אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ד לדבור

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ד לדבור

חלק ב - דרוש ג על רסן הלשון

דרוש רביעי לדבור מיוסד על השבועה פרקא קמא דנדרים (ח א) - אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך (תהלים קיט קו), והלא מושבע ועומד מהר סיני אלא קמשמע לן דשרי ליה לזרוזי נפשיה:

עטרת תפארת חכמי ישראל הרמב"ם ז"ל בפירושו לאבות (א יז) על משנת ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה, חלק הדבור לחמשה חלקים - א' מצוה, ב' נזהר ממנו, ג' נמאס, ד' אהוב, ה' מותר. וכבר נוכל לכלול אותם תחת שלש, והם - איסור, מותר ומצווה. כי הוא מבואר שהנמאס בעיני האדם, כמו השיחה הקלה ודברים בטלים בלי תועלת וכיוצא, ודאי גם הוא יתברך ימאסהו, ואם לא אסרו בפרוש, מ"מ יכנס במין האיסור. וכדברי החכם ע"ה - ברוב דברים לא יחדל פשע (משלי י יט), כלומר אם שיראה בעיניך שרבוי הדברים בשפת יתר אינו אלא דבר נמאס מצד האנושית, ולא יכנס בכלל מה שהוא עון אשר חטא, מ"מ אינו יוצא מגדר זה ואינו חדל מהיות פשע נגדו יתב'. וכבר אז"ל (חגיגה ה א) על פסוק ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד יג) אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו וכו'. וגם הנאהב אצל האנשים, כמו בשבח המעלות השכליות ובגנות הפחיתיות, מי לא ידע כי גם בזה בחר ה', כאמרו אמרו צדיק כי טוב וגו' (ישעיה ג יא) וכיוצא, א"כ גם הוא יכנס בצד מה בגדר המצווה. ואמנם המותר, בזה אין ספק שאין בה לא מצוה ולא איסור, כגון לדבר הדברים המוכרחים למדיניות האדם, בהיותם על קו היושר והאמונה:

ושלשתם רמזם הנביא מלאכי עליו השלום בשבח הכהן המעולה והקדוש, אמר - תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון (מלאכי ב ו). כי בחלק הדבור המצווה, תורת אמת היתה בפיהו, לא פסיק גירסא מפומיה כוליה יומא לבקש האמת במה שהוא אמת, והיא תורת אמת, בכוונה רצויה לשמה לאמתה של תורה לא לקנטר או להתגדל או לאיזה פניה אחרת. ובדבור האסור רחק ממנו, כי עולה לא נמצא בשפתיו. וגם בחלק המותר מצד המדיניות וצורך החברה, בשלום ומישור הלך אתי, לא היה מדבר לתכלית צרכי גופו רק במה שהיה מוכרח כדי להתקיים שיוכל לעבוד עבודתו ית':

ואנחנו נמצא כי יש חלק פרטי ועיקרי בכל סוגי הדבור, שנכללו בו שלש אלה, אסור ומותר ומצווה. כי יש ממנה מה שהוא אסור, וחלק אחר שיש בו היתר, ויש ממנה מה שיש בו מצוה להשבע:

החלק האסור, בא מפורש ענינו בעשרת הדברות, אשר ראשונה בתחלתם כלל כל מה שניגע לשלמותנו בינינו לקוננו ית' שהם דבורי אנכי ולא יהיה לך, לא תשא וזכור. ומצאנו ראינו בהם סדר נפלא והוראה אמתית בעיקר מה שאנו צריכים להשתלם עמו ית', שהוא בשלשת הדברים הידועים - מחשבה, דבור ומעשה. כמאמר המשורר ע"ה - רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר (תהלים מה ב). אמר להלהיב לבות האנשים ולעוררם שידמו אליו בתכונות אלו השלשה דברים שיהיו בתכליות הטוביות על השלם שבפנים, שלא ימצא בהם צד דופי וחסרון כלל, כאשר הוא גם כן נשתלם בשלשתם. כי בענין המחשבה, רחש לבי דבר טוב, מעולם לא נכנסה בי מחשבה פוסלת ורעה, אבל תמיד הוא רוחש וחושב דבר שיוחלט עליו היותו טוב. ובענין המעשה, הלא כל מעשי הם כל כך מצודקים ונאותים שאוכל לאמרם ולספרם בלי שום חשש ואפילו אל המלך ממש. כי בלי ספק לא יערב האדם אל לבו לומר למלך מה שעשה, אם לא היה המעשה בטוב שבפנים שלא יוכל להמצא בו שמץ דופי. ובענין הדבור, לשוני עט סופר מהיר, מעולם לא אמרתי דבר שאח"כ אצטרך להכחיש את דבורי לאמר לא כן אמרתי מחמת דפיו, אלא הלשון יהיה כעט סופר מהיר, כי כמו שמה שנכתב בעט ברזל ונחתם בספר אין להשיב ולומר לא אמרתי כך, כי אין לשנות מהכתיבה, כן לשוני תדבר כל כך בצדק ויושר בלי שום עולה שלא תצטרך לחזור בו, עד ויכתבון מילי וגו'. לכן התחכם הוא יתברך להדריכנו במעגלי צדק במה שנוגע אליו, ובאו הדבורים האלו מכוונים על כך. כי אנכי ולא יהיה לך שבדבור אחד נאמרו, הוא להשריש בלבנו מחשבה טהורה באמונת מציאותו יתברך, לבלתי יכנס בה שום הרהור רע חלילה מאמונה כוזבת אצל מהותו ואחדותו ושאר השרשים הנתלים בזה. ודבור לא תשא בא להשלים חלק הדבור ולהרחיקו ממה שהוא מזיק ומשחית נפשו בו, שהוא מין זה מהשבועה האסורה. ודבור זכור את יום השבת בא על החלק המעשיי, להגביל הפעולות ולהדריכם אל השלמות:

ונתבארה כאן האזהרה על השבועה האסורה, ואולם חלק השבועות שאין בהם לא איסור ולא מצוה אלא היתר בעלמא הוא כעין שבועת הדיינין וכיוצא, אין לנו להאריך בזה. אך את זה בלבד נאמר בדרך קצרה, כי נלמוד כמה וכמה חוייבנו על צד הפרישות להשמט מלהשבע אפילו במה שהוא מותר גמור בלי שום חשש איסור, ממה שראינו כשבקש אבימלך מאברהם ע"ה ישבע לו שלא ישקור לו וגו', אמר לו - אלהים עמך בכל אשר אתה עושה ועתה השבעה לי באלהים וגו' כחסד אשר עשיתי עמך תעשה עמדי וגו' (בראשית כא כב). ירצה, ידעתי כי שאלה קשה מאד אני שואל מעמך, והיא בקשת השבועה אשר בלי ספק תסרב מלהשבע יען ידעתיך שבכל פעולותיך ומעשיך תצרף עמך אלהותו יתברך, שכל מה שאתה עושה אינו אלא בהצטרפות האלהים לעבודתו ולשמו וכל המרוחק מזה לא תעשהו, וכל שכן שלא תרצה לישבע בדבר שאין כאן שום מצוה לעבודת שמים, אבל מ"מ עתה בלבד להוראת שעה לעת כזאת אשאל ממך שתשבע להפיס דעתי בפעם הזאת. וכן עשה לצורך שעה. וספר הכתוב כי על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם (בראשית כא לא), יאמר כי הסכים יקרא המקום ההוא באר שבע, למען ישאר רשום בזכרון האנשים כי שם בלבד באותו מקום היה שנשבעו שניהם. והושוה אברהם ע"ה לאבימלך בענין השבועה כי כן הוצרך באותה שעה, אבל בזולת אותו המקום לא היו שניהם הנשבעים, כי אבימלך בלבד היה מורגל להשבע אבל אברהם ע"ה שבועה ירא כל ימיו:

וכן הורגלתי לפרש ע"צ הצחות מה שאמר הכתוב וישבע יעקב בפחד אביו יצחק (שם לא נג), כי בלי ספק היה יצחק ע"ה מזהיר ומצוה גם כן לבניו להשמט מהשבועה, כי לא בלבד היו נזהרים מלישבע בפניו אלא אפי' שלא בפניו. וכבר ראינו שהקפיד בפרטות על יעקב ע"ה בהשלמת קול ותמימותה כשאמר - הקול קול יעקב, כשישתמש בקולו שיהיה קול יעקב בדברים נאותים לעבודתו ית' ולא יהיה משולח לכל מה שיזדמן, ואז אין הידים ידי עשו שולטות בו וכו'. וממילא שאם אין הקול מרוסן בשלמות ומה גם להשבע שלא במקום מצוה, יש לו לדאוג ולירא כי חסר עוצם שלמותו. ע"כ אמר כי כשלחצהו ההכרח לישבע נשבע אותה השבועה במורא ופחד מאביו יצחק, מחמת אזהרותיו עם היותו רחוק מאביו ע"ה. ומה נעשה בדור הזה אשר בעונותינו ראינו כמה נכשלים בשוחה עמוקה זו זקנים עם נערים, ואוי לדור שהקטנים נשמעים לגדולים בדבר זה כי הבנים שומעים אזכרה מפי אביהם וילמדו לעשות כן, ולא זז כל היום שמו יתברך מפניהם, הוא ית' ברחמיו יכפר בעדם:

ונלך אל חלק השבועה אשר יש בה סרך מצוה, והוא הנרצה במאמרנו, אשר יש בו מהדקדוק למה אמר לקיים את המצוה לשון יחיד ולא אמר המצות, כלשון הפסוק שמביא - לשמור משפטי צדקך. אמנם הכוונה לדעתי לומר, שעם היות כל מין שבועה דרך כלל ממה שלא יצדק, וכל שכן שנאמר היות בשבועה עצמה קיום מצוה, מ"מ הודיענו רב גידל ע"ה שאין הדבר כן בכללות, כי יש צד בשבועה כשישבע האדם הוא עושה מצוה בגוף השבועה עצמה בעת הוציאו אותה בפה, כי ה' צוה לו להשבע. וזה הוא מנין שנשבעין, כדי שבשבועה עצמה נאמר שהוא מקיים אז המצוה שצוה ה' להשבע, והוכיח זה מפסוק נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. כי הדבר קשה יאמר דוד ע"ה שנשבע והיה מקיים, וכי יעלה על לב לא יקיים את שבועתו. אבל רצונו כי על כל דבר שמירת משפט היה לזרז עצמו על כך, והיה מתכוין בזה לעשות שתי מצות ולשמור שני מיני משפטים, האחת בשעת השבועה, שאז אני מקיים מצוה אחת דהיינו להשבע לעבודת ה', והשנית כשאני מקיים המצוה שעליה נשבעתי, נמצאתי בזה שומר שני משפטי צדקך. והוא מה שאמרו במדרש תילים, נשבעתי ואקיימה (תהלים קיט קו) שני שכרים היה נוטל דוד המלך שכר השבועה ושכר המצוה, לומר שהשבועה עצמה היא מצוה ונוטל עליה שכר:

וזו אצלי מכוונת הכתוב - וידבר משה אל ראשי המטות [וגו'] זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר לה' וגו' (במדבר ל ב). כי רבותינו ז"ל הבינו אמרו כי ידור נדר לה' וגו' שנשבע על דבר מצוה, והיינו כפל ידור נדר והשבע שבועה, שנודר ונשבע מה שכבר הוא נדור ומושבע מהר סיני, ויאמר א"כ דע לך שזה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור. יראה כי הרא"ש ז"ל כתב על ההוא דרב גידל מנין שנשבעין לקיים את המצות, ולא חיישינן שמא יבא לידי תקלה ויעבור על שבועתו וכו'. לכן אמר עם היות לכאורה נראה שלא ישבע שבועה זו, כי שמא יעבור על שבועתו ויקלקל, אינו כן אלא אדרבא זה הדבר, צווי מאת ה' שידור האיש לדבר מצוה מה שכבר נדר בסיני, ואין לחוש שמא יקלקל כי בטוח הוא לא יחל דברו. ועוד אפשר לומר עם מה שאמרו הקדמונים ז"ל, שיזהר האדם מלהוציא פיו הטובה אשר בלבו לעשות, שלא יאמר אעשה מצוה זו היום או אלמוד חמשה פרקים וכיוצא, כי בסגולה הוא כשהאדם מוציא זה בשפתיו אינו בא לידי עשיית אותה מצוה או אותו הלמוד, כי הדבר נשמע בין המקטרגים ומעוררים כמה עכובים למנעו, כאשר הובא במדרש שמואל. והוא אצלי מאמר התנא ע"ה - (אבות ב ה) ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה, ירצה אל תאמר בפיך שתרצה ללמוד ולשנות כשיהיה לך פנאי, כי באמרך כן ישמע הדבר בין המקטריגים, ושמא יעכבוך שלא יהיה לך פנאי. ואמר קהלת ע"ה - אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא (קהלת ח יז), אמר בבאור אם החכם יאמר ויוציא מפיו היותו חפץ לדעת יגרום רעה לעצמו, כי לא יוכל למצוא להשיג מבוקשו לפי שימנעוהו. ולפי זה היה נראה היות נזק גדול בנודר ונשבע לעשות מצוה, כי כאשר ישמעוהו החיצונים יעכבוהו, לזה אמר מרע"ה צוה ה' שתדור ותשבע לקיים מצות ה', ואל יחוש הנודר שמא ימנע לעשותו ע"י אמירתו זאת, כי אני מבטיחו לא יחל דברו וכל היוצא מפיו יעשה: ולהבין הכפל דהיינו לא יחל דברו היינו ככל היוצא מפיו יעשה, אני אומר, כי אמרו חכמינו ע"ה על ריב"ל ז"ל כשנשבע שלא לצאת מגן עדן, גזר השי"ת שאם קבל התרה על איזה שבועה מימיו יתירו לו גם את זאת, ואם לאו לא, ומצאו שלא התיר מימיו וקיימו את דבריו. לזה אמר אם זה האיש כשישבע לא יחל דברו שלא ישאל ויתיר אותו אלא יקיים את השבועה, אז ככל היוצא מפיו יעשה ולא יתבטל שום דבר מדבריו:

ויאמר עוד לפי דבריהם ז"ל (נדרים ח א) האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר, עם שלא הוציאו ממש בלשון נדר או שבועה. והוא מאמר הכתוב - מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך (דברים כג כד), יאמר אל תחשוב שלא נתחייבת לקיים אלא מה שנדרת ממש בפירוש בלשון נדר ולא מה שאמרת דרך דבור סתמא בעלמא בלי שום קבלה או שבועה, כי אין הדבר כן, אלא צריך שתשמור לעשותו לקיים מה שהיה בלבד מוצא שפתיך בלי שום נדר, תשמרהו כאשר נדרת, כענין מה שאתה חייב לשמור שנדרת בנדר ממש. ופירש באיזה מין מהדבור נאמר כן שמוצא השפתים הוא כנדר, ואמר לה' אלהיך נדבה אשר דברת בפיך, לענין מה שנוגע אליו ית' כגון ללמוד תורה או לעשות איזה מצוה וכיוצא, בזה הוא שנחשב נדבה ממש מה שדברת בפיך בסתם, שהוא כאלו אמרת הרי זו עולה, כאותה שאמרנו האומר אשנה נדר גדול נדר וכו'. וזה אמר איש כי ידור נדר וגו', כלומר ודאי מי שנדר או נשבע לעשות דבר השייך אליו ית', אין לו שיחל דברו, ולא זו בלבד אלא אפילו דבר בדבור הקל לעשות מצוה ככל היוצא מפיו יעשהו:

ולפי שאמרו ז"ל (נדרים כב א) כל הנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן, אשר הורו בזה שאין לאדם לנדור, ואם נדר אין לו לקיים נדרו אלא לשאל עליו. אמר הכתוב כי אין זה כן כלל בנודר על המצות, אלא איש כי ידור נדר לה', הנה לא יהיה איש זה מחלל דברו ית' כאלו הקריב קרבן בבמה, כשכל היוצא מפיו יעשה ולא יבקש להתיר את נדרו. אי נמי איש כזה לא יצטרך להחל דברו ולהתירו אלא ככל היוצא מפיו יעשה, דאדרבא מצוה קא עביד כנדר עצמו:

ומה יקרו בשבועה זו של מצוה שלשה הרועים האבירים שנזכרו במדרש רות (ו ז) בזה הלשון - א"ר יוסא שלשה הן שבא יצרן לתקפן ונזדרזו כל אחד ואחד בשבועה, ואלו הן יוסף ודוד ובועז. יוסף דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת (בראשית לט ט). רב חוניה בשם רב אידי כלום קריא חסר וחטאתי לאלהים (שם) וחטאתי לה' אין כתיב כן אלא וחטאתי לאלהים, אם חטאתי אני עושה לאלהים ולא אלהים עושה הרעה הגדולה הזאת. דוד מנין דכתיב ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו (ש"א כו י). למי נשבע, ר"א ור' שמואל בר נחמן, ר"א אמר ליצרו נשבע ורבי שמואל בר נחמן אמר לאבישי בן צרויה נשבע, א"ל חי ה' אם תפגע בו אני מערב דמך בדמו. בעז מנין שנא' חי ה' שכבי עד הבקר, ר' יהודה ור' חוניא, ר"י אומר כל אותו הלילה היה יצרו מקטרגו את פנוי ומבקש אשה והיא פנויה ומבקשת איש עמוד ובעלה ותהיה לך לאשה, ונשבע ליצרו ואמר חי ה' שאיני נוגע בה, ולאשה אמר שכבי עד הבקר. ור' חוניא אמר כתיב גבר חכם בעז ואיש דעת מאמץ כח (משלי כד ה), שנזדרז על יצרו בשבועה. ושרש דבר זה, כי רבו כמו רבו המצאות אויבינו הפנימי בכמה מיני ערמומיות ונכלים להפילנו ברשת מכמוריו ולתפשנו במזימות זו חשבו, עד כי לא יספיק לנו המרוץ הטבעי אשר לכל בעל נפש רוחנית בנטיה אל השלמות ועוצם המעלה, אבל יצטרך לנו ג"כ להעזר בכל צדדי התחבולות ולהתאמץ בכל הכחות האפשריות כדי להנצל מידו. ולא היתה אזהרת שלמה המלך ע"ה רחוקה כשאמר - כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הולך שמה (קהלת ט י). לא יסבלו דברים אלו מה שכיון במקום אחר באמרו - שמח בחור בילדותך וגו' (שם יא ט), שהכוונה למגזים ומפחיד לומר ראה והתבונן והסתכל היטב כשתהיה משולח בתאותך ותרצה לעשות כל אשר ישאלך יצרך, כי האמת הרשות נתונה לך ובבחירתך ושמח בילדותך ויטיבך לבך, עשה מה שתרצה אך דע לך כי מרה תהיה באחרונה, ועל כל אלה יביאך האלהים במשפט. נמצא שהוא כאלו יאמר בהפך, אל תשמח בילדותך ואל ייטיבך לבך וגו', והורה כן במה שסיים ודע כי על כל אלה וגו'. אבל כאן כתוב כל אשר תמצא ידך שהוא מסיים בו כי אין מעשה וחשבון בשאול וגו', הרי הוא להפך ונמצא חלילה כנותן יד לפושעים לעשות כל אשר תמצא ידם, באמור להם שאין בשאול מעשה וחשבון. ויראה לי בפרושו, כי ענין העונות אצל הרשעים כענין החולי אצל החולים, שהטבע בחכמת בוראו ית' שם באדם החום הטבעי שהוא מעצמותו, וכל זמן שהאדם מקבל החמימות מחומו הטבעי של עצמו והוא גובר בו עד שלא נכנס שם שום חום אחר, הוא קיים בבריאות ורחוק מן החולי. אבל כאשר לאיזו סבה יתחדש בו חום נכרי אז יחלה, וכשהחום הזה הנכרי יתגבר מאד על הטבעי, יגרשהו ממנו עד ימיתנו. כן החום הטבעי בעניני הנפש הוא ההתנהג בשלמות הרוחני ובשמירת התורה ומצותיה, שהוא היות נשמע לחלק השכלי ולהתקומם נגד התאוות הגשמיות, וזה הוא באמת לאדם כח של עצמו שהוא טבעי אליו במה שהוא אדם. אמנם בהכנס בו רוח עועים והסתת היצר, הוא חום נכרי וכח חיצוני שלא מסגולת האדם, ואם יתגבר הכח החיצוני הזה, כלה גרש יגרש ממנו כחו הטבעי והשכלי ויאבדהו באבדן הנפש: והוא אצלי מה שאמר איוב - מה כחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש (איוב ו יב). יאמר, הנה הכח שלי האמתי שאין לאחרים בו כלום אלא אני שהוא השכל הטבעי אשר בי, מה הוא שאוכל לייחל ולקוות ממנו, כלומר בהשארות נפשי באמצעותו. ומה יוכל להיות קצי ותכליתי שאאריך נפשי שאוכל לקיים ולאמת על אריכות נפשי והעמדתה לאורך ימים, אם אני רואה כי כחי זה השכלי אינו עושה פעולתו, אבל כח אחר מעורב בו שהוא כח של אבני הקלע, הלא הם מזימות היצה"ר, כח זה נתגבר ונעשה כחי. ובאר הדבר באמרו אם בשרי נחוש, אם גרמו עונותי שבשרי בלבד וחלקי הגופני הוא נחוש, מלובש נחשת, שמור מכל צדדיו והולך ומתחזק מבלי יוכל להחליש, כי נצח היצר ונשאר החלק הנפשיי ערום וחלוש בלי משען ומשענה. או שהוא הפך מה שהבטיחנו ית' - והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר וגו' (יחזקאל לו כו), וכאן הוא להפך, כי הכח שלי אבנים ובשרי אינו בשר, אלא נעשה של נחשת עז וקשה, א"כ מה אייחל כלל שום תועלת מכחי הטבעי: ע"כ הזהיר שלמה המלך ע"ה בחכמתו ואמר כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה, ירצה הזהר והשמר לבלתי עשות שום דבר שיהיה מצד כח נכרי אצלך, דהיינו מכח תביעת היצה"ר אשר ירצה וישתדל להכנס בך, אלא כל מה שתוכל לעשות בכח שלך הטבעי שיקרא באמת המעשה ההוא מכח עצמך, מבלי כח אחר מעורב בו, עשה אותו, כי לא יהיה זה אלא מצד שפיטת השכל הישר בהשתעבדותו אל התורה ומצותיה, שזה הוא החום הטבעי אל כל בעל דת אלהית. ואל תאמר שהשאול בית מנוס לך, שעתה בעה"ז תעשה כל אשר תאוה נפשך המתאוה, ואח"כ שם תתקן המעוות. כי הלא בשאול אשר אתה הולך אין מקום למאומה שאינו עולם המעשה, ואין שם מעשה וחשבון לחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, כדי להתרחק מן העבירות ולהדבק במצות ע"י זה החשבון. ואין שם דעת וחכמה, לומר שע"י הלמוד והעיון בחכמת התורה שהיא תבלין ליצה"ר תדריך עצמך אל הטוב, כי באותו העולם אין לך אלא גמול ממה שכבר נעשה כאן. באופן שיוכרח האדם לעצם כחו מאד בזה העולם בעבור היצר הזה להתגבר עליו לבל ינצחהו ברוב תחבולותיו, ואם לא יספיק כחו הטבעי מצד שכלו עוד יבקש עזר אחר בהמצאות נכונות להתקומם עליו:

ויש הנה לפנינו עד מוכיח לכל זה, יוסף הצדיק ע"ה, אשר בלי ספק ידענו מענינו היותו מתעצם בכחו תמיד לעשות רצון יוצרו ית' בהיותו יראתו על פניו בכל עת ובכל שעה. וכבר היה אצלי כוונת הפסוק האומר - ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי (בראשית לט ב), ודיוקי הכתוב מבוארים. ואומר בפירושו, כי עם היות מדרך העולם להמצא שתי סבות הפכיות ונגדיות, שמתוכן בא האדם לידי המעדה להתפקר חלילה נגדו ית' ולהרחיקו ממחשבתו, והם רוב טובה והצלחה והפלגת צרה ומצוקה, כמאמר החכם ע"ה - ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי פן אשבע וכחשתי [וגו'] ופן אורש וגנבתי ותפשתי וגו' (משלי ל ח). הנה העידה תורתנו שתתעלה, כי יוסף הצדיק ע"ה לא כן היה, כי בכל אחד משתי קצוות אלו שעברו עליו מן ה' לא סר לבו, אלא ויהי ה' את יוסף, תמיד היה ה' עמו חקוק זכרונו לפניו לבלתי יחטא לו. וזה בין בזמן העבר שהיה יוסף איש מצליח ברום ההצלחה ושופע הטובה, וגם בקצה האחר עתה בהיותו למס עובד בבית מי שהוא אדון לו ורואה עצמו בגדר עבד שאין לך מדרגה שפלה ממנה, ועכ"ז קיים בעצמו כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא וכו':

וזה סבב גדולתו כאשר ספר הכתוב - וירא אדוניו כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אותו (בראשית לט ג). ואני משער בכוונת זה, כי האדם יחוש לבלתי ימסור ממונו ביד זולתו לאחד מג' סבות - אם מפני שלא נתאמץ מנאמנותו ואינו בוטח בו שלא יגזלהו, ויחשוד אותו שאפילו ירויח כמה וכמה שמא פעם אחת גם את הכל יקח. ואם מפני היות האחר איש נרדם ובלתי זריז או קשה יום ולא יצלח לשום מלאכה והוא קרוב להפסד ורחוק מן השכר. והג', אפילו לא יהיה שום אחד מאלה לא יחפוץ בו מפני שאין רוחו נוחה הימנו, כי לא מצא חן בעיניו והוא קץ בו ומאוס עליו אע"פ שלא תהיה שם שום סבה. אמר כי ביוסף ע"ה, אדרבא נמצאו ב' סבות הפכיות אשר עוררו את אדוניו להשליטו בכל אשר לו. אם מהנאמנות, הלא ראה כי ה' אתו, ראהו תמיד דבק באלהיו ולא סרה מעולם יראת ה' ממנו, ובלי ספק איש אשר מורא שמים עליו יותר ממורא בו"ד הוא נאמן ולא עולתה בו. ואם מההצלחה, ראה גם כן והבחין כי כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, באופן שהריוח והשכר הוא בידו נכון ובטוח. וזולת כל אלה מצא יוסף חן בעיניו, ע"כ ויפקדהו וגו':

והנה עם כל כשרותו זה של יוסף וצדקתו לפניו ית' לא עצר כח לפני פתוי יצרו בהסתת אדונתו, ולא היה כמעט יכול להתגבר בנצחון התאוה, לולא מה שנתעצם בתחבולת השבועה האמורה במאמר שאנו בו אשר כללוהו בשלשה שנשבעו ליצרם. ובבאורו יש לנו לדייק בלשון זה שבא יצרן לתקפן, שהוא לשון זר וכבד, ואם הוא מעין התוקף בעבדו וכו' (ב"ק צז א) היל"ל לתקוף בהן ולא לתקפן. וכן במה שהאריך לומר כל אחד ואחד בשבועה, יקצר ויאמר ונזדרזו בשבועה. ואיך נראה ביוסף שנשבע מאמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת, דבשלמא רבי חוניא דורש משנויא דלאלהים. ולשון רבי חוניא מגומגם ובלתי מובן. ובענין דוד, מנין שנשבע ליצר או לאבישי ולא נאמר שהוא מדבר עם עצמו. ובענין בעז א"ר יהודה ורבי חוניא וכו', כאלו הם חולקים, ומי המונע ששניהם יסכימו לדעה אחת שהרי שניהם אומרים שנשבע, והרי כל אחד ידרוש כחברו. ובכלל ראוי לדעת הכוונה בג' אלו שהביא, ובספרי נמצא שמנה גם כן עמהם אברהם בהרימותי ידי (בראשית יד כב) ואלישע ע"ה באמרו חי ה' אם אביט אליך ואם אראך (מ"ב ג יד), וראוי שנדע למה לא נמנו במאמרנו: ונאמר בכוונתם ז"ל, כי בלי ספק השלם אשר ימנע עצמו מלעשות איזה עון, הוא מיראת השי"ת לבלתי מרו דבריו וצוויו, וישמור מלעבור רצונו שאינו רוצה באותו הפעל הרע. אמנם המסית והמדיח הוא שטן הוא יצר הרע, ממציא לו פתח להעבירו בהראות לו שאין זה נגד רצונו ית' ושגם בוראו יסכים בזה, והנה יבא אליו בהדרגה בא' מג' טענות זו למעלה מזו - תחלה יראה לו שהאסור לא יתפשט בענין ההוא לאיזו טענה מזוייפת, באופן שלא ימנעהו הוא יתברך:

הב', כשלא יספיק זה יוסיף עוד, כי לא בלבד לא תבא ע"ז מניעה ואזהרה ממנו יתברך, אלא אדרבא יזדמן ענין המורה איך הוא ית' ממש פותח פתח לאדם ומרמז לו שיוכל לעשותו בלי שום גמגום וחשש:

הג', יעלה עוד למעלה מזה, כי יסיתהו לומר לא מיבעיא שאין כאן עבירה נגד רצון ה' כי אדרבא יש בזה קיום מצוה רבה והוא יתברך חפץ ורוצה בכך. באופן שבמקום היות הצדיק ירא את ה' וחרד מפחד ה' ומהדר גאונו בעשותו העבירה ההיא, אזיל בתר איפכא שהיצר מחזיקו ומאמצו, ונותן לו אבירות לב לעשותה באלו הטענות: וזה הוא שאמר ג' הן שבא יצרן לתקפן וכו', ירצה שהיצה"ר בא לתת להם תקף ואומץ הלב כדי שיעשו העבירה. אמנם הוצרכו כל אחד ואחד להזדרז בשבועה, ר"ל שלהיות שכל אחד מאלו בא לו היצה"ר בטענה א' מהאמורות, לא ראי זה כראי זה, לכן כל אחד ואחד נזדרז בשבועה, כדי שלא יהיה עוד פתחון פה ליצה"ר לפתותו. כי אחר שנשבע לבלתי עשותו, עם שמתחלה היה לו פתח היתר, עתה אחר השבועה שעשה אפילו אחר ידעו סבת היתרו, הוא אוסרו באיסר קיים מבלי תשובה. וגם אם תהיה בטענת מצוה, כשנשבע אח"כ חלה השבועה אף על קיום דבר מצוה ע"י כולל, כנודע:

והנה ליוסף ע"ה בא בענין הראשון מצד האונס, כדבריהם ז"ל שהיתה אשת פוטיפר מגזמת עליו בכמה הגזמות ומזה היה יצרו מפתהו לומר הרי זה מותר לך מפני האונס ורחמנא פטרך, כי בלי ספק אין רצונו למנוע ולאסור אותך מזה, כי אילו היה חפצו שלא תעשה אותו איך נתן כח ויד לאשה הזאת שתגזים עליך ושתאנוס אותך לעשותו, היה לו יתברך לבטל כחה ולסתור ולבטל מאמר פיה, שלא תוכל בשום צד להכריחך על ככה, אלא ודאי נראה שהוא מעלים עין מזה ומניח אותך שתעשהו. לפיכך נזדרז יוסף בשבועה על האופן שפירש רבי חוניא, כי אמר אין הדבר כמו שאתה אומר היותי אנוס, ונמצא לפי דבריך שלא יתייחס פעל זה אל עצמי אלא אל האונס, וכאלו בא מאת ה' חלילה שהסכים על כך אחר שלא עכב על ידה, כי לא כן הדבר. אלא באמת אני עושה לאלהים אני הוא החוטא, ואין שום מגע יד לבורא ית' חלילה, כי בחירתי חפשית ואין כאן שום אונס אלא לפנים, ואפילו יהיה אונס, כיון שנשבעתי אחרי ידעי האונס הרי הוא אסור עלי אפילו תאחר האונס. ולדוד ע"ה בא בענין השני, להורות כי השי"ת הוא עצמו המורה ומרמז היותו מסכים באותו הפעל, והוא מאמר אבישי - סגר אלהים היום את אויבך בידך ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו ויאמר דוד אל תשחיתהו וגו', ויאמר דוד חי ה' כי אם ה' יגפנו וגו' חלילה לי וגו' (ש"א כו ח ט). והם פסוקים מלאים דקדוקים. כי מה איכפת לן אם יהיה בחנית ובארץ ואם בפעם א' או בב'. גם שאמרו ולא אשנה לו הוא מיותר, שאם אמר פעם אחת פשיטא שלא ישנה, כי אלו ישנה לא היתה פעם אחת. ולמה אמר דוד אל תשחיתהו, ולא אל תמיתהו. ואמרו כי אם ה' יגפנו וגו', אין לו גזרה, שלשון אם הוא תנאי ולא באר מה יהיה אם ה' יגפנו. ואמרו חלילה לי משלוח ידי, הוא קשה אצלי, כי אבישי לא אמר לו שישלח דוד יד בו, אלא שאבישי עצמו רצה להמיתו:

אכן הכל יובן ע"פ דרכנו. כי אבישי טען טענה מזוייפת להסית את דוד, למען ירצה דוד להמית הוא עצמו את שאול מבלי יהיה שם עון אשר חטא. וזה כי א"ל ראה גם ראה כי אין זה דבר מקרי שבא בהזדמן, אבל הענין עצמו מורה כי מאת ה' היתה זאת, שמראה באצבע שהוא עצמו הנותן לך יד ומסגיר אויביך בידך כיון שתרדמת אלהים נפלה על כלם, וא"כ עת לעשות במאמר ה'. ואם לא תרצה אתה להביא עליו המיתה מתחלה ועד סוף, אני אתחיל במה שאכהו תחלה מכה זו באופן שאתקעהו בארץ שלא יוכל להתנועע וללכת אנה ואנה, ולא אתן לו אני המכה השניה שימות בה לגמרי, כלומר כי זה נוגע לך לעשות תכלית הנקמה בידך כאשר מורה הסכמת ה'. והשיב לו דוד על שניהם, אם במה שנוגע לך שאתה אומר להכותו פעם אחת בלבד מבלי שימות בה, ידעתי כי לא ימנעך מזה שלמות המעלה עצמה כפי גדרה שהיא לבלתי עשות דבר שלא ברצונו ית' להיותו פועל מגונה מצד עצמו, אבל אצטרך להפחידך ולהגזים בך כי מפחד העונש תשיב אחור ימינך. ולפיכך אני מזהירך אל תשחיתהו, אל תעשה בו אפילו השחתה בעלמא שאמרת להכותו פעם אחת, כי מי שלח ידו ונקה, ויהיה עונשך גדול. ואם למה שאמרת ולא אשנה לו, לומר שאני אתן לו השניה כדי לגמור מיתתו, הנני נשבע חי ה' כי לא מבעיא עתה לפי דבריך שאהיה אני הממית אותו עודנו חי, אלא אפי' אם ה' יגפנו או במלחמה וגו', שכבר הוא מת, ואפי' גבי כבוד אמרינן חומר בקללה מבהכאה שהמכה אחר מיתה פטור וכו' כדאיתא בפרק (חלק) [אלו הן הנחנקין] (פה ב), מ"מ עדיין היה כבודו עלי ומוראו אפילו אחרי מותו. וחלילה לי מה', הוא דבר נמנע ממני לא מפחד העונש אלא מה' אברח מלעשותו, מצד ית' אשר בלי ספק לא יישר בעיניו, ומצד גנות הדבר עצמו, שאינו פועל מעולה לשלוח יד במשיח ה', אפילו שליחות יד בעלמא שאין עושה בו פצע וחבורה כיון שהוא מת, על כל זה כיון שהוא משיח ה' צריך לנהוג בו כבוד אפילו אחרי מותו:

ובזה נצל דוד מיצרו שהיה מתפתה אחר טענת אבישי באמרו סגר ה' וגו', כי אחרי השבועה אין עוד פתחון פה:

ולבעז ע"ה בא בטענה השלישית. שלא בלבד אין בזה שום עון אלא אדרבא יש מצוה רבה כי את פנוי והיא פנויה וכו', ותבא לקיים המצוה הראשונה שבאה למין האנושי פרו ורבו וכו'. על כן נשבע שלא לנגוע בה בסתם, כי מתוך שחלה שלא לנגוע בה שלא לשם קדושין, חלה גם כן לשם קדושין:

וכיון שבאלו השלשה חלוקות נכללו כל מיני הטענות שיוכל להמציא היצר הרע למצא היתר להחטיא את האדם ושנתבטלו על ידי השבועה, לא הוצרך עתה להביא עוד מאברהם ואלישע ע"ה, כי שניהם נכנסו בשלשה אלה. כי אברהם היתה ההסתה ענין ההיתר, לאשר עמל בו באותו ממון וקנהו ביגיעו והיה מותר לו להחזיקו לעצמו, כי ה' אנה לידו ואין בזה שום עון כי מה' היתה לו, וזה נכנס מעין אותו של דוד. וכן בענין אלישע היה פני ההראות להיותו מלך עריץ דומה לאונס, ויוכרח להחניף לו, וזה נכנס בענין יוסף ע"ה:

ואולם מחלוקת רבי יהודה ורבי חוניא, יראה בעיני היותו תלוי בידיעת מדרגת בעז עליו השלום מה היתה באותו המעשה, אם היה כובש או מעולה. כי לרבי יהודה היה כובש שכבר מצא היצר הרע פתח ללחום עם בעז בטענותיו זמן מה, שבכל אותו הלילה היה מקטרגו ומבקש לנצחו ולהפילו באומרו לו את פנוי וכו', אלא שלבסוף נתקומם בעז עליו השלום עליו וכבש אותו על ידי השבועה, אשר באה אחר כל זה ההתקוטטות. והיה זה כמעט בסוף הלילה סמוך לבקר, שאז אמר לאשה שכבי עד הבקר, כאלו יאמר תוכלי לשכב בטח ואל תדד שינה מעיניך כי בלי ספק לא אגע בך. והוא מבואר שמאמרו שכבי עד הבקר משמע שהיתה רוצה לקום ולא לשכב עוד, וזה ודאי לא יצדק אם היה בתחלת הלילה או אפילו בחצות, אלא בקרוב לסופה סמוך לאשמורת הבקר שאז יש צד להשכים ולקום, והוא אמר לה לא תקומי עדיין ותשכבי עד הבקר כי אין המרחק רב. ואם כן נמצא שכמעט כל הלילה היתה באותה המלחמה, באופן שמדרגתו היא כובש אמיתי. אמנם רבי חוניא ע"ה לא כן ידמה על שלם שבשלמים כבעז ע"ה, אלא הוא גבר חכם בעז שלא המתין ולא נתן מקום ליצר שיתקוטט עמו בטענות וויכוחים עד יעבור בזה שום זמן. כי היה מעולה ונזדרז על יצר בשבועה, יהיה מן הזריזים מקדימין, ותכף בהרגישו מה שיהיה יכול להיות בזה מן הסכנה, נזדרז והקדים בשבועה לאסור את יצרו לבלתי היות לו שום מקום להכנס אפי' כחודה של מחט. וזה כל פרי חלק שבועת המצוה. וראוי לנו לצאת בעקבות קדמונינו ע"ה ויקויים בנו ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה (ירמיה ד ב), ב"ב אכ"י:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה