא רבי אמרי' דאתחזק בג' אבל בדבר דאתי מעלמא ל"א הכי והח"י בסי' פמ"ז מייתי ראי' מדאמרינן ג' שכונת קברות אע"ג דלא מיני' קא רבי ע"ש ותמוה דאדרבה משם מוכח איפכא דדוקא אם מצאן כדרך הנקברין אבל בלא"ה לא וכדאי' שם במתני' שרגלים לדבר ועכ"פ אין ראיה משם וכונת רש"ל דבדבר דלאו מיני' קא רבי א"כ אוקי הדבר על חזקתו ואמרי' שאין כאן יותר משנמצא משא"כ בדבר דמיני' קא רבי דאין כאן חזקת היתר:

ח והנה לפ"ז עכ"פ יצא לנו דבמקום שיש ס"ס וס' הרגיל טהור לגמרי אפילו מדרבנן וא"כ ה"נ אין חשש כלל בחצי המרתף שהבית יעמוד עליו שיש לחוש אף כשפנו כל העפר וכברו אותו במכב' כדרך הבנאים ואף שיש בכברה נקבים גדולים ואף צרורות נתערב בעפר מ"מ כיון שהמפנים היו יהודים והזהרתי אותם וגליתי או אם הטעם והוכחתי אותם באם שלא ישגיחו היטיב אזי יהיה העון תלוי בהם ואף שראיתי איזה פעמים שלא עשו כאשר ציויתי להם להניח העפר בידים בכלים שזורקים מהם למרתף מ"מ קרוב לודאי עכ"פ השגיחו שלא יהיה שם עצם רק שנתעצלו ליקח בידיהם ועכ"פ הוי ס' הרגיל ס"ס כמו שכתבתי ולכן אין לחוש על חצי מרתף זה:

ט ואמנם עדיין יש לחוש לעצם כשעירה אך כאשר יעשו עליה מקרשים כרגיל בכל הבתים וא"כ אין לחוש דהא אינו מטמא באוהל ואינו מטמא אלא בהיסט ובאהלות פ' י"ח מ"ה אי' דהסט לא מקרי אלא באבנים שכחן רע ובזבים פ' ה' מ"ג כ' הרא"ש והר"ב וז"ל אבל אם אין המת זז ממקומו שאין כאן היסט טהור וכ"כ התוי"ט שם בשם הרמב"ם וז"ל אמנם כשהאדם נישא ע"ג המת ולא יהיה מאהיל שיש ביניהם מחיצה מאהלות אז לא יטמא אלא עם היסט ועיין ברמב"ם פ"א מהל' טוה"מ הלכה י' (ודברי הכ"מ שם לא זכיתי להבינם על בוריים) ולפ"ז אין לחוש ג"כ אם לקחו מאותו עפר שכברו וערבי עם סיד שבנו החומה דאף דמטמא במגע מ"מ הא טחין עליו סיד בענין שמכסים כל החומה וא"א שיהיה שם עצם כשעורה כידוע לבקיאי במלאכת הבנין:

י ודע דהא דאמרי' ס"ט ברה"י דוקא בדליכא ג' אבל אי איכא ג' הוי כר"הר וכ"כ הרמב"ם פ' ט"ז מהל' אה"ט וכ"כ הר"ש בטהרות פ' ו' מ"ו להדיא ודוקא ג' אנשים אבל נשים כ' המל"מ שם בשם הרשב"א דאפילו מאה נחשבים כחד אבל בתוספות סוטה כ"ב ד"ה ובר"ה לא משמע הכי ומוכח שם בתוספות דאין חילוק:

יא והנה לטהר כל החצר בענין שלא יהיה בו חשש טומאה נ"ל לעשות ע"ג המרתף רצפה של קרשים ויהיה חלל טפח בינו להמרתף וא"כ חוצץ ומצד א' יהיה פתוח כמ"שכ תוז' בברכות כ"א וכ"ב ועיין בפ' י"ב מהלכות ט"מ הלכה ו' ונ"ל דמ"שכ הרמב"ם ארונית של עץ ל"ד עץ אלא אפילו בארון של אבן דינו הכי שהרי הוציא זה ממעשה דראב"צ שאמר מדלגין וס"ל דיש חילוק בין ארון לקבר וכ"מ להדיא בסמ"ג בעשין סמן רל"א שכתב משם הרמב"ם שדין ארונות חלוק מדין קבר דאע"ג דבקבר אם יש טפח חלול מטמא אבל בארון שיש בו חלול טפח אינו מטמא באהל ולשון הסמ"ג צ"ע קצת ונ"ל דס"ל לראב"ד דהרמב"ם סובר דוקא של עץ ודוקא כשהוא עומד ע"פ השדה וע"ז הגיה דז"א דמעשה דראב"צ היה בארונית של אבן והיו מונחים בקבר ואפ"ה היו מדלגין דדוקא בפחות מטפח הוי כגופו של מת והכהן מוזהר עליו אבל בחלל טפח דינו כקבר ואין הכהן מיזהר עליו לפי שאין הנזיר מגלח עליו אבל באמת הרמב"ם אין מחלק בין עץ לאבן ובין העומד ע"פ השדה או שמונח בקבר אלא כיון שיש בארון חלל טפח אעפ"י שמונח בקבר דינו כאלו עומד מגולה על השדה ועיין בתוי"ט פ"ו דב"ב מ"ח ד"ה ודומן אבל להרמב"ם מוכח להדיא כמו שכתבתי ולפ"ז לא היה לדקדק לכתוב ארון של עץ דהוא הדין של אבן והכ"מ שם לא הבין כן ודבריו צריך עיון ואי"ה כשנרצה לטהר החצר נעיין עוד בזה כי כתבתי זה לפום רהיטא:

סימן ב

נשאלתי בענין ההרוגים שנמצא בגדיהם מלאים דם שנבלע בתוכם וגם דם בעין אם צריכין לקבור כל הבגדים אפילו מה שאינם מלובשים בהם ואת"ל שאינם צריכים קבורה איך יעשו שיהיו מותרים לכהנים לכנוס באהל שהם שם וזה תשובתי. בי"ד סמן שס"ד מבואר שקוברין ההרוגים בלבושיהם ובודאי אין זה מצד הדין דלא מצינו לזה שורש בפוסקים דעץ שנתלה ואבן שנרגם דטעונין קבורה הוא כדי שלא יאמרו זה האבן שנרגם בו פלוני ולא עדיף מדם חטאת שניתז על הבגד דסגי בכיבוס וראיה מדתנן בגד שארג בו שער נזיר כו' וכן שצבעו בערלה כתב בסוף תמורה ואלו הן הנקברין ולא לשתמיט בשום דוכתא דלא תני דם המת שניתז על הבגד א"ו דסגי בכיבוס כדאמרינן בסוף תמורה בצפרתא לשלפינהו ומשני היכא דאפשר לשלפינהו ש"ד וה"נ יכול להוציא הדם ע"י כיבוס כדאמרי' בנדה ס"ב נבלעה בכסות אם מתכבסת ויוצא רביעית דם טמאה וא"ל טהורה וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהלכו' ט"מ ואף דבגמרא מוקי לה דוקא בדם תבוסה דרב' היינו דוקא לר"ל אבל לר"י דקי"ל כוותיה דכל בלוע טהור אפילו טומאה דאורייתא מוקי לה אפילו בדם דאורייתא וכמש"כ תוס' שם ד"ה מקולי וכ"כ מהלכו' וכ"כ הר"ש בפ"ג דאהלות ולכן לא מחלק הרמב"ם וכמו שכתב בפ' י"ד מהלכו' כלים ואף אם נאמר דקי"ל חזותא מלתא כבר כתבו תוספות בנדה ובב"ק ק"א וכ"כ הרא"ש דלר"י כיון דלא ניחא ליה לכ"ע לאו מילתא ואף אם יכול לצאת ע"י צפין מ"מ כיון שאינו יכול לצאת ע"י סתם כיבוס מקרי בלוע וטהו' כמו שכתבו תוס' בב"ק ד"ה וא"ל טהורה ע"ש ולכן יכבסו הבגדים כיבוס יפה שלא ישאר בו שום אדמומית במים שלא נחוש לשמא נשאר רביעי' דם ואף אם ישאר רושם הכת' בבגד אינו מזיק ומותר לכהן ללבשם ולכנוס באהל עם הבגדים אחר הכיבוס והמים שנתכבסו הבגדים ישפכו לגומא בב"הק וה' ירפא שבר עמו:

סימן ג

א שאלה חציצת דלת או חלון שאינו יכול לעמוד בלא ציר ברזל שיש בו או שאר דבר של ברזל שהוא לצורך הקרקע אם חוצץ בפני הטומאה לענין טומאת כהן:

ב תשובה דבר זה כבר כ' הט"ז בי"ד סי' שע"א ס"ק ג' ז' והש"ך שם ס"ק ב' כ' מ' פ"א דאהלות סריגים שבחלונות חוצצין פירוש שהיה חלון בין ב' בתים והטומאה בא' מהם והיו עצים דקין או טסי ברזל בסירוג שבין החלון ע"ש והנה מה שכ' או טסי ברזל לא נדע מנ"ל אך מצאתי כן שכן פירש"י בחולין קכ"ה ע"ב ד"ה חבילי מטה כו' ע"ש בנק"הכ שהאריך לסתור דברי הט"ז אלא מה שכתב שהרמב"ם לא כתב אלא לפי שהאדם הוא שחצץ ולא הזכיר כלי ובאמת המעיין ברמב"ם שם שכתב טעם זה אם סמכו אדם בפנים או בחוץ בלא מפתה ואח"כ כ' בפי' שהאדם והכלים אינן חוצצין וא"כ משמע במ"ז אך המדקדק ברמב"ם בפירוש המשנה כ' במפתח אשר בו וא"כ משמע שהוא מחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע ולכן הוצרך ליתן טעם מפני שהאדם חוצץ אבל (בחיבורן לא כ' אלא סתם במפתח ומשמע דמיירי בסתם מפתח שאינו מחובר לדלת ולכן נתן טעם לפי שהכלים אינן חוצצין וכן הר"ש והרא"ש כ' סתם במפתח:

ג ונ"ל דהא דסריגין חוצצין עד שיהיה בניקב א' פ"ט לא שייך בחלונות שלנו שנעשו לאורה ובהדיא כ' הרמב"ם בפ' י"ד מהל' ט"מ הל' ד' דשיעורו בפונדיון ע"ש

ד מה אשיב לה' אשר מעודי עד היום הזה כל טוב גמלני. שוש אשיש בה' כי הלבישני בגדי ישע ומעיל צדקה יעטני. וכמו שחבורי חיי אדם נתקבל ונתפשט בכל הקהילות זיכני. כן לגור באהלו עולמים גם בחיבור זה חכמת אדם יחנני. ולהרבות גבולי בבנים וב"ב יראי ה' ונפלאות מתורתו יראני. ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני. כן תעזרני לעלות לאה"ק ומלך ביופיו תחזינה עיני. אכי"ר

תוכן העניינים

בינת אדם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה