אור ברסלב

בינה לעתים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבי יהונתן אייבשיץ

פרק ב

פרק א

הלכה א

אפרוח שנולד ביו"ט אסור מפני שהוא מוקצה ועגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה מותר מפני שהוא מוכן על גבי אמו, ואלו שחט אמו היה זה שבמעיה מותר ביו"ט אע"פ שלא נולד. הנה מהרש"ל ביש"ש תמה בזה דלמה פוסקים נגד לישנא בתרא דר' יוחנן חולק ארב, כיון דתניא כוותיה דר"י א"כ הלכה כר"י ובמלתא דרבנן פשיטא דהלכה כדברי המיקל, ונראה דס"ל להרי"ף והרמב"ם דהא דשמואל ור"י מתירין באפרוח שנולד ביו"ט הואיל ומתיר עצמו בשחיטה וודאי דהאי סברא אינו מועיל כלל להתיר איסור מוקצה, דא"כ בהמה העומדת לגדל וולדות יהיה מותרת ביו"ט וכן מדבריות דקיימ"ל דאין שוחטין מדבריות, אלא דהם אזלי לשיטתייהו דלית להו איסור מוקצה כלל, רק דבאפרוח היה ס"ד לאסור אפי' לר' שמעון דהוי כמו מיא בעיבא דהוי נולד ואסור דיוצא מגדר דומם לגדר חי, ולזה קאמר שפיר הואיל ומתיר עצמו לשחיטה וא"כ האי שינוי למעליותא הוא דע"י כך הוא נולד לו היתר שחיטה, ואין זה כלל בגדר הנולד דהא ע"י זה הוא נגרם לו היתר שחיטה, אבל למאן דאית ליה מוקצה אין זה כלל מספיק להתירו.
ואסתייעא לן הך מילתא מתלמוד דבני מערבא דתניא התם עגל שנולד ביו"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, בעי ר' זעירא ומעתה אף מדבריות יהיה מתיר עצמו בשחיטה וצבי תהיה מותרת וכו' והודה ר"ז ואמר עגל מאתמול היה גומר ברם בייתות בו ביום נולדה בו ביום נגמרה, הרצון דעגל אינו אסור רק משום נולד, ולכך מסייע היתר כדי להתיר את עצמו בשחיטה, משא"כ בייתות בו ביום נגמרה וכו' ר"ל דהא מאתמול לא היה דעתו כלל לשוחטו, והרי ביו"ט הוא דעלה בדעתו לשוחטו וא"כ בו ביום נגמרה, וא"כ הרי כאן איסור מוקצה ולא מהני האי סברא הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה, ומעתה אנן דקיימ"ל כרב נחמן דביו"ט סתם לן תנא כר' יהודה דאית ליה מוקצה וא"כ אינו מועיל כלל היתר שחיטה ולכך פסקו שפיר באפרוח דאסור כרב.
ונסתייע לן עוד מהא דתניא כוותיה דר' יוחנן עגל שנולד ביו"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו, אפרוח שנולד ביו"ט מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, וקשה א"כ למה לי הטעם דעגל מותר משום דמוכן אגב אמו, ולפי מש"כ ניחא דקמשמע לן דוקא אם אין האם מוקצה לר"ש הוא דמותר אבל אם היא מוקצה אף לר"ש כגון אם היא מדבריות ובייתות הרועים באפר דאפי' לר"ש אית ליה מוקצה בזה כמבואר בשלהי דשבת, עגל אסורה דאין מוכן לבין השמשות אגב אמו והטעם דמתיר את עצמו בשחיטה אינו מועיל כלל לגבי מוקצה, משא"כ אפרוח אין בו איסור מוקצה כלל לר"ש, והאי ברייתא ר"ש היא.
והנה למאי דקיימ"ל שבת ויו"ט שני קדושות הן ומטעם מוקצה מותר ביו"ט אחר שבת, זולת דעת רבינו יחיאל הובא בטור דעת האוסרים משום דשבת הוא מכין ליו"ט ומדברי הט"ז משמע אף למאן דאוסר אפרוח משום מוקצה, ביו"ט אחר שבת ונולדה בשבת אסורה מטעם הכנה נראה דמחמת מוקצה מותר דשני קדושות הן, והנה הב"י ומהרש"ל בים של שלמה נתקשו בזה דא"כ למה לי הטעם מוקצה כלל באפרוח נימא גזירה משום יו"ט אחר שבת והרב מהרש"א בחידושיו [בתוס' דף ד' ד"ה אלא בהכנה דרבה וכו'] נמשך ג"כ לשיטת ב"י ומהרש"ל עיין שם וצ"ל דס"ל דגזרינן יו"ט דעלמא ונולדה ביה אטו יו"ט אחר שבת ונולדה בשבת אמנם לדעת אחרונים [סוף סי' תקי"ג] אין זה גזירה כלל דבין לידת שבת ללידת יו"ט לא יטעו אינשי [עיי"ש שתירצו בזה נכונה], ואפשר לומר כי ראיה דלהון הוא מדברי הרא"ש שכתב גבי עגל ולא שייך הכא טעם הכנה כלל וכו' עיי"ש ויש להבין דמה בקש הרא"ש בזה ונכנס בגדר הדוחק, ולחלק בין הכנת ביצה להכנת עגל דלמא באמת נולדה בשבת אסורה ביו"ט כמ"ש המ"מ וג"כ דעת הרבה פוסקים האוסרים אותה, אלא ודאי דכוונת הרא"ש הוא א"כ איך קתני בברייתא ועגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואמאי אי ס"ד דבעגל שייך הכנה דרבה א"כ עגל שנולד ביו"ט יהיה אסור לשחוט ביו"ט דעלמא משום גזירה אטו יו"ט אחר שבת, וא"כ הוא הדבר אשר אמרנו דגזרינן יו"ט דעלמא ונולדה ביה אטו יו"ט אחר שבת ונולדה בשבת, אך זהו אינו מספיק לבטל דבריהם הבנויים ע"פ השכל וסברא ישרה, ויותר טוב לדחוק בדברי הרא"ש ולפרש דס"ל הרא"ש דאי ס"ד נולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריו משום הכנה א"כ אדמפלגי רב ור' יוחנן בביצה הנולדה בשבת אי מותרת ביו"ט לפלוגי בעגל דהוי רבותא טפי לרב דקיימ"ל כוותיה דאפי' עגל שאם נולד ביו"ט מותרת מ"מ אם נולדה בשבת אסורה ביו"ט שלאחריו משום הכנה ובעגל ליכא למטעי ולומר דטעמא דרב הוא משום קדושה אחת, משא"כ בביצה, אלא ודאי דבאמת מותר והיינו מטעם שכתב הרא"ש עיי"ש וק"ל.

עגל שנולד ביו"ט אם היתה אמו עומדת לאכילה. עיין במ"מ שהבין דברי רבינו דאין כוונתו הוא לשלול בנולדה מן הטריפה, דזה מוכן אגב אמו לכלבים, רק כוונתו למעט אם האם עומדת לגדל ולדות עיי"ש, ולולא דמסתפינא הייתי אומר דאף בנולדה מן הטריפה היא אסורה, דהיא קשה איך היתה מוכן אגב אמו לכלבים הא אסור לשחוט אותה ביו"ט דקיימ"ל כר' יוסי [הגלילי] דס"ל לכם ולא לכלבים, וא"כ אסור לשחוט טריפה לצורך כלבים, ועיי' בתוס' [דף ו' ע"ב ד"ה השתא וכו'], ורמב"ן בספר מלחמות ביצה ושבת בהאי שמעתתא דלכם ולא לכלבים דהקשו איך הוכיחו מאם לא היתה נבילה מערב שבת וכו' דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הא לא הוי מוכן לאדם כלל דבין השמשות לא מצי שחיט לה שמא הוא שבת, ולפי תירוץ הרמב"ן ניחא דס"ל בשביל מניעת השחיטה מחמת איסור לא קרוי איסור מוקצה, דאריה הוא דרביע עלה ועיי"ש שהאריך בזה וכ"כ הר"ן על הך קושיא אלא מעתה שבת דעלמא תשתרי, אך לדעת התוס' שהביא דריב"ם גורס בשביל זה אם לא היתה נבילה מערב יו"ט עיי"ש ועיין בתוס' דשבת ובחולין דף י"ד, ולפי מה דקיימ"ל באו"ח סי' תק"ה דבשבת אפי' בהמה עומדת לאכילה וחולב בהמה לתוך אוכלין אסור וזהו דלא כהרמב"ן והר"ן הנ"ל, א"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת, אחר כתבי זה מצאתי בהראב"ד בתומת ישרים בהשגתו על הרז"ה שהרגיש בזה הקושיא, וצ"ל דוודאי הא דמקשה וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה דלמא באמת עגל שנולד מן הטריפה אסור, אלא ודאי דברייתא היא וכן מצאתי בירושלמי פ"ג במתני' בכור שנפל לבור וכו' תני עגל בכור שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר, ומעתה שפיר משני הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים די"ל האי ברייתא ר' עקיבא היא דס"ל (ביצה כ"א) דאף נפש בהמה במשמע, ומותר לשחוט את הטריפה לצורך כלבים, וא"כ לדידן דקיי"ל כר"י ואסור לשחוט טריפה לצורך כלבים ולית ליה מוכן אגב אמו לכלבים, וא"כ בנולדה מן הטריפה אסור ביו"ט, ולכך כתב הרמב"ם סתם אם היתה האם עומדת לאכילה וצ"ע.
ובהכי ניחא נמי הא דלא פריך וכי מה בין זה לעגל שנולד מן ספק טריפה, וזה יכול לברר ואין זה מן המוכן לא לאדם ולא לכלבים וכמו שאכתוב לקמן בשם מהרש"א, וא"כ לא יוכל להשיב הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים, ולפמ"ש ניחא דמברייתא הנ"ל הוא דפריך ושם נאמר טריפה דוקא ולא ספק.
ובהך דינא אם עומדת לגדל וולדות לשיטת הרמב"ם דאוסר מוקצה ביו"ט אסור נמי הא, אבל לשיטת ר"ת דאוסר נולד ומתיר מוקצה דעת הים של שלמה להתיר דבע"ח אינו בגדר הנולד ומסייע לדבריו מדברי הרא"ש עיי"ש, ובאמת לשיטתו דפסק אפרוח מותר הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה ה"ה בעגל דהא לשיטת התוס' והרא"ש אפרוח הוא מוקצה אפי' לר"ש, אמנם וודאי [לדידן] דקיימ"ל אפרוח אסור ולית לן הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה, ה"ה עגל אם האם עומדת לגדל וולדות שאסור, והיש"ש הביא ראיה מתוס' ד"ה עגל וצ"ע דס"ל לתוס' דעגל הנולד מבהמה העומדת לגדל וולדות דלא יהיה נולד כלל, ומאי שנא מקורה שנשברה, ועצמות וקליפין דהוי נולד לדעת הרא"ש ועגל היוצא ממעי אמו לא יהיה נולד דבר זה הוא רחוק קצת מן הסברא, ומ"ש התוס' ד"ה עגל שנולד וכו' נראה לפענ"ד דלא תימא כהבנת מהרש"ל ביש"ש בתוס' והיינו דיהיה אוסרין אותה משום נולד, והיינו כשנולד מן הבהמה העומדת לגדל וולדות, דלמאן תמה אי לר' יוחנן הא ס"ל אפי' אפרוח מותר הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ולרב הא באמת אסור אם אין האם עומדת לאכילה, וכדאמרינן הואיל ומוכן אגב אמו, גם יש לדקדק בדבריהם אמאי נקטו בלשונם בקושיא כמו ביצה, למה נקטו ביצה ולא שאר איסורי מוקצה, גם בתירוצם דחילקו בין דבר מאכל לבע"ח למה נקטו בלשונם משקין שזבו ופירות הנושרים ולא סתמא לחלק בין אוכל לבע"ח, אלא ודאי דקושית התוס' הוא למאן דאוסר הביצה בתרנגולת העומדת לאכילה משום פירות הנושרים ומשקין שזבו א"כ אף הנולד מן הבהמה יהיה אסורה משום כך כמו ביצה ואף העומדת לאכילה, ועל זה מתרצים התוס' שפיר דלא שייך למימר בעגל רק במאכל כמו פירות הנושרים וביצה דהוא דבר מאכל או משום משקין שזבו אבל בע"ח לא דמי לה כלל וכלל ולכך לא שייך האי גזירה כלל ודברי התוס' הם נכונים וברורים אבל לומר דעגל שנולד מבהמה העומדת לגדל וולדות דלא שייך בהו נולד זאת לא שמענו כלל, ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שכתב ג"כ כמ"ש ומתוכו מבואר כוונת התוס' ודו"ק.
והנה מהרש"א הקשה דלמה לא הקשה הש"ס לרב וכי מה בין זה לעגל שנולד קודם יו"ט ולא ידעינן אי כלו חדשיו דבעינן שמונה ימים ויום ח' שלו כלה ביו"ט וא"כ לא חזיא כלל בין השמשות, ותירץ דבאמת למאי דס"ל לרב בעגל שנולד מן הטריפה דמוכן אגב אמו לכלבים קושטא הוא דעגל שנולד קודם יו"ט לא חזיא לכלבים ואסור לרב באמת עיי"ש במהרש"א, ולמדנו ממנו שלשה דברים.
האחד מה שכבר נסתפקתי בזה כמה שנים בעוף ספק טריפה וכלו לו כ"א יום או בהמה י"ב חדשים ביו"ט אי מותר לשוחטו ביו"ט הואיל ואיתקצי לבין השמשות דמי יודע שיחיה למחר ובין השמשות היה בחזקת ספק טריפה, ועלה ברוחי לומר לא מבעיא לדעת הרמב"ן במלחמות דס"ל במוקצה מחמת איסור אם נסתלק ממנו בשבת וי"ט האיסור ממילא, דהוא מותר וכמו שפירש בשבת דעלמא תשתרי וכו' עיי"ש פשיטא דמותר דהא איסתלק איסורא, אלא אפי' לשיטת הפוסקים החולקים היה דעתי נוטה להתיר, דהא למחר כי כלו לו הזמן ספק טריפה איגלאי מילתא למפרע דלא היה כלל טריפה מעולם, ומה דהיה אסור באכילה הוא רק משום אריה הוא דרביע עלה, והרי דומה כמו שנאבד לו מפתח מחדריו שאוכלים בתוכו בין השמשות וכי נימא משום כך איתקצאי, ומהך דבכור הנולד ביו"ט הוא ומומו עמו [שזה מן המוכן] דצ"ל למ"ד יש מוקצה לחצי שבת [דמיירי] דיתבי דיינא התם אף דאגלאי מילתא למפרע דלא הוי עליה קדושת בכור כלל דנולד ביה מומין ליכא ראייה משום דהואיל ואין מבקרין אותו לכתחילה א"כ אינו יושב ומצפה דמי יימר דמתרמי ליה חכם ויעבור על חז"ל, אבל כאן הוא יושב ומצפה למחר יגיע לו זמן כשרותו, וכי האי גוונא על כרחך צ"ל לדעת הרמב"ן הנ"ל דס"ל היכא דנסתלק האיסור ממילא דלא הוי מוקצה א"כ למה האי בכור מוקצה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת והלא איסתלק איסורא דמוקצה אלא ש"מ דשם שאני הואיל ואין מבקרין אותו לכתחילה, אמנם דעת רבינו מהרש"א נראה דהיכא דכלו לו הח' ימים ביו"ט דהוי מוקצה דאף דאז נתברר למפרע דלא הוי בכלל נפל וה"ה ומכ"ש לספק טריפה דבטלה דעתי.
שנית למדנו ממנו שכתב דהו"ל להקשות לרב דחל יום ח' ביו"ט, שמע מינה דס"ל לר' יוחנן דמתיר אפרוח שנולד ביו"ט ולית ביה מוקצה הואיל ומתיר עצמו בשחיטה אף זה מותר, וזה לא נראה לי כלל דכי אמרינן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה היינו דוקא מה שנולד ביו"ט ויצא מגדר מת לגדר חי משא"כ מה שנולד ח' ימים קודם י"ט דהוי בגדר שחיטה רק אריה הוא דרביע עלה ואסור מטעם חששא דנפל, וביו"ט אתודע דליתא, ומה שייך כאן הואיל ומתיר עצמו בשחיטה, ועיין במה שכתבתי לעיל בשם הירושלמי הנ"ל דפריך מדבריות יהיו מותרות וכו', ואולי יש לחלק בין איסור דעלמא משא"כ בספק נפל וא"כ אינו בתורת שחיטה.
שלישית למדנו ממנו דספק טריפה שיוכל להתברר כשרותו הוא יותר מוקצה מוודאי טריפה דאלו וודאי טריפה מוכן לכלבים משא"כ ספק טריפה אינו מוכן לכלבים דיושב ומצפה דיכשר אף לאדם, ומהא דרביע עלה איסור ספק טריפה איתקצי לבין השמשות כמ"ש מהרש"א הנ"ל באם שכלו לו הח' ימים ללידתו ביו"ט דלא הוי מוכן לכלבים ואיתקצי לבין השמשות.
ויש להקשות לפ"ז לעיל דמשני וספיקא אסורה דאיירי בספק טריפה ופריך א"כ אמאי נתערבה באלף כולן אסורות אימא דאיירי אם נתערבה באלף ספק טריפה ביו"ט, דזאת הברייתא איירי ביו"ט כדתני ביצה שנולדה ביו"ט אם נתערבה באלף כולן אסורות, דספק טריפה מוקצה הוא כנ"ל ואם נתערבה באלף כולן אסורות דהיינו ביו"ט דלענין מוקצה הוי דבר שיש לו מתירין, ויש לומר דאסורה דומיא איסור של תערובות קאי ואי איירי בספק טריפה א"כ ביצה ההיא אף ביום שאחר יו"ט אסורה, א"כ אף אסורות דקתני אתערובות משמע ג"כ כמוהו, ועוד דאף אם נתערבה קאי אספק מ"מ אוודאי נמי קאי, ומעתה וודאי טריפה דמוכן לכלבים אינו מוקצה (וכקושית התוס' באפרוח) ופריך הגמ' שפיר, ובזה מיושב קושית הרב הש"ך ביו"ד סימן ק"ב מה שהקשה בדברי המחבר שכתב בשם יש מי שאומר דספק טריפה לא חשיב כלל דבר שיש לו מתירין הואיל ואין המתיר בא עכ"פ והקשה הש"ך דמאי קמ"ל הא מוכח כן מש"ס דביצה דפריך אי אספק טריפה קאי אמאי נתערבה באלף כולן אסורות ולפמ"ש ניחא דאף דספק טריפה יהיה דשיל"מ מ"מ אם נתערבה קאי נמי אוודאי טריפה וזה לא מקרי כלל דשיל"מ כנ"ל ואסורה לעולם ודו"ק.
והנה דעת הטור והרא"ש דבעי דוקא הפריס ע"ג קרקע ותירוץ היותר נכון הוא כמ"ש הרמ"א סימן תצ"ח דאף דקיי"ל בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים מ"מ ביו"ט חששו חכמים דאולי יהיה טריפה ויהיה שחיטה שלא לצורך, והא דהקשה המג"א (סימן הנ"ל ס"ק ט"ז) מאי שנא מהאי דנפולה דצריך בדיקה לאחר שחיטה ואם לא בדקה אסורה ומ"מ מותר לשחטו ביו"ט ולמה לא יהיה נולד ביו"ט דקיימ"ל דאין בו ריסוק אברים ומותר אף בלי בדיקה שיהיה מותר לשחטו ביו"ט, ונ"ל דס"ל להרמ"א הא דהתירו עגל בחול ולא חששו כלל לריסוק אברים הוא משום דרוב וולדות נולדים בריאים ואין בהם כלל ריסוק איברים ולשחטן בלא"ה מותר והאי דמותר דאזלינן בתר רובא דעלמא, ומעתה בעגל הנולד ביו"ט דספק הוא על השחיטה אם יש לשחוט אותו ביו"ט דאולי יהיה טריפה ועשה איסור בשחיטתו על זה ליכא למימר דאזלינן בתר רובא, זה אינו דהוי דבר שיש לו מתירין ולא אזלינן כלל בתר רובא בדשיל"מ, והא ליכא למימר דהא חוזר וניעור לאיסורא ביו"ט הבא אם לא הפריס [א"ה דרך משל ביום א' דפסח כשיגיע שביעי דפסח הוא ג"כ אסור לשחוט מטעם הנ"ל ולשיטת הפוסקים אין זה דשיל"מ כמו חמץ בפסח כ"מ בחידושיו] וא"כ לא הוי דשיל"מ כיון דחוזר וניעור לאיסורו, זה אינו דהא הרא"ש קאמר בפרק אלו טריפות דאם עמדה לכו"ע אין חוששין לריסוק איברים א"כ ה"ה בשהתה מעת לעת דחד דינא אית ליה כעמדה, ולכך לא אוסר הרא"ש רק בנולדה ביו"ט ולא בערב יו"ט דאינו חוזר לאיסורו ביו"ט הבא דהא כבר עבר מעת לעת, משא"כ בנפולה דלא מהני שהיה מעת לעת כלל דמ"מ צריך בדיקה אם לא הלכה א"כ שפיר סמכינן אחזקה ורובא לשוחטו ביו"ט ולק"מ דליכא למימר דהוי דשיל"מ, זה אינו דהא יכול להיות שתחזור לאיסורו ביו"ט הבא דהיינו אם יהיה כך ביו"ט הבא ולא הלכה יהיה עדיין אסורה לשחוט, ומה תאמר אולי תהלך בנתיים עכ"פ אין המתיר [עתיד] לבוא בוודאי וזה לא מקרי כלל דשיל"מ ולכך מותר לשחוט אותה ביו"ט דסמכינן ארובא וחזקה, ודברי הרמ"א המה נכונים וברורים ודו"ק.
והפר"ח הקשה על הרא"ש מהא דמייתי סייעתא לרב נחמן דאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים מהא דתניא עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואוקמינן דאיירי ביוצא דופן, והא דתנן בכור שנולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן מוקמינן בהפריס על גבי קרקע, ומשמע דלפי מה דאמר ר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים א"צ כלל לאוקמי בהפריס ע"ג קרקע, ולפי דברי הרא"ש צריך עכ"פ שהפריס כדי שיהיה מותר לשחוט אותו ביו"ט, ויפה הקשה לכאורה, אמנם שתי תשובות בדבר, דהנה מהרש"ל ביש"ש פי' הא דכתב הרא"ש דבעי דוקא הפריס ע"ג קרקע היינו היכא דלא ידעינן אם כלו חדשיו דבעי המתנה שמנה ימים ולכך בעי הרא"ש הפריס ע"ג קרקע להוציא אותה מחזקת נפל וקשה א"כ מה הוא שכתב הרא"ש וכן מוכח בפרק אלו טריפות הא בפרק אלו טריפות לא נזכר כלל מזה דבר, וצ"ל דהנה לכאורה להרא"ש ראייה מוכרחת לשיטת מהרש"ל, דהנה קשה מאי דמקשה מהאי דעגל שנולד ביו"ט וכו' מאי קושיא אימא דאיירי בעמדה ובהא לא אמר ר"נ כלל כמ"ש הרא"ש גופיה עיי"ש, גם הש"ס בעצמו תירץ כן אקושיא דבכור וכו' דאיירי בהפריס ולא תירץ כן אקושיא ראשונה.
וצ"ל דקושית הש"ס הוא מהאי ברייתא דתניא כוותיה דר' יוחנן דמתיר אפרוח שנולד ביו"ט הואיל ומתיר את עצמו בשחיטה ועגל מותר הואיל ומוכן אגב אמו, וקשה למה קתני בברייתא עגל בכי האי גוונא דאפי' רב מודה ביה דחזיא אגב אמו לאשמועינן רבותא טפי בנולד ח' ימים קודם יו"ט ולא ידעינן אם כלו חדשיו דלר' יוחנן גם זה מותר ולרב אסור כמ"ש לעיל בשם מהרש"א דלר' יוחנן באמת מותר ולרב אסור ועל כרחך צ"ל דברייתא איירי בלא הפריס ע"ג קרקע ובזאת אסור לכו"ע והיינו משום ספק נפל וא"כ פריך הש"ס שפיר דאין לומר דאיירי בעמדה או בהפריס דא"כ קושיא הנ"ל במקומה עומדת ותירץ הש"ס דאיירי ביוצא דופן דבריסוק איברים ליכא חששא כלל אבל לגבי נפל איכא חששא ביוצא דופן כיון דלא היה כאן לידה מעליא ולא מהני שיהה ח' ימים, וא"כ דברי מהרש"ל מוכרחים מש"ס דחולין. [א"ה ובחידושים הוסיף הגאון ז"ל לבאר, די"ל הא דסמכינן על שיהה ח' ימים לומר וודאי אינו נפל, היינו דבלא"ה רוב מסייע, דרוב בהמות וולדות מעליא יולדים ואינם מפילים נפלים, וזהו בילדה, אבל אם חתכו הרחם והוציאו העובר אזלא הרוב הנ"ל דבאמת לא הולידה הבהמה ועל שיהה לחוד לא סמכינן, וא"כ תו לק"מ דליתני בלא ידעינן דכלו חדשיו וביו"ט כלים ח' ימים דלא מהני כלל שיהה ח' ימים ביוצא דופן כנ"ל ודו"ק]. והנה בלאו הכי צריך להבין לפי מה שכתב הרא"ש על דברי ר"נ דאיירי על כרחך בלא עמדה דבעמדה א"כ יקשה פשיטא דאין בו חשש ריסוק איברים ובתוספת נזכר שלא הלכה וגירסת הרא"ש שלא עמדה עיקר דאי הלכה אין צריכין להביא ראיה משאר וולדות דבהלכה אף בנפולה א"צ בדיקה כלל, א"כ קשה מאי מייתי סיעתא לר"נ מהא דתנן בכור שנולד ביו"ט הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן אימא דאיירי בעמדה, אמנם לפמ"ש רש"י בהפריס על גבי קרקע דפשטה רגל לעמוד, וצריך לכאורה להבין מה בקש רש"י בזה ולמה לא פירש"י כפשוטו דבאמת איירי בעמדה איברא למאי דאמרינן בביצה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת אף בבכור בנולד הוא ומומו עמו אי לאו דיתבי בית דין בלידתו היה אסור דהא איתקצי בלידתו, וא"כ וודאי בלידתו לא עמדה רגלה תיכף וצריך עכ"פ רגע אחת שיהיה יקום על רגלו, וא"כ למ"ד יש מוקצה לחצי שבת מגו דאיתקצי לשבת רגע אחת איתקצי לכולי יומא, ולכך משני הפריס ופשטה ידה לעמוד ובזאת יתכן שפיר דתיכף בעת הלידה פשטה ידה לעמוד, ושוב אין כאן כלל זמן אחד מהזמנים שיחול עליו איסור מוקצה.
ומעתה לק"מ לדברי ר' נחמן דאמר דבית הרחם אין בו משום ריסוק איברים שפיר י"ל משום שחיטת יו"ט כדעת הרא"ש ואיירי בעמדה, ואי קשיא הא קודם העמדה היה מוקצה לשעה, זה אינו דזהו רק איסור לכתחלה ובדיעבד אם שחטה מותר אף בלי בדיקה, וזה לא קרוי כלל וכלל מוקצה, ומכ"ש בזה דאינו בעי העמדה רק לכתחילה מחששא דריסוק איברים, ובהכי ניחא נמי הא דאמר רבא לר"נ תניא דמסייע לך, דזאת תליא אי אמרינן ביו"ט מוקצה, ור' נחמן ס"ל ריש ביצה מוקצה ביו"ט דקיל דמשו"ה סתם לן תנא ביו"ט כר' יהודה, וא"כ מדויק היטב מלת מסייע לך, ר"ל לשיטתך בביצה דיש מוקצה ביו"ט.
ועוד יש מקום ליישב ולומר בשנבין הא דמוקמינן ליה בש"ס האי עגל שנולד ביו"ט במציאות רחוק ודחוק דאיירי ביוצא דופן ולא משני כפשוטו דאיירי בהפריס ע"ג קרקע דהא בלא"ה צריכין ליישב כן אמשנה דבכור, אמנם בעגל שנולד ביו"ט אי אפשר לשנויי בהפריס דהוי כעמדה דהלכה אפשר דלא שייכא בעגל הנולד אי אמרינן [יש] מוקצה לחצי שבת, רק מה בכך בעמדה דהא בעינן בדיקה וא"כ למ"ד אין מלבנין את הרעפים ביו"ט מפני שצריך לבודקן ובהמה הצריכה בדיקה אסור לשחוט אותה ביו"ט ולכך משני ליה ביוצא דופן איירי, משא"כ בבכור דנולד הוא ומומו עמו י"ל שפיר דהפריס ע"ג קרקע ואף דבעי בדיקה מ"מ הוי איירי דעבר ושחטו וקמ"ל דהוא מן המוכן דבלא"ה צ"ל דאיירי דעבר אף דנולד הוא ומומו עמו מ"מ הא קיימ"ל דאין מבקרין אותו לכתחילה, ועל כרחך צ"ל דאיירי דיעבד א"כ אף בזה י"ל דאיירי הכי דכבר שחטו אותו ומותר.
ועיין בתשובת חוות יאיר דהקשה ג"כ בשם הגאון מהר"ג אשכנזי מהא דמשני בהפריס ע"ג קרקע והוי כעמדה הא קיימ"ל עמדה צריכה בדיקה א"כ קשה למ"ד צריך לבודקן תנן, ולפי מש"כ דאיירי בדיעבד ניחא ולק"מ [ועיין להלן סוף הלכה ד' בענין שחיטת נפולה ביו"ט].
ומעתה מיושב ג"כ קושית הפר"ח דהא האי דעגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט וכן האי דבכור הנולד ביו"ט ומומו עמו וכו' להס"ד דאיירי לשחוט לכתחילה א"כ אף לר' נחמן צריך דוקא הפריס ע"ג קרקע לשחוט לכתחילה עליו וא"צ בדיקה משא"כ אלו חוששין לריסוק איברים א"כ עכ"פ בעי בדיקה וא"כ אף בעמדה בעי בדיקה וא"כ איך אפשר לשחוט אותן ביו"ט למ"ד צריך לבודקן לכך משני דהאי דעגל וכו' איירי ביוצא דופן, והאי דבכור בהפריס ע"ג קרקע ובדיעבד כנ"ל ואתי שפיר ודוק היטיב.
איברא לשיטת הרא"ש דס"ל אף לולי דברי ר"נ בעמדה א"צ בדיקה כלל א"כ על כרחך צ"ל הא דלא משני בעמדה היינו כנ"ל דלא תקשה למ"ד יש מוקצה לחצי שבת, ובהפריס ע"ג קרקע ליכא לשנויי דהיינו בפשטה רגלה לעמוד דזהו שייך תיכף בעת לידה, וזאת, דלולי דברי ר"נ היה צריך עכ"פ בדיקה א"כ יקשה למ"ד מפני שצריך לבודקן תנן, אמנם קשה דמאי דוחקיה לימא באמת דלולי דברי ר"נ היינו אומרים דבהפריס ע"ג קרקע א"צ כלל בדיקה ומילתא דר"נ איירי דאיכא ריעותא ואפי' הפריס פרסה אינה מפריס וקמ"ל דאפ"ה אין בו משום ריסוק איברים, וצריך לומר דזה ידוע להש"ס ממעשים בכל יום דעגל שנולד ופרוס איננו מפריס דאין שוחטין אותו ביו"ט ור"נ סתמא קאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים ולא הודיענו דעכ"פ אסור לשחוט אותה ביו"ט לכתחילה, אלא ודאי דאיירי בהפריס ע"ג קרקע דזהו מותר ביו"ט וקמ"ל דאין בו ריסוק איברים משום דהוי ס"ד דהפריס ולא עמדה צריכה בדיקה, ולכך מייתי שפיר סיעתא כנ"ל ואתי שפיר כמ"ש לעיל ודברי הרא"ש מוכרחים קצת משמעתא דחולין, אך כל זה דוחק ועכ"פ צריך להבין דלמה לא משני בהאי דעגל שנולד ביו"ט דאיירי בעמדה דבהפריס לא מצי לשנויי דמ"מ בעי בדיקה כנ"ל אבל מ"מ הו"ל לשנויי בעמדה ואי משום דהוי מוקצה לחצי שבת, דהא לפי מה דקיימ"ל השתא באמת לא אמרינן כלל יש מוקצה לחצי שבת.
ולכך היה נראה דתירץ מה דקאי באמת אף דקיימ"ל אין חוששין לריסוק איברים, והוא דקשיא ליה לרב קושית הש"ס דביצה מהך ברייתא עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ואמאי, ואין לומר הואיל ומוכן אגב אמו, מן הטריפה מאי איכא למימר, ואין לומר כקושית התוס' שם דהא יכול לשוחטו במעי אמו, דהא תירצו התוס' דלכתחילה אסור דהוי כשוחט בלילה, אמנם אי איירי ביוצא דופן אף בין השמשות היה יכול לחתוך ולהוציא העובר דהא בלא"ה טריפה היא, וא"כ שפיר אוקימנא ביוצא דופן דזהו לפי המסקנא, אמנם הא תינח באוקימתא ראשונה באוקימתא שניה מאי איכא למימר, דבלא"ה משני בהפריס ולא משני דאיירי בעמדה, וצ"ל דניחא ליה לשנות בהפריס, אף באמת דקיימ"ל דאין חוששין לריסוק איברים מ"מ בעי דוקא הפריס דאל"כ הא יש חשש דריסוק איברים ביו"ט כיון דאיכא ריעותא דלא הפריס ואסור לשוחטו ביו"ט, ולכך מוקמינן בכי האי גוונא במאי דקאי למסקנא ואתי שפיר ודו"ק היטב.
וכתב המ"מ ועגל שנולד בשבת יש מי שאוסר אותו ביו"ט הסמוכה, ויש מי שמתיר גם ליומו ומותר לחולה לשחוט לו עכ"ל, ונראה הא דכתב דמותר לחולה אף ביומו אין בזה מחלוקת כלל דכו"ע מודים בזה שמותר לחולה, רק דזהו טעם דלכך מותר בנולד בשבת ליו"ט הסמוכה לו, הואיל וביומו מותר לחולה א"כ שבת לעצמו הכין, ולא מקרי כלל שבת מכין ליו"ט ודברי הלח"מ אינם ברורים בזה.

הלכה ב

בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנים ולוקחין מהם ושוחטין אותם ביו"ט אבל הרועות ולנות חוץ לתחום אם באו ביו"ט אין שוחטין אותם ביו"ט מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהם. וכל זהו בשל ישראל אבל בשל נכרי לית ביה מוקצה אלא א"כ באו בשביל ישראל, דאז אסור כשאר דברים הבאים חוץ לתחום בשביל ישראל. וכתב השו"ע סימן תצ"ח סעיף ג' דאם היה ספק אם באו מחוץ לתחום מותר דהולכין בספיקא להקל, ותמהו האחרונים דבכמה דוכתי פסק השו"ע שמא חוץ לחומה לנו להחמיר, ומה שנ"ל ליישב הוא דוודאי הא דחוששין שמא חוץ לחומה לנו שהוא דוקא אצל שבת דשם יש תחומין דאורייתא אצל ג' פרסאות לדעת הרמב"ם והרי"ף וסייעתם, משא"כ ביו"ט דלא מצינו איסור תחומין דאורייתא, דמלבד דאינה בכלל לא תעשה כל מלאכה א"כ אינה איסור של תורה ביו"ט, אף גם דלצורך אכילה מותר וכי יהיה איסור תחומין חמורה מאיסור הוצאה גמורה לרה"ר וא"כ י"ל דביו"ט אין חוששין להקל רק מה דצריך נמי בשבת ואז הולכין להחמיר, וא"כ אין לחלק בין שבת ליו"ט, ולא פלוג עבדו חכמים בכמה דוכתי, ומה דהחמירו חכמים בשבת החמירו אף ביו"ט, משא"כ דבר דלא שייך כלל בשבת רק ביו"ט, בזאת שפיר י"ל דחוששין להקל, ולכך בבייתות דזה לא שייך כלל בשבת רק ביו"ט ולכך חוששין להקל, משא"כ פירות וכדומה דמותר בשבת לאכילה חוששין להחמיר אף ביו"ט.
ועוד יש לומר במקום דנכרים מביאים לצורך כלל ישראל דאז אין היתר לשום ישראל, וא"כ הרי הוא בחזקת איסור רק דיש לספק דאולי באו מתוך התחום ובזו חוששין להחמיר, משא"כ אם הביא בשביל ישראל פרטי א"כ הרי הוא בחזקת היתר רק דיש לספק אם מחוץ לתחום באו בזאת ודאי יש להקל דהנה לכל ישראל אחרים הם מותרים לגמרי, ולכך בחלילים דהם אסורים לכל ישראל חוששין להחמיר בכי האי גוונא, וכן בסימן תקט"ו איירי דהובא בשביל ישראל כללי ולכך חוששין להחמיר, משא"כ כאן בסימן תצ"ח ס"ג דאיירי דהובא בשביל ישראל פרטי רק דספק הוא בשביל התחום, לזאת שפיר חוששין להקל, ולכך בסעיף שלאחריו פסק דוקא ביו"ט שני הוא דחוששין להקל ולא ביו"ט ראשון וכמ"ש האחרונים, ולכאורה שני סעיפים סותרין אהדדי, ודוחק לומר ולחלק דבסעיף ב' איירי דידע דלנו חוץ לתחום וכמ"ש הרשב"א הידועים שלנו חוץ לתחום ולכך הספק להחמיר דידוע הוא ולכך תלינן הכל בדבר הרגיל ומצוי וזה צ"ל על כרחך לתירוץ הראשון שכתבתי, ולפמ"ש ניחא דבסעיף ד' איירי דהובא לצורך כל העיר ומש"ה אמרינן דחוששין להחמיר, ולכך אינו מתיר רק ביו"ט שני ולא ביו"ט ראשון ואתי שפיר ודו"ק היטב.

הלכה ג

וכן בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היתה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה ביו"ט, לפיכך אסור להראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן. ובהשגת הראב"ד ואפי' נולד בו מום מערב יו"ט אין רואין אותו לכתחילה ביו"ט עכ"ל. עיין במ"מ שכתב דלא נתבאר בדברי רבינו אם עבר ובקרו זה שנולד ביה מום מערב יו"ט מה דינו, ונחלקו המפרשים בזה, יש מתירין לשוחטו ויש אוסרין וכו', ואולם הראב"ד בהשגתו כתב להדיא דאין רואין אותו לכתחילה ביו"ט, ומשמע דאם עבר ובקרו מותר בדיעבד, ונתקשו בזה האחרונים, דהוא נגד הסוגיא דש"ס, חדא דבהדיא אמרי' בשבת פ' כירה דף מ"ו דאף לרבי שמעון הוי מוקצה דמי יימר דמזדקק ליה חכם וכו' דאין רואין מומין ביו"ט, והוכיחו כן מדפריך הגמ' שם מהא דמפירין נדרין בשבת מי יימר דמזדקק ליה חכם וכו' ומשמע דסוגיא אף למ"ד בחד מי יימר ואף אם נדחוק דלרבי יהודה דאית ליה מוקצה הוא דפריך הש"ס, כמ"ש הגאון חכם צבי בתשובותיו סימן פ"ה עיי"ש, מ"מ אי אפשר לומר כן בדברי המ"מ שכתב דאין הכרע בדברי רבינו, הא רבינו פסק ביו"ט כר"י וגם בדברי הראב"ד לא נראה לעיל בפרק א' הלכה י"ז דמחליט להתיר מוקצה, ובתומת ישרים בהגהת הראב"ד על הרז"ה סוף דבריו לפסוק למעשה כהרי"ף ביו"ט לאסור מוקצה עיי"ש, ולר"י ודאי אפי' בחד מי יימר הוי מוקצה כמו שנים ועוד קשה דא"כ מה בין נולד מומו מערב יו"ט לנולד הוא ומומו ביו"ט דאמרינן ושוין שזהו מן המוכן, כיון דגם בזה אסיקנא דאין מבקרין אותו לכתחילה, ובדיעבד אף בנולד ביה מום מערב יו"ט מותר אף דאיתקצאי לבין השמשות, ומכ"ש לנולד הוא ומומו ביו"ט דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת וא"כ מאי קמ"ל לנולד ביו"ט הוא ומומו עמו.
ובאמת בזו שפיר י"ל החילוק של הגאון חכם צבי הנ"ל דבנולד ביה מום קבוע מערב יו"ט, לא די שאין מבקרין אותו ביו"ט אף גם אם עבר והתירו החכם מ"מ לכתחילה אין שוחטין אותו ביו"ט, ואם עבר ושחטו הרי זה מותר, אמנם הגאון ח"צ הנ"ל עשה הבדל בביקור והתרתו אבל אם התיר החכם, דעתו לשיטת הנך פוסקים דשוחטין אותו לכתחילה, וזו ודאי לא יתכן עליו כלל לישנא דאינו מן המוכן, דמה ענין מוכן להתרת חכם, אבל לפי מה שכתבתי יתכן ביותר כיון דאף בהתרת חכם יש איסור שחיטה לכתחילה מקרי שפיר אינו מן המוכן, ובנולד הוא ומומו ביו"ט אין מבקרין אותו לכתחילה, אבל אם בקרו מבוקר ומותר לשוחטו ביו"ט לכתחילה, והא דלא מפרש הנך תלתא בבא דנקוט בברייתא דאדא בר אוכמי כי האי גוונא, במום קבוע מערב יו"ט אין שוחטין אותו ביו"ט לכתחלה ובמום עובר מערב יו"ט אם שחט אסור משום מוקצה, והנולד הוא ומומו ביו"ט אם בקרו שוחטין אותו לכתחלה, ולא היה צ"ל דאדא בר אוכמי משבש ותני, זה אינו דא"כ לא היה ליה לומר כיצד נולד מום מערב יו"ט אין מבקרין אותו ביו"ט, דהא אף בנולד הוא ומומו עמו ביו"ט אין מבקרין אותו לכתחלה, רק דהיה ליה לומר אין שוחטין אותו ביו"ט, דבנולד הוא ומומו עמו ביו"ט מותר לשחטו ביו"ט.
אמנם הא קשיא, בגמרא דייקינן מהך דנולד הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן דאין מוקצה לחצי שבת, הא אפי' היכא דהיה בו מום מערב יו"ט דאיתקצאי לבין השמשות אמרינן דמותר בדיעבד, ומכ"ש בנולד [ב]מומו ביו"ט דלא יהיה מוקצה לחצי שבת חמור ממוקצה בין השמשות, וההבדל שכתבנו למעלה בין תחילה ודיעבד, זהו אין ענין לאיסור מוקצה, דודאי אי שייך ביה איסור מוקצה אף בדיעבד אסור, ולענין דנראה כדן דין או מתקן בזו יש לחלק כמ"ש לעיל, אבל לענין מוקצה ודאי דאפי' דיעבד אם שחטו אסור, וא"כ אי ס"ד אפי' במוקצה לבין השמשות מותר בדיעבד, ש"מ דלית ביה איסור מוקצה ומכ"ש למוקצה לחצי שבת, ואזלי כל דברי הפלפול בגמרא.
ובאמת קושיא זו קשה ג"כ ברש"י לכאורה דלא ס"ל במשנה טעם לאסור משום מוקצה רק משום דנראה כמתקן ודן דין, וצ"ל דס"ל דבעי שלשה מי יימר, והא דפריך הגמרא בשבת לר"ש אהך דבכור משום מוקצה ולא משני דטעמא הוא משום מתקן, יש לומר דבשלמא אם אף גם מוקצה שייך אף דלא שייך רק בדליכא מום מערב יו"ט, א"כ יתכן שפיר לישנא דמוכן במשנה דהוא הלשון המיוחד לאיסור מוקצה ואגב כולל הכל ביחד לומר דאינו מן המוכן משא"כ אי איסור מוקצה לא שייך כלל בבכור רק מטעם דנראה כדן דין, לא הוי ליה למימר דאינו מן המוכן, ועוד י"ל דס"ל לרש"י דמשום הך טעמא דנראה כמתקן, לא היו החכמים אוסרים בדיעבד, רק הואיל בנולד מום ביו"ט אסור משום מוקצה, ראו חכמים לאסור הכל בחד גוונא משום לא פלוג, אף דלא שייך ביה מוקצה לר"ש רק משום מתקן, ובזו דברי רש"י עולים כהוגן ואינם סותרים שמעתתא דשבת, [ועיין להלן הלכה ח"י בביאור דברי רש"י הנ"ל באופן אחר].
אך קשה דלפ"ז בנולד מום מערב יו"ט ליכא מוקצה לר' שמעון כמ"ש רש"י להדיא, א"כ הא דפריך על ושווים שאם נולד הוא ומומו ביו"ט וכו' הא יש מוקצה לחצי שבת, למאן פריך אי לר"ש הא לית ליה איסור מוקצה בחד מי יימר, ואי לר"י ס"ל רואין מומין ביו"ט לכתחלה וא"כ ליכא כאן מי יימר כנ"ל, וצ"ל לשיטת רש"י דס"ל להגמרא דהך ושוים וכו' לכו"ע איתמר לכל התנאים ואין כאן מחלוקת כלל, ובפרט בברייתא דשנויי רבי, ואלו לעיל אסקינן דרבי נסיב לה אליבא דתנאי וביו"ט ס"ל כר"י באיסור מוקצה, ולפ"ז לדידן דקי"ל כר"י במוקצה, ובמומין כר"ש דאין רואין מומין ביו"ט שפיר פריך האיך קתני שאם נולד הוא ומומו עמו שזהו מן המוכן הא יש מוקצה לחצי שבת, ולפ"ז גם בהך דראב"ד יש לתרץ כן.
אך לפ"ז אין מקום בדברי הרמב"ם, דהוא ס"ל במוקצה ביו"ט כר"י, וממה שכתבתי מוכח דלמאן דאית ליה מוקצה אמרינן בחד מי יימר אסור אפי' בדיעבד, וא"כ פשיטא דדיעבד אסור, ועוד קשה הא אמרינן בגמרא להדיא מתניתין נמי דייקא דקתני ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר וכו' ומזה מוכח דאף בנולד מום קבוע מערב יו"ט דאסור ועי' בפרי חדש לאו"ח שהקשה ג"כ זאת. ונ"ל ליישב לפמ"ש רש"י ד"ה קמ"ל דאם נולד מום עובר מערב יו"ט וביו"ט קבוע דלא ישחוט לר"י משום דעבר ואסקיה משמע דלולי קנס אינו מוקצה לר"י, וצ"ל כמ"ש מהרש"א ז"ל דלא הוי מוקצה לר"י כיון דיש בו מום עובר יושב ומצפה מתי יפול בו מום קבוע, דשכיח ומצוי דלאחר מום עובר שיהיה קבוע, ולא אקציה דעתו מיניה אפי' לר"י, וקשה הא בסוגיא בשבת אמרינן אפי' הוי ביה מום מי יימר דהוי מום קבוע.
ונראה דודאי הך מי יימר לחוד דמזדקק ליה חכם משווי ליה לאיסור מוקצה, רק כיון דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת ועיקר מוקצה הוא דמקציה מדעתו בין השמשות, ובכור אינו מוקצה בין השמשות דלא אמרינן מי יימר דמזדקק ליה חכם דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו בין השמשות, והך דאין רואין הוא רק שבות, ואפשר דהוי מצוה משום שמחת יו"ט וגם להתיר מום שלא יכשלו, א"כ לא אקציה לביה"ש כלל, דכל עצמו של מי יימר דמזדקק ליה חכם, הוא הואיל ואין רואין מומין ביו"ט, ולכך קאמר הגמרא מי יימר דהו"ל מום, ואת"ל דהוי ביה מום מי יימר דהוי קבוע, ואף דבזה אינו מסיח מדעתו כלל אפי' לר"י, מ"מ זה ודאי אינו מעלה בדעתו דכיון דעד בין השמשות לא הוי ביה קבוע, דברגע ביה"ש יפול בו קבוע, דזהו רחוק בדעת, רק דמעלה בדעתו או בלילה או ביום שלאחריו יפול בו מום, וכיון דשכיח ומצוי כנגמרה בידי אדם [דמי], ולא אמרינן מגו דאיתקצי ביה"ש אפי' לר"י, רק על כן מסיח דעתו, מי יימר דמזדקק ליה חכם, דביו"ט גמור אין רואין מומין, וא"כ בממ"נ מסיח דעתו, ביה"ש לא יפול בו מום קבוע, וביו"ט אין רואין מומין, משא"כ לר"י יכול החכם לראות ביו"ט ולכך לא איתקצאי לר"י.
ומעתה דברי רש"י נכונים דס"ל לרש"י במום קבוע מערב יו"ט לא הוי מוקצה, דלא מוקצה לבין השמשות כיון דהוא רק שבות ולא גזרו ביה"ש, ואין מוקצה לחצי שבת, אבל מודה רש"י דמשום מי יימר דמזדקק ליה חכם לחודיה הוי מוקצה אפי' לר"ש, וא"כ קושית הגמרא מהך דמפירין נדרים וכו' ואין נשאלין לנדרים וכו' אתי שפיר, דבזה לא שני ביה"ש לשבת דתמיד לא מזדקק ליה הבעל והחכם כמ"ש התוס' שם ולק"מ קושית התוס' כלל ודו"ק.
ומעתה גם מה שהקשיתי לעיל על הראב"ד ורש"י מהך דבא להוכיח דאם נולד במומו דהוי מן המוכן דאין מוקצה לחצי שבת, ניחא, ולק"מ דעד כאן אמרינן דאם יש בו מום קבוע מערב יו"ט דלא הוי מוקצה לר' שמעון רק אי אמרינן כפי המסקנא דאין מוקצה לחצי שבת ולכך שרי דבין השמשות לא איתקצי דחזי ליה חכם כנ"ל משא"כ להס"ד דיש מוקצה לחצי שבת א"כ אף בהוי ביה מום קבוע מערב יו"ט יש מוקצה לחצי שבת דבהגיע יו"ט ממש מי יימר דמזדקק ליה חכם, וא"כ קושית הגמ' שפיר, דאף בנולד במומו ביו"ט יהיה מוקצה כיון דאין מבקרין אותו לכתחילה ומשני דיתבי דיינא התם ולק"מ.
ומעתה גם מתני' נמי דייקא יש לתרץ לדעת הראב"ד וסיעתו, דודאי מהך מתני' דכל שאין מומו ניכר מערב יו"ט וכו' מוכח דעל כרחך היה ביה מום עובר, דאל"כ לא יפלוג ר"י דאית ליה מוקצה כמ"ש רש"י, אבל בהיה ביה מום עובר וביו"ט מום קבוע, בזו שפיר י"ל דאיירי המשנה, ועלה קאי דאינו מן המוכן ולא קשה מידי, וצ"ל דבזו לא הוי לר"י מוקצה כמ"ש לרש"י והוא קושית מהרש"א עיי"ש, ועיין בהרמב"ם בפירוש משניות שכתב ג"כ לר"י בהיה ביה מום עובר בערב יו"ט, וקבוע ביו"ט דשוחטין אותו רק דנתן טעם מחמת צער בע"ח מ"מ לדינא מודה לרש"י בשיטת ר"י ועכ"פ אין כאן הכרח במשנה דאף דהיה מום קבוע מערב יו"ט דאוסר ר"ש בדיעבד.
והא דדייק הגמ' מיניה דאין מבקרין לכתחילה בנולד במומו ביו"ט הוא כך, כיון דחזינן דבהיה ביה מום עובר בערב יו"ט ונולד ביו"ט מום קבוע דהוי מוקצה משום מי יימר דמזדקק ליה חכם כנ"ל וא"כ מאיזה טעם יהיה החכם רואה בתחילה בנולד במומו ביו"ט, ומאי שנא הך דנראה כדן דין מהך, דבשלמא אם היה מום עובר בערב יו"ט ונולד ביו"ט [קבוע] רואין, י"ל דלכך בנולד במומו ביו"ט רואין דלא היה אפשר להראותו מערב יו"ט והתירו חז"ל, משא"כ בהיה ביה מום מערב יו"ט דאפשר להראותו לחכם מערב יו"ט לא התירו חז"ל הראיה ביו"ט כדן הדין, וכן בנולד בו מום קבוע ביו"ט ולא היה בו מום כלל מערב יו"ט, ג"כ אתי שפיר דהוי מוקצה, דאינו יושב ומצפה שיפול בו מום, אבל אי אמרינן בנולד ביה מום עובר בערב יו"ט, וקבוע ביו"ט, דג"כ אין רואין, וזה אי אפשר להראות מערב יו"ט, ומוקצה ג"כ ליכא, כמ"ש דבהיה ביה מום עובר לא מסיח דעתו ממנו ממום קבוע אפי' לר"י, ואם כן ה"ה בנולד ביו"ט במומו דאין רואין דמאי שנא ומוכח דאין מבקרין אותו לכתחילה, ודברי הגמ' ברורים ולא קשה קושית מהרש"א, דבאמת הוכחת הגמרא רק על היה בו מום עובר מערב יו"ט וקבוע ביו"ט, ומ"מ הוכחת הגמרא שפיר ודו"ק.
ודרך היותר קצר נ"ל, והוא דודאי גם הראב"ד מודה דפשטא דגמרא דר"ש אוסר אפי' בהיה בו מום קבוע מערב יו"ט בדיעבד, רק י"ל במאי דאמרינן שם בגמרא מה הוי עלה, ואמר ר' יוסף ת"ש דאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי וכו' דר"ש בשיטת רבי מאיר אמרו דאוסר המראה מום למומחה לאחר שחיטה, ודחי ליה אביי דבקנסא פליגי ר"מ ור"י, ואמר רב נחמן [בר יצחק] מתניתין נמי דייקא דטעמא משום קנסא וכו' א"כ לפ"ז לכאורה היה כל דברי התנאים והקדמונים בתוהו, דאמרו ר"ש ור"מ בחד שיטתא קיימא דהא למסקנא טעמא דר"מ משום קנסא, לזאת ס"ל להראב"ד דודאי יתד שלא תמוט דר"מ ור"ש בחד שיטתא קיימא, רק דבעי למפשט דהלכה כר"ש משום דס"ל דטעמא דר"מ משום גזירת הסימנים הנשתנים לאחר שחיטה, וכן טעמא דר"ש משום גזירה דנולד בו מום קבוע מחדש ביו"ט, דודאי הוא מוקצה כמ"ש המג"א דגזרו הא אטו הא, וא"כ הלכה כר"מ בגזירותיו, ועיין בהרא"ש והרמב"ם, ואף כר"ש להלכה, ודחי ליה אביי דטעמא דר"מ משום קנסא, וכן טעמא דר"ש משום קנסא, הואיל וראה בו מום דהוי כדן דין קנסוהו, א"כ אין כאן הלכה כר"ש, ולפ"ז ברואין מומין לכתחילה פסקינן כר"ש, כמ"ש הרי"ף והרא"ש דילפינן מהך עובדא דר' אמי דלא חזי בוכרא ביו"ט, אבל בדיעבד כיון דר"ש ור"מ בחדא שיטתא קיימא לקנוסיי ולא קיימ"ל כר"מ בקנסותיו, אף כר"ש לית הילכתא כוותיה ומותר בדיעבד, זולת בנולד ביה מום קבוע ביו"ט דהוי מוקצה גמור, וזהו לענ"ד ברור בדברי הראב"ד.
אך לפ"ז הרמב"ם דפסק בפרק ג' מהל' בכורות אף במראה מום לאחר שחיטה כר"מ וכדעת הרא"ש הנ"ל א"כ אף כאן דעתו מבואר דאסור בדיעבד כר"ש וכר"מ וק"ל.

הלכה ד

בכור שנולד ומומו עמו הרי זה מוכן ואין מבקרין אותו ביו"ט ואם עבר וראה מומו ובקרו והתירו הרי זה שוחט ואוכל. עיין במ"מ שכתב הטעם שזהו מן המוכן לפי שלא היה לו חזקת איסור מעולם וכו' עיי"ש נראה מדבריו דאם נולד ביו"ט ואח"כ נולד בו ביום מום קבוע דהיה לו חזקת איסור, דאסור, והיינו לא פלוג כמ"ש המ"מ לעיל כיון דהיה לו חזקת איסור דמי לנולד מום מערב יו"ט וכן מהרש"א הביא בשם התוס' ישנים דאף דאין מוקצה לחצי שבת, מ"מ דיחוי כי האי דנולד תם וודאי דהוי מוקצה, וזהו דלא כפרי חדש לאו"ח שכתב דאף דנולד תם ואח"כ נולד בו מום בו ביום דמותר דאין מוקצה לחצי שבת עיי"ש וק"ל.

בהמת חולין שנפלה מן הגג ועמדה מעת לעת והרי היא צריכה בדיקה, שוחטין אותה ביו"ט ותבדק אפשר שתמצא כשירה ותאכל. עיין במ"מ ורבינו פסק להקל, עיין בהרא"ש שכתב וקיימ"ל מפני שצריך לחסמן, מהך דריש לקיש משום ליבון רעפים נגע ביה, והיש"ש תמה דמ"מ לא נפשט האיבעיא דהא ר' ירמיה גופיה בעל האיבעיא אמר אנן מפני שצריך לחסמן תנן ומ"מ נסתפק אי מותר לשחוט נפולה ביו"ט, והפרי חדש כתב הואיל והותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך והוי ספק דרבנן, וזו לא נזכר ברא"ש, גם אין זה מספיק בהרמב"ם לדעת המ"מ, דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה.
לכן נראה הואיל ור' שמעון בן לקיש אמר סתם בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגע בו, ואלו טעמא שצריך לבודקן בעו לה, דמחזקינן ביו"ט ריעותא, לא הו"ל למימר סתם משום ליבון רעפים נגע בו דהא יש בליבון רעפים טעם מה דלא שייך בשבת כמ"ש הרא"ש ולא נגע זה בזה, ועל כרחך צ"ל דלא מחזקינן ריעותא וא"כ ליכא טעם בליבון רעפים זולת טעם דחסימה וזה שייך ג"כ בחיוב שבת ולכך קאמר סתם משום ליבון רעפים והאיבעיא איפשיט.
והגאון מוהר"ר גרשון אשכנזי בשו"ת חות יאיר כתב דמוכח דאל"כ מאי נפק"מ בין תרי לשונות אי לבודקן או לחסמן תנן אלא ודאי הך ספק דשחיטת נפולה ביו"ט, ואין זה תירוץ לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל (בפרק ג' הלכה י"א) דאף ברעפים ישנים שייך חסימה, וצריך לבודקן לא שייך רק בחדשים וא"כ נ"מ טובא [ועיין להלן בפרק ג' הלכה י' והלכה י"א והדבר מבואר שם]. אך בזה י"ל כי וודאי הא דישנים אסורים משום חיסום, ואף דבישנים אי אפשר לעשותם מערב יו"ט הוא מטעם גזירה ישנים אטו חדשים, א"כ שפיר מוכח, דבשלמא אי כל הטעם בחדשים לאסור הוא משום חיסום, שפיר י"ל גזירה ישן אטו חדש, משא"כ אי בקדירות חדשים טעם משום לבודקן תנן, ליכא למימר ישן אטו חדש, דבלא"ה בחדש טעם לאסור משום לבודקן.
ושם בתשובה האריכו בקושיא על השו"ע, דפסק באו"ח דנפולה מותר לשחטו ביו"ט, דצריך לחסמן תנן, ובהל' מילה (סימן רס"ו סעיף ז') פסק דמוהל חדש לא ימול בשבת, והוא דברי רש"י דאוסר מפני שצריך לבודקן תנן, ולפי דברי הפר"ח הנ"ל לק"מ, דבשחיטה יש טעם מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וזה לא שייך במילה בשבת. אך לפ"ז היה מקום להתיר מוהל חדש ביו"ט, דגם ביו"ט הותרה חבלה לצורך אוכל נפש כגון שחובל בדג להוציא את דמו, ומכ"ש לדעת הפוסקים דחובל הוא משום נטילת נשמה, וא"כ שוחט בכלל חובל והותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך, ואפי' לדעת הפוסקים דצריך צורך קצת, מ"מ הא עסק בדבר מצוה מקרי צורך קצת ומילה מותר, וצ"ע.
אך באמת א"צ לכל זה, דהא דמתירין נפולה לשוחטו משום דיש לו חזקה דאתיא מכח רוב בהמות כשרים וכמ"ש המג"א והדרכי משה וב"ח וצ"ל לשיטתם דרעפים ג"כ רובם שהם טובים ואינם מתקלקלים בליבון כמ"ש דאל"כ איך נפשוט מיניה למ"ד צריך לבודקן תנן דאין שוחטין נפולה ביו"ט, דלמא ברעפים ליכא חזקה, ועל כרחך דגם ברעפים איכא רוב שהם טובים ואינם נפקעים כאשר יעיד המציאות, וא"כ במוהל חדש שלא מל מעולם מאי חזקה ומאי רוב איכא כאן וכי יש בידינו לומר רוב מה שלא נזכר בש"ס, וכי ידעינן אנו אם רוב מוהלים חדשים בקיאין ויש להם אימון יד מבלי לקלקל אי לא, דבר זה אין בידינו ויש לאסור לכו"ע.
אך נראה מ"מ ביו"ט שני של גליות להתיר מוהל חדש למול, כי טובא סברות להתיר, ראשון סברות הנ"ל אי לבודקן או לחסמן תנן, שנית יש בו סברת מתוך שהותרה חבלה לצורך וכו' וכנ"ל, שלישית אם מקלקל הרי מקלקל בחבורה, ורביעית דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, והכל ביו"ט שני שאנן בקיאין בקביעא דירחא, ובשו"ע לא נזכר לאסור רק בשבת והבו דלא לוסיף עלה ביו"ט שני, וכן הוריתי למעשה ואין לפקפק עליו כלל. ומזה י"ל לשיטת רש"י וסיעתו דסוברים דגם חיסום לא שייך רק בחדשים, א"כ מאי קאמר ר' ירמיה אנן לחסום תנן, תפשוט דלא אמרינן לבודקן דאל"כ למה לי לחסמן כנ"ל די"ל טובא קמ"ל דמשום לבודקן מותר ביו"ט שני דהוי ספק ספיקא כנ"ל, משא"כ בחיסום לא הוי רק חדא ספיקא ואף ביו"ט שני אסור וק"ל.

הלכה ה

אוזין ותרנגולים ויונים שבבית הרי אלו מוכנים, ואין צריכין זימון, אבל יוני שובך ויוני עליה, וצפרים שקננו בטפיחים או בבירה ובפרדס הרי אלו מוקצה וצריך לזמן בערב ולומר אלו ואלו אני נוטל ואין צריך לנענע. עיין במ"מ שכתב דיש מתירין בזימן בכל גוונא אפי' במפריחים לפי שאין יוני שובך צריכין צידה מעליא, והוא דעת רבינו ז"ל, ואולם בהל' שבת פרק י' הלכה כ"ד מחק מדברי רבינו יוני עליה דהצד מהם חייב בשבת. ונראה דס"ל כיון דצידה לאוכל נפש מותר מדאורייתא לדעת רבינו רק דחכמים אסרוהו, ומה שאינו נראה כצידה גמורה והזמין אותו מערב יו"ט לא אסרוהו חז"ל והניחו על דין תורה ובפרט כי לא שייך טעם שיכווין מלאכתו ליו"ט כיון דבעי זימון מערב יו"ט.
והנה לדעת החולקים דבעי מפריחין קצת ולא מפריחין לגמרי, ובתשובת הרא"ש נזכר שאינם פורחין חוץ לתחום, ועיין במג"א (סימן תצ"ח ס"ק י"ב) שכתב הטעם דס"ל להרא"ש כיון דפורחין חוץ לתחום לא חשיבי מזומן, ובגמרא לא משמע כן רק כיון שחוזרין לכלובן לערב ומזונתן עליך ומה נפק"מ אם מפריחין למרחוק או לדרך קרוב, כיון שבערב חוזרין למקומן ומי ישגיח ביונה אם פורחת למרחוק או לקרוב. לכן יותר טוב לדחוק בדברי תשובת הרא"ש לומר שכוונתו במילת חוץ לתחום, אינו פירושה תחום שבת ויו"ט שהוא מיל רק חוץ לתחום רצונו לומר גבול שגבלו חכמים ביונה, דהיינו אם מפרחת במהרה ואינה נצודת מבני אדם הרודפים אחריה היא אסורה, ואם לא שהיא פורחת לאט לאט ובנקל רודפיה ישיגו אותה א"כ הרי היא בכלל שאינה מחוסרת צידה ומותרת ודוחק.
ובמה שכתבתי במ"מ הלזו יש ליישב דברי הראב"ד (בהלכה ז') דאוסר בדגים אפי' בביבר קטן שאינו מחוסר צידה והקשה המ"מ מאי שנא מהא דקיימ"ל סוכר אדם אמת המים מערב יו"ט וכו', ועיין בב"י והאחרונים במה שדחקו לעצמן למאוד [א"ה ובחידושים תמה הגאון ז"ל על הט"ז שהבין בדברי הראב"ד דטעמא הוא משום מוקצה כיון שהם מכוסים מן העין עיי"ש שהאריך וקשה דא"כ ר' נחמן ריש ביצה דמהדר למצוא סתמא דסתם לן תנא ביו"ט כר' יהודה ולא הביא מתניתין דאין צדין ודוחק לומר דיהיה כמוקצה גרוגרות וצמוקין] והנכון כמה שכתבתי לעיל דדעת הראב"ד כהרמב"ם דלכך אסרו מלאכות צידה וקצירה לאוכל נפש כדי שלא יכוין מלאכתו במועד וכמבואר בהשגה שלו (לעיל פ"א הלכה ה') וכיון שהוא סוכר אמת המים מערב יו"ט ואמר מכאן אני נוטל למחר, אינו חושש שיכווין מלאכתו ביו"ט דהא בעי מעשה רב, ודמי ממש לזימון דיוני שובך דליכא חשש שיכוין מלאכתו במועד וק"ל.

הלכה ו

זימן שחורים ולבנים, ומצא שחורים במקום לבנים, ולבנים במקום שחורים, אסורים, שאני אומר שמא אותן שזימן פרחו להן, ואלו אחרים הן, וכל ספק מוכן אסור. והנה בגמרא אמרינן לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב, ומשני בדף, ורבינו השמיט בדף להיות דקיי"ל כר"ח דהולכים בתר רוב, אך קשה דלמה משווה רבינו אותה לספק כיון דקיימ"ל הולכים אחר הרוב א"כ הרי כאן ודאי ואין כאן ספק, כמבואר בגמרא דב"ב (דף כ"ד) ועי' בפרי חדש ליו"ד סימן ס"ג שהביא אוקימתות רבות מרמב"ם דמשוה הך רוב וקרוב לספק אי אזלינן בתר רוב והוא לכאורה נגד הסוגיא דב"ב דף הנ"ל דמשמע דאזלינן בתר רובא בין לקולא בין לחומרא והיינו דאזלינן בתר רוב מוודאי ולא מספק.
ונראה דס"ל להרמב"ם כיון דבגמרא דב"ב מייתי אביי סיעתא להך דרב חנינא דרוב וקרוב וכו' מהך משנה דם שנמצא בפרוזדור שורפים עליו תרומה וקדשים וכו' עיי"ש בגמרא דנדה על הך דתנן במשנה נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו ממקור בא, ופליגי שם אמוראי, אביי ס"ל מלול ולפנים טמא ודאי מלול ולחוץ טהור ודאי, ורב הונא ס"ל מהלול ולפנים טמא ודאי ומלול ולחוץ טמא מספק, והנה לאביי דס"ל מלול ולחוץ טהור ודאי על כרחך דס"ל דאינו במציאות שיבוא דם מהמקור לחוץ מלול, דאל"כ מידי ספיקא לא נפקא, ואלו בלול ולפנים ס"ל לתנא במשנה ספיקא טמא ש"מ דהוא בחזקת ספק אי בא מן המקור ואעפ"כ הרי הוא טמא בודאי דשורפים עליו תרומה, ש"מ דהולכים אחר הרוב דמים הבאים מהמקור אע"פ דעליה הוי קורבא דמוכח כמ"ש התוס', ושפיר מוכח מהך משנה סייעתא לר"ח כמבואר בגמרא דהולכים אחר הרוב אפי' בקורבא דמוכח, משא"כ לרב הונא דס"ל מן הלול ולחוץ טמא מספק ש"מ דמצוי לבוא שם דם מהמקור דאי לא מצוי לבוא שם דם מהמקור רק ע"י שחתה א"כ הרי כאן דם עליה קרוב ורוב כיון דדם מהמקור אינו מצוי והולכין אחר רוב וקרוב ודאי, ואף אם נאמר דשקולים הם במציאות הדם שם בפרוזדור, מהמקור ועליה, עדיין קשה כיון דעליה מקרבי כיון דליכא רוב המתנגד ליזל בתר קורבא דקורבא דאורייתא כדכתיב והיה העיר הקרובה אל החלל ועל כרחך מוכח דמ"מ מידי ספיקא לא נפקא, וקשה א"כ בלול ולפנים אמאי טמא ודאי דהא עליה מקרבי אף דהרוב מהמקור מה בכך הא מידי ספיקא לא נפקא, וליכא למימר דאינו במציאות כלל מהלול ולפנים שיבוא מעליה דא"כ היכא קרו ליה במשנה ספיקא הלא אין כאן ספק כיון דאינה במציאות כלל שיבוא הדם מעליה, ועל כרחך צ"ל מהלול ולחוץ אף דרוב דמים מהמקור כיון דקורבא דמוכח דאתיא מעליה כמ"ש התוס' שקולין הן, והרי כאן ספק ולכך טמא מספק, משא"כ מהלול ולפנים אף דעליה קורבא מ"מ ליכא כאן קורבא דמוכח כיון שאי אפשר לבוא שם כי אם ע"י מעשה וא"כ אזלינן בתר רובא עכ"פ והרי כאן ספיקא, דמחזקינן ליה בודאי לטמא טומאת ודאי וזה ברור.
ומעתה כל הסוגיא דב"ב הוא אליבא דאביי וכדאמרינן שם אמר אביי אף אנן נמי תנינא ג' חדרים באשה וכו' משא"כ לרב הונא וקי"ל כוותיה א"כ אמרינן דבקורבא דמוכח לא אזלינן בתר רוב ודאי כי אם ספק אי אזלינן בתר רוב או בתר קורבא כיון דאיכא קורבא דמוכח, וא"כ הרמב"ם דפסק בהל' איסורי ביאה כר"ה עיי"ש לכך כאן בזימן שחורים פסק דלא הוי רק ספק ולא ודאי כיון דאיכא כאן קורבא דמוכח כמ"ש התוס' בב"ב, דהכא בזימן שחורים וכו' איכא קורבא דמוכח, ולכך פסק הרמב"ם דהוי רק ספק ולא ודאי וכל ספק מוכן אסור ודברי הרמב"ם המה נכונים ודו"ק היטב. ומעתה רוב הקושיות שהקשה הפר"ח הנ"ל המה מיושבים, והיינו משום דבכולן הוי קורבא דמוכח ולכך לא אזלינן בתר רוב ודאי והדבר הוא רק בספק, ודו"ק כי דבר זה הוא לפענ"ד ברור ונכון לדברי הרמב"ם ז"ל.
ואפשר עוד לומר דלכך נוטה הרמב"ם לומר ספק מוכן דקשיא ליה כמ"ש לעיל דמאי סיעתא הוא לר"ח לכל ספק בעלמא דלמא לעולם דאינו רק ספק ולא ודאי והכא הטעם הוא דספק מוכן אסור משום דבר שיש לו מתירין, גם בשנים ומצא שלשה קשה פשיטא דהא איכא בודאי תערובת איסור, לכך ס"ל להרמב"ם דודאי רובא דעלמא אינן בחזקת שאינן מוכנים ודאי, רק אולי ישראל הכין ואף אולי משל גוי הם, דאף לגוי איכא שובכין הרבה, ובנכרי ליתא הכן כמו דאיתא בשו"ע, וא"כ שפיר מייתי ראיה לר"ח דלולי ר"ח היה ספק ספיקא ספק הנך ספק מעלמא ואת"ל מעלמא דלמא הם מוכנים, ועל כן אתה מוכרח לומר כר"ח, וא"כ הנך בשובכין ליתא כלל בגדר הספק, והא דשנים ומצא שלשה אסורים ולא נימא בכל חדא וחדא דלמא הם מאותן שובכין ואת"ל מעלמא דלמא הם מוכנים, זה אינו, דהוי ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות וגם האי איתחזק איסורא וזהו ודאי בדשיל"מ אסור וכמו אוקימתא דרב אשי לעיל דאוקמי ליה בספק ביצה שנולדה ביו"ט, ולכך צריך הרמב"ם לומר דהוי ספק מוכן, דאין כאן ודאי איסור, דאולי הם מוכנים, ואף אולי משל נכרי הם ודו"ק.
או י"ל דלכך כתב הרמב"ם ספק מוכן אסור משום דבש"ס מוקי ליה בדף וא"כ אי בדף שוכבים תמיד א"כ הנך דקביע ודאי הם מעלמא והרי כאן בדף קבוע וא"כ כשמצא אח"כ העליונים בדף הוי קבוע וכמחצה על מחצה דמי בין להקל בין להחמיר ויש כאן ספיקא ולכך קאמר הרמב"ם דספק מוכן אסור.
והנה הרב המ"מ תמה על הרשב"א דהוא פסק ספק מוכן להקל ככל הספיקות של דבריהם זולת ספק צידה ותלישה הואיל וקרוב ליגע בשל תורה, וא"כ בספק ביצה שנולדה ביו"ט יהיה מותרת וזה מבואר דהוא אסור, וכן תמה ג"כ דהא ר' אשי חדית לן דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן אסור, ונראה דס"ל להרשב"א כדעת אבי עזרי הובא במרדכי והוא דלכך ביצה אסורה היינו משום דמוקמינן בחזקת השתא הוא דנולדה, והשתא הוא דנצודה, ולא דן הרשב"א ז"ל במקום דחזקה מסייע לאיסורא וחזקה דאורייתא, רק היכא דליכא חזקה כגון האי דזימן שחורים וכו' או דישנו כאן שני ביצים אחת נולדה בערב יו"ט ואחת נולדה ביו"ט ולא ידע איזה היא הביצה דליכא כאן כלל חזקה לומר השתא הוא דנולדה, ואמת בזאת היא דעת הרשב"א להתיר בספק דרבנן לקולא, ור' אשי דהחמיר היינו היכא דאיכא חזקה המסייע לאיסורא וכמ"ש בשם המרדכי הנ"ל דאמרינן השתא הוא דנולדה.
והא דהוצרך הרשב"א לומר הטעם בצידה ותלישה דיבוא ליגע בשל תורה ולא אמר כנ"ל דאוקמי אותה אחזקה דהשתא הוא דנצודה, היינו דס"ל דרב פפא אמר לקמן נכרי שהביא דורון לישראל אם יש במינו מחובר אסור ומשמע אפי' אם רוב מן המין נתלשו ומועט מן המין הוא במחובר, מ"מ הוא אסור דאולי הוא מהאי דנתלשו היום וכך הוא לשונו כל שיש במינו מחובר אפי' מעוטו במשמע, וא"כ ליכא למימר כאן כלל חזקה דהא רובא דתלושה הוא מנגדו לחזקה דנימא דניזול בתר חזקה דרובא ממין שנתלשו קודם יו"ט ורובא וחזקה רובא עדיף, ולכך צ"ל דלכך החמיר הואיל והוא נוגע לאיסור תורה צידה ותלישה, משא"כ ביצה דליכא רוב המנגד לחזקה, וא"כ לק"מ מביצה לדעת הרשב"א ז"ל, ונכרי דהביא ביצים ביו"ט למכור בלי ספק דעת הרשב"א הוא כדעת הר"ן להתיר דניזול בתר רובא דנולדים קודם יו"ט, אם לא דנאמר דס"ל כסברת המרדכי דביצים כעשוים להתכבד בכל יום ויום [ועיי"ש במג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג] ודו"ק.
או י"ל דס"ל דהא דחדית רב אשי דדבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן ספיקא אסורא הואיל ולא בטילי היא סברא רחוקה דמה ענין ביטול לאסור ספיקא, ורב אשי על כרחיה דחיק אנפשיה לתרוצי הברייתא דקתני להדיא ספיקא אסורה, אף למאן דאוסר ביצה מדרבנן, וספק טריפה לא משמע ליה וכקושית הש"ס הנ"ל, משא"כ לדידן דפסקינן דביצה אסורה מדאורייתא משום הכנה דרבה א"כ לק"מ כל קושית הש"ס הנ"ל, וא"כ הדרא לכללא קמייתא דספק דרבנן לקולא וא"צ לדחוק כלל וכלל וזה פשוט, ובהכי ניחא הא דאמרינן בש"ס דמנחות למ"ד חדש בחו"ל הוי דרבנן ספיקא מותר, אף דהוי דשיל"מ.
וסברא זאת נמי י"ל בדעת הר"ן דצידד לומר ביצה שהביא נכרי ביו"ט דניזול בתר רוב ביצים הנולדים קודם יו"ט, וחוכך להחמיר, דבדבר שיש לו מתירין לא אזלינן בתר רוב, דהא אף באלף לא בטיל, אם לא דנאמר דשאני התם דהא איתחזק איסורא, עיי"ש, וקשה לדבריו מש"ס דפסחים דף ז' ע"א תיבה שנשתמשו בו חולין ומעשר ונמצא בו מעות דאזלינן בתר רוב והלא מעשר דשיל"מ ע"י העלתם לירושלים כנודע [ועיין בפרי חדש ליו"ד סימן ק"ב], ואפ"ה באם רוב חולין מתירין אותו וכדאמרינן בש"ס דב"מ דמעות שנמצא בירושלים בכל השנה זולת הרגל הכל חולין, ופירש"י דרוב הוא מן החולין, והרי לפניך דאזלינן בתר רובא בדשיל"מ באיסור של תורה ומכ"ש ביצה דאיסור דבריהם הוא, ועוד דהא בנכרי שהביא ביצים למכור בשוק אם בביתו רוב ביצים הנולדים מערב יו"ט, א"כ נימא ביה כל דפריש מרובא קפריש, והביצים שבאו אל השוק הן מן הרוב, ועל כרחך צ"ל דס"ל הואיל ודשיל"מ לא בטיל לא אמרינן מרובא פריש, וזהו נגד הכלל דאמרינן בכל ז' דברים החשובים ובע"ח דג"כ לא בטילי ואפ"ה אמרינן בהו כל דפריש מרובא קפריש כמבואר בש"ס דזבחים פרק התערובות ובשו"ע יו"ד סימן ק"י עיי"ש.
ודוחק לומר דס"ל דבשאר דברים החשובים שנתערבו, ופרשו ממילא או ע"י נכרי לא אמרינן ביה גזירה שמא יקח מן הקבוע וכמ"ש הר"ן בש"ס דחולין וכן בשו"ע סימן ק"י, משא"כ בדבר שיש לו מתירין, הואיל ויכול לאוכלו בהיתר אח"כ לכך מחמירין גביה וגזרינן שמא יקח מן הקבוע, ומעתה לק"מ מהאי דמעשר דהתם ליכא כלל קבוע בתערובות דנגזור שמא יקח ממנו, וממעשר הידוע, לא גזרינן שמא יקח ממנו, וכמ"ש התוס' דבאיסור ניכר במקומו לא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כלל וא"כ מאי קבוע איכא כאן, וזה דוחק דהלא כל הדברים החשובים לא בטילי ואפ"ה לא גזרינן ביה שמא יקח מן הקבוע ומנ"ל לאסור באיסור מוסיף בדשיל"מ, ועוד דא"כ יהיו דבריו סותרים לדברי בה"ג והובא בטור ובהרא"ש ובשו"ע סימן הנ"ל דאותו ואת בנו שנתערבו דפסק דנכבשינהו עד דנפרדו וכל דפריש מרובא פריש, ואע"פ דאותו ואת בנו הוי כדשיל"מ, [ועי' פרי חדש ביו"ד סי' ק"י], דצידד לומר והואיל דהוא דשיל"מ לכך מתירין אותו דנכבשינהו וניידו ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע, הואיל ויש היתר לאיסורא לכך לא גזרינן כלל שמא יקח וכו' דהא לא בהיל כל כך ליקח מן הקבוע כיון דאית ליה אח"כ התירא דהוא דשיל"מ, וזהו היפוך מן הר"ן הנ"ל, דהוא פוסק דבשיל"מ לא אמרינן כל דפריש מרובא קפריש.
ולכך היה נראה דהנה יש להבין בהר"ן דקארי ליה מאי קארי ליה ולומר דלא אזלינן בתר רוב הואיל ואינה בטילה אפי' באלף, ולא ידע החילוק היכא דאיתחזק אסורא להיכא דלא איתחזק אסורא, אלא דכך הוא דמיונו, דהואיל אפי' באלף לא בטיל משום דאיתחזק אסורא, א"כ האי חזקת איסור דוחה רובא של היתרא, א"כ אף כאן ביצים של נכרי המוכר הוא בחזקת איסור דהא יש לו חזקה דהיום נולדה כדעת המרדכי הנ"ל ודוחה הרוב דמאי שנא האי חזקה מהאי חזקה, זו דעתו לומר, אבל במקום דליכא חזקה מודה דמתירין אותו אפי' בדבר שיש לו מתירין, ולכך במעשר שני דליכא חזקה כלל לכך אזלינן בתר רוב, וכן באותו ואת בנו דליכא כלל חזקה בהנך דפרשי לומר זה הוא מאותו ואת בנו משא"כ ביצה דהכא בנכרי המוכר דאיכא חזקה דהיום נולדה כנ"ל, וא"כ דברי הר"ן שפיר, אלא דדוחה אותו דאין לדמות החזקות זה לזה כלל, דאותה חזקת איסורא דוודאי באילו התערובת איסור משא"כ בהנך דלא בריר לן דיש בתערובת האיסור רק בחזקה דעלמא, לכן אין לדמות כלל האי חזקה לחזקה, אבל מ"מ עיקר יסודתו הוא לאסור מכח האי חזקה הנ"ל, וכן הים של שלמה דפסק בתרנגולת דספנא מארעא דאין הולכין בתר רובא היולדת ביום היותו דשיל"מ וכו' עיי"ש על כרחך צ"ל דעיקר הטעם הוא משום חזקה דהשתא הוא דנולדה [ועיין לעיל פ"א הלכה כ' בסופו].
והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת הרשב"א להתיר ספק מוקצה זולת ביצה וספק צידה ותלישה, מהא דאמרינן זימן שנים ומצא שלשה בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין, דאמרינן עלה לימא מסייע ליה לר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכו', ולכאורה קשה מאי סיעתא הוא מכאן דלמא כל טעמא דר"ח הוא הואיל וקורבא דאורייתא ורוב דאורייתא ומ"מ דוחה הרוב לקורבא אבל לולי דברי ר"ח הו"א הואיל ושניהם שקולים הם א"כ מידי ספיקא לא נפקא וא"כ אף בלא דברי ר"ח לא היינו אומרים קרוב עדיף מרובא, וא"כ הכא דמן הדין היא אסורה אף בספק, דספק מוכן אסור, ועל כרחך אתה צ"ל כדעת הרשב"א וסיעתו דספק מוכן מותר ועל כן אנו צריכין לדברי ר' חנינא דהולכים אחר הרוב והוא בחזקת וודאי, וכן הא דכתב הרמב"ם בפירוש המשנה בתוך הקן ומצא לפני הקן וכו' דאיירי בשני קינין וזימן בעליונה ולא זימן בתחתונה ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה אסורה דאמרינן אשתרבובי וכו', ויש להקשות א"כ איך קתני עלה במשנה ואם אין שם אלא הם מותרים ומפרשינן בגמרא דמדדין ואין שם שובכים בתוך נ' אמה רק בקרן זוית וכו' דמאי בכך, דדל שובך מהכא, והרי כאן שני קינין אחת מזומן ואחת אינה מזומן ואמרינן אשתרבובי וכו', וזה וודאי דהך ואם אין שם אלא הן וכו' קאי נמי אבבא בתוך הקן ומצא לפני הקן דדוחק לומר דיהיה מוסב אלפני פניו ולא יהיה מוסב אלפניו כלל, ולשיטת הרשב"א ניחא דהא דקתני אישתרבובי וכו' אינו רק חששא בעלמא ומידי ספיקא לא נפקא, וא"כ לא הוי הכא איסור משום האי חששא לחודא רק דיש לחוש ולילך בתר רוב שובכים ומעלמא אתיא אפס דקרוב מנגדו, לזאת כיון דבשובך גופא יש קן אחד שאינו מזומן ויש לחוש לאשתרבובי אשתרבב וא"כ נדחה ההיתר מקורבא וא"כ הדרה לכללא קמייתא דניזל בתר רוב כמו וודאי איסור, ולכך היכא דליכא קן בתוך נ' אמה, דליכא למיחש לרובא דעלמא משום האי חששא דתחתונה לא אסרינן כלל דספק מוכן מותר, וזה לכאורה ראייה לדעת הרשב"א ז"ל.
אמנם בגמרא דב"ב גבי האי חצבא דחמרא וכו' כתבו התוס' דאם אין הלכה כרבי חנינא אזלינן בתר קורבא דאורייתא מוודאי, וצ"ל דאע"ג דרובא וודאי הוא דאורייתא כמו קרוב, ור"ח הוא דחדית לן דרובא עדיפא, דכל הס"ד לומר דלא כר"ח הוא מכח הקרא דוהיה העיר הקרובה אל החלל וכו' דדחיקא ליה לאוקמי בדליכא נפישא וביושבת בין ההרים, וא"כ על כרחך דקרוב עדיף מרובא, דאל"כ אף בלא ר"ח קשה איך מתוקמי הקרא דוהיה העיר הקרובה וכו' דאולי ממקום אחר היה ומספק איך יביא עגלה ערופה ועל כרחך מוכרחים לומר דגזירת הכתוב הוא דרוב וקרוב עדיפא קרוב מרוב וא"כ לק"מ כאן כלל ודו"ק.
וליישב דעת האוסרין ספק מוכן בכל גוונא י"ל דוודאי לרב אשי דחדית לן דדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא אסורה א"כ ספק מוקצה אסורה, אמנם לרב פפא דמשני דסיפא אתיא לספק טריפה, והא דקתני ואם נתערבה באלף כולן אסורות הוא הכל משום דהוי דבר שבמנין וכתנא דליטרא קציעות, וא"כ דשיל"מ בדרבנן ספיקא להקל וא"כ לדידיה וודאי ספק מוקצה מותר ג"כ ואתי שפיר קושית הש"ס לימא מסייע לרבי חנינא והיינו הכל למ"ד דשיל"מ באיסור דרבנן להקל ועל כרחך לדידיה מוכרחים לאוקמי משנה כר"ח ובפרט לשיטת הש"ס דפרק משילין בשמעתא דאשה ששאלה מים ומלח וכו' לעיסתה דפריך הש"ס ולבטל מים ומלח לעיסתה ומשני אביי דגזרינן שמא יעשה עיסה בשותפות, ורבא משני דתבלין לטעמא עבידי ולא בטילי ורב אשי תירץ דהוי דשיל"מ ואפילו באלף לא בטיל ומשמע דאביי ורבא לית להו כלל האי סברא דדשיל"מ בדרבנן, רק דכל דרבנן ספיקא להקל ורב אשי הוא דחדית לנו דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטיל, אפס דהתוס' צדדו שם לומר דהספק הוא שם הואיל והוי מין בשאינו מינו עיי"ש, אמנם פשיטות דברי הש"ס לא משמע כן עיי"ש רק ס"ל להש"ס בפשיטות דבדרבנן לא אמרינן דשיל"מ, ולכך בריש ביצה קאמר הש"ס להדיא, ולרב אשי דאמר דשיל"מ אפילו באלף לא בטיל אף בדרבנן ומשמע זולת רב אשי ליתא הך סברא כלל רק אמרינן דבדרבנן ספיקא להקל אף בדשיל"מ א"כ כאן המתרצים הם אביי ורבא דאוקמי בדף וכו' ולדידהו אינו נכנס כלל בגדר הספק דשיל"מ במילתא דרבנן ולדידהו באמת ספק מוכן מותר, ולכך רבא דאוקי לה דזימן בעליונה ולא בתחתונה הוא הכל למ"ד ספק מוכן מותר, ולזאת מיושב שפיר דאיירי בזימן בעליונה וכו' ואם אין שם אלא הן דמותרים וכמ"ש לעיל כיון דאין כאן כלל רוב א"כ אינו כאן רק ספק בעלמא וספק מוכן מותר, משא"כ למ"ד ספק מוכן אסור א"כ בלא"ה ליכא כאן סייעתא לר"ח ואין אנו צריכין כלל לאוקימתא דרבא הנ"ל ולק"מ והמשנה מיושבת על כל פנים וכהנ"ל ודו"ק.
אמנם יש מקום להביא ראיה למאן דאוסר ספק מוכן בכל הדברים, והוא מהאי דמשני לן אהא דזימן שחורים ומצא לבנים לימא מסייע ליה וכו' כדאמר אביי בדף וכו', והנה אבבא בתוך הקן ומצא לפני הקן פריך נמי לימא מסייע ליה ומשני ג"כ אמר אביי בדף, והקשה התוס' ישנים דלמה לא אמר אביי האי תירוץ דאיירי בדף ארישא, ונראה ליישב דוודאי אביי דאמר לאוקימתא דידיה דאיירי בדף אמר למלתא לפרושי מתניתין לפי האמת ולא בדרך הו"א ודחייה בעלמא, כי אם דכך היה שונה בבית המדרש לתלמידיו דהמשנה איירי באמת בדף, ולכך ברישא כיון דאמת הוא כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים בתר רוב א"צ לאוקמי בדף, דאף בדליכא, אסור מחמת חששא דרובא דעלמא, משא"כ סיפא דבתוך הקן ומצא לפני הקן קשיא ליה דקתני במשנה ואם אין שם אלא הן דמותר, ומשמע הא אם יש קן אחר אסורה, דאל"כ קשה דהו"ל לאשמועינן רבותא טפי דאפילו אם יש שם קן אחד ולא קינין מרובים דמותר, ועל כרחך דאיירי דלא היה שם כלל קן אחר וקשה באמת למה ומה בכך אם תוך נ' אמה קן אחד כיון דשקולים הם א"כ אזלינן בתר קורבא, דהא קורבא דאורייתא וילפינן מדכתיב והיה העיר הקרובה וכו', ועל כרחך היכא דאיכא רובא הוא דאלים יותר משא"כ היכא דשקולים הם אזלינן בתר קורבא דאורייתא ומותר וא"כ למה נקטינן לאיסורא, ולכך משני ליה אביי דאיירי בדף, וא"כ ליכא כלל קורבא דאורייתא וכמ"ש רש"י, וא"כ אם יש קן תוך נ' אמה אפילו קן אחד נמי אסורה, דשקולים הם ומידי ספיקא לא נפקא כלל וספק מוכן אסור ומילתא דאביי דמשני דאיירי בדף הוא הכל לפי המסקנא אפילו אי קיימ"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכים אחר הרוב, וקושית התוס' ישנים מיושבת ודוק.
וזהו לשיטת החולקים על הרשב"א, ולשיטת הרשב"א על כרחך צ"ל הא דקתני ואם אין שם אלא הן הוא לאו דוקא וכוונת המשנה הוא על קינין מרובים, ועל קושית התוס' הנ"ל דלמה משני אביי בדף אסיפא ולא ארישא, י"ל לפי מה שכתבתי לעיל דס"ל להרשב"א דאביי ורבא מחולקים בזה, דאביי ס"ל דביצה אסור מדרבנן, א"כ על כרחך ספק מוכן ג"כ אסורה ולכך תירץ אביי בדף אבל רבא ס"ל ספק מוכן מותר וא"כ אין מדף תירוץ על ואם אין שם אלא הן, ולכך משני דאיירי בשני קינין ולא זימן בתחתונה וכו' וא"כ כשיש עוד קן, הרי האינם מוכנים הרוב ולכך וודאי אסור ולא ספק ואתי שפיר ודו"ק.

זימן שנים ומצא שלשה הכל אסור שלשה ומצא שנים מותרין. והנה הר"ן נקיט הטעם הואיל ואיכא חדא דמעורב בהו, וכתב דאינו בטיל ברוב הואיל והוא דבר שיש לו מתירין, או בע"ח חשיבי ולא בטילי, והקשה המג"א (סימן תצ"ז ס"ק י"ד) דלפ"ז בנפל אחד מהם לים, הותרו כולם, וכדאמרינן להדיא ביו"ד סימן ק"י, ובש"ס אמרינן להדיא עוד חששא אחרת והיינו דלמא אחריני נינהו, ותירץ המג"א דלמאי דאמרינן שאני גוזלות דעשוין לדדות שוב לא חששו כלל וכלל דכולהו אזלי לעלמא, ובמעות דקיי"ל הכל חולין היינו משום דאין דרך להניח כלל חולין אצל מעשר וכמ"ש התוס' שם עכ"ל, ולא הבנתי דבריו, דזה דוחק לומר דסתמא דש"ס דקאמר שמא כולהו מעלמא אתי, הוא נגד דברי ר' יוחנן דאמר דגוזלות עשוין לדדות, ועוד דנהפוך הוא לפי הס"ד דאין עשוין לדדות אמרינן דחוששין דכל היונים אזלי לעלמא וכל השלשה באו לכאן, ולמסקנא דהם עשוין לדדות לא אמרינן דחוששין דכולן באו לכאן ונהפוך הוא, והתוס' דכתבו דאין דרך להניח חולין אצל מעשר הוא להחליט לוודאי, דאף בלא האי סברא הוא ספק דאולי נטלינהו אדם וכו', וקושית התוס' הוא דמשום ספק אין להתיר בשל תורה כלל, ולזאת תירץ תוס' דודאי מוחלט הוא כיון דאין דרך להניח כלל חולין אצל מעשר וכן בסיפא מאתים ומצא מנה דמותרין הוא ג"כ מן הטעם שכתב מהרש"א, דאין דרך ליקח מן המעשר, הכל הוא להחליט אותה לוודאי ולהתיר עכ"פ, אבל זאת, דעכ"פ מספיקא לא נפקא אפילו בדליכא האי סברא כלל, דאלו היינו אמרינן בלא האי סברא דאין דרך וכו' דאלו מנה הם מעשר ודאי ולא ספק כלל, משום האי סברא דאין דרך וכו' לא אמרינן כלל מהיפוך להיפוך ולהחזיק אותו לחולין גמורים, רק הואיל ובלא האי סברא אנו מסופקין אי חולין המה או מעשר, לכך האי סברא מסייע לי להחליטו לחולין גמורים, ומעתה הואיל בלא האי סברא הדבר בספק הוא, א"כ אתי שפיר קושית הש"ס וכו' משלשה ומצא שנים וכו' דלימא מתניתין דלא כרבנן דמעשר דהא עכ"פ מספיקא לא נפקא וא"כ הוי כמו שאר ספק מוכן לאסור, וקושית מהרש"א מיושבת ודו"ק.
אם לא דנאמר דקושית מהרש"א הוא לשיטת הרשב"א וסיעתו דס"ל ספק מוכן מותר בכי האי גוונא כמ"ש לעיל, ומזה נראה דלכך בחר הש"ס בממה נפשך, והיינו דלמ"ד ספק מוכן אסור דדבר שיש לו מתירין אף בדרבנן ספיקא אסורה כרב אשי, א"כ י"ל דכולהו אתו מעלמא ולרב פפא דס"ל דשיל"מ בדרבנן ספיקא מותר, מ"מ המשנה מתוקמא אליביה דהא מ"מ איכא חדא דמעורב בהו, וא"כ לדידן דקיימ"ל כרב אשי א"כ איכא חששא דכולהו אתו מעלמא. ומה דאוסר המג"א בחמץ (בסימן תל"ט סעיף קטן ז') בתשע ומצא עשר דצריך בדיקה אחר כל הככרות, והמג"א נראה דנשמר מזאת וכתב בלשונו (בסימן תצ"ז ס"ק י"ד) דאין דרך להניח מעות אצל מעות חבירו, וא"כ אף בככרות י"ל כן כנ"ל, ובאמת זאת לא נזכר כלל בתוס', רק דאין דרך להניח חולין אצל מעשר, ולולי זאת הוא בספק, ולכך בספק חמץ צריכה בדיקה.
והנה י"ל דמהיכי תיתי בשנים ומצא שלשה אנו מחזקינן ריעותא ולומר דכולהו אזלי לעלמא כיון דהרי שנים לפניך במה שהניח, רק למ"ד לקמן במקושרים מחלוקת וא"כ איירי מתניתין במקושרים, והיינו בשעת הזמנה מקושרים היו, ועכשיו ביו"ט מצאם מותרים, וכמ"ש כל המפורשים ומעתה עיקר ריעותא הוא בשנים הללו שלא מצאם כמו שזימן, ונכנס לבית הספק ונאמר דנתקו אהדדי כדרך גוזלות, או דאזלי לעלמא במקושרים והנך אחריני נינהו, ובזאת חששו דכולהו אזלי לעלמא, אבל בהניחם מותרים ומצאם מותרים, שוב אין כאן כלל ריעותא אלא בשלישית הנוספת, וא"כ מהיכי תיתי נאמר דכולהו אזלי לעלמא.
וא"כ אתי שפיר ובזאת הם דברי הש"ס בממה נפשך ולכך קאמר הש"ס לכל אוקימתות דאי איירי המשנה במקושרים ועכשיו הם מותרים, א"כ שפיר י"ל דכולהו אזלי לעלמא דהא נמצא ריעותא בהם, בהתרת קשריהם, ואם לא, דהתנא לא איירי כלל במקושרים ועכשיו מותרים רק במותרים לחודא, וא"כ ליכא כאן כלל חששא דכולהו אזלי לעלמא, עכ"פ איכא חדא דמעורב בהו, ודברי הש"ס הם נכונים, דנקטו דרך ממה נפשך לכל צד ולכל האוקימתא וצדקו דברי הר"ן במותרים לבל יחוש כי אם בתערובות חדא, אבל במקושרים ועכשיו הם מותרים מודה הר"ן דחיישינן דכולהו אתי מעלמא, ואף בנפרש אחת מהן כולן אסורות ודו"ק.
ובזה יש ליישב במה דהשמיט הטור במקושרים, והוא דקשיא ליה להטור מאי דוחקיה ליה לר' יוחנן לאוקמי המשנה במקושרים ומשני שאני גוזלות הואיל ועשוים לדדות, ולא משני בפשיטות דהמשנה איירי בשני כיסין, וצ"ל דס"ל דשנים ומצא שלשה דאסורין משום דאחריני נינהו, ולולי מקושרין לא מחזקינן כלל ריעותא בהנך תרי כי האי גוונא כנ"ל, רק דלמה לא ס"ל הטעם משום דאיכא חדא דמעורב בהו, י"ל משום דר' יוחנן אוקי למשנה ביש כאן שובכים גוים ג"כ וא"כ הוי ספק ספיקא [דבכל חדא י"ל דלמא מהני נינהו ואת"ל מעלמא של גוי הם] ובדרבנן אמרינן ספק ספיקא אפילו ספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, ואין לומר א"כ איך נימא דאחריני נינהו הא הוי ספק מוכן וספק מוכן מותר, זה אינו דר' יוחנן ס"ל ריש ביצה דביצה אסור מדרבנן משום משקין שזבו, א"כ על כרחך לר' יוחנן ספק מוקצה אסור, אמנם לדידן דקיימ"ל כרבה, א"כ י"ל דספק מוקצה מותר, ובלא"ה על כרחך איירי המשנה בכולהו שובכים ישראל א"כ שפיר י"ל דלכך אסורים משום דאיכא חדא דמעורב בהו, ואצ"ל דאיירי במקושרים ולכך השמיטו הטור ודו"ק.
ולדעת האוסרין ספק מוכן יש מקום לומר דלכך לא אוקמי ר' יוחנן הטעם דאסורין משום תערובות, דקשה פשיטא, ואי דאשמועינן ספק מוכן שנתערב ברובא לא בטיל, לאשמועינן בביצה, כדאמרינן בברייתא, אלא ודאי דקמ"ל דכולן אסורות משום ספק הכנה ואפילו נפל אחת מהם לים הכל אסורות וכהנ"ל דזאת דוקא לר' יוחנן דס"ל ביצה הוא דרבנן וכמו יוני שובך, אבל לדידן דקיי"ל דביצה מן התורה אסורה לא קשה מידי כלל לאשמועינן בביצה דקמ"ל דאפילו ספק דרבנן אסור היכא דהוי דבר שיש לו מתירין, וא"כ שפיר יש מקום לומר שאסורים משום תערובות, וכן י"ל דאפשר לבית שמאי דס"ל ביוני שובך דצריך שינענע כל חדא לא מקרי כלל דשיל"מ, כיון דהוא חוזר לאיסורא ביו"ט הבא, והתירו אינו בא כי אם ע"י מעשה, וא"כ יש מקום לומר דר' יוחנן לא ס"ל דהם אסורים מחמת תערובות דקשה לבטלי ברובא, ודשיל"מ לא הוי, דהא תליא במעשה, ואין לומר הא לבית הלל סגיא באמירה זה אינו דר' יוחנן ס"ל לעיל מוחלפת השיטה ועיין פירש"י ומהרש"א דכל הנך משניות מוחלפת וא"כ לבית הלל בעי מעשה, משא"כ למאי דמסקינן גירסת הרי"ף א"כ אין כאן מוחלפת השיטה כלל, א"כ לב"ה הוא וודאי דשיל"מ וא"צ כלל למקושרים רק דהם אסורים משום תערובות ואתי שפיר.
והנה יש לדקדק קצת בדברי התוס' דתירצו אהאי קושיא ולבטלי ברובא, בעלי חיים חשיבי ולא בטילי אי נמי משום דהוי דשיל"מ עיי"ש, והנה יש להבין מאי אי נמי שייך הכא ודקארי ליה מאי קארי ליה והוא מבואר לעיל דדשיל"מ לא בטיל, ואין לומר דרב פפא דמשני (לעיל דף ד') דהאי תנא דליטרא קציעות הוא, ומוקי הברייתא בספק טריפה ולא ס"ל כלל האי דרב אשי, ואליביה ליכא לשנויי האי תירוצא דהוי דשיל"מ, זה אינו חדא דדעת התוס' הוא דכו"ע מודים דדשיל"מ לא בטל אף בדרבנן רק רב אשי חדית לן דספיקא נמי להחמיר ואף ספק אסור כמ"ש לעיל [עיין בתוס' דף ל"ח ד"ה ולבטל מים ומלח] ועוד לר"פ אף תירוץ הראשון אינו מתוקמא, דהא משני ג"כ בש"ס דזבחים פ' כל הזבחים שנתערבו וכו' דהאי תנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני בעלי חיים חשיבי ולא בטילי וכו' עיי"ש אבל ר"פ ס"ל דאף בע"ח בטילי ואם נאמר דר"פ ס"ל דבדרבנן דשיל"מ לא בטל א"כ אינו מוכרח לומר לאוקמי המשנה כאן כתנא דליטרא קציעות דזהו דוחק, וכן מה דתירץ תוס' דהוי דשיל"מ וכתבו אי נמי וכו' לא ידעתי דהא תירוץ הראשון הוא אמת וברור ומוחלט דבע"ח לא בטילי וא"כ מאי אי נמי שייך כאן.
וי"ל דלכאורה לא שייך הכא כלל דבר שיש לו מתירין הואיל וחוזר לאיסורא ביו"ט הבא וכמו דאמרינן בחמץ בפסח דלא מקרי כלל דשיל"מ הואיל וחוזר לאיסורא ביו"ט הבא, וא"כ ה"ה כאן הואיל ביו"ט הבא צריך לזמנו א"כ צריך מעשה וקיימ"ל בכל דשיל"מ דבעינן דוקא שיהיה עתיד המתיר לבוא ממילא, וכמ"ש במעשר חוץ לירושלים דלא הוי דשיל"מ הואיל והוא טורח להעלותו לירושלים [עיין בפרי חדש ליו"ד סימן ק"ב], ואף תירוצם דהאי תנא סבר דבע"ח לא בטלי ג"כ יש לפקפק דהא תינח בע"ח משא"כ בעבר ושחט להנך יונים בשוגג יהיו מותרים כמבואר בטור יו"ד ושו"ע סימן ק"י דאם שחט לבעלי חיים בשוגג דבטלו לחשיבתן, והמשנה קתני אסורין משמע לגמרי דאפילו שחטם הם אסורים, דאל"כ יקשה דהו"ל למיתני לא ישחוט, משא"כ אסורים משמע לגמרי, לכך תי' תוספות שני תירוצים על דרך ממה נפשך דאי איירי בחיים א"כ לא מקרי כלל דשיל"מ כיון דהוא חוזר לאיסורא ביו"ט הבא כנ"ל, הרי אינן בטלים מחמת חשיבות בע"ח, ואי דעבר ושחטיה בשוגג קמיירי, א"כ הרי אינן בטלים מחמת דשיל"מ דבשחוטין מעולם לא יבוא ביו"ט הבא לכלל איסור, וא"כ ממ"נ הרי הם אסורים ולא מהני ביטול בכל צד הן במותם הן בחייהם ודו"ק.
ובזה היה מקום לומר דוודאי לב"ה דסגיא הזמנה בדיבור מכאן אני נוטל למחר א"כ וודאי דהוי דבר שיש לו מתירין דהא אין איסורו חוזר ליו"ט הבא דהא הוא בידו לזמנו בפה וא"כ לא מקרי כלל מחוסר מעשה ובדיבור בעלמא מקרי מוכן, משא"כ לב"ש דס"ל דצריך דוקא שינענע כל חדא וחדא ובעי דוקא הזמנה במעשה א"כ וודאי לא מקרי כלל דשיל"מ כיון דאיסורו חוזר ליו"ט הבא והתירא תליא דוקא במעשה ולא מקרי כלל דשיל"מ, ולפ"ז ניחא הא דקתני לקמן פרק אין צדין אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן ומצא לפני הקן שאסורין, וקשה לכאורה ב"ש וב"ה מה טיבו, וכי נחלקו מעולם ב"ש וב"ה בזאת עד דיתכן עליו לישנא דמודים ב"ש וב"ה, אמנם לפי מה שכתבתי הכל ניחא דכל הך בבא בתוך הקן ומצא לפני הקן תליא בגדר הספק אי מעלמא אתא או הם מתוך הקן, וא"כ שפיר תליא בהאי פלוגתא דב"ש וב"ה, והיינו לב"ש דצריך הזמנה במעשה לא הוי כלל דשיל"מ כנ"ל א"כ אמרינן דספיקא מותר ובכולהו ספיקא דרבנן משא"כ לב"ה הוי שפיר דשיל"מ וספיקא אסור, ולזאת קאמר רשב"א לא נחלקו וכו' דאף לב"ש ספיקא אסור, והיינו משום דקיימ"ל כר' חנינא דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב וא"כ הוי וודאי ולא ספק ואתי שפיר ודוק.
ובהכי ניחא נמי קושית התוס' ישנים דלעיל דלמה אמר אביי בדף אסיפא ולא ארישא [עיין מ"ש בישובו בדף הקודם לזה] והוא דלפי מ"ש לעיל דלהפוסקים דס"ל ספק מוכן בזה אסור, דהקושיא לימא מסייע וכו' הוא לרב פפא משא"כ לר' אשי דס"ל דבדשיל"מ ספיקא אסורה אפילו בדרבנן לק"מ כנ"ל ומעתה יש מקום לומר דאביי ס"ל כר' אשי הנ"ל וא"כ א"צ שוב לומר דאיירי בדף דהא בלא"ה ליכא כלל סיעתא לר"ח דהא עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא כלל. אמנם להאי תנא דברייתא דקתני רשב"א אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שזימן בתוך הקן וכו' דאף ב"ש פסקו לאסור וקשה דהא לב"ש לא הוי כלל דשיל"מ כנ"ל וא"כ ספיקא מותר וצ"ל כר' חנינא ושפיר קשה לימא מסייע ליה לר"ח ולכך הוכרח אביי לאוקמי בדף ומיושב קושית התוס' ישנים ודו"ק היטב.

זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אם אין שם בקן אלא הן ואינן יכולין לפרוח אע"פ שיש שם קן אחר בקרן זוית בתוך חמשים אמה הרי אלו מותרין שאין המדדה מדדה אלא כנגד קנו בשוה. עיין בב"י דתמה על הרבינו ירוחם דהעתיק דברי רבא דזימן בעליונה וכו' הא זאת היא רק דיחוי בעלמא דלא להוי סיעתא לר' חנינא אבל קושטא דמילתא דאין צורך לזה כלל דהולכים בתר רוב, גם הפרי חדש תמה ע"ז באו"ח, ויפה תירץ הפר"ח דהרבינו ירוחם איירי בדליכא קן בתוך נ' אמה, וא"כ לרובא דעלמא ליכא למיחש כלל רק דחוששין לחששא דיוצא וצ"ל פי' לדבריו דהא במשנה תני להדיא דאם אין שם קן אלא הן דמותרין, והיינו כמ"ש דזאת למ"ד ספק מוכן מותר, אבל בקושטא דדינא דאזלינן בתר רוב א"כ א"צ לזה כלל וקיי"ל ספק מוכן אסור וודאי דאסורים כמ"ש לעיל באריכות, אבל לפי העתקות הפר"ח וגם הב"י, הוא בשם הרשב"א, ורשב"א ס"ל ספק מוכן מותר, וצ"ל דמ"מ יש עוד קן בתוך נ' אמה ולא יותר, וא"כ הוי ספיקא בעלמא ומותר, אמנם כיון דיש כאן עוד חששא דתחתונים למעלה א"כ הוי כאן רוב מאינו מוכן ולכך אסור ולכך העתיק הרשב"א דברי רבא ואתי שפיר ודוק.
ודע דרש"י פרק אין צדין (דף כ"ה) העתיק בדברי ר' שמעון בן אלעזר דאמר מודים בית שמאי ובית הלל בתוך הקן ומצא לפני הקן דאסורים דאיירי בשני קינין וזימן בעליונה ולא בתחתונה וכו' והוא כדברי רבא עיי"ש, והנה לכאורה הוא תמוה דהא לפי המסקנא דקיימ"ל כר' חנינא דהולכין אחר רוב במקום קורבא וא"כ אין אנו מוכרחים כלל לדברי רבא, וא"כ למה פירש"י דברי רבא והוא רק להס"ד בעלמא, ונראה דס"ל לרש"י דמה טיבו של ב"ש וב"ה וכי מצינו בדבריהם כזאת פלוגתא בין ב"ש וב"ה עד דנאמר עליו לישנא דמודים, ולזאת תירץ רש"י דאיירי בזימן בעליונה וכו', וא"כ בשלמא לב"ש דבעי שינענע הגוזלות בידו וא"כ שפיר יש לחוש דאולי התחתונים סליקו למעלה משא"כ לב"ה דס"ל דסגי בהזמנה בפה וא"כ הא דקתני בזאת, מכאן אני נוטל, מזה אני נוטל, ויהיה איזה גוזלות שיהיו הן עליונה הן תחתונה ומה בכך מ"מ הוא אומר מה שיהיה ביו"ט במקום הלזה אני נוטל והו"א דמותר ולכך קמ"ל דאסור, דמכאן בערב יו"ט הפירוש, מה שעכשיו בכאן, וגם זה וזה אני נוטל דוקא, ולזאת קאמר מודים ב"ש וב"ה וכו', וא"כ דברי רבא הם מוכרחים וקושית ב"י הנ"ל מיושב דאף דקיי"ל כר"ח מ"מ בדברי רשב"א מוכרחים על כרחך דברי רבא ודינו דין אמת, ותמוה על חכמים כמותם שהעלימו עין מדברי רש"י ז"ל ודו"ק.
ובהכי ניחא נמי הא דמשני רבא בשני קינין, א"כ עדיין קשה לימא מסייע ליה לר"ח ארישא ועל כרחך צ"ל כתירוץ אביי בדף וא"כ אף בסיפא נמי לימא דאיירי בכך ומאי צורך שבא לחדש לנו אוקימתא אחריתא, ולפי מ"ש ניחא דהוכרח רבא לאוקימתא שלו כדי ליישב דברי רשב"א בפרק אין צדין דאמר מודים ב"ש וב"ה וכפירש"י הנ"ל ודו"ק היטב בזה.

הלכה ז

דגים שבביברין גדולים וכן חיה ועוף שבביברין גדולים, כל שהוא מחוסר צידה, עד שאומרין הבא מצודה ונצודנו ה"ז מוקצה וכו'. וכל שא"צ מצודה הרי זה מוכן וצדין אותו ביו"ט. ובהשגת הראב"ד: אין זה נכון שהרי חיה ועוף שהתירו אינו אלא בביברים קטנים, ואפ"ה דגים אין צדין והטעם מפני שהם מכוסים מן העין.
עיין במ"מ מה שתירץ על השגת הראב"ד, שרבינו סמך על הא דקיי"ל סוכר אדם אמת המים מערב יו"ט וכו' עיי"ש, ולשיטת הרמב"ם, מיושב היטב קושית התוספות שם במאי דנתן שיעור להבא מצודה ונצודנו, שכבר נתן שיעור אחר דכל היכא דמטו בחד שחיא, ועיין בתוס' מה שתירצו בזה, ולשיטת הרמב"ם לק"מ, דלעיל איירי בבהמות ועופות וכאן בדגים דלא שייך כלל שיעורא דמטו בחד שחיא הואיל ודגים נשמטין במים ושיעורא כל היכא דמטו טולא דכתלי, נמי לא שייך גבי דגים, לכך נתן שיעור אחר להבא מצודה ונצודנו.
ובהכי ניחא נמי הש"ס דשבת דף ק"ו דאמרינן שם האי שיעורא דמטו בחד שחיא, ושיעורא כל היכא דנפל טולא דכתלי אהדדי, והאי שיעורא דהכא דהבא מצודה ונצודנו לא נזכר שם כלל, ולשיטת התוס' דהבא מצודה ונצודנו קאי אעופות, הו"ל להש"ס להזכירו שם, אמנם לשיטת הרמב"ם ניחא דהאי שיעורא הוא רק בדגים, ובשבת לא נזכר כלל במשנה מן דגים רק חיות ועופות, לכך השמיט הש"ס האי שיעורא דהבא מצודה ונצודנו ודו"ק. [ועיין לעיל הלכה ה' בישוב קושית המ"מ על הראב"ד דאוסר דגים בכל גוונא אפילו באינו מחוסר צידה].
אך מה דהקשו להרמב"ם דא"כ איך אמרינן בהא דאמר רב יהודה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, ופריך אביי הלכה מכלל דפליגי וכו', ולשיטת הרמב"ם הא ודאי פליגי דהא תנא קמא אוסר דגים אפילו באינו מחוסר צידה דאי במחוסר צידה אף חיות ועופות אסורין, ולרשב"ג במחוסר צידה לבד אוסר דגים אבל באינו מחוסר צידה דגים מותרים לרשב"ג, ומכח קושיא זו דחה מהרש"ל בים של שלמה בביצה דברי הרמב"ם מן הלכה, ונראה דהאי מימרא דרב יהודה אמר שמואל נאמר ג"כ בשבת כמו בביצה תרווייהו כחדא כמו שמבואר באלו שני המקומות, וא"כ ליכא למימר דכוונתו היה באמרו הלכה כרשב"ג והיינו במאי דפליג על החכמים בענין דגים, דא"כ למה קאמר בשבת, הא שם לא נזכר כלל מדגים, רק מחיות ועופות, ועל כרחך צ"ל דכוונתו בענין צידה חיות ועופות, וא"כ פריך הגמרא שפיר הלכה מכלל דפליגי וכו', וזהו לענ"ד ברור בסוגיא, ואפשר דלא נאמרה מימרא זאת רק בשבת והמסדר הש"ס סדרו ג"כ בביצה, וזה נכון ופשוט בסוגיא דשמעתין שם ודו"ק.

הלכה ח

תוכן העניינים

בינה לעתים על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה