אור ברסלב
בינה לעיתים חלק ב חלק ב - דרוש ג לאלול

בינה לעיתים חלק ב· רבי עזריה פיגו

חלק ב - דרוש ג לאלול

חלק ב - דרוש ב לאלול

דרוש ג' לחודש אלול פרשת תצא תצא למלחמה על אויביך סוכה פרק החליל (נב א) - דרש רבי עוירא ואיתימא ר' יהושע בן לוי שבע שמות יש לו ליצר הרע, הקב"ה קראו רע שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא), משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י טז), רוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים (תהלים נא יב) מכלל דאיכא טמא, שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך (משלי כה כא) אל תקרי ישלם לך אלא ישלימנו לך, ישעיה קראו מכשול שנאמר ואמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול (ישעיה נז יד), יחזקאל קראו אבן שנאמר והסרותי את לב האבן וגו' (יחזקאל לו כו), יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם (יואל ב כ): הרשו את עצמם גדולי המחברים ז"ל להעמיק ברמזי פרשיות אלו, ולהמשיל כל המלחמות הנאמרות בהן אל מלחמת מצוה וחובה עם יצרנו הרע, אשר הוא באמת הצורר הגדול. ולדעתי עליו דבר המשורר באמרו - יצילני מאויבי עז ומשנאי כי אמצו ממנו יקדמוני ביום אידי ויהי ה' למשען לי (תהלים יח יח), כי הוא ית' מציל אותו לא בלבד מהאויב החלש והפחות, שהוא איזה אדם חיצוני הרודף אותו, אלא גם מהאויב העז והעצום שהוא הפנימי, ומכל אחוזת מרעיו המתלוים עם היצר, הם האברים, שהם השונאים האמתיים לאדם, אויבי איש אנשי ביתו, אשר אמצו ממנו, הם קבלו האומץ והכח וההתעצמות ממני ומעצמי, כי אלמלא אני נותן להם תגבורת ופתח פתוח להכנס לא היו יכולים לי, כי אני גרמתי לעצמי. ולא עוד אלא שמדרכם אחרי שהם מסטינים אותי, הם מקדימים אותי ביום אידי, כי האיד בא מפני אשר קדמו לקטרג עלי ולהעיד נגדי, כי איבריו של אדם מעידים בו, והיצר הרע עצמו יורד ומחטיא עולה ומקטרג, ומכלם יצילהו ה' והוא למשען לו:

באופן שצדקו יחדו המפרשים ע"ה לייחס אלו הענינים על רמזים אלה, והתחילו להמציא כוונות נכונות בהכרזות הבאות בפרשה שעברה, וכעת לא נטפל בהם אלא בפסוק הראשון שהיה הכהן אומר שמע ישראל וגו' ומה טעם בלשונות אלו אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, כי לפי הנראה ענין ארבעתם אחד, עם שהם ז"ל פירשו מהגפת תריסין וצחצוח חרבות וכו'. ואומר כי בא הרמז בזה מכוון עם מה שאמר בפ' עקב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, וכל זה מיוסד על מה שפי' השר מוהרר"י אברבנאל ז"ל על משנת יהודה בן תימא הוי עז כנמר, כי ימצאו ד' סבות עצמיות מביאות האדם להתרחק ממעשה המצות - הא' מפני הפחד והמורא, שכמה פעמים יחדלו החכמים מלהוכיח ולייסר מאימת הפריצים אשר לא ירצו לשמוע מוסר, ע"כ יצא משפט מעוקל. ובאה ע"ז האזהרה - לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא וגו' (דברים א יז). אולי רצה בזה כי פעמים רבות יקרה שהדיין הפקח מתוך הבטתו והשגיחו על פני הבעל דין חושב להבין ולהבחין ענינו לטוב או להפכו, אם בהשתנותו או מתואר פניו וכיוצא בענינים אלה, לזה הזהיר ואמר לא תרצה לשפוט ע"י הכרת פנים לומר פלוני הכרת פניו ענתה בו היותו נאמן בדבורו או להפך ולזה לא אצטרך לשמוע טענותיהם, כי ממראה פניו אשפוט מה טיבו. אלא כקטון כגדול תשמעון, צריך שתשמעו טענותיהם מפיהם, כי אולי ע"פ מה שתשמעו מהם תתחלף סברתכם ותבינו הדבר באמתו: וכלל גם כן בזה, כי להוציא לאור הדין לאמתו צריך שיקובצו החפץ והיכולת והידיעה. על החפץ אמר, לא תכירו פנים, להיות לכם קרוב דעת ונטיית חפץ לזה מלזה, אלא כקטון כגדול תשמעון. ועל היכולת, לא תגורו מפני איש, כי זה דבר נוגע אליו יתברך והוא יצילכם מכל מעיק. ועל הידיעה, אם אולי לא תקיף ידיעתכם לקושי הענין אז הדבר אשר יקשה מכם וגו':

ונתבאר מזה, כי האיש הנלבב לא יגור מפני איש ולא תגיע אצלו מורא מהנזק או ההפסד שאפשר יבואו לו מעשיית המצוה ורק קיומה ישים נגד עיניו. וע"ז אמר לדעתי שלמה המלך ע"ה - בז לדבר יחבל לו וירא מצוה הוא ישולם (משלי יג יג). אמר כי האיש אשר יהיה גדול הלב עד שיבזה ולא יחשיב לכלום הדבר אשר יחבל לו, שיגיע לו ממנו איזה נזק או חבלה ולא יחוש ע"ז, אלא הוא ירא המצוה ועליה ישים כל השתדלותו לעשותה, זה בלי ספק הוא השלם האמתי אשר ישולם ממנו יתברך ותהי משכורתו שלמה. כעין מ"ש האלהי ר"ע ע"ה בפ' הרואה (סא ב), כשהקהיל קהלות ברבים ועסק בתורה נגד גזרת המלכות, שא"ל פפוס אי אתה מתיירא מפני אומה זו, והוא ע"ה השיב במשל השועל והדגים וגו'. וכמה הורו זה חנניא מישאל ועזריה ע"ה בשלא להשתחוות לצלם נ"נ הרשע ולא שמו על לב פחד עונש השרפה, ואדרבא ענו לנ"נ באבירות לב ואמרו - לא חשחין אנחנא על דנא פתגם להתבותך הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכול לשיזבותנא מן אתון נורא יקידתא ומן ידך מלכא ישזיב והן לא ידיע ליהוי לך מלכא די לאלהיך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד (דניאל ג טז). ויש להרגיש כי הם אומרים שאינם חשים להשיבו על ענין זה, והרי הם משיבים תשובה נצחת הן אית אלהנא וגו'. ועוד ידוייק יתיר מלת ישזיב, כי היה מספיק לומר יכול לשזבותנא מן אתון נורא ומן ידך מלכא. גם מלת פתגם ללא צורך, ויאמר בקצור לא חשחין אנחנא על דנא להתבותך:

ונראה כי כשהכשדים אכלו קורצהון לפני המלך, נסתפק אצלו הדבר. ובבוא שלשת החברים, שאל להם הצדא שדרך מישך ועבד נגו לאלהי לא איתיכון פלחין וגו' (שם יד), כמי שלא נתאמת לו הענין ומבקש מהם יודיעוהו אמתתו, ונמשך להתרות בהם ישמרו צוויו לבלתי יענשו כי לא ינצלו מידו. ולכן להשיב על שאלתו ששאל אם הוא אמת שאינם עובדים לאלילים שלו ולא משתחוים לצלמו, אמרו לו לא חשחין וגו', ירצה על השאלה הזאת ששאלתנו אם הוא אמת שאין אנו עובדים לאלהך, דע שאין אנו חוששים להשיבך תשובה של פתגם בדברים ממש אם הוא כן או לא, אלא תהא תשובתך ע"י מעשה, כי הלא האלוה שלנו ית' שמו זה דרכו בדינו המצודק די אנחנא פלחין יכיל לשזבותנא, כי היכולת אצלו להצילנו הוא תלוי בעבודתנו אליו, כי כן אנו מוסיפים כח בגבורה של מעלה בעבדותנו השלמה, עד שבזה יכול להצילנו מן האש מבלי שום קטרוג ומנגד. ולא זו בלבד אלא שמן ידך מלכא ישזיב, יעשה שמן ידך ממש ומצדך תבא ההצלה, שתהיה אתה הכלי והאמצעי להיותנו נצולים, כמו שהיה בפועל כי המלך הוא שזרז יציאתם וסבב אותה בהיותו משתאה על מה שראה וקם בהתבהלה וכו', באופן שנמצא יכולת ההצלה תלוי בנו בהיותנו פלחין ועובדים כראוי. וא"כ כשתראה שהוא יתב' יצילנו מן האש ותהיה ההצלה על ידך, ממילא אתה בא לכלל ידיעה שאין עבודתנו אלא אליו יתברך ושאין אנו פלחין לאלהך, ובזה תהיה תשובתך מפי מעשה ולא בפתגם ובדבור, והן לא, גם באולי לא יצילנו לחוסר זכותנו, מ"מ ידיע ליהוי לך מלכא לכל הפחות מפינו תשמע ותדע בדברנו כי לאלהיך לא איתנא פלחין: סבה שנית היא עצלה והתרשלות שנכנסת באדם, ישנא העמל והיגיעה ויאהב הבטלה ונחת האברים כי מאנו ידיו לעשות. הלא ראינו כמה הפליג שהע"ה להזהירנו מזה הרפיון פעמים רבות ובפרט באותה הפרשה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם (משלי ו ו). ודרשו ע"ז ז"ל ברבה פ' שופטים (ה ב) מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה, הנמלה הזו שלש בתים יש לה ואינה כונסת בעליון מפני הדלף ולא בתחתון מפני הטינא אלא באמצעי, ואינה חיה אלא ששה חדשים וכל מאכלה אינו אלא חטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאת חטין ושעורין ועדשין. ולמה היא עושה כן, שאומרת שמא יגזור עלי הקב"ה חיים ויהיה לי מוכן לאכול, אמר רשב"י וכו'. ומבלי האריך בהערות יראה בעיני שדקדקו בכתוב, איך שנה מסדר הזמנים שאמר תחלה בקיץ ואח"כ בקציר, כי הקציר קודם לקיץ. והוא מבואר ממ"ש הכתוב עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף (בראשית ח כב), שזרע וקציר אמר על שני זמנים, על תחלת ימי החורף שהוא זמן זריעה אחר הסוכות, ועל תחלת ימי הקיץ שהוא זמן הקציר אחר הפסח, ואח"כ קיץ וחורף שהם סופי הזמנים האלו, ובפי' אמר עבר קציר כלה קיץ (ירמיה ח כ). ועוד שבחלוקה הראשונה אמר תכין בלשון עתיד ובשניה אמר אגרה לשון עבר, ועוד למה תחלה אמר לחמה ולבסוף מאכלה, וגם מה הוא כנוי של לחמה ומאכלה. ושנוי לשון הכנה ללשון אגרה:

ליישב כל זה אמרו מה ראה שלמה ללמד לעצל מן הנמלה, כלומר הסתכל במה שאמר לך אל נמלה עצל כאלו הוא רוצה ללמד איזה למוד לעצל ומתרשל, והרי הוא אומר בגזרה ראה דרכיה וחכם לומר שכשיראה דרכיה יתחכם, ונמצא שאין זה להוציא העצלות אלא להוציא אף הטפשות. וא"כ מה ראה ללמד לעצל מן הנמלה, לא היל"ל אלא לך אל נמלה פתי או כסיל או טפש וכיוצא, שאז יצדק ראה דרכיה וחכם. ע"כ פירש כי באמת הוא מלמד לעצל ממש לצאת מעצלותו ולהיות זריז ומהיר לעבודת קונו ולהרבות מצות ומעשים טובים וזה נלמד מן הנמלה, כי נמצאו בה ג' ענינים מורים על חריצותה והשתדלותה על מה שהוא לתועלתה. הא' בטוב השכלתה לסדר עניניה באופן תהיה בהם העמדה וקיום, כי מהג' בתים אשר לה אינה מכנסת אלא באמצעו כדי שלא יפסד. והב' ההתמדה, כי עם היות שכבר אספה בזמן הקציר כל מה שיצטרך לה, כי אין כל מאכלה אלא חטה ומחצה, עכ"פ היא מתמדת עוד להכין בזמן הקיץ. וזה הוא שדייק בעל המאמר באומרו והיא הולכת ומכנסת מקיץ וכו', להורות על התמדת הזמן שהחדוש הוא מה שמכנסת והולכת עוד בזמן הקיץ הבא אחר הקציר. הג' הפלגת הרבוי, שהעיד רשב"י ע"ה שנמצאו בבור שלה ג' מאות כור. שהם ג' דברים המורים על היות הדבר נעשה בעצם ולא במקרה כנודע, והיא כוונת הכתוב אתה העצל לך אל הנמלה ללמוד מחריצותה וזריזותה. כי הלא היא תכין, תתן אופן הכנה דהיינו שהיא מעותדת ומתמדת לעשות באופן שימצא הלחם מוכן ומזומן בלי רקב ועפוש. ועושה כן גם בקיץ שהוא סמוך לסוף השנה, אעפ"י שהיא כבר אגרה ואספה בזמן הקציר מאכלה, מה שהוא מאכל ראוי לה שיספיק לכל חייה חטה וחצי, אעפ"כ תכין עוד לחם מרובה ומשופע שהוא יותר ממאכלה. ואם כל כך זריזות והשתדלות יש בנמלה ב"ח צעיר כזה, גם אתה העצל למוד ממנה להיות זריז ומהיר להכין מצות מן העה"ז לעה"ב:

ועתה הקשה מהו ראה דרכיה וחכם, ירצה מעתה לפי דבריך יקשה להפך ממה שהקשינו לעיל מה ראה ללמד לעצל, כי כיון שפירש הכל לעורר לב העצל להקיצו משנתו שיהיה זריז ולא יושב ובטל, א"כ איך אמר ראה דרכיה וחכם שמורה היותו מצוה על ההתחכמות והידיעה ולאו בהכי קיימינן, ולא הול"ל אלא ראה דרכיה והזדרז או לשון כיוצא בזה. לכך אמרו רבנן ע"ה כי בא ללמד ענין נפלא שהוא עיקר ותכלית שהכל תלוי בו, כי לא יספיק ההשתדלות, כי ייגע לריק וילד לבהלה כשלא יצטרף עמו נקיון הכפים ודרך ארץ שלא ליקח אלא מן המותר לו ולא ליגע בשל זולתו, כדרך שהנמלה בורחת מן הגזל, ולהנצל מזה צריך אתה להתחכם מאד, כמו שנתחכמה אותה שהריחה בחטה שהיתה של חברתה, וע"כ אמר ראה דרכיה וחכם כמוה. ובאר הכתוב מה היא החכמה שיש בה, כי היא תכין בקיץ לחמה, הלחם שהוא ודאי שלה שזוכה בו מן ההפקר ולא של אחרת כי היא בורחת מן הגזל. באופן שצריך להזהר גם מסבה הזאת השנית שהיא העצלה:

הסבה הג' הוא מפני הבושה מן המלעיגים במקיימי המצות, ואם מפני הכבוד המדומה מהיותו מחשיב את עצמו ליקר הערך ושלא יאות בו עשות איזו פעולה אשר יהיה בו מהקלות וחסרון הכבוד הראוי לו. והוא מה שלעגה מיכל במלך דוד בהיותו מפזז ומכרכר לפני הארון, ואמרה לו - מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים (ש"ב ו כ), והשיב ע"ה - לפני ה' אשר בחר בי וגו' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה (שם כב). ומלת היום היא מבוארת הכפל. ועוד כיון שתאר נכבד חוזר אל המלך, נראה שהיה לו לומר מה נכבד מלך ישראל היום וגו'. על כן אני אומר כי בהעשות איזו פעולה רשומה בזמן מהזמנים, הנה אותו היום יקנה שם לעצמו שישאר זכרונו על שם הפעולה הנעשה בו, כאלו תאמר יוה"כ יקרא יום אדיר בימי שנה מפני קדושתו אשר בו והוא ית' מוחל וסולח לכל עונותינו, ור"ה נקרא יום הדין כי בו ידין עמים וכן כיוצא בזה. ומיכל כמתלוצצת אמרה למלך, הנה באמת כמה וכמה נמצא היות יקר ונכבד עצם היום הזה שישאר זכרו רשום לדורות ליום נכבד בעבור הפעולה הנכבדת הנעשית בו. ואמרה מלך ישראל הוא שאומרת לו, אתה מלך ישראל ראה גם ראה, כמה נתכבד זה היום מכל ימים, שהרי זכה שנגלה היום (מה שלא היה ביום אחר) לעיני אמהות עבדיו וגו', רצתה לומר להפך יום קלון וחרפה היום הזה כיון שבו הקלת בכבוד מלכותך. והוא ע"ה השיב כי בהיותו עושה זה לפני ה' לא יחוש לכלום:

הסבה הד' הנטיה אחר הדברים החומריים, כי יכריעהו היצר על כך שלא בטובתו, וע"כ צריך להתגבר על יצרו לכובשו ולהטותו אל הדרך הטובה בעוד שיוכל לו טרם יתאמץ עליו. וכבר בא ע"ז למוד דבריהם ז"ל בב"ר פ' כ"ב במאמר ז"ל ר' ברכיה בשם רבי שמעון בר אבא לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה (תהלים לב א), אשריו לאדם שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו שנאמר לפתח חטאת רובץ (בראשית ד ז), חטאת רובצת אין כתיב כאן אלא חטאת רובץ, בתחלה הוא תש כנקבה ואח"כ הוא מתגבר כזכר. א"ר עקיבא בתחלה דומה לחוט של עכביש ולבסוף נעשה כקלע הזה של ספינה, הה"ד הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה יח). א"ר יצחק בתחלה הוא נעשה אורח ואח"כ הוא נעשה בעל הבית, הה"ד ויחמול (מקחת) [לקחת] מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו (ש"ב יב ד) הרי אורח, ויקח את כבשת האיש הרש ויעש לאיש הבא אליו, הרי בעל הבית. ויש לדייק בכפל זה שהוא גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו, כי פשיטא אחרי היותו גבוה מפשעו שאין הפשע יכול להיות גבוה ממנו. ומה היא הראיה שמביא מפסוק לפתח חטאת רובץ כנראה מאמרו שנאמר וכו', ומה הכוונה באלו הג' משלים, מתגבר כזכר, נעשה כקלע, ונעשה בעל הבית:

ונאמר כי כאן ביארו ג' בחינות שונות נמצאו ביצה"ר זו קשה מזו, בהיות האדם מניחו להתיישן בו ואינו קוצץ בנטיעותיו בתחלת הוייתו. הא' כי ב' זמנים יעברו עליו, הראשון בתחלת ענינו אשר אז לא בלבד אין בו כח לשעבד אליו הצד השכלי להטותו שיקבל ממנו להרע, אלא אדרבא הוא כנקבה מושפעת ומקבלת. כי הוא נכנס ומשתעבד לעצת השכל לקבל ממנו להשכיל להטיב אלא שאח"כ בא לו זמן שני אשר נהפוך הוא, כי יגבר כחו ונעשה זכר משפיע ומשעבד השכל להשמע אליו לעשות כמעשהו זר מעשהו, אלו השני זמנים יעברו עליו כפי המרוץ הטבעי זה אחר זה. ואמר ר' ברכיה מאושר הוא האדם אשר משני זמנים אלו, המוטבעים לכל אדם, אין לו אלא אחד שהוא גבוה מפשעו, אדון עליו ומשעבדו לעבודת השכל, אבל לא יניח שיחול לעולם הזמן השני שפשעו יגבר עליו ויהיה גבוה ממנו להטותו אל משמעתו, אלא יתמיד לעולם כבראשונה. ובאר זה באמרו לפתח חטאת וגו', לומר מה שאמרתי שהאושר הוא בהיותו גבוה מפשעו ולא פשעו גבוה ממנו, הוא מפני שמהכתוב שאמר חטאת רובץ מובן שזה דרכו שלעולם להיות בתחלה נקבה בפתח ובהתחלה ואח"כ זכר, וא"כ מי שיזכה כ"כ שיהיה תמיד זכר וגבוה ולא יבא לעולם להיות נקבה ודאי אשריו ואשרי חלקו. מסכים למ"ש ריב"ל ע"ה בפ"ק דע"ז (יט א) שדרש, אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב א) אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש, שלא יהיה ההתגברות לבד הנצל מיד יצרו שלא יטה אחריו לחטא, אלא יהיה כאיש, שאדרבא הוא ישפיע ביצרו לשיקבל ממנו לעשות ג"כ מצות ומע"ט. והכתוב באר הענין באמרו אשרי איש ירא את ה', אשריו מי שהוא במדרגת איש ביראת ה', הוא שבמצותיו חפץ מאד, כי לא בלבד ינצל מן החטא, אלא גם בעשות מצותיו חפץ מאד, כי הביאו למשמעתו:

הבחינה השנית היא כי אם הוא במצב אשר לא יוכל להטות שיקבל עול עשיית הטוב, כי כבר התחיל היצה"ר להיות כזכר לבקש מהאדם ישמע ויקבל ממנו להחטיאו, הנה לפחות אם יתקומם עליו בתחילת ענינו יוכל בנקל לכלותו ממנו ולהאבידו באופן לא יוכל לעשות עמו שום רעה קטנה או גדולה, אבל אם יניח הדבר לבסוף בהאריך הזמן (כי לכן לא אמר ואח"כ כיתר השלמים) אז יקשה הדבר מאד, כי נעשה עב כקלע של ספינה וצריך כח גדול כשמשון הגבור לנתקו. והוא המכוון לר' ישמעאל ע"ה במשנת (אבות ג טז) הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה. ואני מדייק כיון שאמר מלת הוי בחלוקת קל ובחלוקת מקבל ולא אמר ומקבל את כל האדם וכו', למה לא אמר ג"כ והוי נוח לתשחורת, כי אם מלת הוי הנאמר בראשונה היא נמשכת לכל החלוקות א"כ היא מיותרת אצל חלוקת והוי מקבל, ואם אינה נמשכת א"כ היה צריך לאמרה גם אצל נוח לתשחורת. האמנם רש"י ז"ל פי' תשחורת זקנה כמו הילדות והשחרות, וירצה ע"ד חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה (משלי כב ו), כן אמר כאן השתדל להיות קל כנשר לעבודתו ית' ולעשות רצונו כשאתה בחור בזמן הילדות, וימשך לך היות הדבר נוח מאד לזמן הזקנה, כי לא יקשה אז אצלך לפי שהורגלת בו ונעשה לך קנין מזמן הנערות. והזהיר עוד שיקבל את כל האדם ויקרבהו אליו בזמן שהוא בשמחה ובטוב לבב, למען תגיע לאחרים גם כן משמחתו וטובו, ע"ד (ספרי כי תבוא) שמחתי ושמחתי אחרים האמור בבכורים. ואין במשנה אלא שני צווים שלכל אחד אמר הוי:

והבחינה הג', אם בא עוד עד הלום שלא התקומם האדם לנתק חוט עכביש זה אלא כבר התחיל להחטיאו, הנה עדיין אם יחוש מעשהו יוכל לתקן למעט ההפסד, שלא יחטיאהו אלא מעט מזער ולא יתמיד, אבל אם גם בזה נתרפה במלאכתו אז תקנתו כמעט נמנעת, כי ירבה ויפליג להחטיאו מבלי שום התנגדות. וע"ז א"ר יצחק שבתחלה נעשה אורח שהוא תובע איזה דבר, אלא שהיא מעט לא כביר כי מהרה ילך לדרכו, אבל אחר כך בהאריך הזמן נעשה בעל הבית, אדון וגביר וגם את הכל יקח כמי שלוקח משלו, ואנש לא ימחא בידיה. הן אלה ארבע סבות מרחיקות האדם ממעשה השלמות. ועתה ראה איך כוונה התורה האלהית להרחיקנו מכל זה באותו הפסוק שאמרנו את ה' אלהיך תירא וגו' (דברים ו יג), כי באו בו אלו הארבעה חלוקות אחת לאחת. אם לראשונה מחמת היראה, אמר את ה' אלהיך תירא, אין לך לירא ולא להתפחד משום נברא, ולא תהיה יראתך בלתי לה' לבדו חי וקיים לעולם יתעלה שמו. ואם לעצלות, אותו תעבוד, צריך שתכין עצמך לעבוד עבודה לעשות ולהתעמל בעבודתו ולבלתי תת מקום אל ההתרשלות. ואם לחשש הלעג והבזיון, ובו תדבק, הדבק בו יתברך והתבונן למי אתה עמל כדברי דוד ע"ה לפני ה'. ועל יצה"ר, תקנתו היא ובשמו תשבע, תתגבר עליו ע"י שבועה של מצוה שתשבע לבלתי חטוא ולקיים את המצוה כדבריהם ז"ל (נדרים ח א) מנין שנשבעין לקיים את המצוה וכו':

והסתכל כי להיות המלך האבר הראשיי לכל קהל עדת ישראל צוהו ית' ד' מצות (דברים יז טז כ), ג' ל"ת וא' עשה, להבדילו מד' דברים אלו. לא ירבה לו סוסים, למען יסיר פחד המורא מלבו לא ירבה לו סוסים לבטוח על גבורתם, כי לא בגבורת הסוס יחפץ ושקר הסוס לתשועה. ולא ירבה לו נשים, למען לא יסור לבבו לנטות אחרי יצה"ר ודברי החומר. וכסף וזהב לא ירבה לו, לבל יתגדל ויתנאה ברוב עשרו כטבעו שנאמר בו וכסף וזהב ירבה לך [וגו'] ורם לבבך וגו' (שם ח יג). ולבסוף וכתב לו את משנה וגו', שלא יהיה יושב ובטל אלא יתעסק בכתיבת התורה וקריאתו בה. ובאר כל הסבות א' לא' למען ילמד וגו' הוא כנגד לא ירבה לו סוסים, שיתרחק משום יראה ורק ביראת ה' ירגיל עצמו תמיד. לשמור את כל דברי התורה לעשותם, שיזרז עצמו לעשותם בפועל ולא להתעצל, והוא כנגד כתיבת התורה, וע"כ באה מצוה זו בקום עשה. ועל לא ירבה לו כסף וזהב, לבלתי רום לבבו. ועל לא ירבה לו נשים לבלתי סור מן המצוה, מנטיית היצר. כל זה למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, כלומר שאורך ימיו ושל בניו יהיה תמיד בקרב ישראל, בתוך עמו מבלי שום צר וצורר, על דרך שאמרה השונמית בתוך עמי אנכי יושבת (מ"ב ד יג): ועל כל אלה בא הרמז בפ' אשר הביאנו לכל זה, מדבר עם ישראל שהם קרובים ועתידים בתוך זמן מועט להלחם, הוא שטן הוא יצה"ר עם כל צבא חיילותיו אבריו של אדם, כאשר אמרנו. ועל כן עשו זאת איפוא להנצל מאלו הד' טענות מזוייפות אשר יציע לפניכם להפילכם ברשת ההמנע מעשיית המצות ועבודת האלהים. אם מחמת העצלה ורפיון התעוררות, אל ירך לבבכם, אל תהיו רכים בלבכם שקטים על שמריכם ואוהבים המנוחה והתענוג, על דרך הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה וגו (דברים כח נו), רק היו זריזים ומהירים וכו'. ואם מחמת היראה, אל תיראו, שום מורא אל יעלה אל לבכם. ואם מחמת הבושה מפני הכבוד תרצו לעשות מה שתעשו בבהלה ובמהירות לבלתי יראו הרואים ויבזו אתכם, אל תחפזו, עשו מעשיכם בשובה ונחת, ולא עתה פניכם יחורו. ואם מצד היצר המטה אתכם אל הפחיתות, אל תערצו, לא תסכימו עמו כלל ואל תערצו מפניהם לתת להם מקום שיכניע אתכם:

ואינו רחוק שעל אלו באו מכוונים דברי המדרש בילקוט על פסוק וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד יג). ארבעה רובי שלומות הן, הא' יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח (תהלים עב ז), הב' שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול (שם קיט קסה), הג' וענוים ירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום (שם לז יא), והד' וכל בניך למודי ה' וגו'. והכוונה להעיר לנו אוזן, כי ארבעה סבות אלו הם כאויבים לנו להרחיקנו משלמותנו, ותמיד הם מתקוממים עלינו לבלתי תת לנו יוצא ובא בעבודתו יתברך, ובהתגבר השכל ובהתקומם נגדם יקרא זה כמו עשיית שלום. ועל דבר הפחד והמורא אמר, יפרח בימיו צדיק ורוב שלום עד בלי ירח וירד מים עד ים וגו' לפניו יכרעו ציים וגו', לומר כי במקום פחדו ומוראו מאחרים אדרבה הוא יפרח ויציץ והוא ימשול בכל והכל ישתעבדו אליו, באופן לא יפול פחדם עליו. ועל נטיית היצה"ר אמר, שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, שהוא היצה"ר הנקרא מכשול כאשר בא במאמרנו. ועל חששת העדר הכבוד אמר, וענוים יירשו ארץ ויתענגו על רוב שלום, שהם ענוים ושפלים בעיניהם כדברי דוד מלך ישראל ע"ה שאמר והייתי שפל בעיני (ש"ב ו כב). ועל העצלה וההתרשלות ומעוט ההרגל בפעולות אמר, וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, יהיו מורגלים מאת השם יתברך בעניני עבודתו. כי לשון מלומד יאמר על ההרגל והתמדה, כמו מלומד בנסים (מעילה יז ב), מבקש למודו ואינו מוצא (סנהדרין עב א), באופן שירגשו מהם העצלה וההתרשלות וימצאו שלמים בכל: ואולם מצאנו ארוכת ומרפא ד' תחלואים אלו בדבריהם ז"ל פרקא קמא דברכות (ה א), אמר רבי לוי בר נחמני אמר ר"ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע שנאמר רגזו ואל תחטאו (תהלים ד ד), אי אזיל מוטב ואי לא אזיל יעסוק בתורה שנא' אמרו בלבבכם, אי אזיל מוטב ואי לא יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם, אי אזיל מוטב ואי לאו יזכיר לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה:

ועם כי דקדוקי המאמר רבו, אני מקצר ועולה בכוונתו כי מתוכם יתיישבו. והוא כי להנצל ממניעת המצוה מפני פחד ואימה ומלב רגז וחרד, אמר שלעולם אדרבא היצר הטוב הוא יהיה מפחיד ומרגיז את היצה"ר ומטיל עליו אימה באמור אליו שהענין הוא להפך, שיש לו להיות אצלו לב רגז וחרד ומפחד אם לא יקיים המצות ויתבטל מעשייתן. אי אזיל מוטב, שאם היה הפחד מה שעכבהו כבר הוא מתוקן בזה הרי טוב. ואי לאו, שלא היתה זו סבת מניעתו או שנתוסף לו עוד צד אחר והוא היותו עצל ואוהב הבטלה וההתרשלות בשנאתו העמל והטורח לזה, יעסוק בתורה, לא יספיק לו הלמוד גרידא דרך עראי, אלא יעסוק בהתעסקות והתעמלות בתורה שתתעלה שהוא ממש היותו מטריח עצמו בה ביגיעה מוחשת, כי זה ודאי יוציא ממנו הבטלה והעצלות. אי אזיל, שמצא היות זאת מחלתו ונתרפא הנה מה טוב. ואי לאו, כי חולי אחר דוחקו, והוא ההתנשאות ודקדוקי הכבוד, היינו שיחוש פן יאמרו לו כדברי מיכל היותו כאחד הרקים באשר הוא מקל ומזלזל מעצמו, הנה תקנתו הוא לשים על לב תשובת המלך דוד ע"ה לפני ה' וגו', כי בשומו לנגד עיניו שעושה כן לפני בורא העולם יתברך גבוה על כל גבוהים אשר אין לפניו שום גדולה לא יחשיב את עצמו לכלום, ולזה יקרא קריאת שמע, ויראה שם חובת קבלת עול מלכות שמים וכי הוא יתברך אחד מיוחד ואפס זולתו, ואשר נצטוינו לאהבו בלב ונפש וממון, ולא תצוייר שום מין גאוה וכבוד לעבוד עבודתו. אי אזיל, שהיה זה מעכב בידו, ונתקן בקריאתו זאת טבא הוא. ואי לא, כי עוד נשאר השטן והיצה"ר בנגע אחר שהוא ההסתכלות בדברי העולם על ידי פתוייו, לזה יזכור לו יום המיתה, אשר בו יתמו ויכלו כל מאווי העולם וחמודותיו ובזה יכנע לבבו הערל להכין מה לעולם הנצחי ולא לדברי העוה"ז המעותד למיתה להפסד ולכליון חרוץ:

הכל כאשר לכל נרמז בנושא אשר פתחנו בו, המזהיר ומצוה כל א' א' ממנו - תצא למלחמה על אויביך, שנחלץ חושים לצאת להלחם המלחמה הגדולה הזאת על המון אויבינו הפנימיים אשר הם רבים כאמור. ואכן כלם מוצא אחד ושרש יחידי הוא היצה"ר, ולכן ונתנו ה' אלהיך בידך. וצריך כח גדול ויד חזקה למלחמת מצוה מפני עוצם סכנתה, הנמשכת מצד השמות אשר בהם נקרא האויב הזה, כאשר בא במאמרנו הראשיי, אשר מכלל כוונותיו להפליג בהוראת כמה תצדק גזרת החכם ההוא, אשר קרא מלחמה גדולה להתנגדות הפנימי הזה אשר לאדם ומיצרו הטוב עם יצרו הרע, בערך המלחמה החיצונית המתרגשת ובאה בין איש לרעהו, כי היא תקרא אצלה קטנה וגרועה, יען כי הצר ואויב המסית הרע הזה יש לו כמה יתרונות המגיעות לו הנצוח נגד היצר הטוב, באופן שהוא נכנס לסכנות עצומות:

הא' הוא, כי לא יערב אל לבו נער קטן אשר לא ראה חרב שלופה מימיו להתקוטט עם האיש המלומד למלחמה כל חייו. וכבר טען כן המלך שאול לאדוננו דוד ע"ה כשאמר - אל יפול לב אדם עליו עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי הזה, ויאמר שאול אל דוד לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו (ש"א יז לב). התחכם דוד המלך ע"ה לומר כי על פחות ונבזה כזה לא יפול עליו ולא יחול לב האדם, כלומר לא יצדק בו לומר היות לבו לב האדם כי כאחד הבהמות והחיות הוא, ועל כן בלי שום פחד ומורא עבדך ילך ונלחם. כי לא מבעיא אם הוא יבא אלי אלחם עמו על כל פנים, כי ההכרח יאלצני להשתדל ולהנצל מידו, אלא אפי' להיות אני המעורר ללכת אליו ולהלחם עמו, לא אחוש כלום. אז השיב שאול ע"ה כי מפני היותו נער, והפלשתי איש מלחמה מנעוריו, לא יוכל ללכת להלחם עמו כי ירך לבבו. והיצה"ר כך הוא כי ע"כ נקרא מלך זקן כמאמרם ז"ל (ילקו"ש קהלת תתקעא) על טוב ילד מסכן וחכם (קהלת ד יג) זה יצר הטוב, ולמה צווחין ליה ילד, דהוא מזדווג לאינש מתלת עשר שנין ואילך. ממלך זקן זה יצר הרע, ולמה צווחין ליה זקן, דהוא מזדווג לבר נש מעולמתא עד סבתא שנאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח כא) משננער ממעי אמו. ולא יסתור זה מה שאמרו בפ' ד' נדרים (לב ב), עיר קטנה זה הגוף, ואנשים בה מעט אלו האברים, ובא עליה מלך גדול וסבב אותה זה יצר הרע, ובנה עליה מצודים גדולים אלו עונות, ומצא בה איש מסכן וחכם זה יצר הטוב וכו', שנראה היות יצר הטוב קודם ליצר הרע כיון שבבא היצה"ר הוא מוצא שם כבר היצר הטוב. כי הכוונה אצלי מבוארת באמרו וסבב אותה, והיא כי מעת הלידה עד י"ג שנה בהיות הנער קטן, היצ"הר הוא מבפנים כמרכז בתוך העגולה ומשם יוצאים קוי הסתתו להדיח בנקל כמעט דרך טבע, מבלי יצטרך ללחום בחזקה. אך בבא שנת י"ג כבר השכל עומד על עמדו, וע"כ יוכרח היצר הרע לצאת חוצה להלחם ושופך עליו סוללה ומסבב אותו, ואז הוא בעגולה יורה חצים ומות אל האדם אשר הוא בתוכו כנקודה, ובנה עליו מצודים מצד חוץ, ובזמן הזה הוא מוצא היצר טוב שכבר נכנס בתוכו ומכאן ואילך תוקף המלחמה הולך וחזק, ומסתייע היצה"ר מהיותו כבר מלומד למלחמה: והשני כי האויב החיצוני לאשר אינו דבק עמו לא יוכרח שתהיה המלחמה תמידית, כי פעם יפגע בו ופעם לא יפגעהו, מה שאין כן האויב הפנימי הזה כי הוא דבק עמו כל ימי חייו לא יסור ממנו, ומזה נמשך היותו נלחם תמיד לא שלו ולא שקט. וע"כ אמרו פ' החליל (נב א), א"ר יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנא' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום (בראשית ו ה), כי ראוי לדעת הכוונה בהתחדשות זה. ויראה לי כי בא להגיד מערמת ותחבולת היצה"ר הזה, כי לאשר התמדת הדברים תוליד באדם היותו קץ בהם, כי ע"כ אמרה תורה אשר אנכי מצוך היום וגו' שיהיו בעיניך כאלו בכל יום קבלתם מחדש, ולפיכך היה מהמצאת היצה"ר, כי עם התמדתו בכל יום ויום הנה הוא מתחדש תמיד ומטעים לאדם כעין טעם חדש מפעם לפעם, למען לא יעצרנו התמידות. ואדרבא יתאוה אליו ויערב לו מפני התחדשותו, כאשר הוא טבע האדם להיות נוטה אל הדברים החדשים, וכל זה גורם היותו דבק עמו באופן שלא יוכל להנצל ולהסתר ממנו. כי אלו היה אויב חיצוני לא היה בהכרח הדבר כ"כ תמידי, כי אם פעם יפגשהו ויתגרה בו הלא פעם יוכל לברוח ולהמלט. והוא מאמר הנביא ע"ה - יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח (ישעיה כו ג), כי להיות היצר הזה שלך סמוך אצלך ודבק בך ע"כ צריך אתה לנצור מאד להיות זריז בזריזות מרובה כפול ומכופל על מה שיאות לשלומך ולטובתך. כי הלא להיותו סמוך לך, הנה בזה הוא בוטח בך שבכל עת אשר ירצה יקום להתקוטט עליך, מבלי יצטרך להמתין בעת זולת עת כדי למצוא אותך: השלישי הוא כי האויב החיצוני לא יוכל להכות ולהזיק את חברו אלא כשיעשה איזה פעל, אם ע"י כלים בחרב ובחנית וכיוצא בו או להכות באגרוף רשע, או איזה ענין אחר שיעשה ממש דבר בו יזיק האחר, אבל לא יוכל להזיקו בהיותו יושב ובטל מבלי שום התנועעות. משא"כ היצה"ר, כי לא בחיל ולא בכח יתגבר על האדם, אלא יספיק המצאו בו להזיקו ולהמיתו כאלו הוא סם ממית ומעפש מצד עצמו, כעין האפעה הממית בהבטתו. והוא שהנביא מקנטר את ישראל באמרו - תשואות מלאה עיר הומיה [קריה עליזה] חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה (שם כב ב), כי להיותם שטופים בתענוגי העולם בשמחה ובשירים בהמיה גדולה, שכל זה מצד היצה"ר, נמצא א"כ שהם מומתים וחללים לא על ידי חרב ומלחמה, אלא הם כלים מאליהם מהיות היצה"ר נמצא בלבד בהם:

הרביעי כי כבר נודע אשר יכה איש את רעהו לא' מג' סבות. אם מפני התועלת שיגיע לו ממון באיזה אופן שיהיה, ואם מפני הכבוד להודיע את גבורתו ולקנות שם מאומץ לבבו, ואם לתכלית נקמה כי אויב הוא לו ומבקש רעתו. והנה מהב' הראשונים אפשר לאדם להמלט. אם נתן עיניו בממון יבקש לרצותו ברצי כסף, כי כיון שזה הוא תכליתו יספיק לו להשיגו מבלי הכנס בדם חברו. וכן אם כוונתו להיות בחזקת גבור ומתקומם על אחרים, הנה אם זה הנרדף יכנע אליו ויודה לו בפרסום כי הוא מכיר היותו חזק ממנו וכי הוא בודאי לא יוכל לו, זה בלי ספק יספיק למלאות רצונו ולא יבקש עוד להרע. וכן אני מפרש מאמר הכתוב - יתן למכהו לחי ישבע בחרפה (איכה ג ל), ע"ד (יבמות קכא א) כל גל וגל נענעתי לו ראשי וכו', אם זה בא להכותו והנרדף יורה לו הכנעה במה שיתן ויזמין הלחי שלו אל האיש המכה, כאלו אומר הכה תכה כי יכול תוכל ואין בידי להמלט מגבורתך, הנה בזה ישבע ויתפייס המכה וישאר מרוצה בחרפה זו שמקבל הנכנע הזה ולא יחוש להכותו כלל. אמנם אשר הוא שונא לו ומבקש להמיתו מחמת איבה להנקם ממנו, זה לא ישוב מפני כל, ולא ינוח ולא ישקוט עד יוציא כוונתו לפועל. והיצר הצורר הזה הוא מזה המין הג', כי אין לו שום סבה, אלא שנאה תקועה בלבו עם המין האנושי לא ישיב אחור ימינו עד הגיעו לשערי מות אם יוכל, ולא יספיק לו מה שיתפרסם מידיעת תגבורת כחו. ואולי לזה כיוונו ז"ל באמרם (סוכה נב ב) אר"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, כלומר עם היות שהרשע הזה יש לו בכל יום התגברות מפורסם על האדם והיה ראוי שיסתפק בזה ולא יבקש יותר, מכל מקום גדל רשעו ושנאתו עד שמבקש להמיתו ממש: החמישי כי אם ילחם איש אל רעהו פנים אל פנים, כבר יהיה מקום לזה להחזיק מגן וצנה, או לבקש איזה אופן אחר להנצל ממנו, אבל אם יפרוש רשת או מוקש או איזה ענין אחר שלא ירגיש בו עד יפילהו ארצה מי יוכל להשמר. והמשורר ע"ה אמר - עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי (תהלים כה טו), ירצה האיש אשר יהיו עיניו תמיד פונות למטה רואות בקרקע מקום דריסת כפות רגליו, אפשר לו להנצל מהרשת הפרושה, כי בעיניו יראה אותה ויסתלק ממנה. אבל מי שעיניו מכוונות למקום אחר ולא יביטו למטה, וכ"ש אם הם פונות למעלה, הוא מעותד אל הנפילה ברשת או במה שיכשילהו, כאשר אין עיניו ולבו שם. אמנם דוד ע"ה אמר כי לא ירא מזה אלא הוא תמיד עיניו פונות אליו יתברך מבלי הבט דרך זו ילך, להיותו מובטח ברחמיו ית' שהוא בהשגחתו יוציא את רגליו מכל מין רשת ומכשול. והיצר הזה כך הוא עושה, לא יתראה פנים להלחם עם האדם בכלי מלחמה. ואליו רמז שלמה המלך ע"ה בפרשת פתוי הרשעים, שחתם במאמרו - כי חנם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף והם לדמם יארובו יצפנו לנפשותם (משלי א יז), אמר כי הרשעים האלה שלוחי היצר הרע ואנשי סודו הם יודעים שעל חנם וללא הועיל תהיה הרשת פרושה ומזורה, כאשר היא מגולה בעיני הבעל כנף שיוכל לראות אותה בעיניו, כי בראותו אותו ידע לברוח ממנה ולהנצל מפח יוקשים. אכן לפי שהם הרשעים המפתים האלה, לדמם של העניים המפותים הם אורבים לשופכו ארצה על כל פנים, לפיכך לא ישימו רשת הסתתם גלויה ונראית לעין, אלא יסתירו ויצפינו אותם לצודד נפשותם ובזה נוקשו ונלכדו:

הששי כי האויב החיצון אם יהיה אמיץ לבו בגבורים ולא ירא מהאיש הזה אשר הוא רוצה להמית, מ"מ לפעמים ישיב אחור ימינו מפני פחד זולתו, אם מקרוביו ומיודעיו שיבואו לעזרתו ולנקום נקמתו, כאותם שאמר יעקב ע"ה לבניו - עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ וגו' ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני וגו' (בראשית לד ל), כי בלי ספק לא היה יעקב מכת רכי הלבב ומהפחדנים ועכ"ז פחד מהמון עם שיתקבצו יחדו לנקום נקמת שכם. והסתכל במה שהשיבו האחים המחוכמים ע"ה - הכזונה יעשה את אחותנו, כי מה זו תשובה לאותה תוכחה. אבל ירצה, אל תירא ואל תחת אבינו הזקן לא תאונה אלינו שום רעה על הפעל הזה אשר עשינו להציל דינה אחותנו, כי הלא ידענו נאמנה היא לא היתה בפעל זה בגדר זונה, אשר לא יתכן שם זה אלא לנבעלת מרצונה אל הבלתי ראוי, אבל זו ודאי קרקע עולם היתה ואנוסה ומוכרחת, וא"כ אין בה עון אשר חטא, ולפיכך זכותה תסייע לבלתי יוכלו להזיקנו וליגע בנו, ומעתה למה תפחד מיושב הארץ שיקבץ המון עם לבא עלינו. שאם היה מצליח בזה ופוגע בנו כמלא נימא, היתה הוראה גמורה על שמץ עון בפעולה המגונה ההיא, ושהיא נתרצתה בכך או בתחלה או בסוף, וזה תימא היתכן שכזונה יעשה את אחותנו, שהיושב הארץ שאמרת, ישים אותה בחזקת זונה בשיצליח מעשיו בנקמה. זה ודאי לא יעלה על לב, אחר אשר ודאי לא הוטמאה ברצון וא"כ אין מקום לפחד וחששא. אמנם בעלמא יפחדו האנשים מהקרובים והאוהבים וכיוצא, וכן מפחד אנשי המשפט, פן דם הנהרג מיד ההורג יבקשו והשיבו לו גמולו בראשו, ומחששות אלו ודומיהן מורא יעלה על ראשו, ולא ישלח ידו על רעהו כלל. אך היצר העריץ הפריץ הזה אין שום דבר בעולם יפחידהו, כי אין מי יקום לעזרת האדם במלחמה זו אלא הוא עצמו, כדברי התנא ע"ה (אבות א יד) אם אין אני לי מי לי, שרצונו הוא מוחלט בעצמו ולא ישתתף זולתו עמו כנודע. כי מה שאז"ל ומה שנראה מפסוקים היותו יתב' עוזר להועיל לבא ליטהר ולצדיקים עושי רצונו, אין זה אמור בענין החפץ והרצון שהוא עיקר המלחמה כי זה ודאי תלוי באדם לבדו, אלא הכוונה על ההכנות והדרכים וכיוצא: השביעי הוא כי האדם היודע ומכיר את שכנגדו היותו אויב לו ומבקש רעתו, שהוא מגלה כוונתו ודעתו לכך, כבר יוכל להמציא המצאות להמלט מידו. אך אם הוא חושב על רעהו היותו אוהבו וחפץ ביקרו, כי כן הוא מראה לו סימני אהבה עזה לפנים ושהוא נאמן בבריתו, מזה ודאי לא יוכל להמלט, בהיות לו השנאה טמונה בלבו ובקרבו ישים ארבו:

ועתה ראה איך בא הרמז בכל אלה בשבעה שמות המגונים אשר נזכרו במאמרנו. כי הקב"ה קראו רע, בעבור הרגלו הקדום שהוא מלומד למלחמה מקטנותו, וזה הוא כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ומשה ע"ה קראו ערל, להיותו אדוק ודבק באדם מחובר בו ואינו חוץ ממנו, דומה ממש לערלה הדבוקה בבשר. ודוד ע"ה קראו טמא, כי מעצמו הוא מטמא ועושה הרעה מאליו בלי הצטרך לכלי מלחמה, כמו שהטומאה מטמאה מעצמה. ושלמה ע"ה קראו שונא, כי הוא שונא אמתי נוטר איבה ומבקש עכ"פ להמית האדם מחמת שנאה, ולא מפני הקרבת תועלת או השגת כבוד. וישעיה ע"ה קראו מכשול, כי הוא פורש רשת ליד מעגל להפיל במכמוריו רשעים, מבלי התראות פנים אל פנים. ויחזקאל ע"ה קראו אבן, כי לבו כאבן דומם נעדר ההרגשה, לא יכנס בו מורך או מורא, אלא בריא אולם חזק כאבן נחושה אין שום פחד לנגד עיניו. ויואל ע"ה קראו צפוני, כי הוא צפון ונעלם חנף ומרע ושנאתו מכוסה בלתי נודעת, בהיותו ברמאותו מראה טלפיו כחזיר היות לו אהבה עצומה לאדם וכי מאנשי בריתו הוא ובקרבו ישים ארבו. ולאיש אשר אלה לו ושבע סכנות בלבו, כמה יצטרך להזדרז לקום ללחום עם מושל זה, כאזהרת הנושא שלנו - תצא למלחמה על אויביך. ומה גם בימים האלה ובזמן הזה, למען יהיה לנו מקום לחלות פניו ית', תצא למלחמה על אויביך. יקום אלהים יפוצו אויביו וימהר פדותנו יחיש גאולתנו ב"ב אכי"ר:

תוכן העניינים

בינה לעיתים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה